רודולף שטיינר

דורנאך, 19 בינואר, 1923 GA220

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי. דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות:  ראו כאן

לכל אורך האבולוציה האנושית המודעת, האמת, היופי והטוב נחשבו לשלושת האידיאלים הגדולים של האנושות. אפשר לומר ששלושת האידיאלים האלה נתפסו באופן אינסטינקטיבי כמטרות נשגבות ביותר, או במילים מדויקות יותר, כתכונות הנעלות ביותר שהאנושות שואפת אליהן. בתקופות עתיקות היה לאנושות ידע עמוק יותר מאשר היום אודות טבעם של בני האדם והקשר שלהם עם העולם. לפיכך, אנשים יכלו לדבר בצורה מוחשית יותר על מושגים כמו אמת, יופי וטוב מאשר היום בזמננו, כאשר אנשים מעדיפים את המופשט. אך כעת, מדע הרוח האנתרופוסופי מאפשר לנו להצביע על דברים כאלה שוב בצורה מוחשית יותר, למרות שכאשר אנו עושים זאת, לעיתים קרובות אנו נתקלים בהתנגדות. כי בתקופה שלנו, אנשים מעדיפים שהדברים יישארו מעורפלים ומטושטשים כאשר מדובר בלהתעלות מעבר לעובדות של חיי היומיום.

היום אנו נבהיר כיצד התוכן של המילים אמת, יופי וטוב קשור לטבעם של בני האדם. כאשר מתבוננים באדם בעיני הנפש, הדבר הראשון שאנו רואים הוא הגוף הפיזי. כיום הגוף הפיזי הוא למעשה אובייקט של התבוננות חיצונית בלבד. אין מודעות לגבי האופן בו גוף זה נבנה בכל פרטי צורתו ותפקודו בקיום הקדם-ארצי. בקיום הקדם-ארצי, בני האדם חיים בעולם רוחי טהור. אך כפי שהזכרתי בהרצאות קודמות, בעולם הרוח וביחד עם ישויות רוחיות גבוהות יותר אנו בונים את האב-טיפוס הרוחי, את הצורה הרוחית, של הגוף הפיזי. הגוף הפיזי כאן בכדור הארץ אינו אלא דימוי, דימוי פיזי של הזרע הרוחי שהאדם עצמו יצר במובן מסוים בקיום הקדם-ארצי.

עלינו להבין שלמרות שאנו מרגישים את הגוף הפיזי שלנו כאן בחיים הארציים, בימינו אין מודעות רבה לגבי מה בדיוק כרוך בכך. אנו מדברים על האמת, אך איננו יודעים שהרגש שלנו לאמת קשור למודעות שלנו לגוף הפיזי. כאשר אנו עומדים מול עובדה פשוטה, אנו יכולים ליצור באופן מודע מושג שמתאים במדויק לעובדה ולכן הוא אמיתי, או ההיפך, מתוך חוסר דיוק או עצלות פנימית, או מתוך אנטיפתיה ישירה לאמת – כלומר מתוך השקריות שלנו – אנו יכולים ליצור מושג שאינו קשור לעובדה, שאינו חופף את העובדה. כאשר אנו חושבים את האמת, אנו בהרמוניה עם הרגש שלנו לגבי הגוף הפיזי, ואפילו עם תחושת הקשר בין הגוף הפיזי הזה לקיום הקדם-ארצי. אך אם מתוך עצלות או חוסר תשומת לב או שקריות אנו יוצרים מושג שאינו תואם את העובדה, אנו כאילו קורעים את החוט שמחבר אותנו לחיינו הקדם-ארציים. אם אנו נכנעים לשקריות, אנו קוטעים משהו ממה שמחבר אותנו לחיינו לפני הלידה. במשך החיים לפני הלידה, אנו טווים את מה שניתן לתאר כמארג רוחי עדין שלאחר מכן מתעבָּה ויוצר העתק, שהוא הגוף הפיזי. ניתן לומר שהגוף הפיזי מחובר לקיום הקדם-ארצי בחוטים רבים, ושכניעה לשקריות מנתקת חוטים אלה. התודעה האינטלקטואלית שמאפיינת אותנו כיום, בתחילת עידן נפש התודעה, אינה מבינה זאת. זו הסיבה שבגללה אנשים בימינו נכנעים לאשליות כה רבות לגבי הקשר שלהם עם הקיום הקוסמי.

כיום אנו רואים במצב הבריאות הפיזית שלנו עניין פיזי בלבד. אך לכניעה לשקריות ולניתוק של החוטים המחברים אותנו לקיום הקדם-ארצי יש השלכות והשפעות מוגדרות על הגוף הפיזי, במיוחד על מצב מערכת העצבים. למעשה, התחושה שלנו של קיום רוחי בעולם נובעת מהתחושה שיש לנו לגבי הגוף הפיזי שלנו. והתחושה הזאת של קיום רוחי תלויה בתחזוקת החוטים שקושרים בין הגוף הפיזי לקיום הקדם-ארצי. אם חוטים אלה נקרעים, אנו חייבים ליצור תחליף לתחושת הקיום הבריאה שלנו. אנו עושים זאת באופן לא מודע. ואז למעשה אנו תלויים בלספק לעצמנו תחושת קיום כך שאנו מאמצים איזושהי דעה קונבנציונלית ומקובלת. אך בהדרגה האנושות הגיעה למצב של חוסר ביטחון פנימי לגבי תחושה זו של קיום רוחי, וחוסר ביטחון זה חודר אף לגוף הפיזי. האם עדיין נשארת כיום איזושהי עדות לתחושה זו של קיום רוחי טהור, תחושה שניתן למצוא אותה כיותר ויותר נוכחת ככל שאנו מתבוננים יותר רחוק בעבר בהיסטוריה?

חישבו רק על האמצעים הרבים שדרכם אנשים היום מנסים “להיות מישהו” – בכל אמצעי, חוץ מדרך חייהם הרוחניים הפנימיים הראשוניים. אולי אנו רוצים להיות “מישהו” דרך איזה תואר מקצועי. נניח שאנו רוצים להיות עורך דין, אז אנו מאמינים שאנו קיימים בכך שאנו יכולים להשתמש באיזה שם קונבנציונלי לישותנו, כאשר מה שבאמת חשוב הוא שנהיה מסוגלים לקלוט את קיומנו מתוך הרגש הפנימי שלנו, לא משנה מהן הנסיבות החיצוניות.

מהו הדבר שיכול לחזק את האדם בתחושת הקיום הזאת? בקיום הארצי אנו בעצם חיים בעולם שהוא רק העתק של המציאות האמיתית. לאמיתו של דבר, אנו מבינים נכון את העולם הפיזי הזה רק כשאנו רואים בו דימוי של המציאות הממשית. אבל עלינו להרגיש את המציאות האמיתית בתוכנו. עלינו להרגיש את הקשר שלנו לעולם הרוח. ואנו יכולים לעשות זאת רק אם כל מה שמחבר אותנו לקיום הקדם-ארצי שלנו נשאר ללא פגע.

חיבור זה מחוזק באמצעות אהבתנו לאמת אבסולוטית ולאֲמִתּוּת. שום דבר אינו מחזק את תחושת הקיום האמיתית והמקורית שלנו כמו הרגש הזה של אמת ואֲמִתּוּת. להרגיש שזו חובתנו לבחון את הדברים היטב לפני שאנו אומרים אותם, להרגיש שזו חובתנו קודם לבדוק את הגבולות שבמסגרתם ניתן לומר את הדברים הללו – זה תורם לייצוב הפנימי האמיתי של תחושת קיום ראויה לאדם. תחושת קיום זו קשורה לעובדה שאנו מודעים לרוח בתוך הגוף הפיזי, ולכן עלינו להכיר בקשר ההדוק בין הגוף הפיזי והאידיאל של האמת.

כפי שהזכרתי זאת לאחרונה בהרצאות אחרות, אנו רוכשים את הגוף האתרי שלנו – את גוף החיים, הגוף של הכוחות המעצבים – רק זמן קצר לפני שאנו יורדים מהקיום הקדם-ארצי לחיים הארציים. ניתן לומר שאנו אוספים את הכוחות של העולם האתרי בכדי ליצור את הגוף האתרי שלנו. גם בנושא זה, הייתה הבנה טובה יותר לאנושות בתקופות קודמות מאשר כיום. לאנושות בת זמננו אין הרבה תחושה של גוף אתרי. ההיפך הוא נכון: עצם הרעיון של קיום גוף אתרי לרוב נתקל בלעג. אולם אנו יכולים לפתח תחושה חזקה יותר לגוף האתרי באמצעות חוויית היופי.

כאשר האמת והיושר הופכים עבורנו לחוויות אמיתיות, אנו במובן מסוים חיים נכון בגוף הפיזי שלנו. כאשר אנו מפתחים רגש נכון ליופי, פירוש הדבר הוא שיש לנו קשר נכון לגוף האתרי שלנו, הגוף של הכוחות המעצבים. היופי קשור לגוף האתרי כשם שהאמת קשורה לגוף הפיזי.

הדבר יתבהר כאשר נחשוב על משמעות היופי כפי שהוא מתגלם ביצירת אמנות יפה באמת. אם יש מולנו אדם אחד בגוף פיזי של בשר ודם, אנו יודעים שהוא אחד מני רבים. אך למעשה אין משמעות לאדם אינדיבידואלי ללא בני האדם הרבים שחיים סביבו. האינדיבידואל שייך לכל אלה, ואלה שייכים אליו. השורשים שמחברים אדם ארצי אחד לקיום הפיזי היו מעטים ביותר ללא אותם אנשים אחרים. לעומת זאת, אם אנו מציגים אדם באמנות – בפיסול, ציור או דרמה – אנו שואפים ליצור משהו שהוא מספיק ושלם בזכות עצמו, משהו שמכיל בתוכו את העולם כולו כביכול, כשם שהאדם האינדיבידואלי מכיל למעשה את העולם כולו בגופו האתרי לאחר שהוא אסף כוחות אתריים מהיקום כולו כדי לעצב את גופו האתרי בקיום הארצי.

בעבר, לאנושות היה רגש עוצמתי ליופי (כמובן, כפי שהוא נתפס אז), הרבה יותר עוצמתי ממה שיש לנו היום. אך איננו יכולים להיות בני אדם במובן האמיתי של המילה אם אין לנו חוש ליופי, מפני שחוש היופי משמעותו להתעורר לגוף האתרי. היעדר חוש ליופי משמעותו להתעלם מהגוף האתרי, להתכחש לו או לא להיות ער לו.

האדם המודרני אינו מודע לכל זה. אך כשהיוונים העתיקים התקרבו למקדש, או ראו את פסל האל במקדש, הם חוו תחושה של חום פנימי זוהר, מעין אור שמש פנימי. הם אף הרגישו איך כוחות זרמו כמעין מתנה לתוכם ולתוך האיברים השונים של הגוף. היוונים שנכנסו למקדש וראו את פסל האל יכלו לומר מכל הלב: “מעולם איני חש את מבנה אצבעותיי, ממש עד לקצותיהם, באופן ברור וחי כמו שאני מרגיש אותם כאשר אני נכנס למקדש בו עומד בפניי פסל האל. מעולם איני חש את הקשת של המצח שלי לוחץ כלפי חוץ מעל אפי חזק כמו שאני מרגיש אותו כאשר אני נכנס למקדש בו נמצא פסל האל.” מול היופי, היוונים הרגישו חדורים ברגש, בחום ואור פנימי, בהשראה אלוהית. זה לא היה אלא החוויה של להרגיש עצמם בגוף האתרי.

ליוונים הייתה גם תחושה שונה מאוד לגבי הכיעור. כבני אדם מודרניים, אנו חווים את הכיעור לרוב בצורה מופשטת מאוד – אולי בפָּנִים, אם אנו רוצים למקם אותו. היוונים חשו קור בכל גופם כאשר הם פגשו כיעור, וכיעור קיצוני אף גרם להם לצמרמורת. בזמנים העתיקים, אנשים יכלו להרגיש בצורה כה ממשית את הגוף האתרי, אך לאורך האבולוציה אנחנו איבדנו חלק מהטבע האנושי שלנו. כל הדברים הללו שדיברתי עליהם, כל החוויות הקדומות האלה, נשארים בתחום הלא מודע עבור האדם המודרני, כי הנטייה שלו היא לחוות את הראש, שמכיל את איבר ההבנה הרציונלית והמופשטת.

ניתן לומר שההתלהבות לאמת ולאֲמִתּוּת מאפשרת לבני האדם לפתח לפחות במידה מסוימת, במעמקי הלא-מודע, חוש לקיום הקדם-ארצי. לעידן בו לא קיים חוש כזה אין גם תחושה אמיתית לאמת ולאֲמִתּוּת. אך כאשר אנו מפתחים בנחישות ובעוצמה רגש לאמת, הוא שוב מחבר אותנו חזק לקיום הקדם-ארצי שלנו. זה גם גורם לעצב מסוים לעלות בתוכנו, כי אנו חווים את ההווה על כדור הארץ במידה עוצמתית יותר. אם בחיים הפנימיים שלנו אנו לא רק כנים אלא גם מפתחים התלהבות גדולה לאמת ולאֲמִתּוּת, אנו תמיד נרגיש קצת עצובים כאשר אנו חווים את ההווה הארצי, ועצב זה ימצא נחמה רק כאשר הרגש ליופי יאיר ויחמם את נפשנו. היופי מחזיר לנו את השמחה במקום העצב שתמיד מתקיף אותנו כאשר אנו מפתחים התלהבות גדולה לאמת ולאֲמִתּוּת. באופן עדין ואינטימי, התלהבות זו תמיד אומרת לנו שאת האמת ניתן למצוא בקיום הקדם-ארצי שלנו בלבד, שיש לנו רק הד ממנה כאן על כדור הארץ. כאשר עזבנו מאחור את קיומנו הקדם-ארצי, איבדנו את האפשרות שנהיה נטועים בצורה נכונה במהות האמת. רק באמצעות ההתלהבות שלנו לאמת ואֲמִתּוּת, אנו יכולים באמת לשמור על הקשר שלנו עם הקיום הקדם-ארצי.

באמצעות רגש כן ואמיתי ליופי אנו יכולים ליצור מחדש חיבור לחיים הקדם-ארציים בזמן החיים הארציים. לכן, בכל היבטי החינוך, בכל התופעות החיצוניות של התרבות והציביליזציה, אל לנו להמעיט מערכו של היופי. סביבה תרבותית מלאה במכונות מכוערות, בעשן ובארובות, סביבה בה חסר לחלוטין כל יופי, מהווה עולם שאינו רוצה שבני האדם ייצרו קשר עם קיומם הקדם-ארצי. ניתן לומר, לא כאנלוגיה, אלא כאמת אבסולוטית, שעיר מבוססת על טוהרת התעשייה מהווה בית נפלא עבור אותם דמונים שרוצים לגרום לנו לשכוח את קיומנו הקדם-ארצי בעולמות הרוח.

אך כאשר אנו נכנעים ליופי, המחיר אותו עלינו לשלם יהיה ההבנה שהיופי מעצם מהותו וטבעו אינו מושרש במציאות. למשל, ככול שנצליח ליצור צורה אנושית יותר מושלמת ביופייה בציור או בפיסול, נצטרך להודות בפני עצמנו שאין היא תואמת לכל מציאות חיצונית בקיום הפיזי. היא מהווה רק נחמה אותה מעניק לנו דימוי יפה, נחמה שממשיכה רק עד שעוברים דרך שערי המוות.

עולם הרוח בו אנו חיים במשך קיומנו הקדם-ארצי הוא תמיד נוכח. עלינו רק להושיט את הידיים אל עולם הרוח הקדם-ארצי הזה. אך למרות שעולם זה תמיד נוכח, הקשר שאנו יוצרים עימו כאשר בוערת בנו התלהבות לאמת ולאֲמִתּוּת הוא קשר שקיים רק עבור הרובד העמוק ביותר של הלא מודע שלנו. מצד שני, עבור החיים הארציים עצמם, אנו יוצרים קשר עם עולם הרוח באמצעות ההתלהבות שלנו מול היופי.

במובן רוחני גבוה יותר, לומר שעלינו להיות אמיתיים פירושו שאל לנו לשכוח שפעם חיינו חיים קדם-ארציים בעולם הרוח. לומר שעלינו להיות מלאי התלהבות לוהטת כלפי היופי פירושו שבחיי הנפש שלנו עלינו ליצור לפחות דימוי של קשר חדש לעולם הרוח של קיומנו הקדם-ארצי. אך כיצד נוכל לפתח כוח ממשי שיכול להוביל אותנו ישירות לתוך עולם הרוח אותו עזבנו מעצם התגשמותנו כבני אדם שירדו מהקיום הקדם-ארצי לחיים ארציים?

אנו מפתחים כוח זה כאשר אנו ממלאים את עצמנו בטוּב, בטוּב שגורם לנו לחשוב קודם על האדם השני, בטוּב שגורם לנו לרצות להתעלות מעבר להכרת עצמנו בלבד, מעבר להתעניינות בעצמנו בלבד, מעבר להיותנו מודעים רק למה שמתרחש בתוכנו, בטוּב שמאפשר לנו להיכנס עם הנפש שלנו אל תוך ישותו וחווייתו האינדיבידואלית והייחודית של אדם אחר. טוּב זה חובק מספר רב של כוחות בנפש האדם. וכוחות אלה נוטעים בתוכנו אלמנטים בהם היינו חדורים באופן מלא רק בקיום הקדם-ארצי. היופי מעניק את הדימוי של חיבור לעולם הרוח אותו עזבנו למען קיומנו הארצי, ואנו מחברים מחדש את עצמנו ואת חיינו הארציים עם קיומנו הקדם-ארצי דרך היותנו בני אדם טובים. בני אדם טובים הם אלה המסוגלים להיכנס עם נפשם שלהם לתוך נפשו של הזולת. למעשה, כל מוסריות, כל מוסריות אמיתית, תלויה ביכולת הזאת להיכנס עם נפשך לתוך הנפש של הזולת. ללא מוסריות אי אפשר לשמר מבנה חברתי אמיתי של האנושות על כדור הארץ.

ברגע שמוסריות זו מתגשמת, היא מובילה לאימפולסים של רצון משמעותיים מאוד, אימפולסים שהופכים למציאות בצורת מעשים בעלי מוסריות גבוהה. אך זה מתחיל כאימפולס שחודר את הנפש כולה כאשר אנו מסוגלים, למשל, להרגיש סימפתיה אמיתית כשאנו רואים קמט של דאגה על מצחו של הזולת, לפחות הגוף האסטרלי שלנו לובש את אותה הבעה של דאגה. הטוּב שוכן בגוף האסטרלי האנושי, כשם שהחוש לאמת ולאֲמִתּוּת מופיע כאשר הוא נטוע בצורה נכונה בגוף הפיזי, וכשם שהתלהבות חמה מול היופי מתגלית בגוף האתרי. הגוף האסטרלי אינו יכול להיות בריא או לתפוס את מקומו הנכון בעולם אם האדם אינו מסוגל להחדיר אותו במה שבא מתוך הטוּב.

לאמת יש קשר עם הגוף הפיזי, ליופי עם הגוף האתרי, ולטוּב עם הגוף האסטרלי. זוהי המציאות המוחשית של שלושת המושגים המופשטים, אמת, יופי וטוּב. אנו יכולים להבין כעת מה משתקף באופן אינסטינקטיבי בשלושת האידיאלים הללו של מהות ישות האדם.

העיקר כאן הוא שאידיאלים אלה מנסים להביע את המידה בה בני אדם אכן מסוגלים לחיות בהתאם לפוטנציאל האנושי המלא. הם מסוגלים לכך אם הם חיים בגוף הפיזי שלהם לא רק בהתאם לטבע או לדעות הקונבנציונליות, אלא כבני אדם המתמסרים לאמת ולאֲמִתּוּת. אך בני אדם יכולים באמת לבטא באופן ראוי את הפוטנציאל המלא של היותם אנושיים רק אם, באמצעות החוש שלהם ליופי, הם הופכים להיות יותר ויותר מסוגלים לעצב את הגוף האתרי למשהו שחי עבורם. אין ספק שלבני אדם חסר הרגש הנכון ליופי, אלא אם כן הם מרגישים שבתוכם מתעורר משהו ממה שתיארתי כחוויה הטבעית של היוונים מול היופי. חברים, אנו יכולים לבהות במשהו יפה או יכולים לחוות התרגשות בתוכנו מול היופי שבו. למעשה, רוב האנשים כיום רק בוהים ביופי, כך שדבר אינו מתעורר בגוף האתרי. לבהות במשהו אינו אומר שאנו חווים אותו. אך ברגע שאנו חווים את היופי באופן חי בתוכנו, גם הגוף האתרי מתעורר לחיים.

בהתחלה, אנו יכולים לעשות מעשים טובים מתוך הרגל, או מפני שאולי נֵענש אם נעשה מעשה רע – או מפני שאחרים יכבדו אותנו פחות אם נעשה משהו רע, וכו’. אך אפשר גם לעשות טוב מתוך אהבה אמיתית לטוב במובן שתיארתי זאת לפני כמה עשרות שנים בחשיבה אינטואיטיבית כדרך רוחנית. חוויה כזאת של טוב בתוך האדם תמיד מובילה להכרה במציאותו של הגוף האסטרלי האנושי. לאמיתו של דבר, אנו יודעים את הסיבה לטוב רק אם יש לנו חוש מסוים לגוף האסטרלי באדם. הזיהוי שלנו את הטוב או הדיבור אודות הטוב יישאר לעולם משהו מופשט אלא אם כן ההתלהבות שלנו כלפי הטוב – כלפי הטוב האמיתי והכן, כלפי הטוב שמבינים אותו באהבה –יוביל אותנו לחוות את הגוף האסטרלי.

לכן, החוויה של הטוב איננה, כמו במקרה של היופי, אך ורק קשר עם הקיום הקדם-ארצי בצורת דימוי שקיים רק עד שאנו עוברים דרך שערי המוות. החוויה של הטוב מאחדת אותנו באמת עם העולם שעליו אמרתי שהוא תמיד נמצא – כל מה שעליך לעשות הוא להושיט את היד ותגיע אליו. חוויית הטוב היא חיבור ממשי. היא מצביעה ישירות אל העולם שאליו ניכנס כאשר נעבור דרך שערי המוות. כשאנו חיים בטוב אמיתי, במה שאנו עושים בחיים הארציים נוכחים כוחות שימשיכו להיות נוכחים מעבר לשערי המוות.

בעיקרו של דבר, החוש שלנו לאמת ולאֲמִתּוּת נשאר בתוכנו – אם הוא אכן קיים – כירושה מקיומנו הקדם-ארצי. החוש שלנו ליופי נשאר איתנו – אם הוא אכן קיים – מפני שאנו רוצים לשמור לפחות דימוי של הקשר הקדם-ארצי שלנו לרוחניות ככל שאנו עוברים דרך החיים הארציים. למעשה, יש לנו צורך פנימי לא לנתק את הקשרים שלנו עם עולם הרוח, אלא לשמור על קשר אמיתי עימו באמצעות הטוב שאנו מפתחים בתוכנו ככוח אנושי.

להיות בעל חוש לאמת פירושו שיש לנו את החיבור הנכון לעבר הרוחי שלנו. להיות בעל חוש ליופי פירושו שאין אנו מכחישים את הקשרים לעולם הרוח בקיומנו הפיזי הנוכחי. להיות טוב פירושו ליצור זרע לעולם הרוח בעתיד.

כך אנו יכולים לומר ששלושת המושגים של עבר, הווה ועתיד – במידה בה הם ממלאים תפקיד בחיים אנושיים מלאים ובמידה בה הם מובנים באופן מוחשי – מקבלים תוכן משמעותי דרך שלושת המושגים של אמת, יופי וטוב.

אנשים שקריים מכחישים את עברם הרוחי. שקרנים מנתקים את החוטים המחברים אותם לעברם הרוחי. אלה שמתעלמים מהיופי רוצים ליצור מקום על האדמה שבו השמש של הרוח אינו זורח עליהם, בו הם יכולים להתהלך בחושך נטול רוח, כביכול. אנשים שמכחישים את הטוב מוותרים על עתידם הרוחי – אך אז היו רוצים לקבל אותו בדרך אחרת, באמצעות פתרון חיצוני כלשהו.

היה זה באמת מתוך אינסטינקט עמוק ששלושת האידיאלים של אמת, יופי, וטוב נתפסו כאידיאלים הגדולים ביותר של השאיפה האנושית. אך רק עכשיו, בימינו ובעידן שלנו, כאשר אידיאלים אלה הפכו ללא יותר ממילים ריקות, אנו שוב נמצאים במקום בו נוכל למלא אותם בתוכן האמיתי שלהם.