הבניין בדורנאך – 06

הבניין בדורנאך – 06

הבניין בדורנאך

רודולף שטיינר  

סדרה שנייה הרצאה שלישית

תרגום מאנגלית לעברית: בן ציון פורת ז"ל

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

19 באוקטובר 1914 בדורנאך     GA287

לספר ראו כאן

בהמשך המחקר שלנו על התפתחות התרבויות האירופיות בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אנחנו מגיעים לתרבות אשר עבורה מצאתי את העיצוב הבא כאשר פיתחתי את הצורות עבור העמודים בבניין שלנו. זה כולל את הרעיון המרכזי (motif) דמוי-הטיפה דלעיל (a). הצידוק לעיצוב הזה יכול להיות מורגש כאשר חוקרים את התרבות של מרכז-אירופה בתקופה הפוסט-אטלנטית. אני אומר במפורש מרכז-אירופה. הסיבה לכך תתגלה מנושא הדיון עצמו.

בתרבות הזאת של מרכז-אירופה התאספו ביחד במשך מאות שנים המרכיבים הלאומיים המגוונים ביותר, אשר עושים זאת לבלתי אפשרי לדבר על תרבות "לאומית" באותו המובן כמו במקרה של תרבויות העמים הדרומיים והמערביים של אירופה.

כאשר אנחנו שוקלים את התרבות המרכז-אירופאית הזאת, אנו חייבים לזכור כבר בתחילת הדרך שבהווה כל המוֹפָעים מורכבים מהעמים של שני ארגוני-מדינה. תזכרו בבקשה שבהרצאות האלה אינני מדבר באופן מיוחד על מדינות אלא על תרבויות, ואומר כאן שתרבות מרכז-אירופה מורכבת משני ארגונים ממלכתיים – האימפריה הגרמנית ואוסטריה.

במקרה של אוסטריה אנחנו רואים מיד שזה יהיה בלתי סביר לדבר על מדינה לאומית, שכן באוסטריה יש גיבוב של תרבויות לאומיות מהסוגים המגוונים ביותר. זה נגרם על-ידי ההיסטוריה, והחיים האוסטריים מורכבים באמת בפעולה ההדדית של התרבויות הלאומיות האלה.

ההיסטוריה אחראית גם לכך שהתרבות של האימפריה הגרמנית מופיעה כיום בצורה אחידה ומסוימת. בואו ונחקור, תחילה, רק לתוך התרבות של האוכלוסייה הגרמנית של גרמניה, ושל האוכלוסייה הגרמנית באוסטריה, אשר אמנם יש לה קשרים רבים עם זו של גרמניה, גם מבחינה גיאוגרפית, אבל מצד שני היא מופרדת גיאוגרפית ממנה על-ידי הרים כבירים. נחשוב תחילה על היסוד הגרמני במובן כללי.

אם אנחנו שואלים: מה זה גרמני? – לא ניתן לשאול את השאלה הזו באותו המובן של השאלה: מה זה צרפתי? מה זה אנגלי? מה זה איטלקי? זה לא יכול להיעשות, מכיוון שאיש העם הגרמני – אם ניתן להשתמש בביטוי הזה בכלל – לעולם אינו יודע בתקופה מסוימת תחת איזו הגדרה הוא נמצא. מה שהוא בהכרח היה מביע אם היה אומר: "אני גרמני", היה משתנה במהירות ובזמן קצר יחסית; מדור לדור הוא היה צריך לעגן באופן רצוף את המושג "לאום גרמני" .(Deutschtum)

זה משמעותי ביותר שכאשר בתקופת מצוקה של גרמניה, העניק יוהן גוטליב פיכטה[1] את "הפניות לאומה הגרמנית" המפורסמות שלו, בשתיים מתוך הפניות האלה הוא נאבק למצוא מושג לביטוי "גרמניות" (Deutschheit). זה היה מאבק למצוא מושג כדי לבטא "גרמניות", ממש כמו שמישהו נאבק כדי למצוא מושגים למשהו שהוא מתעמת עימו באופן אובייקטיבי לגמרי – לא באופן סובייקטיבי, כמו שעם מתעמת בדרך כלל עם מושג הלאום.

בשאיפה של תושב מרכז-אירופה טמונה תכונה אשר יש לתאר אותה כ"שאיפה להפוך למשהו", ולא כ"שאיפה להיות משהו". "להפוך" למשהו, לא "להיות" משהו – כך שבמרכז-אירופה אדם שמבין את הטבע של עצמו יצטרך למרוד נגד היותו מסווג תחת מושג מסוים. הוא רוצה להיעשות מה שהוא. מה שהוא יהפוך מרחף לפניו כאידיאל. לכן "פאוסט" של גתה מאפיין את השאיפה הפנימית ביותר של מרכז-אירופה במילים האלה:

"מי ששואף בלי להתעייף

איננו מעבר לגאולה. "

או שוב:

"הוא רק מרוויח את חירותו וקיומו,

מי שכובש אותם כל יום מחדש."

זה להיות במצב של היעשות, ישות שלעולם איננה קבועה, שואפת באופן בלתי פוסק כלפי משהו, רואה במרחק רב את מה שהיא רוצה להיות.

וכך ניתן לומר שהיצירה המאפיינת כל כך את טבעה של אירופה התיכונה הייתה בהכרח תוצאה של שאיפה אנושית. היצירה הזאת היא "פאוסט" של גתה, שלמרות ההיבטים המושלמים הרבים שלה יש לה אין ספור פגמים; זאת לא יצירת אמנות מוגמרת ושלמה בפני עצמה. אפשר היה לכתוב שוב את "פאוסט" בתקופה מאוחרת יותר ולכתוב אותה אחרת לגמרי, אבל למרות זאת היא עדיין תהיה ביטוי לאופי של האדם של מרכז אירופה.

אם נתבונן בזה לעומק נקבל את תמונתו של האני החותר כלפי מעלה באנושות המרכז אירופאית קלוע כנחש.

קלוע כנחש! המשמעות היא שאיפה עם החוכמה שאיננה מוגדרת, החוכמה שנוצרת? בתהליך של היעשות אשר לעולם לא חי בוודאות כלשהי של הגשמה מלאה. זהו מצבו של האדם של מרכז אירופה.

ואז ישנה עלייתו של פאוסט אל עולם הרוח בסוף החלק השני. דרך גתה, פאוסט הופך להיות שליח של האלים – אם אוכל לומר זאת. לא יכול להיות ביטוי ציורי יותר לזה מאשר "קדוסיאס" – המטה והנחש, המטה של מרקורי.(caduceus)

אולם בדרך אחרת ניתן לתאר בצורה טובה ביותר את היסוד הגרמני הזה באמירה שאיבריו הם "שליחים". השליח של הרוח היה מרקורי. זה רק נחוץ לקחת בחשבון את מה שכבר קרה, ונמצא שלהיות נושא המסר של התרבות טמון ביסודות העמוקים של אופי האומה הגרמנית.

לצורך המחשה אצטט מקרים מסוימים הקשורים לתרבות האוסטרית. בבחינת המבנה המדהים והמורכב ביותר של המדינה האוסטרית, אנחנו יכולים להכיר בשלושה סיבים באוכלוסייה. היו פעם – עכשיו ברובם הגדול הם כבר נעלמו או שהולכים ונעלמים – תושבי צפון הונגריה במחוז ציפסר (Zipser), תושבים מסוימים בסיבנבורגן (Siebenbürgen) ותושבים מסוימים במחוז תאיס התחתון (Theiss), הבאנאט (Banat). מי היו העמים האלה? הם היו עמים שבמאות קודמות היגרו מאזורים מערביים יותר והביאו עימם משם את חשיבתם הגרמנית ואת שפתם הגרמנית. אחד מהסיבים הללו התיישב מדרום לרכס הרי הקרפטים בצפון הונגריה. בצעירותי הם נקראו "הגרמנים של ציפסר". כיום הם התמזגו ברובם במג'ארים (Magyars). הם ויתרו לחלוטין על אופיים הלאומי, אבל הוא לא נעלם לגמרי, הוא ממשיך להתקיים בדחפים רבים שנמצאים בקרב המג'ארים, אבל גם בהישגיהם של האנשים החרוצים של צפון הונגריה. הם לא תבעו בקול הכרה מיוחדת מצד האנשים הסובבים אותם, מכיוון שהם לא עשו מאמץ אמיתי להימנע ממסירת יסודם הגרמני לאופי הכללי של סביבתם.

תושבי Siebenbürgen הם סקסונים (Saxons). הם ממוצא רניש (Rhenish). אני עצמי נתקלתי בהם בשנת 1887 כאשר הרצאתי בהרמנשטדאט (Hermannstadt). כיום הם נמצאים בנקודה של הטמעה במג'ארים, כמו הגרמנים של ציפסר. המהות הלאומית ממשיכה להתקיים אך אין כל טענה להפעלת לחץ על היסוד הלאומי שלהם.

בדרום תאיס (באנאט) התושבים הם שוואבים (Swabians) טהורים אשר היגרו. תושבי וירטמברג (Württemberg) נקראים שוואבים. אותו הדבר קרה להם כמו לאנשים באזור ציפסר; הם היו שליחים, במובן האמיתי, של היסוד שמתפוגג כעת תחת השפעת שפה שונה לגמרי. ואם מכירים מקרוב יותר את המצב, יודעים כמה הכרחי היה הצורך למזג את האנשים הללו במרכיב מרכז-אירופאי משותף, על מנת שהיסוד הזה יוכל לשגשג בעצמו.

אותו הדבר יכול להיות מודגם במספר מקרים אחרים. מי שרוצה להבין באמת ולא רק לשפוט על-פי מושגים פשטניים ודעות קדומות, יגלה שדברים כאלה חושפים התגברות, דיכוי של העיקרון הלאומני. כל דבר במרכז אירופה מותאם להגביה את האדם מהעיקרון הלאומני ולקידום הביטוי של טבעו כאדם.

מכאן שזה יהיה מגוחך לקרוא לפאוסט דמות גרמנית, למרות שהוא לא היה יכול להיווצר בשום מקום אחר פרט למרכז אירופה, ובמובן האמיתי יש למנות את המחזה בין העבודות המייצגות באופן האמיתי ביותר את התרבות המרכז אירופאית.

כדי להבין באמת את העניינים הללו, עלינו לזכור את המארגים השונים המתרחשים בתהליך האבולוציוני ומגלים את עצמם כאשר אנחנו חושבים, למשל, על הדברים שנאמרו אתמול: בתרבות הצרפתית הייתה תחייה של התרבות היוונית העתיקה. מבחינה מסוימת, כמובן, התרבות היוונית העתיקה חיה גם באמנות הגרמנית, במיוחד בשירה גרמנית ובאמנות כתיבת והפקת מחזות. האם איפיגניה (Iphigenia) היוונית לא חיה שוב באיפיגניה של גתה? האם גתה לא כתב את 'אכיליד'[2], או בכל מקרה חלק?

צריכים להעמיק תמיד לשורש של העניינים האלה. היסוד היווני אכן חי בתרבות המרכז אירופאית; אבל הנקודה המהותית היא כיצד התרבות היוונית העתיקה, שנולדה כפי שהייתה מתוך הנפש השכלית, חיה שוב ביסודות של הדרום האינטלקטואלי בתרבות הצרפתית. היסוד היווני איננו חי בחשיבתו של הצרפתי היחיד, באופי הייחודי שלו, אלא באופן שבו נפש הלאום מקבלת ביטוי. בצרפתי היחיד הוא חי למעשה פחות במודע מאשר למשל בהופעתו מחדש בגתה או בשילר, אבל הוא פועל בתרבות הצרפתית.

כל הדחף הפנימי של התרבות היוונית הקדומה מאיר בתרבות הצרפתית. אפשר כמובן להתייחס לדבר כזה כמו שוולטייר (Voltaire) כתב במכתב בשנת 1768, שם הוא אומר: "תמיד האמנתי, אני עדיין מאמין ואמשיך להאמין, בכל הנוגע לטרגדיה וקומדיה, שפריז עולה על אתונה מכל הבחינות. אני מצהיר באומץ שכל הטרגדיות היווניות דומות ליצירות של טירון לעומת הסצנות המפוארות של קורנייל (Corneille) והאמנות המושלמת של הטרגדיות של ראסין (Racine). "ניתן להשוות את הרגש הזה למה שכתב שילר פעם לגתה באומרו, למעשה: "כמו שאתה לא נולדת יווני או איטלקי, אלא נולדת באזור הצפוני הזה, היית צריך לתת ליוון אידיאלית להוליד בתוכך." – אך על כל אלה, אין להניח שההלניזם הופיע במרכז אירופה בצורה הולמת כמו הצורה שהופיע בה בתרבות הצרפתית. ב"איפיגניה" של גתה ניתן לראות את הכמיהה לתרבות היוונית. גתה האמין שהוא רכש הבנה חדשה של אמנות לאחר שהתנסה בה באיטליה, ובכל זאת ל"איפיגניה" שלו יש משהו שונה לגמרי מכל דבר ביצירת אמנות יוונית. תמצית העניין היא הצורה האמנותית שהדברים מוצגים בה. אפשר לומר הרבה מאוד על הנושא הזה, אבל בהרצאות האלה אני רק מנסה לתת סימנים. התחייה של תרבות הנפש השכלית או הנפש האינטלקטואלית בקרב העם הצרפתי מוצגת באורח חייהם, במתן אפשרות שלהם לזולת לחיות לפי דרכו.

כאשר אנחנו בוחנים את הערכתו של וולטייר את ההיסטוריה האבולוציונית של האנושות, הוא נראה לנו יווני לחלוטין. פה ושם, כמובן, אנשים התפנקו ברעיון פנטסטי לגבי התרבות היוונית העתיקה. אבל אם מישהו היה יודע מה הדבר שייתכן שיווני אמר ואז קורא שיר קטן מאת וולטייר, הוא היה יכול לחוש מה הכוונה בדיבור על תחיית התרבות היוונית. עיקר השיר הקטן הזה הוא כדלקמן: מלא בדברים יפים וטעויות, להומרוס הזקן יש את הכבוד העמוק ביותר שלי; הוא, כמו כל אחד מגיבוריו, מצחיק, מוגזם – ובכל זאת, נשגב.

יווני, כמובן, לעולם לא היה יכול לבטא את עצמו אודות הומרוס בדרך הזאת, אבל אודות דברים אחרים, ללא ספק. זה יווני אופייני מאד.

אנחנו מחפשים ביטוי לשימוש במקום המילה "לאומיות" במקרה של תרבות מרכז אירופה, אנו מוצאים, אפילו משיקולים גיאוגרפיים, את המילים: "שאיפה לאינדיבידואליות". ובתוך השאיפה הזאת לאינדיבידואליות אנחנו לא כוללים את הגרמני בלבד, כי מרכז אירופה חייבת להילקח ולאמץ גם מספר עמים אחרים, שבכולם החתירה הזו קיימת במידה ניכרת ביותר. חתירה אחר האינדיבידואליות ניתן למצוא בצ'כים, ברוטנים, בסלובקים, במג'איירים (Czechs, Ruthenians, Slovaks, Magyars), למרות כל ההבדלים החיצוניים ביניהם; ולבסוף הוא נמצא בקוטב האחר של התרבות הגרמנית, בפולנים. בהם, יסוד האינדיבידואליות מפותח עד הקצה. מכאן תפיסת העולם האינדיבידואלית הנמרצת של פולנים גדולים באמת: טוביאנסקי, סלובאצקי, מיצקביץ (Tovianski, Slovacki, Mickiewitz). מכאן גם עצם הפילוסופיה הפולנית, הנובעת כולה מהאינדיבידואל ככזה. (בין אם הפילוסופיה הזו מושכת או להיפך, לפי הטעם, זאת כלל איננה הנקודה; יש לבחון את הדברים האלה באופן לא משוחד.) באשר ליחס הפולני לדת, העובדה שבמקרה נתון קורה שהנוגע בדבר הוא פולני אפשר תמיד להתעלם ממנה. וזהו אותו הדבר בכל הגוש הזה של עמים המהווה תרבות מרכז אירופאית; תכונה אחת משותפת לכולם היא חתירה לאינדיבידואליות.

המשיחיות הפולנית היא רק הקוטב האחר של החתירה הזו; הוא לובש צורה יותר של אידיאל פילוסופי, אבל הוא זהה במהותו למה שמגיע לידי ביטוי ב"פאוסט" של גתה כדמות האישיות החותרת, של האדם היחיד.

העיצוב הבא מבטא את מה שפועל במרכז אירופה. מה שמגיע מלמעלה מצוין ברעיון המרכזי העליון, הכפול הזה; הוא חייב להיות כפול, מכיוון שמצד אחד יש את האידיאליזם הקיים במרכז אירופה ומצד שני, את התחושה למעשי. הדבר החשוב בתכנון הוא לא הגודל היחסי של הצורות אלא העובדה שהאחת (a) נמצאת בצד של הרעיון המרכזי והשנייה (b) מתקמרת מעל הרעיון המרכזי. האחרון(b) מייצג את מה שמתבטא בסוג הקשר הייחודי, שאינו חזק ביותר, אשר יש לאוכלוסייה של מרכז אירופה עם האדמה, במקרה אחד יותר, במקרה אחר פחות בולט.

הצורה ב – (a) מציינת את התכונה המתבטאת ביסוד המחשבה של מרכז אירופה, עם נטייתו להשערות פילוסופיות. הייתה הצעה של שני הרעיונות המרכזיים האלה, למרות שמה שהם מציינים באמת היה מובן מעט, באפיון הגרמנים שהיה פעם במדינה זרה, כדלקמן: הגרמנים יכולים לעבד את האדמה והם יכולים לשוט בעננים – (זה לא התייחס לבלונים, אלא לטיסות של הנפש) – אבל הם לעולם לא יוכלו לנווט בים.

זהו ביטוי מוזר כאשר חושבים על בְּרִית עָרֵי הָנזֶה הגרמנית (German Hanseatic League), אך למעשה זה נעשה. בסופו של דבר זה מצביע על שתי יכולות שעולמות הרוח העניקו לגרמנים – ואלו הן באותה העת יכולות מרכז אירופיות.

האני הוא אותו עיקרון בנפש האדם אשר צריך בראש ובראשונה להשלים עם עצמו; כתוצאה מכך יהיו תסיסה וסחרור ביסוד האני הזה. זה לא חשוב אלו מלחמות עם זרים הגרמנים ניהלו וינהלו, המלחמות האופייניות באמת הן המלחמות שבהן גרמנים נלחמו נגד גרמנים, כדי ליצור הבהרה פנימית. אם עוקבים אחר המלחמות שהתקיימו בתוך גרמניה, יש תמונה נאמנה של מה שמתרחש באגו הסגור של האדם עצמו.

ציינתי – המחשבה יכולה להימצא ברבות מן ההרצאות שלי – שהאני לעולם לא יכול היה להיות מודע לעצמו אלמלא היה מואר מחדש בכל בוקר על-ידי העולם החיצוני. האני מתעורר לתודעה דרך ההצתה על-ידי העולם החיצון; אם זה לא היה קורה האני היה שם, בוודאי, אך הוא לעולם לא היה נהפך למרכז של תודעה. כל קו מנחה שניתן על-ידי מדע הרוח הנוגע לישותו של האדם מאושר על-ידי העובדות החיצוניות.

העיצוב שקיבלו מדינות מרכז אירופה לא נובע באמת מהמדינות האלה עצמן אלא נקבע מבחוץ. ראשית אדבר על אוסטריה. כאשר הייתי צעיר, אנשים רבים אמרו שם שוב ושוב שההתגבשות הזאת של העמים שהיוו את אוסטריה חייבת להתמוסס במהרה, שהיא מוכנה להתפרקות. אלו שהבינו משהו באבולוציה העולמית לא החזיקו בתפיסה הזו, מכיוון שהם ידעו שאוסטריה לא מוחזקת מבפנים אלא מבחוץ. ניתן להדגים את זה בכל הפרטים לפי ההיסטוריה.

אם מדברים באופן אובייקטיבי לגמרי על התצורה האחרונה של מרכז אירופה, של האימפריה הגרמנית; צריכים לומר: הגרמני דיבר תמיד על האידיאל של האימפריה הגרמנית המאוחדת. אבל אולי זה עדיין לא היה שם אם הצרפתים לא היו מכריזים מלחמה בשנת 1870 וכך כופים את הקמת הרייך הגרמני. זה היה ממש מגובש בחוץ מבחוץ ולא באופן שבו האני מוצת בכל בוקר על-ידי העולם החיצוני. אחרת זאת הייתה יכולה עדיין להיות מטרה לשאוף אליה, אידיאל קיים, אולי, רק במוחם של האנשים.

יש לשקול את כל הדברים האלה בצורה אובייקטיבית למדי, במיוחד על-ידי מי שדבק בעקרונות מדע הרוח. רק כך ניתן לסקור, ברוגע ובקור-רוח, את המתרחש בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית. אני יכול לתת קווים מנחים בלבד, כי ברור שלא ניתן למצות את הנושא בחמישים הרצאות. וכל הרצאה תביא הוכחה נוספת לאמת של מה שניתן לציין כאן מאוד בקצרה.

כך שאנחנו יכולים להגיד שחוקר הרוח יכול לרכוש תמונה של התרבות האירופאית שבה הוא תופס את יחסי הגומלין של נפש התחושה, הנפש האינטלקטואלית או הנפש השכלית, נפש התודעה וה'אני'. ובאמצעות הידיעה הזו יכול לעמוד בפנינו אותו אידיאל נעלה היכול לגרום שנמלא את חלקנו כך שבמקום הכאוס הנוכחי, תתפתח הרמוניה בנפש האדם היחיד.

זה אפשרי, אבל אפשרי רק אם כל אינדיבידואל מתקדם הלאה בנחישות באופן אובייקטיבי. האדם הבודד עומד ברמה גבוהה יותר מהאומה. בזמננו הדברים הללו מוסווים במובנים רבים. צריך לומר את הדברים האלה, פעם אחת בכל מקרה. חובתי הרוחנית לומר אותם, ורק מכיוון שזו חובתי הרוחנית, אני אומר אותם כרגע.

אנחנו חיים בעידן שבו התפיסה של מה שיוצר את ההרמוניה בין איברי הנפש המיוצגים על-ידי מספר עמים, וגם של כל מה שמתרחש סביבנו, נראית מעורפלת מאשר אי פעם. באומרי זאת אינני שם את הדגש העיקרי על הנעשה בשדות הקרב – זה חייב להישפט לאורם של צרכים אחרים – אלא על הדעות הקיימות כעת בקרב העמים. כולן נראות שונות לגמרי ממה שצריך להיות.

כבר דיברתי כאן על התנסות שהייתה לי אשר מצביעה על משהו בקשר לספרי האחרון 'חידות הפילוסופיה'[3]. כתבתי עד עמוד 206 ואז פרצה המלחמה. מה שבא לאחר הנקודה האת – התקציר של קווי המתאר של האנתרופוסופיה – נכתב למעשה במהלך המלחמה. ניסיתי לתת תמונה עובדתית ובלתי משוחדת של הפילוסופיה של בוטרו ושל ברגסון (Boutroux, Bergson). אני לא מאמין שמישהו יכול להיכשל בהבנת היעדר משוא-הפנים המוחלט של מה שאמרתי, למרות שרק מרחב מצומצם היה יכול היה להיות מוקצה לנושא. זה היה נחוץ להפנות את תשומת הלב לעובדה שהפילוסופיה של ברגסון איננה מקורית ובדרך מסוימת מנוסחת בקלילות. מעמודים 199-204 השקפותיהם של בוטרו וברגסון הובאו ללא הערות, ואז בעמוד 204 אמרתי: "מתוך מחשבות מנוסחות בקלות, ברות-השגה בקלות, ברגסון מציג רעיון של אבולוציה, אשר כתוצאה של חשיבה עמוקה מאד, וו. ה. פרוס (W. H. Preuss) הציג כבר בשנת 1882 בספרו 'נפש וחומר' Geist und Stoff)). ואז, בעמודים 205-69, מטופלת הפילוסופיה של ההוגה הבודד פרוס. מטבע הדברים הייתה זאת חובתו של ברגסון לגרום לעצמו להיות בקי ברעיונותיו של פרוס. אני אומר במפורש, זאת הייתה חובתו לדעת משהו על הפילוסופיה של פרוס, שכן פילוסוף חייב להיות מודע לרעיונותיהם של בני זמנו אם הוא מציע לכתוב. אנא זיכרו שאמרתי, זאת הייתה חובתו לדעת את הפילוסופיה הזו – שכן אני יכול להיות מואשם בקלות שאמרתי שברגסון שתק בכוונה ביחס לפרוס. לא אמרתי דבר כזה והקטע המצוטט לעיל נמצא שם כך שכל העולם יראה.

כעת נניח שכל מה שאמרו העמים השונים זה על זה במהלך השבועות האחרונים האלה לא נאמר – במקרה הזה ההתייחסות דלעיל לברגסון הייתה נחשבת כאמירה עניינית וללא משוא פנים. אך כעת ככל הנראה לא יתייחסו לזה כל כך. מטבע הדברים, לא אוכל בזמן אחר כלשהו לדבר אחרת אודות העניין הזה. אלו שעומדים על הקרקע של מדע הרוח חייבים להישאר בלתי משוחדים. בהווה, דברים שצריכים להיתפס באופן ברור מכוסים עננים; אבל לאחר שמספר מספיק גדול של אנשים כבר לקחו את מדע הרוח לתוך ליבם והם ממש רוויים על-ידו, יתגלה מתוך אי-הבהירות הזאת החזון הנובע מהאמיתות של מדע הרוח.

מה שאנחנו יודעים על האמיתות האלו – זו רק שאלה של להיות רווי מספיק עמוק בהן – מאפשר לנו לפתח את התחושה הנכונה עבורן. תנו למי שרוצה להרגיש את הקשר האמיתי בין התרבויות השונות, לקרוא את מה שנמצא בצורות העמודים והקורות הראשיות שלנו, תנו להם להרהר בעיקולים והעיצוב, והם יבינו את היחסים הרוחניים בין האומות השונות. אין אף רעיון מרכזי מקרי. כאשר אתם מסתכלים על רעיון מרכזי, כאשר אתם רואים איך הוא עובר מהעמוד השלישי לחמישי, יש לכם שם ביטוי ליחסים בין העמים התואמים לשני העמודים. מהקורות הראשיות האלה ניתן לחזות בעיצוב הפנימי של חיי הנפש של העמים.

אתם נכנסים לבניין דרך הדלת המערבית, וכאשר אתם מתקדמים לכיוון מזרח אתם יכולים לחוש מה הופך את האדם לאדם באמת, בכך שהוא אוסף אל תוך נפשו את מה שטוב ומעורר הערצה בכל אחת מהתרבויות המיוחדות – ואז, כפי שאנחנו מקווים, הכל יישמע ביחד בהרמוניה בחלק השני, הקטן יותר של הבניין מתחת לכיפה הקטנה. מי שפותח את ליבו לבניין ימצא את הדרך החוצה מקשר עם אי-הבהירות השולטת; מי שלא, ייסחף ביחד איתה.

כאשר אנחנו הולכים לכיוון מזרח, הרעיון המרכזי הבא הזה מתחבר אל האחרון (ראו עמודים 1 ו -11). ניכר שהצורה החדשה הזו נוצרה מתוך מטה מרקורי דלעיל! ואילו באחרון, הרעיון המרכזי-הנחש, מתפשט בצורה אופקית אל העולם, כאן הרעיון המרכזי הראשי מצביע כלפי מעלה ומתפצל כלפי מטה, ומקבל את מה שמגיע מלמעלה כמו פריחה הנפתחת כלפי מטה.

בזה, אשר הוא הרעיון המרכזי צדק-יופיטר כפי שהקודם היה הרעיון המרכזי מרקורי, בא לידי ביטוי מזרח אירופה. עם המראה הדק ומעודן ההולך וצר שלו המוטיב הזה שמרמז ידיים מקופלות הנמתחות כלפי מעלה אל מה שמגיע מלמעלה, ומחליקות לצידן את זה אשר איתו האדם הארצי צריך לחבר את עצמו כאשר הוא יורד מלמעלה כמו פרח.

לאירופאים כלל לא קל להבין את הרעיון המרכזי הזה ומה מסתתר מאחוריו, מכיוון שהוא קשור הרבה יותר לעתיד מאשר להווה. בגלל אופייה של השפה המודרנית קשה מאוד למצוא מילים כדי לאפיין את מה שנמצא מאחורי הרעיון המרכזי הזה. ברגע שנאמרו, המילים יצטרכו לציין מיד משהו שונה, כדי שיהיו באמת משמעותיות. אי אפשר לדבר על היסוד הרוסי באותה הדרך שבה ניתן לדבר על היסודות האנגלי, הצרפתי והאיטלקי. כבר ראינו שאנחנו לא יכולים לדבר על יסוד "לאומי" במקרה של תרבות מרכז אירופה באותו המובן כמו במקרה של תרבויות מערב אירופה; עדיין פחות מכך ניתן לדבר על היסוד הרוסי במובן הזה. האם רוסיה מציגה תמונה דומה לזו שהציגו העמים האנגלי, הצרפתי או האיטלקי? לרוב, בוודאי שלא! יש משהו בטבע הרוסי שהוא כמו שינוי צורה של מערב אירופה, אבל השתנות למשהו אחר לגמרי.

במערב אירופה אנחנו רואים תרבויות לאומיות שאפשר להבחין באופי הבסיסי שלהן על-ידי העמקת הידע שלנו של התרבות הקיימת שם בפועל. בטבע הגרמני אנו מוצאים מצב של חוסר שלמות, חתירה למשהו שאינו קיים, אך נמצא שם כאידיאל בלבד. אבל המאמץ הזה להשיג את האידיאל חי בדם, בגוף האסטרלי ובגופו האתרי של האדם המרכז אירופאי. במבט אל המזרח אנו רואים פילוסופיה מוגמרת להפליא של דת, תרבות שהיא תרבות דתית בצורה בולטת. אבל האם היא יכולה להיקרא "רוסית"? זה יהיה אבסורד לקרוא לה רוסית, למרות שהרוסים עצמם עושים זאת, שכן זאת תרבות שהגיעה אליהם מביזנטיון העתיקה; זהו המשך של מה שמקורו שם.

מטבע הדברים, מה שחי בנפש התחושה מגיע מנפש התחושה; מה שחי בנפש האינטלקטואלית מגיע מהנפש האינטלקטואלית; מה שחי בנפש התודעה מגיע מנפש התודעה; ומה שחי ב'אני', למרות שהוא נמצא בזרימה, במצב מתמיד של היעשות, יוצא מה'אני'. אך מה שמקורו ברוח העצמיות הוא דבר היורד מתוך הרוח לנפש התחושה, הנפש השכלית ונפש התודעה.

רוח העצמות יורדת מלמעלה לעבר נפש התחושה, הנפש האינטלקטואלית, נפש התודעה וה'אני'. על רוח העצמיות להודיע ​​על עצמה בכך שמשהו זר מרחף למטה, כביכול, על התרבות הלאומית. כך אנו רואים שבאופן בסיסי, כל מה שנחווה עד כה כתרבות שלה זר לנפש הרוסית, והיה זר מאז התקופה שהתקבלה בה התרבות היוונית-ביזנטית, עד המוסדות החיצוניים שיובאו מבחוץ על ידי פטר הגדול. כך אנחנו רואים איך דרך רוח העצמיות יוצא שם הכוח החותר למטה לכוחות הנפש; אבל רוח העצמיות תוכל להוציא לפועל את כוחה האמיתי, את טבעה האמיתי, רק בעתיד. עם זאת, על הנפש הרוסית להתכונן לקבלה של רוח העצמיות.

ברור שמה שהגיע לנפש הרוסית מיסודות זרים איננו רוח העצמיות שתגיע בעתיד. אך כשם שההשפעה הביזנטית, הכריסטיאניות המזרחית, התרבות המערבית, עברו בירושה לנפשות רוסיות, כך, יום אחד, תרד רוח העצמיות. בהווה אין יותר מאשר הכנה לקראתה, לא יותר מאשר נטייה כלפי קבלתה.

ניתן לתת דוגמאות להמחשת כל מה שמדע הרוח נותן לו קווים מנחים. להלן דוגמא שנמצאת קרוב מאוד. דיברתי לא פעם על גדולתו של הפילוסוף ולדימיר סרגייביץ' סולוביוב (1853-1900). גדולתו נחשפה בפניי לראשונה באמצעות התבוננות רוחנית, שכן אני יודע שהוא גדול עוד יותר, ביצע דברים גדולים עוד יותר, מאז מותו בשנת 1900 מאשר שביצע לפני מותו.

אבל הבה נבחן את העובדות; תוכלו לשכנע את עצמכם מכתביו של סולוביוב עצמו. רבים מהם תורגמו. קיימים התרגומים מאת נינה הופמן, מאת קויישל, ועכשיו התרגום המצוין של פראו פון ואקאנו, "היסודות הרוחניים של החיים"[4].

אם אדם ממרכז אירופה מרווה את עצמו ביצירותיו של סולוביוב, הוא יכול לחוות חוויה מדהימה – במיוחד מאז שהתרגום האחרון התפרסם. זה מעניין בצורה יוצאת דופן. מי שמכיר באמת את הפילוסופיה המערבית והמזרח אירופאית ישאל את עצמו בהתחלה: האם יש משהו חדש בסולוביוב? אם נשווה את סולוביוב לפילוסופיה המערבית, לא נמצא מחשבה חדשה אחת בכל הנוגע למלל בפועל; אין שום דבר, ממש שום דבר, אפילו לא בתור ביטוי, שלא יכול היה להיות כתוב באותה מידה במערב. ובכל זאת יש משהו שונה לחלוטין.

אבל אם תחפשו את ההבדל הזה בפילוסופיה עצמה, במה שנכתב, תקראו אותו כמו שאתם קוראים ספר רגיל, לא תגלו את מה ששונה. שכן מה ששונה הוא דבר שאינו כלול במשפטים עצמם. זה לא בתוכם, ובכל זאת הוא נמצא שם. מה שכלול בתוך המשפטים ומאחורי המשפטים, בסופו של דבר יימצא על-ידי הנפש הרגישה, למרות ההכרה, לאחר שקראה את הספר, שאין בו שום דבר שונה מהפילוסופיה של מערב אירופה. מה שנכלל ביצירותיו של סולוביוב הוא גוון מסוים של תחושה העשויה להראות לאיש של מרכז אירופה כמו אווירה לוהטת. לפעמים אפשר להרגיש כאילו שנמצאים בתנור, במיוחד כאשר מדובר בשאלות גדולות ומרחיקות לכת. אם תעקבו אחר משפט מקרוב, תגלו ששום דבר מאותו הסוג לא עולה בדיוק כמו במקרה של פילוסוף מערב אירופי. יש נימה מסוימת של תחושה שמהדהדת כאילו שהיא בציפייה בלתי פוסקת; לצביון ההרגשה הזה יש אופי מיסטי; בהחלט, מדובר עדיין במיסטיקה חמה שאולי אף מכילה מרכיב של סכנה לאיש מערב אירופה אם הוא מרשה לעצמו להיות מושפע ממנה.

אבל אם מישהו יודע מה טמון בתשתית הנפש האנושית – וזה נחוץ לדעת זאת – ובאמת מגיע לשורש של יסוד ההתחממות הזה, הרי שהוא בהחלט לא מסוכן. אני מאמין שאם מישהו לא יהיה בעל ידע של הצביון הנסתר של חיי הנפש, מהות ההבדל ביצירותיו של סולוביוב תחמוק ממנו והוא פשוט ישתכנע שהוא קורא פילוסוף השייך למערב אירופה. זאת תופעה מוזרה מאוד, תופעה שמלמדת בבירור שמה שצריך לצאת מן המזרח טרם נאמר, מעל הכל טרם הושם במילים.

אנחנו יכולים לזהות את התכונות האופייניות של התרבויות האירופאיות מזווית אחרת על ידי בחינה, למשל, של הדברים הבאים – משהו מעצם התרבות הצרפתית, תרבות הנפש האינטלקטואלית, טמון באמרה מסוימת של וולטייר. זה בוודאי ייתפס על-ידי כל מי שמסוגל לתפוס מציאויות מתסמינים. האמרה 'לולא היה קיים אלוהים במציאות, היינו צריכים להמציא אותו', מיוחסת בצדק לוולטייר. זאת הנחה מראש – אחרת לאמירה לא היה שום היגיון שיהיה צורך להאמין באלוהים; כי הוא ממש לא יומצא לשם שעשוע.

אמירה כזו יכולה להיות מנוסחת רק על-ידי שכל הפועל לגמרי מתוך הנפש האינטלקטואלית, הנפש השכלית, ויש לו ביטחון במה שעולה ממנו – גם בעניין ההמצאה; שכן זה שייך לתחום הנפש האינטלקטואלית.

עכשיו ניקח רוסי: בקונין[5]. הוא ניסח את האמירה בצורה אחרת – וזה מדהים מאוד. הוא אומר, "אם אלוהים היה קיים, היה צריך לבטל אותו." הוא מגלה שהוא לא יכול לשאת את קיומו של האל אם הוא יטען לתוקף לנפש שלו – ואמירה נוספת של בקונין מאוד אופיינית: "אלוהים קיים – ואדם הוא עבד" – החלופה האחת. האחרת היא: "אדם חופשי – לכן אין אלוהים." הוא לא יכול להגות דרך כדי לצאת מהמעגל ומחליט לבחור בין שתי החלופות. הוא בוחר בשנייה: "אדם חופשי – לכן אין אלוהים."

זאת תמונה של הניגוד בין תרבות במערב למזרח אירופה. התרבות המערב אירופאית יכולה עדיין ליישב את רעיון האדם החופשי עם רעיון האל. אבל בתרבות של מזרח אירופה לא יכול להיות אלוהים שמאלץ אותי, אחרת אני לא חופשי, אני עבד.

האדם מרגיש את השסע השלם בין נפש התחושה, הנפש השכלית, נפש התודעה וה'אני' מצד אחד, לבין רוח העצמיות, שנמצאת כעת, כאילו, בעמית, ורק מכינה את ישותה האמיתית. אנחנו חשים את כל השסע במה שמעמת אותנו מהמזרח, ואנחנו חשים בחוסר שייכות של המזרח למערב כאשר אנו קולטים מהי ההשפעה של אישים מייצגים של המזרח על התרבות המערב אירופאית. מי במערב, אם הוא לא תלמיד של תרבות מזרח אירופה, יכול היה להבין את מה שהשטן אומר לאיבן קרמזוב? מי יכול באמת להבין את מה שגורקי מכנה "אמת מבעיתה ועם זאת אמיתית"? – "כן, נו, מה האמת? אדם הוא האמת! מה זאת אומרת – אדם? אתה לא זה, וגם אני לא, והם לא זה – לא! אבל אתה, אני, הם, לוקס הזקן, נפוליאון, הנביא מוחמד כולנו יחד זה! זה משהו אדיר! זהו דבר שבו כל ההתחלות וכל הסיומים מתאכסנים – הכל באדם, הכל בשביל האדם. רק אדם קיים; כל השאר הוא מעשה ידיו ומוחו. אדם! פשוט ענק! עצם הצליל מרומם! א – ד – ם! יש לכבד את האדם! לא לרחם עליו – לא להשפיל אותו על-ידי רחמים עליו – אלא לכבד אותו! "

ואיך מישהו שהיה שחקן מדבר על יחסיו עם הציבור? ואיך המורשע? – "תמיד בזתי לאותם אנשים העוסקים יותר מדי בתחושת שובע. אדם עצמו הוא העיקר! האדם עומד ברמה גבוהה יותר מהבטן המרוצה!"

יהיה קשה מאוד למערב להבין דברים כאלה, שכן הם נותנים ביטוי לסבל המיסטי של המזרח; הם נותנים להיות מורגש לשסע בין מה שעוד עתיד להגיע במזרח לבין מה שחי במערב ובמזרח אירופה.

השסע העצום הזה מעיד עבורנו שמה שיש במזרח כיום הוא כלל וכלל לא המזרח האמיתי. הייתי צריך לומר הרבה בנושא אבל אני יכול רק להצביע על הדברים האלה. המזרח הזה הוא משהו שהמזרח עצמו עדיין יודע מעט, דבר שביחס אליו הוא חש רק במעומעם מה שזה יהפוך להיות בעתיד

אנחנו מבינים היטב שזה חייב להיות קשה למזרח הזה של העתיד למצוא את הגשר המוביל לטבע האמיתי שלו, למצוא את עצמו, כי אנחנו מתעמתים עם תופעה לא פחות מזו שהמזרח עדיין חי בתחושה, עדיין בתוך משהו שלא ניתן להביע אותו במילים; הוא מחפש צורה של אמירה. הוא מחפש אותה במזרח, מחפש אותה במערב. המזרח הועשר מאוד על-ידי מה שהביא אליו היסוד הביזנטי אך כאשר המזרח נותן לכך ביטוי זה כבר לא שייך לישותו העצמית של המזרח; זה זר לישות של המזרח עצמו.

אך דבר אחד מוביל מעל לכל הסדקים, דהיינו, מה שאנחנו מכירים כמדע הרוח האמיתי. ואם מה שקורה עכשיו במערב ובמזרח אירופה יכול להראות לנו שבלי מדע הרוח, המשך התפתחות נוסף צריך להוביל לחוסר היגיון מוחלט, המזרח מראה לנו שההתקדמות היא בלתי אפשרית לחלוטין אלא אם מושגת הבנה באמצעות מדע הרוח.

באמצעות מדע הרוח אנשים ימצאו ויבינו זה את זה – באופן שלא רק הבעיות התיאורטיות שלהם יקבלו מענה, אלא שגם ייסורי התרבות יירפאו.

אפילו יותר מאשר במקומות אחרים תהיה הזדמנות למזרח להרגיש את האירועים של היום כמבחן קשה. שכן מה שצריך להיות מורגש שם בעוצמה מיוחדת יהיה בהתנגדות מוחלטת לכל דחף, במזרח שרצה את המלחמה הזו. ועדיין יותר מאשר במערב ויותר מאשר במרכז אירופה זה בתוקף עבור המזרח, שההזדהות העצמית עם המניעים הפעילים של המלחמה הזו היא הכחשת הישות האמיתית שלו. כל מה שבמזרח אשר הוביל למלחמה הזו יצטרך להיעלם כדי ששמש הישועה תעלה מעל המזרח.

הבניין שלנו צריך להיות ממש חלק מליבנו, ידידיי היקרים, שכן הוא מבטא את כל מה שאני מנסה לומר עליו במילים כלליות. באופן מעמיק יותר ממילים כלשהן אתם יכולים להבין את מה שאמרתי עכשיו כאשר יש לכם תחושה נכונה עבור הבניין, כשאתם מרגישים שכל דבר כלול שם – בכל עקומה, בכל רעיון מרכזי.

הבניין שלנו צריך להיות משהו שאפשר לקרוא לו "כיפת-גג של הבנה הדדית בקרב האנושות האירופאית", כך שזה אולי במובן מסוים – אני חייב לומר זאת, כי זאת חובתי לומר זאת – גם תרומה למה שניתן למצוא בהקדמה לספרי 'תיאוסופיה'[6], כלומר, שמדע הרוח הוא משהו שהציר שלנו דוחה בשכל ומצד שני מייחל לו בנפש, והוא זקוק לו באופן נואש.

כאשר אנחנו מתבוננים במאורעות ימינו אנו יכולים לומר שאנתרופוסופיה היא דבר שממנו האנושות האירופית בתקופה הנוכחית רחוקה כפי שהיא צריכה להיות בקרבתה, זה דבר שהיא צריכה להשתוקק אליו עם כל סיב של ישותה. שכן אם מדע הרוח חודר לליבנו באופן שיכול להיראות כרגע רק בפענוח צורות העמודים והקורות הראשיות, אז הנפשות של האנושות האירופית יעמדו ביחסים הנכונים זו לזו.

אם אנתרופוסופיה – ולהווה המיידי שלנו זה עוד יותר חשוב – אם אנתרופוסופיה ממלאת את משימתה בנפש האנושית בכך שהיא שיש לה השפעה מהבהירה במחשבותיהם של אנשים, מכניסה לתוכן בהירות אמיתית, חודרת ומתקנת אותן, אז יושג הרבה מאוד לעתיד המיידי. שכן כמו גם העובדה שליבם של אנשים לא קשור זה לזה כראוי בעידן המטריאליסטי שלנו, גם הקארמה שאנחנו חווים, מחשבת האנשים, הלכה בדרך נלוזה. אנשים לא רוצים להבין אחד את השני; אבל לא רק זה; הם אולי מעולם לא שיקרו זה על זה במידה כה כבירה כמו בזמננו! זה עדיין גרוע יותר ממה שקורה שם בחוץ בשדות הקרב, מכיוון שההשפעה של זה נמשכת זמן רב יותר ומכיוון שהיא פועלת אפילו בעולמות הרוח. אבל ביסודה זאת רשלנות מוחלטת שהביאה אותנו למעבר אשר כבר הגענו אליו. לכן היום אנתרופוסופיה היא הדחוף ביותר מבין כל הצרכים בהתפתחות האנושות!

כבר אפשר לשאול את השאלה: האם אנשים כיום מסוגלים לחשוב? ועוד: האם אנשים אינם חשים שראשית הם חייבים שיהיה להם ידע של העובדות הממשיות שעליהן הם רוצים לחשוב ולדבר?

אני מעלה היום את שתי השאלות הללו מכיוון שכאמור, זאת חובתי לעשות את זה. מה שפועל במרכז-אירופה כונה "ברנהרדיזם" (Bernhardism) על-ידי הנשיא לשעבר של ארצות הברית רוזוולט. אני לא אדוּן בדברים שאמר הנשיא לשעבר, אבל אצביע על משהו שלא שמים לב אליו בדרך כלל. במהותו, הספר הזה שאני מחזיק בידי הוא הספר שרוזוולט הזכיר אותו, הוא ספר רציני מאוד: "גרמניה והמלחמה הבאה", מאת פרידריך ברנהארדי (Friedrich Bernhardi), שנכתב בשנת 1912. המחבר היה אחד שמבחינה חיצונית, אקזוטרית, ידע הרבה על המלחמה הזאת הממשמשת ובאה ומהסיבה הזו הספר מאלף בצורה יוצאת דופן. אבל איזו מין חשיבה אנחנו מוצאים בספר שבדרכו הוא כן ואמיתי? להלן פרק שכותרתו: "הזכות להילחם". מטבע הדברים, אם מישהו מדבר על זכות להילחם, הוא חייב לנקוט בעמדה שנקבעה על-ידי קהילה של אנשים, ולא על-ידי יחידים; במילים אחרות, אדם מדבר מתוך התודעה של הרוחות הלוציפריות והאהרימניות. להלן קטע שמבחינת המחבר הוא בעל כוונות טובות, מלא בתכלית טובה. נעשה ניסיון להסביר שכל עוד יש אומות נפרדות, יש לאומות האלה זכות לערוך מלחמה זו עם זו. הקטע ממשיך: "האדם היחיד אינו יכול לבצע שום פעולה מוסרית אצילית מאשר להקריב את קיומו שלו למטרה אשר אותה הוא משרת, או אפילו לתפיסת הערך של האידיאלים למוסריות אישית… באופן דומה, אומות ומדינות אינן יכולות להשיג שום הגשמה נשגבה יותר מאשר להמר על כל כוחן בשמירה על עצמאותן, כבודן והמוניטין שלהן."

החלק הראשון של הקטע נכון, אבל המחשבה העומדת מאחוריו בכללותה היא מופרכת; מדינות אינן יכולות לנקוט עמדה בלתי אנוכית, מכיוון שביחס אליהן שוררים תנאים שונים לחלוטין. אנחנו חייבים להיות ברורים בדעתנו בעניין הזה. דמיינו את עצמכם בנעליו של מדינאי אוסטרי אחרי האירועים שהגיעו לשיאם בהתנקשות ביורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ואשתו סופיה, על-ידי סרבי בסרייבו (28 ביוני 1914). האם אפשר לדבר שם במובן של הקטע דלעיל? כמובן שלא! מדינאי מחויב לפעול כפי שהאנוכיות של המדינה דורשת. וכך נאמרות היום אמירות נכונות למדי בעוד שהמחשבה שמאחוריהן שקרית לחלוטין. זאת רק דוגמא אחת. הגישה הרוחית-מדעית תהיה מאירה כאן במובן האמיתי של המילה, רק אם יש מספיק אנשים שייצגו אותה. אלה הם לא עניינים פשוטים שמדברים בעד עצמם; אלו הם עניינים בעלי משמעות עצומה. שכן כולם השתלבו במה שהוביל עתה להתפרצות הנוראה של המלחמה הזאת. אני אומר את זה, בגלל שאני יודע את זה. אני אומר את זה מכיוון שבאותה העת אני באמת יכול לומר – ככל שמשהו בעל הטבע הזה יכול להיאמר במובן שבו מתכוון אליו יודע תורת הנסתר – שסבלתי ואני עדיין סובל מספיק מאירועי השבועות האחרונים הללו. עברתי מספיק חוויות הרסניות החל מההתנקשות בסרייבו וכוללות הרבה יותר. מעולם קודם לכן לא ראיתי בעצמי דבר מדהים, וגם לא שמעתי מיודעי הנסתרות דבר מדהים כמו מה שבא בעקבות ההתנקשות בסרייבו. נפש הועלתה לתוך עולמות הרוח אשר יצרה השפעה שונה לחלוטין מזו שהופקה על-ידי כל נפש אחרת; הנפש הזאת הפכה, כפי שהיא, לנפש קוסמית, ויצרה מרכז כוח קוסמי שסביבו התאספו כל יסודות הפחד השוררים, כל המרכיבים הקיימים של הפחד נמשכו לכיוון הנפש הזו – והנה! בעולם הרוח נוצרה בדיוק ההשפעה ההפוכה מזאת שנוצרה בעולם הגשמי. בעולם הפיזי, הפחד בלם את המלחמה; בעולם הרוח זה היה מרכיב שהאיץ את המלחמה, האיץ אותה במהירות. לחוות התנסויות כאלה בפעם הראשונה זהו אחד הרגעים המזעזעים ביותר שיכולים להתרחש במחקר על-חושי. אם בזמן כזה או אחר, מה שהתרחש בשמונה או עשרה השבועות האחרונים נסקר באופן בלתי-משוחד, זה יהיה אפשרי, אפילו על-ידי מעקב אחרי ההתרחשויות החיצוניות, לזהות משהו שדומה לתמונת ראי של מה שהתרחש ברוח.

תפקידה של אנתרופוסופיה, כיום יותר מתמיד, ללמוד באופן אובייקטיבי מאירועי התקופה – אובייקטיביות אמיתית, הנמצאת כה רחוק מהגישה השוררת בימינו. ניסיתי להעלות את הנקודה הזו על-ידי שאילת שתי שאלות: "האם אנשים כיום מסוגלים לחשוב?" ו"האם אנשים מנסים, האם הם נוהגים לחפש את העובדות האמיתיות כאשר הם רוצים לחשוב או לדבר? "האם הם באמת עושים את זה?

לכל מקום שאנחנו מסתכלים – כאשר אנשים ועמים שלמים משקרים זה אודות זה בקנה מידה כביר כל כך – בכל מקום ברור שתחושת החובה להעמיד עובדות במבחן, להיכנס לעובדות האמיתיות, חסרה, אפילו במקומות גבוהים.

על החובה הזו לבחון עובדות, להיחרט עמוק בלבם של אנתרופוסופים. עלינו ללמוד להבין שבקרב אנשים שצריכים להילקח ברצינות, אסור שדברים יקרו עוד כפי שהם קורים כיום, באופן כל כך לא-אוניברסלי.

כאנתרופוסופים עלינו להבין שדברים אלה צריכים להישמר היטב במחשבותינו כי אחרת לא נעלה מהכאוס הזה בחיי התרבות. ברצינות קפדנית עלינו לדבוק בעיקרון הבסיסי שלנו: "החוכמה היא רק באמת". כל הבניין שלנו הוא פרשנות לעיקרון הזה. עלינו ללמוד לקרוא את הבניין שלנו – זה הדבר החשוב. כאשר הוא נקרא בצורה נכונה, עם גישה של רצינות, של מצפון, של כמיהה לאמת, יצמח בלבנו הקשר עם חיי התרבות והרוח.

אם חברינו יחדירו את עצמם עם ההכרה שהאמת נשענת על היסוד של העובדות של האבולוציה, הרי שפעילותם תביא ברכה בכל מקום, אין זה משנה לאיזה לאום הם שייכים. אבל אם הם עצמם נוקטים עמדה לאומנית חד-צדדית, הם בוודאי לא יוכלו לעשות מה שנכון במובן האנתרופוסופי.

הסיבה לכך שהתיאוסופיה של הלנה פ. בְּלָבַצְקִי[7] נעלמה הייתה שמלכתחילה הונחו האינטרסים של חלק אחד של האנושות – לא האנגלים, אלא ההודים – מעל האינטרסים של האנושות כולה. וזה נכון במובן העמוק ביותר שרק זה מוביל לאמת תורת הנסתר המקורית אשר מציב בכל עת את האינטרסים של האנושות כולה מעל אלה של חלק מהאנושות – אבל עושה זאת באופן רציני, עם הרגשות העמוקים והכנים ביותר. האמת הנסתרת מתכסה בעננים ממש ברגע שהאינטרסים של חלק אחד של האנושות פועלים כדי לרמוס את האינטרסים של כולה. קשה ככל שיהיה בתקופה כמו שלנו, בכל זאת, יש לשאוף אליהם במובן האמיתי של המילה על-ידי אלו המכנים את עצמם אנתרופוסופים.

———————————————————————————————————

  1. 1762 –1814 ,Johann Gottlieb Fichte.
  2. Goethe's Reineke Fox; West-Eastern Divan; And, Achilleid

    https://www.amazon.com/Goethes-Reineke-West-Eastern-Divan-Achilleid/dp/0342029819

  3. (Die Rätsel der Philosopnie, GA18)
  4. Nina Hoffmann, Keuchel, Frau von Vacano, “Die geistigen Grundlagen des Lebens".
  5. Mikhail Alexandrovich Bakunin, 1814 – 1876
  6. הספר יצא לאור בעברית בשם 'גוף נפש רוח' בהוצאת מיכאל.
  7. Helena Petrovna Blavatsky, 1831 – 1891

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.