האנתרופוסופיה והמדעים – 01

האנתרופוסופיה והמדעים

רודולף שטיינר

2 הרצאות פומביות

מתוך 83 GA

מגרמנית: אלישע אבשלום

תודה לאלישע אבשלום ולהוצאת תלתן על תרומת ההרצאה לארכיב

הרצאה ראשונה

האנתרופוסופיה ומדעי הטבע

וינה, 1 ביוני 1922

מי שמבקש לדבר כיום על שאלות של השקפת עולם אינו רשאי לדלג על מדעי הטבע, וקודם כל לא על תוצאות השקפת העולם שהביאה למדעי הטבע הללו. במובן מסוים הפכו מדעי הטבע יותר ויותר לשולטים על החשיבה האנושית בעולם התרבותי מזה כמה מאות שנים, בערך מן המאות החמש-עשרה והשש-עשרה.

יש הרבה מה לומר אם מבקשים להצביע על הניצחון התודעתי של מדעי הטבע הללו ועיצוב כל חיינו באמצעות ההישגים של מחקר מדעי הטבע. אך פירושו של דבר יהיה לחזור באוזני כל הנוכחים כאן על משהו מוכר. מנקודת המבט של השקפת עולם יש דבר-מה שונה לגמרי שמעניין במדעי הטבע: זהו תפקיד המחנך של כל האנושות התרבותית, שנטלו על עצמם מדעי הטבע מזה זמן רב. ודווקא כשמדברים על תפקיד מחנך זה במהלך התפתחות האנושות המודרנית, מגיעים, ניתן לומר, לשני פרדוקסים. הרשו לי להתחיל היום משני פרדוקסים אלה.

הדבר הראשון, שהתבצע יותר בנוגע לפנימיות האנושית דרך המחקר של מדעי הטבע, הוא עיצוב חיי החשיבה האנושיים ככאלה. מי שמכיר זרמים קודמים של השקפות עולם חייב יהיה לומר לעצמו שבתוככי זרמי השקפות העולם הללו, מתוך תנאי התפתחות האנושות בעידנים קדומים, הוסיפה החשיבה כמובן מאליו משהו מן היסוד האנושי המהותי למה שהתקבל מהניסוי וההתבוננות בטבע. נוכל רק להיזכר בענפי הידע שנוצחו בהווה – אסטרולוגיה, אלכימיה – וניווכח כיצד באופן בו ניגשו אל הטבע בתקופות תרבות קודמות בהתאם לסוגי הכרה, הוסיפה החשיבה האנושית כמובן מאליו מתוכה-היא דבר-מה אותו ביקשה לומר, או גם משהו שהתגלה באמצעות הדברים בעולם.

דבר זה סולק מהשקפת מדעי הטבע של הזמן החדש. אם אתבטא כך, נעשינו כיום מחויבים לקלוט באופן טהור את קליטות החושים שמעניקות לנו את האפשרות להתבוננות וניסוי, ולעבד אותן לאלה המכונים חוקי טבע. בעיבוד של הניסוי וההתבוננות אנו משתמשים כמובן בחשיבה; אך אנו משתמשים בה רק כאמצעי לסידור התופעות, כך שבעצם הווייתן יגלו לנו את הקשר הפנימי שלהן, את החוקיות שלהן, ורואים זאת כמשימתנו לא להוסיף מן החשיבה עצמה מאומה למה שביכולתנו להתבונן בו בעולם החיצוני. אנו רואים זאת דווקא כאידיאל של השקפת מדעי הטבע – ובצדק.

לְמה הפכה החשיבה האנושית תחת השפעות אלו? היא נעשתה למעשה למשרתת, לאמצעי גרידא בעבור המחקר. למחשבה ככזו אין כביכול מאומה יותר לומר, כאשר מדובר במחקר החוקיות של התופעות בעולם. בכך מתקבל הפרדוקס הראשון שעליו ברצוני להצביע. בכך הוּצאה במובן מסוים החשיבה כחוויה אנושית מן היחס שאליו נכנס האדם אל העולם בנוגע להוויות המציאות. החשיבה הפכה לאמצעי עזר פורמלי לתפיסת הוויות המציאות; היא כבר איננה בגדר התגלות עצמית המתגלה במדעי הטבע.

עובדה זו משמעותית ביותר לפנימיות הנפש האנושית. משמעותה היא, שאנו חייבים להסתכל על החשיבה כעל גורם המסיג עצמו לאחור בחכמה ובצניעות כאשר הוא מגיע להתבוננות בעולם החיצון, דבר המהווה בתוך חיי הנפש זרם בפני עצמו.

ואז אנו שואלים: כיצד מסוגלים מדעי הטבע עצמם לגשת אל חשיבה זו? אז אנו מגיעים לפרדוקס, מגיעים לכך שנאמר: אם החשיבה חייבת להסיג עצמה מן העיבוד של תהליכי הטבע, אם היא אמורה להתערב בו רק בצורה פורמלית, מבהירה, מחברת ומסדרת, אזי היא עצמה אינה נמצאת בתהליכי הטבע, אז יהיה זה פרדוקס אם נשאל את השאלה המוצדקת – כעת מתוך מדעי הטבע עצמם: כיצד נוכל מתוך החוקיות של מדעי הטבע לתפוס את החשיבה כהתגלות של האורגניזם האנושי? וכאן, אם אנו בלתי משוחדים בדעתנו ועומדים ברצינות במדעי הטבע, אין באפשרותנו אלא לומר: במידה בה חייבת החשיבה להסיג עצמה מתהליכי הטבע, יכולה אמנם ההתבוננות בתהליכי הטבע לשאוף שוב ושוב להגיע עד לחשיבה, אך אינה מסוגלת להביא שאיפה זו לסיפוק כלשהו. במובן מסוים באופן בו מוּצאת ומתנתקת החשיבה מתהליכי הטבע במתודה, היא מנותקת מהם גם במציאות: היא נידונה להיות תמונה בלבד ולא ממשות.

לדעתי אנשים רבים אינם ערים לכובד המשקל של הפרדוקסים הללו. אך במעמקים התת-מודעים של חיי הנפש מתקיימת אצל אינספור בני תקופתנו התחושה שהגורם שעושה אותנו למעשה לבני אדם – שהרי רק כישויות חושבות יכולים אנו לראות עצמנו כבני אדם; בחשיבה אנו רואים את הווייתנו האנושית – גורם זה עובר בעולם כדבר-מה שאיננו יכולים כיום להודות בממשותו, אותו אנו נושאים כמהות תמונתית דרך העולם. כשאנו מצביעים על היסוד הנאצל ביותר שלנו בטבע האדם, אנו מרגישים עצמנו במובן מסוים באי-ממשות. זוהי תחושה הקיימת בנפשו של מי שמתמסר ברצינות למחקר של מדעי הטבע, למדעים האנ-אורגניים כמו גם לביולוגיה, ואשר מתוך השקפת העולם במובן זה רואה את תוצאות שיטות מחקר אלו כממצאים היחידים.

ניתן לומר: כאן נעוץ דבר-מה העשוי להעלות ספקות בנפש האדם. ספק נוצר כמובן קודם כל בשכל, אך הוא זורם מטה אל הלך הרגש האנושי. ודווקא מי שמנסה להבין את הטבע האנושי במובן עמוק ובלתי משוחד יודע כיצד תפיסת הרגש, במיוחד כאשר זרמים מסוימים של תפיסת הרגש הזו עוברים למצב תמידי, פועלת מטה אפילו עד לתפיסה הגופנית של האדם, וכיצד מתוך תפיסה גופנית זו או מצב גופני זה בוקע מעלה הלך-הנפש של החיים. בשאלה האם אנו שולחים את הספק מטה דרך הלך הרגש שלנו אם לאו, תלוי הדבר האם אנו צועדים באומץ בחיים כשאנו יודעים לעמוד על שלנו, כך שגם נוכל לפעול בדרך בריאה יותר עם זולתנו, או שאנו מתהלכים דרך החיים כשאנו כעוסים, מוכים וחסרי מרץ בעבור עצמנו ובעבור זולתנו. אינני אומר שהדברים שביטאתי כעת חייבים לעולם ועד להביא לספק, אולם הם מובילים בנקל לדרך הספק אם לא נוצר המשך של מדעי הטבע לאותם כיוונים שאתאר.

ההישגים המפוארים של מדעי הטבע כלפי העולם החיצון מציבים לאדם בנוגע לנפשו שלו דרישות יוצאות דופן אם הוא מתייחס באופן חיובי למדעי הטבע הללו, כפי שהוא חייב להתייחס אליהם מנקודת המבט של השקפת העולם המיוצגת כאן: זוהי הדרישה להתייצב במלוא הכוח לנוכח הספק, כפי שצריך להתייצב מולו גם כאשר הדרישות הללו אינן מגיעות מן הממצאים האמינים של מדעי הטבע.

אם מדעי הטבע מובילים – רק לכאורה כמובן – למשהו שלילי לגבי חיי הנפש, הרי שמצד שני הם מביאים לנו דבר-מה חיובי בצורה יוצאת דופן. ובנוגע לדבר חיובי זה אני מדבר שוב על פרדוקס, שהופיע בפני בעוצמה מיוחדת כאשר הגיתי לפני יותר מעשרים שנה את כתיבת ספרי "הפילוסופיה של החירות",[1] כשניסיתי תוך שמירה על השקפת-עולם אמיתית של מדעי הטבע להגיע אל שורש המהות של החירות האנושית.

אכן, מדעי הטבע עם החוקיות שלהם מגיעים תיאורטית בנקל להכחשת החירות האנושית. כאן הוא המקום בו מגיעים מדעי הטבע מבחינת השקפת העולם שלהם לדבר ההפוך ממה שפיתחו מבחינה מעשית. אם אנו משתקעים יותר ויותר ברצינות בטבעה התמונתי של החשיבה, אם דווקא כשאנו נוקטים בדרך ההסתכלות של מדעי הטבע – כשאין הכוונה לתיאוריות של מדעי הטבע – אנו מגיעים לחוות בנפש באופן פנימי אמיתי את טבעה התמונתי של החשיבה שעליו דיברתי, נצטרך אז לומר לעצמנו: אם החשיבה בתוכנו הינה תמונה בלבד, אם אין היא מהווה ממשות, אזי אין לה השפעה מאלצת כפי שיש לכוח טבע. אני רשאי אז להשוות את החשיבה – והשוואה זו היא יותר מהשוואה – עם סך של תמונות המשתקפות במַראָה; תמונות שמולן אני עומד אינן יכולות לאלץ אותי לדבר כלשהו. כוחות שהינם שרירים וקיימים מסוגלים לאלץ אותי, בין אם הם נחשבים כקיימים מחוצה לי או בתוכי; תמונות אינן יכולות לאלץ אותי. אם אני מסוגל לתפוס את האימפולסים המוסריים שלי באותה חשיבה טהורה שמדע הטבע מכניס אלינו במתודות שלו עצמו, אם אני יכול לעצב בתוכי אימפולסים מוסריים באופן זה שלצורך עיצובם אני חי באותה חשיבה עצמה שמכניסים לתוכי מדעי הטבע, אזי באימפולסים המוסריים הללו הנתפסים בחשיבה הטהורה אין שום כוחות מאלצים, אלא כוחות של תמונה, שעל-פיהם רק אני עצמי יכול לכוון את עצמי. פירושו של דבר שגם אם מדעי הטבע – וניתן לומר אפילו שבצדק מסוים – חייבים להתכחש לחירות מתוך בסיסם העמוק ביותר, בכל זאת בהכניסם את החשיבה התמונתית הריהם מביאים את האדם בן עולמנו התרבותי אל החירות.

אלו הם שני הקטבים – האחד בנוגע לחיי החשיבה והשני בכל הנוגע לחיי הרצון – שבפניהם מוצבת הנפש האנושית באמצעות השקפת העולם בת-זמננו של מדעי הטבע. אולם בכך מוצבע לנו בו-בזמן כיצד השקפת העולם של מדעי הטבע מפנה אצבע אל מעֵבֶר לעצמה; היא חייבת לנקוט בעמדה כלשהי ביחס לחשיבה האנושית, אך את עצמה היא מוציאה אל מחוץ לחשיבה אנושית זו. בכך היא מפנה את האצבע אל מתודות מחקר שהינן מוצדקות לגמרי מבחינת מדעי הטבע הללו, ועדיין עשויות להוביל לחוויה נתפסת של חשיבה. מצד שני מצביע הדבר על כך שדרך השקפת העולם של מדעי הטבע, מאחר שהיא עצמה אינה מסוגלת הלכה למעשה להגיע תיאורטית אל החירות, חייבת למצוא המשך במישור אחר כדי להגיע לספירה של החירות.

את מה שאני מציב כאן כהכרח הנובע ממדעי הטבע עצמם: המשך של מדעי הטבע הללו אל מישור שאליו מדעי הטבע, לפחות כפי שהם מוכרים כיום, אינם מסוגלים להגיע – את זאת מנסה לעשות השקפת העולם האמורה להיות מיוצגת כאן. מאחר שהיא עומדת עדיין בתחילתה, היא יכולה לעשות זאת כיום כמובן רק בדרך בלתי מושלמת מסוימת, אך חייבים לבצע את הניסיון. שכן דווקא חוויות הנפש בכל הנוגע לחשיבה והחירות, אותן תיארתי, מתפשטות אל יותר ויותר נפשות של האנושות התרבותית הנוכחית. איננו רשאים יותר כיום להאמין שרק אלה הקשורים באופן כלשהו למדע חייבים להניח לפניהם דרישות ושאלות כמו אלה שאפיינתי. גם במעגלים, ניתן לומר, של הכפר הנידח ביותר, שאליו לא חדרו שום ממצאים בעלי חשיבות גבוהה של מדעי הטבע, חודר החינוך לחשיבה מעין זו שדורשים מדעי הטבע ומביאים, גם אם כיום נעשה הדבר מאד בבלתי-מודע, את חוסר הוודאות בכל הנוגע לחירות האנושית. לכן אמורים הדברים בתחום זה לא רק בשאלות מדעיות, אלא בהחלט בשאלות אנושיות כלליות.

מדובר איפוא בכך: האם אפשר, כשניצבים על קרקע החינוך של מדעי הטבע, לחדור אל דרכי הכרה נוספות מאלה שאליהן יכולים לחדור מדעי הטבע בתקופתנו?

זאת ניתן לעשות! ניתן לעשות זאת באופן שבו מצדיקים את הדרך של מדעי הטבע הקפדניים ביותר; ניתן לעשות זאת בדרך שמושרית בהשקפה של מדעי הטבע ובמצפוניות של מדעי הטבע. על דרך זו ברצוני לדבר היום. אולם דרך הכרה זו, למרות שהיא מורגשת כיום כבר בידי נפשות רבות באורח בלתי מודע, לא ניתנת בקלות לביטוי במושגים. לכן הייתי רוצה, כדי שנוכל להגיע להבנה הערב, להיכנס רק לצורך ההבנה לתיאור של דרכי הכרה קדומות, שניתנו לאנושות כדי להגיע להכרות-ידע המשתרעות על התחומים המטופלים כיום בידי מדעי הטבע.

ניתן לומר: רבים מחזיקים כיום בדעה שהתכנים שהגיעו במסורת בהתפתחות האנושות אינם יכולים להיות נושא של הכרת-ידע אלא של אמונה בלבד. מה שחי כיום כמסורת מכובדת, המתקבלת בתור שכזו כתוכן אמונה, נבע, לגבי התבוננות היסטורית בלתי משוחדת אמיתית, ממתודות-הכרה קדומות שאינן מתאימות יותר לתרבותנו. כל המתקבל ממסורות קדומות שעליהן מאמינים כיום שהן אמורות להישאר כדימויים של אמונה, מחזיר לאחור את המתבונן בהיסטוריה הפסיכולוגית אל עידני התפתחות קדומים. ושם רואים שהתכנים הללו שנחשבים כיום כתכני אמונה, פותחו כתכנים של הכרת-ידע המתאימים לאותו זמן בידי אנשים מסוימים באמצעות חינוך של עצם נפשם, באמצעות פיתוח של כוחות נפש נסתרים, כלומר, הם היוו תכני הכרת-ידע אמיתיים. היום איננו מודעים כיצד גילו פעם דברים מסוימים המופיעים היסטורית בהתפתחות האנושות; אך הם התגלו בדרכי הכרה קדומות.

אם אתאר דרכי הכרה אלו, אתאר אותן כמובן כבר בעזרת המתודות שיאופיינו מאוחר יותר, דהיינו באופן זה שאדם המתאר תקופות קדומות של האנושות רק מן ההיסטוריה החיצונית ולא ממסמכים ספיריטואליים, עלול לעתים קרובות להיות מופתע מן התיאורים שלי. אולם מי שבוחן תוך דעה בלתי משוחדת גם את המסמכים ההיסטוריים החיצוניים ומשווה אותם עם הדברים שאומַר היום מתוך ראיה מסוימת, לא ימצא ביניהם סתירה אמיתית. וכדבר שני ברצוני להדגיש שאני מתאר דרכי הכרה קדומות אלו לא משום שהן מומלצות כיום למישהו כדי להשיג הכרות-ידע גבוהות; הן מתאימות לתקופות קדומות ועלולות אפילו להזיק לאדם אם הוא מיישם אותן על עצמו מתוך טעות. רק כדי שנוכל להגיע להבנה בינינו על מתודות הכרת-הידע בנות זמננו, אני מביא שתי דרכים קדומות שאפשר להביא לאדם כיום, אם ברצונו לצאת אל מעבר לספירת ההכרה של מדעי הטבע התקפים כיום.

כפי שנאמר, יכולתי לבחור מתוך אוצר דרכי ההכרה הקדומות גם דרך אחרת, אך אני מביא את שתי אלו שיבואו כאן. כאן איפוא יש לנו תחילה דרך אשר בצורתה הטהורה ננקטה במזרח בידי אנשים בודדים: דרך היוגה.

דרך היוגה עברה שלבים מגוונים, ודווקא הדבר לו אקדיש היום את הערך הרב ביותר הופיע בתקופות מאוחרות ביותר במצב מנוון ומזיק, כך שכאשר מתבונן ההיסטוריון בתקופות מאוחרות יותר, הוא יהיה חייב לתאר את מה שאתאר כאן כמשהו מזיק מבחינתו. אלא שטבע האדם עבר את ההתפתחויות הרבגוניות ביותר בתקופות העוקבות בזו אחר זו. טבע האדם התאים לתקופות קדומות בצורה שונה לחלוטין מתקופות מאוחרות יותר. מה שיכול היה להיות מתודות הכרה אמיתיות בתקופות קדומות יותר שימש מאוחר יותר להתעוררות יצר השליטה באנשים, יצר השליטה של אדם אחד על עמיתיו בני האדם. זה לא היה המקרה בנוגע לתקופות הקדומות יותר שלגביהן ברצוני לאפיין את אימוני היוגה.

על מה הושתתה דרך היוגה שננקטה בידי אנשים אשר, בביטוי בן זמננו, היו מלומדים בתחומים עולמיים גבוהים? לצד דברים אחרים היא התבססה באופן מיוחד על אימוני נשימה. אני מביא כעת את אימוני הנשימה מתוך מגוון של אימונים שתלמיד היוגה או מורה היוגה, היוגי, חייב היה ליטול על עצמו. כשאנו מפנים כיום את תשומת הלב אל נשימתנו עלינו לומר: באורגניזם אנושי בריא זהו תהליך המתבצע בחלקו הגדול בחוסר מודעות. חייב להיות משהו חולה בדרך מסוימת באדם אם הוא מרגיש את נשימתו. אפשר לומר שככל שתהליך הנשימה מתבצע יותר באופן עצמאי בחיינו, כך נכון יותר בעבור תודעתנו הרגילה וחיינו הרגילים. אולם היוגי עיצב מחדש את תהליך הנשימה שלו בעת אימוניו, בהם ביקש לפתח את כוח ההכרה שלו שהיה רדום בהכרתו הרגילה. הוא עיצב אותו מחדש באופן זה שאורכי הזמן שהקדיש לשאיפה פנימה, להחזקת הנשימה ולנשימה החוצה, היו שונים מאורכי הזמן שמוקדשים לכך בנשימה הרגילה המובנת מאליה. הוא עשה זאת כדי להביא את תהליך הנשימה אל התודעה. ריתמוס הנשימה הרגיל אינו מתבצע במודעות. ריתמוס הנשימה שלא עוצב מחדש, הנקבע על-פי אורך הזמן שלו מתוך שרירות רצונו של האדם, אינו עולה למודעות. ריתמוס הנשימה שעוצב מחדש, שנקבע מחוץ לשרירות הלב, מתנהל במודעות מלאה. מה קורה הודות לכך? אין צורך אלא לבטא זאת פיסיולוגית כשמבקשים להבין לְמה הגיע היוגי באמצעות הבאת תהליך הנשימה שלו אל תודעתו: כשאנו שואפים פנימה עוברת מנת הנשימה דרך תעלת עמוד השדרה אל המוח. שם מתאחד ריתמוס זרם הנשימה עם התהליכים הנושאים באופן חומרי את חיי החשיבה – עם התהליכים העצביים-חושיים. כשאנו חיים בחשיבה הרגילה אין לנו לעולם תהליכי עצבים-חושים בלבד, אלא תמיד תהליכי עצבים-חושים החדורים בזרימה של ריתמוס הנשימה שלנו. כשאנו מנהלים את חיי החשיבה שלנו נוצר חיבור, נוצרת פעולה זה לזה, הרמוניזציה של תהליכי עצבים-חושים עם תהליכי ריתמוס הנשימה. כאשר שלח היוגי בדרך המודעת במלואה את ריתמוס הנשימה שלו שהשתנה אל תהליך החושים-עצבים, הוא חיבר גם בעבור התודעה שלו את ריתמוס הנשימה עם ריתמוס החשיבה, או מוטב לומר, עם הריתמוס הלוגי, עם ההרכב הלוגי והאנליזה של החשיבה. בכך הוא שינה את כל חיי החשיבה שלו. לאיזה כיוון שינה אותם? הודות לכך שנעשה מודע לגמרי לחיי הנשימה שלו, זרמו כעת במובן מסוים המחשבות אל תוך האורגניזם שלו כפי שזרם לתוכו זרם הנשימה עצמו. ניתן לומר: היוגי אִפשר לחשיבתו להתנהל על זרמי הנשימה, והוא חווה עצמו בריתמוס פנימי של ישותו האנושית כשהוא ממולא בחשיבה שחיה על זרמי הנשימה. בכך התעלה תלמיד היוגה על פני הציבור הרגיל של עמיתיו בני האדם, ויכול היה לבשר לציבור זה של בני אדם הכרות-ידע שהם עצמם לא יכלו להשיג. כדי להבין מה התרחש שם למעשה, יש להסתכל על האופן המיוחד בו פעלה הכרת-הידע הקדומה בתודעה העממית הרגילה של האדם הפשוט.

אנו כיום מקדישים את הערך הרב ביותר לכך שכאשר אנו מסתכלים החוצה אל העולם החיצון אנו רואים צבעים טהורים, כשאנו שומעים צלילים אנו שומעים צלילים טהורים, וכך אנו חווים בטוהר מסוים גם את יתר קליטות החושים, דהיינו, אנו קולטים אותם בטוהר בו יכול לספק לנו אותם תהליך החושים גרידא. בעבור תודעתו של איש התרבות הקדומה לא היה זה כך. לא שהאדם בן התקופות הקדומות, כפי שמאמינים בטעות מלומדים מסוימים, דמיין בטבע כל מיני פנטאזיות! יכולת הפנטאזיה לא היתה פעילה באורח יוצא דופן כל כך. אולם עקב כל הקונסטיטוציה האנושית של אותו זמן קלט אדם זה בן האנושות התרבותית הקדומה באופן טבעי לגמרי לא רק תופעות צבע טהורות, תופעות צליל טהורות ואיכויות חושיות טהורות אחרות; בכל אלה הוא קלט בו-בזמן יסוד נפשי-רוחי. כך ראה האדם בשמש ובירח, בכוכבים, ברוח ובמזג האויר, בפלג ובנהר, בישויות ממלכות הטבע הספציפיות, יסוד רוחי-נפשי, כפי שאנו כיום רואים צבעים טהורים ושומעים צלילים טהורים, אותם אנו מנסים אז לדעת על הקשריהם בעזרת החשיבה שנעשתה טהורה. אולם בכך קיבלה האנושות הקדומה דבר נוסף, והוא – שאז לא היתה התודעה העצמית כה חזקה ומוצקה בפנימיותה כמו זו שברשותנו כיום. כאשר קלט האדם יסוד רוחי-נפשי בכל הדברים של סביבתו, הוא קלט את עצמו כחלק של סביבה זו; הוא לא הפריד עצמו כ"אני" עצמאי מהסביבה. אם אדבר בצורה השוואתית, אוכל לומר: כיצד היתה חושבת על עצמה היד שלי לו היתה לה תודעה? היא היתה אומרת לעצמה שאין היא מהווה ישות עצמאית, אלא יש לה משמעות רק באורגניזם שלי. כך בערך ראה עצמו האדם הקדום לא כישות עצמאית, אלא כמרכיב של מכלול הטבע, אשר עם זאת ראה אותו כחדור ברוח וחדור בנפש.

מתוך השקפה זו שדרשה חוסר-עצמאות של האני האנושי, צמח היוגי. עקב כך שחשיבתו חפפה במובן מסוים לתהליך הנשימה שלו, שמילא את כל ישותו הפנימית של האדם, הוא הגיע לתפיסת העצמיות האנושית, לתפיסת האני האנושי. הדבר שהינו מובן מאליו בשבילנו כיום בתור ה"אני" שלנו באמצעות תכונותינו התורשתיות, באמצעות החינוך שלנו כאשר אנו אנשים מבוגרים, המצב בו אנו חשים עצמנו כעצמנו, כאני, חייב היה להיות מושג באותן תקופות קדומות בדרך העקיפין של הסביבה. בזאת קיבל האדם מן החוויה של עצמיות זו, של "אני" זה, משהו שונה לגמרי ממה שאנו מקבלים היום. אלו הן בהחלט שתי חוויות שונות: האם קולט האדם כמובנת מאליה חוויה כמו החוויה העצמית – ובשבילנו הרגשת-האני, ההרגשה העצמית, היא חוויה מובנת מאליה – או שהוא חייב להשיגה תחילה בדרכים כמו אלו ששימשו את התרבות המזרחית הקדומה. האדם חווה אז את האלמנט ששלט וארג ביקום, בעוד שכיום, כשחווה האדם בתחום מסוים את עצמיותו, אין הוא חווה מאומה מן היקום. לכן הודות לאימוניו התגלתה ליוגי העצמיות האנושית, ה"אני'יות" האנושית, ישות הנפש של האדם. נוכל לומר: כשעבר אדם אז את מה שניתן למצוא בדרכי ההכרה הללו כהתגלות בתודעת התרבות הכוללת, היה התוכן של התגלות זו תוצר של הרוח בתקופות הקדומות.

ברצוני שוב להבליט דבר אחד מני רבים. יש לנו כשריד מן המזרח הקדום את השירה המפוארת של הבהגוואד-גיתה. בשירה זו מתוארות לנו בדרך מופלאה, מתוך מעמקי הליריקה האנושית, החוויות על העצמיות האנושית: כיצד מובילה עצמיות זו של האדם כשהוא חווה אותה כחוויית-הכרה להרגשה של היותו-אחד עם הכול, כיצד היא מגלה לו את אנושיותו המהותית ואת הקשר שלו עם העולם הסובב אותו, עם עולם רוחי על-חושי. הבהגוואד-גיתה מתארת בצליל מופלא חוויה זו של העצמיות בהתמסרותה לכול. בעבור אלה המסוגלים, כפי שנאמר, להתעמק בהתבוננות היסטורית בלתי משוחדת בתקופות הקדומות הללו, ברור הדבר שהשירה רבת ההוד של הבהגוואד-גיתה נובעת ממה שניתן היה לחוות באופן שתיארתי באמצעות אימוני הכרה מעין אלה.

דרך הכרה שכזו התאימה לתקופת תרבות מזרחית קדומה. היתה זו אז מוסכמה אנושית כללית שאדם חייב להביא עצמו להתבודדות מסוימת אם ביקש להתחבר לעולמות העל-חושיים. ומי שביצע את האימונים הללו נידון לבדידות והתבודדות. שכן אימונים אלה הביאו את האדם לרגישות מסוימת. הם הפכו אותו לבעל רגישות-יתר כלפי העולם החיצוני הגס; הוא חייב היה להוציא עצמו מן החיים. בתקופות הקדומות זכו מתבודדים כאלה לאמונם של עמיתיהם בני האדם. הבריות קיבלו את אשר היה להם לומר כדימויים של הכרת-ידע. התרבות שלנו כיום אינה מתאימה לכך יותר. בצדק דורשת האנושות בת-זמננו כי מי שמבקש לזכות באמונהּ כיודע-דבר, חייב לעמוד בתוכם של החיים, להיות מסוגל לקלוט עם החיים הגסים, עם העבודה האנושית ועם הפעילות האנושית כיצד מעוצבות דרישות הזמן. אנשי תקופתנו אינם מרגישים חיבור עם אלה הנסוגים מן החיים באותו אופן שהרגישו כלפיהם אנשי התרבות הקדומה.

מי שחושב על כך לעומק חייב לומר לעצמו: דרכי הכרת-הידע כיום חייבות להיות אחרות – ועל דרכים כאלו נדבר עוד מעט. אולם לפני כן הייתי רוצה, שוב רק לצורך ההבנה, לא משום שאני ממליץ על כך לאדם בן זמננו, לתאר על פי עקרונותיה דרך נוספת שגם היא התאימה לזמנים קדומים, את דרך הסגפנות.

דרך זו של הסגפנות התבססה על כך שהאדם שיתק תהליכי חיים, שיתק והנמיך צרכים של החיים, כך שהגוף האנושי לא פעל באותן דרכים גסות בהן הוא פועל בחיים הנורמליים. הוא שיתק את תפקודי הגוף גם בכך שהביא את האורגניזם הפיסי החיצוני שלו למצב של כאבים. כל זה העלה את האדם שהלך בדרך הסגפנות הזו להכרות-ידע מסוימות על האדם, שהיו בהחלט חוויות הכרה. איני רוצה לומר כמובן שנכון ומתאים הדבר לאורגניזם אנושי בריא שנכנס דרך הלידה אל החיים הארציים שבין לידה למוות, לשתק אותו כשהדברים אמורים בהצבתו לפעולה בחיים הרגילים. אורגניזם בריא זה הוא המתאים לטבע החושים הנושא בסופו של דבר את האדם דרך החיים האנושיים בין לידה למוות. אך עדיין נכון שסגפנים קדומים אלה ששיתקו את המערך שלהם הגיעו לכך שחוו את היסוד הנפשי שלהם בצורתו הטהורה, ועמדו עם היסוד הנפשי שלהם בעולם רוחי כאשר הם מסוגלים להכיר ולדעת אותו.

הגוף הפיסי-חושי שלנו מתאים לחיים שבין הלידה למוות דווקא הודות לכך שהוא מסתיר מאתנו, כפי שמראים הסגפנים, מהו עולם הרוח. היתה זו פשוט חוויה של הסגפן הקדום, שבאמצעות שיתוק של תפקודי הגוף יכול היה להיכנס באורח מודע אל עולמות הרוח. גם זו איננה דרך בעבור ההווה. מי ששיתק באופן זה את האורגניזם שלו הפך עצמו לבלתי כשיר לפעולה בקרב עמיתיו בני האדם ובלתי כשיר גם ביחס לעצמו. החיים הנוכחיים דורשים אדם שאינו נסוג מעצמו, השומר על בריאותו או, אם הוא נחלש, אפילו מחזק אותה, ולא אדם הנסוג מהחיים; אדם כזה אינו מסוגל לרכוש אמון, פשוט לפי ההשקפה של תקופתנו. לכן לא יכולה דרך סגפנית זו, שהיתה אמנם מתאימה לגמרי לתקופות קדומות כדי לרכוש ידע, להיות דרך הכרה כיום.

אך הכרות-הידע על העולם העל-חושי שהושגו בדרך היוגה כמו גם דרך הסגפנות, נשמרו במסורות קדושות והן נקלטות כיום בידי האנושות כגורם המספק צרכים נפשיים מסוימים, ואין שואלים כיצד בדימויים שקולטים כיום כדימויים של אמונה מחפשים דרך להכרת-ידע, גם אם זו לא מתאימה כבר לזמן הנוכחי.

דרך ההכרה של זמננו חייבת להיות אחרת. ראינו כבר: הדרך האחת, דרך היוגה, ניסתה להגיע לחשיבה בדרך העקיפין של הנשימה, כדי לחוות חשיבה זו בדרך שונה מכפי שחשו אותה בחיים הרגילים. אנו איננו מסוגלים לעשות דרך זו שבאמצעות הנשימה מן הסיבות שפורטו. לכן עלינו לנסות להגיע בדרך אחרת לעיצוב החשיבה, כדי לרכוש באמצעות החשיבה שעוצבה מחדש הכרות-ידע המהוות מעין המשך של הכרות-הידע של מדעי הטבע. לכן אנו יוצאים היום, אם אנו מבינים זאת נכון, מכך שאנו מעבדים את החשיבה לא בדרך העקיפין של הנשימה, אלא באופן ישיר, כשאנו מבצעים אימונים מסוימים שבאמצעותם אנו מעצבים את החשיבה בפנימיותנו לחזקה ואנרגטית יותר מכפי שהיא בתודעה הרגילה.

בתודעה הרגילה אנו מתמסרים יותר לחשיבה פאסיבית, הנצמדת למהלך התהליכים החיצוניים. אם ברצוננו ללכת בדרך הכרה על-חושית חדשה, אנו מכניסים לנקודת המרכז של תודעתנו דימויים שקל לסקור אותם. אנו נשארים בתוך החשיבה הרגילה. אני יודע שכמה אנשים מבקשים את מה שאני מתאר כעת בדרכי יוגה מאוחרות יותר, למשל ב-פטניאלי, אולם באופן בו היא נעשית היום אין היא קיימת באימוני הרוח המזרחיים. היא אינה קיימת בהם משום שאפילו אם מבצע כיום אדם את אימוני היוגה, הם פועלים אחרת מכפי שפעלו אצל בני האדם של תקופות קדומות בשל שינויים שעבר האורגניזם האנושי.

אנו פונים איפוא כיום ישירות אל החשיבה, בכך שאנו מטפחים מדיטציות, מתרכזים בתוכן מחשבתי מסוים לאורך זמן. אנו עוברים באופן נפשי תהליך הניתן להשוואה עם חיזוק השרירים. כאשר משתמשים בשריר שוב ושוב בעבודה מתמשכת, והיינו הך לאיזה צורך ותכלית נעשית עבודה זו, הוא מתחזק. אותו דבר עצמו נוכל לבצע עם החשיבה. במקום שנתמסר בחשיבה זו תמיד רק למהלך התהליכים החיצוניים, אנו מביאים לנקודת המרכז של תודעתנו עם מאמצי רצון חזקים דימויים שיצרנו מתוך עצמנו או כאלה שניתנו לנו בידי אלה הבקיאים בתחום זה, תוכן תודעתי שאליו לא נכנסות אסוציאציות זיכרון שאיננו מודעים להן, ומתרכזים רק בתוכן תודעתי זה. אוכל לומר במילים של גתה ב"פאוסט": "אמנם קל הדבר – כך לפחות הוא נראה – אך מה קשה היא קלות זו!" שכן דבר זה חייב להתבצע אצל האחד לאורך שבועות, אצל השני לאורך חודשים. כאשר לומדת אז התודעה לשקוט באופן זה על אותו תוכן תודעה עצמו שוב ושוב, ואנו נעשים שווי-נפש לחלוטין ומפנים את כל תשומת הלב הפנימית והחוויה הפנימית לחיזוק זה, למילוי חיי החשיבה באנרגיה, אנו מגיעים לבסוף לתהליך המנוגד לזה שעבר היוגי – אנו מנתקים את חשיבתנו מתהליך הנשימה.

כיום נראה עדיין ניתוק זה לבריות כאבסורד או פרי הדמיון. אך בדיוק כפי שהיוגי הוביל את חשיבתו אל פנים הגוף כדי לחבר אותה עם הריתמוס של נשימת גופו וכך לחוות את עצמו, את הרוחיות הפנימית שלו, בדיוק כך אנו מנתקים את החשיבה גם משאר תהליכי הנשימה החיים בכל החשיבה הרגילה שלנו. את האימונים המדויקים על כל פרטיהם המתארים במדויק שיטה קפדנית, תמצאו בספרי "כיצד קונים דעת העולמות העליונים?"[2] או "מדע הנסתר"[3] או בספר "על חידות הנפש" וספרי האחרים. בדרך זו מגיעים בהדרגה לא רק לניתוק מהלך החשיבה מתהליך הנשימה, אלא לשחרורו המוחלט מן הגופניות. כעת מבינים לראשונה איזה שירות גדול לאנושות עשתה השקפת העולם המטריאליסטית, או מוטב לומר המכניסטית; היא הפנתה את תשומת לבנו לכך שהחשיבה הרגילה עומדת על הבסיס של תהליכים גופניים. דווקא מכך הגיעה ההמרצה לחפש חשיבה שאינה נסמכת עוד על תהליכים גופניים. אולם זו עשויה להימצא רק כאשר החשיבה הרגילה מתחזקת בדרך שתוארה. בכך אנו מגיעים לחשיבה המשוחררת מהגוף, לחשיבה המתבססת על תהליכים נפשיים בלבד. אכן, בדרך זו אנו לומדים אמנם להכיר את מה שהיה טבע-תמונתי בתוכנו רק כתמונות, אולם כתמונות המציגות לנו חיים עצמאיים בלתי תלויים בגופניותנו.

זהו הצעד הראשון לדרך-הכרה המתאימה לאדם המודרני כיום. בכך אנו מגיעים לחוויה הנסתרת מן התודעה הרגילה. כפי שהיוגי ההודי התקשר בחשיבתו עם ריתמוס הנשימה הפנימי ובכך גם עם עצמיותו הרוחית, שחיה בריתמוס הנשימה, כפי שהוא חדר איפוא פנימה, כך יוצאים אנו החוצה. כשאנו משחררים את החשיבה הלוגית מן האורגניזם, אליו היא מחוברת כחשיבה לוגית, אנו חודרים עם חשיבה זו אל הריתמוס החיצוני של העולם, אנו לומדים כעת לראשונה בחווייתנו שריתמוס חיצוני כזה קיים. כפי שהיוגי הביא את הריתמוס הפנימי של גופו לתודעתו, מגיע לתודעתנו בדרך רוחית ריתמוס קוסמי חיצוני. אם אתבטא בצורה תמונתית: בתודעה הרגילה אנו עומדים באופן זה שאנו מחברים את מחשבותינו באופן לוגי, וכך משתמשים בחשיבה כאמצעי להכרת עולם החושים החיצוני. כעת אנו מאפשרים למחשבה להתנהל במעין אלמנט מוסיקלי, שהינו עם זאת בהחלט אלמנט-הכרה; אנו מקבלים ריתמוס המתקיים בבסיסם של כל הדברים כריתמוס רוחי; אנו חודרים אל העולם כשאנו מתחילים לקלוט אותו ברוח. חשיבתנו הופכת מן החשיבה המופשטת המתה, מן החשיבה התמונתית בעלמא, לחשיבה המתחיָּה בתוך עצמה. זהו המעבר המשמעותי שניתן לבצע מן החשיבה המופשטת הלוגית גרידא אל חשיבה חיה, שעליה יש לנו ההרגשה שהיא מסוגלת ליצור ממשות כפי שתהליכי הגדילה שלנו מהווים ממשות המוכרת על ידינו.

עם חשיבה חיה זו אפשר לחדור עמוק יותר אל הטבע מכפי שמסוגלת לחדור אליו החשיבה הרגילה. הכיצד? אמחיש זאת בדוגמה שנלקחה מהחיים בני זמננו, גם אם היא נתונה במחלוקת. אנו מכוונים את המחשבות המופשטות שלנו למשל בצורה של התבוננות וניסוי אל בעלי החיים הגבוהים. אנו מעמידים לפנינו באמצעות חשיבה זו בצורה תמונתית פנימית את האופן בו מעוצבים איבריה של חיה זו, מערכת העצמות, מערכת השרירים וכן הלאה, וכיצד זורמים תהליכי החיים האחד אל משנהו. אנו יוצרים לעצמנו תמונה מחשבתית של חיה זו, ואז עוברים עם אותה חשיבה עצמה אל האדם ויוצרים לעצמנו גם כאן תמונות מחשבה פנימיות על אדם זה. גם כאן אנו מציבים לפנינו את עיצובן של מערכת העצמות ומערכת השרירים שלו, את הזרימה ההדדית של תהליכי חיים וכן הלאה. אז נוכל להשוות מבחינה חיצונית את התמונות המחשבתיות שהשגנו במקרה האחד או השני. אם אנו נוטים יותר לדרוויניזם אנו מניחים שהאדם התפתח בתהליכים מציאותיים מאבות חייתיים; אם הנטייה שלנו היא יותר ספיריטואלית-אידיאליסטית אנו מעמידים לפנינו קירבה זו בדרך אחרת. לכך לא ניכנס כעת. אולם יש חשיבות לכך שאיננו מסוגלים עם חשיבתנו המופשטת, עם חשיבתנו המתה, כשעיצבנו לעצמנו תמונה על החיה, לעבור ולהגיע מחיי החשיבה הפנימיים אל התמונה האנושית: אנו נאלצים לחדור עם חיי החשיבה אל מציאות החושים החיצונית של האדם, לרכוש את האידיאות ותמונות החשיבה שלנו ממציאות החושים ואז להשוות אותן האחת עם רעותה. לעומת זאת אם אנו חודרים לחשיבה חיה נוכל ליצור אמנם גם אז תמונת חשיבה, אך הפעם תהיה זו תמונת-חשיבה חיה, על מערכת העצמות, על מערכת השרירים, על הזרימה זה לזה של תהליכי חיים בחיה, ואנו יכולים – מאחר שכעת הפכו מחשבותינו למחשבות חיות – לעקוב פנימית אחר מחשבות אלו כמרקם חי ולהגיע במחשבות עצמן לתמונה של האדם. כוונתי לומר: המחשבה על החיה צומחת למחשבה על האדם. על האופן בו אנו מתקדמים כאן אוכל לרמוז רק בדוגמה נוספת.

אם לפנינו מחט מגנטית, אנו יודעים שהיא מגיעה למנוחה רק במצב אחד – כאשר הכיוון שלה חופף לכיוון צפון-דרום, הכיוון המגנטי של אדמתנו. כיוון זה הוא בעל תכונה מיוחדת; לכל הכיוונים האחרים מתייחסת המחט בצורה נייטרלית. כל מה שעומד לפנינו בדוגמה זו יהיה בעבור החשיבה החיה תוצאה של החלל הכללי. לגבי החשיבה החיה החלל לא יהיה יותר הצבה אדישה של דברים האחד לצד משנהו, כפי שהוא מבחינת החשיבה המופשטת המתה; החלל משתנה באופן פנימי, ואנו לומדים לדעת מה פירוש הדבר שבחיה כיוון עמוד השדרה הוא במהותו אופקי. אצל בעלי חיים שבהם אין זה כך, נוכל להוכיח מתוך חוקיות עמוקה שהדבר יוצא דופן במיוחד; באופן מהותי נמצא עמוד השדרה של החיה בקו האופקי: ניתן לומר שהוא מקביל לפני השטח של האדמה. אין זה היינו הך אם עמוד השדרה נמצא בכיוון החלל האופקי הזה או בכיוון האנכי, הכיוון שאליו מזדקף האדם במהלך חייו. כך אנו לומדים לדעת בחשיבה חיה שאם היינו רוצים להביא את הקו העיקרי של החיה לזקיפות, דהיינו להביאו לכיוון שונה של חלל היקום, היו כל האיברים האחרים חייבים להיות מעוצבים מחדש. המחשבה תהפוך למחשבה חיה פשוט באמצעות הסיבוב שייעשה כאן כדי להטות את האוריינטציה האופקית ב-90 מעלות לאוריינטציה אנכית. כך עולה בידינו להמריץ עצמנו פנימית במעבר מצורת החיה לצורה האנושית.

בדרך זו, כשאנו שוקעים תחילה בריתמוס של אירועי הטבע ובכך גם מגיעים אל הרוחי הנמצא בבסיס הטבע, אנו חודרים עוד יותר אל פנימיותם של אירועי הטבע. אנו מגיעים לכך שבמחשבותינו החיות יהיה לנו דבר-מה שעמו אנו צוללים אל הגדילה וההתהוות של העולם החיצוני. אנו מצליחים לחדור אל סודות הקיום, מהם נסוגונו במהלך התפתחות האנושות עקב פיתוח תודעת-האני, פיתוח הרגשת העצמיות.

וכעת יכול כל אחד מכם להעלות טענה כבדת משקל. אפשר למשל לומר: אכן, חשיבה כזו, שהינה חיה לכאורה, נמצאת ברשותם של אנשים מסוימים, אולם ההווה עם השקפת המחקר הרצינית שלו דוחה בצדק "חשיבה חיה", כמו למשל זו שפיתחו שלינג או פילוסוף הטבע אוקן. גם אני מצדיק את אלה המעלים טענה כזו, שהרי האופן בו אוקן ושלינג החֱיוּ בפנימיות אידיאות תמונתיות שהשיגו על תהליכים וישויות חיצוניים, והחילו אותן על עובדות טבע וישויות אחרות כדי לראותן "במובן של הטבע" כביכול, אופן זה יש בו משהו מן הפנטאזיה, משהו הרחוק מן הממשות, שאינו מכיל בקירבו מציאות. כל עוד לא עוברים בדרך ההכרה עם חשיבה חיה זו לאלמנטים אחרים מאשר חשיבה זו עצמה, אין מגיעים באמצעות החשיבה החיה להוויות מציאות אותנטיות. רק כשמוסיפים לאימוני החשיבה גם אימוני רצון ניתן להגיע במחשבות החיות למציאות רוחית אותנטית.

אימוני רצון ניתן לאפיין בדרך שלהלן. אם אנו רציניים לגמרי עם עצמנו, אזי בהסתכלות בחיים הרגילים עשר או עשרים שנה לאחור עלינו לומר לעצמנו: בתוכן הייחודי של חיי הנפש שלנו נעשינו במקרים רבים לאנשים אחרים; אולם נעשינו כאלה כאשר בגיל מאוחר התמסרנו פחות או יותר בפאסיביות לתכונות, לסביבה ולחינוך שהיו לנו בילדותנו. מי שמבקש להגיע להכרת-ידע של מציאות רוחית, חייב לקחת בעצמו במו ידיו, בחינוך-רצון פנימי ומשמעת קפדנית, אם אשתמש בביטוי זה, את מה שלא נלקח עד כה במלוא המובן של חינוך כזה אלא נחווה פחות או יותר בפאסיביות. גם את תיאור האימונים המתאימים לכך, המהווים אימוני נפש אינטימיים, תמצאו בספרים שהוזכרו. ברצוני רק לציין זאת כעיקרון. זהו הדבר החשוב.

כפי שיש לנו היום הרגלים מסוימים שלא היו ברשותנו עדיין לפני עשר שנים, משום שחדרו אלינו רק במהלך החיים, כך אנו יכולים גם לפקוד על עצמנו עם משמעות פנימית מוצקה: הטבַּע בעצמך תכונת-אופי זו או אחרת. בצורה הטובה ביותר מתרחשת הטבעה של תכונות-אופי שלצורך עיצובן חייב האדם לעבוד על עצמו לאורך שנים, באופן זה שהוא מפנה לעתים קרובות שוב ושוב את תשומת לבו לאותו חיזוק של הרצון הכרוך במשמעת עצמית כזו. כשנוטל אדם לידיו בדרך זו את התפתחות הרצון כך שהוא עושה בעצמו את מה שבאופן הרגיל העולם עושה ממנו כאדם, נוטלת החשיבה החיה שמצא האדם באמצעות המדיטציה וההתרכזות, צורה מיוחדת במינה בעבור חווייתנו; היא הופכת יותר ויותר לחוויות כואבות, לחוויות פנימיות של סבל ליסוד הנפשי. אף אחד לא יכול להגיע באמת להכרות-ידע גבוהות אם לא עבר חוויות אלו של סבל וכאב. חייבים לעבור את חוויות הסבל והכאב הללו ואז להתגבר עליהן, כך שהאדם הטמיע אותן במובן מסוים והתעלה מעבר להן, ורכש שוב הלך נפש נייטרלי לגביהן.

אפשר להמחיש את אשר מתרחש כאן באדם כך – והדברים שאני אומר ניתנים ללימוד על כל פרטיהם בצורה מדעית, אלא שביכולתי כעת רק לציין אותם באופן כללי: ניקח את העין. כשפועל עליה האור, כשפועלים עליה הצבעים, מתרחשים שינויים בפנימיות הפיסית של העין. באנושות קדומה הרגישו את השינויים הללו כסבל, ככאב חרישי, וגם אנו היינו מרגישים שינויים אלה בעין ובאוזן ככאב חרישי לולא היינו כה מגושמים, לולא היינו מתייחסים אליהם בנייטרליות כביכול באמצעות המערך שלנו. כל קליטת-חושים בנויה למעשה על כאב וסבל.

כשאנו מחדירים בדרך זו את כל חיי הנפש שלנו בחשיבה חיה בכאב ובסבל, אנו מחדירים גם את הגוף בכאב ובסבל – אך לא באותה דרך כמו הסגפן; אנו משאירים אותו בריא, מניחים לו להתפתח בהתאם לדרישות החיים הרגילים, אבל בתוכנו אנו מרגישים באינטימיות סבל וכאב בנפש. מי שהגיע מעט להכרות-ידע גבוהות יאמר לכם תמיד: את הסבל והשמחה שהביא לי גורל החיים שלי אני מקבל בתודה מגורלי; את הכרות-הידע שלי אני חב למה שסבלתי, לכאבי ולסבלי.

כך מכינים החיים את שוחר הכרת-הידע בדרך מסוימת בכך שחלק מדרכי הכרת-הידע הגבוהה הוא חייב לרכוש באמצעות התגברות על סבל וכאבים. שכן אם אנו מתגברים על הסבל והכאב הללו אנו הופכים את כל ישות הנפש שלנו, אם אשתמש בביטוי זה כהשוואה, ל"איבר חישה", ולמעשה עלינו לומר איבר רוח, איבר נפש. וכעת אנו לומדים לראות בעולם הרוח כפי שבעזרת חושינו הרגילים אנו רואים ושומעים בעולם הפיסי. על שיקולים של תיאוריית הכרה איני צריך לדבר היום. אני מכיר כמובן את הטענה שגם את דרך-ההכרה החיצונית יש לחפש תחילה; אלא שאין זה נוגע לנו היום. ברצוני לומר רק שבאותו חוש עצמו בו אנו מוצאים בחיים הרגילים את העולם הפיסי החיצוני בצורה אותנטית באמצעות קליטת החושים שלנו, אנו מוצאים בצורה אותנטית את עולם הרוח לאחר ההתגברות על סבל הנפש, לאחר שהפכנו באמצעות איבר הנפש והרוח שלנו לאדם נפשי לגמרי.

עם ראיה זו, שאפשר לציין אותה כראיה המדויקת המודרנית בניגוד לכל סוגי הראיה הרוחית המעורפלת הקדומה השייכים לעבר, נוכל גם לחדור אל הגורם המהווה את ישותו הנצחית של האדם. אנו יכולים לחדור בדרך מדויקת אל משמעות האלמוות של האדם. דבר זה נשמור להרצאה מחר, בה אדבר על הקשר המיוחד של השקפת עולם זו אל שאלות הנפש של האדם. היום רציתי רק להראות כיצד בניגוד לדרכי הכרה קדומות, יכול כיום האדם להגיע לדרך הכרה על-חושית מודרנית. היוגי ביקש לחדור אל העצמיות בישות האנושית; אנו מבקשים לחדור אל ריתמוס היקום. הסגפן הקדום הנמיך את תפקודי גופו כדי לדחוק לתוכו כביכול את החוויה הרוחית-נפשית על מנת שתוכל לשהות בו בפני עצמה. דרך ההכרה המודרנית אינה נוטה לסגפנות; היא דוחה את כל אמנויות הסגפנות. שתי הדרכים המודרניות משאירות איפוא את האדם כשהוא עומד במלואו בתוכם של החיים. הדרך הסגפנית והדרך היוגית הקדומות משכו את האדם אל מחוץ לחיים.

כך ניסיתי לתאר לכם היום דרך שניתן לעשותה בכך שמפתחים בנפש כוחות הכרה רדומים בסוג הכרה שהינו יותר רוחי-נפשי מזה שהתפתח פעם.

ברצוני עוד לציין לסיום, שבדרך זו גם מצליחים לחדור עמוק יותר אל הטבע. השקפת העולם שעליה אני מדבר כאן אינה עומדת בשום התנגדות למדעי הטבע של תקופתנו. להפך: היא דווקא נוטלת את השקפת המחקר האמיתית במחקר זה של מדעי הטבע, ומפתחת אותה באמצעות האימונים שלה כיכולת עצמית אנושית. מדעי הטבע בני זמננו מחפשים דיוק ומרגישים מסופקים במיוחד כשהם יכולים למצוא דיוק זה באמצעות יישום המתמטיקה על תהליכי הטבע. מדוע? זה קורה משום שקליטות הרשמים הנותנות לנו את הטבע החיצוני באמצעות החושים כדי שנתבונן בו ונבצע בו ניסויים, נמצאות לחלוטין מחוצה לנו. אנו חודרים אליהן באמצעות דבר-מה שאנו מפתחים אך ורק בישותנו האנושית הפנימית ביותר, אנו חודרים אליהן עם הכרות-הידע המתמטיות. מצטטים תמיד אמירה מסוימת של קאנט, אך היא מופעלת לעתים קרובות הרבה יותר בחשיבה של מדעי הטבע. זוהי האמירה: "בכל הכרת-ידע יש מדעיות רק במידה בה היא מכילה מתמטיקה". זוהי חד-צדדיות כאשר משתמשים במתמטיקה הרגילה. אך כשמחילים אותה על תופעות הטבע, על תופעות הטבע חסר-החיים, ורואים אפילו אידיאל מסוים, למשל, בכך שסופרים את הכרומוזומים בגרעין, ממחישים בכך כיצד מרגישים האנשים סיפוק כאשר מגדירים במתמטיקה את הדברים שבאופן הרגיל אנו רואים כדברים חיצוניים העומדים לצדנו או מולנו. מדוע? משום שהמתמטיקה נחווית בפנימיותנו בוודאות בלתי אמצעית, דבר שאנו ממחישים לעצמנו אמנם לעתים קרובות בשרטוטים, אלא שהשרטוטים אינם מהותיים בעבור הוודאות, בעבור האמת. האלמנט המתמטי נראה ונמצא באופן פנימי, ואלמנט זה שאנו מוצאים באינטימיות פנימית, אנו מחברים עם מה שנראה חיצונית. בכך אנו מרגישים סיפוק.

מי שמסתכל לעומק על תהליך הכרה זה בכל כוליותו חייב לומר לעצמו: רק מה שמסוגל האדם לחוות ולראות באמת באמצעות כוחות הפנימיות שלו, יכול לספק אותו מבחינת הכרת-הידע, רק הוא יכול להובילו למדע. עם המתמטיקה חודר האדם אל העובדות והמבנים המהותיים של העולם חסר החיים, ולכל היותר רק בצורה פרימיטיבית אל עולם החי. אם נבקש לחדור אל דרכי ההשפעה הגבוהות של העולם החיצוני, אנו זקוקים לראיה פנימית מדויקת במידת הדיוק של ההסתכלות המתמטית. אפילו אחד המייצגים של האסכולה ההקֶליאנית הודה בצורה מודגשת שחייבים לחתור לדרכי מחקר והתבוננות שונות לגמרי אם מבקשים לעלות מן הטבע האנ-אורגני אל האורגני. בעבור היסוד האנ-אורגני יש לנו את המתמטיקה והגיאומטריה; בעבור היסוד האורגני, בעבור היסוד החי, אין לנו מאומה המעוצב פנימית כמו משולש, עיגול או אליפסה. מגיעים ליסוד זה בחשיבה חיה: לא במספרים רגילים וצורות מתמטיות רגילות אלא עם מתמטיקה של ראיה איכותנית, הפועלת באורח מעצב, הנתפסת – עלי לומר זאת גם אם יישמע הדבר לאנשים רבים כאיום ונורא – באלמנט האמנותי.

כשאנו נכנסים עם מתמטיקה כזו אל העולמות שאליהם איננו יכולים להיכנס אחרת, אנו מרחיבים השקפה של מדע-טבע לגבי המישור הביולוגי. ונוכל להיות בטוחים שיגיע פעם העידן בו יאמרו: תקופות קודמות הדגישו בצדק שניתן להשיג מדע מתוך הטבע האנ-אורגני במידה בה מקבלים אותו עם המתמטיקה במובנה הרחב ביותר, במידה בה המתמטיקה הינה כַּמוּתָנִית; על תהליכי החיים ניתן להשיג מדע במידה בה אנו מסוגלים לחדור אליהם עם צורת חשיבה חיה פנימית, עם ראיה רוחית מדויקת.

אנשים אינם משערים עד כמה אופן זה של ראיה רוחית קרוב במציאות להסתכלות המתמטית. כאשר יבינו פעם כיצד מתוך הכרת טבע רוחית מודרנית תושג הכרת-רוח, ימצאו שמדע הרוח אליו אנו מתכוונים כאן מוצדק לגמרי – בדיוק ממישור זה של הכרת-טבע מודרנית. שכן הוא לא יתייצב כנגד הממצאים המשמעותיים והמפוארים של מדעי הטבע; הוא יחפש משהו אחר: כפי שבעומדנו מול אדם אנו רואים בחושינו החיצוניים את צורתו הפיסית, את המחוות שלו, את הבעות פניו, את המבט הייחודי של עיניו, אך אנו מכירים רק את חיצוניותו אם איננו מסתכלים דרך כל זה על היסוד הנפשי שבו, שרק באמצעותו אנו רואים את האדם כולו העומד בפנינו. בדומה לכך עם מדע-טבע בלבד, בלי ללכת בדרך רוחית, אנו רואים רק את הפיסיונומיה החיצונית של העולם, את המחוות של העולם, את המימיקה של העולם. רק כשאנו חודרים מעבר לפיסיונומיה החיצונית שמעניקות לנו תופעות הטבע, מעבר למימיקה ולמחוות, אל היסוד הנפשי של העולם, רק אז אנו מכירים משהו ממה שאליו אנו עצמנו קרובים כיסוד הנצחי של עולם זה.

זאת מבקשת אותה השקפה של מדע הרוח שאת השיטות שלה הצגתי בפניכם באופן מנחה. אין היא רוצה להיות מתנגדת של מדעי הטבע המודרניים שחוגגים את ניצחונם; היא מבקשת לקבל אותם במלואם על משמעותם ומהותם, כפי שרוצים לקבל את האדם החיצוני במלואו. אך היא מבקשת להסתכל על הנפש כפי שחודרים אל האדם באמצעות חוקי הטבע לא עם דילטנטיות ושטחיות אלא עם השקפה רצינית, לחדור דרך הפיסיונומיה של חוקי הטבע אל הרוחי והנפשי העומדים בבסיס העולם. וכך שואפת השקפת מדע הרוח לא להיות מתנגדת של מדעי הטבע, אלא להוות את הנפש והרוח של מדעי הטבע הללו.

————————————————————————

  1. יצא לאור בעברית בהוצאת ניצת השחר.
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת מיכאל.
  3. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *