רודולף שטיינר

GA171   דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 7

1.10.1916

הנרי השמיני וסר תומאס מור. חינוך האדם דרך התפיסה המטריאליסטית

בלימודינו הקודמים ניסיתי להראות שמשמעות והדרכה מלאת-חוכמה, קיימת באבולוציה ההיסטורית של המין האנושי שיכולה להתגלות רק כשמישהו מעמיק יותר לתוך היסודות הרוחיים. השתדלתי להביא זאת במיוחד לתשומת לבכם אתמול, ובמשך כמה שבועות חשבתי להציג זאת עם כמה דוגמאות מוחשיות. אנשים בדרך כלל חיים בתוך גילם בדרך כזו שהם נותנים למאורעות להגיע אליהם, בגורמם שמחה או עצב, הנאה או צער. הם גוזרים את החוויות הפנימיות שלהם מהאימפולסים של הגיל. במובן מסוים, הם גם משקפים את הדברים. אבל מחשבתם על מה שקרה אינה מציינת הרבה בגלל שההתפתחות הרוחנית של תקופתנו אינה מתאימה לחדירה מלאה לתוך הגורמים שאוחזים ומשפיעים רוחנית מאחורי התופעות.

כעת, הצבעתי בפניכם שמי שהולך עמוקות לתוך מאורעות הזמן צריך להמשיך ולשאת ברוחו שעם מה שקרוי המחשבה בת ימינו של האנושות התרבותית, עם החשיבה והרגש, הסדר החברתי יוכל להתקיים רק במשך עוד כמה עשורים. עיצוב מחדש של הרגש והמחשבה הוא הכרחי עבור המין האנושי, שינוי של אידיאות רבות, תפיסות, רגשות ואימפולסי רצון. מדע הרוח מוכן לתרום את חלקו לקראת הבנה של התחדשות שכזו.

ההיסטוריה הרשמית של ימינו עוזרת רק מעט כדי שהאדם יבין מדוע הדברים שמתרחשים סביבו הם כפי שהם. בעיקר, ההיסטוריה הרשמית אינה שואפת לתוך הצמיחה הפנימית של דברים, אלא במקום זאת משלבת את מה שקורה באופן חיצוני, ומה שצריך להיקרא הסגנון הפשוט ביותר והנוח ביותר שתמיד מתחשב במה שקרה מוקדם יותר כגורם של מה שבא לאחריו. אבל כאשר מישהו מניח בחזרה לפניו את הדברים לגורמיהם בדרך הפשוטה והקלה שההיסטוריה המודרנית מנצלת במידה רבה, אתם מגיעים לדברי שטות מפורשים. בסופו של דבר, אתם צריכים להגיע לדעה שהחלק הגדול ביותר – כן, אולי אפילו החלק הנפוץ ביותר של מה שקורה – חייב את קיומו לא לטעם ולמשמעות, אלא לדברים מגוחכים. אם התודעה המלאה של ההשקפות שאנשים הם כה מועדים להיכנס ולשעשע בזמננו, נבחנת באופן הגיוני, אז צריך להודות שאין טעם, אלא שטות בהיסטוריה. בואו וניקח דוגמה שכל מי שלומד היסטוריה רגילה יכול לראות בעצמו.

בואו ונתאר, למשל, את המוצא של הכת האנגלית האורתודוקסית, הכנסייה האנגלית, שאליה שייכים הרבה אנשים. בואו ונחפש את המוצא ההיסטורי החיצוני שלה. טוב, אנו נמצא שהנרי השמיני מלך מ-1509 עד 1547 ושהיו לו שש נשים. הראשונה, קתרין מארגון, התגרשה ממנו ונחשבה לחיצונית למדי, גירושים אלה מילאו תפקיד היסטורי גדול. לשנייה, אן בולון, הוא ערף את ראשה. השלישית, ג’יין סימור, מתה. מהרביעית הוא התגרש. גם לחמישית הוא ערף את ראשה. רק השישית שרדה אותו, ואם מישהו חוקר את ההיסטוריה הלאה, הוא ימצא שזה היה באמת רק דרך סוג של שגיאה! גורל שונה תוכנן גם עבורה. כשאני מדבר על היסטוריית הנישואים המסובכת של הנרי השמיני, אשר, כפי שנאמר, משל מ-1509 עד 1547, פחות אני מכוון לנישואים שלו ויותר כדי לדון באופיו. אפשר באמת להשיג יותר ידע על אופיו של האיש אם יודעים שהיו לו שתי נשים כרותות ראש, ועוד כמה שגורשו מתוך מספר מסוים, וכן הלאה.

כעת, אם ניקח זאת באופן טהור מההיסטוריה, הגירושים של הראשונה, קתרין מארגון, מילאו באמת תפקיד מיוחד. צריך רק להביט בשני מאורעות כדי לראות זאת. הראשון היה שהנרי השמיני, מגן האמונה, כפי שקרא לעצמו, כלומר, של האמונה הקתולית הנובעת מרומא, נהיה למתנגד של האפיפיור בגלל שהוא סירב לחדש את הנישואין. הנרי נהיה למתנגד של האפיפיור, של הכנסייה הקתולית שקיבלו את מרותה של רומא, ופשוט בזכות סמכותו שלו הפריד את הכנסייה האנגלית מן הכנסייה הקתולית. כך סוג של תיקון התרחש שהיה בעל טבע אינדיבידואליסטי מן המנהגים והטקסים הישנים שנשמרו. זה לא היה הגורם, כפי שזה היה עם הפרוטסטנטים, שהתחדשות התבקשה מבסיס רוחי אמיתי וכוח רוחי. כל דבר בעל טבע כומרי היה נשמר, אבל הכנסייה באנגליה הופרדה מהכנסייה הרומית קתולית פשוט בגלל שהאפיפיור סירב לאשר את גירושיו של הנרי השמיני. כך, כדי לקבל אישה שונה, אדם זה ייסד כנסייה חדשה עבור אנשיו שקיימת מאז.

כך יש לנו את העובדה ההיסטורית החיצונית שהרבה מיליוני אנשים חיו דרך תקופה ארוכה בטקסיות דתית בגלל שגירושי המלך יכלו להתרחש רק דרך יצירת גוף דתי זה! זוהי עובדה של מציאות חיצונית. האם אין זה אבסורד? כשמביטים בעניין זה יותר מקרוב, אז אבסורד אחר מתווסף, אבסורד פנימי אמיתי, בגלל שאי אפשר להכחיש שאלפים רבים של אנשים, מאז גירושיו של הנרי השמיני ויסודה של הכנסייה האנגלית, מצאו באמת חיים דתיים עמוקים בתוך הקשר שנבע מעניין כה מפוקפק. זה מרמז שמשהו יכול לצוץ בהיסטוריה דרך תהליך מאוד בעייתי. והפירות שבאים מייד לאחר מכן יכולים להביא – ומביאים למעשה – את הריפוי הגדול ביותר לנפשם של אלפי אנשים. צריך רק לעקוב אחר הדברים עד למסקנה מסוימת, בדרך כלל אדם מרפרף על הדברים בהתפתחותם אבל אם הוא מביט בתוצאותיהם, זה נהיה ברור. כאשר אנו מביטים בעובדות מנקודת ראות מקובלת היום, אנו מגיעים לכל מיני אבסורדים.

אני דיברתי על עובדה אחת שעלתה, אבל אנו צריכים לתעד עוד אחת – ההוצאה להורג של סר תומאס מור, התלמיד הכי חשוב ומחונן של פיקו דה לה מירנדולה. הוא כתב את אוטופיה, עבודה נפלאה אשר, מתוך תפיסה בעלת חזון, הוא יצר את הרעיון של יחסים חברתיים בקרב האדם. אני לא יכול להאריך בכך היום אבל בפעם אחרת נעסוק בזה יותר. אפשר לראות כיצד תלמיד זה של פיקו דה לה מירנדולה, תומאס מור, יצר בספרו, מתוך ראיה רוחית תורשתית, תמונה של סדר חברתי. אנשים שהם כה פיקחים יחשבו כפי שהם רוצים במיוחד בתמונה זו, כושר המצאה ואימפולסים של גאוניות חיים בה.

גם אם תמונה שכזו אינה מייד מעשית בעולמנו החיצוני, זה עדיין בדיוק עבור תמונות שכאלו שמילותיו של יוהן גוטליב פיכטה^[1] מתאימות בנוגע לאידיאל החברתי ואידיאלים אחרים שהושמו בפני האנושות. הוא הביט כיצד שוב ושוב אנשים אומרים: “טוב, כאן באים אנשים חושבים, מטיפים כל מיני אידיאלים, אבל הם אנשים לא מעשיים. אי אפשר להשתמש באידיאלים שלהם!” בתגובה להתנגדויות שכאלה, אמר פיכטה: “ידוע גם לנו שאידיאלים אלה אינם שימושיים ישירות בחיים האמיתיים, בדיוק כמו שידוע לאלה המתנגדים – ואולי אפילו יותר טוב, אבל אנו גם יודעים, שאם החיים באמת מתקדמים, הם צריכים להתעצב בהדרגה על פי אידיאלים שכאלה. אנשים שאינם רוצים לדעת דבר על אידיאלים שכאלה מראים רק שבאבולוציה האנושית הם אינם נחשבים כלל. אם כן, שייתן להם האל הטוב גשם ושמש זורחת בזמן הנכון, ואם אפשר, מזון ושתייה וגם עיכול טוב, ואם זה יכול להיעשות, מחשבות טובות, גם כן, מזמן לזמן!” כה אמר יוהן גוטליב פיכטה, ובצדק. אחרי הכל, אלו אידיאלים של המין האנושי שמוצאים מימוש בעולם, גם כוחות אחרים ואימפולסים אחרים פועלים ביחד עימם. האידיאלים לא תמיד פועלים ישירות, אלא באופן בלתי ישיר.

דרך ההשפעה של הנרי השמיני, הרבה טיעונים הובאו כנגד תומאס מור, והוא הוצא להורג. זה במיוחד בהוצאה להורג שכזו וביצירה של הכנסייה האנגלית, שאנו יכולים לראות שני מאורעות שאנו צריכים להביט בהם מקרוב יותר אם אנו רוצים לדעת אותם במשמעותם העמוקה יותר. אפשר להבין מדוע אבולוציה מיוחדת זו לקחה את מהלכה רק כאשר מתארים אינדיבידואלים יוצאי דופן המופיעים בשנים שבאו אחרי זמנו של הנרי השמיני ופעילויותיו.

בואו ונתאר תחילה את העובדה שגוף דתי נוצר כדי להביא גירושים. כפי שכבר נאמר, שלא היתה בהם כל חשיבות מיוחדת עבור האינדיבידואל אם היתה לו נטייה דתית. הוא היה יכול למצוא את גאולתו, ורבים עשו כך, אפילו בתוך הכנסייה שזה עתה נוסדה. אבל ביחס לשאלות הדתיות באבולוציה הארצית מאז הזמן ההוא, אנו רואים, למעשה, שדרך בריאה חיצונית זו של קהילה דתית משהו כמעט בלתי רגיל יצא החוצה. כדי להבין זאת, אנו צריכים לציין את מה שנבע כאימפולס רוחי מהציביליזציה שלתוכה מוּקם גוף דתי זה. אם נצפה בעניינים באופן אובייקטיבי, צריך להיות לנו ברור שאחרי שההשפעות הרוחניות הבאות מדרום מערב מתחילות להתנוון, השפעות תרבותיות הבאות מאנגליה גדלות בהתמדה. ההשפעה של התרבות הרוחית האנגלית נהיית חזקה מתמיד, בהתחלה במערב ואחרי כן בשאר היבשת האירופאית. אם רוצים לדבר על ההשפעות החזקות ביותר הפועלות במובן רוחי במאות ה-18 וה-19 באירופה, אדם צריך באופן טבעי להחזיק בראשו את האימפולסים הנובעים מאנגליה. אנשים מסוימים מופיעים בתוך הציביליזציה האנגלית שמקבלים השראתם מאימפולס תרבותי זה. אנשים מופיעים גם בצרפת ובהם גם חי אימפולס תרבותי זה.

אז קם באנגליה, לדוגמה, פילוסוף רב-השפעה יוצא דופן, לוק. היום, זה נכון שלא רבים האנשים שיודעים משהו עליו, אבל השפעות של אדם כזה עוברות דרך אלפי נתיבי תרבות שאינם ידועים לחיים החיצוניים. ללוק היתה השפעה כבירה על וולטיר, אשר מאוד השפיע על החשיבה האירופאית. השפעה זו חוזרת לאחור ללוק. במה שהגיע ישירות תחת מה שאנו מכנים ההשפעה של לוק-וולטיר! כמה מחשבות לא היו מתפשטות מעל אירופה אם השפעה זו של לוק-וולטיר מעולם לא היתה קיימת. כמה שונים היו החיים הפוליטיים והסוציאליים באירופה אם הנפש האירופאית לא היתה מוזנת במחשבות שכאלה. בצרפת, למשל, ראינו אותם אימפולסים חיים תחת ההשפעה העצומה של מונטסקיה. אם אנו מסתכלים על השפעה אינטלקטואלית רחבה יותר על היבשת, אנו רואים כיצד דרך הום, מאוחר יותר דרך דרווין, החשיבה האנושית עברה מהפכה. וישנו קארל מארקס, המייסד של הסוציאליזם המודרני, שהשפעתו עדיין אינה ניתנת לחישוב על ידי אנשים ”מתורבתים” שמתגדרים בתוארם בגלל שקיומה כה רחב. כאשר מארקס החל ללמוד ולכתוב את עבודתו היסודית, הקאפיטל, הוא הלך לאנגליה. כדי להיות בטוח, הגליאניזם חי במארקס, אבל הגליאניזם צבוע בדרוויניזם. מי שלומד את המערכת של הארצות האירופאיות השונות במאה ה-19 והקונפליקטים החוקתיים שלהן, יעריך כמה עמוקים היו האימפולסים התרבותיים שבאו מאנגליה. כל זה יכול להיות רק מצוין כאן.

אם נפנה כעת את דעתנו אל האישים יוצאי הדופן שנתנו לאירופה תצורה מסוימת, נמצא בכולם חשיבה רציונלית מופשטת מפותחת במיוחד שעשתה אותם לכלי מצוין לחקור בו וללמוד לדעת לעסוק בו, העולם הפיזי. אצל לוק וולטיר, אצל מונטסקיה וגם אצל הום ודרווין, בכל דבר שתלו בהם, חיות יכולות שמועברות לחשיבה ולרגישה אירופאית, כך שאפילו אלו שלא ידעו דבר עליהם עדיין היו מושפעים מהם עמוקות. יכולת זו יצרה סוג של מחשבה שהיא במיוחד מתאימה להבין ולדון ביחסים המטריאליסטיים של העולם, וליצור סדרים חברתיים שעלו מקשרים מטריאליסטיים.

כעת אנו רואים כמה תופעות שמתלוות ומופיעות אצל כל ההוגים הללו והן בהחלט אינן חסרות חשיבות. הם נלהבים והוגים מבריקים, חודרים למחשבה עם כבוד לחומרים המטריאליים. אבל הם כולם הוגים שנוקטים עמדה מיוחדת כלפי האבולוציה הדתית של האדם, לבטח מסרבים להשתמש בחשיבה לספֵירה של החיים הדתיים. אף לא אחד מהם – לא לוק, לא הום, לא דרווין ולא מונטסקיה^[2] – מוכן להשתמש בחשיבה למה שהוא חושב כעוסק בחיים הדתיים. אבל הם גם לא שנויים במחלוקת עם חיים דתיים אלה. הם מקבלים אותם בצורה שבה הם התפתחו באופן היסטורי. עבורם, זה מקובל שמישהו הוא קתולי או פרוטסטנטי כמו שמישהו צרפתי או אנגלי. זה אומר שמישהו מקבל זאת כמו משהו שנמצא שם. לא מבקרים זאת. מישהו מסגל עצמו לכך ונותן לזה להיות שם. אבל אין הוא נותן לנושא לעלות במחשבתו. ההוגים כה אנרגטיים ועמוקים כמו הום ומונטסקיה חשים שהחיים הדתיים צריכים לעמוד ולהיות מקובלים בחיים החיצוניים, אבל יכולת ההבחנה שמישהו משתמש במלואה בעניינים חומריים אינה צריכה להיכנס לתוך עניינים העוסקים בתחום הרוח.

זוהי תוצאה היסטורית ישירה של הארגון הקשוח של הדת באנגליה על ידי הנרי השמיני. זוהי המשמעות הפנימית של העניין. הלך רוח זה, שזרם החוצה דרך אינספור אימפולסים אירופאיים, תלוי בעובדה שגוף דתי מסוים נוצר דרך תשוקה של אדם להתגרש – עניין של חוסר תשומת לב לכולם. עניין של אדישות, אדם רוצה להתגרש, עומד במקור ומסתיים בהלך רוח שבו אדם אינו מדאיג את עצמו במאמצים אלה, אלא מוטב נותן להם לעמוד כך במשך דורות, מאות בשנים. דרך זו של חשיבה על עניינים דתיים יכולה לבוא רק דרך מאורע היסטורי שכזה העומד בתחילתו. רק כאשר אדם רואה דברים מהאספקט הפנימי הוא מוצא את הקשר הנכון.

וכעת למאורע אחר, ההוצאה להורג של תומאס מור שהתרחשה ב-1535. כאן, מכמה סיבות, הוצא להורג אדם שראה לתוך עולם הרוח, גם אם בצורה מעוותת, קריקטוריסטית. הוא הוצא להורג. אני לא יכול להיכנס לסיבות הפנימיות היום, אבל באופן חיצוני זה בגלל שהוא לא הצטרף לאלו שקיבלו את השבועה של העליונות. הוא אינו מכיר בהתבדלות של הכנסייה האנגלית מרומא. אדם כזה עוזב לעולם הרוח. הנפש עוזבת את הגוף הפיזי אחרי שכבר היתה לה, עוד בשהותה בגוף הפיזי, ראיה עמוקה לתוך עולם הרוח. שרידים אלה חיים הלאה בעולם כגורם. מה שתומאס מור קיבל מעולם הרוח בעודו בגוף הפיזי נשאר מאוחד עימו כה בקירבה כאשר עבר בנפשו דרך שער המוות, שהוא היה יכול, דרך נסיבות אלו, להפעיל השפעה גדולה על התקופה שעתידה לבוא.

ובכן, שני זרמים אלו עובדים יחדיו. אחד חיצוני, שאותו תיארתי, שהוא אדיש לחיים הדתיים, אבל בכל זאת מלא לכאורה בהכרה אורתודוקסית שלהם, ונפש שגדלה להיות רבת עוצמה בגלל, שבגוף הפיזי, היא חוותה את העל-חושי והרשתה לו להקרין החוצה במשך האבולוציה שבאה לאחר מכן. זה זרם לתוך אטמוספירה רוחית אחרת שאותה תיארתי בערך לפני שמונה ימים (הרצאה שישית בסדרה זו). האטמוספירה הרוחית מהמאה ה-14 ועד למאה ה-19 היא, כפי שאנו יודעים, חדורה גם כן על ידי האימפולסים שעלו דרך הרדיפות והמוות של האבירים הטמפלרים.

אחרי שנוסדו ב-1119 האבירים הטמפלרים היו פעילים תחילה במסעות הצלב. ואז הם התפזרו ברחבי אירופה ודרך נסיבות מיוחדות רבים מהם נהיו קורבנות של תאוות בצע, תאוות הבצע של הזהב, של פיליפ ההגון. תיארתי זאת בפניכם, כפי שאמרתי, אבל בואו ונראה פעם נוספת כיצד אבירים אלו הוקרבו. בואו ונפנה את תשומת לבנו שוב למה שאנו מציגים מהמהלך הממשי של המאורעות, כלומר, שאינספור של אבירים אלה עונו אחרי שקודם לכן חוו התקדשות כריסטיאנית דרך העקרונות והאימפולסים שחיים במסדר הטמפלרים. הרשו להשמצות לטעון איזה דברים בזויים נאמרו על האבירים הטמפלרים. שזה לא היה נכון אפשר להוכיח דרך ההיסטוריה. יוצאים מן הכלל, כמובן, קיימים בכל מקום, אבל בעיקרו של דבר ההשמצות אינן נכונות. מה שחדר לתוך מסדר הטמפלרים היה זה, שכל חבר של המסדר היה צריך להבין שדמו שלו אינו שייך לעצמו, אלא למשימה של לימוד האדם המערבי – ובמידה מסוימת גם המזרחי – של מיסטריית גולגותא במובן הרוחי. זה שזרם אל האבירים ממצב הרוח מלא המסירות לקראת מיסטריית גולגותא השתנה בהדרגה לסוג של התקדשות כריסטיאנית, כך שמספר גדול מהם יכלו לראות במידה מסוימת לתוך עולמות הרוח. דרך כוח זה הם היו חשופים לסכנה מאוד מיוחדת כאשר תודעתם היתה מוקהית דרך ייסורי העינויים, כפי שקרה במאות מקרים. תודעתם הוחשכה דרך העינויים. תודעת היום שלה נפגעה קשות ותת-המודע התעורר. כל הפיתויים שאליהם חשוף מי שחותר לגבהים רוחיים שכאלה באו לידי ביטוי בסבלם. זה חלף כאשר פיליפ היפה נחזה מראש. בדרכו שלו היה לו מגע של גאונות, מלא בהשראה של תאוות בצע וחמדנות, כפי שכבר תיארתי. זה קרה שמספר גדול של אבירים נכנסו למצב של תת-תודעה, לא רק יוצאי הדופן הואשמו בדחיית הדת הכריסטיאנית ומיסטריית גולגותא, הודאות אשר, עלו מתוך הפיתויים שלהם, היו ניתנות להבנה, אבל הם גם האשימו את עצמם בפשעים אחרים. אחרי כן מספר מסוים מהם חזרו מכך כששוחררו מן הכלא ותודעתם חזרה. אחרים לא יכלו לחזור. בקיצור, חמישים וארבעה מהם מתו במוות אכזרי, כולל ראש המסדר, ג’ייקוב דה מוליי.

נפשות אלו עברו דרך שערי המוות ולא רק הביטו לתוך העולם הרוחי המתקדם בתודעה ערה על ידי שהשיגו התקדשות כריסטיאנית וראו את הסודות של מיסטריית גולגותא, אלא גם ידעו משהו מהאבולוציה והיו יכולים לפעול לתוכה על ידי כך שלמדו לדעת את הכוחות המתנגדים למאמצים האנושיים שדיברו דרך שפתיהם על מתקן העינויים כאשר הם, בחפותם, האשימו את עצמם בכל מיני פשעים. ניסיונות נוראים ומזעזעים אלה לבשו צורה כאשר נפשות אלו היו בעולם הרוח. כבר אמרתי כיצד, אחרי שנפשות אלו עברו דרך שער המוות, זרמו אימפולסים מהם שעבדו הלאה באימפולסים העל-חושיים מהמאה ה-15 והלאה עד לזמננו. ההשראה שחיה באישים מחוננים שונים באה. אם מישהו מביט בגורם האמיתי, מהעובדה שנפשות נישאו מעלה לתוך עולם הרוח וחוות תחילה את מה שפיליפ ההגון אילץ אותם לעבור לפני מותם.

זה הכל הוכן עבור הזמן שבו אנו חיים. גורמים אלה, ורבים אחרים, צריכים להיות מתוארים תחילה אם מישהו צריך להבין לגמרי בקרב איזו מחשבות נולד אדם. מה שמגיע מתוך המאורעות שאותם ציינתי שחיים בכל דבר. אפשר להוכיח זאת על ידי היסטוריה ממשית. אני רק מתכוון למקרה אחד, אבל אני יכול להצביע על רבים. בתקופה שעליה אני מדבר, יצא לאור ספר חינוכי רב-עוצמה: רובינזון קרוזו. צריך רק לחשוב כיצד הרעיונות שחיים בספר זה נהיו מוכרים לגיל הרך, לגיל המוקדם של הילדות. ספר זה לא רק עבר דרך מאות הוצאות בצורתו המקורית ותורגם לכל השפות, אלא גם שוחזר בכל שפה אפשרית. לא רק בבוהמית, הונגרית, ספרדית, צרפתית, גרמנית, פולנית ורוסית, אל גם תרגומים אחרים. בכל השפות הללו יש יצירות ברוחו של דפו. מה שחי בו, כיצד נפשות עוצבו על ידו, זה בדרך כלל מעולם לא נשקל כלל. כל הרובינזון קרוזו הזה לא היה נחשב בכלל אם לא קדמו לו המאורעות שעליהן סיפרתי.

לכל הדברים האלה יש קשרים פנימיים משלהם, וזה נכון עד לפרטים בני זמננו. היום, אדם הולך מרחוב אחד בעיר למשנהו בשביל עסקים כאלה או אחרים. לרוב, אם הוא חושב עליהם בכלל, הוא רק חושב על הגורם המיידי. העובדה שהוא לא היה לוקח הליכה זו ולא עושה את העסקים האלה אם כל מה שעכשיו ציינתי לא היה מתרחש לפני כן, אינה נלקחת בחשבון בכלל. באופן כללי, קשרים פנימיים נראים מעט מאוד. לעיתים קרובות קראתי לתשומת לב כמה מעט אנשים נוטים להפנות את מחשבתם לחיבורים פנימיים. למשל, אדם המסתכל בדברים באופן חיצוני למדי, יתכן ויתפלא לפעמים מי בנה את מנהרת סט. גוטהרד.^[3] מנהרות אינן נבנות כיום, אלא אם חישובים מסוימים נעשים בחשבון דיפרנציאלי. מנהרת סט, גוטהרד לא רק שנבנתה על ידי אלו שהניחו אבן על אבן, אלא מבלי החישובים היא לא היתה נבנית כלל. זהו הוגה הדעות המתבודד לייבניץ,^[4] אשר המציא את החשבון הדיפרנציאלי, וכך הוא היה בנאי שותף. כל זה הוא חלק מזה. אני רק אומר זאת לצורך הבהרה. הדוגמה כשלעצמה אינה אומרת לנו הרבה. זה רק להבהיר את הדברים.

תקופתנו עומדת תחת כל ההשפעות הללו – החשיבה וכל התצורה של זמננו – שחשבתי לאפיין. תכונה מיוחדת אחת שיש להדגיש עבור תקופה זו, על פי אמונה נפוצה, היא לעמוד, לא רק בשתי הרגלים, אבל גם עם הידיים ולמעשה עם כל הגוף, בתוך המציאות. זוהי הגאווה, שלא לומר השחצנות, של תקופתנו שאנשים מאמינים שהם עומדים עמוק בתוך המציאות. הם מאוד גאים על כך. אבל כפי שתקופה מאוחרת יותר תראה, בנוגע למחשבה, תקופתנו בשום אופן אינה מושרשת במציאות. זה הרבה פחות משהיה בזמן מוקדם יותר. ומה תלמד תקופה מאוחרת יותר? טוב, היא באופן טבעי לא תדחה שתקופתנו ייצרה מחשבות גדולות והישגים גדולים. תפיסת העולם הקופרנית נתנה את הופעתה. גלילאו יצר פיזיקה מודרנית, קפלר יצר אסטרונומיה מודרנית. יש לנו אלקטרוניות גלואנית, וולטאית, עם כל מה שצומח מכך. יש לנו את תקופת הקיטור וכן הלאה. כך, המחשבות שנוצרו בתקופה זו הן בולטות, הן מפוארות. שוב ושוב אנשים מדגישים, גם אם אינם מבטאים זאת באותן מילים, כמה הם מודעים לכך שאנו עושים התקדמות כה נאה, בניגוד לאמונות התפלות המטופשות של אנשים בתקופות קדומות יותר. בקצרה, האנשים לגמרי משוכנעים שקופרניקוס, לדוגמה הוכיח לבסוף את העובדה שהשמש עומדת, או יתכן שיש לה תנועה משל עצמה. בכל מקרה, היא אינה נעה סביב האדמה כל עשרים וארבע שעות, אלא האדמה עצמה מסתובבת וגם נעה סביב השמש במהלך השנה, וכן הלאה. דברים אלה ידועים היטב. הם מובנים כיום כאילו האדם נפטר מאמונה תפלה עתיקה של תפיסת העולם הפתולומאית והגיע אל האמת מטעות מוקדמת. האנושות הקדומה יותר האמינה בכל מיני דברים מטופשים בגלל שהאמינה בחושיה. האדם של הזמנים המתקדמים יותר הגיע בסופו של דבר לראות שהשמש היא במרכז וכוכב, נגה, אדמה, מאדים, צדק ושבתאי נעים באליפסות סביבה – אורנוס ונפטון נעים קצת בחוץ. לפחות האדם יודע זאת. לפחות הוא יודע שבמהלך השנה האדמה מסתובבת סביב לשמש, וכן הלאה. למעשה, עשה האדם התקדמות נפלאה!

כבר איננו רחוקים מהזמן שבו נבין למה כל זה מכוון. האמת הממשית אינה תוצאה כלל של הכוחות הרוחיים שעליהם היו תלויים קופרניקוס, קפלר וגלילאו. זה היה יותר כדי להביא יכולות מסוימות לתוך ראשו של האדם. מה שחשוב זה החינוך של המין האנושי דרך החינוך של האדמה.

כך, המין האנושי היה חייב להודות לזמן מה ולחשוב בדרך זו על הקוסמוס כדי להתחנך בדרך מסוימת דרך מחשבות. בזה ההדרכה החכמה של העולם עסוקה. אם אדם צריך להתחיל להביט בעניין באופן רוחי – לא רק באופן חיצוני, באופן מתמטי או פיזי כמו קופרניקוס, קפלר, גלילאו ובמיוחד כפי שעשו ממשיכיהם – אדם מגיע לדברים אחרים ראויים לציון. אדם יכול לומר: “טוב, כעת יש לנו מערכת קוסמית פיזית. כאשר אנו לומדים אותה אנו צריכים, כידוע לנו, לחשוב אותה ולהתייחס אליה באופן גיאומטרי כפי שהיא נלמדת היום במיוחד בכל בית ספר יסודי.” אבל באופן רוחי, דברים הם אחרים. אתם רואים, עבור צופה שיכול לראות את הרוחי, הדבר הבא מוצג, לדוגמה. הוא מגיע לתנועה מסוימת של השמש. היא לוקחת מהלך זה.

כפי שזה נראה מנקודת ראות מסוימת, זהו מהלך השמש. אבל כאשר אני מצייר קו זה כאן ומביא את השמש שוב בחזרה, הנקודה אינה נופלת בדיוק על הנקודה המקודמת יותר. היא מונחת קצת מעליה. זוהי התנועה האמיתית של השמש שאפשר להבחין בה באופן רוחי.

אבל גם האדמה עושה תנועות מסוימות במהלך השנה. כפי שזה נראה באופן רוחי היא מתארת מסלול זה:

אתם צריכים לדמיין זאת בשלושה מימדים. אם אתם מציירים את מסלול השמש מונח במישור, אז מסלול האדמה מונח במישור זה – רואים, כך זה מהצד. אם כאן משורטט מסלול השמש כקו מסלול האדמה הוא כזה:

אבל, כפי שאתם יכולים לראות מכך, יש נקודה בקוסמוס, היכן שהשמש והאדמה נמצאות שתיהן יחדיו, אבל לא באותו זמן. כאשר השמש היא שם על השביל שלה, או מוטב עזבה נקודה זו על ידי רבע משבילה, האדמה מתחילה את תנועתה בנקודה שאותה עזבה השמש. אחרי זמן מסוים אנו נמצאים, למעשה, בנקודה בחלל הקוסמי היכן שהשמש היתה. אנו עוקבים אחר נתיב השמש, חוצים אותו ואנו, בזמן מסוים של השנה, באותו מקום היכן שהשמש היתה. אז השמש והאדמה נעות קדימה ואחרי זמן האדמה שוב למעשה בנקודה היכן שהשמש היתה. ביחד עם האדמה, אנו למעשה עוברים בחלל דרך הנקודה שבה היתה השמש. אנו שטים דרכה. אנו לא רק שטים דרכה בגלל שהשמש עוזבת מאחוריה את תוצאות פעילותה בחלל שאותו חצתה, כך שהאדמה נכנסת לתוך הטביעות שנשארו מאחור על ידי השמש וחוצה אותן – באמת חוצה אותן. לחלל יש תוכן חי, תוכן רוחי, והאדמה נכנסת וחוצה אותו, מפליגה דרכו, דרך מה שהשמש הפליגה דרכו.

אתם רואים, כך נראה העניין באופן רוחי. באופן רוחי אדם צריך למשוך קווים כאלה כשהוא חושב על מסלולי האדמה והשמש. יש גם יחסים דומים עם כוכבי לכת אחרים. בזמנים מסוימים אנחנו בערך במקומות שבהם היה כוכב חמה, וכן הלאה. כוכבי הלכת נושאים החוצה תנועות מסובכות למדי בחלל הקוסמי, והם נכנסים לתוך הרישומים של כוכבי הלכת האחרים. יש לנו תנועות מסובכות בחלל הקוסמי, והם נכנסים לתוך התרשימים של הכוכבים האחרים. היום יש לנו את התמונה החיצונית, תמונה גיאומטרית טהורה. התמונה האחרת תתווסף, ורק מחיבור בין השתיים תקבל מאוחר יותר האנושות את המושג שהיא צריכה לקבל.

אתם רואים, אני אומר לכם כעת דברים אלה, אבל דמיינו לרגע שאתם מתייחסים למה שאני אומר לאסטרונום. הוא יאמר: “מישהו איבד את חושיו, נהיה משוגע, אם הוא מציג דברים שכאלה, הם מחוץ לכל שאלה.” אבל לא לפני זמן רב שהחברים באקדמיה המפורסמת למדע גם כן אמרו, כאשר אבנים מטאוריות נופלות לאדמה, “זוהי אמירה חסרת משמעות!”^[5] זה קרה לפני זמן לא רב. הרבה דברים דומים אפשר לציין היום, בפיזיקה אורתודוקסית, אדם מכיר את מה שנקרא החוק של שימור האנרגיה כמשהו יסודי. הראשון לדבר על כך, יוליוס רוברט מאייר נכלא בבית משוגעים. אפשר כמובן לספר מאות סיפורים כאלה. אבל הנקודה היא זו, שאתם רואים ממה שאמרתי לכם – נתתי זאת רק כדוגמה – כיצד טבע החשיבה בשדות האסטרונומיה, חשיבה נהדרת ואפקטיבית זו מהמאה ה-16 ועד למאה ה-19, היתה בה יכולת להביא אדם הלאה מן המציאות. אדם שלא לגמרי עמד, כפי שהם האמינו, עם שתי רגליו, שתי ידיו וגופו במציאות, אבל הם הרשו לעצמם להעלות רעיונות פנטסטיים ביותר ודמיינו שזוהי המציאות. אדם היה צריך חינוך שכזה במאות אלו. הם היו צריכים להתחבר לרעיונות פנטסטיים אודות הטבע החיצוני כך שהם לא ייבלעו במאורעות החיצוניים בדרך הישנה, וכך, בזכות הסגולה של רעיונות פנטסטיים אלה הם יכולים היו לקבל הרגשה של אגו פנימי. הרגשה זו התעצמה מאוד באדם במשך מעט המאות האחרונות במיוחד דרך רעיונות פנטסטיים מטריאליסטיים אלו. זה מה שצריך להתרחש. ההרגשה של האגו שצריך לפעמים להביא עימו את ההתפתחות של ההיסטוריה האנושית. בחרתי דוגמה אסטרונומית, אבל ניתן להראות בכל תחום כיצד האבולוציה האנושית עוקבת אחרי מהלך במאות שרק עברו, שמושכות את האדם הלאה מן המציאות האמיתית.

כעת תשאלו אם האדם ידע על דברים שכאלה, אשר ביחד עם האדמה אנו נכנסים למסלול של השמש, שפעמיים בשנה אנו נמצאים היכן שהשמש היתה פעילה בחלל. האם האדם ידע דבר מכל זה? כן, הם ידעו זאת לפני כן, ואפשר אפילו להוכיח את זה בקלות באופן היסטורי שהם ידעו זאת. תארו לעצמכם שהאדם יודע, באמת יודע, שבזמן מסוים במהלך השנה האדמה חוצה בנתיב שלה את נתיב השמש והאדמה נכנסת לתוך המסלול של השמש ועוקבת אחריה. ההיפוך לאחור מגיע כאשר האדמה פונה לאחור שוב לקראת הצד השני. בפעם הראשונה כאשר השמש יורדת מתחת לנתיב האדמה, והפעם השניה, זה כאילו שהשמש עולה ומסלולה של האדמה נמצא מתחת. בפעם הראשונה נע האדם מעלה עם האדמה מעל לנתיב השמש, מוצא את עקבות השמש על ידי טיפוס. בפעם השניה הוא נע מטה ועובר מתחת לעקבות השמש. מה יכול לומר אדם אשר יודע זאת ואשר גם שולט באמצעים לאשר זאת? הוא יכול לדעת את זה כעת, בנקודה היכן שנתיב האדמה חוצה את נתיב השמש, הוא עובר דרך המקום שבו עמדה השמש. מה יכול לומר איש כזה? הוא יכול לומר שזהו זמן חשוב ביותר עבורנו בגלל שאנו במקום שבו היתה השמש. זה מבוטא באטמוספירה הרוחית ואדם פוגש את התמונה שהשמש השאירה מאחור באתר. כאן, בנקודה זו בזמן, אדם מקים פסטיבל! המיסטריות העתיקות חגגו שני פסטיבלים שכאלה שרק זיכרונות חיוורים נותרו מהם היום, גם אם הקשר כבר לא ידוע. בבקשה אל תבינו זאת כאילו שאני רוצה לתת את הנקודה הממשית בזמן, אבל במיסטריות העתיקות היה ידוע שכאשר אנו חוצים את שביל השמש ומוצאים באתר את תוכן השמש שנשאר מאחור, בזמן של ידע כזה, זה היה נכון שפסטיבל מיוחד ייווסד בתקופות מיוחדות של השנה.

דרך הידע של היום האנשים נפרדים מהקשרים אלה. הם אינם נותנים להם כבוד רב כשהם אומרים: “טוב, איזה טובה תצמח לי אם אדע שאני נמצא באותה נקודה שבה היתה השמש? איזה שימוש יש לזה בשבילי?” כך מדבר האדם המודרני. אבל המצרים העתיקים, למשל, לא דיברו בדרך זו במיסטריות שלהם. ביום ה-15 של החודש, כשהם ידעו שהאדמה עוברת דרך הנקודה שהשמש עזבה, הם חקרו את הכוהנות של איזיס, שהוכנו במקדש. הם ידעו שדרך הכנה רוחית מיוחדת שכוהנות אלו יכולות לעשות, הן יכולות להביא אל האור את מה שאפשר לחוות כשמישהו עובר דרך ההילה של השמש, והכמרים יכולים לכתוב את מה ששמעו מן הכוהנות, לדוגמה: “שנה גשומה. יש לזרוע את הזרעים בזמן כזה וכזה…” בקיצור, הם היו מאוד מעשיים. כלומר, דברים שהיו חשובים להדרכת החיים בשנה הבאה צוינו. הם חיו על פי כיוונים אלה בגלל שהם ידעו כיצד השמיים פועלים מטה לתוך האדמה.

זה מה שהם חקרו. זה כבר היה זמן של שקיעה כאשר מדע זה נבגד על ידי המתנגדים של פולחן אוזיריס-איזיס. הדרך היחידה שבה הם יכלו להגן על עצמם – מאורע חיצוני זה היה לו שוב קשר עם הסאגה של אוזיריס-איזיס – מעתה ואילך היתה צריכה להקנות ל-14 מקדשים שונים שמוקדם יותר, במצרים העתיקה, החזיק בסוד זה רק מקדש אחד. זו היתה אמנות החיים במהלך של שנה וחקיקה רוחית של ההשפעה על האדמה.

האנושות של תקופתנו היתה צריכה להינתק לגמרי מיחסים שכאלה עם השמיים משוום שהיה זה מבחן של מציאת השביל הרחק מן העמימות של אימפולסים ואינסטינקטים, ושל יצירת אגו טהור. האגו לא פעל בחוזקה בזמן שבו האנשים הפכו את עצמם רק לכלים של הפעילות השמיימית, והוא גם לא פעל בחוזקה בעידנים שבהם הכמרים לימדו את התלמידים הקרובים שלהם: “שם עומדות הפליאדות.^[6] כשהן שם, אנו צריכים להתחיל את הימים של איזיס. אז אנו צריכים לראות שמה שאנו לומדים באורח נבואי זוהי הדרך הטובה ביותר להתקדם במשך השנה.” הם הניחו את עצמם בשלמות בתוך המהלך של היקום כפי שתא משתלב בתוך האורגניזם שלנו. האנושות יכולה רק להוביל לאינדיבידואליות, רק אם בתקופה מסוימת היא תיקרע מחוץ להקשר זה, אם כל היכולות האנושיות הללו של רוח שמתווכות קשרים שכאלה עוברות לתוך מצב של שינה. כך שינה בנוגע לרוח הוכנה והמין האנושי ישן עמוק ביותר ביחס לעניינים הרוחיים מאז המאה ה-14. זו היתה תרבות של שינה אבל כעת הגיע הזמן להתעוררות.

אל תאמרו: “אני רוצה לבקר את הבריאה והבורא. מדוע הוא נתן לי לישון?” זה אומר לשים את עצמנו עם האינטלקט שלנו מעל לחוכמה הקוסמית. במשך מהלך האדמה, האבולוציה האנושית צריכה לעבור דרך תקופת השינה בדיוק כמו שהאדם האינדיבידואלי צריך לישון במהלך של 24 שעות. יכולות רוחיות, שאפשר לומר עליהן שהביאו מושג על העולם שהושג דרכן, נרדמו עמוקות במאות שצוינו. מצד שני, האדם חלם על קווים גיאומטריים בחלל. הוא חלם את החלום של קופרניקוס, של גלילאו ושל עולם המושגים של דרווין. האדם היה צריך חלום זה, תרגול זה, אפילו את האשליה של ביטוי מציאות מיוחדת דרך החלום. בסופו של דבר, זה אותו הדבר עם השינה שלנו. בערב אנו עייפים ואנו הולכים לישון. אז אנו מתעוררים רעננים עם הרגשה פנימית של מציאות. אם האנושות היתה מפתחת יותר את היכולות הרוחיות העתיקות יותר, אם לא היינו ישנים עליהן, האדם היה עייף מהן ולא היה מגיע אל המציאות. הם הגיעו אל המציאות במיוחד על ידי העובדה שבמחשבתם ובהשתקפותם, וגם באירגון החברתי שלהם, הם עזבו את המציאות. בגלל שיכולות אלו נרדמו, המאות שעברו הביאו להתחדשות והתרעננות למין האנושי. במובן מסוים, האנושות אפילו נהייתה חופשית יותר משהייתה במאות מוקדמות יותר, והיא תצטרך לקבל ידע רוחי – ויותר מאוחר כוח רוחי – כדי להתקדם אפילו הלאה בנתיב החירות.

דברים כאלה אפשר לדעת! אבל שוב היום מטריאליסט אמיתי יאמר: “טוב, ומה אם הם ידועים!” אני למעשה מצאתי מטריאליסטים שאמרו: “אלוהים הטוב, מדוע אני צריך לחשוב אודות חיי הנפש לאחר המוות. אני אראה כל זאת כאשר המוות יגיע. מדוע אני צריך להעסיק את עצמי כעת בגופי הפיזי אודות חיים אלו אחרי המוות?” זה נראה לי סביר למדי, רעיון זה שזה באמת לא הכרחי, כאן בגוף הפיזי, להתעסק בחיים העל-חושיים. אבל זה לא העניין. זה היה כך רק בתקופה קודמת יותר כאשר האדם לא היה מוכן עדיין לחירות. היום, המצב הוא כזה שמחשבות מסוימות יכולות להיתפס רק על ידי היררכיות על-חושיות אם אדם תופס אותן כאן בקיום הארצי. האלים רק חושבים מחשבות מסוימות אם הם חיים בגופים אנושיים. מחשבות אלו צריכות להינשא לתוך העולם הרוחי דרך שערי המוות. רק אז הן יכולות להיות פעילות. זה באמת כך. מישהו שאינו חושב אודות העל-חושי הוא כמו איכר האומר לשכניו: “אתם סתם טיפשים. כל שנה אתם משאירים חלק מהזרעים לזריעה. אני נהייתי לאיכר בשנה זו, אבל אינני טיפש כמוכם. אני אטחן את הכל, אוכל את זה ואחכה בשקט. הגרעינים לבטח יגדלו שוב בעצמם.” איכר שכזה מזכיר אדם שאינו רוצה לשמוע שכמו שאנו אוחזים במה שאנו חווים בעולם, אנו צריכים גם להניח בצד חלק מהזרעים בנפש להדריך אותם לאורך שבילם בעולמות הרוחיים. כל עוד אנו עוסקים במדע הרוח, אנו יוצרים את הזרעים הנכונים עבור הזמן הנוכחי. ואת מדע הרוח צריך לחפש.

אתם יכולים לראות מכך שזמננו יכול להיות ברור מתמיד עבורנו דרך הבנה רוחית של אופיו הבסיסי וטבעו. פיתוח זה של יכולותינו הפנימיות יש להיאבק עליו כדי לבוא ליותר מאסטרונומיה ממשית, לדוגמה, צריך גם להיאבק על חשיבה חברתית. בנוגע לחשיבתנו, אנו, או רובנו, נהיינו כה ישנוניים וחולמניים בחיים החיצוניים כפי שאנו ביחס לאסטרונומיה, למשל, אשר בחרתי לדוגמה. במאות שחלפו ועד לימינו אלה, הרבה מאוד נהיה מוסתר מהאנושות. הרבה ממה שהיה נוכח מוקדם יותר לא מופיע שוב – מחקרים, למשל, דרך כוהנת של איזיס או דרך המיסטריות של הדרואידים הקלטים שבהן כוהנות היו מועסקות באופן דומה. לחפש בדרך זו ולדעת אודות הפעולה כאן של הרוחי לא תחזור. הרבה יותר דרכים פנימיות תימצאנה, הרבה יותר דרכים מתאימות לעתיד האנושות. אבל הן צריכות להימצא.

כעת, חברו זאת עם משהו שכבר ציינתי אתמול. זיכרו שהמשרת של אוזיריס הכין את הכוהנות של איזיס לפני ה-15 של חודש מסוים בשנה כדי לקבל ביטוי נבואי מסוים ממנה כאשר היא חוצה את חלל-השמש עם נפשה. מה קורה דרך פולחן איזיס זה? מה שקרה שבזמן מסוים – לא בזמן המופשט שבו אנו חולמים היום, אלא זמן ממשי, שהיה נחקר. הזמן של השנה, נקודת הזמן, היא נקודה חשובה במיוחד והנקודה על השביל החוזר היתה שוב חשובה. כיצד הזמן פועל – זמן אמיתי וממשי – בוטא דרך התכולה של מה שהכוהנות של איזיס אמרו. ואז, הכתובת שבספר על הדימוי של איזיס נקראה כך, “אני היא העבר, ההווה והעתיד!” זהו הסדר של הזמן. אבל רק כאשר מחקר נבואי היה חדור במצב רוח אצילי המזכיר את מצב הרוח של הבתולים, כאשר התקרבות לאיזיס היתה מסומלת על ידי העובדה שאיזיס לובשת רעלה, רק אז אדם היה יכול להביא קדימה את מה שנחוץ. השלם היה צריך להיות שקוע בקדוּשה, באטמוספירה של קורבן.

אל תדמיינו שחכמה לא היתה קשורה עם המעשה בזמנים עתיקים אלה. מה שנקרא חכמה היה מאוחד במלואו עם הדברים המעשיים. לכל דבר היה כיוון מעשי. אחד חקר את הקול של האלים במקדשים המצריים, אבל החקירות נעשו כדי לדעת בדרך הנכונה באיזה ימים או שעות הכי מתאים לזרוע. הכל היה קשור לחיים המעשיים. מישהו אחר חקר את הפעולה של האלים בחיים המעשיים והיה מודע כיצד הם חודרים אותם. באמת. זה היה חיוני ששירות מקדש זה ישאר מקוּדש. איזו רעה תימסר אם הוא לא היה מקבל טיפול כמקודש! לעולם לא היה צריך לתבוע שדברים אלה ששייכים לזמנים עברו יעלו שוב באותה דרך. הם יעלו באופן שונה. אבל ידע שוב ינצח עבור האנושות ויהיה מתאים ישירות להיכנס לחיים המעשיים. ידע רוחי – אבל רק משום שהוא רוחי, ידע מעשי – יופיע שוב ובו הדברים שסביבנו יילמדו במלואם. התרבות של איזיס ואוזיריס לא תופיע. משהו אחר יופיע שיישא את התוואי שלנו בעוברנו דרך המאות מאז הזמן שבו הפולחן של איזיס ואוזיריס היה קיים. זה יראה שהמדע החדש של הרוח צריך להיראות עם תודעה מלאה ובחירות. אבל הדברים שלקחו את מקומם צריכים להיבדק קצת במציאות שלהם. ההיסטוריה צריכה להיות שונה ממה שהיא לעיתים כה קרובות היום, כאשר אנשים רק עושים מחקרים במסמכים ובתעודות, ומגיעים לכל מיני הסברים מיוחדים, כמו זה שזה עתה נתתי ביחס לאיזיס. אתה עומד שם כמו הקדשה על הדימוי שלה: “אני היא העבר, ההווה והעתיד” מי שהתקדש ידע שזה מתכוון למציאות ממשית ושהמסך רק מבטא גישה מסוימת של הנפש. היום, אנשים אומרים על הדמות של איזיס המצועפת בסאיס שהצעיף אומר שאדם אינו יכול לחדור מעבר לחכמה, שאדם לעולם לא ידע מיהי איזיס. אבל כאשר הכתובת, “אני היא העבר, ההווה והעתיד, שום בן תמותה עוד לא הרים את הצעיף שלי,” עומדת שם, צריך להסביר זאת שמובנו שהצעיף אינו מורם בגלל שאדם מתקרב לקדושתה כאשר היא מצועפת כנזירה. לא בגלל שמשהו מונח מאחוריה שאי אפשר לדעת אותו ואין לגלות אותו לאף אחד. אם ההסבר שאנשים בדרך כלל נותנים היה נכון, אז באמת צריך להשוות זאת עם האמירה הטריוויאלית: “אני נקרא הנס מולר, אבל לעולם לא תדעו את שמי.” היא אומרת באמת מי היא – “אני העבר, ההווה והעתיד” – ומזה משתמע שזה עבורה להקנות את המיסטריות של הזמן, בעוד הוא זורם מחוץ לזמן לתוך החלל מתווך על ידי הכוהן של אוזיריס. עליו לשאת את מה ששייך לעולם הזה לתוך המרחב והוא צריך לקבל במחשבות את מה שבא מן הנפש, כלומר, את ההתגלות של איזיס המשובצת ביקום ובמהלכו.

היום, מדע הרוח עדיין מוחזק בעיקרו כמטופש. אבל כאשר הוא באמת יובן, הוא ייראה כמכיל מדע הרבה יותר אמיתי מן החלומות המדעיים של המאות שחלפו. פעולות מעשיות קצת שונות, שליטה מעשית בעולם החיצון, יצאו לאור העולם כשיגיע הזמן. זה עדיין לא הזמן היום. האדם צריך תחילה לרכוש ידע ולדעת ברוח מדע-הרוח שהוא יכול לפעול ברוח של מדע הרוח.

אני רוצה להיכנס לתוך זה כדי להצביע בדיוק בזמן הזה כיצד רק דרך הבנה אמיתית של מה שקרה יכולה להגיע הבנה של מה שצריך להתרחש. בעתיד, האנושות צריכה להיות מודרכת מעבר לדברים רבים שעם הקרמה שלהם האדם עמוס לעייפה בזמנים החמוּרים והכואבים שלנו. היום המין האנושי נושא את הנטל של הקרמה של חיי החלום של המאות האחרונות. מיסתורין זה צריך תחילה להיות מובן לעומקו. אז יהיה קל יותר להבין את ההווה רב הצער שלנו וגם להבין כיצד האנושות צריכה להכין בהדרגה קרמה שונה עבור העתיד.

———————————————————————————————————

1. יוהן גוטליב פיכטה – 1814-1762, רמנאו (ליד דרזדן), ברלין, פילוסוף גרמני. למד תיאולוגיה ביֵינה וליפציג. התעמק בתורת קאנט ממנה הושפע ביותר. ספרו הראשון (ניסיון ביקורת של כל התגלות) פורסם ב-1792. ↑
2. מונטסקיה – 1755-1689, פילוסוף והוגה דעות מדיני, צרפתי, בן למשפחת אצולה נמוכה בשם סקונדה. ↑
3. מנהרת סט. גוטהרד – המנהרה שחוצה את הרי האלפים מצפון לדרום. ↑
4. לייבניץ גוטפריד וילהלם – 1716-1646, פילוסוף, חוקר מדעי הטבע, משפטן, סופר, בלשן, היסטוריון וסופר מדיני. גרמני. ↑
5. לואיגי גלווני – 1798-1737, נולד ומת בבולוניה. רופא וחוקר טבע איטלקי שהתפרסם בעיקר כאחד מחלוצי ההתפתחות של תורת החשמל. ↑
6. פליאדות – (כימה) במיתולוגיה היוונית הן שבע בנות אטלס ופליאון שהוצבו על ידי זאוס בין הכוכבים (קבוצה של שבעה כוכבים קטנים במזל שור). המתרגם. ↑