האמנויות ושליחותן – 02

האמנויות ושליחותן

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו באוסלו בתאריכים מאי, יוני 1923 GA276

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות בשם האמנויות ושליחותן – ראו כאן

הרצאה מספר 2        1.6.1923

תוצאה אחת מן המדע הרוחי האנתרופוסופי – עם היקלטו לתוך הציביליזציה – תהיה הפריית האמנות. דווקא בזמננו התמעטה במידה ניכרת הנטייה האנושית לאמנות. אפילו בחוגים אנתרופוסופיים לא כל אחד מבין היטב את העובדה שהאנתרופוסופיה שואפת לטפח, בכל דרך אפשרית, את האלמנט האמנותי.

דבר זה קשור כמובן, להתרחקותו של האדם המודרני, שנזכרה קודם לכן, מהאמנותי. כיום אין חווים עוד את תחושת ההתלכדות שבין החיים הרוחיים והאמנות באותה דרך חיובית כפי שחווה גיתה ורבים מבני דורו. בהדרגה עלתה ההשקפה, שהאמנות מהווה משהו שאינו משתייך כצורך לחיים, אלא נוסף עליהם כמעין מותרות. כשהנחות כאלה שולטות, אין לתמוה על התוצאה.

בזמנים שבהם הראיה הרוחית הקדומה סללה דרך לקשר חי עם העולם הרוחי, נחשב האמנותי כחיוני בהחלט לציביליזציה. ייתכן ונחוש אנטיפתיה לאופי המתהדר-תכופות והנוקשה-לעיתים של דפוסי אמנות מזרחיים ואפריקניים, אך לא בכך אנו דנים. בהרצאה זו ובהמשך נתמקד לא בתגובה שלנו לאיזשהו דפוס אמנות מסוים, אלא באורח שבו משבצת גישת האדם את כל האמנויות במסגרת הציביליזציה. קיים צורך לראות זיקה וודאית בין חיי הרוחי בימינו ולבין הגישה לאמנות שהתייחסנו אליה קודם.

אם היום, כמקובל, מישהו רואה את האדם כתוצר טבע עליון ביותר, כישות שהתהוותה בנקודת-זמן מסוימת באבולוציה של האדמה (חלק מסדרה אבולוציונית שמעצבת מגוון ישויות), הרי שהוא מסלף את מעמדו של האדם ביחס לעולם. מסלף זאת, כי לאדם, למעשה, אין זכות לשביעות-הרצון העצמית שהיתה נכנסת לנפשו, באורח בלתי נמנע, כאימפולס נפש ראשוני אילו היווה באמת את הנקודה הסופית של בריאת הטבע. אילו התפתחו בעלי החיים בדרך שמניח בדרך כלל מדע הטבע, כי אז האדם, כתוצר הטבע העילאי ביותר, צריך היה למצוא סיפוק במצבו זה בקוסמוס. לא היתה לו זכות כלל וכלל ליצור משהו שעולה על הטבע.

למשל – אם מישהו רוצה ליצור באמנות, כפי שעשו היוונים, ישות אנושית אידיאלית – הוא יהיה בלתי מרוצה במה שיש לטבע להציע. כי אם מישהו מרוצה – לעולם לא יוכל להחדיר לתוך הטבע משהו שעולה עליו. באורח דומה, אם מישהו מרוצה משירת הזמיר והעפרוני, לעולם לא יוכל ליצור סונטות וסימפוניות. צירוף כזה של צלילים היה נראה בלתי אמיתי כשהאמיתי והטבעי התמצה כבר על ידי הציפורים.

השקפת העולם הנטורליסטית דורשת שהללו שברצונם ליצור משהו יהיו מרוצים בחיקויים של הטבעי, כי רק כאשר אנו ניצבים פנים אל פנים מול עולם שונה מהעולם הטבעי, אנו יכולים לראות בהעפלה מעל לטבע כזב והעמדת פנים.

אנו חייבים לתפוס עובדה זו. אולם בני האדם של ימינו אינם מסיקים את המסקנה ההגיונית מהנטורליזם בהשפעותיו על האמנויות. מה היה קורה אילו עשו זאת? כי אז היו דורשים שהאנשים יחקו את הטבע בלבד. אולם אילו היו מראים ליווני מלפני איסכילוס חיקוי גרידא של הטבע היה זה אומר משהו כדלהלן: "לשם מה כל זה? לָמה להניח לשחקנים לדבר כאנשים בחיי היומיום? אם ברצונך לשמוע דברים כאלה לך לרחוב. מדוע להציג אותם על הבמה? זה לגמרי בלתי נחוץ. הרחוב הוא מקום טוב בהרבה לשמיעת מה שאומרות הבריות זו לזו בחיים היומיומיים." ובמילים אחרות – רק לאדם שנוטל חלק בחיי הרוח יש אימפולס לפעילות יוצרת שעוברת מעַל לטבעי בלבד. שאם לא כן מהיכן נובע האימפולס? בכל התקופות היתה לנפשות אנוש, שבהן הנץ האלמנט האמנותי, זיקה מוגדרת אל העולם הרוחי. מתוך מצב הרמוני לרוח נבע הדחף האמנותי. וזיקה זו לעולם הרוחי תהווה תמיד דרישה מוקדמת ליצירתיות אמיתית. כל תפיסה נטורליסטית-מחמירה חייבת להיעשות לבלתי אמנותית, לתקופת בערות, אם ברצונה להיות כנה עם עצמה. לרוע המזל לתקופתנו יש כישרון עצום לבערות.

טלו את האמנויות השונות. נטורליזם אדוק לעולם לא יוכל ליצור ארכיטקטורה אמנותית, אמנות בנייה נעלה. כיום מתרחקת 'אמנות' הבנייה מהאמנות. כי אם לבריות אין כמיהה להתכנס במקומות שבהם מטפחים את הרוחי הם לא יבנו בתים שהולמים את האימפולסים הרוחיים, אלא בניינים שימושיים בלבד. ומה הם יאמרו על הללו? "ובכן" – יאמרו – "אנו בונים כדי לתת מחסה לגופינו, להגן על המשפחה. שאם לא כן היינו צריכים לנטות אוהלים בשדה הפתוח" – כשרעיון התועלתיות עומד במקום הראשון. על אף שאין מודים בדרך כלל בגישה כזאת, עקב מבוכה, מודים בה במקרים מסוימים. כיום אנשים רבים נעלבים אם הארכיטקט של שיכון מסוים מקריב משהו מן התועלתיות לטובת עיקרון היפה, האסתטי. ואפשר לשמוע תכופות את המשפט: "לבנות באורח אמנותי דורש הוצאות מרובות מידי". לא תמיד חשבו האנשים כך. וכמובן שלא באותן תקופות שבהן חשו האנשים קירבה אל העולם הרוחי. התחושה אודות האדם וזיקתו אל היקום מצאה אז ביטוי במילים כאלה בערך: "כאן אני ניצב בעולם, אך אני ניצב כאן בדמות אנושית שבה שוכנות נפש ורוח. אני נושא בפנימי משהו שאין לו קיום בסביבה גשמית בלעדית. בעזוב הנפש והרוח גוף זה מתגלה הזיקה שבינו ולבין סביבתי הפיזית. סביבה זו תכלה את החלק הגשמי שבי. רק על קוויה משפיעים חוקי הטבע." ופירושו של דבר הוא שכל עוד לא מהווה הישות האנושית גוויה, כל עוד היא חיה כאן על האדמה, היא יכולה, דרך מורשתה הרוחית, דרך הנפש והרוח, לנצור מפעילות הפיזי את הסובסטנציות ואת הכוחות שהגווייה תדרוש בסופו של דבר בעלותה עליהם.

לעיתים קרובות אני מעיר שהאכילה אינה תהליך פשוט כפי שמדמים בדרך כלל. אנו אוכלים, והמזונות שנכנסים לאורגניזם שלנו מהווים תוצרי-טבע. סובסטנציות וכוחות טבע. הואיל והם זרים לנו, האורגניזם שלנו לא יגלה כלפיהם סובלנות אם לא נוכל לשנותם בטרנספורמציה למשהו שונה תכלית שינוי. האנרגיות והחוקים שבאמצעותם משתנה המזון אינם משתייכים לסביבה הארצית הפיזית. אנו מביאים אותם איתנו מעולם אחר. כאשר לאנשים היתה זיקה אל העולם הרוחי הם הכירו עובדות אלה ודברים רבים נוספים והבינו אותם. כיום חושבות הבריות שאלה הם חוקי הטבע אשר פעילים בבשר הצלוי הנח בצלחת, בנוגעו בלשון, בהגיעו לקיבה, למעיים, לדם, רואים הם את חוקי הטבע בפעילותם בכל מקום. העובדה שבשר צלוי פוגש חוקי נפש ורוח שהאדם עצמו מביא מעולם אחר לתוך עולם זה והם משנים אותו בטרנספורמציה למשהו שונה לחלוטין – לעובדה זו אין מקום בתודעה של ציביליזציה נטורליסטית גרידא. יישמע הדבר פרדוכסלי אולי, אולם המטריאליסטים נבוכים כשהם צריכים להכריז בלשון קהה על הנ"ל. ועם זאת הם חיים בגישת נפש זו.

הדבר נותן אותותיו בכל הגישה האמנותית שלנו. כי ככלות הכל, מדוע בונים אנו כיום בתים לעצמנו? כדי להיות מוגנים באוכלנו בשר צלוי! זהו פרט אחד בלבד. אולם כל חשיבת ימינו נוטה לכיוון זה.

לעומת זאת – בעבר, בני אדם שהיתה להם תודעה חיה לגבי זיקתם לעולם הרוחי, הקימו את הבניינים רבי הערך ביותר שלהם כדי להגן על הנפש האנושית מפני התקפות פתע של סביבתן הפיזית. כמובן שכאשר אני משתמש במילים מודרניות בהקשר זה הן נשמעות פרדוכסאליות. בימי קדם בני האדם לא התבטאו באורח אבסטרקטי כל כך. הדברים הורגשו, היו חשים אותם בהם בתת-מודע. ברם, רגשות האנשים, תחושותיהם הבלתי מודעות היו רוחיות. כיום אנו מלבישים רגשות אלה במילים מהוקצעות, דקות-אבחנה, שמוסרות לנו, באורח שאיננו בלתי מדויק, את מה שנפשות חוו בזמנים קדומים יותר. הן היו מודעות לכך שלאחר שאדם עובר דרך החיים הארציים, הוא מניח בצד את גופו הפיזי. בה בשעה שהנפש והרוח חייבות למצוא את דרכן חזרה לתוך היקום הרוחי. וכתוצאה מכך דאגו אנשים אלה למסע הנפש לאחר המוות – כיצד תוכל הנפש למצוא את דרכה חזרה לתוך העולמות הרוחיים.

כיום אין אנשים דואגים ביחס לדברים כאלה, אך היו זמנים כשבעיה זו של אמצעים היתה בראש דאגתם כאשר – וזה מתייחס לעצם הבעיה – אמרו האנשים לעצמם: "מחוץ לנו מצויות אבנים. מחוץ לנו מצויים צמחים וכן בעלי-חיים." בהיקלטם פנימה על ידי האדם פועל הגוף הפיזי על סובסטנציות שמקורן באבנים, בצמחים ובבעלי חיים. הכוחות הרוחיים שבנו יכולים להתגבר על כמה מינרלים כמו מלח, למשל. כך ברשותנו כוחות נפשיים-רוחיים הדרושים כדי להתגבר על מרכיבים צמחיים ויכולים לשנות בטרנספורמציה את אלמנט בעל-החיים לתוך האלמנט האנושי. והכל מצביע לעבר העובדה שהגוף הפיזי מהווה מתווך בין הישות האנושית שירדה מעולמות רוחיים ולבין אדמה כה עוינת זו. הודות לגוף הפיזי אנו יכולים לעמוד על אדמה זו, אנו יכולים להתקיים בין המינרלים, הצמחים ובעלי החיים.

אולם, כשהגוף הפיזי הונח בצד, נכנסת הנפש העירומה למצב שתואם אך ורק לעולם הרוחי, ולאחר הניחה בצד את גופה עליה לשאול: "כיצד אוכל לעבור דרך טומאת החיות כדי להימלט מאזורים ארציים? כיצד אוכל לעבור דרך האלמנט הצמחי אשר קולט ומושך ומעבה את האור? כיצד אוכל לעבור ולהגיע – לאחר שמורגלת הייתי לחיות בינות לאור ארצי המעובה על ידי הצמחים – למרחבים רחוקים שבהם תנאי אור שונים? וכיצד אוכל לעבור מעבר למינרלים כובלי-הנפש הנערמים מכל צד כשאינני יכולה כבר להמיס אותם על ידי מיצי הגוף?"

בימי קדם, במהלך האבולוציה של האנושות היו אלה דאגות שנגעו לתרבות הדת. האנשים תהו מה עליהם לעשות עבור נפשות ובמיוחד אלה שיקרות לליבם, כדי לסייע להן למצוא את הקווים, המישורים והצורות, שבאמצעותם תוכלנה להגיע אל העולם הרוחי. וכך התפתחה האמנות של הקמת מבני קבורה, מצבות-זיכרון, מאוזוליאומים שמימשו בצורותיהם, בקוויהם ובמישוריהם את מה שדורשת הנפש ללא-גוף, שברצונה להיות בלתי כבולה על ידי בעלי חיים, צמחים ומינרלים, בהיותה נכונה למצוא דרכה חזרה אל העולם הרוחי.

בניינים אלה נטלו את צורותיהם האופייניות להם הישר מפולחן המתים. ואם ברצוננו להבין ולתפוס כיצד הם נוצרו עלינו לנסות להבין כיצד מוצאת הנפש, בהישלל גופה ממנה, את דרכה חזרה אל העולם הרוחי שממנו מוצאה. שררה אז האמונה שהואיל ולנפש זיקה מסוימת אל הגוף המנותק ממנה היא תוכל למצוא את הנתיב לתוך עולם הרוח דרך צורות הארכיטקטורה המתנשאות-מתעגלות מעליה.

אמונה יציבה זו היוותה את אחד האימפולסים היסודיים שמאחורי התפתחות צורות הארכיטקטורה הקדומות. בהיות צורות אלה אמנותיות ולא שימושיות-תועלתיות גרידא, התהוו הן ממבנים עבור המתים. ובמילים אחרות: הבנייה האמנותית היתה קשורה באורח אינטימי לפולחן המתים. או, כבמקרה של יוון, בעובדה שכל מקדש נבנה עבור אתנה, אפולו או עבור איזשהו אל אחר. כי כשם שהנפש האנושית נחשבה לבלתי מסוגלת להתפשט בין מינרלים, צמחים ובעלי חיים כך נחשב הטבע הרוחי האלוהי של אפולו, זאוס, אתנה כבלתי מסוגל להתפשט בתוך הטבע החיצוני, אלא כשרוח האדם יצרה למענם מבנים הולמים. רק כשאנו לומדים את האורח שבו קשורה הנפש אל הקוסמוס נוכל להבין מידות ופרופורציות במבני הארכיטקטורה המורכבים של המזרח העתיק, מבנים המהווים עדות חיה לעובדה שהישויות האנושיות, שמתוך דמיונם נוצרו, אמרו לעצמן: "האדם בישותו הפנימית, אינו שייך לאדמה, הוא שייך לעולם אחר, ועל כן הוא זקוק לצורות [מבנים] ששייכות אליו באופיו כיליד אותו עולם אחר." שום צורת אמנות היסטורית אמיתית אין להבינה ביסודות נטורליסטיים גרידא. על מנת להבינה עלינו לשאול: מה מצוי מאחוריה ומה טבוע בה? ולמשל – הנה כאן הגוף האנושי והנפש האנושית השוכנת בו. הנפש, מעצם טבעה שואפת להתפשט לכל הכיוונים והאורח שבו היתה מגיעה לכך, בהתעלמה מהגוף, האורח שבו היא שואפת לשאת את ישותה לשם, לתוך הקוסמוס, הופך למבנה ארכיטקטורה.

D:\Pictures\2015-06-18\001.BMP

צורות הארכיטקטורה היו תשובות הנפש לשאלה: אם ברצונך לעזוב את הגוף הפיזי כדי לשוב ולרכוש זיקה לקוסמוס, איזה היבט תיקחי לך?

בתוך האבולוציה של האנושות המשיך לפעול אימפולס זה בכיוון ביטוי חיצוני לצרכים פנימיים למשך זמן רב. אבל היום, כמובן, במהלך תקופת האבסטרקציות, לובש כל דבר צורה שונה. ואין פירושו של דבר שהיינו רוצים לשחזר את העבר, אלא רק להבינו.

מנהג נוסף מהעבר, על אף שלא עבר קדום מאוד, מבקש שיבינו אותו. כנסיות שמוקפות על ידי קברים. לא כל אדם יכול היה לקבל קבר פרטי. הכנסייה היתה המוזוליאום המשותף. ועל כן היתה זו הכנסייה שהיה עליה לענות, מעצם צורתה, על שאלת הנפש מימי קדם: כיצד להתפשט, כיצד להימלט באורח נאות מהגוף שקושר אותי אל העולם הפיזי? ארכיטקטורה כנסייתית מממשת את רצון הנפש לצורתה הנאותה לאחר המוות.

בואו ונחזור: ניתן להבין יסודות תרבות מהעבר אך ורק בהקשר לרגשות ולאינטואיציות שהיו לבני אדם מהעולם הרוחי. כדי להבין כנסייה שמסביב לה בית קברות, עלינו לפתח חוש לרגשות ששכנו אצל הבנאים המקוריים כאשר שאלו: "נפשות יקרות שעוזבות אותנו לעת המוות – אילו מבנים ברצונכם שנקים כדי שבשעה שעדיין אתן מרחפות ליד גופכן תוכלו ללובשם ולהיוושע?" התשובה היתה ארכיטקטורה כנסייתית, האלמנט האמנותי שהוכוון לקץ החיים הארציים. כמובן שכל זה עובר מטמורפוזה. מה שנובע מפולחן המתים יכול להיעשות לביטוי העילאי ביותר של החיים. (כפי שאנו מנסים לעשות למען הגיתהאנום). אלא שיש להבין את הדברים, יש להבין שהארכיטקטורה באה לידי ביטוי מעקרון הימלטות הנפש מהגוף, מתוך עיקרון התפשטות הנפש מעבר לגוף לאחר עוברה דרך שער המוות.

ואם נסתכל בכיוון הפוך, לכיוון הלידה, לעבר מעברו של האדם מהעולם הרוחי לתוך העולם הפיזי – יהיה עלי לומר לכם משהו שיעלה חיוך קט על שפתיכם, פנימה. ואולי לא תחייכו, ובכל מקרה הייתי אומר: תודה לאל! כי מה שעומד אני לומר אמת בו. אתם רואים – בהגיע הנפש אל האדמה על מנת להיכנס אל הגוף שלה, יורדת היא מעולמות רוח ונפש שבהם אין צורות מרחביות. ועל כן מכירה הנפש צורות מרחביות רק לאחר חווייתה בגוף, רק בזמן שבו רשמי המרחב עדיין שוהים אצלה. אולם למרות שבעולם שממנו יורדת הנפש, אין צורות או קווים מרחביים, יש בו עוצמות צבע, תכונות צבע. ופירושו של דבר שהעולם שבו שוכן האדם בין המוות לבין לידה מחדש (שאותו אני מתאר תכופות ובזמן האחרון הרביתי בכך) הוא עולם חדור בנפש, חדור ברוח, עולם אור, גוון, צליל, עולם של תכונות, לא של כמויות, עולם של עוצמות ולא מרחבים. וכך, בציביליזציות פרימיטיביות מסוימות, כמעט-נשכחות, למי שירד ושקע לתוך גוף פיזי היתה התחושה שדרך גוף פיזי זה הוא נכנס לזיקה אל הסביבה הפיזית והתפתח לתוך מרחב. לגבי עצמו היה הגוף הפיזי מכוון הרמונית למרחב והוא אמר לעצמו: "דבר זה זר לי. לא כך היה הדבר בעולם הרוח והנפש. כאן אני מצוי בעול שלושה ממדים, ממדים שלא היתה להם משמעות לפני רדתי לתוך העולם הגשמי. ברם לגוון, להרמוניות צליל, למלודיות-צליל יש משמעות רבה מאוד בעולם הרוחי."

באותן תקופות קדומות, כאשר חשו בהוויות-מציאות כאלה, לאדם היתה תשוקה עזה שלא לקלוט לתוך ישותו את מה שהיה זר לו בעיקרו. הוא תפס בעיקר את מה שחש כניתן לו על ידי העולם הרוחי. כפי שאני מעיר תכופות, הופכים הגו והגפיים שלנו בהווית חיים מסוימת לראש שלנו בהווית החיים הבאה וכן הלאה, מחיים לחיים. האדם הקדמון חש את סיגול גופו התחתון לגרביטציה, לכוחות שסובבים את האדמה. חש את כבילותו במרחב וחש שמה שנכנס לגופו הפיזי מסביבתו לא הלם אותו בתור ישות אנושית שנושאת בפנימה אימפולס מעולמות רוחיים. עליו לעשות משהו כדי להסב להרמוניה בביתו החדש.

משום כך נשא מטה מן העולמות הרוחיים את צבעי מלבושיו. כשם שבימי קדם הצבּיעה הארכיטקטורה אל סיום החיים הארציים, אל ציר-המוות, כך בזמנים שבהם היה לאדם חוש למשמעות האמנותית של גוונים ואופנות לבוש, הצבּיעה אמנות הלבוש לתחילת חיי אנוש, אל ציר-הלידה.

אני חוזר: כך שיקפו מלבושים עתיקים משהו שהובא מטה מהוויית-קיום קדם-ארצית, שיקפו העדפה לרב-גוניות, להרמוניה ואל לנו להתפלא שבזמן שבו התעממה הראיה לחיים הקדם-ארציים התדלדלה וחרבה אמנות הלבוש והפכה לחובבנית בלבד. כי ההתלבשות המודרנית כמעט ואינה מוסרת תחושה שהאדם רוצה ללבוש בגדים אלה עקב אורח החיים שחי בו בהוויית הקיום הקדם-ארצית. אולם, אם תלמדו לדעת את המלבושים הססגוניים באופיים של תרבויות פרימיטיביות משגשגות, תיווכחו שניתן להצדיק באורח מלא את הביגוד והוא מהווה אמנות חשובה שדרכה נושא האדם משהו מחייו הקדם-ארציים לתוך החיים הארציים. כשם שדרך הארכיטקטורה מקבל היה האדם רשמים רלוונטיים לתנאי קיום אחר-ארציים, חסרי מרחב.

עמים, שעדיין לובשים בגדים לאומיים, מבטאים באמצעותם את הקשרים הקדם-ארציים שהובילו אותם אל קהילת עם מסוים. מלבושיהם זוכרים את מראיתם בשמיים.

לעתים קרובות, כשברצונכם למצוא מלבושים רבי משמעות עליכם ללכת לאחור לזמנים קדומים יותר. ואתם תראו לא רק את הציירים, את הפסלים וכן הלאה שהיו בפריחתם אז, אלא גם אנשים בעלי מקצועות אחרים שבמהלך כל התקופה היו אמנותיים ברמה גבוהה.

אם תתבוננו בציוריו של רפאל, תראו שמרים מגדלנה והבתולה מרים לבושות באורח שונה לגמרי, וכן שבכל יצירותיו נותן רפאל למריה מגדלנה את לבושה האופייני לה, ולבתולה מרים את שלה. הוא עשה כך משום שעדיין חווה במסורת חיה את העובדה שישות נפש ורוח שמובאת מטה משמיים מבטאת עצמה דרך מלבושיה.

כאן נעוצה משמעות הלבוש. האדם המודרני עשוי לומר שהבגדים נוטלים משמעות מעצם העובדה שהם מספקים חום. ובכן כמובן שזוהי אחת המשמעויות המטריאליסטיות שלהם. אך אין זה יוצר צורות אסתטיות. האמנות מתהווה תמיד ואך ורק דרך זיקה אל הרוחי.

יש לשוב ולגלות מחדש אורח זה שבו עומדים הדברים ביחס אל הרוחי אם ברצוננו לחדור אל האמנותי האמיתי. והואיל והאנתרופוסופיה אוחזת ברוחי בקרבה יתרה עשויה להיות לה השפעה מַפְרָה על האמנות. הסודות החשובים של העולם והחיים שיש לגלותם דרך מחקר אנתרופוסופי יוכיחו את היותם אמנותיים. יגיעו לפסגתם באמנות.

בהקשר זה עלינו לתפוס משהו אנטומי שכבר התייחסנו אליו. אותו חלק מהאורגניזם האנושי שלא היה ראש בהוויית חיים מסוימת משתנה בטרנספורמציה, באורח דינמי, לראש בחיים הבאים. ועל כן (וזה מובן מאליו) מלא הוא בסובסטנציה ארצית. לעיתים קרובות אני מסביר שאל לנו לטעון את הטענה הטיפשית הבאה: בהיכחד הגוף הפיזי כיצד יוכל להתהוות ממנו ראש? טענות-הנגד האחרות שמעלים נגד האנתרופוסופיה אינן בדרך כלל פקחיות בהרבה. וזהי אכן פחותת ערך. עניינו כאן אינו בפיזי שממלא את מקום הפיזי, אלא בהקשרי כוח שיכולים לעבור דרך העולם הרוחי. לזיקת הכוחות שמיקומה כיום בכל חלקי האורגניזם הפיזי שלנו מתחת לראש (בין אם כוחות אלה נעים אנכית או אופקית, בין אם צמודים הם או מתפשטים) נטייה סְפֶרִית לה, בהיעשותה על ידי כך לזיקת הכוחות של ראשנו בהווית החיים הארצית הבאה שלנו. בהתחולל המטמורפוזה של הרגלים וכפותיהן לראש, משתתפות בכך ההיררכיות העליונות כי כל הרוחות השמיימיות פועלות בצוותא. אין פלא שחלקו העליון של הראש נראה בהשתקפות החלל רחב הידיים המתקמר באורח סְפֶרִי מעלינו. והמשטח הקרוב אליו מהווה השתקפות האטמוספירה הסובבת סביב האדמה, של כוחות אטמוספריים. עשוי מישהו לומר: בחלק העליון של הראש יש לנו דימוי נאמן של השמיים. באמצע – סיגול הראש לכוחות שידם על העליונה. בחזה – לכל אשר סובב את האדמה.

D:\Pictures\2015-06-20\001.BMP

כי בחזה שלנו אנו זקוקים לאוויר הסובב את האדמה, אנו זקוקים לאור הטווה מסביב לאדמה וכן הלאה. לכל האורגניזם שמתחת לראש אין זיקה צורתית לצורה הסְפֶרִית של הראש, יש לו זיקת סובסטנציה, לא זיקת צורה. אולם לחזה שלנו זיקה מוגדרת אל החוטם שלנו ולמעשה לכל דבר המשתייך לחלק האמצעי של הראש. ואם נרד אל הפה נמצא שזיקה לו לחלק השלישי של התלת-ערכיות האנושיות, כלומר לאורגניזם המתמסר לעיכול, להזנה ולתנועה.

אנו רואים, שמה שעובר דרך השמיים אל הראש על האדמה (מתוך תצורת הגוף ללא ראש מלפני כן) הולם בצורתו הסְפֶרִית רבת התפארת את השמיים. בה בשעה שהחלק האמצעי בא ממה שמהווה האדם ממעגלים-מעגלים שסובבים את האדמה. ותצורת הפה ממה שמהווה את האדם הארצי דרך סובסטנציה ארצית וכוח הגרביטציה.

וכך במונחי מיתולוגיה אירופאית מכיל הראש של הישות האנושית מלמעלה את אַסְגָארְד – מבצר האלים. בחלק האמצעי את מִידְגַארְד – את ביתו הארצי של האדם. ומתחת, מה שגם כן שייך לאדמה, את ג'וֹטוּנְהַיים, את בית הענקים.

קשרים הדדיים אלה אינם מתבהרים דרך מושגים אבסטרקטיים. הם מתבהרים אך ורק בתופסנו את הראש האנושי מבחינה אמנותית, בזיקה למקורו הרוחי. אך ורק בראותנו אותו בשמיים, בארץ ובגיהנום. לא גיהנום כמשכנו של השטן, אלא גיהנום כמשכנם של הענקים, ג'וֹטוּנְהַיים. בראש שוכנת כל הישות האנושית כולה. חטיבה שלמה אחת.

נסתכל באדם באורח נכון אם נראה בצורה המעגלית של חלק הראש העליון את הזיכרון הצלול ביותר של התגשמותו הקודמת. אם נראה בחלק האמצעי, בחלק הנמוך יותר של העיניים, באף ובאוזניים, זיכרון שהתקהה על ידי האטמוספירה של האדמה. ובתצורת הפה אותו חלק מתצורה אנושית קודמת שנכבשה על ידי האדמה, שהוגלתה אל האדמה. בתצורת המצח מביאה הישות האנושית עימה, במשמעות מסוימת, את מה שעבר אליה מבחינה קרמתית מחייה הארציים הקודמים. בתצורת סנטרו הוא נכבש על ידי החיים הארציים של התקופה הנוכחית. הוא מבטא אדיבות או עקשנות בתצורת סנטרו. אילו האורגניזם הקודם שלו, פחות הראש, לא היה משתנה בטרנספורמציה לראשו הנוכחי, כי אז לא היה לו סנטר כלל. אולם בתצורת הפה והסנטר כל אימפולסי האדמה הנוכחיים עזים כל כך עד כי הם הודפים ודוחפים את העבר לתוך ההווה.

ועל כן אף איש אמנות לא יאמר: אדם זה מדהים הוא בשל מצחו הבולט. במקום זאת ייתן דעתו לצורתו המעוגלת. לתצורת מישוריו, בליטתו או נסיגתו פחות חשיבות מצורתו המעוגלת.

בקשר לסנטר יגיד: הוא מתבלט קדימה, עקשני וחד, או: הוא נסוג בעדינות. כאן אנו מתחילים להבין את צורתו של האדם מתוך היקום כולו. לא רק מתוך היקום הנוכחי, שם נמצא אך מעט, אלא מתוך היקום העידני, מתוך העידני המשתרע.

וכך דרך עיונים אנתרופוסופיים אנו נהדפים בכיוון האלמנט האמנותי ורואים שהבערות איננה יכולה להתחרות עם הבנה כנה וחיה של אנתרופוסופיה. משום כך כה-קשה לאנשים שאינם אנשי אמנות להגיע לידי הרמוניה עם כל התורה הזאת. על אף שבאורח אבסטרקטי הם עשויים, ברוב הנאה, להכיר את היות חייהם הנוכחיים מימוש חייהם הקודמים. אין הם מסוגלים להיכנס באינטימיות לתוך הצורות שמגלות עצמן באורח אמנותי ישיר לתפיסה רוחית, ליצירה ולטרנספורמציה רוחית: פעילות הכרחית לכל מי שברצונו להתלכד עם האלמנט האנתרופוסופי החי במהותו.

את התשתית הזאת רציתי להניח על מנת להראות כיצד מתגלה האופי הבלתי רוחי של תקופתנו בספרות שונות ביותר. ובין היתר – בגישה בלתי רוחית נפוצה ביחס לאמנות. אם שואפת האנושות להציל את עצמה מהבלתי-רוחי יהווה גורם אחד להצלחתה – תיקון מצב זה.

חיים אמיתיים במישור האמנות: למטרה נכספת זו יכולה האנתרופוסופיה להראות את הדרך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *