רודולף שטיינר

סדרה שנייה – הרצאה ראשונה

10 באוקטובר 1914, דורנאך

מקור: אתר האינטרנט האמריקאי

Rudolf Steiner Archive & e.Lib – The Building at Dornach, GA 287

https://wn.rsarchive.org/Lectures/GA/GA0287/19141010p01.html

תרגום מאנגלית לעברית: בן ציון פורת ז”ל

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

בהרצאות שנפל בגורלי לתתן, הפניתי לעיתים קרובות את תשומת הלב לתצפית אשר יכולה להתבצע בחיים האמיתיים, ומראה את ההכרח לחפש בכל מקום מתחת לפני השטח של מראית העין של החיים, במקום לעצור ברשמים הראשונים. זה פועל באופן הבא. אדם הולך לאורך גדת נהר ובעודו נמצא עדיין במרחק מסויים הוא נראה קופץ ראש בפזיזות לנהר. אנו ניגשים ומושים אותו מן המים, רק כדי למצוא אותו מת; אנו מבחינים בסלע בנקודה שהוא נפל בה ומסכמים ממבט ראשון כמובן שהוא מעד מעל האבן, נפל לנהר וטבע. המסקנה הזאת יכולה להתקבל בקלות ולהימסר לדורות הבאים אבל עם זאת היא יכולה להחטיא לגמרי את האמת. בדיקה מקרוב עשויה לגלות שהאיש לקה בהתקף לב ממש ברגע עלייתו אל האבן והיה כבר מת כאשר נפל למים. אם המסקנה הראשונה הייתה שולטת ואף אחד לא היה מנסה לגלות את מה שהתרחש בפועל, השיפוט השקרי היה מוצא את דרכו אל ההיסטוריה – המסקנה ההגיונית לכאורה שהאיש פגש את מותו דרך נפילתו למים. מסקנות מהסוג הזה אשר רומזות במידה רבה או קטנה יותר על ההיפוך של האמת, מקובלות למדי בעולם – הן נהוגות אפילו במחקר ובמדע, כפי שציינתי לא פעם.

לאלו שמקדישים את עצמם בלב ונפש לתנועתנו הרוחנית-מדעית, זה הכרחי לא רק ללמוד מן החיים, אלא להתאמץ ללא הרף ללמוד את האמת מן החיים, לגלות איך זה שלא רק אנשים אלא גם עולם העובדות עשוי למסור באופן טבעי לגמרי שקר והונאה. לימוד מן החיים צריך להיות הקו המנחה של כל מאמצינו; אחרת היעדים שאנחנו רוצים להגיע אליהם באמצעות הבניין שלנו^[1] כמו גם בדרכים רבות אחרות יהיו קשים להשגה. מטרתנו היא למלא תפקיד חיוני בהיווצרות העידן העולמי; התפתחות שאפשר להשוות אותה לתחילת התקופה שנבעה מקיומה העתיק עוד יותר של האנושות – הבה נאמר הזמן אשר שירי העלילה של הומרוס מתייחסים אליו. למעשה, כל העיצוב, האופי האמנותי והמהות הרוחנית של הבניין שלנו מנסה משהו דומה למה שנוסה במהלך התרחשויותיה של אותה תקופת מעבר מעידן קודם לתקופה מאוחרת יותר, כפי שסופר על-ידי הומרוס. משאלתנו היא ללמוד מהחיים, ויתרה מכך ללמוד את האמת מהחיים.

יש כל כך הרבה הזדמנויות ללמוד מהחיים, אם יש בנו מעט רצון. האם לא הייתה לנו הזדמנות כזו אפילו ביום-יומיים האחרונים? האם אין זה מוצדק שנתחיל עם תסמינים כאלה, במיוחד עם אחד אשר נגע לליבנו עמוק כל כך? תשקלו לרגע!^[2] ביום רביעי האחרון בערב, רבים מאתנו שעברו בצומת הדרכים או היו בסביבה, ראו את העגלה הפוכה ומוטלת שם, עלו להרצאה והיו די טבעיים, למען האמת, מודעים ללא יותר מכך שהעגלה התהפכה. במשך שעות זה היה הרושם היחיד – אבל מה הייתה המשמעות האמתית של העניין? האמת הייתה שנחקקה קארמה רהוטה בחיי בן אנוש; שהחיים האלה מלאי ההבטחה הסתיימו באותו הרגע באופן קארמתי, לאחר שנדרשו בעולמות הרוח על-ידי הכוחות הרוחיים. זה מכיוון שבזמנים מסוימים הכוחות האלו זקוקים לחיי אנוש שלא הושלמו, שכוחותיהם שלא הוצאו אל הפועל יכלו להיות מיושמים במישור הפיזי, אבל יש לשמור אותם עבור עולמות הרוח לטובת האבולוציה. אני רוצה לנסח את זה כך. עבור מי שהרווה את עצמו עם מדע הרוח, זאת עובדה ברורה ומובנת מאליה שניתן לראות את חיי האדם הייחודיים האלה ככאלו שהאלים דורשים לעצמם; שהעגלה הונחתה למקום על מנת שהקארמה הזו תצא לפועל, ותתהפך על מנת לממש את הקארמה של החיים האנושיים האלו. האופן שבו זה הובהר לנו היה קורע לב, ובצדק. אבל עלינו להיות מסוגלים גם להשקיע את עצמנו בחוכמה המושלת, אפילו כאשר היא מתבטאת, בתחילה בלי שהבחינו בה, במשהו פלאי. מאירוע כזה עלינו ללמוד להתעמק יותר במציאות. ואיך נוכל באמת לרומם את מחשבותינו בצורה מתאימה יותר לחיים האנושיים ההם שאנו מתייחסים אליהם, וכיצד להנציח ביתר רצינות את עזיבתם את האדמה, מאשר בזה שנאפשר מיד לעצמנו להיות מודרכים על-ידי הדרכת הגורל החמורה שהגיעה אלינו בימים האלה.

עדיין זאת תכונה אנושית לשכוח מהר מדי את השיעורים שהחיים מציעים לנו בהתמדה! ביחס אליה עלינו להיעזר בתרגול של מדיטציה, ההתעמלות של חשיבה בריכוז מוגבר, על מנת לבחון כל הבנה של העולם בכלל בהתאמה למדע הרוח; עלינו לשאוף לזה ללא הרף. ואני מבקש לערב את העניין הזה כעת, בין שאר השיקולים ביחס לבניין שלנו, מכיוון שהוא ישמש כדוגמה לעתיד לבוא ביחס לאמנות. הבה ולא נחשוב שההשלכות של הבניין שלנו יהיו פחות מדרישה של ההיסטוריה עצמה – עד לפרטיו הקטנים.

כדי להכיר עובדה מהסוג הזה במלוא הרצינות, זה צריך להיות העניין שלנו לרכוש את האפשרות, דרך מדע הרוח, לתקן את המושגים והרעיונות שלנו, להגיע למטרה, למושגים ולרעיונות טובים יותר, נשגבים יותר, רציניים יותר, חודרים ועמוקים יותר הנוגעים לחיים, מכל אלו שנוכל להשיג בלי מדע הרוח.

מנקודת המבט הזאת נשאל את השאלה הישירה מהי ההיסטוריה? ומהו הדבר שאנשים מבינים לעיתים קרובות כל כך על-ידי היסטוריה? האם מה שנחשב לעיתים קרובות כל כך כהיסטוריה, בשורה התחתונה אינו יותר מסיפורו של האיש ההולך לאורך גדת נהר, נפטר מהתקף לב, נופל למים, ונאמר עליו שהוא מת בטביעה? האם ההיסטוריה לא נגזרת לעיתים קרובות מידיעות מהסוג הזה? אין ספק, לתיאורים היסטוריים רבים אין בסיס מוצק יותר. נניח שמישהו עבר בצומת הדרכים בין השעה שמונה לתשע בערב ביום רביעי האחרון ולא הייתה לו שום הזדמנות לשמוע דבר על האירוע המזעזע שהתרחש שם: הוא לא היה יכול לדעת דבר, אלא רק שהעגלה התהפכה. וככה הוא היה מספר על זה. הרבה תיאורים היסטוריים הם מהסוג הזה. הדברים החשובים ביותר שנמצאים מתחת לרסיסי המידע נותרים מוסתרים כליל; מוצאים לחלוטין ממה שמקובל לכנות היסטוריה. לפעמים אפשר להרחיק לכת עוד יותר ולומר שתיאורים ומסמכים חיצוניים מונעים למעשה את ההכרה שלנו של הנתיב האמיתי של ההיסטוריה. ככה זה באופן מיוחד אם – כפי שקורה כמעט בכל תקופה – המסמכים מציגים את העניין באופן חד-צדדי ואם אין מסמכים שנותנים את הצד השני, או שהם אבדו. אתם יכולים לקרוא לזה השערה שטרם נבחנה, אבל אין זו השערה, שכן מה שנלמד כהיסטוריה בתקופתנו נשען לרוב על מסמכים כאלה שמסתירים ולא חושפים את האמת.

בנקודה הזאת עלולה לעלות השאלה: כיצד ניתן להשיג גישה כלשהי להיווצרותם של אירועים היסטוריים? מדע הרוח הראה לנו בכל מיני דרכים כיצד הוא איננו מסתכל על מסמכים חיצוניים אלא מבקש להבחין בדחפים שפועלים מעולמות הרוח. מכאן שבאופן טבעי הוא אינו יכול לתאר את מהלך האירועים החיצוני כפי שעושה ההיסטוריה החיצונית, הוא מזהה דחפים פנימיים בכל מקום. יתר על כן, על חוקר הרוח להיות נועז דיו, כאשר הוא מתחקה אחר הדחפים הללו על פני השטח, ולהחזיק בהם מול המסורות החיצוניות. אומץ ביחס לאמת הוא משהו חיוני כדי לקיים את עמדתנו על בסיס מדע הרוח. המעבר יכול להיעשות באמצעות ניסיון להתקרב אל סודות “ההתהוות ההיסטורית” בדרך אחרת ממה שנעשה בדרך כלל.

התייחסו לכל המסמכים הקיימים על איטליה מהמאות ה – 13 וה – 14, אשר ההיסטוריה מורכבת מהם בחיבה רבה כל כך. הדיוקן, התמונה, המתקבלים על-ידי הרכבת ההיסטוריה ממסמכים כאלה, מקרבים אל האמת פחות בהרבה ממה שאפשר להשיג על-ידי לימוד דנטה וג’וֹטוֹ דִי בּוֹנְדוֹנֶה (Giotto), ומתן אפשרות למה שהם יצרו מתוך נפשם לעבוד עלינו. תשקלו גם את מה שנשאר מהסכולסטיקה, מהמחשבות שלה, ונסו לחשוב עליהן ולשחזר בתוך עצמכם את מה שדנטה, ג’וטו והסכולסטיקה יצרו בנפרד – ותקבלו תמונה אמיתית יותר של התקופה ההיא ממה שהיה מתקבל מאוסף מסמכים חיצוניים. או שמישהו עשוי לקחת על עצמו את המשימה ללמוד את מרד הרוח הפרוטסטנטית של הצפון או של מרכז אירופה נגד הקתוליות של הדרום. מה לא תוכלו למצוא במסמכים! עדיין זאת לא שאלה של עובדות מבודדות, אלא של התאחדות כל נפשו של האדם עם הדחפים הנמרצים, השולטים והאורגים שפועלים. תכירו את עליית הרוח הפרוטסטנטית כנגד הרוח הקתולית באמצעות מחקר על רמברנדט ועל אופיים המיוחד של ציוריו. הרבה יכול להיות מקודם בדרך הזאת.

וכך קורה שלעיתים קרובות מסמכים היסטוריים מהווים מכשול גדול יותר מאשר עזרה. יתכן שהסוג של תולעת ספרים היסטורית המתקיימת על ראיות תיעודיות יתמלא שמחה ועליזות מערימת חומר על חייו של הומרוס, או חייו של שייקספיר. מנקודת מבט מסוימת, עם זאת, אפשר לומר: תודה לאל שאין ראיות כאלה! עלינו רק להיזהר ולא להגזים באמת מהסוג הזה, ולא ללחוץ אותה יותר מדי. למעשה עלינו להיות מוקירי תודה להיסטוריה על כך שלא השאירה לנו מסמכים על הומרוס או שייקספיר. עם זאת, יכול להישמר כאן משהו אשר הוא אמיתי באופן חד-צדדי, חד צדדי אבל אמיתי. כי אמת חד-צדדית היא בכל זאת אמת. מישהו עשוי לזעוק: באיזו מידה אנחנו חייבים להשתוקק לזמן אשר אין בו מסמכים חיצוניים אודות גתה.

אכן, אצל גתה לעיתים קרובות זה לא רק מטריד, אלא גם מכשול בפועל, לדעת מה הוא עשה, לא רק מיום ליום, אלא לפעמים אפילו משעה לשעה. כמה נפלא זה יהיה לדמיין עבור עצמכם את החוויה שעברה נפשו של אדם שבתקופה מסוימת של החיים דיבר את המילים הגורליות:

“כך למדתי, אהה, ובחשק גדול,

רפואה, משפט ופילוסופיה,

ובלהט דומה, כמה צר להודות,

שקדתי גם על התיאולוגיה;

והנה, שוטה מסכן! עם כל הידע שלי

אני עומד, לא יותר חכם מאשר בעבר.”

“פאוסט”, חלק א.

אם מישהו מעוניין למצוא בעצמו את התשובה במקרה של אנשים כאלה, יתכן ויערוג לתקופה שבה כל הלואיסים (Leweses) וכו’, יהא שמם אשר יהיה, כבר לא יגידו לנו מה עשה גתה במשך כל היום אשר נרשמה בו הפיסקה הזו או ההיא. ומה מפריע לעקוב אחר מעוף נפשו של גתה עד לתקופה שהוא כתב בה את המילים האלה:

“גלגל השמש שר, בשאפתנות

באמצע הספירות האחיות, את המחזור העתיק שלו”…

כמה זה מכשיל שאנחנו יכולים להתייחס לכרכים הרבים של המחברות והתכתבויות שלו, ולקרוא איך גתה בילה את התקופה הזו. ההשקפה הזו מוצדקת לחלוטין מזווית אחת, אבל לא מכל זווית; שכן למרות שהיא מוצדקת לחלוטין במקרה של הומרוס, שייקספיר וכן הלאה, היא חד-צדדית ביחס לגתה, מכיוון שיצירותיו של גתה כוללות את יצירתו “שירה ואמת” (Dichtung und Wahrheit). תכונה טבעית של האישיות הזו היא שמשהו צריך להיות ידוע עליה, היות שגתה חש שהוא מאולץ להעלות את הווידוי האישי הזה ב”שירה ואמת”. מכאן שלעולם לא יגיע הזמן שבו המשורר של “פאוסט” יופיע לאנושות באותו האור כמו המשורר של “איליאדה” או “אודיסיאה”. כך אנו רואים שאמת אשר משכנעת אותנו מצד אחד בלבד לעולם איננה ניתנת ליישום כללי; היא תומכת אך ורק במקרה מסוים וייחודי לגמרי.

עם זאת, יש להבין יותר לעומק את הנושא הזה. מדע הרוח מנסה לעשות זאת. על ידי הצבעה על תסמינים מסוימים, ניסיתי שוב ושוב להראות שהתרבות המודרנית שואפת למדע הרוח. בספרי “חידות הפילוסופיה”^[3] ניסיתי להראות כיצד זה נכון במיוחד ביחס לפילוסופיה. בכרך השני תבחינו שהתפתחות הפילוסופיה מתקדמת בנחישות לעבר מה שהתוויתי בפרק המסכם “הסיכוי של אנתרופוסופיה”. זהו הכיוון שנקט בו כל הספר. כמובן שזה לא היה יכול להיעשות ללא תמיכה מסוימת מהחברה האנתרופוסופית שלנו, שכן קרוב לוודאי שבינתיים העולם החיצוני יצור מעט מהמבנה הפנימי של הספר.

אמרתי שחייבים להתייחס לגתה אחרת מאשר להומרוס. על-פי אותה הטענה ברצוני להוסיף: האם לא נכיר את הומרוס? האם נוכל להכיר אותו בכל דרך טובה יותר מאשר דרך הפואמות שלו, למרות שהוא חי לפני לא רק מאות אלא אפילו אלפי שנים? האם איננו מתוודעים אליו בצורה טובה בהרבה מכפי שהיינו יכולים אי פעם לדעת ממסמכים כלשהם? כן, תקופתו של הומרוס הייתה מסוגלת ללדת עבודות כאלה, אשר נפשו של הומרוס חשופה דרכן. ניתן לתת אינספור דוגמאות. עם זאת אזכיר אחת בלבד, אשר קשורה לדחפים העמוקים ביותר של אותה נקודת מפנה בעידן ההומרי, כפי שאנחנו עצמנו מקווים ומייחלים לשינוי מהמטריאליזם לתרבות האנתרופוסופית.

אנחנו יודעים שבספר הראשון של האיליאדה מסופר לנו על הניגוד בין אגממנון לאכילס: הקולות של שניהם מול טרויה מוצגים בצורה חיה. אנו יודעים גם שהספר השני מתחיל באמירה שהיוונים מרגישים שהם עמדו לפני טרויה יותר מידי זמן, והם כמהים לחזור למולדתם. אנחנו גם יודעים שהומרוס מתאר את האירועים כאילו שהאלים התערבו בהם כל העת כמנחים של כוחות אלוהיים-רוחניים. התערבותו של זאוס מתוארת בתחילת הספר השני הזה. האלים, כמו היוונים למטה, ישנים בשלווה; למעשה כל כך בשלווה, שהרמן גרים (Herman Grimm) בדרכו השנונה, רומז שהנחירות הטבעיות של הגיבורים, של האלים ושל היוונים שלמטה, נשמעות באופן ברור לחלוטין. ואז הסיפור ממשיך:

יֶתֶר הָאֵלִים וְכָל-רוֹכְבֵי הָרֶכֶב הַגְּבָרִים

יָשְׁנוּ כָל-אוֹתוֹ הַלָּיְלָה; זֵאוּס אַךְ-הוּא נָדְדָה שְׁנָתוֹ,

הָיָה מְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ, אֵיכָה יֶהְדַּר אֶת אֲכִילֵס,

וְיָמִיט אֲבַדּוֹן עַל-רַבִּים אֵצֶל אֳנִיּוֹת אֲכַיִּים.

הָגָה בְלִבּוֹ וּמָצָא עֵצָה זוֹ טוֹבָה בָעֵצוֹת: 5

אֲשֶׁר יִשְׁלַח חֲלוֹם רַע לַאֲגַמֶּמְנוֹן בֶּן-אַטְרֵס.

נָשָׂא אֵלָיו אֶת-קוֹלוֹ וַיֹּאמֶר אֶת-אִמְרֵי הַכָּנָף:

“רֶד-נָא, חֲלוֹם הָאֲבַדּוֹן, אֶל צִי הָאֲכַיִּים הַמָּהִיר;

בּוֹא וְהִכָּנֵס בְּאָהֳלוֹ שֶׁל אֲגַמֶּמְנוֹן בֶּן-אַטְרֵס,

הַגֵּד לוֹ דְבָרִים נֶאֱמָנִים, כֹּל אֲשֶׁר-אָשִׂים בְּפִיךָ. 10

צַו-לוֹ, וְיֵחָלֵץ הָעָם, הָאֲכַיִּים יְפֵי-הַמַּחְלָפוֹת,

תֵּכֶף מִיָּד, כִּי עַתָּה יִלְכֹּד אֶת-קִרְיַת הַטְּרוֹיִים

רַחֲבַת-הַדְּרָכִים, כִּי אֵין עוֹד יוֹשְׁבֵי אוֹלִימְפּוֹס הַנִּצְחִים

פּוֹסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, וְהֵרָה הָפְכָה לֶב-כֻּלָּם

בְּתַחֲנוּנֶיהָ – וַתּוּכָל, וְכָלָה נֶחֶרְצָה עַל-טְרוֹיִים”. 15^[4]

So spake he, and the Dream went his way when he had heard the charge. With speed he came to the Achaeans’ fleet ships, and went to Agamemnon son of Atreus, and found him sleeping in his hut, and ambrosial slumber poured over him. So he stood over his head in seeming like unto the son of Neleus, even Nestor, whom most of all the elders Agamemnon honoured.”[ Note 4 ]

כָּכָה אָמַר, וַיֵּרֶד אֵל-הַחֲלוֹמוֹת, כִּי-שָׁמַע,

חִישׁ הִגִּיעַ לַסְּפִינוֹת הַמְּהִירוֹת שֶׁל-הָאֲכַיִּים.

קָרַב עַד אֲגַמֶּמְנוֹן בֶּן-אַטְרֵס וּמְצָאוֹ בָאֹהֶל

יָשֵׁן, יַעַן כִּי-תָקְפָה אוֹתוֹ הַשֵּׁנָה הַמְּתוּקָה.

עָמַד לִמְרַאֲשׁוֹתָיו, וּפָנָיו כִּפְנֵי בְנוֹ שֶׁל-נֵלֵס- 20

נֶסְטוֹר, – וַאֲגַמֶּמְנוֹן כִּבְּדָהוּ עַל-פְּנֵי כָל-הַזְּקֵנִים,

הָפַךְ אֶת-פָּנָיו כְּפָנָיו וְשָׂח לוֹ הַחֲלוֹם הָאֱלֹהִי:

Zeus, then, sends the Dream down from Olympus to Agamemnon. He gives the Dream a commission, The Dream descends to Agamemnon, approaching him in the guise of Nestor, who we have just learned, is one of the heroes in the camp of the allies.

זאוס, אם כן, שולח מהאולימפוס את החלום למטה לאגממנון. הוא מטיל על החלום תפקיד, החלום יורד לאגממנון, מתקרב אליו במסווה של נסטור, אשר זה עתה למדנו שהוא אחד הגיבורים במחנה בעלי הברית.

“יָשֵׁן אַתָּה, הוֹי, בְּנוֹ שֶׁל-אַטְרֵס מַכְנִיעַ-הַסּוּסִים?

אַל-כָּל-הַלַּיְלָה תְנוּמָה, אַל-יִישַׁן אִישׁ הַמּוֹעֵצוֹת,

אֲשֶׁר-יִרְעֶה לְאֻמִּים, וְעָלָיו הַרְבֵּה דְאָגוֹת! 25

מַהֵר, אֵלַי הַט אָזְנֶךָ: מַלְאָכוֹ שֶׁל-זֵאוּס אָנֹכִי,

לִבּוֹ מְאֹד יִכְאַב לְךָ, יְרַחֶמְךָ, וְאִם-רָחַק מִמֶּךָּ.

פָּקַד עָלֶיךָ, קוּם הָרֵק אֲכַיִּים יְפֵי-הַמַּחְלָפוֹת

תֵּכֶף מִיָּד, כִּי-עַתָּה תִלְכֹּד אֶת-קִרְיַת הַטְּרוֹיִים

רַחֲבַת-הַדְּרָכִים; כִּי אֵין עוֹד יוֹשְׁבֵי אוֹלִימְפּוֹס הַנִּצְחִים 30

פּוֹסְחִים עַל-שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים, וְהֵרָה הָפְכָה לֶב-כֻּלָּם

בְּתַחֲנוּנֶיהָ – וַתּוּכָל, וְכָלָה חָרַץ עַל-טְרוֹיִים

זֶבְס. וְשָׁמַרְתָּ בְלִבְּךָ אֶת-דְּבָרַי אֵלֶּה, לֹא תִשְׁכָּח,

לְמַעַן תִּזְכֹּר עֵת תַּרְפֶּה שְׁנָתְךָ הַמְּתוּקָה מִמֶּךָּ”.

זה מה שמתרחש. זאוס, הרוח המנחה המנהלת את התרחשויות, שולח חלום לאגממנון על מנת שימריץ את עצמו לפעולה חדשה. החלום מופיע בדמותו של נסטור, אדם שהוא אחד מחבורת הגיבורים אשר אגממנון נמנה עליהם. דמותו של נסטור, שהופעתו הגופנית ידועה היטב לאגממנון, מתעמתת איתו ואומרת לו בחלום את מה שעליו לעשות. עוד נאמר לנו שאגממנון מכנס את זקני העדה לפני שהוא קורא להיוועדות של האנשים. לזקנים הוא מספר את החלום בדיוק כפי שהוא נראה לו:

“שִׁמְעוּ, יְדִידַי, חֲלוֹם אֱלֹהִי לִי-נִגְלָה הַלַּיְלָה,

בְּלֵיל-הָאַמְבְּרוֹסְיָה הַזֶּה, וּמַרְאֵה פְנֵי נֶסְטוֹר מַרְאֵהוּ,

תָּאֳרוֹ כְתֹאַר הַלָּז, מְאֹד דָּמְתָה קוֹמָתוֹ לְקוֹמָתוֹ

עָמַד לִמְרַאֲשׁוֹתַי וַיֹּאמֶר אֵלַי וְכֹה עָנָה:

“יָשֵׁן אַתָּה, הוֹי, בְּנוֹ שֶׁל-אַטְרֵס מַכְנִיעַ-הַסּוּסִים? 60

בנו של אטראוס מספר אז לזקנים את מה שהחלום אמר. אף אחד מהזקנים לא קם מלבד נסטור לבדו, נסטור האמיתי, המבטא את המילים:

“הוֹי יְדִידַי, כָּל-מוֹשְׁלֵי אַרְגֵּאִים וְיוֹעֲצֵיהֶם!

אִלּוּ בָא אַחַד הָעָם וְסִפֵּר לָנוּ חֲלוֹם זֶה, 80

כּוֹזֵב אָמַרְתִּי לָזֶה וְעֹרֶף הָיִינוּ לוֹ פוֹנִים;

אוּלָם עַתָּה נִגְלָה לַטּוֹב שֶׁבִּבְנֵי הָאֲכַאִּים”…

במקור באנגלית נוספה כאן האמירה:

“אז בואו, הבה ונקרא לנשק ככל שאנחנו יכולים בנים של האכאים …”

האם איננו מביטים לעומק נפשו של הומרוס, כאשר אנחנו יודעים – מסוגלים לדעת, לתפוס, באמצעות מדע הרוח – שהוא יכול לספר פרק מהסוג הזה? האם לא תיארנו כיצד מה שאנו מתנסים בו בעולם הרוח מכסה את עצמו עם תמונות, ואיך ראשית עלינו לבאר את התמונות, כיצד עלינו לא לתת לעצמנו אפשרות ללכת שולל על ידן? הומרוס דיבר בתקופה שבה הראייה העל-חושית הנוכחית עדיין לא הייתה קיימת; בדיוק בזמן שאבדה הצורה הישנה של ראייה על-חושית. באגממנון הוא רצה לגלם אדם שעדיין מסוגל לחוות את הכושר הקדמון בפרקים מסוימים בחיים. כמפקד צבאי הוא עדיין מובל להחלטותיו דרך הראייה העל-חושית הישנה, דרך חלומות. אנחנו יודעים את מה שהומרוס יודע ומאמין ואיך הוא מתייחס לאנשים שהוא כותב עליהם; ופתאום, בהרהור על מה שמתואר בקטע הזה, אנחנו רואים שנפש האדם ניצבת כאן בנקודת המפנה של עידן.

עדיין זה לא הכל. אנחנו לא רואים באגממנון, דרך הומרוס, רק נפש אנושית שעוד פועלת לתוכה ראייה על-חושית בצורתה הקדומה, ואנחנו לא מזהים רק את התיאור המתאים של הראייה העל-חושית הזאת; אלא כל המצב נמצא לפנינו באור קסום מופלא. הומרוס הוא היתולי מספיק כדי להראות לנו במפורש שנסטור הוא זה שהופיע לאגממנון; אותו נסטור שלאחר מכן נוכח ונושא נאום בעצמו, ומדבר בעד ביצוע ההוראות של החלום. האנשים מתאספים; אבל אגממנון פונה אליהם בצורה שונה לגמרי ממה שמשתמע מן החלום, באומרו שזה עניין מעציב, ההתמהמהות לפני טרויה: “בואו נמלט עם ספינותינו לארץ מולדתנו היקרה”, הוא צועק. כך שהאנשים, שנתפסו בלהיטות רבה ביותר, ממהרים לאניות לקראת המסע הביתה. לפיכך, זה מוטל בסופו של דבר על אומנויות השכנוע של אודיסאוס להשפיע עליהם לפנות לאחור ולהתחיל את המצור על טרויה באופן ממש רציני. כאן, למעשה, אנחנו מביטים לתוך נפשו של הומרוס ומבחינים באגממנון בתיאור החי של המעבר מאדם שעדיין מובל על-ידי הראייה העל-חושית הקדומה לאדם שמחליט הכל מתוך המסקנות שלו. וכך, עם חוש הומור מדהים הוא מראה לנו כיצד אגממנון מדבר עם הזקנים בהיותו תחת השפעת החלום, ובהמשך כיצד הוא מדבר אל הקהל, לאחר שנפרד מעולם הרוח והוא נתון כעת לרשמים חיצוניים בלבד. והוא גם רומז שמכאן ואילך כל דבר צריך להתנסות במעבר דומה, כך שאנשים יפעלו בהתאם למה שהתבונה מביאה לידיעתם, עם מה שאנחנו מכנים הנפש השכלית או הנפש האינטלקטואלית, אשר יש לייחס אותה בראש ובראשונה ליוונים הקדומים. מכיוון שאגממנון רק נכנס לעידן החדש ומתנהג בצורה לגמרי לא יציבה ומנוגדת, תחילה בהתאם לחלום המשכנע שלו ואז מתוך האגו שלו, הומרוס צריך לקרוא לאודיסאוס, אדם שמגיע להחלטותיו אך ורק תחת השפעת הנפש השכלית. נפלאה היא הדרך שבה שתי תקופות עולות כאן זו נגד זו, ומנוגדת להפליא היא התמונה של זה של הומרוס!

כעת ברצוני לשאול אתכם: האם אנחנו מכירים את הומרוס בהיבט מסוים כאשר אנו מכירים תכונה כזו? בהחלט אנחנו מכירים אותו. וככה עלינו להכיר אותו אם אנו רוצים להבין את ההיסטוריה העולמית בצורה נכונה – משימה בלתי אפשרית אם היו רק מסמכים חיצוניים. אפשר היה להביא הרבה תכונות אחרות, שדמותו של הומרוס תצא מתוכן ותעמוד באמת לפנינו. אנחנו יכולים להתקרב אליו בדרך הזו, כפי שלעולם לא נוכל לעשות עם אישיות הבנויה רק ​​ממסמכים היסטוריים. תחשבו רק מה ידוע באמת מההיסטוריה היוונית הקדומה! ובכל זאת, באמצעות תכונות מהסוג הזה אנחנו יכולים להתקרב להומרוס כל כך קרוב, עד שנכיר אותו עד קצה אפו, אפשר לומר! פעם היו אנשים שהתקרבו להומרוס בדרך הזאת, עד שנכנס סוג גס של בלשנות וקלקל את התמונה. כך ניתן לדעת את סוקרטס, כפי שאפלטון וקסנופון מתארים אותו; כך גם את אפלטון עצמו, אריסטו, פידיאס. ניתן ללטש את אישיותם במובן רוחני. ואם כך אנחנו מציבים את הדמויות הללו לפנינו, עולה תמונה של ההלניזם במישור הפיזי. למען האמת, יש לקרוא לעזרה את מדע הרוח. כמו שהשמש מקרינה את אורה על הנוף, כך מדע הרוח מאיר לנו את דמותו של הומרוס כפי שחי, ובאותה מידה את דמויותיהם של אייסכילוס, סוקרטס, אפלטון ופידיאס.

נסו לרגע לדמיין את ליקורגוס, סולון או אלקיביאדס כחלק מההיסטוריה היוונית. איך הם מציגים את עצמם? כלא כלום פרט לרוחות רפאים. מי שיש לו הבנה כלשהי של אינדיבידואליות במובן האמיתי, חייב להכיר בכך שבמסגרת של ההיסטוריה הם בדיוק כמו רוחות רפאים, שכן התכונות שההיסטוריה מציבה לעצמה לתאר הן מופשטות עד כדי כך שיש להן אופי דמוי רוח-רפאים לחלוטין. גם דמויות של עידנים מאוחרים שהוסקו כמסקנה ממסמכים חיצוניים אינן פחות רוחות רפאים באופיין.

אני אומר את כל זה בתקווה שבהדרגה – כן, אפילו בדברים שאנשים מתייחסים אליהם כקבועים ויציבים, עד שהם מתייחסים לזעזועים של ימינו כאל טיפשות – מדע הרוח בלב חברינו עשוי לרכוש את הכוח ואת האומץ לשכנע ולגרום להבנה שדחף חדש מנסה למצוא את דרכו להתפתחות האנושית. אבל לשם כך נצטרך את כל המשאבים שלנו; אפשר לומר שנצטרך את הרצון לחדור אל הקשרים האמיתיים שהולכים להקים את העולם, ואת כוח השיפוט לתפוס שהקשרים האמיתיים אינם נמצאים רק על-פני השטח. בעניין הזה יש חשיבות עליונה לכך שעלינו ללמוד מהחיים עצמם. שכן לעיתים קרובות מאוד – הרבה יותר ממה שאפשר להניח בהתחלה – טעות מוצאת את דרכה לעולם באמצעות הסתמכות שטחית על התבנית החיצונית של עובדות, שבאמת לא יכולה לעשות דבר מלבד להסתיר את האמת, כפי שראינו במקרים שתוארו. במיוחד בתחום הפילוסופיה, תקוותי היא שדווקא באמצעות אופן ההצגה בכרך השני של ספרי “חידות הפילוסופיה” רבים ימצאו אפשרות להכיר את הקשר בין היסודות הפילוסופיים של תפיסת העולם, כפי שהוצג בספרים שלי “הפילוסופיה של החירות“^[5] ו”מדע הנסתר בקוויו העיקריים“^[6]. אם מצד אחד אנחנו מחפשים הצגה של עולמות הרוח כפי שהם מציעים את עצמם לידע העל-חושי, מצד שני חייבת להתווסף לקבלה של הידע הזה חדירה לנפש של הדחפים הנובעים מן ההכרה, שבעולם האדם אינו מתעמת עם האמת ישירות, אלא ראשית עליו למשוך ממנו בכוח את האמת. האמת נגישה רק לאדם החותר, עובד, חודר לדברים בכוחותיו; לא לאדם שמוכן לקבל את ההופעות הראשונות של הדברים, שהם רק אמיתיים למחצה. עובדה כזו ניתנת בקלות לביטוי בצורה המופשטת הזו, אבל הנפש נוטה שוב ושוב להימנע מלהשלים עם ההשלכות העמוקות יותר של הנאמר.

אני מאמין שרבים מאלה אשר ניסו להיכנס למדע הרוח עם כל האמצעים העומדים לרשותם, יבינו כיצד בבניין שלנו, למשל, נעשה הניסיון דרך ההרמוניה של העמודים עם הרעיונות המרכזיים^[7] שלהם, וכל מה שבא לידי ביטוי בצורות, לתת לנפש אפשרות לצמוח אל מעבר למה שקיים מיד לפניה. עבור אדם פתוח לרעיונות, שמתחיל לחוות את מה שטמון בצורות הבניין, הצורה עצמה תיעלם מיד, ובאמצעות שפת הצורה, תיפתח דרך אל תוך הרוחני, אל מרחבי החלל. ואז הבניין ישיג את ייעודו. אבל כדי למצוא את הדרך הזאת, נותר עדיין ללמוד הרבה מהחיים.

האם זאת לא קארמה ראויה לציון לכולנו, שנאספנו כאן לתכלית הבניין שלנו, לחוות דרך האירוע המזעזע את הקשר בין קארמה למה שנראה כתאונה חיצונית? אם אנחנו קוראים לעזרתנו את כל התחומים האנתרופוסופיים העומדים לרשותנו, אנו יכולים להבין מיד שחיי אדם שנקרעו בטרם עת – אשר לא עברו את הדאגות והגסויות הרבות של החיים ונמשכים עדיין ללא הפרעה – הם כוחות בתוך עולם הרוח אשר יש להם קשר לכלל חיי האדם; שנמצאים שם כדי לעבוד על החיים האנושיים. אמרתי לא פעם שהאדמה איננה אלא בקעה של צער שהאדם גורש אליה מהעולמות העליונים בדרך של עונש. האדמה נמצאת כאן כשטח-אימונים לנפשות אנושיות. אולם, אם החיים נמשכים רק זמן קצר, אם יש להם רק זמן קצר להתאמן, נותרים להם כוחות שאחרת היו מתכלים בזרימה למטה מעולם הרוח ובתחזוקת הגוף הפיזי. באמצעות מדע הרוח אנחנו לא רק משתכנעים בנצחיות הנפש ובמסע שלה בעולם הרוח, אלא גם לומדים להכיר במה שהוא קבוע בהשפעה של כוח רוחני שבאמצעותו אדם נקרע מהגוף הפיזי כמו הילד שנקרע מקרבנו במישור הפיזי. ואנחנו מכבדים, אנו מציינים, את עזיבתו הגופנית באופן ראוי אם, באופן אשר צוין ובמובנים רבים אחרים אנו לומדים באמת הרבה מאוד מההתנסות האחרונה שלנו דרך האנתרופוסופיה, אנו לומדים להרגיש ולתפוס מן החיים עצמם.

1. בניין הגיתאנום הראשון, בעיירה דורנאך אשר בשווייץ, שבנייתו החלה בשנת 1913 ונחרב בשריפה עקב הצתה בליל ראש השנה בין 31 בדצמבר 1922 ל – 1 בינואר 1923. ↑
2. הערה מאת המתרגם מגרמנית לאנגלית: ילד בן שבע נחנק על ידי עגלת מטען רתומה לסוס שהתהפכה, מבלי שבכלל הבחינו בו מכיוון שהחשכה כבר החלה. הילד אשר היה רגיל לעשות שליחות קצרה עבור אמו בשעה הזאת הלך הפעם בדרך אחרת. ↑
3. .GA 18, Rätsel der Philosophie ↑
4. איליאדה מאת הומרוס; תרגום לעברית מיוונית עתיקה שאול טשרניחובסקי – שִׁיר שֵׁנִי: הַחֲלוֹם / פָּרָשַׁת הָאֳנִיּוֹת. ↑
5. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר. ↑
6. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן, GA13. ↑
7. רעיון מרכזי, נושא מרכזי, מוטיב-motif, לא מניע-;motiv המתר’ ↑