האספקט הפנימי של הבעיה החברתית – 04

האספקט הפנימי של הבעיה החברתית

רודולף שטיינר

ארבע הרצאות שניתנו בציריך שוויץ

חלק מסדרה של 11 הרצאות שניתנו בזמן ההוא כ- GA193

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאות יצאו בעברית בהוצאת חירות בספר שמכיל גם הקדמה מצוינת של סטפן י. אשר: ראו כאן.

הרצאה רביעית

9.3.1919

יש משמעות רבה בדרך שבה אנשים מסוימים חשים בצורך חזק כיום לדבר על המצב האנושי – אנשים אשר משתדלים, עם רגשותיהם ולפחות עם תפיסותיהם, לחדור לתוך לבם של העניינים החברתיים. כדי להצביע על משמעות זו אני רוצה להתחיל בכמה הצהרות מנאום שנשא קורט איסנר בפני כנס סטודנטים בבאזל זמן קצר לפני מותו.[1] יתכן שכמה מכם כבר שמעו הצהרות אלו, אבל הן בעלות חשיבות יוצאת מגדר הרגיל אם ברצונכם להבין את הטבע הסימפטומטי של דברים מסוימים כיום. "שמעתי, לא כן?" (הוא אמר, בהתכוונו להערות קודמות שלו) "ואני רואה די בבירור ששם עמוק למטה יש כמיהה בחיינו החותרת לבוא לידי ביטוי אשר מכירה בבהירות רבה שחיינו כפי שאנו חיים אותם כיום אינם אלא המצאה של רוח מרושעת. שערו בנפשכם הוגה דעות גדול שחי בערך לפני אלפיים שנה, ואינו יודע דבר על זמננו, חולם כיצד יראה העולם אחרי אלפיים שנה. רק בעזרת דימיון עשיר ביותר הוא היה מסוגל לתאר עולם כזה שבו אנו נידונים לחיות. באמת, התנאים הקיימים הם האוטופיה היחידה בעולם, והחומר של תשוקותינו, הכמיהה של רוחנו, הם המציאות העמוקה ביותר והסופית, וכל דבר אחר הוא זוועה נוראה. אנו פשוט מבלבלים בין חלום לעירות. זה בידינו לנער חלום עתיק זה של הקיום החברתי של זמננו. מבט אחד אל המלחמה: האם תוכלו לדמיין מישהו עם אינטליגנציה אנושית שממציא משהו מסוג זה? אם זה לא היה מה שאנו מכנים מציאות אז יתכן וזה היה חלום ועכשיו התעוררנו." רק חישבו על זה, אדם זה – במאמציו להבין את ההווה – בא לידי שימוש ברעיון של החלום, ושואל את עצמו: האם לא מוטב לקרוא למציאות הסובבת אותנו היום חלום רע מאשר לקרוא לה מציאות ממשית?

כך, עומד בפנינו מקרה ראוי לציון זה – וחישבו כמה זה אופייני – שאדם מודרני לחלוטין, מישהו שחש עצמו כמבשר של עידן חדש, המתייחס למציאות החושית החיצונית לא לגמרי כמאיה, כחלום – כמו שעושה נקודת ההשקפה ההודית – אבל מרגיש כמי שנאלץ בפני המאורעות יוצאי הדופן של ההווה, להעלות את השאלה (ולא חשוב באיזה מובן, אבל על כל פנים להעלות אותה) האם למעשה איננו חולמים מציאות זו! באמת, כל המגמה של פנייתו של איסנר מראה שהוא השתמש ביותר מצורת ביטוי כאשר אמר שהמציאות הנוכחית אינה אלא משהו שהושת על המין האנושי על ידי רוח רעה.

הבה וניקח אחד מהדברים שנתנו עליו את דעתנו במהלך עבודתנו האנתרופוסופית, במיוחד העובדה שבדרך כלל אנו משתדלים להביט על המציאות החושית החיצונית לא כמציאות בפני עצמה אלא כקשורה עם מציאות על-חושית, שמבלעדיה היא אינה שלמה. נקודת השקפה זו אינה יותר מניצוץ זעיר בזרמי החשיבה של העידן הנוכחי, אשר במידה רבה הוא שטוף על ידי חשיבה מטריאליסטית – ועדיין אנו רואים שאדם כמו קורט איסנר, אשר מנקודת מבטו לא נתן אמון בניצוץ זה (בכל אופן, לא במשך חייו), הגיע על ידי העובדות של זמנו להשוואה האחת והיחידה שהיה יכול לעשות: המציאות החיצונית, לפחות בהופעתה הנוכחית, היא חלום. בעומדו בפני מציאות בת ימינו זו, הוא נאלץ להכריז הכרזה שאותה יכול היה לבטא רק במונחים של אמת אוניברסאלית של טבע לא מציאותי, האופי האשלייתי (של מאיה) של מציאות החושים החיצונית לכשעצמה.

הבה ונכנס עכשיו עמוק הרבה יותר לתוך כמה מהדברים שעסקנו בהם בשבועות האחרונים הנכללים בשאלה החברתית. הבה ונתבונן כיצד מגמת המאורעות במאות האחרונות הביאה אנשים יותר ויותר לנקודה של דחיית העולם העל-חושי או הרוחי ודחייה זו טופחה עד למידה הגדולה ביותר האפשרית. אתם עשויים לטעון שבחוגים מסוימים אנשים מדברים הרבה על העולם העל-חושי. יש עדיין כנסיות רבות, גם אם לא תמיד מלאות, אשר בהן מהדהדות, לפחות, המילים הטוענות להכרזה על הרוח. אחר הכל, היום ואתמול בערב שמענו את צלצול הפעמונים כמעט ללא הפסקה, וזה אמור להיות הביטוי למה שמוצג לעולם כחיי רוח. ועדיין אנו חווים משהו אחר לצד זה. אם עכשיו בהווה המיידי נעשה מאמץ להקשיב למה שאומר הכריסטוס, בעידן הנוכחי שלנו, הרי שבמיוחד החסידים של הקהילות הדתיות הישנות עורכים את ההתקפות האכזריות ביותר על צורה זו של התגלות רוחית. בחיי רוח אמיתיים, כאלו הנשענים לא רק על אמונה או מסורת עתיקה, אלא על ממצאים רוחיים ישירים של ההווה, רק מעט מאוד אנשים מעוניינים כיום.

לאור זה, האם אין זו עובדה ממשית שאת האנושות המודרנית יש לדחוף, אולי לא בעזרת רוח קוסמית רעה, אלא על ידי רוח קוסמית טובה, לחשוב שוב על הצד הרוחי של הקיום, בעודה נדונה לחוות מציאות הנתפסת בחושים מסוג כזה שאנשים מודרניים באמת אומרים עליה שהיא דומה לחלום, ושאפילו הוגה דעות גדול מלפני אלפיים שנה לא יכול היה לדמיין תסריט כזה המופיע כמציאות החיצונית כיום?

בכל אופן, כאן יש אדם מודרני הנאלץ ליצור רעיונות שונים אודות המציאות מן הרעיונות הפופולאריים הרווחים כיום. אני יודע שמספר גדול מידידינו האנתרופוסופיים מוצאים שקשה להבין רעיונות מסוימים אלו אודות המציאות הממשית וחשיבותם שאותה הדגשתי היום. אבל לא תוכלו להתמודד עם החיים העכשוויים אלא בעזרת נכונות לתמוך ברעיונות קשים כמו אלה. לאיזה סוג של מחשבות אנשים מגיעים היום בשטחים מסוימים? הם אוחזים בגביש בידם וחושבים שזהו אובייקט ממשי. ואז הם אוחזים בוורד שנקטף מהשיח וקוראים גם לו אובייקט ממשי. הם קוראים לשניהם אובייקטים ממשיים באותו מובן. אבל האם באמת הם ממשיים באותו מובן? אנשי מדע, אם בהוראה ואם במעבדות או במרפאות, כולם מדברים על המציאות וקוראים לדברים ממשיים רק במידה שהם ממשיים באותו מובן כמו גביש או ורד קטוף. אבל האם אין שם הבדל משמעותי, הבדל עצום, בין שני אובייקטים אלה בזכות העובדה שבמשך עידנים ממושכים של זמן הגביש שומר על צורתו שלו, בעוד שהורד מאבד את צורתו ומת בזמן קצר יחסית אחרי שנקטף? אין לו אותו מישור של ממשות כמו לגביש. ואפילו שיח הורד, אם נעקר משורשיו, אין בו אותו מישור של ממשות כפי שהיה בו בעודו נטוע באדמה. אחרי הכל עלינו להביט בדברים שבעולם בדרך שונה מדרך ההסתכלות החיצונית של ימינו. איננו צריכים לקרוא לורד או לשיח הורדים ממשות. לכל היותר עלינו לדבר על ממשות אם אנו לוקחים בחשבון את האדמה כולה, ושיח הורד, כמו גם כל פרח שבו, כשערה הצומחת מתוך ממשות זו!

אתם רואים מכך שבמציאות החיצונית החושית יכולים להיות דברים החדלים מלהיות ממשיים במובן האמיתי של המילה אם הם מופרדים מן היסוד שלהם. וזה אומר שעלינו להתחיל לחפש בתוך מה שמופיע כמציאות חיצונית – אשליה גדולה זו – אחרי ממשויות אמיתיות. שגיאות מסוג זה נפוצות כיום בלימודי הטבע. אבל כל מי שעושה שגיאה מסוג זה, ואנשים התרגלו לעשות זאת במשך מאות בשנים, ימצא שקשה באופן מיוחד לחשוב אודות עניינים חברתיים בדרך התואמת למציאות. כי רואים אתם, ההבדל הגדול בין חיי אנוש לטבע הוא שבטבע כל דבר שכבר אינו לגמרי ממשי, כמו ורד שנקטף, מת במהרה. משהו שכבר אין בו ממשות יכול להופיע כממשי, ועדיין בעצמו זהו שקר. ואנו יכולים לשלב היטב כמציאות בחיים החברתיים משהו שהוא בעצמו אין בו ממשות. במקרה כזה, גם אם אין זה מחייב קץ מהיר, זה יהפוך בהדרגה למקור של סבל וייסורים עבור האנושות. כי שום דבר לא יכול להתברר כברכה אם אינו נחווה תחילה ונשקל כמציאות שלמה לפני שנשתל לתוך האורגניזם החברתי. זה לא רק חטא כנגד הסדר החברתי אלא חטא כנגד האמת עצמה אם – ואמרתי זאת לעיתים קרובות – אנו מניחים שעבודה אנושית יכולה להיות סחורה. במופע החיצוני של המציאות אפשר לעשות שזה ייראה כך, אבל אשליה זו של מציאות תגרום לסבל בסדר החברתי האנושי, לתוהו ובוהו ולמהפכות באורגניזם החברתי.

לסיכום, מה שאנשים צריכים לשלב בתוך דרך החשיבה שלהם כיום הוא, שלא כל דבר המתגלה במופע החיצוני של המציאות, כפי אנו רואים בגבולות מסוימים, הוא בהכרח מציאות אמיתית. זה יכול להיות שקר חי. והבחנה זו בין אמיתות חיות ושקרים חיים צריכה להיות חרותה עמוקות בתודעת בני האדם כיום. כי ככל שיותר אנשים יבחינו הבחנה זו ברצינות ולעומק, ביותר אנשים תתעורר התחושה שעלינו לפתוח את עינינו לדברים שאינם שקרים חיים אלא אמיתות חיות, כך מהר יותר יחזור האורגניזם החברתי לבריאות. אבל כדי שזה יתרחש מה צריך לקרות?

זה לא עניין פשוט לדעת אם אובייקט חיצוני הוא למעשה אמיתי או לא. דמיינו לעצמכם ישות הבאה מכוכב לכת שבו התנאים שונים מאלו השוררים על האדמה, כך שמעולם לא פגשה בהבדל שבין ורד הצומח על שיח ובין גביש. אם תציגו בפניה ורד וגביש היא בוודאי תאמין ששניהם ממשיים באותה מידה. היא תהיה מופתעת לכן למצוא שהורד קמל כה מהר, בעוד הגביש נשאר כפי שהיה. כאן על האדמה אנו מכירים הבדלים אלו משום שאנו צופים בהם במשך זמן רב. אבל איננו יכולים לעקוב אחרי כל הדברים כפי שאנו עוקבים אחר הורד כדי לראות אם במציאות הדברים ממשיים למעשה או לא, כי בחיים אנו פוגשים בדברים שדורשים מאיתנו ליצור בסיס לשיפוטנו כדי שנראה את המציאות האמיתית שלהם. איזה סוג של בסיס הוא זה, במיוחד כשמדובר בחיים החברתיים?

בשתי ההרצאות הקודמות אמרתי לכם כמה דברים אודות בסיס זה, והיום אוסיף עוד משהו.[2] אתם מכירים מספרָי את התיאור שנתתי לעולם הרוח – העולם שהאדם חווה בין מוות ולידה מחדש. אתם יודעים שכאשר אנו מתכוונים לחיים אלה בעולם העל-חושי, הרוחי, עלינו להיות מודעים לדרך שבה נפשות מתייחסות אחת לשניה, כי אין שם לאדם גוף, והוא אינו כפוף לחוקים הפיזיים של עולם זה שבו אנו חיים בין לידה ומוות. כך אנו מדברים שם על משחק הכוח או הכוחות בין נפש לנפש. אתם יכולים לקרוא בגוף נפש רוח[3] שלי שבעולם הנפש, בחיים שבין המוות ללידה מחדש, עלינו לדבר על הכוחות של סימפטיה ואנטיפטיה הפעילים בין נפש אחת לאחרת. פעילות זו היא מסוג פנימי בהחלט. באמצעות אנטיפטיה נפש אחת מתעמתת עם אחרת, ובאמצעות סימפטיה הכאב שוכך. הרמוניות ודיסהרמוניות צומחות בין החוויות הפנימיות ביותר של הנפשות. יחס זה בין ההתנסויות הפנימיות ביותר של נפש אחת ורעותה הוא שמעצב את הסיטואציה הממשית בעולם העל-חושי. מה שנפש אחת יכולה לחוות באחרת בעולם פיזי זה במהלך החיים הפיזיים הוא רק השתקפות של התרחשויות על-חושיות אלו – או מה שנשאר מהן, אם להתבטא כך.

השתקפות זו יש לשפוט באור נכון. אנו יכולים לשאול כיצד, ביחס לחיים החברתיים, עלינו לשפוט את חיינו כאן בין לידה ומוות אם משווים אותם לחיים העל-חושיים. לעיתים קרובות כשאנו חושבים אודות הנחיצות שבשילוש הסדר החברתי, תשומת לבנו נמשכת מייד לספרה האמצעית, שתוארה תכופות, המדינה הפוליטית הממשית. אנשים אשר, בזמננו, מהרהרים במדינה פוליטית זו מתאמצים כל הזמן להבין מהי. אבל יודעים אתם, אנשים בני ימינו עם הרעיונות המטריאליסטיים שלהם, באמת אין להם בסיס מתאים לבחון משהו בעל טבע שכזה. למעלה מזה, בזמנים הנוכחיים כל מיני דברים התמזגו יחד עם המדינה המודרנית לפי האינטרסים של המעמדות השונים, כך שזה בהחלט אפשרי לומר אם המדינה היא ממשות ולא שקר חי. קיים ניגוד כביר בין ההשקפה של הפילוסוף הגרמני הגל[4] וההשקפה השונה מאוד אשר פריץ מאוטנר,[5] המחבר של המילון הפילוסופי, פירסם לאחרונה. הגל מחשיב את המדינה פחות או יותר כהתגשמות האל על האדמה. פריץ מאוטנר אומר שהמדינה היא רע הכרחי, אבל כזה שהוא חיוני, מהותי לחיים החברתיים. אלו הן שתי נקודות השקפה קיצוניות מנוגדות של שני אישים בולטים של הזמנים הנוכחיים.

הרבה ממה שקודם לכן התרחש באופן אינסטינקטיבי עולה עכשיו לתוך התודעה, ולכן כל מיני אנשים מתאמצים ליצור רעיונות כיצד צריכה להיות המדינה ואיך לעצב אותה. רעיונות אלו מופיעים בכל צבעי הספקטרום. מצד אחד הללו המנסים להישמר מלרדת מטה לעצם העניין, ועדיין רוצים לתת לזה צורה שבה אנשים שיש להם הרבה תלונות ומחאות יקבלו לפחות הזדמנות אחרונה לומר משהו. ויש אחרים הרוצים לעשות שינויים קיצוניים כדי לאפשר לאנשים ליצור קיום מספק. השאלה היא: כיצד אנו יכולים להגיע למעשה למושג ברור מהי למעשה המדינה?

אם תביטו ללא משוא פנים במה שמתרחש בין אדם אחד לאחר בהקשר של המדינה, ותשוו זאת עם התיאור שלי על המתרחש בין נפש אחת לאחרת בקיום העל-חושי, אז ורק אז תרכשו תפיסה של המציאות של המדינה, של הממשות הפוטנציאלית שלה. כי היחס המבוסס על הכוחות היסודיים של סימפטיה ואנטיפטיה בנפש האנושית בקיום העל-חושי הוא בעל הטבע הפנימי ביותר; הוא מבוסס על החוק, שהוא התחום בו אנשים פוגשים אחד את השני באופן המרוחק ביותר. אם תעקבו אחרי מחשבה זו לעומק תגיעו לתובנה שהמדינה היא ההפך הגמור מן החיים העל-חושיים. ובהתאם לטבעה שלה, המדינה, ככל שהיא עומדת יותר בקוטב המנוגד לחיים העל-חושיים, כך פחות היא אמורה בשום דרך שהיא לכלול בהרכבה כל המשתייך לחיים העל-חושיים, ככל שהיא מתמקדת יותר ביחסי אנוש הדדיים, המבוססים על העניינים החיצוניים ביותר, שבהם כולם שווים – שווים בעיני החוק. אנו נהיים יותר ויותר משוכנעים לעומק בעובדה שטבעה האמיתי של המדינה הוא לכסות רק תחומים אלו המשתייכים לחיינו שבין הלידה והמוות, אלו המשתייכים לתחום החיצוני ביותר של קיומנו.

אם כאלו הם פני הדברים עלינו לשאול: אם המדינה היא דימוי של החיים העל-חושיים אך ורק משום שהיא מייצגת את ניגודם, כיצד מוצא התחום העל-חושי את דרכו לשאר תחומי חיינו בעולם החושים? בהרצאה האחרונה דיברתי על כך מנקודת ראות אחרת. היום אני אוסיף שהאנטיפטיות המתפתחות בעולם העל-חושי במשך התקופה שבין מוות ולידה משאירות עקבות שאנו מביאים עימנו דרך הלידה לתוך הקיום הפיזי. הן עומדות פנים אל פנים מול כל דבר החי במה שמכונה חיי רוח ותרבות. זה מה שמושך אנשים יחדיו לקהילות דתיות ולעניינים תרבותיים מצויים אחרים, כך שהם יכולים להביא שיווי משקל לתוך העקבות של האנטיפטיות הנמשכות מן החיים שלפני הלידה. כל תרבות הרוח צריכה להוות תחום בפני עצמו משום שהיא הד לחיים הקדם-ארציים שלנו, ואם אפשר לומר כך, השולחים אותנו לתוך עולם החושים מצוידים ליצור סוג של תרופה עבור שאריות האנטיפטיות הבאות מן העולם העל-חושי. לכן זה כה מחריד כאשר בני אדם גורמים לפילוג ופיצול בחיי הרוח/תרבות שלהם במקום להתאחד זה עם זה כפי שצריך לקרות בחיי הרוח.

ההדים של האנטיפטיות שנותרו מחיי הרוח שלפני הלידה מתערבלים במעמקי הנפש האנושית ומונעים מן המטרות שלנו לבוא לידי מימוש. כי מה שעלינו לחתור לקראתו הוא הרמוניה רוחית אמיתית, שיתוף פעולה רוחי ממשי. במקום שצריכה להיות הרמוניה צצות חבורות מתבדלות. נטייה זו לכיתתיות ולפילוג היא אות לשאריות האנטיפטיות מן המקום שממנו עולים כל חיי הרוח ושחיי רוח/תרבות באמת צריכים להיות למרפא להן. עלינו להכיר בכך שלחיי רוח יש קשר פנימי לחיינו הקדם-ארציים, והם משתייכים לחיים העל-חושיים. ולכן אל לנו להתפתות להקים חיי רוח/תרבות אלו בשום דרך מלבד כפעילות עצמאית שמחוץ לתחום השיפוט של המדינה, אשר אינה הד אלא דימוי שכנגד לחיים העל-חושיים. ואנו נבין באמת את המהות של שניהם, של המדינה וחיי רוח/תרבות אם ניקח את החיים העל-חושיים בחשבון באותה מידה כמו את חיי החושים. מציאות ממשית דורשת את שניהם, כי חיי החושים לבדם אינם אלא חלום.

חיי הכלכלה שונים למדי. בחיים הכלכליים אדם אחד עובד עבור השני. אנשים עושים זאת כי כל אחד מפיק מזה יתרון. חיים כלכליים צומחים מצרכים, ומבוססים על סיפוק צרכים באמצעות עבודה על כל הדברים הללו על המישור הפיזי, שיכולים לספק גם את הצרכים הטבעיים הרגילים של בני האדם וגם את הצרכים המעודנים יותר של הנפש שהם עדיין מסוג אינסטינקטיבי. בחיי הכלכלה, במישור בלתי מודע, מתפתח משהו אשר פועל מעבר למוות. העבודה שאנשים עושים אחד עבור השני מתוך צרכים אגואיסטיים של חיי הכלכלה, גורמת, מתחת לפני השטח, ליצירת סימפטיות מסוימות שיתפתחו הלאה במשך החיים שלאחר המוות. באותו אופן שבו חיי רוח/תרבות הם סוג של ריפוי עבור שאריות האנטיפטיות שאנו מביאים לתוך החיים הארציים מקיומנו הקדם ארצי, מה שמתרחש מתחת לפני השטח של החיים הכלכליים מלא בפוטנציאל עבור ההתפתחות של סימפטיות אחרי המוות. זהו שוב אספקט אחר של הדרך שבה אנו יכולים ללמוד מעולם הרוח בצורך בסדר החברתי המשולש. אף אחד לא יכול להגיע לנקודת השקפה זו, אלא אם הוא פועל להשגת בסיס מדעי רוחי להבנת הקוסמוס. אבל לכל מי שעושה זאת, יתברר יותר ויותר שהחיים דורשים שכדי שהאורגניזם החברתי יהיה בריא יש לחלק אותו לשלושה ענפים אלו. כאשר משווים אותם יחדיו, לכל אחד מהם יש יחס שונה למדי למציאות העל-חושית אשר, כפי שאמרתי, היא משלימה את עולם החושים, וביחד הם יוצרים מציאות אמיתית.

אבל במשך מאות השנים האחרונות איש לא דיבר אודות האספקטים של הקיום הפיזי החיצוני המתגלים בחיי רוח/תרבות, חיי המדינה וחיי הכלכלה, אנשים ממשיכים הלאה עם המסורות הישנות, אבל עדיין אינם מבינים אותן. הם איבדו את ההרגל של הליכה בדרך הישירה, דרך חיי נפש פעילים, לתוך ארץ הרוח בחיפוש האור היכול להאיר את המציאות הפיזית, שמבלעדיו אין להבין נכונה את המציאות הפיזית. החוגים המובילים בקרב האנושות נתנו כמובן את הטון לחיי רוח אלו. זה נכון גם ביחס לשסע העמוק שנוצר בין המעמדות החברתיים, שסע המצוי ביסוד חיינו כיום, ושעלינו באמת להיות ערים לו.

יתכן ועלי לשוב ולהזכיר כיצד לפני יולי ואוגוסט 1914 אנשים השייכים למעמדות המובילים – המעמדות המובילים הקודמים – היו מלאי גאווה בגבהים שהציביליזציה שלנו, כפי שהם כינו זאת, הגיעה אליהם. הם דיברו כיצד מחשבה מועברת למרחקים עצומים במהירות האור על ידי מערכות הטלגרף והטלפון, ועל הישגים נפלאים אחרים של הטכנולוגיה המודרנית, שהביאו קידמה כה נהדרת לציביליזציה ולתרבות. אבל חיים אלו של ציביליזציה ותרבות היו מבוססים על יסודות שיצרו את האסונות המחרידים של ימינו. לפני יולי ואוגוסט 1914 אנשי המדינה האירופאים, במיוחד אלו של מרכז אירופה – ויש מסמכים המוכיחים זאת – הכריזו אין ספור פעמים: לפי הסיטואציה הנוכחית השלום באירופה מובטח לזמן ארוך. זהו מילה במילה מה שאמרו אנשי המדינה של מרכז אירופה, במיוחד, בנאומי המפלגה שלהם. אני יכול להראות לכם נאומים שניתנו אפילו במאי 1914 שבהם נאמר: הדיפלומטיה שלנו השיגה סוג כזה של יחסים בין המדינות השונות הנותנים לנו הזדמנות להאמין בשלום ממושך. זה היה במאי 1914!

אבל אם תתבוננו לעומק במצב ששרר בזמן ההוא יהא עליכם לדבר אחרת. בהרצאות שנתתי בווינה בזמן ההוא,[6] לפני המלחמה, אמרתי את אשר חזרתי עליו לעיתים קרובות במהלך השנים האחרונות: אנו חיים בתוכו של משהו שאפשר לכנות רק סרטן של חיינו החברתיים, גידול ממאיר של הסדר החברתי. גידול זה התפרץ עכשיו ונהיה למה שאנשים מכנים מלחמת עולם.

בזמן ההוא האמירה 'אנו חיים בתוך סרטן, בגידול ממאיר חברתי' נלקחה על ידי אנשים כמילים בלבד, כי מלחמת העולם עדיין לא פרצה. לאנשים לא היה מושג שהם רוקדים על פי הר געש! התגובה היא עדיין אותה תגובה אם אתה קורא לתשומת לב להר הגעש האחר שהוא ממשי דיו, ואשר מחכה לנו במה שרק עכשיו לובש צורה במה שאנשים מכנים מזה זמן רב השאלה החברתית. משום שאנשים כה אוהבים לישון ביחס למציאות הם אינם תופסים שבתוך מציאות זו עצמה מונחים למעשה הכוחות שרק הם לבדם יכולים להפוך אותה למציאות ממשית.

לכן כה קשה להביא בפני אנשים בני ימינו את הצורך הדחוף לפעול לקראת שילוש הסדר החברתי, כי חלוקה לשלושה ענפים שייכת לאורגניזם חברתי בריא. מהו ההבדל בין דרך החשיבה שבאה לביטוי בדרישה זו לסדר חברתי משולש ודרכי חשיבה אחרות? דרכי חשיבה אחרות אלו מבוססות למעשה על חיפוש הסדר החברתי העולמי הטוב ביותר עבורנו ומה עלינו לעשות כדי להגיע לכך. שימו לב להבדל שבין סוג חשיבה זה לזה העומד בבסיס שילוש האורגניזם החברתי. הסדר החברתי המשולש אינו מתחיל בשאלה: מהי הדרך הטובה ביותר לארגן את האורגניזם החברתי? נהפוך הוא; הוא מתחיל מן המציאות בשואלו כיצד אנו מסווגים את בני האדם עצמם כך שימצאו את מקומם בסדר החברתי ללא הגבלה ויוכלו לפעול יחדיו כדי ליצור את הדבר הנכון. דרך זו של חשיבה אינה תלויה בעקרונות או תיאוריות, או בדוגמות חברתיות, אלא בטבע האדם. היא אומרת: שימו את האנשים בסביבה של הסדר החברתי המשולש והם עצמם יאמרו כיצד יש לארגן אותו. דרך זו של חשיבה מוצאת כיוונה מהאדם הממשי ולא מתיאוריות מופשטות ודוגמות חברתיות.

אם היה על האדם לחיות בבידוד הוא לעולם לא היה מפתח דיבור אנושי. דיבור אנושי יכול להתפתח רק בקהילה חברתית. באופן דומה אדם, בעצמו, אינו מפתח דרך חברתית של חשיבה ולא שום תפיסה חברתית או אינסטינקטים חברתיים. רק בקהילה הנכונה אפשרי להביא חיים חברתיים לתוך המאורעות בני ימינו.

אבל דברים רבים וגדולים סותרים זאת. בגלל עליית המטריאליזם במאות האחרונות נטש המין האנושי את המציאות האמיתית, נהיה זר לה. בישותם הפנימית נהיו בני האדם בודדים, והבודדים מכולם הם אלה אשר נקרעו מן החיים ונותרו קשורים רק למכונות ערומות, עם בית חרושת מצד אחד וקפיטליזם חסר נשימה מצד שני. הנפש האנושית עצמה נהייתה ערומה. אבל מתוך ריקנות זו של הנפש יכול משהו להיאבק ולפרוץ חופשי מאישיותו האינדיבידואלית של האדם. מה שיכול לפרוץ החוצה מישותו האינדיבידואלית של האדם הן מחשבות רוחיות, תפיסות רוחיות של העולם העל-חושי, תפיסות אשר גם זורקות אור על העולם החיצוני של הטבע. זה במיוחד כאשר אנו באמת בודדים, כאשר אנו מושלכים חזרה לגמרי אל עצמנו, אז אנו במצב רוח הטוב ביותר כאינדיבידואלים לרכוש ידע על יחסינו עם עולם הטבע ועולם הרוח. מה שאנו צריכים להשיג בדרך של חשיבה חברתית הוא ההיפך מזה. רק אם אנו מהרהרים בזה אנו יכולים ליצור שיפוט הולם של חשיבות הרגע בהיסטוריה שבו אנו חיים עכשיו. היה זה הכרחי עבור האנושות לעבור דרך רגע היסטורי זה של בדידות במהלך אבולוציית העולם כך שמתוך בדידותן יוכלו נפשות בני האדם לפתח חיי רוח. הבודדים מכל היו החושבים הגדולים אשר חיו בגבהים של הפשטה מוחלטת, ועדיין בהפשטות שלהם הם רק חיפשו את השביל אל העולם העל-חושי.

כמובן שאין בני האדם צריכים רק לחפש את השביל אל העולם העל-חושי ואל הטבע, אבל מתוך המחשבות שלהם הם צריכים לחפש את השביל המוליך אל החיים החברתיים. כפי שחיים חברתיים אינם יכולים להתפתח לבד, אלא רק דרך חוויה אמיתית של אנשים אחרים. האנשים הבודדים של תקופתנו המודרנית אינם מתאימים בדיוק לפתח חשיבה חברתית. רק כשהם מגיעים לנקודה של רצון להשיג משהו בעל ערך באמצעות כוחותיהם הפנימיים, התוצאות של מאמציהם יתבררו כאנטי חברתיים, זוהי חשיבה לא חברתית כלל! הנטיות והכמיהות של אנשים בני ימינו הן תוצאה של כוחות רוחיים המגיעים מבדידות וניתן להן כיוון שגוי על ידי ההשפעה המוחצת של המטריאליזם ההארימני.

החשיבות של עובדה זו באמת תדהים אתכם אם תשאלו את עצמכם משהו אשר ימלא אנשים רבים היום באימה. נניח שאתם שואלים אותם: למי תקראו בולשביסטים? לנין[7], טרוצקי[8], הם אומרים. טוב, אני מכיר אחד אחר – גם אם אינו חי בהווה המיידי – והוא אינו אחר מאשר הפילוסוף הגרמני יוהן גוטליב פיכטה.[9] נפגשתם לא מעט עם דרך החשיבה האידיאליסטית והרוחנית של פיכטה, אבל אלו מן הסתם לא עוררו אותכם להכיר איזה מין אדם היה פיכטה כמו דעותיו המפורסמות שבוטאו בספרון שלו על כלכלה סגורה, שניתן לקנות אותו בזול בהוצאת רקלם.

השוו את הדרך שבה פיכטה חשב כיצד יש לארגן את הסדר החברתי עבור ההמונים עם מה שכתבו טרוצקי או לנין, ותגלו הסכמה ראויה לציון. ואז תתחילו לחשוד בהתייחסות או שיפוט של דברים רק על פי הופעתם החיצונית, ותתפתו לשאול: מה עומד למעשה מאחורי זה? אם תתבוננו בזה יותר מקרוב ותנסו להבין מה עומד מאחורי זה, תגיעו לדבר הבא: אתם תחקרו את האוריינטציה הרוחנית האופיינית של המוחות הרדיקליים ביותר של ימינו. תביטו לתוך תכונות הנפש המיוחדות של אנשים כמו טרוצקי ולנין, דרך החשיבה המיוחדת שלהם וצורות החשיבה, ואז תשאלו את עצמכם: כיצד אנשים שכאלה נהיו מתקבלים על הדעת? והתשובה היא: אתם יכולים לדמיין אותם תחילה במסגרת חברתית שונה, ואז כמו שלנו אשר, כבר במשך כמה מאות, התפתחה למה שהיא לאור, או ליתר דיוק, לחושך המטריאליזם. שערו בנפשכם שלנין וטרוצקי היו חלק מסדר חברתי שונה. לְמה הם היו נהיים כאשר היו מפתחים את כוחותיהם הרוחניים בדרך שונה למדי? כמיסטיקנים מעמיקים! באווירה דתית. מה שחי בנפשותיהם היה עשוי להתפתח למיסטיציזם העמוק ביותר. אתם יכולים לראות מה מתרחש תחת ההשפעה של מטריאליזם מודרני.

אם תביטו לתוך 'מדינת המסחר המבודדת' של יוהן גוטליב פיכטה, תראו שזהו האידיאל החברתי של אדם שבאמת ובתמים השתדל בכל מאודו לצעוד בשבילים הנעלים ביותר של ידע, ואשר פיתח את סוג החשיבה הנוטה בעקביות כלפי העולם העל-חושי. כאשר הוא מנסה למצוא לעצמו אידיאל חברתי, גם אם הוא בא כולו מליבו, אנו רואים שעצם הדבר שמתאים לנו כאשר אנו מבקשים לעצמנו את האידיאלים הנעלים ביותר של ידע מהווה מגבלה כאשר הוא מיושם לסוג החשיבה החברתית הנחוצה לעבודה בחיים החברתיים. את סוג העבודה הרוחנית שפיכטה עשה היה צריך לעשות לבד, בעוד שחשיבה חברתית צריכה להיעשות בקהילה עם בני אדם אחרים, היכן שהמשימה הראשית של החושב היא לתאר כיצד יש להנהיג את האורגניזם החברתי כך שאנשים יעבדו יחדיו בדרך הנכונה כדי למצוא קיום חברתי בתוך התחום החברתי עצמו. לכן מעולם לא אמרתי לכם, או לאנשים בני ימינו, כך צריך לעסוק ברכוש פרטי ביחס לאמצעי היצור, או ברכוש משותף ביחס לאמצעי היצור, אלא יש לומר: השתדלו לפעול לקראת חלוקת האורגניזם החברתי לשלוש ספרות, ואז מה שמושפע על ידי ההון ינוהל על ידי הספרה הרוחית, וחיי הזכויות ינוהלו על ידי המדינה הפוליטית. ואז ספרת הזכויות והספרה הארגונית יתחברו נכונה לספרה הכלכלית. וסוג החיבור שיתרחש אז, בהתאמה עם מושגים חוקיים מסוימים, יביא לכך שכל מה שאדם מרוויח מעל ומעבר לצרכיו יתועל בהתמדה למערכת הרוחית/תרבותית. זה יחזור שוב לספרה הרוחית/תרבותית.

כיום התארגנות זו מיושמת רק בתחום של הקניין הרוחני, היכן שאיש אינו חושב שזה מוזר. אדם אינו יכול לשמור את הקניין הרוחני שלו עבור צאצאיו יותר מתקופה מסוימת – לא יותר משלושים שנה – אז זה נהפך לרכוש הציבור. עלינו לחשוב על כך כמודל לתיעול חזרה של רכוש עודף לתוך האורגניזם החברתי, גם אם הוא תוצאה של מאמץ אינדיבידואלי, וגם לתעל חזרה את מה שמכוסה על ידי המערכת הקפיטליסטית. השאלה היחידה היא, לתוך איזה תחומים? לתוך התחום שיכול לדאוג ליכולות האינדיבידואליות של אנשים, אם רוחיות או אחרות. לתוך התחום הרוחי/תרבותי. דברים ינוהלו בדרך זו כאשר אנשים יתפסו את מקומם הנכון באורגניזם החברתי. לשם תוביל אותנו דרך זו של חשיבה.

אני יכול לדמיין דברים כאלה הנעשים באופן שונה בכל מאה. בעניינים שכאלה שום הסדר אינו תקף לכל זמן. אבל בתקופתנו אנשים התרגלו לשפוט כל דבר מנקודת ראות מטריאליסטית, כך ששום דבר כבר לא נראה באורו הנכון. לעיתים קרובות הצבעתי על כך שבזמנים המודרניים העבודה נהייתה לסחורה. הסכמי עבודה רגילים מבוססים על זה. הם מבוססים על כמות עבודה שהעובד מבצע עבור מעסיקו. לא יכול להיווצר יחס בריא אם ההסכם מנוסח במונחים של כמות עבודה, כי בעבודה יש לטפל כשאלה של זכויות, המוסדרת על ידי המדינה הפוליטית, על בסיס המוצרים המיוצרים המחולקים בין אלו העושים את העבודה הפיזית ואלו העושים את העבודה האינטלקטואלית. ההסכם יכול להיעשות רק על המוצרים המיוצרים ולא על היחסים שבין העובד והמעסיק. זוהי הדרך היחידה להעמיד את העניין על רגלים מוצקות.

אבל אנשים שואלים: מהיכן באות הרעות החברתיות הקשורות עם הקפיטליזם? אומרים שהן באות מן השיטה הכלכלית הקפיטליסטית. אבל שום רעה לא יכולה לצמוח משיטה כלכלית. הן באות בראש וראשונה משום שאין לנו חוקי עבודה ממשיים להגן על העובד, ושנית משום שאיננו מבחינים שהדרך שבה דוחים לפועלים את החלק המגיע להם מצטברת לשקר חי. אבל מדוע מקפחים אותם? לא בגלל השיטה הכלכלית, אלא בגלל שהסדר החברתי עצמו מאפשר שכר בלתי הולם ליכולות האינדיבידואליות של המועסק על חשבון הפועלים. החלוקה של ההכנסות צריכה להיעשות במונחים של מוצרים וסחורות, כי אלו הם המוצרים המשותפים לעובדים האינטלקטואלים ולעובדי הכפיים. אבל אם מכוח היכולות האינדיבידואליות שלך אתה לוקח משהו ממישהו שאין לך זכות לקחת, מה אתה עושה? אתה מרמה אותו, מנצל אותו! אתם רק צריכים להביט בנסיבות אלו ישר בפנים כדי להבין שהצרה אינה טמונה בקפיטליזם אלא בשימוש לרעה ביתרונות אינטלקטואליים ורוחניים. כאן מגיע הקשר עם עולם הרוח. אם מתחילים עם התארגנות רוחית בריאה, כך שאין מאפשרים יותר לבעלי יתרונות רוחניים ואינטלקטואליים לנצל את אלה שצריכים לעבוד, כך מביאים בריאות לתוך כל האורגניזם החברתי. הכל תלוי ביכולת לראות את הדבר הנכון שיש לעשות בכל מקרה.

כדי לעשות זאת בני אדם צריכים עקרונות מנחים. היום הגענו לנקודה בזמן שבה עקרונות מנחים נכונים יכולים לבוא רק מחיי רוח. לכן עלינו להעניק תשומת לב רצינית לחיי רוח אלה. וצריך להצביע שוב ושוב על כך שבימינו לא די להמשיך ולהכריז: אנשים צריכים לשוב ולשחזר את האמונה ברוח. הו, שפע של נביאים מתחילים לדבר על הצורך להאמין ברוח! אבל הנקודה אינה רק לומר: כדי להבריא את התנאים הלא בריאים הנוכחיים אנשים יצטרכו לפנות מן המטריאליזם חזרה אל הרוח. לא, אמונה לבדה ברוח אינה מרפא עבור ימינו. ולא משנה כמה נביאים מפורסמים יסתובבו סביב ויאמרו: אנשים צריכים להיות רוחניים. וכמה שהנביאים יאמרו: עד עכשיו הכריסטוס היווה רק עניין של חיינו הפרטיים, כעת הוא צריך להיכנס לחיי המדינה. אמירה של דברים מסוג זה אינה משיגה דבר כיום. כי מה שחשוב עכשיו זה לא רק להאמין ברוח אלא להיות מלא ברוח עד לנקודה שבה נהיה אותם אנשים שיביאו את הרוח לתוך המציאות החומרית החיצונית. הדבר המהותי כיום אינו לומר לאנשים להאמין ברוח, אלא לדבר על סוג הרוח שיכולה באמת לשלוט במציאות החומרית, אשר באמת מסוגלת לומר לנו כיצד עלינו לארגן את האורגניזם החברתי. כי הגורם לאופי הבלתי רוחי של ימינו אינו זה שהאנשים אינם מאמינים ברוח אלא שאינם יכולים להיכנס לתוך סוג הקשר עם הרוח שיאפשר לרוח להיאחז בחומר של חיים ממשיים.

חוסר אמונה ברוח אינו בא אך ורק מדחייה של הרוח, הוא יכול לבוא גם מן ההנחה שחומר אינו רוחי. אנשים רבים היום מדמיינים שהם עליונים ונעלים כשהם אומרים: הו! הביטו כמה נטול רוח הוא הקיום החומרי החיצוני. עלינו להתרחק ממנו. עלינו לפנות הלאה מחיי החומר החיצוניים לחיים מבודדים של הרוח. כאן למטה זו המציאות החומרית, היכן שאתה משתמש בתלושים שלך בספר הקיצוב שלך, ואז אתה מתיישב ועושה מדיטציה ומתרומם לעולם הרוח. שתי דרכים מובדלות יפה של חיים, מובדלות בחדות!

אבל לא בזה העניין. הדבר המהותי הוא שהרוח צריכה כה להתחזק בתוך הנפשות שלא רק ישאפו לדבר אודות דברים כמו חסד וגאולה, אלא להיכנס ישר לתוך מעשינו במציאות החומרית החיצונית. אנשים רוכשים בקלות את המנהג לדבר אודות הרוח, ובהקשר זה יכולים כמה אנשים לסתור את עצמם בדרך מוזרה מאוד. ההתגלמות הדרמתית של האדם הדוחה את האל של אנזנגרובר[10] היא דוגמא לכך. דגש מיוחד ניתן לדחייה על ידי שימוש במילים: "אם באמת יש אלוהים בשמיים אני אתיאיסט." יש היום אנשים לא עקביים במספרים לא קטנים גם אם אינם מושכים תשומת לב לעצמם בדרך כה בוטה. אבל זה סגנון נפוץ כיום להשתמש בביטויים כמו: אם באמת יש אלוהים בשמיים אני אתיאיסט!

סוג זה של דברים לבטח מזהיר בפני המחשבה שדי באמונה לבדה ברוח, ושיותר מכל צריך למצוא את הרוח בדרך שתעשה אותנו מספיק חזקים גם לחדור לתוך המציאות החומרית החיצונית. אז אנשים באמת יחדלו מלהשתמש במילה רוח, רוח, רוח בכל משפט ויראו במקום, באופן שבו הם מתייחסים לדברים, שהם מביאים רוח לתוך ההתבוננות שלהם. הדבר המהותי היום הוא שנביט בדברים לאור הרוח, ולא רק נדבר אודות הרוח. אנשים צריכים להבין זאת, כך שמדע הרוח האנתרופוסופי לא יתערב בשום דרך עם כל הדיבור השטחי אודות הרוח שהוא כה פופולרי כיום. שוב ושוב, כאשר מטיף של יום ראשון אחר הצהריים מהסוג המעשי רק מדבר בסגנון טוב יותר מן הרגיל, אתם שומעים מישהו אומר שזו נשמע בדיוק כמו אנתרופוסופיה. למעשה זה בדרך כלל הפוך! על זה בדיוק עלינו לפקוח עיניים. על זה בדיוק אנו מדברים.

אם אתם מבינים זאת אתם קרובים מאוד לתובנה שאמירה כה מכוונת – אני יכול לומר אמירה שנאמרה מתוך תחושה מוקדמת של מוות טרגי – זו שציטטתי מקורט איסנר, היא בעלת ערך מיוחד משום שהיא מכה בנו כמו וידוי: "בכנות, אני לא מאמין ברצינות ביסוד העל-חושי, לפחות אין לי שאיפה לתת לו תשומת לב פעילה כל שהיא. ועדיין אלו המדברים אודות העולם של העל-חושי תמיד אמרו: המציאות שאנו תופסים כאן בחושינו היא רק חצי המציאות, זה כמו חלום! אני רק צריך להביט בצורה שמציאות חושית זו מקבלת בחיים החברתיים כיום, וזה באמת נראה לי כמו חלום! האמת היא, שאנו נאלצים לומר שמציאות זו היא בבירור המצאה של איזו רוח רעה."

זהו לבטח וידוי יוצא דופן! אבל האם אינו מסמל משהו אחר? האם אין אופן נורא וטרגי זה, שבו מוצגת לנו המציאות הנוכחית, מהווה מחווה מאלפת של רוח טובה, המפצירה בנו לחפש מציאות אמיתית במה שמופיע כסיוט לילה מטיל אימה, לחפש את השלמות של המציאות המורכבת ממימד הנתפס בחושים ומן המימד העל-חושי? אל לנו לאחוז בהשקפה פסימית בלעדית על הזמן הנוכחי. אנו יכולים גם לשאוב ממנו את הכוח להשיג סוג של הצדקה לקיום בן זמננו. בכל מקרה לעולם אל לנו להרשות שוב לעצמנו לעצור במישור של התפיסה החושית, אלא למצוא את הדרך החוצה ממנו למישור העל-חושי. כי כל מי שמסרב לחפש דרך זו החוצה צריך להיות טיפש אם אינו אומר: סוג זה של מציאות הוא המצאה של רוח רעה! אבל כל מי ששולט ברצון להתרומם מסוג זה של מציאות אל מציאות רוחית יוכל גם לדבר במונחים של רוח טובה המלמדת אותנו.

למרות כל מה שאנו רואים היום, עלינו לבטוח בכך שהמין האנושי ימצא דרכו חוצה מן הגורל הטרגי של הזמן הנוכחי. אבל אנו צריכים כמובן להגיב לאות הברור הקורא לנו למלא את חלקנו בהבראה החברתית. רציתי להוסיף זאת היום לדברים שאמרתי לאחרונה.

  1. קורט איסנר (1919-1867) פוליטיקאי סוציאליסטי וראש ממשלת בוואריה. נרצח ב-1919. הרצאה לסטודנטים בעשרה בפברואר 1919 שכותרתה 'הסוציאליזם והנוער'.
  2. הרצאות ראשונה ושלישית בכרך זה.
  3. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ראו כאן.
  4. גאורג פרידריך וילהלם הגל (1831-1770) 'הפילוסופיה של הצדק' (נכתב ב-1820).
  5. פריץ מאוטנר (1923-1849).
  6. רודולף שטיינר 'הטבע הפנימי של האדם (GA153).
  7. ולדימיר איליץ אוליאנוב (1924-1870)
  8. לב דוידוביץ טרוצקי (1940-1879)
  9. יוהן גולטליב פיכטה (1814-1762) 'מדינת המסחר הסגורה או מבודדת' נכתב ב-1800.
  10. לודוויג אנזנגרובר (1889-1839) סופר אוסטרי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *