האימפולסים הפנימיים של האבולוציה – 01

האימפולסים הפנימיים של האבולוציה

רודולף שטיינר

GA171 דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 1

16.9.1916

ההשפעות של יוון ורומא על זמננו

במשך הימים הבאים אני אתאמץ להמשיך בלימודינו אודות היחסים של האדם עם היקום. אני רוצה לקחת אתכם היום לתוך תחום חדש ויותר כללי ולדבר בפניכם על הכוחות הפעילים באבולוציה האנושית, במיוחד אלה שעובדים בהתפתחות של זמננו. תחילה אני צריך להתחיל עם מבוא היסטורי שיינתן, כמובן, בהתאמה עם נקודת הראות שמיוצגת במדע הרוח. לעיתים קרובות הדגשתי כיצד השיטות הרגילות של זרם היסטורי אינן יותר מאשר אגדה מוסכמת, והראנו כיצד רק מהסתכלות מדעית רוחית יכולה לבוא התבהרות של האבולוציה של האנושות.

אתם יודעים היטב שכאשר אנו לומדים אבולוציה בקוויה העיקריים, אנו צריכים תמיד לתאר את התהליכים הפועלים יחד עם יסודות מסוימים שנשארו מהעבר. כפי שתראו מלימודים מהזמן האחרון, נקרא להם לוציפריים או אהרימניים, תלוי בטבעם. כך, לימודנו יוביל להבנה מלאה רק כשניקח בחשבון את מה שמתקדם באופן נורמלי ורגיל, וגם את מה שנשאר מהעבר.

היום אני רוצה לכוון את תשומת לבכם שוב לתקופה היוונית-רומאית, לציביליזציה הפוסט-אטלנטית הרביעית, ולהציג כמה זו פועלת על שלנו. כך נוכל להבין כיצד הכוחות של התקופה ההיא עדיין פעילים היום. זה יעזור לנו להבין כיצד האדם, בעומדו במחצית האבולוציה הנוכחית, יכול למצוא את דרכו דרך ההשפעות השונות הנמצאות בפעולה. ראוי להיקרא אדם רק מי שימצא את דרכו ובמצב של ידיעה יפעל כהלכה בכל רגע של חייו.

כאשר מאורעות ממשיים אקטואליים נוגעים בדבר, אני כמובן, נמצא בעמדה מוזרה היום בגלל האפשרות של אי הבנה, וכפי שחזינו לעיתים קרובות מאוחר מידי, אפילו די מכוון. בשלושת החודשים האחרונים נחשבתי על ידי מפלגה אחת כגרמני פאנאטי, ואילו מפלגה אחרת טענה שאין לי הבנה של הטבע הגרמני ואני יכול רק להבין את העולם הקלאסי, העולם היחידי שאת מוזרויותיו אני חש בתוך עצמי. בהתאמה, לא תהיו מופתעים לראות שאני מודע למדי שיש כמה קשיים בהבנתי שלי. בלא להתחשב כיצד זה יתקבל, אני ממשיך היום לדבר על מה שאני מכיר כאמת.

אם כן, היום אנו נפנה את תשומת לבנו לתקופה היוונית-לטינית, אשר זורחת בכל מה שמצא את דרכו לתוך ההווה מהתקופה היוונית-רומאית. בואו וננסה לצייר לעצמנו מה העולם היווני אומר לנו. להרבה נפשות נלהבות יש כמיהה לעולם זה, שהיה אובייקט ללימוד עמוק על ידי כה הרבה מוחות דגולים. למעשה, כולם יודעים משהו על עולם זה אם מההיסטוריה או משרידים רבים של התרבות היוונית. אנו יודעים, מצד אחד משהו על יוון מספרי ההיסטוריה שבהם נרשמו המעשים של היוונים והארגון החברתי שלהם. תיאורים שכאלה מתחילים לעיתים קרובות עם מלחמת טרויה ומתקדמים הלאה למלחמה בפרסים, למלחמה הפלופונסית, וכן הלאה, ומובילים לבסוף לנפילה של יוון בידי רומא.

כל היסטוריה שכזו היא רק פרק מספר העולם הגדול של ההיסטוריה שמדבר אלינו על יוון שלעיתים קרובות דיברתי עליה. פרק אחר מדבר על הפואמות של הומרוס, העבודות הפואטיות של ארופידיס, סופוקלס ואיסכילוס במידה והם הגיעו אלינו, השירים של פינדר הגדול, זיכרונותיו מהאמנות הגדולה של יוון, ומה שנשאר מן הפילוסופיה היוונית. זהו פרק אחר שמדבר על אוצר אינסופי של ניסיון אנושי, רגשות, עמדות ואידיאות השייכות למבנה של העולם. ודרך זה עוברים, כמו אור הזורח דרך כל זה, הם המיתוסים היווניים, סאגות אלוהיות אלה המבטאות בתמונות באורח כה נפלא את מה שהיוונים יכלו לקבל מסודות הקוסמוס. ומשהו מן המיסטריות היווניות גם כן בא מטה אלינו, ושייך באמת לפרק אחר זה של היסטוריה יוונית. כאן, כל מי שרוצה לרומם את נפשו לתוך הספירה של הרוח ימצא הרבה יותר ממה שמעניין אותו מאשר בפרק הראשון. היום, כאשר אנו שואלים מה היוונים אומרים לנו, אנו צריכים לתת הרבה יותר תשומת לב לפרק זה מאשר לראשון, אשר יכול רק לספק אינפורמציה על מעשי העבר שבהם הגיבורים נהיו מפורסמים, אבל מעט מזה נשאר שיש לו משמעות אמיתית עבור הנפש בזמן הנוכחי. התכולה של הפרק השני יכולה להיות חיה עבורנו, הנכנסים ברצון לתוך יסוד נלהב ויצירתי של היוונים. זהו צד אחד של התקופה היוונית-לטינית שאנו יכולים לשים בפני נפשנו.

אז אנו מתחילים לראות כיצד היוונים נעו במהירות לקראת הבשלתם המלאה בספֵירות הרוחיות. זוהי חוויה נפלאה לעקוב אחר זאת בפרטים. קחו את הפילוסופיה היוונית, תמצית זו של חיי הרוח ביוון. ראו כיצד היא מתפתחת מהפילוסופים הגדולים השייכים למה שניטשה כינה 'העידן הטרגי' – טאלס, הרקליטוס, פרמנידס, אנאקסימנדר, אנאקסגורס ועד סוקרטס, שבישר על עידן חדש, ולבסוף עד אפלטון, אשר רומם את האדם בדרך כה מופלאה לאידיאות רוחניות ונקודות ראות אידיאליות. ואז אנו מגיעים לאריסטו, אשר יצר את האידיאות הניתנות ביותר להבנה והחודרות כה בעוצמה שמאות שנים מאוחר יותר, האדם אשר היה צריך לחשוב מחדש את מחשבותיו, היה עדיין בלתי מסוגל לעשות שימוש מלא ונכון ברעיונות שלו. אנו יודעים שגתה שינה מאוחר יותר את הפראזה 'סופו של פאוסט', בתמונה האחרונה של פאוסט, ל"חלק בן האלמוות של פאוסט". האידיאה האריסטוטליאנית הנמצאת ב"סיום" מבוטאת באופן הרבה יותר אינטימי מאשר "החלק בן האלמוות", היסוד בנפש האדם שעובר דרך שער המוות. "החלק בן האלמוות" הוא ביטוי שלילי בעוד "סיום" זה חיובי. גתה הבין ש"אנטלכי" אינה נותנת רעיון ברור למה כוונתה, מאוחר יותר שינו זאת למושג יותר מקובל "חלק בן אלמוות". היתה לו תחושה לעומק הרעיון של אנטלכי. עדיין לא עסקנו בכך וברעיונות דומים של היוונים. הם שיכללו אותם באופן פלסטי באמת, לקחו אותם ישר החוצה מתוך המציאות, אבל האדם של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, וגם של ימי הביניים המוקדמים, היה לו די לעשות בנסותו להבין את הרעיונות המחוספסים של המציאות החיצונית החומרית. רעיונות יותר מעודנים אלה, שעל פי אריסטו חיברו את המציאות החומרית החיצונית עם המציאות הרוחית, היו קצת מעבר לתפיסתו.

כך אנו רואים משהו נפלא ויפה מתבהר בחיים ובתרבות היוונית. כאשר תרבות זו המשיכה להתקדם, נהייתה כמעט בשלה מידי בחלקה, בפסגתה, במשמעות חיצונית ברומא. תהליך יוצא דופן, מה שנקרא הכיבוש של יוון על ידי רומא! בשני זרמים אלה של ציביליזציה יש לנו את מה שמרכיב את התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. הבנה שלהם יכולה לזרוק פרץ של אור בדרך חיצונית, נגלית לעין על מה שעובד ואורג פנימה במשך תקופה זו. מבחינה חיצונית, היוונים היו כנועים לרומא באופן כזה שהרשימות של היחסים שלהם יוצרות פרק נפלא ומעניין בהיסטוריית העולם.

כעת הבה ונביט ברומא, שעומדת ביחסים שונים לזמננו הנוכחי מאשר יוון. הרבה נפשות בקרבנו מחפשות את העולם היווני. אנחנו צריכים לחפש אותו, וצריכים למשוך אותו למעלה מהמעמקים האפורים של הרוח. זה לא כך עם רומא, אשר שרדה בכל ההווה האירופי בהרבה יותר כוח חיים מאשר מאמינים בדרך כלל. לדוגמה, זיכרו כמה ארוכה כל החשיבה של האנשים של הציביליזציה האירופית והתרבות האירופית, ושל האנשים שחיו עימה, אשר נישאו הלאה בלטינית. איזו משמעות נרחבת ללטינית, רומאיות מגובשת זו, יש לה עדיין היום עבור אלו שצריכים להתכונן לקחת עמדות הנהגה בחיים! כמה רבות הן האידיאות והמושגים שאנו יוצרים בנפשנו שנלקחים מהעולם הרומאי! במידה גדולה אנו עדיין חושבים בסגנון של הרומאים. כמעט כל מחשבה משפטית, וכמות גדולה ממושגינו ורעיונותינו נמסרים בדרך זו. אלו המכינים עצמם לעמדות הנהגה בחיים צריכים במהלך החינוך שלהם, לספוג ביחד עם לטינית את כל הרגשות והרעיונות השייכים לתקופה הרומאית. כתוצאה מכך החיים הציבוריים שלנו חדורים בכל מקום במושגים וברעיונות שנובעים מרומא. אנשים מעריכים מעט מאוד את המידה שבה זה נכון.

האיכרים רוטנים כנגד כל ההשפעה הלטינית הזו אבל הם מקבלים אותה בסופו של דבר. אחרי הכל, הם מרשים למסה (בכנסייה) להיאמר בלטינית. השפעה רומאית לטינית זו, כפי שהיא, מוזרקת לתוך הדם של אלו שמכינים את עצמם לקחת עמדות הנהגה, וכך את החשיבה של כל השכבה הגבוהה האירופאית המעורבת בהיסטוריה, בפוליטיקה, בחוק ובממשל, הם חדורים במידה גבוהה על ידי רומא. זה נכון לא רק בשמות ובמונחים שבשימוש, אלא גם בשיטות ובאופי. ובכן אתם רואים שהאירופאים עומדים ביחסים אחרים עם הזרם הרומאי, הזרם האחר בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית, מאשר הראשון, הזרם היווני.

בואו ונניח כעת את רומא לצידה של יוון העתיקה, דבר שאנו צריכים לעשות אם אנו באמת רוצים להבין דברים נכון. לשים זה בצד זה, כפי שבקושי אנו מוצאים בקרב הגורמים של האבולוציה הנוכחית (אני לוקח את יוון ורומא כשייכות לזמנים המודרניים) כניגוד גדול בתחום הרוח. כאשר אנו מביטים ביוון ממרחק מסוים של זמן, היא נראית לנו כטְבוּלה בפנטזיה, אמנות ופילוסופיה. קורנת בצורתה ובמשמעותה הפנימית, בעלת כושר ביטוי מרשים של נפש ורוח. רומא, בניגוד לכך, אין לה דבר בטבעה שלה ממה שכה אופייני ליוון. הרומאים היו אנשים חסרי פנטזיה. שלא כמו היוונים, הנפשות שלהם לא היו שקועות בהבנה עמוקה של הטבע הקוסמי הישיר של חיי אנוש. למרות העובדה שהיוונים החזיקו עבדים, כציביליזציה חיי היוונים גילו את עצמם כחירות יוצאת דופן. ואז אנו רואים חיי חופש נפלאים אלה של היוונים כנושא לרומאים, שהיו בעלי ציביליזציה חסרת פנטזיה ואימגינציה בכל תחומי המשפט, הצבא והתרבות הפוליטית. היכן שהם דיברו מידע ולא ממחסור בו. אפילו אלו שאהבו את היסוד הרומאי בהיסטוריה המודרנית התוודו שבתחום המדע ולא בתחום האמנות היתה רומא בדרך כלשהי מקורית. כאשר רומא כבשה את יוון באופן פוליטי ובאופן צבאי, היא רכשה את האמנות היוונית ואת המדע היווני. אפילו אם אנו חושבים על המשוררים הגדולים ביותר של רומא, בהשוואה עם הגדוּלה של יוון באמנות ובשירה, הם אינם אלא חקיינים.

רומא נהייתה גדולה בספירה שונה למדי, כזו שהיוונים לא התעניינו בה כל כך. בגלל החוקים המיוחדים של הרומאים, הם פיתחו תפיסות רבות עוצמה ורגשות בתחום המשפט, הפוליטיקה והצבא שעדיין ממשיכות לפעול בהווה.

הבדל זה שבין יוון לרומא מתגלה במיוחד כאשר אנו מתארים את השפות של יוון ורומא באספקט הרוחי הפנימי שלהן. אדם המביט יותר לעומק לתוך דברים אלה, כמו למשל, הרברט במאה ה-19, שהיה מודאג שמא חינוך תיכוני אינו צריך להיות כה מוצף על ידי הזרם העז של רומא כפי שהוא נהיה. הוא רצה שהסטודנטים בקולג' ילמדו קודם כל יוונית במקום הלטינית המקובלת בגלל שלדעתו הלטינית ממיתה את הנפש האנושית לעומת היוונית המיוחדת והפנימית יותר. שום דבר לא יצא עדיין מהצעתו, אבל זה עדיין אידיאל שאוחזים בו מורים רבים בעלי הבנה היום. כידוע לכם, תקופתנו אינה מודרכת על ידי הבנה ולכן היא צריכה לשאת את הקרמה של חולשה זו.

השפה היוונית גילתה במהרה זרם הזורם מאחורי החיים הרוחיים של היוונים שבא מהאימגינציה הישנה של התקופה המצרית-כלדית. האנושות המודרנית שלנו לבטח לא רגישה מספיק כדי להרגיש את היסוד החי הזה שמאחורי כל מילה יוונית, אבל עבור הנפש היוונית כל מילה היתה במידת מה מחווה חיצונית של חוויה פנימית מלאה. כמובן, אימגינציה כבר לא היה נוכחת באותה מידה ביוון כפי שהיתה אצל האדם של התקופה המצרית-כלדית, אבל אנו יכולים עדיין לגלות במילים יווניות הרגשה חזקה שנשארה מהכוח מעורר ההשראה של יצירת מושגים אימגינטיביים. זלזול מוחלט במילה עצמה ורוויה של השפה בנפש היה יכול להיות מורגש ביוון. אלמנט פנימי נפשי זה היה יכול עדיין להיות מוחש במילים יווניות, שהועברו אלינו בצורה הטהורה ביותר. אנו רואים דרך המילה. אנו לא רק שומעים אותה, אלא רואים דרכה תהליך נפשי שמתרחש מאחוריה. זה בא לידי ביטוי בקול עצמו ובתצורות הדקדוקיות של יוון.

עם השפה הרומאית-לטינית זה עניין אחר למדי. אפילו במיתולוגיה הרומאית אתם יכולים להכיר קווים אופייניים לשפה הרומאית לטינית. במיתולוגיה היוונית עם שמותיה המסורתיים עבור האלים אתם מוצאים בכל מקום מאחורי שמות אלוהיים אלה את המאורעות המוחשיים ביותר של המיתוס, וחיים במאורעות אלה – האלים. האלים עצמם עומדים לפנינו ואנו חוזים בהם עוברים. הם מראים את עצמם לפנינו בבשר ודם, כפי שהם. (אני מדבר, כמובן, על הנפש). אבל השמות האלוהיים של הרומאים – סטורנוס, יופיטר וכ"ו – כמעט שנהיו למושגים מופשטים. אותו דבר נכון גם לשאר השפה הרומאית לטינית. הרבה ממה שמונח מאחורי השפה היוונית אבד, ותשומת לב מתמקדת כעת על המילה כפי שהיא נשמעת ויוצרת עצמה באופן דקדוקי בדיבור. האדם חי במילה. היסוד הנפשי הישיר, הגרעין, ההרגשה הפנימית שאנו חשים ביוונית נרגעת בלטינית. זה לא היה הכרחי עבור הרומאים לשמוע מאחורי שפתם את ההד של חיי האימגינציה. באמת זה כבר לא היה שם. במקום זה הצטרכו הרומאים לתשוקה ולרגשות עזים כדי להביא את מילותיהם לידי תנועה בגלל שלטינית היא בעיקרה לוגית. בעבור הלטינית כדי להיות משהו יותר מאשר זרם הגיון קר, יש לעורר בהתמדה מחדש את היסוד הרגשי שתמיד עמד מאחורי החיים וההיסטוריה הרומאית. הפרק השני, כפי שהצגתי אותו בפניכם כיוון, אין למצוא אותו באותו אופן בהיסטוריה של רומא. זהו התוכן של הפרק הראשון שביסודו מתרחש כאן, וזה מה שעדיין נלמד היום על ידי האנשים הצעירים שלנו כגורם קובע באבולוציה.

כדי להבין חוק ומשפט ולייצג את היחסים האנושיים כפי שהם מתפתחים מרגשות נהיה לסוד של הלטינית. אנו צריכים לראות דברים שכאלה ללא סימפטיה או אנטיפטיה אם אנו רוצים באמת להבין אותם. זה חשוב להבין אותם בגלל שהם מהווים חלק כה גדול בחיי התרבות שלנו היום.

תארו לעצמכם מבלי סימפטיה או אנטיפטיה, אלא רק באופן היסטורי, את מה שנספג על ידי הצעירים שלנו כאשר היסטוריה רומאית נלמדת. כמובן, הרבה אינו מושם במילים, אבל מה שלא מבוטא מתקבל על ידי הגוף האסטרלי וחי הלאה ברגשות ובעמדות. מה שאנו מכנים היום "צודק" קיים, ללא ספק, בדרך זו או אחרת לפני הציביליזציה הרומאית. אך הדרך שבה אנו מבינים צדק היתה, במשמעותה, גילוי רומאי. הצדק שהתאים עצמו להיות כתוב, שהונח החוצה בפיסקה, שיכול להיות מוגדר בפרוטרוט, וכ"ו, הוא המצאה של הרומאים.

מדוע הרומאים לא הכריזו בעולם את מה שנכון וכיצד לפעול באופן הנכון? כישלון זה מתואר ישירות על ידי העובדה שהרומאים התוו את ההיסטוריה שלהם לאחור אל רומולוס, שהרג את אחיו ואז אסף את כל האנשים הבלתי מרוצים שמצא ואת הפושעים ועשה אותם לאזרחים הרומאים הראשונים. אז הם התרבו על ידי האונס של הסביניות. לכן, זה לא נראה שהרומאים, דרך הכוח שפעל עבור מה שמנוגד להם, היו באמת האנשים שקראו להמציא את הצדק ולהשמיד את הרוע. כאן יש עם שאנשיו משכו עצמם חזרה לשוד וגזל, ואת הנשים לאונס! הרבה דברים בהיסטוריה של העולם מוצאים את ההסבר שלהם על ידי ניגודם.

הרומאים בנו בהדרגה אימפריה עצומה ואנו רואים כיצד שבעת המלכים, שהיו יותר ממיתוס, משלו ופגשו את סופם לבסוף דרך גאווה. אנו נעים הלאה לזמן הרפובליקה, שאנשים לעולם לא יאמינו שיש בה כה מעט עניין וחשיבות כיום. זוהי התקופה שעדיין ממלאת חלק כה גדול בחינוך צעירנו. המלחמה שבין הפטרייתיים לפלבאיים, המאבק מעורר הסלידה שבין מאריוס וסוילה, רומא רעדה תחת קטיילין, מלחמת העבדים הנוראה ביותר והאינסופית – כל החוט הזה של מאורעות לא נעימים עדיין מספק במידה רבה את החומר עבור החינוך והתרבות של צעירינו. ואז אנו רואים כיצד, בעוד זה תופס מקום באדמת רומא, השלטון הרומאי מתפרס בהדרגה עד שרומא הופכת לאימפריה שמנסה לחבק את כל העולם הידוע, ולבסוף, מצליחה בכך.

אנו מוצאים גם כמה בודד מרגיש הרומאי, איכות של נפשו שנוטה להתעלמות. כיצד המעשים של קאראקאלה או כל אחד אחר תואמים לגילוי הצדק לטוב האנושות? אנו נוטים לשכוח שרומאים אלה חיברו את חושיהם לצדק ואת שליטתם העצמית עם עבדות איומה שאליה הם שיעבדו את המושבות ואת האנשים שהם כבשו. אם נביט ברומא מנקודת ראות זו, אנו רואים שאל לנו לתקן את העובדות, אבל במידת מה הרבה מהרגשות שרכשנו בלימודנו את ההיסטוריה של רומא. אם מישהו מביט בחומר עם סימפטיה או אנטיפטיה, אבל באופן כזה שהוא משוחד על ידי סימפטיה ואנטיפטיה שתכופות מידי שוררת כיום, הוא יצטרך לשאול: "האם הרומאים לא נתנו אזרחות רומאית לתושבי המושבות?" כעת, אם תתבוננו במניע שמאחורי זה, אתם תראו זאת באור אחר. זה היה קאראקאלה אשר עשה זאת, והוא לא היה אדם שאפשר לייחס לו תכונות של מניעים חסרי אנוכיות. הוא היה אדם רומאי אגואיסטי אופייני. זה אומר הרבה אודות חיי הנפש בזמן העתיק. היו כמובן, עורכי דין הגונים שהקדישו עצמם לתורת המשפט בכל נפשם. פאפיניאן, לדוגמה, היה איש אציל, אבל קאראקאלה רצח אותו. אפשר להמשיך ולהציג הרבה דוגמאות כאלה שיכולים להלום את רגשותינו הרגילים.

בדרכים כאלה, ציביליזציה רומאית זו השתלטה על יוון. באופן רוחי, רומא נוצרה על ידי יוון, אבל יוון היתה צריכה לשלם עבור ניצחון זה עם נפילתה כיחידה פוליטית – אי אפשר לומר "יחידה", כי זה מה שיוון מעולם לא היתה. בוסט אמר בצדק – הוא מתפלא על מילותיו אבל מילים עדיין יכולות להיות נכונות ככל שאחד מרגיש אותן: "מישהו רק שומע על הגדולה של השם של רומא". בזמן הטוב ביותר של השלטון הרומאי זה היתה הגדוּלה של שם זה, מה שעבר דרך המילה והורגש כאיכות שלו שהיתה חשובה. עבור מצבים חברתיים, רומא הראתה לנו את העושר והאוצרות האינסופיים שזרמו אליה ממושבותיה, וביחד עם עושר זה, העוני הנורא של חלק גדול של האוכלוסיה.

בתקופה הראשונה של כיבושיה רומא השתלטה על יוון. ואז אנו רואים כיצד הנצרות מתפשטת בציביליזציה הרומאית, מרשה לעצמה להתפשט עם היסוד הפורמלי ששייך לרומא. כל המוסדות של הנצרות המוקדמת התקבלו לתוך המבנה של האדמיניסטרציה הרומאית-משפטית, וכהנצחה ליסוד הרומאי העתיק, התקבלה בצורה של כנסייה. בכל מקום היא הראתה את צורת מוסדותיה שהתפתחו ברומא. היא גם אימצה את הלטינית כשפה ובכך הפכה את חשיבתה ללטינית. עם ההתרחבות של הנצרות, יסוד לטיני-רומאי זה התפשט בכל אירופה.

כידוע לכם, אחרי שספגה את יוון והנצרות, הגיע זמן שבו רומא לא יכלה יותר להבין את מה שקיבלה, וגם לא שאפה יותר להבין זאת. הם הורגשו כיסודות זרים. בזמן שבו יוון נכבשה, ההשפעה היוונית פעלה בעוצמה רבה על רומא, אבל הרומאים חיזקו בהדרגה את כוחם המשפטי-הפוליטי. היסוד היווני הוחש כגוף זר שכבר אינו רצוי. התוצאה הסופית היתה, שבית הספר האתונאי של פילוסופיה נסגר על ידי הקיסר יוסטיניאן, השליט בן המאה השישית של האימפריה הרומאית המזרחית שערך את העקרונות המשפטיים-פוליטיים של רומא בקובץ האזרחי של סמכות שיפוטית. יוסטיניאן, שהיה סוג של התגשמות של היסוד הרומאי-לטיני, היה הקיסר שסגר לבסוף את בתי הספר ושם קץ לפילוסופיה היוונית, ובאופן מפורש אסר את הרדיפות. הוא גם שם קץ להתפשטות הנצרות על ידי עבודתו של אוריגין, שאיחד את החוכמה של יוון עם המעמקים של הנצרות וגם הביא תקשורת חצי-אוקולטית לתוך זה, שגונתה על ידי הכנסייה.

אם כן, אנו רואים כיצד רומא גלשה לתוך הכללים של אירופה דרך הכנסייה. הכללים הפוליטיים האחרים נפלו לתוך אותו עסק – אנו יכולים אפילו לומר שהם לקחו את מוצאם ממנו, בגלל שהשליטים האירופאיים יחסו ערך גבוה לזכותם "כמגני האמונה". מאוחר יותר, כמובן, כשהם רצו לנתק את עצמם מן הכנסייה, הם טפטפו את התואר וייסדו כנסייה משלהם. טוב, זה לא תמיד כך שאנשים לוקחים דברים ברצינות כה מוחלטת. כך השליטים כינו את עצמם "מגן האמונה", "המלך הנוצרי ביותר", וכ"ו. מכונים ציבוריים מחוץ למחשבה הרומאית ולמנהג הרומאי, ורומא זיהמה הכל, שתלה את טבעה שלה בתוך התרבות האירופאית. אחרי שיוסטיניאן הניח מטה את הקוד של המחשבה הרומאית והפוליטיקה הרומאית וחיסל את הפילוסופיה היוונית ופסל את מקורה, רומא המשיכה לחיות הלאה בהנהגת אירופה מבלי התוכן היווני. אחרי שסילקה את תוכן ומרץ חייה, את תוכנה הרוחני, מתוך עצמה, רק החיצוני נשאר, התאבנה במילתה והתחזקה בעקשנותה במוסדותיה החיצוניים. אוקולטיסטים בעלי ראיה פנימית תמיד היתה להם הרגשה מסוימת שעדיין נותרה היום, רגשות שהשתתפו בהם אלה שלא היתה להם סיבה להסתיר זאת. זה מתבטא באמירה: "רוח הרפאים של רומא העתיקה עדיין חיה במוסדות אירופה".

אנו רואים כעת שוב ושוב בהיסטוריה כיצד מה שקרה קודם נישא הלאה למאורעות מאוחרים יותר היכן שהוא צץ שוב ושוב בחיים. כך, אנו מוצאים כיצד רומא הניבה פירות בעזרת יוון בפעם השניה. במשך הזמן הראשון, הרפובליקה התפתחה לאימפריה, והאמנות היוונית, הפילוסופיה וחיי הרוח זרמו לתוך רומא. זו היתה התקופה שבה רומא חיה את יוון, אם אפשר לומר כך. הם נשאו את עצמם כמו שני שליטים גדולים וחשבו שזה דבר קל לקחת הלאה את כל התרבות היוונית. הם השתמשו ביוונים המחונכים היטב, שבאמת היו עבדים, כדי ללמד את ילדיהם, אשר, בסטנדרטים רומאיים היתה זו הדרך להשיג תרבות מנצחת.

ואז תקופה אחרת באה אחרי תקופה של עמידה במקום, שאפילו ההיסטוריה אומרת לנו רק מעט עליה. זו היתה תקופה שבה הצדק היה חדור על ידי הכנסייה, כאשר הכנסייה היתה ספוגה בפוליטיקה ובחוק. ואז בא משהו כמו התחדשות של התרבות היוונית מדנטה ועד לנפילה של החירות של פלורנציה. תקופת הרנסנס כאשר יוון שבה לחיים שוב ברומא, במיוחד דרך רפאל ואחרים. אבל זה היה רה-נסנס, לא 'נסנס', לֵידה, ולמשך זמן רב אירופה לא יכלה לעשות דבר מלבד להביט לאחור על רנסנס זה, על לידה מחדש זו. כאשר גתה הלך לאיטליה, הוא חיפש שם לא את רומא אלא את יוון. הוא ניסה בכל מקום להכיר בתרבות הרומאית את דרך המחשבה היוונית והחיים היוונים. במשך הרנסנס, הנצרות ויוון כה התמזגו שהיום איננו יכולים יותר להבחין בין הנצרות ליוון באמנות של הרנסנס. בקשר לציור המפורסם של רפאל 'בית הספר של אתונה', עולה לעיתים קרובות השאלה האם הדמויות המרכזיות מייצגות את אפלטון ואריסטו או את פטרוס ופאולוס. יש סיבות טובות להשקפה אחת כמו לשנייה. ובכן, באחד מן הציורים הבולטים ביותר של הרנסנס, אי אפשר לומר אם הדמויות הן יווניות או נוצריות. שני היסודות התערבבו באופן כזה שהנישואים הנפלאים בין רוח לחומר בחיי המחשבה היווניים יכולים להיות מבוטאים על ידי פטרוס ופאולוס כמו על ידי אפלטון ואריסטו. אפלטון, שאותו רבים ישמחו לראות בציור זה, מתואר על ידי איש זקן המצביע בידו למרחבי השמיים, ולצידו עומד אריסטו עם העולם המושגי שלו, המצביע מטה לתוך עולם החומר ומחפש את הרוח בתוכו. אנו יכולים לראות באותה מידה את פטרוס בדמות המצביעה למעלה ופאולוס בזו שמצביעה מטה.

כך במשך הרנסנס אנו, מסיבה טובה, מוצאים תמיד סוג זה של ניגוד. אחרי הרנסנס, אשר היה, כפי שראינו, התחיות של יוון, משהו טרי ומקורי הגיע וזה היה יכול להתרחש דרך סינתזה גבוהה יותר. היום שתי הדמויות, אחת מצביעה מעלה אל השמיים והשנייה מצביעה מטה לאדמה, נמצאות באותו אדם. אנו צריכים גם את הלוציפרי וגם את האהרימני עומדים בניגוד זה לזה. מה שאתם רואים מחולק בין שני אנשים באחת מן העבודות הגדולות ביותר של אמנות הרנסנס, יהא עליכם לראות במחוות של הדמות של מייצג האנושות בפסל הקבוצה שיש לגלף: שניהם מחווים מחווה![1]

D:\Pictures\2015-01-31\024.BMP

ימי הביניים או ההתחלה של תקופתנו החדשה דרשו להפיח רוח של כוח חדש ביוון העתיקה – הרנסנס. כמה דברים מאז גזרו את חייהם מכך. אנו רואים כיצד, אצל פילוסוף כמו ניטשה, רנסנס זה חזר שוב לידי חיים בשנותיו הטובות ביותר. אנו רואים כמה נפלא זה חי בכל הלימודים של יעקב בורקהרדט. ישר לתוך הזמנים המודרניים רנסנס זה המשיך את השפעתו, הביא משב של הזמנים היווניים המוקדמים לתוך תקופתנו המודרנית.

אנו באמת יכולים לומר שמאז שיוון נכבשה באופן חיצוני על ידי רומא, הרבה מן הכוח הרוחי של יוון נשאר. ההשפעה של הגיבורים היווניים על הרוח נשארה עד בערך 333 אחרי הספירה. ארון המתים שלהם התחיל במאה הרביעית, ויוסטיניאן מאוחר יותר רק דחף את המסמרים לתוכו. ואז, גיבורים אלו של הרוח הופיעו שוב בזמן הרנסנס כאימפולס של עולם הרוח שנשאר מאחור. כמו שבהתפתחות של האדמה והאדם כוחות ירח מסוימים נדלקו שוב בזמן מסוים, ובכך עשו לאפשרית את הלידה של אינטליגנציה אנושית ושל השפה, כך העולם היווני התעורר שוב במאות ה-15 וה-16 כדי ליצור את הרנסנס.

יש לנו כאן דוגמה חיה כיצד משהו שנשאר המשיך לעבוד הלאה בזמן מאוחר יותר ולמרות הלוציפריות, שימש להתקדמות האנושות. ליוון שהופיעה שנית ברנסנס אפשר באמת לקרוא לוציפרית, כי צד בצד עם דמויות כמו ליאונרדו דה וינצ'י, מיכאלאנג'לו ורפאל, עומדות הדמויות הצדדיות של האפיפיור אלכסנדר השישי, הקיסר בורגיה וכל השאר! אירופה היתה צריכה את הרנסנס אשר נתן לה הרבה. כך, מהמאות ה-15 וה-16 והלאה יש לנו שוב את שני הזרמים שאיתם התחלנו, ועכשיו הם מחופשים. אחד נקרא שוב לחיים ברנסנס, השני היה תמיד איתנו ברומאיות, ורק עבר שינויים רבים של צורה. שני הזרמים זורמים עכשיו שוב זה לצד זה ולשניהם יש השפעה עמוקה על המין האנושי. בתיאור הדברים האלה אנו צריכים ללמוד להביט על העולם ועל החיים בדרך שכזו שאנו רואים דברים באופן אובייקטיבי למדי מבלי לחבר סימפטיה או אנטיפטיה עם המילים שבשימוש.

הרבה מהרעיונות והתפיסות של הרנסנס באו אלינו לא כל כך מבית הספר, אלא דרך כל החיים הרוחניים שלנו. אנשים אינם חושבים אודות דברים שכאלה, אבל האידיאות של הרנסנס חיות בכל אחד. הן בעלות יסוד אחר מהאידיאות ומן המראה של הרומאיות שלעולם לא נעלם והוא תמיד בפעולה. הרנסנס היה, בדרכו שלו, הגאולה של יסוד האימגינציה. הוא ייצג שחרור מהלוגיות והקור של היסוד הלטיני, אשר, בהיותו כה קר, תמיד דרש אימפולס אמוציונאלי כדי לתת לו חיים. בניגוד לכך, אנו רואים את המרד, את חיי האימגינציה שהובאו לאירופה דרך הרנסנס מיוון העתיקה. אנו נראה מחר למה באמת זה מתכוון, כשהתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית עוברת לתוך החמישית, וחיים אימגינטיביים אלו מתעוררים מחדש. הם עומדים כסוג של סנדק מול הלידה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, אשר היום צריכה לשחרר את עצמה מהרומאיות שתיארנו לא דרך השימוש באימפולסים אמוציונאליים, אלא דרך ידע. אנו איננו מבטלים כאן את הגדולה של רומאיות זו אבל דברים צריכים להיות מאוזנים כראוי. הגאולה והריפוי של האבולוציה מונחת בשיווי משקל נכון ולא בקיצוניות.

יש הרבה רעיונות בחיים האינטלקטואליים של אירופה שמרמים ומפתים את האדם. הם נשארו מאחורי הציביליזציה של רומא והם התעוררו מורכבים ומסובכים מרעיונות ורגשות בנפש שהאדם לא תמיד מודע להם במלואו. כפי שאמרתי, אי אפשר לומר שהרומאים המציאו לגמרי את החשיבה הפוליטית-משפטית, גם אם עשו זאת במובן שעליו דיברנו היום. בניגוד למה שהיוונים ראו אצל האדם דרך האימגינציה החיה שלו, או מהירושה של אימגינציה חיה, רומא יצרה מושג מוגדר שבא לראשונה לחיים ברומאיות. זהו צמח הגדל אך ורק על קרקע פוליטית-משפטית. זהו המושג של אזרחות. האדם נהיה לאזרח, אזרח רומאי. מיד לאחר מכן, המושג של אדם קיבל צבע משפטי-פוליטי. מה שעבר אז לתוך הדם של האנשים האירופאים עם מושג האזרחות קשור באינטימיות עם מה שתיארתי בהרצאה האחרונה.[2]

אם כן, אלמנט פוליטי-משפטי זה גדל עם מחשבותינו על האדם. אנשים לעיתים לא מודעים כיצד האדם מושם בקטגוריה פוליטית-משפטית דרך האסוציאציה הטבעית של אידיאות. במילה "ציביליזציה" אשר אני קורא לה מושג מפלצתי משום שזה משהו בעל פירוש נכון רק בזמן מוקדם – במושג מפלצתי זה של "ציביליזציה" אנו מרגישים, גם אם לעיתים קרובות באופן בלתי מודע, את הקשר הקרוב שלנו עם העולם הרומאי הפוליטי והמשפטי. "ציביליזציה" נגזרת מ-civis, ובתוכה ומאחוריה עומדת הרומאיות. כל ההתפארות הזו של ציביליזציה שאנו שומעים כה הרבה היום היא לא יותר מרומאיות בלתי מציאותית שמוחשת לעיתים קרובות. קורה לעיתים קרובות שאדם עשוי להשתמש במילה כדי לבטא משהו נישא וגדול מבלי שיהיה לו מושג כיצד בהשתמשו במילה, הוא מתחבר לכוחות גדולים בהיסטוריה. כאשר מישהו מסוגל לקבל את כל הרקע הפוליטי והמשפטי של המילה ציביליזציה, ואז לשמוע אותה מדוברת, זה לעיתים קרובות מספיק לגרום למישהו חלחלה.

דברים אלה צריכים להיאמר בגלל שמדע הרוח לא נועד לחדר הילדים כפי שכמה אנשים רוצים לחשוב, אלא כדי לגלות ידע רציני של העולם. בנוכחות ידע זה רבים מן הרעיונות שהאדם לוקח עבור אליליו ושאליהם הוא מתפלל נופלים ממזבחם. אין זו מטרת מדע הרוח רק להביא את עולם הרוח קרוב לאדם כך שירגיש סוג של יחס עימם כפי שהוא מרגיש עם שירה, למשל. לא, מדע הרוח נמצא כאן עבור האדם עצמו כדי להתקרב לעולם הרוח וכוחותיו בכל הרצינות.

———————————————————————————————

  1. לגבי הפסל, תהליך תכנונו ופיסולו, ולגבי התיאוריה העומדת מאחוריו, ראו בעברית את הספר של דניאל זהבי: פסלו של רודולף שטיינר – נציג האנושות – הוצאת חירות.
  2. הרצאה שניתנה ב-11.9.1916. GA272.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *