האמנויות ושליחותן – 01

האמנויות ושליחותן

 

רודולף שטיינר

8 הרצאות שניתנו באוסלו בתאריכים מאי, יוני 1923 GA276

תרגום מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

ההרצאה מופיעה בספר שיצא בהוצאת חירות בשם האמנויות ושליחותן – ראו כאן

הרצאה מספר 1          27.5.1923

אני מציע שהיום נמשיך לפתח מספר נקודות שהועלו בהרצאות לאחרונה והן נוגעות באבולוציה של האנושות מהופעתו של כריסטוס ואילך.

כשאנו מביטים לאחור וסוקרים את האבולוציה של האנושות, אנו רואים שהתקופות המתוארות במדע הרוחי האנתרופוסופי נוטלות עיצובן ממבנה הנפש המיוחד של הישויות האנושיות החיות באיזשהו זמן נתון. דבר זה משתנה במידה מרובה מתקופה לתקופה. כיום קיימת נטייה מועטה להציץ לעבר קלסתרו הנוכחי של האדם. על אף שהציביליזציה מתפתחת באורח שניתן לאיפיון על ידי תעודות חיצוניות, היא נדמית בעיני הבריות כבעלת אותו טבע נפשי כל הזמן. אך לא כך הדבר. היא משתנה ואנו יודעים את התאריכים שבהם היא עברה שינויים שכלפי חוץ הם שטחיים ובלתי ניכרים.

האחרונה מבין נקודות מפנה אלה מוגדרת כמאה ה-15 לספירה. זו שלפניה חלה במאה ה-8 לפני הספירה. ובאורח זה נוכל להמשיך ללכת אחורה. לעיתים קרובות אני מצביע על כך מה צודק היסטוריון האמנות הרמן גרים כשהוא מראה שהתפיסה ההיסטורית המלאה של האנשים בעת הנוכחית אינה מרחיקה לכת לאחור הלאה מן הרומאים, בפרק הזמן שבו התיישבו הרעיונות השוררים כעת לתוך נפשותיהם של בני האדם, או בערך אותם הרעיונות. רעיונות אלה עדיין פועלים, אך שלפעמים באורח מזיק. למשל – המושגים של החוק הרומאי אינם בתיאום הרמוני כבר לחברה שלנו. עצם האורח שבו נוטל חלק האדם בן דורנו בחיי החברה מראה על תפיסה ביחס למשהו שמגיע לאחור לתקופה הרומאית.

מצד שני, אם נאפיין את המאורעות ההיסטוריים החיצוניים של יוון העתיקה כמאורעות מודרניים לא נחדור לתוך הטבע הנפשי המהותי של היוונים. הרמן גרים צודק באומרו, שבאפיונם השכיח הם מהווים צללים בלבד, דווקא משום שהתודעה הרגילה אינה מסוגלת לראות עוד מה שחי באותן נפשות – אין לאל ידה להבין את המבנה החברתי של היוונים.

עוד יותר מרוחק מחיי נפשנו הוא טבע נפשן של הישויות האנושיות מהתקופה המצרית-כלדית שמלפני המאה ה-8 לפנה"ס. שונה עוד יותר היה בפרס הקדומה ושונה לחלוטין בתקופה ההודית הקדומה שלאחר השואה האטלנטית החמורה.

כשבעזרת המדע הרוחי אנו מתווים את השלבים במבנה המשתנה של הישות האנושית, מתברר לנו שתחושתנו לגבי הישות האנושית, אורח דיבורנו על גוף, נפש ורוח, על האגו שבאדם ועל המשמעות שאנו נותנים לזיקה הקיימת בין הישות האנושית לבין כוכב הלכת ארץ [אדמה] התהוותה בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. בהדרגה, במהלך העתים נעשו החיים קשורים כל כך לאדמה, שהישויות האנושיות חשו עצמן מנותקות מהקוסמוס וראו את הכוכבים ואת מסלוליהם, ואפילו את העננים, כמצויים מחוץ למשכן הארצי שלנו. על כן פחתה והתמעטה חשיבותם.

לפני התקופה היוונית-רומית היו רגשותיהם של האנשים וכן אימפולסי הרצון שלהם, אם רשאי אהיה להשתמש בביטוי, קוסמיים ביסודם. האדם לא היה זקוק לפילוסופיה כדי לחוש עצמו חבר של הקוסמוס כולו, ובמיוחד הקוסמוס הנראה לעין. היה זה טבעי עבורו לחוש עצמו לא רק אזרח האדמה, אלא אף חבר הקוסמוס, ובמיוחד במשך התקופה הראשונה, בתקופה ההודית הקדומה. אם נלך לאחור לאלף השביעי או השמיני מלפני הספירה ניווכח שהישות האנושית – לא אוכל לומר דיברה, אלא הרגישה – שהישות האנושית הרגישה באורח שונה למדי מאשר אנו כיום ביחס לאגו, לעצמיות. כמובן שהישויות האנושיות מאותה תקופה עתיקה לא התבטאו כפי שאנו מתבטאים, כי לדיבור האנושי לא היה אותו שדה פעולה כמו היום. אך עלינו להביע דברים בשפתנו שלנו ואני אנסח זאת כך: בהודו העתיקה האדם לא דיבר אודות האגו שלו בדרכנו המודרנית. לא היתה זו עבורו נקודה המכילה את כל חוויות נפשו. אדרבא, בדברו על האגו – היה לו הדבר מובן וברור מאליו שזיקה מועטת לו לאדמה ולהתרחשויות האדמה. בחוותו עצמו בתור אגו, האדם לא חש ששייך הוא לאדמה, אלא כי הוא קשור לשמי כוכבי-השבת. זה אשר נתן לו את התחושה ואת הביטחון של עצמיותו העמוקה ביותר. כי האגו לא הורגש כאגו אנושי. האדם היה ישות אנושית אך ורק מעצם העובדה שכאן על האדמה היה עטוף בגוף פיזי. דרך מעטפת אגו זו הפך לאזרח האדמה. אולם האגו נחשב כמשהו זר לספירה הארצית. אם כיום היה עלינו לאפיין ולהגדיר את האורח שבו נחווה האגו כי אז היה עלינו לומר: האדם לא חש עצמו כאגו אנושי כי אם כאגו אלוהי.

האדם יכול היה להסתכל כלפי חוץ אל ההרים, אל הסלעים, היה יכול להביט אל כל דבר מחוצה לו על האדמה ולומר על כל זה: זה ישנו, זה קיים. ובו זמנית היה חש כך: אילו לא היה שום קיום אחר אלא זה של צמחי האדמה, נהרותיה, הריה וסלעיה, כי אז לשום ישות אנוש לא היה אגו. כי מה שמבטיח קיום למהויות ולישויות ארציות לעולם לא היה מבטיח זאת לאגו. הם מצויים בקטגוריות שונות.

אני חוזר: בתוך עצמו חש האדם לא אגו אנושי כי אם אגו אלוהי, וכאשר רצה לדבר אודות האגו שלו (אני אומר זאת בהסתייגויות הקודמות) הוא חש בו כבריאת כוכבי-השבת (הכוכבים ה'קבועים'). שמי כוכבי-השבת היוו את הספירה שהווית קיומה חפפה לזו של האגו. אך ורק משום שלאגו יש הווית קיום דומה הוא יכול לומר: 'אני' [I AM]. אילו יכול היה לומר 'אני' אך ורק ברמת הקיום של אבן, צמח או הר כי אז לא היתה לאגו הזכות לדבר כך. אך ורק טבעו, טבע הכוכבים, מאפשר לאגו לומר 'אני'.

ושוב – הישויות האנושיות של תקופה קמאית זו ראו שהנהרות זורמים ושהעצים מתנועעים על ידי משב הרוח. אולם אם נראה את האגו האנושי השוכן בגוף הפיזי ויש לו אימפולס לנוע על האדמה אנה ואנה – אם נראה אגו זה ככוח אקטיבי בעצים המתנועעים או כמשהו אחר שמהווה כוח אקטיבי על האדמה – כי אז תהא זו טעות בידנו. האגו אינו מסוג זה של גורם חיצוני לתנועה.

בתקופות קדומות דיבר המורה במיסטריות לתלמידיו בערך כך: אתם רואים כיצד מתנועעים העצים, כיצד זורמים מי הנהר, כיצד מכים גלי האוקיינוס. אולם לא מן העצים המתנועעים, לא מן הנהרות הזורמים, אף לא מן האוקיינוס המתנחשל לא יוכל האגו ללמוד לפתח את אותם אימפולסים לתנועה שמפעילות ישויות אנוש בשוטטן בגופיהן על פני האדמה. את זה לעולם אין האגו יכול ללמוד. אך ורק משום שיש לו זיקה לכוכבי-הלכת, למסלולי הכוכבים, אך ורק ממאדים [מארס], יופיטר [צדק], נוגה [וונוס] וכן הלאה, יכול האגו ללמוד תנועה. בנוע האגו, מתוך רצונו שלו, על פני האדמה הוא מבצע משהו שמתאפשר על ידי זיקתו לעולם גלגל הכוכבים.

יתר על כן – הדבר היה נראה בלתי נתפס לאדם מאותה תקופה קדומה אם מישהו היה אומר: הבט כיצד עולות המחשבות ממוחך! הבה ונצא למסע לאחור בזמן ונדמה עצמנו כאילו יש לנו אותו מבנה נפש שפעם היה לנו (כי כולנו עברנו בחיים – מספר הוויות חיים – בהודו הקדומה). בקוטביות למצב הנפש הנוכחי, המצב שגורם לבריות להניח שהמחשבות מתהוות מתוך המוח. כל מה שהאדם המודרני מאמין היה נראה כשטות גמורה. כי הישות האנושית מימי קדם ידעה היטב שמחשבות אינן יכולות לנבוע מסובסטנציית המוח. שזוהי השמש המעצבת את המחשבות והירח שמזקק אותן. היא ייחסה את חיי המחשבות שלה לפעילות ההדדית של השמש ושל הירח.

וכך, בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, בתקופה ההודית הקדומה, נראה האגו האלוהי כמשתייך לשמי כוכבי השבת, למסלולי כוכבי הלכת, לפעולה ההדדית של השמש והירח ומה שבא אליו מן האדמה כארעי וחולף – כמהות ישות האגו האלוהית-קוסמית.

בספר מדע הנסתר[1], קראתי לתקופה הפוסט-אטלנטית השניה: התקופה הפרסית הקדומה. בעת ההיא התמעטה חיות התפיסה של האגו הקוסמי. היא הלכה ושככה. אולם לאנשי התקופה ההיא היתה חוויה אינטנסיבית בעונות השנה ובחילופיהן. (לאחרונה הרציתי שוב ושוב על עונות השנה) בדברנו באורח ציורי נאמר שהישות האנושית המודרנית הפכה למעין תולעת שגרה באדמה, החיה מיום למשנהו. ואפילו אין היא כזאת, כי התולעת יוצאת מחורה כשיורד גשם בה בשעה שהישות האנושית ממשיכה לשהות שם. אין היא חווה בשום דבר מיוחד ולכל היותר כמה שינויים אבסטרקטיים: בגשם לא נוח לה ללא מטריה, היא מסגלת את עצמה לשלג בחוץ ולחום השמש בקיץ. היא יוצאת את הנהר וכן הלאה. אולם אין היא חיה עם מהלך השנה. היא חיה באורח שטחי להחריד. אינה חיה בכל אנושיותה.

בתקופה הפרסית הקדומה היה הדבר שונה. האדם חווה את מהלך עונות השנה בכל ישותו. בהגיע עיצומו של החורף היה חש: עתה מתלכדת נפש האדמה עם האדמה. – השלג, שעבור האדם בן זמננו אינו אלא מים קפואים, נחווה בעת ההיא כלבוש שבו מתעטפת האדמה כדי להסתגר מפני הקוסמוס ולפתח חיים עצמאיים-אינדיבידואליים בלעדי אותו קוסמוס. הישות האנושית חשה: עתה בעצם התלכדה נפש האדמה באינטימיות כזאת עם האדמה והאדם חייב להפנות את טבע-נפשו למה שחי בתוך האדמה. ובמילים אחרות – מעטה השלג נעשה שקוף לנפש האדם. מתחתיו הוא חש בישויות האלמנטריות שנושאות ומעבירות את כוח זרעי הצמחים דרך החורף אל האביב.

כשהאביב היה מגיע בפרס הקדומה חווה האדם כיצד נושפת האדמה את נפשה אל מחוצה לה, כיצד היא שואפת לפקוח את נפשה אל הקוסמוס, ובתחושותיו וברגשותיו ליווה מאורע זה. במקום ההיצמדות למהלך התפתחות האדמה במשך החורף באה כעת התמסרות לקוסמוס.

כמובן שהאדם לא היה יכול כבר להרים את מבטו אל הקוסמוס כפי שעשה בתקופה שקדמה לזו. לא עוד היה יכול לראות בקוסמוס את כל מה שהעניק קיום, תנועה ומחשבה לאגו שלו. הוא אמר: מה שמלכד אותי בחורף עם האדמה מזמין אותי באביב להתרומם לתוך הקוסמוס, אולם על אף שלא היה לו עוד ידע אינטנסיבי שכזה אודות זיקתו אל הקוסמוס כמלפני כן, הוא חש בו כבדרך קסם. כשם שהאגו בתקופה ההודית הקדומה חווה עצמו כישות קוסמית, כך, בתקופה הפרסית הקדומה, חווה האלמנט האסטרלי עצמו כקשור למהלך השנה.

וכך חי האדם עם חילופי העונות. כאשר חוותה נפשו לעת החורף במעטה השלג מתחת, השתנה הלך נפשו לרציני. הוא פרש לתוך עצמו כשהוא (כפי שמביעים אנו זאת כיום) הופך והופך במצפונו. עם שוב האביב חזר ופקח עצמו לקוסמוס בעליצות-מה. בעיצומו של קיץ, בפרק הזמן שאנו מקשרים ליום יוחנן הקדוש, התמסר בהתלהבות לקוסמוס, לא באותה בהירות של התקופה ההודית הקדומה, אלא בשמחת הימלטו מהגוף.

כשם שבחורף חש עצמו קשור לרוחות החכמות של האדמה כך בעיצומו של קיץ חש עצמו קשור לרוחות העליזות המרקדות וחוגגות בקוסמוס, המעופפות סביב האדמה. אני פשוט מתאר את אשר הורגש.

מאוחר יותר, במהלך חודש אוגוסט ובמיוחד בספטמבר, חשה הנפש האנושית שהיא חייבת כעת לחזור אל האדמה עם הכוחות שהתכנסו מהקוסמוס במהלך פרישתה לעת הקיץ. בסיועם יכלה לחיות ככל יכולתה האנושית במשך עונת החורף.

אני חוזר: זוהי עובדה שבמהלך אותם זמנים קדומים חווה האדם את מהלך השנה בכל ישותו כשהוא רואה את הצד שבו כעניינו האנושי שלו.

הוא אף חש בחשיבות של חווייתו, במועדים מסוימים בשנה בחוויה אינטנסיבית זו של העונות. חוויה כזאת הולידה אימפולסים לחגי העונות. מאוחר יותר היה האדם חווה אותם מהמסורת בלבד, כלפי חוץ בלבד. אולם היבטים מסוימים נותרו. למשל – חגי אמצע הקיץ והחורף הותירו עקבות, אך עקבות בלבד, מהחוויות הקדומות הכבירות ורבות העוצמה.

כל זה קשור במהפכה בתודעה הפנימית ביותר של האדם. בהודו העתיקה היה בלתי אפשרי לגמרי לדבר על 'לאום', על 'עם'. היום זה נראה פרדוקסלי, קשה לנו לתאר לעצמנו שרגש לדבר כזה התהווה בהדרגה בלבד. כמובן, שתנאי הקיום על האדמה דרשו, אפילו בתקופה ההודית הקדומה, מתושבי אותה כברת-ארץ, שיהיו קשרים קרובים ביניהם, קרובים יותר מאצל הללו שרחוקים היו זה מזה, אך מושג העם, תחושת ההשתייכות לעם אחד, לא היו קיימים במשך התקופה ההודית הקדומה.

משהו שונה שרר. לאנשים היתה תחושה חיה מאוד לעקיבות הדורות. נער חש עצמו כבנו של אביו, כנכד של סבו וכנין של אב-סבו. כמובן שהעניינים לא התנהלו באורח שעלינו לתארם במושגים שוטפים, אך הללו שהשתמשנו בהם הם ראויים. אם נסתכל באורח המחשבה של התקופה הקדומה ההיא נגלה שבתוך חוג המשפחה הושם דגש חזק על היכולת למנות ולפרט את סדרת האבות – את האב, הסב, את אב-הסב והלאה – הלאה עד לאבות רחוקים מאוד. האדם חש עצמו כניצב בתוך עקיבות הדורות הזאת.

כתוצאה מכך התפתח מעט מאוד חוש החיים להווה. לישויות אנושיות מהתקופה ההודית הקדומה נראתה הזיקה האינטימית לדורות בעבר דבר מובן מאליו (זו נשמרה בקריקטורות בשימת הדגש על שושלת היוחסין אצל האצולה היום). הם לא היו זקוקים לרשימות ותעודות משפחתיות. למעשה, התודעה האנושית עצמה כרואה רוחית אינסטינקטיבית, יצרה זיקה לאבותיו של האדם בזוכרה לא רק את חוויותיו האישיות אלא אף, ובחיוניות רבה – את חוויות אביו וסבו. בהדרגה התעממו זיכרונות אלה. אולם התודעה האנושית היתה ממשיכה לחוותם דרך קשרי הדם.

כך מילאה בימי קדם תפקיד חשוב היכולת של האדם לחוש עצמו בקרב הדורות. במקביל לכך התעורר בהדרגה מושג העם, תחושת היות האדם חלק מעם. בפרס העתיקה לא היה ניכר עדיין ביותר דבר זה. כשתודעת החיים החיה בתוך הדורות, של זרימת יחסי הדם במהלך מאות שנים, קהתה בהדרגה, התמקדה התודעה, במקום זאת, בקשרי העם של אותה תקופה.

מושג העם נעור למלוא חשיבותו בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית או התקופה המצרית-כלדית. על אף שהמודעות ביחס למהלך השנה, במשך תקופה זו, התקהתה כבר במקצת, במשך אלף השנים שלפנה"ס חייתה מודעות מלאה ביחס לעובדה שהמחשבות חודרות לעולם ושולטות בו.

בהקשר אחר ציינתי כבר את הבא: לישות אנושית מהתקופה המצרית היה דומה הרעיון שהמחשבות מתהוות בנו ואחר-כך מתפשטות על פני הדברים שמחוצה לנו, לדמיונו של אדם שלאחר שתיית כוס מים אומר שלשונו יצרה את המים. הוא חופשי לדמות לעצמו שלשונו יצרה את המים, אולם לאמיתו של דבר הוא שואב את המים מכל מהות המים של האדמה שמהווה חטיבה שלמה אחת. אלא, שאיש כסיל במיוחד, שאינו מודע ביחס לזיקה שבין כוס המים וכל מהות המים של האדמה, מעריך יתר על המידה את כושרות לשונו. האנשים בתקופה המצרית-כלדית לא שגו באורח דומה. הם ידעו שהמחשבות אינן מתהוות בראש, שהמחשבות נמצאות בכל מקום, שמה שהישות האנושית שואבת לתוך הכלי של ראשה כמחשבה נובע מאוקיינוס המחשבות של העולם.

בעת ההיא על אף שהאדם לא חווה עוד את הקוסמוס הנראה לעין באגו האלוהי שלו, ולא את מהלך השנה בטבע האסטרלי שלו, הוא חווה מחשבות קוסמיות, את הלוגוס בגופו האתרי. אם אדם מהתקופה המצרית-כלדית היה מדבר את שפתנו הוא לא היה מייחס חשיבות ראשונה במעלה, כמונו, לגופו הפיזי של האדם. עבורו היתה זו תוצאה ממה שחי כמחשבה בגוף האתרי. שזו היתה השתקפות בלבד של מחשבת אנוש.

במהלך אותה תקופה נעשה מושג העם מוגדר יותר ויותר, והישות האנושית נהייתה יותר ויותר לאזרחית האדמה. הקשר שבין עולם הכוכבים והאגו של האדם פחת והתנוון מאוד בתודעתו במהלך תקופה פוסט-אטלנטית שלישית זו. על אף שהאסטרולוגיה חישבה עדיין את הקשר הזה, הוא לא נראה עוד בתודעה האלמנטרית. מהלך השנה, שהיה כה חשוב לגוף האסטרלי, לא הורגש עוד באורח בלתי אמצעי ועם זאת מודע היה האדם עדיין ביחס לאלמנט המחשבה הקוסמי.

הוא הגיע לנקודה שבה חש את זיקתו לגרביטציה של האדמה. עדיין לא באורח שכלי, כי עדיין היתה לו חוויה חיה מאוד בחשיבה, אלא באורח תחושתי.

במהלך התקופה היוונית-לטינית התפתחה במידה הולכת ורבה החוויה הזאת בגרביטציה. כעת קיבל הגוף הפיזי מעמד ראשון. לכל דבר חשיבותו העמוקה בעתו ובכל הגילויים של תרבות יוון אנו רואים חדירה מלאה ורעננה זו לתוך הגוף הפיזי. ובמיוחד באמנות היוונית. כי ליוונים הקדומים היווה גופם משהו להתענג עליו. היוונים דמו לילדים בבגדים חדשים. הם חיו בגופיהם ברעננות שופעת עלומים.

במהלך התקופה היוונית-לטינית ובמיוחד במשך הציביליזציה הרומאית, פינתה מקום חוויה רעננה זו בגוף הפיזי למשהו בדומה לזה של אדם הלבוש אצטלת שר היודע שלבישתה מעניקה לו כבוד. (כמובן שהתחושה לא הובעה במילים). אינדיבידואל רומאי חש את גופו כאצטלת-טקס שהוענקה לו על ידי מערך העולם.

היווני חש בשמחה עצומה שהוענק לו גוף כזה ושלאחר הלידה יכול היה ללובשו, ותחושה זו היא שנותנת לאמנות היוונית, לטרגדיה היוונית, לאפוס של הומרוס – באלמנט האנושי שבהם, ככל שהם קשורים להופעה הפיזית החיצונית של האדם – את האש הפיוטית המיוחדת שלהם. עלינו לבקש אחַר סיבות פנימיות לכל העובדות הפסיכולוגיות. נסו לחיות בתוך העליצות שפורצת מתוך תאור הֶקְטור או אכִילֶס על ידי הומרוס. הרגישו איזו חשיבות עצומה מייחס הוא להופעה החיצונית.

עם הרומאים דעכה עליצות זו. הכל נעשה מיושב, בני האדם החלו לתפוס דברים בתודעה רגילה. במהלך תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית נעשה האדם לראשונה לאזרח האדמה. תפיסת האגו, הגוף האסטרלי והגוף האתרי מזמנים קדומים יותר הלכה והתעממה. ליוונים היתה עדיין תחושה ברורה ביחס לאמת הגורסת שהמחשבה שוכנת בדברים, אולם את התפיסה הזאת המירה בהדרגה האמונה שמקור המחשבה אצל האדם. באורח זה נכנס יותר ויותר האדם לתוך גופו הפיזי.

כיום אין אנו רואים עדיין שסיטואציה זו החלה להשתנות במאה ה-15, בתחילת תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית. שמאז ואילך התרחקנו בהדרגה מהגופים שלנו. אנו מדמים לעצמנו שאנו חשים כפי שחשו היוונים ביחס לדמות האנושית, אולם לאמיתו של דבר תחושתנו לגביה היא קהה. אין לנו אלא תחושה של צללית גרידא ביחס ל"אכילס קל הרגליים". ואך הבנה מועטת לגבי הדרך שבה עורר ביטוי זה את היוונים לתפיסה ישירה ומפליאה של הגיבור, כה מפליאה עד כי ניצב לפניהם בטבעו המהותי. ואמנם בכל שטחי האמנות אנו מאבדים בהדרגה את חווית חדירת הגוף הפיזי על ידי הנפש. בה בשעה שבמאות השנים האחרונות לפנה"ס חשו היוונים שהמחשבה הקוסמית נעלמת ושניתן לאחוז במחשבה אך ורק כשהוגים בישות האנושית, האדם של ימינו מסופק לחלוטין בקשר לטבעה של המחשבה, הוא מהסס. יווני מהמאה השישית לפנה"ס היה רואה זאת כדבר מגוחך אם מישהו היה מבקש ממנו לפתור את הבעיה המדעית של קשר המחשבה למוח. הוא לא היה רואה זאת כלל כבעיה. הוא היה מרגיש כמונו אילו דרש מישהו מאיתנו, בנוטלנו בידנו שעון, שנתפלמס באורח פילוסופי על הקשר שבין היד והשעון. נאמר שהייתי עורך מחקר על הקשר של ידי ועל הזכוכית והמתכת בשעוני ואז על הקשר שבין בשר-ידי והזכוכית והמתכת שבשעוני. והכל כדי לראות ראיה פילוסופית מעמיקה לסיבה מדוע נוטלת ידי את השעון ומחזיקה בו. ובכן אילו הייתי ממשיך בכך היתה התודעה המודרנית רואה בגישושי טרוף-הדעת.

כך היה נראה הדבר כשיגעון לתודעת היווני אם מישהו היה מנסה, בהתייחסות לטבע המחשבה והמוח, להסביר את העובדה הברורה שהאדם משתמש במוחו ככלי קיבול למחשבות. ליווני היתה זו תחושה ישירה כשם שלנו זוהי תחושה ישירה שהיד מחזיקה בשעון ואין אנו רואים זאת לנחוץ לייסד זיקה מדעית בין שעון לשריר. במהלך הזמן עולות בעיות במקביל לדרך שבה תופסים את הדברים. עבור היווני מה שקרוי בפינו הקשר שבין חשיבה ואורגניזם היה ברור מאליו כקשר שבין השעון והיד המחזיקה אותו. הוא לא התפלמס בקשר לדברים שהיו ברורים מאליהם. הוא ידע אינסטינקטיבית כיצד לקשר את מחשבותיו לעצמו.

אם היה מישהו אומר: ובכן – לולא היד היה השעון נופל. מה בעצם מחזיק בו? עבור היווני היה זה אבסורד כשאלה: מהו זה שמפתח מחשבות במוח? באשר לנו מהווה שאלה אחרונה זו בעיה, כי אין אנו יודעים שכבר שיחררנו את מחשבותינו ואנו בדרך לנתקן מעצמנו. כך אין אנו יודעים כיצד לעסוק כיאות במחשבות, הואיל ובהיותנו כבר בתהליך הינתקות מהן אין לנו עוד אחיזה יציבה ביחס לגופנו הפיזי.

ברצוני להשתמש בהשוואה נוספת. אין לנו רק בגדים, אלא גם כיסים שבהם אנו יכולים לשים חפצים. כזה היה המצב אצל היוונים: לתוך הגוף האנושי שלהם היו יכולים לשים מחשבות, רגשות ואימפולסי רצון. כיום אנו מהססים מה עלינו לעשות במחשבות, ברגשות ובאימפולסי רצון, דומה הדבר שלמרות הכיסים נופלים כל החפצים שלנו אל הקרקע או בהססנו מה לעשות בהם הם נגררים אחרינו, ובמילים אחרות – אנו בורים ביחס לטבע האורגניזם שלנו. אין אנו יודעים מה עלינו לעשות ביחס לחיי הנפש שלנו ומעצבים רעיונות מוזרים בקשר לפסיכו-פרלליזם וכן הלאה. אני אומר את כל זה כדי להראות שבהדרגה ניתקים אנו מגופינו הפיזיים.

עובדה זו מתבהרת על ידי כל מהלך האבולוציה האנושית. אם נחזור ונפנה מבטנו אל התקופה ההודית הקדומה כשהישות האנושית הסתכלה לאחור דרך הדורות שבזה אחר זה אל אב רחוק, נראה שהאדם לא חש בשום צורך לבקש אחר האלים בשום מקום, אלא בתוך הדורות. ומכאן שעבור ההודי הקדום היה האדם עצמו אלוהי, הוא נשאר בתוך האבולוציה האנושית בשעה שביקש אחר האלוהי אצל אבותיו הקדומים. שדה חיפושיו היה אכן, האבולוציה של האנושות ותו לא.

לאחר מכן בא פרק הזמן שהגיע לשיאו בתרבות הכלדית-מצרית כשמושג השבטיות עלה לשלטון והאדם ראה את האלוהי בְאֵלֵי העם השונים, בְזה שחי בקשרי הדם, לא בזה אחר זה כמלפני כן, אלא ליד זה במרחב.

לאחר מכן באה התקופה היוונית שבה האדם לא הרגיש עוד את עצמו כחדור באלוהים, בהיעשותו לאזרח האדמה. כעת, לראשונה, נעור הצורך לבקש אחר האלים מעל האדמה, לשאת מבט למעלה אל האלים. בהסתכלו בכוכבים ידע האדם הקדמון אודות האלים. אולם ה'אני' היה זקוק, נוסף לכוכבים, למעורבות אישיותו הוא כדי לצפות באותם אלים, וצורך זה הלך וגבר בקרב האנושות.

כיום חייב האדם, במידה הולכת וגדלה, לפתח את הכושר להתעלם מהפיזי, להתעלם מהשמיים המכוכבים הפיזיים, להתעלם ממסלול השנה הפיזי, מתחושותיו בעומדו פנים אל פנים מול אובייקטים. עליו לרכוש את היכולת לגלות את הרוחי-אלוהי כמשהו מיוחד מעל ומעבר לעולם החושים הפיזי לפני שיוכל למוצאו מחדש בתוך עולם החישה.

להדגיש אמת זו במלוא העוצמה – זהו תפקידו של המדע הרוחי האנתרופוסופי. וכך מתבלט המדע הרוחי האנתרופוסופי מעל כל האבולוציה הארצית של האנושות. עלינו לזכור תדיר שהאנתרופוסופיה אינה מהווה משהו שנוצר ושובץ באורח שרירותי, כתוכנית פעולה לתוך האבולוציה של האנושות, אלא ובעצם משהו ההולם את תקופתנו, משהו שנובע מהצרכים הפנימיים של ההיסטוריה הארוכה של האנושות.

העובדה שהמטריאליזם שולט בתקופתנו מהווה בעצם פיגור. לא רק במשמעות היוונית נעשה האדם לאזרח האדמה. היום הוא כל כך מנותק מאזרחות האדמה שלו עד כי אין הוא מבין כבר כיצד לטפל בישות הנפש והרוח שלו ביחס לגופו – זהו אחד הצרכים של התקופה שהישות האנושית תראה רוח ונפש בתוכה מחוץ לפיזי. ליד צורך נפשי עמוק זה קיים המטריאליזם כפיגור (היעצרות מאחור) אהרימני, שהיה טבעי בתקופת היוונים והרומאים כשניתן היה עדיין לצפות ברוחי בפיזי, אך לא עוד טבעי בימינו.

בהישארנו במקום אחד אין אנו יכולים כבר לראות את הרוחי בפיזי. אנו רואים את הפיזי ותו לא. זהו המטריאליזם. פירושו של דבר שזרם עוין להתפתחות נכנס לאבולוציה. האנושות חוסמת את הדרך ליצירת השגות חדשות. היא מעדיפה להמשיך בַיְשָנוֹת. עלינו להתגבר על עוינות זו כלפי ההתפתחות, עלינו לפקוח את עצמנו לעומתה. או אז נרכוש זיקה טבעית למדי לצמיחת הרוח האנתרופוסופית ונעבור מצרכים מיושנים לַצורך המודרני באמת של האנושות והוא – לנשא עצמנו אל הרוחי.

בהרצאתנו היום ניסיתי להגיע לנקודת ראות שממנה תוכלו לראות שעבור התקופה הנוכחית של האבולוציה האנושית מהווה האנתרופוסופיה צורך ממשי.[2]

—————————————-

  1. מדע הנסתר בקוויו העיקריים / רודולף שטיינר / יצא בעברית בהוצאת תלתן. ראו כאן 
  2. לקריאה נוספת לגבי ההיסטוריה של העולם בהקשר שרודולף שטיינר מדבר בהרצאה הנוכחית מומלץ לקרוא את סדרת ההרצאות שיצאה בעברית בשם: ההיסטוריה של העולם לאור האנתרופוסופיה כיסוד להבנת הרוח האנושית/ רודולף שטיינר / הוצאת חירות ראו כאן 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *