האימפולסים הפנימיים של האבולוציה – 06

האימפולסים הפנימיים של האבולוציה

רודולף שטיינר

GA171 דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 6

25.9.1916

אימפולסים תרבותיים עתיקים שעברו רוחניות אצל גתה. הידע הקוסמי של האבירים הטמפלרים

היינו עסוקים בהתבוננות על כיצד כוחות רוחיים אלו שאנו מכנים כוחות לוציפריים ואהרימניים ממלאים את תפקידם בצמיחה ההיסטורית של המין האנושי. ראינו כיצד מה שנישא מתקופה אחת לאחרת במהלך אבולוציית העולם נישא הלאה דרך כוחות כאלו, ורצינו מאוד להראות כיצד בתשוקות, באינסטינקטים וגם במאמץ לידע באימפולסים החברתיים של האדם, נוכח משהו שניתן לתפוס אותו נכונה כאשר מישהו מכיר כוחות על-חושיים אלה המונחים ביסוד האבולוציה ההיסטורית של העולם. ראינו כיצד מה שצריך לבוא לידי ביטוי בתקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית נמצא בהכנה מאז המאה ה-15. ראינו מה התפתח בכל חיי התרבות של אירופה מאז זמן זה דרך יכולות חדשות של המין האנושי.

אם אנו רוצים למצוא רוח שהביאה לידי ביטוי בצורה המרוכזת והברורה ביותר מה האימפולסים של זמננו צריכים להיות, אז אנו יכולים להביט בגתה. אנו כבר ראינו שבאופן שווה בתפיסתו את הטבע ובעולם האימגינטיבי שלו, גתה ביטא משהו שיכול להוות את ההתחלה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אני צריך להזכיר לכם היום כיצד הצבעתי על כך לעיתים קרובות שגתה ביטא באופן אינטימי בסיפור על החבצלת היפה והנחשה הירוקה[1] את מה שהחשיב כאימפולסים הנכונים של תרבות, ידע, רגש ורצון. כלומר, מה שהיה חייב לראות כהכרח עבור הפעילות של האדם בעתיד. הוא הסתיר בסיפור זה את מה שידע מן הכוחות הנחבאים הרוחיים הנמצאים בפעולה במין האנושי מאז המאה ה-15, וזה יהיה בפעולה בערך לעוד אלפיים שנה. אתם גם יודעים כיצד בדרמות המיסתורין שלנו[2] חשבנו להביא לחיים בכל הפרטים האפשריים את מה שגתה ראה כאשר חיבר סיפור זה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפיפייה. הכוונה היתה להביא לידי ביטוי, באופן שבו היא יכולה שוב לבוא לידי ביטוי היום, מאה שנים מאוחר יותר, את מה שנתן השראה לגתה וכך נתן השראה לכל התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית כאוצר הרוחי הגבוה ביותר. מעמקים כאלה של הנפש מונחים כה בעוצמה כמו האגדה על הנחשה הירוקה והחבצלת היפה, למרות שהיא סמלית. אימפולסים כבירים שכאלה מונחים גם בפאוסט של גתה כפואמה של המין האנושי, המצביעה שוב ושוב על הכוחות המונחים עמוק מתחת לפני השטח של התודעה. כל זה פועל בנפש שכזו מתוך המעמקים של אימפולסים תרבותיים. היום אני רוצה לדבר קצת על אימפולסים תרבותיים שכאלה בקשר להרצאה של אתמול, וכיצד הם עברו דרך סוג של כוחות רוחניים בגתה.

אנו צריכים להתבונן אחורה לתקופה זו שבה האימפולסים עבור העידן הפוסט-אטלנטי החמישי הונחו מטה כנבט, הרבה לפני המאה ה-15 בגלל שדברים שצריכים להתפתח באופן רוחי צריכים להיות מוכנים הרבה לפני כן. כאשר מישהו חוזר לאחור אל הזמן שבו ניתנו האימפולסים המוקדמים ביותר, הוא יכול לראות כיצד חיי הנפש האירופאיים, כמו גם החיים החברתיים האירופאיים, בשאיפתם לקראת האמת, היפה והטוב, מערבבים וממזגים בתקופתנו את ההתקדמות הנורמלית של הכוחות האלוהיים-רוחיים עם כוחות אהרימניים לוציפריים. אנו למדנו על האימפולסים של תקופות קדומות אתמול. היום נלמד אודות אימפולסים דומים מאמצע תקופת ימי הביניים, ונלמד כיצד נטיות רוחיות מסוימות נולדו מתוך האבולוציה האנושית. בעשותנו כך, איננו עושים יותר מלציין את הרקע ההיסטורי עד לימינו שאפשר לקרוא עליו בכל אנציקלופדיה.

כדי לתאר את הצורה של האימפולס התרבותי שעבר רוחניות מסוימת אצל גתה, אני צריך להתייחס לתקופה שבה, מתוך הרצון האירופאי, נבע האימפולס של מסעי הצלב: למעשה, מתוך האימפולס הכריסטיאני של הרצון האירופאי. בזמן שבו הרצון לבקר את המקומות הקדושים נבע אצל התושבים התרבותיים של אירופה, היה שם קונפליקט מר בחיים ביניהם לבין מה שמכונה הכוחות הלוציפריים והאהרימניים. אפשר לומר, שלתוך החיים המתקדמים, הטובים, של אימפולסים כריסטיאניים באמת, נכנסו כוחות אחרים אלו מהכיוון שתואר אתמול. הם פעלו באופן מורשה על ידי ההדרכה החכמה של העולם. כך, מה שקרה אצל ההדרכה החכמה של העולם עשוי להיות מושפע כראוי על ידי אימפולסים אחרים הפועלים מהעבר והחדירה של האימפולסים של ההווה בדרך שאותה תיארנו.

כאשר אנו מתארים זאת, בתוך מה שהביא הרבה שמחה לנפש, ממה שנבע מיד אחרי שהצלבנים זכו בהצלחות הראשונות שלהם, אנו רואים את ייסוּד המסדר של האבירים הטמפלרים בשנה 1119 לספירה. חמישה אבירים צרפתיים התאחדו תחת ההנהגה של הוּגו דה פאינס במקום הקדוש בו התרחשה מיסטריית גולגותא. הם הקימו מסדר המוקדש כולו למיסטריית גולגותא. ביתו החשוב הראשון היה קרוב למקום שבו המקדש של שלמה עמד פעם, כך שהחכמה העתיקה מזמנים עתיקים ביותר והחכמה של שלמה יכלו לפעול יחדיו עבור הכריסטיאניות בנקודה זו עם כל הרגשות והסנטימנטים שצצו מנאמנות קדושה ושלמה כלפי מיסטריית גולגותא ונושא בשורתה. כתוספת להשקפות הדתיות של חובה והעליונות הרוחנית הרגילה בזמן ההוא, האבירים הטמפלרים הראשונים הבטיחו לעבוד יחדיו באופן האינטנסיבי ביותר ולהביא תחת שליטה אירופאית את המקום שבו התרחשו המאורעות של מיסטריית גולגותא.

החוקים הכתובים והבלתי כתובים של המסדר היו כאלו שהאבירים לא היו צריכים לחשוב על דבר מלבד כיצד הם יכולים למלא את עצמם בשלמות בלב ובנפש עם מיסטריית גולגותא הקדושה, וכיצד עם כל טיפה של דמם הם יכולים לעזור להביא את המקומות הקדושים לתוך איזור ההשפעה של שליטה אירופאית. בכל רגע בחייהם הם היו צריכים לחשוב ולהרגיש מסורים בכל כוחם למשימה זו לבדה, נמנעים מכל דבר כדי להגשים זאת. דמם לא היה יותר שלהם, אלא מוקדש אך ורק למשימה שאותה ציינו. היכן שהיו פוגשים בכוח גדול פי שלושה משלהם, ניתנה להם פקודה לא לברוח אלא לעמוד בתוקף על שלהם. בכל רגע מחייהם הם היו צריכים לחשוב שהדם הזורם בעורקיהם לא שייך להם, אלא לשליחותם הרוחית הגדולה. כל עושר ושפע שהם השיגו אינו שייך לשום אינדיבידואל, אלא למסדר לבדו. אם חבר במסדר היה נהרג, שום שלל לא היה מושג על ידי האויב מלבד רצועת החבלים שהסתירה את חלציהם. חבל זה היה לסמל של עבודתם, אשר נלקח בחופשיות בשל מה שנחשב ככוח המרפא של הרוח האירופאית. מבחן גדול ורב-עוצמה הונח בפניהם, פחות במחשבה ויותר ברגש עמוק, אשר כיוון לחיזוק הנפש כאינדיבידואל ובאופן אישי עם הכוונה שזה ייספג לגמרי בזרם המתקדם של האבולוציה הכריסטיאנית.

זה היה הכוכב שזרח לפני האבירים הטמפלרים בכל מה שחשבו, הרגישו והבינו. עם זה ניתן אימפולס, אשר בפעולתו הרחבה – הרחבה ביותר של מסדר הטמפלרים מירושלים ועד לארצות אירופה – היה צריך להוביל לחדירה מסוימת של חיים אירופאיים על ידי רוח כריסטיאנית. עם התחשבות במסירות הבלתי נמדדת שהיתה קיימת בנפשות של אבירים אלה, הכוחות שהחזירו את האבולוציה לאחור, שהובילו את הנפשות להיות זרות לאדמה ולהרחיק אותן ממנה לפלנטה מיוחדת, בהותירם את האדמה משוחררת וחסרת עקבות, כוחות אלו ששאפו זאת, פעלו במיוחד על נפשות שהרגישו וחשבו כמו האבירים הטמפלרים. הם שאפו להקדיש את עצמם לחלוטין אל הרוח ויכלו להיות מותקפים בקלות על ידי כוחות אלו ששאפו לשאת הלאה את הצורה הרוחית של האדמה. כוחות אלו לא רצו שהרוחי ייפרש על פני האדמה כדי להתפשט על קיום האדמה. באמת, הסכנה היא תמיד קרובה שנפשות עשויות להיות מנוכרות לאדמה, להיות עייפות מהאדמה, ושהאנושות הארצית תהיה מכניסטית.

שם יש לנו שאיפות רבות עוצמה של חיים רוחיים שניתן להניח שתהיה להם בקלות גישה לפיתוי לוציפרי. דריסת רגל ניתנת כאן. ויש לנו גם באותו זמן של התפשטות מסדר הטמפלרים על פני מספר ארצות באירופה, את החדירה הפתאומית של כוחות אהרימניים במערב אירופה. בסוף המאה ה-13 ותחילת המאה ה-14, כאשר מסדר הטמפלרים – לא האבירים האינדיבידואלים, אבל המסדר – השיג יוקרה רבה ועושר דרך פעילותו והתפשטותו באירופה המערבית, יש לנו אדם השולט במערב אשר אפשר לומר עליו שיש לו ניסיון בנפשו, סוג של השראה דרך המוסר, או אי-המוסר, דרך הכוח של הזהב. הוא היה אדם אשר לבטח היה יכול להשתמש עבור מקור ההשראה שלו בחכמה שהתממשה מזהב. נזכור את סיפור על הנחשה הירוקה והחבצלת היפיפייה שבה המלך מזהב נהיה מייצג החוכמה. מכיוון שכוחות רוחיים קיימים גם בחומרים השונים, שהם תמיד רק מאיה, יש כוחות רוחיים העומדים מאחוריהם אשר המטריאליסט אינו יכול לתפוס, זה אפשרי בהחלט עבור זהב להיות מעורר השראה.

אישיות מוכשרת מאוד, פיליפ הישר, שהיה מצויד במידה יוצאת מן הכלל של ערמומיות והרבה רשעות של חכמה אהרימנית, מצא גישה למקור השראה זה דרך זהב. פיליפ הרביעי, שמשל בצרפת מ-1285 עד 1314, ואפשר היה באמת לומר עליו שהיה לו כישרון טבעי לאהבת בצע וחמדנות. הוא הרגיש צורך אינסטינקטיבי שלא להכיר שום דבר בעולם אלא מה שאפשר לשלם עליו בזהב, והיה מוכן ללא היסוס להעניק עוצמה תמורת זהב רק לעצמו. הוא שאף להביא בכוח תחת שליטתו את כל הכוח שאפשר להפעיל דרך זהב. זה גידל בו תשוקה עצומה שנהייתה מפורסמת בהיסטוריה. כאשר האפיפיור בוניפס אסר על הכמורה הצרפתית לשלם מיסים למדינה, עובדה זו, שבעצמה אינה כה חשובה, גרמה לפיליפ לחוקק חוק שאסר על כולם להוציא זהב וכסף מחוץ לצרפת. הכל היה צריך להישאר שם, כזה היה רצונו, ורק הוא היה יכול לשלוט בזה. אפשר לומר שזו היתה המוזרות שלו. הוא שמר את הזהב והכסף לעצמו ונתן מטבע פחוּת ערך לנתיניו ולאחרים. מהומה וכעס בקרב האנשים לא מנעו ממנו לשאת מדיניות זו. ובכן, כאשר עשה את המאמץ הקטן ביותר לערבב קצת זהב וכסף במטבעות, היה עליו לברוח, במקרה של מהומות עממיות, אל המקדש של האבירים הטמפלרים. נדחף לעשות זאת על ידי התקנות החמורות שלו, היו לו את אוצרותיו שלו מושקעים לבטח עימם. הוא הופתע לראות כמה מהר האבירים פתחו במרד פופולרי. באותו זמן, הוא היה מלא בפחד בגלל שהוא ראה כמה גדול היה הכוח המוסרי של האבירים על האנשים, וכמה מעט הוא, שקיבל השראה רק מזהב, יכול להועיל כנגדם. גם האבירים השיגו אוצר גדול והיו עשירים מאוד, אבל לפי החוקים שלהם, הם היו חייבים לשים את כל העושר של המסדר בשירות הפעילות הרוחית והעבודה היוצרת.

כאשר תשוקה היא כה חזקה, כמו רדיפת הבצע אצל פיליפ פייר, היא דוחפת החוצה כוחות חזקים מהנפש שיש להם השפעה גדולה על ההתגלות של הרצון אצל אנשים אחרים. עבור האומה, פיליפ נחשב מעט, אבל הוא נחשב הרבה עבור אלו שהיו וסלים שלו, וזה היווה המון רב. הוא גם הבין כיצד להשתמש בכוחו. כאשר האפיפיור בוניפס התנגד פעם לרצונו כדי לגרום שהכמורה בצרפת תשלם ככל האפשר, פיליפ תכנן קשר כנגדו. בוניפס שוחרר על ידי חסידיו אבל הוא מת מצער זמן קצר לאחר מכן. זה היה בזמן שבו פיליפ התחייב להכניס את הכנסייה כולה לחלוטין תחת שלטונו, ובכך לעשות את פקידי הכנסייה לאנשי ערובה של הכוח המלכותי שבו הזהב שולט. בכך הוא גרם להרחקת האפיפיור לאוויניון, שסימלה את ההתחלה של מה שידוע בהיסטוריה כ"שבי הבאבילוני" של האפיפיור. זה נמשך מ-1309 עד 1377.

האפיפיור קלמנט החמישי, קודם לכן הבישוף של בורדואקס, גר באווניון והיה לחלוטין מכשיר בידיו של פיליפ. בהדרגה, תחת עבודת הרצון רב-העוצמה של פיליפ, הוא הגיע לנקודה שלא היה לו יותר רצון משל עצמו, והוא השתמש בכוחה של הכנסייה רק כדי לשרת את פיליפ, כדי לשאת החוצה כל ששאף אליו. פיליפ היה מלא תשוקה לוהטת לעשות את עצמו מאסטר של כל העושר הניתן להשגה. אחרי שראה איזה הבדל רב חשיבות יכול להיות לזהב בידיים אחרות, לא פלא שהוא שאף מעל לכל הדברים להשמיד ידיים אחרות אלו, את האבירים הטמפלרים, כך שיוכל להחרים את זהבם ולהעביר את אוצרם לעצמו. כעת, אמרתי שתשוקה שכזו, שצצה בדרך כה מטריאליסטית ופעלה כה באינטנסיביות, יוצרת כוחות רבי עוצמה בנפש. באותו זמן, היא יוצרת ידע, גם אם מסדר אהרימני. כך היה זה אפשרי עבור סוג של ידע מיד שניה לצוץ בנפשו של פיליפ, בשיטות אלו שאותן ראינו בדרך הנוראה והאכזרית ביותר במיסטריות המכסיקניות. כך צץ הידע בפיליפ של מה שניתן להבאה על ידי כך שלוקחים את החיים בדרך הנכונה, גם אם שונה, יותר בלתי ישירה מזו של המתקדשים המכסיקנים. מתוך אימפולסים תת-מודעים עמוקים, הוא מצא את הדרך לשלב אימפולסים שכאלה לתוך האבולוציה האנושית על ידי המתה של האדם. עבור זה הוא היה צריך קורבנות. בדרך ראויה לציון במיוחד אינסטינקט שטני זה של פיליפ התאים למה שהתפתח מתוך צורך בחיקם של האבירים, כתוצאה מן ההתמסרות של חייהם לדברים שאותם ציינתי.

באופן טבעי, כשמשהו גדול ואצילי מופיע, כפי שזה קרה לאבירים הטמפלרים, הרבה ממה שלא שייך – אולי אפילו אי-מוסרית – נהיה קשור לגדולה ולאצילות זו. היו כמובן אבירים שנאשמו בכל מיני דברים שאי אפשר לדחותם. אבל לא היה דבר מסוג זה ברוח של ייסוד המסדר, כי בתחילה ניצב מה שהאבירים השיגו עבור ירושלים, ואז מה שאפשר היה להשיג עבור הכריסטיאניות של כל התרבות האירופאית. בהדרגה האבירים נפוצו בחברות רבות השפעה באנגליה, צרפת, ספרד, חלק מאיטליה ומרכז אירופה. הם התפזרו בכל מקום. בכל אביר בודד התפתחה לדרגה הגבוהה ביותר תפיסה שלמה זו של הנפש עם ההרגשה והחוויה של מיסטריית גולגותא וכל מה שקשור עם האימפולס הכריסטיאני. הכוח של איחוד זה עם הכריסטוס היה חזק ואינטנסיבי. מי שהיה אביר טמפלרי אמיתי לא ידע דבר על עצמו, אבל כאשר הוא חש, הוא נתן לכריסטוס להרגיש בתוכו. כאשר הוא חשב, הוא נתן לכריסטוס לחשוב בתוכו. כאשר היה מלא בהתלהבות, הוא נתן לכריסטוס שבתוכו להתלהב. אולי הם היו מעטים, שבהם אידיאל זה עבר הפיכה שלמה, שינוי צורה של נפש החיים והם לעיתים קרובות הביאו את הנפש מחוץ לגוף ואיפשרו לה לחיות בעולם הרוח, אבל עם כבוד והתחשבות בכל המסדר שבו היו, עם כל זה, זהו מספר רב משמעות. משהו רב משמעות ורב עוצמה נכנס לתוך המעגל של מסדר הטמפלרים מבלי שידעו את הכללים של התקדשות כריסטיאנית מלבד שירות של הקרבה. תחילה אצל נושאי הצלב, ואז בעבודה הרוחית באירופה, הנפשות שלהם קיבלו כה הרבה השראה ממסירות עזה לאימפולס הכריסטיאני וממיסטריית גולגותא שהרבה אבירים חוו כתוצאה מכך התקדשות כריסטיאנית. יש בפנינו מאורע היסטורי עולמי: על בסיס החוויה של מספר אנשים, ההתקדשות הכריסטיאנית, אשר אפשר לכנות אותה התפיסה של עולמות רוחיים אלה שהם נגישים לאדם דרך התקדשות כריסטיאנית, עלו מתוך המעמקים היסודיים של ההתפתחות האנושית.

מאורעות שכאלה תמיד מְזָמְנִים כוחות נגד, אשר באמת, בזמנים האלה היו תמיד מצויים בקירבה. מה שנכנס עד כאן לעולם, זה לא רק אהבה, זה גם שנאה יוצאת מהכלל. בפיליפ היתה פחות שנאה ויותר תשוקה להיפתר מהעולם של חברה שכזו ולגנוב מהאוצר שנבע בשפע ושימש רק בשירות הרוח.

כעת, בהתקדשות שכזאת כפי שנחוותה על ידי מספר אבירים, תמיד היתה אפשרות לקבל לא רק את המועיל, האלוהי, אלא גם את הכוחות הלוציפריים והאהרימניים. כל מה שמשך את האדם מטה לתוך העולם האהרימני ולמעלה לתוך העולם הלוציפרי, הופיע בפני מי שעבר חניכות שכזו. צעד אחר צעד ביחד עם הראייה לתוך העולמות הנורמליים. זה שהתקדש עמד בפני כל הסבל, הפיתוי והמבחנים שבאו לאדם דרך הכוחות העוינים את הטוב. היו לו רגעים שבהם העולם הרוחי הטוב נעלם בפני מבטו הרוחי, המבט של נפשו, והוא ראה את עצמו כאסיר על ידי מה שניסה לשלוט בו. הוא ראה את עצמו בידיים של כוחות אהרימניים-לוציפריים שרצו לאחוז בו כדי להשיג שליטה ברצונו, ברגשותיו, בחשיבתו ובתפיסתו החושית. אלו הם באמת ניסיונות רוחיים שידועים היטב מן התיאורים של אלה שראו לתוך עולם הרוח.

יש רבים מהחוג של האבירים הטמפלרים שיכלו להשיג ראיה עמוקה לתוך מיסטריית גולגותא ומשמעותה ולתוך סימבוליזם כריסטיאני כפי שקיבל צורה דרך ההתפתחות של הסעודה האחרונה. הם ראו את הרקע העמוק של סימבוליזם זה. רבים מאלה שכתוצאה מהתקדשות כריסטיאנית יכלו להביט לתוך האימפולסים הכריסטיאניים העוברים דרך האבולוציה ההיסטורית של האנשים האירופאיים, ראו גם משהו אחר. הם חוו זאת בנפשם כי תמיד זה בא אליהם כפיתוי. המתקדש, בהכירו את הכישרונות הבלתי מודעים של הנפש האנושית, התגבר שוב ושוב על הפיתוי שהראה עצמו בפניו. המתקדש נהיה אז מודע לכך וניסה להתגבר על מה שאחרת נשאר בתת-מודע. הרבה אבירים למדו לדעת את החשק השטני לבזות את מיסטריית גולגותא המשתלט על הרצון והרגש. בתמונות החלום שבהם נרדפו הרבה מתקדשים כאלו, הופיע בחיזיון הצד ההפוך של ההערצה של הסמל של הצלב עם דמותו של ישוע. זה היה אפשרי בגלל הדרך שבה ההתקדשות הגיעה, ובמיוחד בגלל שהכוחות הלוציפריים היו קרובים עם הפיתוי שלהם. הוא ראה בחזיונו כיצד הנפש האנושית נהיית מסוגלת להמיט חרפה על הסמל של הצלב ועל הטקס הקדוש של קידוש האירוע. הוא ראה כוחות אנושיים אלה שדחפו את האדם לחזור לפגאניזם קדום, לסגוד למה שהפגאנים סגדו לו ולבוז להתקדמות לכריסטיאניות. אנשים אלו ידעו כיצד הנפש האנושית יכלה להיכנע לפיתוי כזה משום שהיו צריכים להתגבר עליו באופן מודע.

אתם מביטים כאן לתוך חיים של נפש שההיסטוריה החיצונית משתייכת אליה מעט מאוד. לפיליפ ההגון, למרות התקדשות הזהב האהרימנית שלו, היה גם ידע נכון של עובדות אלו של חיי הנפש, גם אם רק באופן אינסטינקטיבי. הוא ידע מספיק כך שהיה יכול למסור זאת לווסלים שלו. כעת, אחרי שתהליך משפטי אכזרי ומאולץ המעורב בכל מיני חקירות, החל מסע של פעילות, שעליו הוחלט מראש. נערכו מזימות, שדורבנו על ידי פיליפ ביחד עם הווסלים שלו שזומנו לערוך חקירות כנגד האבירים. גם אם היו חפים מפשע הם נאשמו בכל עבירת מוסר. יום אחד בצרפת הם הותקפו לפתע והושלכו לכלא. במשך מאסרם אוצרותיהם נתפסו בכוח. משפטים אורגנו כעת שבהם, לחלוטין תחת ההשפעה של פיליפ, נערכו עינויים באופן מקיף. כל אביר שנמצא היה נושא עינויים קשים. כאן העינויים שימשו גם להרג הקשור למשמעות של מה שזה עתה למדתם לדעת. הכוונה של פיליפ היתה להכניס למתקן העינויים ככל האפשר יותר אנשים והעינויים נערכו בדרך האכזרית ביותר כך שרבים מן האבירים איבדו את הכרתם. בסבל נורא של העינויים, פיליפ ידע שהתמונות של הפיתויים יופיעו כאשר תודעתם תתערפל. הוא ידע: הדימוי של הפיתוי יוצא החוצה! שאלות ותשובות ללימוד עיקרי הדת בעניינים מובילים אורגנו, תחת ההסתה שלו, כך שהתשובות היו תמיד רומזות על השאלות שנשאלו. התשובות של האבירים היו, כמובן, מחוץ להכרתם, מוחלשות על ידי העינויים. הם נשאלו: "האם דחיתם את ההמון ונמנעתם מלדבר את מילות הקידוש?" בתודעה המעורפלת שלהם האבירים ידעו דברים אלה. הכוחות המתנגדים לטוב דיברו מתוך חזונם, ובעוד שבהכרה הם הביאו את ההערצה העמוקה ביותר לסמל של הצלב והצלוב, הם כעת איררו וקיללו עצמם וירקו על זה. הם האשימו עצמם בפשעים הנוראים ביותר, אשר באופן נורמלי חיים בתת-המודע שלהם כפיתויים. כך, מן ההודאה שניתנה על ידי האבירים המעונים, הומצא הסיפור שהם עבדו פסל במקום את כריסטוס, פסל של ראש אדם עם עיניים זוהרות, וכדי לקבל רשות להיכנס למסדר הם נאלצו לקיים תהליך מיני דוחה מטבע שפל. שהם לא הובילו את האמונה שהלחם והיין שבמיסה הופכים לדמו ובשרו של ישוע בדרך הנכונה. שהם התחייבו לעבירות המיניות הקשות ביותר. אמנם בכניסתם למסדר הם התחייבו למיסטריית גולגותא, אך השאלות והתשובות בענייני הדת אורגנו כה טוב שאפילו המאסטר הגדול של המסדר עונה כדי להפוך עניין תת-הכרתי זה להצהרות.

זהו אחד מן הפרקים העצובים ביותר בהיסטוריה האנושית, אבל כזה שאפשר להבין אותו אם מישהו רואה בבירור שמאחורי המעטה של מה ששייך להיסטוריה עומדים כוחות פעילים, ושחיי אנוש הם באמת שדה מערכה. בגלל מחסור בזמן, לא אכלול את כל מה שצריך להיאמר עוד בנושא זה, אבל זה יהיה קל להראות כיצד יש לכאורה כל סיבה להאשים את האבירים הטמפלרים. הרבה עמדו בהודעתם המוצהרת, הרבה ברחו. הרוב גונו, וכפי שאמרתי, אפילו המאסטר הראשי, ג'ייקוס דה מוליי, אולץ תחת עינויים לדבר באופן שתואר. כך קרה שפיליפ ההגון, פיליפ הרביעי של צרפת היה יכול להצליח בשכנוע הווסל שלו, האפיפיור קלמנט החמישי – זה לא היה קשה – שהאבירים ביצעו את הפשעים המבישים ביותר, ושהם היו כופרים וגרועים ביותר ולא כריסטיאניים. את כל זה האפיפיור אישר עם ברכתו, ומסדר הטמפלרים נעלם. חמישים וארבעה אבירים, כולל ג'ייקוס דה מלוי, נשרפו על המוקד. קצת אחרי כן בארצות אירופאיות אחרות – באנגליה, ספרד, מרכז אירופה ואיטליה – נעשו גם כן פעולות כנגדם.

כך אנו רואים כיצד הפרשנות של מיסטריית גולגותא והשפעתה חודרת לתוך מרכז האבולוציה האירופאית דרך מסדר הטמפלרים. במובן עמוק יש נחיצות להתבונן על דברים אלה בתקיפות. האנושות לא היתה בשלה עדיין לקבל את אימפולס החוכמה, היופי והכוח בדרך שאליה שאפו האבירים. מלבד זה, נקבע שעלינו עוד ללמוד, יסודות המונחים בכל ההתפתחות הרוחנית של אירופה, שעולם הרוח אינו ניתן להשגה בדרך שהטמפלרים נכנסו אליה. זה היה מושג מהר מידי, וזוהי הדרך הלוציפרית. אנו למעשה מביטים כאן בהתקפה כפולה חשובה ביותר של הכוחות של לוציפר ואהרימן: לוציפר מפציר באבירים הלאה, דוחף אותם לעבר חוסר מזלם, ואהרימן דוחף אותם באופן פעיל דרך ההשראה של פיליפ ההגון. אנו רואים כאן התקפה כפולה רבת משמעות ויעילה בהיסטוריית העולם.

אבל את מה שחי ופעל באבירים הטמפלרים לא ניתן היה לבער. חיי רוח אי אפשר לעקור מן השורש. הם חיים ופועלים הלאה. עם האבירים, במיוחד עם החמישים וארבעה שנשרפו על המוקד על פי הוראתו של פיליפ, נפשות רבות היו לבטח נמשכות מעלה לתוך העולם הרוחי ובוודאי היה להן עדיין הרבה עבודה לעשות על האדמה ברוח מסדר הטמפלרים, ושמשכו גם תלמידים לעבודה באותה רוח. אבל זה היה צריך להתרחש באופן שונה. נפשות אלו עברו לעולם הרוח דרך ניסיונות אלו שעברו דרך הייסורים הנוראים ביותר תחת ההשפעה של ההצהרות בעלות החזון שנסחטו דרך עינויים. האימפולסים שלהם, אשר כעת, בין מותם לבין הלידה הבאה שלהם, בירידתם אל הנפשות שהגיעו מאז, וגם לנפשות שעדיין מחכות להתגשמות, צריכות לעבור שינוי מהאופי של הפעילות של העולם הארצי והפיזי לפעילות רוחית. מה שבא כעת מהנפשות של האבירים, אשר נרצחו בדרך מעוררת רחמים זו ואשר לפני מותם בשריפה היו צריכים לעבור את הניסיון המפחיד ביותר שאדם יכול לסבול, היה צריך להוות עבור רבים אחרים, עיקרון של השראה. אימפולסים רבי עוצמה היו צריכים לזרום מטה לתוך האנושות. אנו יכולים להוכיח זאת במקרה של נפשות אנושיות רבות.

היום אנו נשמור יותר את הספֵירה של ידע אינטלקטואלי, כפי שעשינו גם בדוגמאות אחרות שניתנו בימים האחרונים. השראה מהידע הקוסמי של האבירים הטמפלרים – זה תמיד ניתן. העובדה שבסופו של דבר אנשים באו להביט על הטמפלרים ככופרים אחרי שנשרפו למוות אין להתפלא עליה כלל. ואין להתפלא גם שאנשים האמינו שהם ביצעו כל מיני פשעים ידועים לשימצה. האם מישהו היה נהנה לגנות ככפירה מיוחדת את הפעילות השטנית, שזה עתה הוצגה כאן,[3] שבה מפיסטופלס, הלמורים והשדים השמנים והרזים מופיעים, אולי – אני לא יודע – אינספור אישים באומה יביטו על כך כמשהו של כפירה. השיטות של פיליפ ההגון אינן משמשות יותר בהווה כמו בזמנים מצערים יותר. החכמה הקוסמית שהיתה לאבירים אלה נכנסה לנפשות רבות. אפשר למצוא דוגמאות רבות כיצד ההשראה של האבירים הטמפלרים נכנסה לתוך הנפשות. אני אקרא בפניכם קטע מתוך פואמה בשם "אהסבר" מאת ג'וליוס מוסן, שהופיעה ב-1838. כפי שאתם יכולים לקרוא במחזור ההרצאות, אני לעיתים קרובות מתייחס לג'וליוס מוסן, המחבר של הפואמה המעמיקה "חלום האביר" (Ritter wahn) בקטע הראשון של החלק השלישי של "אהסבר", מוסן מוליך את גיבורו לחלקים אלה של האדמה היכן, שבציילון [כיום סרילנקה] ובאיים שכנים, האיזור צריך להיחשב כזה שאנו מתארים בקוסמולוגיה של מדע הרוח שלנו כבערך מקום ההתרחשות של האבולוציה הלמורית. איזור זה של האדמה מאופיין באופן מיוחד. אתם יודעים שהקוטב הצפוני המגנטי ממוקם במקום שונה מן הקוטב הצפוני הגיאוגרפי. מחטים מגנטיות בכל מקום מצביעות על הקוטב הצפוני המגנטי ואפשר לצייר מרדיאנים מגנטיים שנפגשים בנקודה זו. למעלה בצפון אמריקה מונח הקוטב הצפוני המגנטי, מגנטים מרידיאניים אלה נעים סביב לעולם בקווים ישרים. ראוי לציון שבאיזור הלמורי המרידיאנים המגנטיים נהיים לקווים מתפתלים. הכוחות המגנטיים מתפתלים לצורות סרפנטינות באיזור זה. אנשים מבחינים בדברים אלה מעט מאוד היום. אדם הרואה את האדמה החיה יודע שהמגנטיזם הוא כמו כוח שמפיח חיים באדמה.

Figure 1

בצפון זה נע ישר, ובאיזור של למוריה העתיקה זה נע בקו מפותל. רק חישבו לאיזה עומק דיבר ג'וליוס מוסן כששלח את אהסבר לקראת איזור זה בקטע השירה הראשון של התקופה השלישית של הפואמה – הפואמה מתחלקת לתקופות:

"בקו ישר מן הקוטב הדרומי

לוקח הקו המגנטי את מהלכו הנבחר

כאשר פתאום הוא משתרג בעיקול נחשי

שם לפני הודו והאיים הקרובים

לפני תא המאסר של הצער העמוק ביותר

יושבת האם הנצחית הכבולה תמיד.

במעגל מן הקו היא משכה לאחור את אורכה,

ושזרה במהרה ושמרה בסוד לעצמה

עם קפיצה אחת במערבולת נופלת

שם הרוח הגדולה בחיבוק ראשון

אוחזת בבן הזוג הדל, מן האש הלוהטת

פורצים דמוני-האדמה מיד לחיים.

כאשר הבריאה הראשונה באה ללא כלום,

הרוח הגדולה, חסרת השם בזעמה

רוקעת מטה את מיטת הכלולות מתחת לים."

כך זה ממשיך. אנו רואים השראה מופיעה עם ידע אינטואיטיבי נפלא. הידע החי בזה יכול רק להיכנס לעולם בתוך סבל, עינויים, רדיפות וההתקפות המפחידות ביותר. על כל פנים, זה חי הלאה בצורה רוחנית.

כאשר אנו מחפשים את הרוחניות היפה ביותר של חוכמה זאת שנכנסה להתפתחות של אירופה, כפי שתיארנו, אז אנו מוצאים במדויק את האחד עם כל מה שיכול לעבוד ולחיות עם הדמיון רב העוצמה של גתה. גתה ידע את הסוד של הטמפלרים. לא בלי צורך הוא השתמש בזהב כפי שעשה בסיפור על הנחשה הירוקה והחבצלת היפיפייה, שבו יצר את הנחשה כמי שאוכלת את הזהב ואז מקריבה את עצמה. במעשה זה הזהב נחטף מן הכוחות שגתה ידע באמת שאסור להרשות להם להישאר. באופן טבעי כל דבר מכוון כאן והזהב הוא בעצם סמל של ממש. קיראו פעם נוספת את האגדה של גתה ונסו להרגיש איך גתה ידע את הסוד של הזהב, כיצד באמצעות הדרך שבה הוא נותן לזהב לזרום דרך הסיפור הוא מביט בחזרה לתוך זמנים קדומים. אולי אוסיף כאן וידוי אישי שמהפעם הראשונה בשנות ה-80 של המאה האחרונה, כשעמדתי בפני שאלת הזהב בסיפור האגדה של גתה, הופיעה בפניי המשמעות של הסיפור דרך ההתפתחות של הזהב בתוכה.

באמצעות הדרך שבה גתה נתן לזהב לזרום דרך סיפור אגדה זה, הוא הראה כיצד הוא מביט בחזרה לתוך הזמן שבו חוכמה – היכן שהזהב ניצב, מכאן: "מלך הזהב של החוכמה" – היתה חשופה לרדיפות שכאלה כפי שתוארו. כעת, הוא ראה לעבר, להווה ולעתיד. גתה ראה באופן אינסטינקטיבי לתוך העתיד של הציביליזציה המזרח אירופאית. הוא היה יכול לראות כמה בלתי מוצדקת היא הדרך שבה הבעיות של חטא ושל מוות פועלות שם. אם אנו שואפים לייעד, באופן די מתאים, את הלאומיות של האדם אשר הוביל אז אל המקדש ואל החבצלת היפיפייה, אשר הופיע לראשונה ללא כוח כנכה, אז, ממה שיש לנו לומר לאחרונה אודות תרבות המזרח ורוסיה, לא תחשבו שזה בלתי הגיוני לראות אדם זה כרוסי. בעשותכם כך, אתם כמעט לבטח עוקבים אחר האינסטינקט של גתה. הסוד של האבולוציה האירופאית בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית מונח מוסתר בתוך סיפור אגדה זה, ובאותה מידה היה יכול גתה להסתיר אותו בפאוסט שלו, במיוחד בחלק השני, כפי שאנו יודעים מהצהרתו שלו. זה נראה בבירור אצל גתה – כבר הראינו את זה מבחינות שונות. יותר מאוחר אפשר להראות אצל אחרים – שהוא מתחיל לשים לב לעולם ולחוש את עצמו בתוכו, בהתאם לצורך החיוני של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית.

אצל גתה יש לנו המשך אמיתי של החיים של האבירים הטמפלרים אבל, כפי שאמרתי, בדרך רוחנית. גתאניזם זה יכול רק להיכנס לאט ובהדרגה לתוך הבנה אנושית. כבר הראיתי במובנים מסוימים כיצד האימפולס לכל דבר בעל טבע של מדע הרוח מונח בגתאניזם. כל מדע הרוח היה יכול להתפתח מגתה. הראיתי בהרצאה פומבית (15/4/1916, ברלין) שנתתי לפני זמן קצר כיצד היסוד המדעי של הדוקטרינה של ראינקרנציה, של חיים חוזרים על האדמה, מונחת בדוקטרינה של גתה על המטמורפוזה. הוא התחיל את הלימוד של המטמורפוזה על ידי שהראה כיצד העלה משתנה לפרח, כיצד איבר מופיע בצורות שונות. כאשר עוקבים אחרי זה עם תפיסה מהירה ומעמיקה, מונח שם במרומז מה שלעיתים קרובות הוסבר כאן, כלומר, ראשו של האדם הוא גוף שהשתנה, ושאר הגוף הוא גוף אנושי שעדיין צריך להשתנות. כאן יש מטמורפוזה בדרגה העליונה ביותר, אשר עבור המדע היא תתפתח לידע ישיר של ראינקרנציה, של חיים ארציים חוזרים. אבל גתה עדיין מובן רק מעט. הוא צריך תחילה להיות מוכר בחיים התרבותיים של האנושות. לא רק מאות אלא אלפי שנים יצטרכו כדי להבהיר את מה שנמצא בגתה. למעשה, אפילו היום אין מוסד ללימוד של גתה כמו שמונוגרפיה או ביוגרפיה יכולות לספק באמת בסגנון שלו.

בואו ונראה מה שנעשה בדוגמה מיוחדת בתרבות המודרנית לקראת ההבנה של האישיות של גתה. אנו יכולים, כמובן, רק לתת דוגמאות בודדות. הרמן גרים אמר, באופן נכון, "מר לואס מסוים כתב ספר, שהיה לזמן מה הספר המפורסם ביותר על גתה. כמה אפילו יאמרו הטוב ביותר. זהו ספר שדן באישיות שאמורה היתה להיוולד בפרנפוקט, מיין ב-1749, ולהיות חבר מועצה של פרנפוקט מאביו. הוא התפתח וגדל בדרך כזו שנעוריו של גתה יוחסו לו, ביחד עם כל מיני דברים אחרים שנלקחו מגתה. עבודתו של גתה יוחסה לו. הוא גם נסע לאיטליה באותה שנה כמו גתה, ומת באותה שנה כמו גתה. אדם זה איננו גתה אלא פנטזיה של מר לואס."

ויש לנו גם ספר טוב יחסית שבו חייו של גתה ועבודתו היוצרת מתוארים בשקדנות גדולה וטובה יותר מאשר עבודות רבות אחרות על גתה. הוא מלא מהעמוד הראשון ועד האחרון עם שנאה וסלידה. ספר זה נכתב על ידי ישועי, באומגרטנר. הוא מצוין אבל למעשה, ספר ישועי. ספר שלמעשה מתנגד לגתה. לפחות הוא נכתב טוב יותר מאשר אחרים לאינספור שנכתבו על גתה והופיעו במשך המאה ה-19 והלאה לתוך המאה ה-20. מספר גדול של עבודות אלו הן קשות לעיכול. קשה להפסיק להתעטש בגלל האבק של הספריות והפרופסורים החודר לתוך האף. הם נכתבו על ידי פדנטים שמכנים זאת גתה. לעיתים קרובות הם נכתבים עם גאווה פדנטית, אבל הם גם מיושנים עם אבק ספריות או אוויר שצריך לנשום כאשר מישהו משער שהאיש שצריך לכתוב אודות פאוסט, לדוגמה, פותח את גרים או מילון אחר כדי לפענח מילה או קטע – וכן הלאה. אפשר לומר: זה נורא, נורא מאוד, מה שנכתב בשטח זה!

ספר אחד עומד מחוץ לזה בדרך קצת בלתי רגילה. זוהי הרצאתו של הרמן גרים על גתה שניתנה בשנות השבעים באוניברסיטת ברלין. גרים היה, כפי שאנו יכולים לראות, רוח בעלת הרצון הטוב ביותר והמסורות הנפלאות ביותר כדי לעזור לו להכיר את גתה. ספרו הוא אינטליגנטי ומצוין והוא התפתח מתוך האטמוספירה הגתהאנית. גרים גדל בתקופה שבה היו עדיין מסורות גתהאניות, אבל ספר זה מראה משהו יוצא מהכלל. למעשה, במובן מסוים זה כְּלל לא ספר שהתפתח ממסורות גתהאניות. הוא גם גתהאני וגם לא גתהאני. כי הרמן גרים לא כתב בסגנון גתהאני אלא, באופן מוזר, בסגנון שמוביל אדם לומר שהספר נכתב על ידי אמריקאי או גרמני אמריקאי! אפשר לקרוא את ההרצאות של גרים כספר שנכתב על ידי אמריקאי אך בגרמנית. בסגנון שלו הוא אמריקאי – סגנון שגרים חינך את עצמו בו. כאחד מהאוהדים הנלהבים ביותר של אמרסון, הוא למד, קרא, עיכל, תרגם והכיר אותו. כעת, גרים מצא את דרכו לסגנון אמריקאי-אמרסוני זה כך שנעשה מומחה מושלם שלו. באותו זמן הוא נעשה מאוד נלהב מכך. אפשר לראות מיד בקריאת הנובלה שלו כוחות שאין לנצחם, כיצד הוא יכול לתת לכל דבר אמריקני לחיות בתוכו. התלהבות עבור מה שהוא אמריקני ובאותו זמן הרגשה נפלאה של בינלאומיות נמזגת בהרצאות של הרמן גרים על גתה.

למרות כל זה, הרבה, הרבה מאוד בחיים הרוחיים של האדם צריך לבוא לפני שגתה ורוחות דומות יובנו! אם לפעמים הן מובנות כהלכה, זה צריך להיות בדרך אחרת למדי מזו של הרמן גרים. פעם, בשיחה עימו, רציתי לעשות רק כמה איזכורים לשביל שאליו אדם צריך להיכנס בהדרגה לעולם הרוח. התנועה של ידו הימנית תמיד תישאר בזיכרוני – מחווה של הרחקה. הוא רצה לדחוף את זה הצידה. הוא יצר גתה שפשוט נחמד לראות מבחוץ, אבל אדם אינו רואה לליבו. גתה זה של גרים, כמו שהוא עושה את דרכו דרך ההתפתחות ההיסטורית, כי שהוא עומד שם, כפי שהוא זז ועושה את דרכו ליחסים עם אנשים, כפי שיחסים אנושיים זורמים לתוך עבודותיו, כפי שתפיסת העולם בת-דורו זורמת לתוך עבודותיו – גתה זה עובר מהר דרך עיני רוחנו כרוח רפאים החולפת בקלילות דרך העולם בלתי נראית על ידי החיים. גתה יהיה מובן כשמישהו יעמיק את הגתהאניזם כדי שיהיה מדע הרוח. אז, הרבה יעלה מגתה שלא היה יכול לבטא בעצמו. גתה, מובן באמת, מוליך למעשה, למדע הרוח, שהוא באמת גתהאניזם מפותח.

מההתחלה גתה גם הבין שהכריסטיאניות היא דבר חי, והוא היה מלא כמיהה לביטוי אפשרי עבור הכריסטיאניות בתפיסת העולם המודרנית. היא לא נמצאה בזמנו. אבל בזמן החדש מדע הרוח כבר פועל כדי להשיג זאת. בואו וניקח את הפואמה שלו "המיסטריות" (Die Geheimnisse), שבה האח מארק מודרך אל המקדש היכן שצלב הוורדים נמצא על הדלת, ונראה את התמונה כולה. אנו נראה שמצב הרוח הכריסטיאני נמצא בבסיס זה. "במיסטריות", מצב הרוח נולד מההרגשה שהסמל של הצלב נהיה תמונה של חיים דרך הוורדים הכרוכים בו! אז, גם גתה ירשה שפאוסט שלו יגמר עם תפיסה כריסטיאנית. הוא דיבר על כך עם אקרמן כשהיה מבוגר.[4] יבוא זמן כאשר בחוש הרבה יותר פעיל, אינטנסיבי, אפשר יהיה לחבר לכריסטיאניות את המחשבות שמצלצלות דרך המסקנה בפאוסט. גם גתה, שהיה בתוכו צנוע בדברים שכאלה, היה רחוק מלעשות זאת בעצמו. הוא היה, למעשה, בדרך לעשות זאת כמו מארק שיילקח אל הצלב המוקף בוורדים. בכך מונח בסופו של דבר כל מה שזורם מחוכמה שכזו שנשאף על ידי האבירים הטמפלרים. (השאיפה שלהם היתה מהירה מידי ובלתי מתאימה לאבולוציה הפיזית).

געגועים לכריסטניזציה מלאה של אוצרות החוכמה בנוגע לקוסמוס ולאבולוציה הארצית נשברים בהדרגה – געגועים לכריסטניזציה מלאה של החיים הארציים כך שסבל, כאב וצער מופיעים כצלב של האדמה, אשר מוצאים את נחמתם, את התפתחותם, את קידומם, את ישועתם בסמל צלב הוורדים. שוב ושוב באדם שקיבל השראה, שבו חי מה שנחשב כהרוס עם השריפה של הטמפלרים – באדם מלא השראה זה חי שוב ושוב האידיאל שבמקום שבו קיים מה שמביא סכסוך ומחלוקת צריך להופיע משהו שמביא טוב לאדמה, וטוב זה צריך להיות מדומיין בסמל הצלב עם שילוב הוורדים.

הספר חורבן (Shutt), מאת אנאסטסיוס גראן ניתן לי היום על ידי אחד מחברנו. יש לי כאן שוב את אותן שורות שקראתי לפניכם לפני זמן מה כדי לאשר את העובדה שתעלומה זו, שפואמה זו מבטאת, זה לא משהו שמדובר על ידינו בלבד, אלא שהיא באה לחיים שוב ושוב. אנאסטסיוס גראן, המשורר האוסטרי, חיבר את הפואמות הללו. ההוצאה השמינית הופיעה ב-1847. בסגנונו שלו כתב על התקדמות המין האנושי, ואני אקרא שוב היום את הקטע שקראתי לפני שנים כהוכחה לתפקיד ששוחק על ידי הדימוי של צלב הוורדים בהתפתחות האנושות. כלומר, בקרב אלה שהתגשמו בעידן החדש. אנאסטסיוס גראן הפנה את מבטו לקראת ארץ ישראל ואיזורים אחרים אחרי שתיאר כמה מבוכה ובלבול, לחימה ומריבות נפוצו על האדמה. אחרי שראה ותיאר את מה שהם גרמו הוא, שהיה רואה גדול בדרך מסוימת, פנה לאיזור של האדמה שאותו תיאר כך. אני לא יכול לקרוא את הכל כי זה ייקח יותר מידי זמן, אבל העיניים מופנות אל חלק מהאדמה שבו משתמשים בסכין המחרשה.

"כפי שילדים פעם חפרו באחו,

הם הוציאו אל האור משהו חסר צורה מברזל

זה נראה ישר מידי, כבד מידי עבור מגל,

רזה ודק מידי עבור חריש.

במאמץ רב הם גררו אותו הביתה כאוצר חדש שנמצא

הזקנים ראו אותו, ולא ידעו מהו.

הם קראו לשכנים שמסביב לתוך המעגל,

השכנים ראו אותו, ולא ידעו מהו.

יש זקֶן אפור זקָן, חיוור וחולני.

תקופת חייו מתמהמהת כמו סיפור שנשכח

בתוך העולם הנוכחי של עסקים שוקקים,

הם הראו לו את זה, אבל הוא לא ידע זאת.

איש מעולם לא ידע אותו,

הם בכו והזדעזעו

הטיפשות של אבותיהם, שנקברו מזמן,

כי מה שאיש לא ידע היתה חרב!

מעתה ואילך היא תבקע את האדמה כמו סכין מחרשה.

תצביע על גרעין החיטה בתוך האדמה,

החרב תשורר על מעשי גיבורים

כשהשמש תמלא את האוויר בשירת העפרוני המהדהדת.

פעם נוספת זה מגיע, כשהוא חורש

האיכר מכה במה שנראה כחתיכת אבן.

וכאשר נחשף המעטה הארצי

נחשף מבנה בעל צורה מופלאה.

הוא קורא לשכנים שמסביב בתוך המעגל

הם מביטים בזה אבל עדיין אינם יודעים מה זה.

אתה חכם וזקן, לבטח תוכל לומר לנו?

אפור הזקן מביט בזה, ועדיין אינו מכירו.

כך בחריש, משהו עלה למעלה ואפילו האיש הזקן אינו מכיר אותו.

וכך איש אינו מכיר אותו, ועדיין יש בו ברכה של ימים קדומים

נצחי הוא עומד בחזה זקוף,

מפזר את גרעיניו סביב בכל דרך.

היה זה צלב, זר זה למראה עיניים!

הם לא ראו את הקרב, ואת הסמל המוכתם בדם,

הם ראו רק את הניצחון ואת הכתר,

הם לא ראו את הסערה, ואת חבל הסערה

הם רק ראו את הקשת בענן מבהיקה וזורחת."

הצלב תמיד יהיה ידוע, אפילו באיזור שתמיד היה קבור ומשוך מחוץ לאדמה כצלב של אבן, כאשר הציביליזציה היתה כה סגורה ומופנמת שתרבות בלתי כריסטיאנית התפתחה. שם, אנאסטסיוס גראן רצה לומר, הצלב נמצא והאנשים יודעים זאת בתוך חזם, גם אם הזקנים שבהם אינם מזהים אותו דרך המסורת.

"בכל זאת ידוע לאחד, ועדיין עם ברכתו העתיקה

נצחיים בחזם הם עומדים זקופים,

מפזרים גרעיניהם סביב בכל כביש ודרך,

היה זה צלב זר לראייתם.

הם לא ראו את הקרב ואת סמלו המוכתם בדם,

הם ראו רק את הניצחון והכתר,

הם לא ראו את הסערה ואת ההלקאה

הם ראו רק את הקשת בענן ואת נצנוצה הבוהק.

הם הקימו בגן את הצלב מאבן.

שריד מקודש ועתיק

פרחים מכל המינים צמחו מעלה,

בעוד הוורדים מטפסות מעלה הצלב אסוף.

כך עמד הצלב כבד משקל עם משמעות חמורה וחגיגית

על גולגותא, באמצע ברק נוצץ.

זמן רב מאז נחבא בשפע של ורדים.

לא עוד, עבור ורדים, יכול הצלב להיראות."

אבל הוא שם! שם הוא הצלב! שם הוורדים! צריך רק ללמוד את משמעות ההיסטוריה ולהפנות מבט למה שחי ברוח וחודר לאבולוציה האנושית, לתת תשומת לב למה שנראה לנו תחת החסות ותחת הסמלים הנכנסים להיסטוריית העולם. אני חושב שאפשר להרגיש בקשר העמוק בין מה שאפיינו עבור זמנים מאוחרים יותר לבין מה שאופיין באידיאל של האבירים הטמפלרים וגורלם בעולם בתחילת המאה ה-14.

—————————————————————————————————

  1. יצא בעברית יחד עם הרצאה של רודולף שטיינר בנושא, בשם: מהות רוחו של גיתה – הוצאת חירות.
  2. 4 דרמות המיסתורין יצאו בעברית בהוצאת סופיה.
  3. ההרצאה ניתנה לאחר ההצגה של פאוסט שהיתה לפני כן.
  4. אקרמן יוהן פטר 1854-1792, סופר גרמני שהתפרסם משום פעולתו כמזכירו וידידו של גתה בשנות חייו האחרונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *