האנתרופוסופיה והמדעים – 02

האנתרופוסופיה והמדעים

רודולף שטיינר

2 הרצאות פומביות

מתוך 83 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה שניה

האנתרופוסופיה והפסיכולוגיה

וינה, 2 ביוני 1922

כאשר שאלות הקיום של החיים פוגשות את הנפש האנושית, הן הופכות לא רק לשאלות חיים גדולות אלא גם, במובן אינטימי, לחיים עצמם. הן הופכות לאושר או לסבל של האדם, ולמעשה לא סתם אושר או סבל חולפים אלא אושר או סבל אותם חייב האדם לשאת למשך זמן מסוים דרך החיים, כך שעקב חוויית האושר או הסבל הוא נעשה כשיר או בלתי כשיר לחיים.

האדם עומד לנוכח הנפש העצמית שלו באופן כזה, ששאלות הקיום החשובות ביותר בנוגע לנפש זו וישותה הרוחית עולות בו לא משום שהוא מרגיש ספקות כלשהם בנוגע לרוחי-נפשי של עצם ישותו; דווקא מאחר שבהקשר מסוים הוא חש ודאות בנוגע לישותו הרוחית והנפשית, מאחר שעליו לראות בישות רוחית ונפשית זו את משמעותו הייחודית כאדם ואת ערכו כאדם, הופכת בשבילו השאלה על אודות גורלה הקוסמי של נפשו לשאלת קיום גדולה ורבת עוצמה. להכחיש את הרוחי באדם עצמו – דבר זה לא יעלה אפילו על דעתו של מטריאליסט מושבע; הוא יכיר ברוחי בתור שכזה, אלא שיראה אותו כתוצאה של תהליכים פיסיים חומריים. אולם מי ששואל על גורלה של נפש עצמית זו בלי תיאוריה מעין זו, פשוט מתוך צרכי התחושה העמוקים ביותר של נפשו, יעמוד בחיים לנוכח כמות עצומה של תופעות, של חוויות, שיביאו אותו לשאלות חידתיות דווקא משום שהוא מודע לחלוטין לחיי הנפש והרוח, ודווקא משום כך חייב הוא לשאול: האם חיים רוחיים-נפשיים אלה אינם אלא משב-רוח חולף, הבוקע עם הקיום הפיסי ועימו חוזר שוב אל עובדות הטבע הכלליות, או שרוחי-נפשי זה קשור לרוחי-נפשי קוסמי, שבתוכו יש לו משמעות נצחית?

ברצוני להתייחס לשני דברים מתוך החוויות הרבות של היסוד הנפשי המגיעות לאדם, ומביאות לו את השאלות החידתיות של הנפש בפני העין הרוחית.

ניתן לומר: מעטים יעלו אולי חוויות אלו לכדי כך שהללו יהפכו בשבילם לשאלות נפש מודעות או אף תיאורטיות. אולם זה אינו הדבר החשוב. הדבר החשוב הוא שחוויות אלו מתיישבות באזורי הנפש התת-מודעים או הבלתי מודעים, רוכשות בהם אחיזה מוצקה וזורמות מעלה אל התודעה רק כהלכי-נפש כלליים או גם הלכי-נפש דיכאוניים, כמשהו ההופך אותנו לנועזים ומלאי כוח בחיים, או כדבר המוריד אותנו למצולות כך שבשום מקום איננו מסוגלים למצוא עצמנו נכונה בחיים או אף לתפוס את החיים הללו בדרך המתאימה לנו. כפי שנאמר, ברצוני להעלות רק שתיים מחוויות אלו.

החוויה האחת מופיעה בפני עין הנפש של האדם בכל ערב כאשר הוא נרדם, כשכל אשר נע אנה ואנה בחיי היום הערים בחוויה הנפשית נמחק כאילו ושוקע אל הבלתי מודע. אז, כאשר מסתכל האדם על חוויה זו או, כפי שקורה אצל רוב בני האדם, כשפועלות בנפשו תחושות בלתי מודעות של חוויה זו, נופל עליו חוסר האונים של חוויה זו כלפי המהלך החיצוני של העולם. ודווקא משום שהאדם רואה בחיי הנפש את הערך היקר והנעלה ביותר שלו, מאחר שאינו יכול להכחיש שהוא מהווה ישות רוחית-נפשית במובן האמיתי של המילה, הוא מותקף מבפנים החוצה בידי מה שהוא חש כחוסר אונים של חייו הנפשיים, והוא חייב לשאול את עצמו: האם כשצועד האדם דרך סף המוות נוטלים ממנו אירועי הטבע את החוויה הנפשית, באותה מידה שבה אירועי הטבע הכלליים הללו נוטלים אותה כשהוא נרדם? חוסר-אונים זה הוא חוויה בעלת משקל רב.

החוויה השניה עומדת בדרך מסוימת בקוטביות לראשונה. אנו מרגישים אותה בצורה יותר או פחות מוגדרת, יותר או פחות מודעת, כשאנו מתעוררים, אולי לאחר המעבר דרך עולם של חלום דמיוני וכאוטי שאינו תואם למציאות, כשאנו צוללים עם מה שאנו מרגישים וחווים כרוחי-נפשי שלנו אל גופניותנו. אנו חשים אז כיצד רוחי-נפשי זה נאחז בחושינו, כיצד באמצעות יחסי הגומלין בין העולם החיצון לחושינו, שהינם בסופו של דבר בעלי טבע פיסי-פיסיולוגי, משתלבים הקשרי העולם החיצון בחוויותינו הנפשיות. אנו מרגישים כיצד רוחי-נפשי זה ממשיך לשקוע אל גופניותנו, כיצד אנו אוחזים עם רוחי-נפשי זה את איברי הרצון שלנו והופכים לאדם ער וחושב, המסוגל להשתמש בגופו, באורגניזם שלו. אולם אם אנו חושבים על כך, נהיה חייבים לומר לעצמנו: למרות כל האנטומיה והפיסיולוגיה המנסות לחדור במבטן ולנתח מבחוץ את תפקודי הגוף בדרך מופלאה, הרי שבהסתכלות מבפנים איננו יודעים בתודעתנו הרגילה מאומה על יחסי הגומלין בין הרוחי-נפשי שלנו לבין פעולותינו הגופניות. כשאנו תופסים את הפעולה הגופנית הפשוטה ביותר הנובעת מן הרצון, הרמת היד, תנועת כף היד, עלינו לומר לעצמנו: בתחילה יש לנו הדימוי, המחשבה על הרמת היד הזו או תנועת כף היד. אך האופן בו מחשבה או דימוי אלה זורמים מטה אל האורגניזם שלנו, האופן בו הם תופסים את מערכת השרירים שלנו, אשר בסופו של דבר מגיעים למצב אותו אנו מכירים שוב רק באמצעות ההסתכלות עצמה – מה שמתרחש בפנים הלכה למעשה נשאר נסתר לתודעה הרגילה, בדיוק כפי שבאותו מכניזם מופלא שמראות לנו הפיסיקה והפיסיולוגיה בעין האנושית או באיבר חישה אחר, נסתר מאתנו הרוחי-נפשי המעורב במכניזם מופלא זה.

כך הוא חוסר האונים של חיי הנפש מצד אחד, הדוחק אותנו לשאלה, וכך היא החשכה שאליה אנו שוקעים עם הרוחי-נפשי שלנו כשאנו מרגישים את הרוחי-נפשי הזה זורם אל גופנו, דבר שרק מגדיל את החידתיות. עלינו לומר לעצמנו (כמובן שרוב האנשים אינם עושים זאת במודעות, אך הם מרגישים זאת כהלך-רוח של הנפש): יסוד רוחי-נפשי זה ביחסי הגומלין שלו עם האורגניזם, אינו ידוע לנו ככוח יוצר; הוא אינו ידוע לנו דווקא במקום בו הוא מתגלה כלפי חוץ בקיום בחיים הארציים הפיסיים על פי ייעודו המהותי.

מה שחווה באופן זה כל אדם נאיבי, מסתיר עצמו בצורה שונה משהו במדעי הנפש. חייבים כמובן לדבּר לאורך זמן אם מבקשים להסביר באופן מדעי את האופן בו שאלות חידתיות אלו משתחלות למדע. אך אפשר לפחות, אולי בחיצוניות מסוימת, לתאר זאת בדרך שלהלן.

מצד אחד מסתכל המדע על היסוד הנפשי ושואל: כיצד עומד יסוד נפשי זה ביחסי גומלין עם היסוד החיצוני-גופני? ובאותה עת מצד שני, מצד ההסתכלות על היסוד הגופני וכל מה שאומרים מדעי הטבע החיצוניים על גופניות זו – ולידע הנפש יש בהקשר זה היסטוריה ארוכה – מבטא האחד את הדעה שיש לחשוב על הנפשי כגורם והסיבה הפעילים של היסוד הגופני; השני מחזיק בדעה שיש לראות דווקא את היסוד הגופני כגורם המהווה את הכוח המהותי, והיסוד הנפשי הוא רק מעין תוצאת ההשפעה של הגופני. חוקרי נפש והוגים מודרניים ראו את חוסר הסיפוק שבשתי השקפות אלו, ומתוך כך הגו את ההשקפה המוזרה על ההקבלה הפסיכו-פיסית, לפיה אי אפשר לומר שהגופני פועל על הנפשי או הנפשי על הגופני, אלא רק שתהליכים גופניים הינם מקבילים לתהליכים נפשיים ותהליכים נפשיים מקבילים לגופניים; אפשר רק לתאר איזה תהליך נפשי מלווה איזה תהליך גופני, ולהפך.

אולם ידע-הנפש הזה עצמו מרגיש מצד מסוים משהו מחוסר האונים של חיי הנפש. כשמחליטים לחקור עם התודעה הרגילה את חיי הנפש הללו, גם כפי שעושה זאת חוקר הנפש, הפסיכולוג, יש בכך משהו פסיבי בפנימיות, משהו שאין מסוגלים לראותו כשהוא מתערב בצורה של כוח בחיים הגופניים. למי שרואה את מהותה של הנפש בחשיבה וברגש – הרצון איננו ניתן לראיה, לכן תקף בהקשר מסוים בעבור מחקר הנפש ביחס לרצון אותו דבר כמו ביחס לחשיבה והרגש – למי שמסתכל על החשיבה והרגש באמצעים של ידע הנפש, הם יופיעו לפניו כחסרי-כוח, כך שהוא לא ימצא שום דבר המעורב באמת באופן פעיל בגופניות. אז יגלה חוקר הנפש את מה שניתן לכנות חוסר האונים של חיי הנפש לגבי התודעה הרגילה. כמובן שמנסים להתגבר בדרכים השונות ביותר על הרגשת חוסר-אונים זו של חיי הנפש, אולם המאבק של הפילוסופים, הגרסאות השונות של השקפות העולם הפילוסופיות שצצו ועלו במהלך הזמן, כל אלה אינם מספקים למתבונן האמיתי באדם הוכחות עובדתיות, כפי שבלתי אפשרי לתודעה הרגילה להגיע לשורש החוויות הנפשיות הללו, משום שנכנסת לכאן הרגשת חוסר האונים של אותו יסוד נפשי בו מסוגלת להתבונן התודעה הרגילה.

דווקא בנוגע להתבוננות זו של חיי הנפש בפני התודעה הרגילה הופיעה כאן בוינה שורה של עבודות ספרותיות הניצבות כאבני-דרך בהתפתחות הפילוסופיה. למרות שאני עצמי לא התעמקתי בתוכנם, הספרים הללו משמעותיים ביותר דווקא מנקודת המבט של התודעה הרגילה. אני מתכוון לספרו של ריצ'ארד וויילס "מכלול הפילוסופיה וסופה", בו מתואר כיצד התודעה הרגילה אינה מסוגלת להגיע לתוצאות ניכרות ביחס לחיי הנפש, תוצאות שחייבים להגיע אליהן כפי ששואף הכיוון הפילוסופי הזה בתיאולוגיה, פיסיולוגיה, אסתטיקה ופדגוגיה חברתית, ובספרו "מכניזם של חיי רוח" מחדד וויילס עוד יותר את המחשבות שבספר זה. כאן מוצגת באמת העובדה שהתודעה הרגילה היא למעשה חסרת-אונים, היא נסוגה בדרך כלשהי מן השאלות של חיי הנפש; האני, היחידוּת הנפשית, כל אשר הפסיכולוגיה הישנה יותר העלתה אל פני השטח, מתפוררים בפני הביקורת שמפעילה תודעה רגילה זו כלפי עצמה.

מצד שני מנסים בזמן המודרני בדרכים תבונתיות – ניתן לומר, בדרכים הכרחיות – לא לנתח עם ידע הנפש באופן ישיר את היסוד הנפשי, שביחס אליו התודעה הרגילה חסרת-אונים, אלא ללמוד משהו על התופעות הנפשיות הרגילות בדרך העקיפין של התופעות הגופניות הנובעות ממה שמכונה היסוד הנפשי. נוצרה פסיכולוגיה ניסויית. זו הינה בוודאי תוצר הכרחי של השקפת העולם הנוכחית שלנו ושיטות המחקר של תקופתנו. ומי שעומד על הקרקע שמתוכה אני מדבר אליכם היום לא יכחיש את הצדקתו של ידע נפש ניסויי זה. הוא לא יגיע אולי בפרטים להסכמה גמורה עם דרכי המחקר, כמו גם עם תוצאותיו, אך הצדקתם של פסיכולוגיה ניסויית זו או לימוד-הנפש הניסויי אינה ניתנת להכחשה.

כאן מתבלטת אז שאלת-הנפש האחרת. גם אם נלמד ככל שנלמד באמצעות ידע-נפש ניסויי על כל אשר ניתן לחוויה עם הגוף האנושי, בכל זאת ניאלץ לומר: כל שניתן ללמוד בדרך העקיפין הזו של הגוף, או שניתן ללמוד לכאורה על תפקודים נפשיים טהורים, אם איננו רוצים להטעות את עצמנו, רק בדרך העקיפין של הגוף – כל זה שייך לספירה שתימסר עם מותו של האדם להתרחשויות הטבע הכלליות, כך שלא ניתן ללמוד באופן זה מאומה על הרוחי-נפשי, שגורלו הקוסמי הוא נושא גדול ועצום לאדם. וכך נוכל לומר שבדרך מסוימת גם בעבור ידע הנפש עולה מחדש החידתיות הגדולה של שאלה זו.

גם כאן זהו חוקר נפש מודרני שחי ופעל זמן רב כאן בוינה, שלא יישכח בידי אלה שישבו אי פעם על ספסל הלימודים אצלו, ביניהם אני עצמי. הוא חוקר נפש מודרני, אשר בכרך הראשון של עבודותיו שלא הושלמו על פסיכולוגיה נאמר: "מה יכול להביא לנו כל ידע הנפש כשהוא מסביר לנו" – ואני מוסיף כאן: בדרך ניסויית או בלתי ניסויית – "כיצד מתחברים או מתנתקים הדימויים, כיצד פועלת תשומת הלב, כיצד נוצר הזיכרון בחיים שבין לידה למוות וכן הלאה, כאשר דווקא בגלל המדעיות של ידע הנפש הזה המבקשת לחקות את מדעי הטבע, אנו חייבים לוותר על הידיעה מהו גורלה של הנפש כאשר הגוף האנושי מתפורר אל האלמנטים שלו?" את זאת אמר לא הוזה כלשהו אלא ההוגה הקפדן פרנץ ברנטאנו,[1] שהפך את ידע הנפש למשימת חייו ואשר שאף לעבוד על הנפש באופן המתאים למתודות של מדעי הטבע המודרניים. על אף זאת הציב דווקא הוא בפני עמיתיו למקצוע את חידת הנפש כהכרח מדעי, באופן שציינתי כעת.

מכל זה חייב האדם הבלתי משוחד כיום להסיק מסקנה אחת, והיא, שעם המתודות של מדעי הטבע אנו יכולים להגיע לנקודה שעד אליה הם התפתחו כיום בחקר האדם, אך אם אנו ניגשים אל היסוד הנפשי עם התודעה הרגילה, שהינה מוצדקת לחלוטין בעבור מדעי הטבע כפי שהיא מוצדקת לחלוטין בעבור החיים הרגילים, איננו מסוגלים להסביר יסוד נפשי זה. ועל בסיס זה, מאחר שהאדם הבלתי משוחד כיום חייב להגיע לתובנה זו, אני מדבר אליכם מנקודת המבט של השקפת עולם האומרת: בכוחות הנפש המתגלים לתודעה הרגילה, הפועלים בחיים הרגילים ובמדע הרגיל, לא ניתן לחקור את חיי הנפש. כאן מוכרחים לפתח בנפש זו כוחות נפש אחרים, שהינם רדומים בנפש פחות או יותר לגבי התודעה הרגילה, או, אם להשתמש במינוח המדעי, נמצאים במצב לטאנטי.

אם מבקשים להציב את העמדה הנכונה לתפיסת חיים מעין זו – והרשו לי לומר זאת – דורש הדבר תכונה המתקיימת אצל בני האדם כיום במידה מועטה ביותר. זה דורש מה שאציין כצניעות אינטלקטואלית. חייב להגיע רגע בחיים בו יאמר אדם לעצמו: הייתי ילד קטן, פיתחתי אז חיים נפשיים שהיו עמומים וחלומיים, אשר גם נשכחו כמו חלום. רק בהדרגה יצא ובקע מחיי-נפש ילדותיים חלומיים אלה הדבר שהביא אותי לכך שאוכל להתמצא בחיים, שאוכל להוסיף את מחשבותיי, אימפולסי הרגש שלי והחלטות הרצון שלי למהלך העולם, לכך שנעשיתי אדם הכשיר לעבודה. מתוך חוסר ההגדרה וחוסר הדיפרנציאציה של חיי הנפש הילדותיים שנארגו עם הגוף, צצה ועלתה אותה חוויה שקיבלנו באמצעות תכונותינו שעברו בתורשה, שהתפתחו אז עם צמיחתו של הגוף ובאמצעות החינוך הרגיל שקיבלנו.

מי שמסתכל לאחור עם צניעות אינטלקטואלית על האופן בו התפתח בחיים הארציים הללו, לא יירתע מלומר בנקודת זמן מסוימת של חייו: מדוע שלא יימשכו הדברים הללו גם הלאה? אותם כוחות נפשיים החשובים בשבילי כיום, שבאמצעותם אני מתמצא בחיים, באמצעותם נעשיתי אדם כשיר לעבודה, היו רדומים בתוכי במשך ילדותי; מדוע שלא יהיו רדומים בנפשי כוחות נוספים שביכולתי להמשיך ולפתח מתוכי?

והוא חייב להגיע להחלטה זו הנובעת מצניעות אינטלקטואלית. אני קורא לזאת "צניעות אינטלקטואלית" משום שהאדם נוטה לומר: צורת התודעה שפיתחתי פעם כמתבגר היא זו של האדם הנורמלי; כל דבר השואף להיות שונה בחיי הנפש הפנימיים מתודעה נורמלית זו, כפי שהיא מכונה, הינו פרי הדמיון, הלוצינציה, חזיון תעתועים או דבר דומה. השקפת העולם שעליה אני מדבר כאן נובעת בהחלט מחיי נפש בריאים, ומנסה מתוך חיי נפש בריאים לפתח בנפש כוחות רדומים, גם כוחות הכרה ההופכים לכוחות של ראיה רוחית במובן בו דיברתי אמש על כוחות ראיה רוחית מדויקת. את המטרה שאליה על הנפש לכוון ציינתי במובן מסוים אתמול. הצבעתי גם על ספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?", על ספרי "מדע הנסתר" ועל "חידות הנפש" וכן הלאה. שם אפשר למצוא את הפרטים של אימוני הנפש הנובעים מחיי נפש בריאים, המובילים להתפתחות הנפש כך שזו מגיעה לסוג של ראיה רוחית, שבאמצעותה תוכל להסתכל אל תוך עולם רוחי-נפשי כפי שבאמצעות איברי החושים הרגילים היא מסוגלת לקלוט את העולם הפיסי-חושי. בכל הספרים שהוזכרו תמצאו חלק ראשון; חלק ראשון זה מוכר אפילו בידי מתנגדי השקפת העולם שאני מייצג, כמשהו העשוי להיות שימושי בהחלט לאדם. חלק זה עוסק בכך שבאמצעות אימונים אינטלקטואליים, רגשיים ומוסריים מביא אדם את עצמו לתפיסת נפש ותפיסת גוף שהינן תקפות לגמרי כתפיסות בריאוֹת, השואפות לכך שהאדם יגיע גם למצב בו יצמח פנימית – בניגוד לכל מה שמגיעים אליו מתוך חיי נפש חולים: מדיומים, הלוצינציות וחזיונות שווא. כל אשר נוצר בדרכים הללו חייב להידחות בידי ידע-נפש אמיתי. לחזיונות אלה בדיוק מגיע האדם לא מתוך היסוד הנפשי, אלא עקב העובדה שנמצאים באורגניזם שלו מבנים חולניים; כך גם ביחס למדיומים. לכל אלה אין שום קשר עם ידע-נפש והתפתחות נפש בריאים, והם חייבים להיות נתונים לשיפוט על פי משמעותם מנקודת הראות של ידע הנפש הבריא. ואולם אותם מתנגדים מוצאים כיום כדמיוניים ומזיקים את האימונים המופיעים כהמשך להכנות הללו, האמורים לשאוב מהנפש את אותם כוחות חשיבה, רגש ורצון אשר לכשיתפתחו יובילו את האדם לעולם הרוח באופן זה שילמד להתמצא בו, שיוכל להיכנס אליו גם עם הרצון שלו.

במרומז דיברתי אתמול גם על האופן בו אנו מגיעים באימוני חשיבה מסוימים כאנשים מודרניים להוצאת החשיבה ממצבה הרגיל, בו היא מתמסרת בפסיביות לתופעות העולם החיצון, כאשר הזיכרונות העולים באופן פנימי קשורים אף הם לעולם החיצון. אנו מתעלים מעבר לחשיבה זו באימוני מדיטציה שאנו מבצעים בדרך רצינית, סבלנית ואנרגטית, עליהם אנו חוזרים שוב ושוב. בהתאם לטבעו של אדם יימשכו האימונים אצל האחד לאורך שנים, אצל השני פחות זמן; אולם כל אחד מסוגל להבחין בהגיעו לנקודה המכרעת, כיצד מתוך מה שציינתי אמש כחשיבה מופשטת מתה, הופכת חשיבתו לחשיבה החיה בפנימיותה, חשיבה חיה פנימית המסוגלת לחוות את ריתמוס היקום. תפיסת עולם ותפיסת חיים תבונתית אינה שואפת לכשף מתוך הנפש חזיונות או הלוצינציות, אלא לחוות את חיי הדימויים, את חיי החשיבה, באותה אינטנסיביות בה אנו חווים באופן הרגיל רק מה שניתן לנו בידי החושים החיצוניים.

עליכם רק להשוות בכנות את החיוניות בה אנו חיים בצבעים כשאנו קולטים אותם דרך העין ובצלילים כשאנו שומעים אותם דרך האוזן, עם החיוורון של חוויית החשיבה בתודעה הרגילה. באמצעות אותה הכנסת אנרגיה לחוויית החשיבה שעליה דיברתי אתמול, אנו הופכים בהדרגה את חיי הדימויים החיוורים, את חיי החשיבה בעלמא, לאינטנסיביים פנימית, באינטנסיביות המאפיינת באופן הרגיל רק את חיי החושים. האדם המודרני המבקש להכיר את הרוחי, אם הוא אדם שקול, לא מנסה איפוא להעלות הלוצינציות וחזיונות; הוא שואף להביא בשיקול דעת את האידיאל של חיי החושים בכל הנוגע לאינטנסיביות והמוחשיות שלהם אל חיי החשיבה, אל חיי הדימוי. וכשאתם מתמסרים כחוקרי רוח למדיטציות כמו אלה שאפיינתי, אינכם רשאים להיות תלויים בצורה כלשהי בבלתי-מודע או בתת-מודע, אלא שכל מה שמתבצע כאן – תוכלו לקרוא על האימונים ותיווכחו שכולם מתאימים למה שברצוני לאפיין כעת – כל האימונים המתבצעים כאן בחיי נפש אינטימיים מתנהלים באותו שיקול דעת ורמת דיוק שבהם מתנהלים באופן הרגיל רק התרגילים המתמטיים או הגיאומטריים.

לכן אנו רשאים לומר: איננו עוסקים כאן בראיה הרוחית המעורפלת הקדומה אלא בראיה רוחית הנעשית במודעות מלאה, בחוויות נפש ותרגילי נפש שמתוך שיקול דעת. שיקול הדעת מאפיין כל צעד בכך שהחוויה שאנו חווים ומה שאנו הופכים להיות ניתן להשוואה עם מה שחווים באופן הרגיל עם בעיה גיאומטרית. אחרת האימונים הללו לא ישיגו את המטרה.

אך כשמגיע האדם המודרני לחיי דימויים כאלה, שקיבלו כעת אנרגיה, שהינם בלתי תלויים בחיי הנשימה אך נעשים גם חופשיים מהגוף, המהווים תפקוד רוחי-נפשי בלבד, שביחס אליהם הוא יודע בתחושה בלתי אמצעית שאין הוא מבצע חשיבה זו עם הגוף אלא עם יסוד רוחי-נפשי טהור – אזי מרגיש הוא לראשונה חשיבה זו לעומת החשיבה המופשטת כמו דבר חי לעומת דבר מת. בדיוק כפי שאנו מוצאים לפתע אורגניזם מת כשהוא מתעורר לחיים, כך אנו נעשים מודעים למעבר מן החשיבה המופשטת הרגילה אל החשיבה החיה. וחשיבה חיה זו, למרות היותה תהליך רוחי-נפשי, אינה בעלת אופי קווי ושטוח כמו החשיבה המופשטת הרגילה; היא נמרצת ותמונתית בפנימיותה. ותמונתיות זו היא הדבר המשמעותי. אז הדבר החשוב הוא שנרחיב את שיקול הדעת שהיה ברשותנו במשך האימונים, אל הרגע בו מופיעה בתוכנו חשיבה זו שאנו חווים, חשיבה תמונתית זו. אם אנו מתמסרים ברגע זה לתמונות שאותן עוררנו אנו עצמנו, ומאמינים שאנו מוצאים בהן כבר הוויות-ממשות מסוג רוחי, אזי איננו חוקרי-רוח; אז אנו שוגים בדמיונות, וזאת לא נוכל להרשות לעצמנו. שכן פנטאזיות אינן יכולות לבנות בשבילנו השקפת עולם המתאימה לאדם המודרני, הנבנית על בסיס מוצק. רק כשאנו אומרים לעצמנו: השגנו תוכן מסוים של חיי נפש, אך תוכן זה הינו תמונתי, תוכן זה רק אומר לנו משהו על כוחות השוררים בנו עצמנו, על יכולותינו שלנו עצמנו בישותנו האנושית; רק כשאנו אומרים לעצמנו במלוא מובן המילה: הכרה אימגינטיבית זו, כפי שאני קורא לה, איננה מעניקה לנו בשום פנים מידע על עולם חיצוני, גם לא על מה שאנו מהווים בעולם החיצוני. אך ורק כשאנו מרגישים את עצמנו באריגה תמונתית זו, כשאנו מכירים בצורה חיה את עצמנו בתוך זה ככוח, רק אז אנו עומדים בעמדה הנכונה ביחס לחוויה זו, אז אנו מרגישים עצמנו בתוך עצמיותנו, אז אנו מרגישים עצמנו כישות רוחית-נפשית מחוץ לגוף – אך מרגישים עצמנו רק בתוך עצמיותנו, עם אופי תמונתי פנימי של ישותנו.

ורק אם יש לנו אז האומץ להמשיך את האימונים עד לשלב הבא נגיע לראיה רוחית אמיתית. והצעד הבא חייב להתבסס לא רק על כך שאנו מפתחים כעת את האפשרות להציב בנקודת המרכז של תודעתנו דימויים מסוימים שמהם אנו מתעלמים בנקל – כפי שאנו מתעלמים מדימויים גיאומטריים שביחס אליהם אנו יודעים שלא פועל בהם אלמנט בלתי מודע – כדי לחזק בעזרתם את הכוח הנפשי שלנו; הצעד הבא חייב להתבסס על כך שאנו מגיעים ליכולת לסלק את הדימויים הללו עם שיקול דעת וברצון חופשי מתוך תודעתנו. בתנאים מסוימים זוהי משימה קשה. בחיים הרגילים השכחה אינה דבר כה קשה, כפי שיודעת התודעה הרגילה. אך משעשה אדם את המאמץ למקד בנקודת המרכז של תודעתו דימויים מסוימים גם בלא להיכנס לסוגסטיה עצמית כלשהי – זו אסור שתופיע אצל אדם שקול – הרי שכדי לסלק דימויים אלה מתודעתו הוא נזקק לכוח חזק יותר מזה שמשמש אותו בחיי הנפש שלו. כוח חזק זה חייבים לפתח בהדרגה, כך שבדיוק כפי שבתחילה ריכזנו את כל תשומת הלב שלנו, את כל כוח הנפש הפנימי שלנו, את כוח המתיחה של הנפש, כדי לנוח על דימוי כזה במצב מדיטטיבי, עלינו להגיע כעת לסילוק הדימויים הללו ובכלל כל דימויים שהם מתודעתנו, עם רצון חופשי שקול. ומתוך הרצון שלנו חייבת להופיע מה שניתן לכנות "תודעה מרוקנת". מה פירושה של "תודעה מרוקנת", גם למשך רגעים אחדים, זאת יעריך מי שחושב בדעה בלתי משוחדת מה קורה עם האדם בתודעה הרגילה כאשר תודעה זו חסרה את רשמי החושים, חסרה גם את דימויי הזיכרון, כאשר בעקבות אירועים מסוימים נלקחים מן האדם הרשמים החיצוניים וגם הזיכרונות: הוא נרדם, כלומר, התודעה מתערפלת ושוקעת. כאן חייב להופיע ההפך מזה: שיקול דעת מלא, ערנות מלאה, למרות שהכל מסולק מהתודעה באמצעות רצון פנימי.

כאשר מחזק אדם תחילה באופן זה את תודעתו ולאחר מכן מרוקן אותה תוך שהוא נשאר בתודעה, מופיע עולם רוחי בפני נפש שביצעה הכנות אלו, כפי שבפני העין מופיעים צבעים ובפני האוזן צלילים. אנו מסתכלים אל תוך עולם רוחי. נוכל לומר איפוא: לגבי מחקר הרוח כפי שמתכוונים אליו כאן, סביר ומתקבל על הדעת לחלוטין שהתודעה הרגילה אינה מסוגלת להגיע אל הנפש והרוח, ונכון הדבר – כפי שביטא זאת ריכארד וואלֶה – שהתודעה הרגילה אינה אמורה לדבר על "אני". שכן כל המופיע בה כאפלה, לעומת האור הזוהר שבחיים הרגילים אפשר לציינו במילים בלבד, מופיע רק משפותחו אותם כוחות שבאופן הרגיל אינם בנמצא עדיין. דווקא הכרת-הידע היבשה המסוגלת להתאים רק לתודעה המוגבלת בידי הגוף, ממריצה אותנו לפתח כוחות שיוכלו לגלות באמת את הנפש והרוח.

עם זאת, יש להביא בחשבון דבר נוסף אם רוצים להגיע לידע נפש בריא ולא פתולוגי. אם תקבלו כפתולוגיים את פעולת המדיום ואת היסוד החזיוני וההלוצינטיבי, אזי אדם שנופל לחיי נפש פתולוגיים כאלה נכנס אליהם עם כל ישותו. הוא נעשה אחד עם חיי הנפש הפתולוגיים המופיעים בו – לפחות בכל הקשור למהלך מחלתו הנפשית. זה לא יקרה אם מתבצעים לפני כן האימונים שניתנו כאן. מי שנעשה לחוקר-נפש באופן הנכון עוזב אמנם את גופו הפיסי עם היכולות החייבות להתקיים לצורך החשיבה הרגילה, לצורך ההתמצאות הרגילה בחיים; הוא יוצא מגוף זה ולומד לראות אימגינטיבית כשהוא חופשי מגופו. הוא מפתח חשיבה רואה, אך בשום רגע אינו נכנס בשלמות אל האדם הגבוה הזה, אם אנסח זאת כך – הדברים אינם נאמרים מתוך יהירות – אלא נמצא תמיד במוכנות לפעול בגופו כפי שהוא פועל באופן הרגיל, עם אותו שיקול דעת, כך שהאדם הרגיל עם כל הבנתו האנושית הרגילה עומד תמיד לצדו של אדם זה שהתפתח לאדם גבוה – האדם הרגיל עם כל הבנתו האנושית הבריאה, שהינו מבקר מחמיר של כל אשר מגיע אל האדם הגבוה.

כשאנו מפתחים את החשיבה התמונתית החיה אנו מגיעים לישות הנפש העצמית, ואז מביאים את התודעה המרוקנת לראיה התופסת כאחדות-תמונתית את כל אשר עברנו בחיינו הארציים מאז לידתנו, מאז שנכנסנו אל חיים ארציים אלה. חיים ארציים אלה עולים בנו לא כפי שהם צפים באופן הרגיל בזיכרון – מאליהם או במאמץ – בשיירים בודדים; חיי העבר הארציים הללו עומדים כעת בפני הנפש בהופיעם לראיה בבת אחת כלוח רב עוצמה, אשר אינו מתקיים בחלל אלא עומד לפנינו בזמן. אנו מסתכלים על החיים הללו בראיה כוללת בבת אחת, עם מבט של הנפש, אך רואים אותם כפי שהם נתפסו בקשרים העֵרים שלנו, בהשפעות הכוח של גופנו הפיסי. אנו רואים את עצמנו כפי שהיינו על אדמה זו כישויות חושבות, מרגישות ורוצות, אולם באופן זה שהחשיבה, הרגש והרצון התעבו כעת ובד בבד נכנסו בצורה אורגנית אל הישות האנושית. אנו חודרים בראייתנו אל החיים הרוחיים-נפשיים שלנו, ורואים כיצד הם עומדים בקשר בלתי אמצעי עם הגופניות. איננו צריכים להסתמך על ספקולציה פילוסופית בנוגע לאופן בו פועלת הנפש על הגוף. כשאנו רואים את הנפש אנו רואים גם כיצד כל המופיע כך לפנינו בלוח, מעורב בכל רגע בחיים הארציים הפיסיים שלנו.

הצעד הבא מתבסס על כך שכאשר אנו מסלקים מתודעתנו את דימויי הכוח שאנו עצמנו הצבנו בתוכנו, אנו מחזקים יותר ויותר את דימויי הכוח הללו. אנו מחזקים אותם בעת שאנו ממשיכים עוד ועוד באימונים הללו, כפי שאנו מחזקים את השרירים כשאנו מאמנים אותם שוב ושוב. וכשאנו ממשיכים דימויי כוח אלה, אנו מגיעים לכך שנסלק מתודעתנו גם את כל לוח החיים הארציים שאליו הכנסנו את עצמנו בתחילה, את לוח החיים הארציים שבין הלידה לרגע בו אנו עומדים. דבר זה דורש כמובן מאמץ גדול יותר מסילוק דימויי-הכוח, אולם לבסוף מגיעים אליו. וכשעולה בידנו לסלק מתודעתנו חיים עצמיים אלה שאנו מציינים כחיינו הפנימיים בקיום הארצי, כאשר כעת תודעתנו מרוקנת לא רק בכל הקשור לרשמים נוכחיים אלא מרוקנת גם מכל מה שחווינו כאילו בגוף שני, בגוף עדין יותר, המעורב עם זאת בתנאי הגדילה והזיכרון שלנו, מה שחווינו באדם עדין יותר, באדם אתרי כביכול, אדם על-חושי ראשון – כשעולה בידינו לסלק זאת תוכל תודעתנו, שהינה כעת מרוקנת במצב ער לחלוטין אך השיגה לעצמה כוח פנימי חזק יותר, לראות הלאה בעולם הרוח. היא מסוגלת כעת להסתכל על מה שהיתה ישות הנפש שלנו בטרם ירדה מעולמות רוחיים-נפשיים אל קיום האדמה הפיסי. כעת נעשה גלוי לעין מה שאנו מכנים הנצח של נפש האדם; הוא מוּצא מן הספירה של הספקולציה הפילוסופית גרידא. כעת אנו לומדים להסתכל על יסוד רוחי-נפשי טהור, שהיה אנו-עצמנו בעולם רוחי-נפשי לפני שירדנו מטה כדי להלביש עצמנו בחיים הארציים הפיסיים דרך התעברות, חיים עובריים ולידה.

כמה שלא ייראה הדבר דמיוני לאדם המודרני של ההווה – גם אם מגיעים אל הדברים הללו באותה דרך מדויקת בה מגיעים לדימויים המתמטיים – פרדוכסלי עוד יותר יישמע כאשר נאמר: מדובר כאן לא רק על ראיית הנפש כאשר היתה עדיין בקיום רוחי-נפשי, אלא על הפרטים הקונקרטיים של חוויותיה. בהרצאה זו נוכל לדבר על כך רק ברמז. מה שנרמז באופן זה יכול אולי להיות מובן בצורה שלהלן.

נשאל את עצמנו תחילה: מה רואים אנו למעשה בהיכנסנו ליחסי גומלין עם סביבתנו הטבעית בחיים הארציים הרגילים, כאדם יודע, מבין וקולט רשמים? אנו רואים רק את העולם החיצון. הדבר מסתבר כבר ממה שהזכרתי היום בפתיחה. אנו רואים רק את העולם החיצון, את הקוסמוס; את המתרחש בפנימיותנו אנו רואים רק כאשר אנו הופכים אותו לחיצוני בפיסיולוגיה ובאנטומיה. מפוארת ככל שתהיה, אנו רואים את פנימיותנו רק כשאנו הופכים אותה תחילה לחיצונית ומבצעים אז את המחקרים כפי שאנו רגילים לבצעם על תהליכים חיצוניים. אולם שם למטה באזור שאליו אנו צוללים, בו אנו מרגישים שהרוחי-נפשי שלנו זורם אל האיברים, שוררת אפלה. בחיים הרגילים בין לידה למוות אנו רואים לאמיתו של דבר רק את הנמצא מחוצה לנו; איננו יכולים להסתכל אל פנימיות האדם בראיה בלתי אמצעית ולראות כיצד הרוחי-נפשי נאחז באיברי הגוף. אך מי שמסוגל להסתכל אף מעט על החיים בצורה חוקרת בלא דעה קדומה מנקודת המבט של ההשקפה הרוחית שפיתחתי, יגיע למסקנות שלהלן. הוא יאמר: מפוארים ועצומים הם המבט החיצוני, החוקים שאנו לומדים להכיר בעולם החיצוני של הכוכבים, בעולם החיצוני של השמש השולחת לנו אור וחום; מפואר ועצום הוא מה שאנו חווים כשאנו רק מסתכלים ורואים את האדם בהסתכלות זו, או כשאנו לומדים מדעית אילו חוקים עומדים לפנינו כאשר שולחת אלינו השמש אור וחום ומכשפת מולנו את הירוק של הצמחים; כל זה מפואר וגדול. אך אילו יכולנו להסתכל אל תוך מבנה הלב האנושי, היתה החוקיות הפנימית של לב זה מפוארת ועצומה יותר מזו שאנו רואים חיצונית!

זאת ניתן לחוש עם התודעה הרגילה. אולם המדע הנסמך על ראיה רוחית מדויקת, מסוגל להעלות זאת לממצאים של מחקר אמיתי. הוא יכול לומר: השינויים באויר נראים לנו גדולים ועצומים, והמדע המסתכל גם כאן על חוקים מפוארים ועצומים מציב לעצמו אידיאל. אך מה שקיים במבנה ובתפקוד של הריאות האנושיות הינו גדול עוד יותר! העניין אינו בגודל. האדם הינו עולם קטן לעומת העולם הגדול. כבר שילר אמר: בחלל, ידידי, לא קיים הנשגב. הוא התכוון לנשגב הגבוה ביותר. את הנשגב הגבוה ביותר הזה ניתן לחוות רק כשחווים אותו באורגניזם האנושי עצמו.

בין לידה למוות לא ניתן לדעת אותו בתודעה הרגילה. אך בקיום בו אנו נמצאים לפני שאיחדנו עצמנו עם הקיום הגופני, בקיום הרוחי-נפשי בסביבה רוחית-נפשית, קורה בדיוק ההפך. כפי שבשבילנו כאן האדם הפנימי אפל והעולם החיצוני של הקוסמוס בהיר ומלא צלילים, כך בחיים הרוחיים-נפשיים הטהורים שלפני התגשמותנו הארצית אפל בשבילנו העולם הקוסמי, ולעומת זאת העולם שלנו שם הוא פנימיותנו האנושית. אנו רואים את הפנימיות האנושית! ואמת לאמיתה, היא מופיעה לנו שם לא כקטנה וחסרת עוצמה, כפי שהיא מופיעה לנו בקוסמוס כשאנו רואים אותו באמצעות עינינו הפיסיות במשך הקיום הארצי שלנו. אנו מתמצאים אז כ"עולם החיצוני" שלנו בחוקיות של פנימיותנו האנושית, בפנימיות של האדם הרוחי-נפשי שלנו, ומכינים עצמנו לעבּד, כעת באופן רוחי-נפשי פנימי, את תפקודי גופנו כדי להפוך למה שאנו מהווים בין לידה למוות. מה שנהיה בין לידה למוות ניצב פתוח לפנינו כמו עולם, בטרם ירדנו אל הקיום הארצי הפיסי.

רבותיי, זו אינה ספקולציה! זוהי ראיה בלתי אמצעית המתקבלת כתוצאה של ראיה רוחית. זהו דבר המוביל אותנו מנקודת המבט של ראיה רוחית מדויקת זו כמה צעדים אל הקשר של האלמנט הנצחי באדם עם החיים שבין לידה למוות – האלמנט הנצחי האנושי, הנשאר נסתר בשבילנו בין הלידה למוות ומופיע לנו בצורה מוארת כשאנו מסוגלים להסתכל אל המצב שאינו מצב התגשמות עדיין. בכך מתגלה חלק מהנצח של האדם. אין לנו מילים בשפתנו לתאר נצח זה של האדם. אנו מדברים בצדק על אלמוות, אך היינו צריכים לדבר גם על אי-היוולדות. שכן זו מופיעה לפנינו כהכרת-ידע בלתי אמצעית.

זהו צדה האחד של הראיה הרוחית המדויקת, הצד של הנצח האנושי, של השאלה החידתית הגדולה אודות חיי הנפש האנושיים, ועמה השאלה הגבוהה ביותר של הפסיכולוגיה בכלל. הצד השני מתקבל כשאנו מבצעים את האימונים האחרים, אותם ציינתי אמש כאימוני רצון, שבאמצעותם אנו נוטלים את הרצון שלנו בידינו באופן כזה שאנו לומדים להשתמש ברצון זה כשהוא חופשי מהגוף, כשהוא בלתי תלוי בגוף. הסברתי שאימונים אלה מובילים להכרח להתגבר על כאבים וסבל בנפש, כדי להפוך נפש זו לגמרי ל"איבר תחושה", ובמובן מהותי, לאיבר ראיה רוחית, כך שאנו לא רק רואים את הרוחי אלא רואים אותו כעובדה מבוססת. אך כשאנו לומדים באופן זה לחוות מחוץ לגופנו לא רק במחשבותינו אלא עם הרצון שלנו עצמו, דהיינו עם כל ישותנו האנושית, מופיעה בפני הראיה של הנפש תמונת המוות באופן שבו אנו יודעים כעת מהו טיבה של החוויה בלא הגוף: בחשיבה כמו גם ברצון וברגש הנמצא ביניהם. אנו לומדים בדרך תמונתית לחיות ללא הגוף. דבר זה נותן לנו תמונה על האופן בו אנו יוצאים דרך סף המוות, כיצד אנו עוזבים את הגוף גם במציאות ומגיעים שוב, בעוברנו דרך סף המוות, לאותה ספירה רוחית נפשית שממנה ירדנו אל גופניות זו. הגורם שחי בנו כנצחי, כבן-אלמוות, הופך לא רק לוודאות פילוסופית אלא לאובייקט של ראיה בלתי אמצעית. באמצעות פיתוח הרצון מתגלה לראיית הנפש הצד השני של הנצח, של האלמוות, כפי שלפיתוח החשיבה מתגלית אי-הלידה.

כאשר הופכת הנפש באופן זה לאיבר-רוח, הדבר הוא כאילו במישור נמוך יותר אדם שנולד עיוור מנותח ומתחיל לראות. הוא היה רגיל עד כה לקלוט רק באמצעות המישוש את מה שמהווה לאדם הרואה עולם צבעים. לאחר שנותח הוא רואה משהו חדש לגמרי; העולם בו חי לפני כן הופך כעת בעבורו לאחר. כך למי שעינו הנפשית נפתחה בדרך שתוארה הופך העולם הסובב אותו לאחר. וברצוני להבליט היום רק בנוגע לנקודה אחת עד כמה הוא הופך לאחר.

באופן הרגיל אנו רואים עם עין-הנפש שלא נפקחה עדיין, כיצד למשל עובר האדם את חייו כשהוא עושה את צעדיו הראשונים בילדותו, לאחר מכן גדל ומגיע לאירוע גורלי בחייו: הוא פוגש אדם אחר, הנפשות מתחברות, קושרות את גורלן זו בזו וממשיכות את דרך חייהן מעתה והלאה ביחד. כפי שאמרתי, ברצוני להציג אירוע אחד בלבד. בתודעה הרגילה אנו רואים את אשר מופיע בחיים כסך של צירופי מקרים. אנו רואים כצירוף מקרים גם את העובדה שלבסוף הגענו לאותו אירוע גורלי בו הובאנו לפגישה עם האדם האחר. מעטים בלבד, כמו ידידו של גתה קנבל, רכשו לעצמם, כפי הנראה הודות לגילם, חכמת חיים פנימית. קנבל אמר פעם על חברו גתה: "כשמסתכל אדם בגיל מתקדם על מהלך חייו הוא מגלה בהם דבר-מה המופיע כמסודר לגמרי על פי תוכנית, כך שהכל נראה כאילו הוכן מראש בתור נבט, וההמשך מתפתח בצורה כזו שהוא מובל כמו עקב הכרח פנימי לאירוע המסתבר אז כאירוע גורלי." עם עין-הנפש הפקוחה אנו רואים את חייו של אדם כל עוד הוא רואה אותם עם עין-הנפש שלא נפקחה, כפי שמתייחס עולם הצבעים לעולמו של עיוור שרק ממשש עולם זה.

אנו רואים כיצד מתוך חיי הנפש של הילד, מתוך פעולת הגומלין של סימפטיה ואנטיפתיה, מתפתחים הצעדים הראשונים של הילד, כיצד לאחר מכן מנחה האדם עצמו את צעדיו בהנחיה הנובעת מישותו הפנימית ביותר, כמו מתוך כמיהות פנימיות ביותר, כיצד הוא מוביל את עצמו לאירוע הגורלי. זוהי התבוננות יבשה בחיים. אך כשרואים את החיים באורח זה, עומדים אז בפני חייו של הזקן: לא נתאר את חייו של הזקן כעומדים בפני עצמם ותו לא; בהיגיון אנו יודעים שחיי הזִקנה החלו בחיי הילדות; התכונות המהותיות שלהם מובילות אותנו לחזור לאחור לחיי הילדות. מה שעושה ההיגיון הצרוף לחיי הזִקנה עושה הראיה הרוחית המדויקת לחיי האדם בכללותם, באמצעות ההבנה: כשאנו רואים באמת את החיים כפי שהם מתפתחים מתוך כמיהות הנפש הפנימיות ביותר, עלינו לעקוב אחריהם לאחור בראיה זו; אז אנו מגיעים לחיים ארציים קודמים, שבהם הוכן מה שהתפתח בהווה ככמיהות-הנפש, המובילות אז לפעולותינו ולכל שאר חיינו.

היום יכולתי רק לרמוז שלא מדובר בפנטאזיה כלשהי אלא בדרך מדויקת המובילה להתבוננות מקיפה כזו בחיים, החודרת הלכה למעשה ליסוד הנצחי בטבע האדם באמצעות ידע-נפש מפותח. על בסיס כזה עולה לאחר מכן דבר-מה שייראה לאנשים מסוימים כמופשט, אך הוא הופך לוודאות, שמתוכו בוקעת הכרת-ידע המתאימה לנו מתוך ההווה כבני אדם מודרניים ומציגה בסיס ידע לאדיקות פנימית אמיתית, לחיים רליגיוזיים פנימיים אמיתיים.

מי שראה פעם – ואני מתכוון "ראה" תרתי משמע – כיצד עוזבת הנפש את הגוף כדי להיכנס לממלכה של הנפש והרוח, מסתכל גם אחרת על חיינו החברתיים. כשהוא מצויד בהשקפתו, הוא רואה כיצד מתפתחים בין בני האדם חברויות, יחסי אהבה וקשרים חברתיים אחרים. הוא רואה כיצד מוצאות נפשות זו את זו מתוך המשפחה ומתוך קהילות אחרות. הוא מוצא כיצד המפגש הגופני מתווך בין קהילות נפשיות, בין הרגשות וחוויות נפש בתוך נפש. הוא יודע כעת שכפי שמהנפש הבודדת נושר הגוף, כך נושרים הגופים הארציים והמאורעות הארציים מן החברויות ומקשרי האהבה, והוא רואה כיצד מה שהפך לנפשי מאדם לאדם נמשך בעולם רוחי-נפשי, בו ניתן גם לחוות רוחית-נפשית.

ואז אפשר לומר, כעת על בסיס הכרת-ידע ולא בהסתמך על אמונה: כשעוברים בני האדם את סף המוות הם נמצאים שוב יחד. ובדיוק כפי שבעולם הרוח נושר הגוף הפיסי כמכשול לראיית הרוח, כך נופל ומסולק כעת כל מכשול לידידות ואהבה בעולם הרוח. האנשים נמצאים שם בקירבה רבה יותר משהיו בגופניות. הכרת-ידע שעשויה להיראות עדיין מופשטת בנוגע לפסיכולוגיה אמיתית, מגיעה לשיאה בתחושה רליגיוזית זו, בראיה רליגיוזית זו, בלא שהשקפת העולם שמתוכה אני מדבר תשאף לגעת בדת כלשהי. היא יכולה להיות סובלנית, היא מסוגלת להכיר בכל דת על פי ערכה המלא ואפילו לפעול על פי הפרקטיקה שלה; אולם בו-בזמן היא מביאה כמסייעת לחיים הרליגיוזיים בסיס הכרת-ידע גם לחיים רליגיוזיים אלה.

בכך ביקשתי היום רק להביא לידע על הנפש כמה יסודות על אודות השקפת עולם ספיריטואלית שמתוך הרוח. אני יודע אולי יותר מכמה ממתנגדי מה עשויות להיות כיום כל ההתנגדויות כאשר מתארים את תחילותיה של השקפת עולם כזו. אך אני יודע גם שהכמיהות לידע-נפש כזה מתקיימות כיום, גם אם לגמרי בבלתי מודע, אצל אינספור נפשות, כך שיש לומר שוב ושוב: כפי שאדם אינו צריך להיות צייר כדי לחוש את יופייה של תמונה, כך אין אדם חייב להיות בעצמו חוקר-רוח – למרות שאדם יכול להיות כזה עד לרמה מסוימת – כדי להיות מסוגל לבדוק האם מה שנאמר כאן הינו נכון. כפי שיכול אדם לחוש את יופייה של תמונה בלי שהוא עצמו יהיה צייר, כך יכול הוא עם הבנה אנושית בריאה רגילה להבין כיום מה אומר חוקר הרוח לנפש. העובדה שניתן להבין זאת מאוששת לדעתי – כפי שאני בטוח בידיעתי שהנפשות צמאות להעמקה של ידע הנפש, של חידות הקיום של החיים בנוגע לנפש – כי מה שניתן לחקור בהשקפת עולם מודרנית כמו זו שתיארתי כאן בקצרה מהווה דחף של אינספור נפשות, שאינן יודעות אפילו בתודעתן הרגילה עד כמה דחף זה גורם לה כאב, סבל וחסך, עד כמה הוא משאת-נפש של אנשים רבים, של כל אלה המתכוונים ברצינות לכוחות הנפש המוגברים אותם אנו מוצאים לעומת כה הרבה כוחות מתדרדרים הקיימים בתקופתנו.

לכן כל מי שמדבר כיום על השקפת עולם המתאימה לזמננו חייב להיות מודע: יש לדבּר בהרמוניה, לחשוב ולרצות עם מה שחותר הזמן הרציני כל כך של תקופתנו בנפשות, גם אם פעמים רבות הוא חותר לכך רק בבלתי מודע. אני מאמין – והרשו לי לסיים בכך – שבדברים כמו אלה שפיתחתי בפניכם היום מהשקפת עולם כזו, נמצא משהו ממה שאליו שואפות אינספור נפשות בעבור תקופתנו והעתיד הקרוב.

——————————————————————————————————

  1. פרַנץ בְּרֶנְטַנוֹ, היה פסיכולוג ופילוסוף אוסטרי, שפעל בווינה, ועסק, בין היתר, בחקר ההכרה. (1917-1838)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *