האתגרים החברתיים הבסיסיים של תקופתנו – 05

האתגרים החברתיים הבסיסיים של תקופתנו – 05

האתגרים החברתיים הבסיסיים של תקופתנו

רודולף שטיינר

GA186

תרגום מאנגלית ומגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה מספר 5

דורנאך, 7 בדצמבר 1918

רוחות רפאים של התנ"ך בלאומנות של ימינו

לעיתים קרובות קשה לאדם לדעת מה מקומו במהלך אירועי העולם, במיוחד כאשר רואים את אירועי העולם האלה מנקודת מבט גבוהה יותר. האדם מסרב לוותר על הדעות הקדומות שלו ולראות את האמת, ולקונפליקטים מסוימים בחיים ניתן למצוא פתרון רק אחרי תקופות זמן ארוכות. גם אם בני האדם אינם מודים בכך בפני עצמם, הם היו רוצים שכוחות העולם יובילו אותם במושכות. קשה במיוחד לאדם למצוא את הכיוון הנכון באופן אובייקטיבי, כאשר הוא נאלץ לחיות בהתגשמות ארצית אחת בתקופה כל כך מלאה באסונות כמו הזמן הנוכחי, למשל. אז הוא אוהב לשאול: "מדוע האלים מרשים שיקרו דברים כאלה?" הוא פחות רוצה לשאול מה הכרחי מבחינת החיים. ברקע תמיד יש לו כמיהה לראות את הדברים כמו שמתאים לו, עד כמה שאפשר.

בזמנים כמו שלנו, האדם חייב להיות עֵד למה שהולך להיווצר מתוך הכאוס. הכאוס הוא הכרחי עבור המהלך הכללי של האירועים. ולעיתים קרובות, על האדם לחיות באמצע הדברים הכאוטיים, כמו גם באמצע הדברים בהם קיימת הרמוניה. במיוחד התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית שלנו היא זמן שבו בני האדם צריכים לחוות הרבה דברים כאוטיים. אך זה קשור לאופי של התקופה הזאת. אנו חיים בתקופה בה האדם חייב לעבור דרך אותם אימפולסים באבולוציה שמעמידים אותו על רגליו שלו עצמו, ומחדירים בו תודעה אינדיבידואלית. אנו חיים בעידן נפש התודעה.

לאחר כל הדברים שהתייחסנו אליהם, ושלגביהם אספנו מגוון רחב ביותר של עובדות, שביכולתן לעזור לנו להבין את התקופה שלנו, כעת עלינו לשאול את עצמנו: מה הוא המאפיין העמוק ביותר של האבולוציה של נפש התודעה בעידן שלנו? המאפיין העמוק ביותר של עידן זה הוא שהאדם חייב ללמוד להכיר באופן מעמיק ואִינְטֶנְסִיבִי ביותר את כל אותם כוחות שמתנגדים להרמוניה באנושות ככלל. מסיבה זו, בקרב האנושות חייב להתפשט בהדרגה ידע מודע אודות הכוחות האהרימניים והלוציפריים הפועלים נגד האדם. אם האדם לא היה עובר דרך האימפולסים האבולוציוניים שבהם משתתפים הכוחות הלוציפריים והאהרימניים, הוא לא היה יכול להגיע לשימוש מלא בתודעה שלו, וגם לא להתפתחות נפש התודעה שלו.

אך באינטגרציה זו של נפש התודעה בישותו של האדם ניתן לזהות אימפולס אנטי-חברתי רב עוצמה. אם כן, מאפיין ייחודי של העידן שלנו הוא שהביטוי של האידיאלים החברתיים מופיע כתגובת-נגד למה שמנסה לעלות מתוך טבעו הפנימי ביותר של האדם, תגובת-נגד להתפתחות התודעה האינדיבידואלית. אפשר לומר שבתקופה שלנו מופיעה קריאה כל כך עוצמתית בעד הסוציאליזם דווקא מפני שישותו הפנימית ביותר של האדם, בייחוד בתקופה שלנו, מתנגדת בצורה עוצמתית ביותר לסוציאליזם הזה. מסיבה זו עלינו להתבונן בכול מה שקיים ביקום ונמצא בקשר עם האדם, כדי שנוכל להיות מודעים לקשר הקיים בין האימפולסים האנטי-חברתיים הזורמים כיום ממעמקי נפש האדם לבין הדרישה להרמוניה חברתית, הפועלת כתגובת-נגד למה שזורם מתוך נפש האדם. אנו פשוט חייבים לראות באופן ברור שהאדם מייצג בחייו מצב של איזון בין כוחות מנוגדים זה לזה. אף השקפה שמבוססת על הרעיון של דואליות פשוטה – כמו בין עיקרון טוב ועיקרון רע – לעולם לא תצליח לשפוך אור על החיים. ניתן לשפוך אור על החיים רק כאשר אנו מבינים אותם מנקודת המבט של שילוש, שבו אלמנט אחד מייצג מצב של איזון, ושני האלמנטים האחרים מייצגים את שני הקטבים, שביניהם מצב האיזון נע כל הזמן כמו מטוטלת. זאת הסיבה לשילוש שאנו שואפים לייצג בקבוצה שבפסל שלנו עם נציג האנושות המאזן בין אהרימן ולוציפר, שאמור להיות הנקודה המרכזית של בניין זה.

תודעה זו של מצב איזון, שעלינו לשאוף אליה, ושתמיד נמצאת בסכנה שהיא תיטלטל בעוצמת יתר לאחד הצדדים של המטוטלת, חייבת להיות המרכיב העיקרי בהשקפת העולם של תקופה פוסט-אטלנטית זו. ככל שהאדם עובר דרך השלב של נפש התודעה, הוא מתפתח לקראת רוח העצמיות. תקופה זו של האבולוציה של נפש התודעה תימשך זמן רב. אך במציאות, הדברים אינם מתרחשים באופן כזה שהם באים זה אחר זה כמו בתרשים מסודר יפה. להיפך, במובן מסוים, דבר אחד עטוף בתוך השני. בעוד שאנו הולכים ומפתחים יותר ויותר את נפש התודעה, תמיד ממתינה ברקע רוח העצמיות, שתתפתח לאחר מכן במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית השישית באותה העוצמה כמו נפש התודעה במהלך התקופה החמישית שלנו. באותה העוצמה שבה פועלת נפש התודעה בכיוון אנטי-חברתי, תפעל רוח העצמיות לכיוון חברתי. אם כן, אנו יכולים לומר שבמהלך תקופה זו, האדם מפתח מתוך האימפולסים העמוקים ביותר שבנפשו את מה שאנטי-חברתי; אך מאחורי זה פועל אימפולס רוחני חברתי. אימפולס רוחני חברתי זה, שפועל ברקע, יופיע באופיו המהותי כאשר יפציע האור של רוח העצמיות בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית. לכן אין זה מפתיע שבתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזאת, מופיע בכל מיני צורות מבלבלות וקיצוניות ביותר זה אשר יוכל להיכנס בצורה חיה ומסודרת לתוך האנושות רק בתקופה הבאה, בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית.

במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, האדם יהיה חָשׂוּף לתזוזות הראשוניות המטרידות של מה שאמור לבוא בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית. הכול יהיה תלוי בכך שנרכוש הבנה לגבי מה שעלינו לחוות בתקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו. הדחפים האנטי-חברתיים ישחקו תפקיד עצום, וניתן יהיה לרסן אותם ולשלב אותם בחיים חברתיים אמיתיים רק כך שבני האדם יֵעָזְרוּ, כפי שתיארתי זאת לאחרונה, במדעי חברה שמושתתים על מדע רוח כללי.

לכן, מאחורי המאבקים הרבים של הזמן הנוכחי, וגם של העתיד הקרוב, השאלה החברתית תישאר ברקע מפני שעדיין לא הגיע הזמן שלה. אך עלינו לחזור מכל נקודות המבט האפשריות על העובדה שהמבנה החברתי הנדרש לא יכול לקבל חיים אמיתיים אלא אם כן משתלבים בו שני דברים נוספים. בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, השילוב הזה יופיע באופן ספונטני פחות או יותר. בתקופה החמישית, יש להסדיר את חיי החברה דרך הטיפוח של מדע הרוח. כל מאמץ להסדיר את חיי החברה מחוץ לתחום של מדע הרוח יוביל אך ורק לכאוס ולהִיפֵּר-קיצוניות, ויביא אומללות לאנושות. מבחינת העיצוב החברתי של החיים, התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזאת תלויה באופן משמעותי ביותר במדע הרוח. חישבו על מה שאמרתי אתמול ובהרצאה פתוחה לקהל בבאזל. חישבו על כך שהאדם הגיע לשליטה בטבע שבכל ממלכת בעלי החיים. הוא כבש את הטבע החייתי; הוא נושא את הטבע החייתי בתוכו.

דרוויניסטים נאיביים טוענים שהמוסריות האנושית היא רק תוצאה של התפתחות הדחף החברתי שקיים אצל החיות. הדחפים החברתיים מולדים אצל החיה, אך באותה המידה בה, אצל החיה, הם דחפים חברתיים, באדם הם הופכים לדחפים אנטי-חברתיים. האדם יכול להתעורר שוב לחיים חברתיים רק כאשר הוא מתפתח ומתעלה על מה שהתהווה בו כדחף אנטי-חברתי מתוך הטבע החייתי. זאת האמת. לכן, אם אנו רוצים לתאר את האדם בקווים כלליים מנקודת מבט זו, אנו יכולים לומר שהאדם מתגבר על החייתיות ומתפתח מעבר לחייתיות. מה שחברתי אצל החיה הופך להיות אנטי-חברתי אצל האדם. אבל האדם מתפתח ברוחניות, וברוחניות הוא יכול שוב לרכוש לעצמו את האימפולס החברתי. בשלב גבוה יותר מהשלב שהאדם מגיע אליו בעידן נפש התודעה, בשלב שבו הוא יתעלה על החייתיות, הוא יזכה באימפולס החברתי. זה קורן בתוך הכאוס בשלב האמצעי הזה שבו הוא נמצא כעת.

אך נדרשות שתי השלמות נוספות. כאשר תהליך הסוציאליזציה מופיע כאימפולס מהותי, כדרישה באנושות, הסוציאליזציה לבד מביאה באופן בלתי נמנע לקללה. תהליך הסוציאליזציה יכול להפוך לברכה רק כאשר הוא מחובר לשני דברים נוספים שחייבים להתפתח עד סוף העידן הפוסט-אטלנטי שלנו, עד לתקופה הפוסט-אטלנטית השביעית. תהליך הסוציאליזציה חייב להיות מחובר למה שניתן לקרוא לו חיי חשיבה חופשיים ולתובנה לגבי הטבע הרוחני של העולם הקיים מאחורי הטבע החושי. סוציאליזציה ללא מדע רוח וללא חופש המחשבה היא בלתי אפשרית. זאת פשוט אמת אובייקטיבית. אך האדם חייב להתעורר לחופש המחשבה. עליו להפוך לבָּשֵׁל לחופש המחשבה ממש בעידן שלנו של נפש התודעה.

מדוע עליו להתעורר לחופש מחשבה?

במהלך האבולוציה האנושית, האדם הגיע במובן מסוים לנקודה מכרעת בתקופה פוסט-אטלנטית חמישית זו. עד לתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, הייתה לאדם האפשרות שהזמן הטְרוֹם-לידתי ימשיך להשפיע על החיים שלאחר הלידה. חייבים להבין זאת ברור. עד לתקופה שלנו, האדם נשא בתוכו כוחות שלא התפתחו בו במהלך חייו, אלא היו כבר שלו כשהוא ראה לראשונה את אור העולם, כשהוא נולד. אלה כוחות שהוטבעו בו במהלך הזמן בו הוא היה עוּבָּר. כוחות אלה, שהוטבעו באדם בזמן היותו עוּבָּר ושממשיכים לפעול במהלך חייו, היו שייכים לאדם עד לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. וכעת אנחנו עומדים לראשונה מול המשבר הגדול באבולוציה של האנושות המופיע עקב העובדה שכוחות אלה כבר אינם יכולים להיות כוחות מכריעים, הם כבר אינם יכולים לפעול באופן עוצמתי כמו עד כה. במילים אחרות: במהלך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזאת, האדם יהיה הרבה יותר חשוף לרשמים של החיים, מפני שהכוחות שמתנגדים לרשמים של החיים, הכוחות שנרכשו בתקופה העוּבָּרית לפני הלידה, מאבדים מכוחם. לעובדה זו יש חשיבות עצומה.

רק מבחינה אחת התאפשר לאדם גם עד לתקופה הזאת לרכוש משהו בין הלידה למוות, כלומר משהו שלא נטבע בו במהלך העוּבָּרות. אך הדבר התאפשר רק הודות לעובדה הבאה. הסברנו אתמול את התופעה המיוחדת של השינה בהקשר של חיי החברה. כאשר האדם ישן, האני והגוף האסטרלי שלו נמצאים מחוץ לגוף הפיזי והאתרי. בזמן השינה יש קשר שונה מאשר במצב של העֵרוֹת בין האני והגוף האסטרלי, מצד אחד, לבין הגוף הפיזי והאתרי, מצד שני. בזמן שהאדם ישן, הוא עומד ביחס שונה לגופו הפיזי והאתרי. יש דמיון מסוים בין השינה שלנו לבין תקופת העוּבָּרות שלנו – יש דמיון, אך שני המצבים אינם זהים! במובן מסוים, מהרגע שבו אנו נרדמים ועד שאנו מתעוררים החיים שלנו דומים לחיים בין ההתעברות – או מדויק יותר שלושה שבועות לאחר ההתעברות – עד ללידה. אני חוזר, דומים, לא זהים. בזמן שאנו נחים כתינוקות בתוך גוף האם, חיינו דומים למה שאנו חווים מאוחר יותר בזמן שאנו ישנים. ההבדל המשמעותי מאוד קשור לנשימה. איננו נושמים את האוויר החיצוני כשאנו נמצאים בגוף האם. אנו חייבים לנשום את האוויר החיצוני כאשר אנו נולדים.

בכך החיים במהלך השינה שונים מהחיים של העוּבָּר. אך אני מדגיש: יש לזכור שבכך שהאדם ישן, יש לו מבחינות רבות חיים דומים לאלה של העוּבָּר. אך בחיי השינה פועל משהו שיכול להופיע רק בין הלידה למוות, ולא בתקופת העוּבָּרות: הנשימה פועלת כאן. דרך כך שהאדם נושם אוויר חיצוני מופעלת השפעה מסוימת על האורגניזם שלו. אבל כל דבר שמשפיע על האורגניזם שלנו משפיע על כל ביטויי החיים, גם על הביטוי הנפשי שלנו. עקב כך שאנו נושמים, אנו מבינים את העולם אחרת מאשר אילו לא היינו נושמים.

באבולוציה של האנושות פעל אלמנט תרבותי מסוים. אנו נוגעים כאן בהסבר שלנו בסוד חשוב של האבולוציה האנושית. מדובר באלמנט התרבותי של התנ"ך, שהיה חדור באופן עמוק במיוחד אצל המקודשים על ידי העובדה שהאדם בין הלידה למוות שונה, בזכות הנשימה שלו, מהחיים העוּבָּריים, שחוץ מעובדה זו דומים לחיי השינה. הקשר בין המקודשים היהודים הקדומים, המקודשים העבריים של התנ"ך, לבין האל יהווה שלהם, היה מבוסס על הידע הפנימי הזה אודות טבעה של הנשימה. האל יהווה התגלה לעַמו, כפי שאנו לומדים מהתנ"ך. מי היה העַם של יהווה ? זהו העַם שהיה לו קשר ייחודי לאמת הזאת של הנשימה, כפי שהסברתי זאת כרגע. והדבר קשור לעובדה שזה היה העַם שקיבל את ההתגלות שהאדם נהיה אדם כך שניתנה לו נִשְׁמַת החַיִּים.

אנו רוכשים הבנה מיוחדת כאשר היא מתפתחת על בסיס טבעה של הנשימה האנושית. אנו רוכשים הבנה לחיים של חשיבה מופשטת, שבתנ"ך מכונים חיי החוק, הבנה לקליטת מחשבות מופשטות. גם אם זה נשמע היום מוזר מבחינת החשיבה המטריאליסטית, האמת היא: הכוח האנושי ליצור מחשבות מופשטות מתהווה בעיקר דרך תהליך הנשימה. שלאדם יש יכולת הפשטה, שהוא מסוגל לקלוט מחשבות מופשטות, במובן שגם החוקים הם מחשבות מופשטות, קשור גם מבחינה פיזיולוגית לתהליך הנשימה שלו. הכלי לחשיבה מופשטת הוא, כמובן, המוח. המוח מעורב ברִיתְמוּס או קֶצֶב בלתי פוסק, שמְסוּנְכְרָן עם הרִיתְמוּס של הנשימה. כבר דיברתי כאן לעיתים קרובות על הקשר הזה בין רִיתְמוּס המוח לרִיתְמוּס הנשימה. הסברתי לכם איך המוח צף בנוזל המוח, ואיך, כאשר האדם נושף את האוויר, נוזל זה זורם למטה דרך עמוד השדרה ומתרוקן בחלל הבטן; איך הוא נדחף למעלה שוב כאשר האדם שואף אוויר, כך שמתרחשת תנודה בלתי פוסקת: עם הנשיפה, נוזל המוח שוקע; עם השאיפה, נוזל המוח עולה והמוח נמצא כולו בתוך נוזל זה. היכולת של האדם ליצור מחשבות מופשטות קשור גם פיזיולוגית לריתמוס זה של תהליך הנשימה.

אותו עַם שביסס את הדברים במידה ייחודית על תהליך הנשימה היה בו זמנית גם עַם של תהליכי הַפְשָׁטָה. לכן, המקודשים, במידה בה הם חוו את דרך-יהווה שלהם, יכלו להעביר התגלות ייחודית לעַם שלהם, התגלות שהייתה בהתאמה מלאה עם תהליך החשיבה המופשטת. זה הסוד של ההתגלות התָּנָ"כִית, שהאדם קיבל חוכמה שהייתה מותאמת ליכולת ההפשטה, ליכולת של חשיבה מופשטת. חוכמת-יהווה מתאימה לחשיבה המופשטת.

במצב התודעה הרגילה האדם ישן לגבי חוכמת-יהווה. המקודשים של יהווה פשוט קיבלו דרך החניכה שלהם את מה שהאדם חווה דרך הנשימה שלו מהרגע בו הוא נרדם ועד שהוא מתעורר. בגלל עובדה זו, אנשים שאוהבים חצאי אמיתות מדברים לעיתים קרובות על יהווה כאלוהות שמווסתת את השינה. וזה גם נכון. יהווה מסר לאדם את אותו אלמנט של חוכמה שהאדם היה חווה אילו היה רואה רוחי כמו המקודשים, ואילו היה חווה באופן מודע את החיים בין ההירדמות ליקיצה. בזמנים של התנ"ך התודעה הרגילה לא יכלה לחוות אלמנט זה של חוכמה, אלא האדם קיבל אותו כהתגלות, קיבל כהתגלות מחוכמת-יהווה את האלמנט שהיה עליו לישון כדי לחוות אותו. היה עליו לישון, כי אחרת תהליך החיים לא היה יכול להימשך.

זה הדבר המהותי בתרבות התנ"ך, שחוכמת הלילה התגלתה כחוכמת-יהווה. במידה מסוימת – אבל אני מבקש מכם לשים לב שאמרתי במידה מסוימת – לאדם כבר לא הייתה אפשרות זו בתקופה בה התקרבה המיסתריה של גולגולתא. מפני שחוכמה זו, שבמובן מסוים היא החוכמה של שינה ונשימה, מהווה שביעית מכול החוכמה שהאדם חייב לפתח במהלך האבולוציה שלו – שביעית! זוהי החוכמה של אחד מהאלוהים, החוכמה של יהווה. שש השביעיות הנוספות יכלו ויכולות לבוא לאנושות רק במידה בה זורם אימפולס-הכריסטוס לתוך האנושות. אם כן, אנו יכולים לומר: כאשר יהווה התגלה, הוא גילה את החוכמה של הלילה ושל הנשימה. ששת האלוהים האחרים, שביחד עם האלוהים השביעי מיצגים כעת את אימפולס-הכריסטוס, מגלים את כל שאר החוכמה, שמגיעה אל האדם בין הלידה למוות בצורה אחרת מאשר דרך הנשימה.

בחיי התרבות התנכ"ית, האדם היה ישות אנטי-חברתית לחלוטין, אילו יהווה לא היה מגלה לעַמו את האלמנט החברתי באותם חוקים מופשטים שסידרו את חייהם של בני העַם הזה והביאו להרמוניה בקרבם.

יהווה הצליח להשיג שליטה בלעדית על ידי כך שהוא דחף לאחור את שאר האלוהים, כפי שהסברתי לכם, ובמובן מסוים הדיח אותם. זה גרם לישויות אחרות, נמוכות יותר, להתקרב לטבע האנושי ולאחוז בו. האדם נחשף לישויות אחרות אלו, כך שנוצרו שני מצבים במהלך האבולוציה התָּנָכִ"ית: המצב הראשון, חוכמת-יהווה שמביאה להרמוניה, שהיהודים קראו לה חוק, ושכלל בו-זמנית את חיי החברה שלהם; המצב השני, זה שהתנגד לאחדות חברתית זו, אותן ישויות נמוכות יותר שהתקרבו לטבע האנושי, מפני שלשאר האלוהים עדיין לא ניתנה גישה בתקופה שלפני המיסתריה של גולגולתא. אותן ישויות נמוכות יותר היפנו את מתקפותיהן העוצמתיות לכיוון אנטי-חברתי, נגד האלמנט של יהווה.

העובדה המיוחדת היא שבאמצע המאה ה-19, בעשור החמישי, יהווה במובן מסוים כבר לא הצליח בעזרת השפעתו לשלוט ברוחות המתנגדות, כך שהן צברו כוח מיוחד. במהלך המאה ה-19 הופיע לראשונה הצורך שהאנושות תבין באמת את אימפולס-הכריסטוס, שקודם היה רק בשלבי הכנה, כפי שציינתי פעמים רבות. ללא אימפולס זה, התרבות האנושית לא יכלה להמשיך להתקדם הלאה. בייחוד האלמנט החברתי בחיי האדם היה זה שעמד מול משבר משמעותי זה. היה הכרחי שאימפולס-הכריסטוס יהיה מובן למען העתיד. ללא הבנה של אימפולס-הכריסטוס, אף דרישה חברתית אינה יכולה להתקדם לכיוון שיוביל למטרות בריאות כלשהן.

כל מאות השנים – כמעט 20 – שבהן התפשטה הכריסטיאניות עד כה, היו רק שלבי הכנה להבנה אמיתית של אימפולס-הכריסטוס, מפני שאת אימפולס הכריסטוס ניתן להבין עם הרוח. הכול קורה בהדרגה, ובזמנים הקְרִיטִיִּים שלנו, כאשר אנו עומדים מול משבר לגבי הדברים שדיברתי עליהם, המצב הוא כזה: בעידן שלנו עדיין פועל כשארית הדחף שמוביל רק לחוכמת-יהווה, לאותה חוכמה שהייתה תלויה במה שנרכש בזמן החיים כעוּבָּר, ושעוברת שינוי רק דרך תהליך הנשימה הלא מודע. תהליך הנשימה נשאר לא מודע. חוכמת-יהווה דורשת התגלות כדי להיכנס לתודעה. הדבר הספיק כל עוד נפש התודעה עדיין לא התפתחה עד לדרגה מסוימת. כעת, מאחר שנפש התודעה התפתחה לדרגה זו, האנושות כבר אינה יכולה להמשיך להתקדם עם חוכמת-יהווה שמותאמת לנשימה. אך היא ממשיכה להתאמץ להסתדר עם משהו שכבר אינו מספיק כדי לענות לצרכים הפנימיים. היות שמבחינת החיים בין הלידה למוות, מה שקשור לנשימה נשאר לא מודע, התרבות היהודית לא הייתה תרבות אנושית אינדיבידואלית, אלא תרבות עַם, שבה הכול קשור למוֹצָא מאב קדמון משותף. ההתגלות היהודית היא במהותה התגלות שנועדה לעם היהודי, מפני שהיא לוקחת בחשבון את מה שנרכש בזמן החיים העוּבָּריים, ועובר שינוי רק דרך אלמנט בלתי מודע, תהליך הנשימה.

מהי התוצאה של עובדה זו בזמנים הקריטיים שלנו? שכל אלה שלא ירצו ללמוד להכיר את חוכמת-הכריסטוס המביאה לישות האדם את האלמנט האחר, שנרכש בין הלידה למוות בדרך אחרת מאשר בתהליך הנשימה, ירצו להישאר עם חוכמת-יהווה, וירצו שהאנושות תתבסס רק על תרבויות עַם. הדרישה הנוכחית לארגן את האנושות לפי עַמִּים אינדיבידואלים היא דרישה אהרימנית שעבר זמנה שתיווצר תרבות שבה העַמִּים מייצגים רק תרבויות עַם, כלומר תרבויות תָּנָכִ"יּוֹת. בני האדם בכל חלקי העולם אמורים להפוך להיות כמו העם היהודי של התנ"ך – זאת הדרישה של וודרו וילסון.

אנו נוגעים כאן בסוד עמוק ביותר, סוד שיֵיחָשֵׂף במגוון רחב ביותר של צורות. אלמנט בחיי החברה שהוא אלמנט אנטי-חברתי מבחינת האנושות כולה, אלמנט שמנסה לבסס את חיי החברה על עמים אינדיבידואלים בלבד, הוא זה שרוצה להופיע כאלמנט אהרימני; את אימפולס התרבות של התנ"ך אמורים לשמור בצורה אהרימנית!

אם כן, הדברים אינם פשוטים כמו שאנשים מדמיינים היום, כאשר הם מאמינים שצריך רק לחשוב על דבר זה או אחר כדי להציג אידיאלים לאנושות. אנו חייבים להיות מסוגלים להתבונן אל תוך המציאות. אנו חייבים להיות מסוגלים לומר איזה כוח בדיוק שולט ומתפתח במציאויות אלה. האדם עומד מול האפשרות שהוא כבר לא יוכל לסמוך רק על הלא מודע, אלא יצטרך להתבסס על המודע בחיים בין הלידה למוות. הלא מודע תלוי בתהליך הנשימה, ובכך, כמובן, במה שקשור לתהליך הנשימה, למחזור הדם, כלומר למוֹצָא, לקשרי דם, לקו התורשה. התרבות שחייבת להיווצר אינה יכולה לבסס את הסדר החברתי על קשרי דם בלבד, מפני שקשרי דם מביאים רק שביעית ממה שחייב להתפתח ולהתבסס בתרבות האנושית. שש השביעיות האחרות חייבות להתווסף דרך אימפולס-הכריסטוס: בתקופה החמישית, שביעית אחת נוספת; בתקופה השישית, שביעית שנייה; בתקופה השביעית, שביעית שלישית. השאר יתווסף במהלך התקופות הבאות. מסיבה זו, חייב להתפתח באנושות כל מה שקשור לאימפולס-הכריסטוס האמיתי, והוא חייב להחליף את מה שקשור רק לאימפולס-יהווה.

במה שהפרולטריון רוצה לייסד כסוציאליזם בינלאומי, יתרחשו בפעם האחרונה פעולות מרחיקות לכת של אימפולס-יהווה. בעיקרון, זאת תהיה ההתעוררות האחרונה של אימפולס זה. האדם עומד מול המצב המשונה שכל עַם יהפוך להיות עַם-יהווה, ובו זמנית כל עַם ידרוש להפיץ בעולם את פולחן-יהווה שלו, את הסוציאליזם שלו.

אלה יהיו שני הכוחות המנוגדים, שיש לחפש ביניהם איזון. בכל מה שיבוא לידי ביטוי כצורך אובייקטיבי במהלך האבולוציה של האנושות, מתערבים הרגשות וההרגשות של בני האדם שעומדים בקשר זה או אחר עם קבוצות עַם שונות, ושפועלים באופן שמפריע למהלך האבולוציה שהכרחית מבחינה אובייקטיבית. דרך חוכמת-יהווה נפתחה אחת מתוך שבע הדלתות לאחדות האנושות. דלת שנייה תיפתח כאשר אנשים יִתְוָודְּעוּ לכך שמה שהאדם נושא בתוכו כטבע פיזי ואתרי נעשה חולה במהלך החיים. כמובן, אינני מתכוון למחלה אָקוּטִית, אבל בתקופה החמישית שלנו, ה"חיים" הם למעשה התפתחות איטית של מחלה. זה נכון מאז התקופה הרביעית, ונכון במיוחד בתקופה החמישית. תהליך החיים הוא בדיוק כמו מחלה אָקוּטִית, רק שהוא הדרגתי ואיטי, בעוד שהמחלה האָקוּטִית מתקדמת מהר. אם כן, כשם שאת המחלה האקוטית חייבים לרפא בעזרת תהליך ריפוי ספציפי, גם בחיי האדם חייב להיכנס משהו שמבריא אותו.

החיים הטבעיים של בני האדם החל מהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית יהפכו למְעֵין תהליך מתמשך ואיטי של מחלה. יש להפנות את כל ההשפעות של החינוך ושל התרבות למטרה של ריפוי. במובן מסוים, זה הדחף האמיתי הראשון של אימפולס הכריסטוס: ריפוי. זאת השליחות הייחודית של כריסטוס בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית – להיות המושיע, להיות המְרַפֵּא. שאר הצורות של אימפולס-הכריסטוס חייבות להישאר ברקע. בתקופה הפוסט-אטלנטית השישית, אימפולס-הכריסטוס חייב לפעול בכיוון הראייה הרוחית. אז מתפתחת רוח העצמיות, שבה האדם אינו יכול לחיות בלי ראייה רוחית. ובתקופה הפוסט-אטלנטית השביעית יתפתח כאלמנט שלישי מְעֵין טבע נבואי, מפני שחייבים לעבור עם יכולות נבואיות לתקופה חדשה לחלוטין. שלושת האלמנטים הנוספים של ישות-הכריסטוס המורכבת משישה היבטים יפעלו בתקופות שלאחר מכן. כך חייב אימפולס-הכריסטוס לפלס את דרכו לאנושות במהלך תקופת התרבות הנוכחית ושתי תקופות התרבות הבאות, כאלמנט שמחדיר לתוך האנושות חום חברתי, כתהליך מרפא, כתהליך של ראיה רוחית, וכתהליך נבואי. זאת הכניסה האמיתית של אימפולס-הכריסטוס לחיים. הוא יחדור גם לדברים אחרים שהכרחיים לאבולוציה, דברים שכבר הזכרנו. דלת אחת נפתחה דרך חוכמת-יהווה, אבל מאמצע המאה ה-19 כבר לא ניתן להשתמש בדלת זו. אילו האנושות הייתה עוברת רק דרך דלת זו, התוצאה האפשרית היחידה היא שבמובן מסוים כל העמים יְפַתְּחוּ מעין צורת תרבות עברית, כל אחד בצורתו. חייבים להיפתח דלתות אחרות. חוכמת-החניכה, שתהיה מוכרת דרך דלת שנייה, שלישית ורביעית, חייבת להצטרף לחוכמה שנפתחה דרך הדלת של יהווה. רק כך יכול האדם להתפתח ולהגיע לחיבורים אחרים מאשר אלה שבהם שולטים קשרי הדם והנשימה, ותהיה לכך חשיבות מכרעת עבור העתיד.

הגורם הקריטי בעידן שלנו הוא שבני האדם רוצים לשמור על סדר עולם שמתאים לקשרי הדם, סדר המגיע בצורה אהרימנית מהזמנים הקדומים, אך הצורך הפנימי דוחף אל מעבר לקשרי דם אלה. בעתיד, מה ששולט בחיים החברתיים אינו יכול לנבוע מכל דבר שקשור לקרבת דם, אלא להיפך, יוכל להיות בַּר-תֹּקֶף רק מה שהנפש עצמה, מתוך החלטה חופשית, יכולה לחוות כדבר המוביל בסדר החברתי. צורך פנימי יוביל את בני האדם כך שיְבוּטַּל כול מה שחודר לסדר החברתי רק מתוך קשרי דם. כל הדברים האלה מופיעים בהתחלה בצורה סוֹעֵרת וגועשת. בעידן שלנו חייב להתפתח ידע הרוח וחופש המחשבה, בעיקר חופש המחשבה בתחום הדת. מדע הרוח חייב להתפתח מהסיבה שבני האדם חייבים להיכנס לקשר זה עם זה. אך האדם הוא רוח. בני האדם יכולים להיכנס לקשר זה עם זה רק כאשר הגישה היא מהרוח. הקשר הקודם, שבו נכנסו בני האדם בשלבים המוקדמים יותר, נבע מהרוח הלא מודעת שרוטטת בדם, בהתאם לחוכמת-יהווה, אך מובילה רק לחשיבה מופשטת. כעת יש להוביל את בני האדם למשהו שיש לתפוס אותו בנפש. המיתולוגיה של העמים הפגניים הייתה בצורה תמונתית, שנוצרה באופן אָטָווִיסטי בצורות תרבות קדומות. לעם היהודי היו ההַפְשָׁטות שלו – לא מיתולוגיה, אלא הַפְשָׁטות: החוק. וזה המשיך להתקיים. זאת הייתה העלייה הראשונה של האדם לכוח קוֹנְסֶפְּטוּאָלִי, לכוח חשיבה. אך מהתפיסה העכשווית של האנושות, שבה עדיין חי הדיבר: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה," האדם חייב לחזור שוב ליכולת של הנפש ליצור תמונות, הפעם באופן מודע. בעתיד, רק בתמונות, באימגינציות, יהיה ניתן לארגן את החיים החברתיים בצורה הנכונה. בהַפְשָׁטות היה ניתן לנהל את החיים החברתיים רק בצורה אֶתְנִית, והארגון האֶתְנִי המוביל מבחינת הקשרים החברתיים היה זה של התנ"ך. הדרך הבאה של ארגון חיי החברה תהיה תלויה ביכולת להשתמש באופן מודע באותו הכוח שהיה קיים פעם בצורה אטוויסטית, בצורה בלתי מודעת או חצי-מודעת, ביכולת האדם לבנות מיתוסים. בני האדם היו מתמלאים לגמרי באינסטינקטים אנטי-חברתיים אילו היו מנסים להמשיך להפיץ חוקים מופשטים בלבד. הם חייבים להגיע אל השקפת עולם תמונתית. מתוך יצירה מודעת זו של מיתולוגיה, תופיע גם האפשרות להתפתחות האלמנט החברתי בקשר בין האדם לזולתו.

אתם יכולים להתבונן בתמונה כמו פסל "הקבוצה" שלנו: נציג האנושות, לוציפר ואהרימן. אתם פוגשים בה בפעם הראשונה את מה שפועל בישות האדם כולה, מאחר שהאדם מייצג את מצב האיזון בין ההיבט הלוציפרי לבין ההיבט האהרימני. אם בחיים שלך אתה ממלא את עצמך באימפולס לפגוש כל אדם כך שאתה תראה בו את השילוש הזה בצורה קונקרטית, מוחשית, אז אתה מתחיל להבין אותו. זאת יכולת חיונית, השואפת להתפתח בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית הזאת. ואז כבר לא נחלוף זה על פני זה כמו רוחות רפאים, מבלי ליצור תמונה זה על זה, ורק נגדיר זה את זה על פי המושגים המופשטים שלנו. בתקופה שלנו זה כל מה שאנו עושים. אנו חולפים אחד על פני השני כאילו שאנו רוחות רפאים. רוח רפאים אחת יוצרת את המחשבה: "זה איש נחמד," והרוח השנייה חושבת: "זה איש פחות נחמד"…"זה איש רע"… "זה איש טוב," – כל מיני מושגים מופשטים כאלה. במפגש בין אדם לרעהו, אין לנו אלא אוסף של מושגים מופשטים. זה הדבר העיקרי שנכנס לאנושות מתוך החוק התנ"כי: "לֹא-תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה," שיוביל, באופן בלתי נמנע, לחיים אנטי-חברתיים אם נמשיך לקיים אותו. מה שקורן מתוך טבעו הפנימי ביותר של האדם ושואף להתגשם הוא שכאשר אדם אחד פוגש אדם אחר, יזרום ממנו תמונה, תמונה של אותה צורה ייחודית של איזון שכל אדם מבטא אותה באופן אינדיבידואלי. אך, כמובן, זה דורש שכל אדם יחווה כלפי הזולת את אותו עניין חד שתיארתי אותו לעיתים קרובות כבסיס לחיים החברתיים. אך כעת אין עדיין כל עניין אמיתי בזולת. לכן אנו מותחים עליו ביקורת ושופטים אותו, ולכן אנו יוצרים את הדעות שלנו על פי סימפתיות ואנטיפתיות, ולא על פי התמונה האובייקטיבית שבאה לפגוש אותנו מתוך הזולת.

יכולת זו לחוות מעין התעוררות מיסטית כאשר אנו פוגשים אדם אחר שואפת להתממש, ותיכנס לחיים כדחף חברתי מיוחד. מצד אחד, נפש התודעה שואפת להגיע בדרך אנטי-חברתית לשליטה מלאה בתקופה פוסט-אטלנטית זו. מצד שני, שואף לצאת משהו אחר מתוך טבע האדם: היכולת ליצור תמונות לגבי האנשים שאיתם אנו חיים, שאותם אנו פוגשים בחיים. זה המקום בו עולים דחפים חברתיים, אימפולסים חברתיים – דברים שטמונים במקומות הרבה יותר עמוקים מאשר אנשים משערים כשהם מדברים על ההיבט החברתי והאנטי-חברתי.

עכשיו אולי תעלה בכם השאלה: איך נוכל להגיע בהדרגה ליכולת לגרום לתמונה של הזולת להופיע פתאום ולפגוש אותנו? את היכולת הזאת עלינו לרכוש במהלך החיים. היכולות של יהווה ניתנות לנו בלידה; אנו מפתחים אותן במהלך החיים כעוּבָּרים. בתרבות העתיד הדברים לא יהיו קלים ונוחים כל כך. האדם יצטרך לפתח במהלך החיים את היכולות שהוא זקוק להן. לחינוך חייבים להיכנס עקרונות הרבה יותר קונקרטיים ומדויקים מאלה ששולטים כעת בצורה כל כך מבולבלת בפדגוגיה של היום. חשוב מהכול, יש לטעת באדם את הדחף להתבונן לאחור במהלך חייו לעיתים קרובות יותר, אבל בצורה הנכונה. מה שאנשים מפתחים בימינו כזיכרונות של חוויות קודמות, לרוב נגוע עדיין באנוכיות גדולה. כשאנו מתבוננים לאחור, בצורה פחות אנוכית, במה שחווינו בילדות, בגיל הנעורים, וכו' – לפי הגיל שהגענו אליו – אנשים שונים, שיש להם חלק בחיינו בכל מיני מערכות יחסים, עולים מהמעמקים האפורים של הרוח.

התבוננו בחייכם, חברים יקרים, ושימו לב פחות למה שמעניין אתכם באישיותכם המכובדת והרבה יותר לאותן דמויות שנכנסו לחייכם, חינכו אתכם, היו לכם לחברים, עזרו לכם, אולי אפילו פגעו בכם – לפעמים פגעו בכם אפילו באופן שעזר לכם. ואז, מתוך המעמקים האפורים של הרוח תעלה בכם ההבנה הברורה: כמה מעט יכול האדם לייחס לעצמו מבחינת מי שהוא נהייה. לעיתים קרובות, נוצר בנו משהו חשוב מאוד עקב העובדה שאדם זה או אחר הגיע לחיינו בגיל מסוים, וגרם לנו לשים לב לדבר זה או אחר – אולי אפילו מבלי שיהיה מודע לכך בעצמו, או מתוך מודעות מלאה לדבר. התבוננות כזאת בחיינו, שנעשית מתוך מניע באמת לא אנוכי, מציבה בפנינו כל מיני דברים שאינם גורמים לנו לשקוע בתוך עצמנו בצורה אגואיסטית, להרהר בלי סוף בעצמנו באופן אנוכי, אלא מובילים אותנו לראייה רחבה יותר, שתכלול את אותן דמויות שהגיעו לחיינו. נעמיק בהתבוננות באהבה אמיתית למה שנכנס לחיינו, ואנו נגלה לעיתים קרובות שמה שעורר אנטיפתיה בתוכנו בתקופה מסוימת אינו נראה לנו דבר כל כך גרוע אחרי שעבר מספיק זמן, מפני שאנו מתחילים לראות קשר פנימי בין הדברים. העובדה שאדם זה או אחר היה צריך לגעת בחיינו בצורה לא נעימה אולי דווקא תרמה לנו. לפעמים אנו יוצאים נשכרים יותר מהנזק שמישהו גורם לנו מאשר מהעזרה שמקבלים ממישהו אחר. מאוד יתרום לאדם להתבונן כך בחייו, לעיתים יותר קרובות, ולהחדיר לחייו את התובנה שנובעת מההתבוננות העצמית שלו: "יש לי מעט מאוד סיבות אמיתיות להיות מרוכז בעצמי! חיי הופכים לאין גבול עשירים יותר כאשר אני מתבונן בכל אלה שנכנסו לחיי!" כאשר אנו מבצעים התבוננות בלתי אנוכית כזו, אנו משתחררים מעצמנו. אנו מצליחים להשתחרר מהרוע הנוראי של זמננו, שאנשים כה רבים נופלים לו קורבן, אנו משתחררים מהנטייה לשקוע בהרהורים בעצמנו. יש חשיבות גדולה מאוד לכך. כל מי שחש פעם את העוצמה של התבוננות עצמית כזאת, כמו שתיארתי אותה, יגלה שהוא לא מספיק מעניין כדי לבלות זמן רב במחשבות אין סופיות על עצמו. אינסוף אור יאיר את חיינו כאשר נראה אותם בזוהר הקורן ממה שנכנס לתוכם מהמעמקים האפורים של הרוח.

יש לכך כוח יוצר כה עוצמתי בתוכנו, שאנו באמת מקבלים את כוחות האימגינציה ההכרחיים כדי לפגוש את האדם בן זמננו באופן כזה שיכול להתגלות בו משהו שמופיע מולנו רק אחרי שנים רבות של התבוננות לאחור בדמויות שחיִינו יחד איתם. כך אנו רוכשים את היכולת לקבל תמונות ממשיות מתוך האנשים שאותם אנו פוגשים. הטיפוח של החיים החברתיים, שקודם נבעו מקשרי דם בלבד, אינו תלוי כל כך בכל מיני תוכניות חברתיות סוציאליסטיות, אלא בכך שהאדם יהפוך לישות רוחית-חברתית. אך זה יקרה אם הוא יעורר בתוכו, באופן שאותו תיארתי, את הכוחות העמוקים יותר שיכולים להוליד בתוכו את היכולת לתפוס את הזולת בתמונה. אחרת, אנו נישאר תמיד יצורים אנטי-חברתיים, המסוגלים להתייחס לאנשים שאנו חיים יחד איתם רק לפי הסימפתיות והאנטיפתיות שלנו, ואיננו מסוגלים לגשת אליהם לפי התמונה שיכולה לזרום מתוך כל אדם אם רק נְפַתֵּחַ את הכוחות שיוצרים תמונות במפגש בינינו. בייחוד בחיים החברתיים של האנושות חייב לפעול העיקרון: "תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל, וְכָל-תְּמוּנָה של רֵעך." אז, כאשר אנו יוצרים תמונה של הזולת, אנו מעשירים את חיי הנפש שלנו עצמנו; אז אנו מעניקים אוצר לחיי הנפש הפנימיים שלנו דרך כל מפגש אנושי. אז כבר איננו חיים כך שאדם א' חי שם, אדם ב' חי במקום אחר, ואדם ג' חי שוב במקום אחר, אלא א', ב' ו-ג' חיים ב-ד'; א', ב' ו-ד' חיים ב-ג'; ג', ד' ו-ה' חיים ב-א'; וכך הלאה. אנו זוכים ביכולת המאפשרת לאחרים לחיות בתוכנו.

אך את זאת יש לרכוש; אין זה נולד בתוכנו. ואם נמשיך פשוט לפתח רק את התכונות שאנו נולדים איתן, אנו נשאר בתרבות של קשרי דם בלבד, ולא בתרבות שניתן לדבר עליה במובן האמיתי של המילה כאחווה אנושית. רק כאשר אנו נושאים את האדם השני בתוכנו, אנו יכולים לדבר באמת על אחווה אנושית, שעד כה הייתה רק מילה מופשטת. כאשר אנו יוצרים תמונה של האדם השני, תמונה שניטעת כאוצר בנפשנו, אז אנו נושאים משהו ממנו בעולם של חיי הנפש, בדיוק כמו שבמקרה של אח אנו נושאים משהו ממנו דרך קשר הדם. הקִירְבָה הזאת שבאה מתוך בחירה חייבת להחליף באופן קונקרטי זה, כבסיס של החיים החברתיים, את הדרך המבוססת רק על קירבת הדם. זהו משהו שבאמת חייב להתפתח. האופן בו יש לעורר את האחווה בין בני האדם צריך להיות תלוי ברצון האנושי.

אך כדי שתתעורר האחווה האנושית, חייב להופיע פיצוי מתחום שונה לחלוטין, דרך חופש המחשבה. עד כה, בני האדם היו נפרדים. הם צריכים להגיע לקשר חברתי באחווה. כדי שלא ילך לאיבוד השוני והעושר בגיוון, האלמנט הפנימי ביותר באדם, המחשבה, חייבת לקבל צורה אינדיבידואלית בכל אדם ואדם. עם יהווה, כל בני העַם היו בקשר זה עם זה. עם כריסטוס, כל אדם חייב להיות בקשר עם הזולת כאינדיבידואל.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *