האימפולסים הפנימיים של האבולוציה – 03

האימפולסים הפנימיים של האבולוציה

רודולף שטיינר

GA171 דורנאך

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

הרצאה מספר 3

18.9.1916

ההשפעה המאוחרת של המיסטריות האטלנטיות באמריקה ובאסיה

זה קשה באופן יוצא מן הכלל לדבר על התנאים שהתייחסו להרצאה הקודמת בגלל, שבזמן חדש יותר, בתקופת החשיבה החומרנית, הרעיונות והמושגים למען עשייה שכזו חסרים במידה רבה. הם צריכים תחילה להירכש דרך מדע הרוח. לכן הידע שיכול להינתן הוא יותר מרומז. יותר מזה, יש עוד סיבה, שנקבעת על ידי כל ההתפתחות של תרבותנו המודרנית. סיבה נוספת זו שגורמת לקשיים מסוימים במצבים מסוימים שנחבאים מאחורי הסף של הידע מן האדם המודרני, ככלל, הוא נהיה מעט חסר-אומץ. אם מישהו שואף להימנע משימוש במילה פחדנות, הוא אינו יכול לומר זאת באופן שונה. הוא נהיה חלש באומץ. האדם המודרני מעדיף יותר את הידע שלו כדי לספק דרכו רגשות תענוג נחמדים, אבל זה לא תמיד אפשרי. ידע יכול למלא אותנו בסיפוק פנימי אפילו כאשר הוא אינו מעביר בדיוק חומר מהנה, בגלל שזה – טוב, דברים בלתי נעימים שייכים לאמת. בכל מקרה צריך למצוא סיפוק באמת כי אפילו ביחס לאמיתות האיומות ביותר אפשר לחוות סוג של התרוממות רוח. כפי שאמרתי, האדם המודרני חלש מידי באומץ שלו עבור זה. הוא רוצה להרגיש התרוממות רוח בדרכו שלו. גם זה קשור עם סודות הקיום המודרני שיתבהרו במהלך לימודנו.

היכולות המיוחדות שעליהן דיברנו, כלומר, ההתבהרות במחשבתנו ובמעשינו דרך אימגינציה חופשית והיחס לקראת העולם המבוסס על התופעה הראשונית, יכול להיות מושג על ידי האדם המודרני רק כאשר ההסוואה מוסטת מתהליך מסוים אשר מתרחש, שלא בנקל מגלה את עצמו. כך, זה גם חלק הכרחי של אבולוציית התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, שהאדם לא מבין דברים מסוימים שדוחפים עצמם לתוך העולם החושי שלנו מן העולמות החושי והעל-חושי. למעשה, אירועים חשובים ביותר שהתרחשו סביבנו לפני עינינו אינם מובנים כלל על ידי האדם המודרני. באופן מסוים, הוא מוגן בפני הבנתם משום שהוא רק מערב כמו שצריך את שתי היכולות המצויות תחת הגנה זו. כבר החלה הנחתו של היסוד להבנה של שני מקרים אלו. הם התקדמו כעת כה רחוק שהאבולוציה אינה יכולה להתקדם מבלי שנעשית התייחסות כלשהי, עם זהירות מסוימת, עבור עניינים אלה.

לאדם המודרני, עם חוויותיו לגבי מה שקורה סביבו ולגבי מה שהוא עצמו עושה ומניח להתרחש, יש רק תגובה חלשה לגבי מה שקורה בטבעו החושי. במקרה הטוב ביותר, זה מופיע מפעם לפעם בתמונות חלום מפחיד, אבל גם הן רק חלשות. מה שקורה בתת-היגיון אינו ידוע לאדם בן ימינו, ותחת תנאים נורמליים הוא יודע מעט על העל-חושי. מתחת למה שאנו כאנשים מודרניים חווים בנפש, שוכן משהו שאפשר רק לתאר ככוח מתפרץ. זה יכול להשתוות בדיוק עם העולם שמישהו חווה כאשר הוא עומד על קרקע וולקנית. אתה רק צריך להדליק אש בכמה ניירות כדי שעשן יפרוץ בכל מקום. אם דרך העשן אתה יכול לראות שמשהו מתערבל ומבעבע מלמטה, אז באמת תבין על איזה מין אדמה אתה עומד.

דבר דומה מתרחש בחיים המודרניים. אנו מסתכלים על מה שכתב ארנסט רנן על חייו של ישוע, ונראה זאת כפי שנראה הר געש גזי (הפולט גזים בלבד) או נוף וולקני. אנו מסתכלים על מה שכתב דוד פרידריך שטראוס, ונתאר זאת כרגוע ומלא שלווה. אנו נתבונן על מה שכתב סולובייב ונתאר גם את זה כרגוע ומלא שלווה. כל זה נכתב בשלווה כאילו עדיין לא הנחנו חתיכת נייר לראות את התפרצות האימפולסים של אנושות החיה ועובדת מתחת לאדמה.

הרבה מאוד כבר נאמר בכמה מילים אלו. צריך רק שיטתיות בחשיבה ואתם תראו שזה כך. מה שתיארנו בסוף תצפיתנו אתמול אנו רואים כחיים על הר געש. זה בהסכמה מלאה עם הצורך של האבולוציה לראות את הדברים שקטים ובלתי מזיקים. זה טוב בגלל שמתחת לשלווה ותמימות זו מתפתחות היכולות עצמן שאנו צריכים בתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. אצל רוב האנשים הן לא מתפתחות בתודעה, גם אם במדע הרוח צריך להתאמץ לעשות כך. מכאן, זה נהיה הכרחי מזמן לזמן לציין, מתוך דאגה וזהירות, את הדברים שאדם נהיה מודע אליהם כאשר הוא מדליק פיסות נייר קטנות אלה. מדוע כל זה כך? כדבר ראשון בגלל שלכוחות האהרימניים יש משהו שונה למדי עבור התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית. בתרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית הם היו מאוד מאוכזבים בגלל האבולוציה הרומאית, כפי שתיארנו בשתי ההרצאות האחרונות. הם לא השיגו את מטרתם ולכן הכינו מתקפה גדולה יותר עבור התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, כי הם התכוונו לנסות שוב להשיג את מטרתם.

אני כבר ציינתי שמשהו מגיע לידי ביטוי משני צדדים, אפילו באופן גיאוגרפי, שיפרוץ כמו סערה לתוך האבולוציה השלווה בתוך התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, חשוף כפי שהוא לשלווה ולשלום. הצבעתי על אחד מכיוונים אלה כשאמרתי לכם כיצד ג'ינגס חאן קיבל השראה מכומר שהוא צאצא של "הרוח הגדולה" של אטלנטיס העתיקה. אני גם ציינתי כיצד התקפה אהרימנית מסוימת נחתה מן המערב דרך כל מה שבא מגילוי אמריקה. על התקפה זו התגברו במובן מסוים אבל היא המשיכה לחיות ככוח מתנגד. לא צריך לחשוב שדברים שלא רואים אותם אינם שם. בגלל שמה שהכוחות האהרימניים לקחו בידיהם בחצי הכדור המערבי לא הגיע למציאות ארצית פיזית חיצונית, ניצלה תקופתנו הפוסט-אטלנטית החמישית מן ההתקפה הראשונה. אבל זה ממשיך וחי כסוג של רוח רפאים. זה נמצא שם ומטביע את עצמו לתוך האימפולסים של האדם. אנשים אינם יודעים דבר על כך והם אינם מודעים לכך שזה חי ומכניס את עצמו לתוך האימפולסים שלהם. רק דרך הצבת תמונות זו לצד זו, אני באמת יכול להניח בסיס עבור מושגים שאתם צריכים ליצור בהדרגה עבורכם במדיטציה. זה לא יהיה קל למצוא מושגים בשפע האידיאות הנוכחי כדי להסביר את מה שחי למעשה בדחפים ובאימפולסים מתחת לסף. כביטחון הם נדחפים מעלה לתוך חיי הנפש הרגילים אבל באופן נורמלי הם מכוסים ובלתי מובנים בחיים המודרניים הנורמליים.

על הקרקע של חצי הכדור המערבי, שהיה עסוק עכשיו בגילוי אמריקה, נוצרו תנאים מיוחדים למדי במהלך המאות האחרונות. האוכלוסיה הכללית ששכנה בחלקים אלה היתה רחוקה מלהשיג את האיכויות שהתפתחו בינתיים בחלק המזרחי של אירופה ואסיה. אנשים חיו במערב שעמד הרחק מן היכולות האינטלקטואליות שהתפתחו בחצי הכדור המזרחי, אבל בקרבם היה מספר גדול של אינדיבידואלים שעברו חניכה במיסטריות מסוימות. לפני הגילוי של אמריקה, היו מיסטריות מסוגים שונים ביותר בחצי הכדור המערבי והיו להן מספר גדול של תלמידים שעקבו אחר ההוראה שהגיעה מהן. כמו כוח מרכזי אחד שכולם עקבו אחריו וצייתו לו, סוג של רוח רפאים, צאצא של "הרוח הגדולה" של אטלנטיס, שהיתה נערצת. רוח זו עטתה בהדרגה אופי אהרימני בגלל שהיא עדיין עבדה עם כוחות שהיו נכונים באטלנטיס או שכבר היו אהרימניים שם.

כאשר האטלנטי דיבר על "הרוח הגדולה" שלו, הוא ביטא זאת, כפי שראינו, במילה שנשמעה כ"טאו", שעדיין נשמרה בסין. עמית של אהרימן, קריקטוריסטי, הופיע במערב כמתנגד ל"רוח הגדולה טאו" אבל הוא היה עדיין קשור עימו. הוא פעל בדרך כזו שהוא היה יכול להיראות רק דרך תפיסה תורשתית וחלומית. בכל פעם שהם השתוקקו לנוכחותו, הוא תמיד הראה את עצמו לאנשים אלה שהיו קשורים עם המיסטריות הנפוצות של תרבות זו, כך שיכלו לקבל את הוראותיו ופקודותיו.

רוח זו נקראה בשם שנשמע כמו טאוטל. טאוטל היה אז סילוף אהרימני של "הרוח הגדולה" – ישות כבירה שלא ירדה להתגשמות פיזית. הרבה מאוד אנשים עברו חניכה במיסטריות של טאוטל, אבל החניכה היתה לחלוטין בעלת אופי אהרימני. היתה לה מטרה מוגדרת, להקשיח ולמכן את כל החיים הארציים, כולל את החיים האנושיים, למידה שכזאת שפלנטה לוציפרית מיוחדת, שכבר דיברנו עליה בלימודים אלה, תוכל להיווצר מעל לחיים הארציים. את הנפשות של בני האדם שכבר נלקחו בחשבון בלימודים אלה, אפשר היה למצוא מעל לחיים הארציים. הנפשות של בני האדם יכלו בכוח להימשך לשם.

כפי שתיארנו אתמול, מה שהכוחות האהרימניים חתרו אליו בציביליזציה של רומא היה רק הד קלוש של אלו אשר, תחת ההדרכה של טאוטל, יצאו החוצה לקבל, וזה במידה הרבה יותר מלאה ורחבה דרך אמנויות מאוד מפחידות ומלאות כישוף. המטרה שהם רצו להשיג היתה לעשות את האדמה כולה לממלכה של מוות, שבה יעשה כל דבר אפשרי כדי להמית כל אי-תלות וכל אימפולס פנימי של הנפש. במיסטריות של טאוטל נדרש להשיג כוחות שיאפשרו לאדם להשיג מכניזם ארצי מושלם. למטרה זו היה צריך האדם, מעל לכל, לדעת את הסודות הקוסמיים הגדולים השייכים למה שחי ועובד ביקום ומגלה את פעילויותיו בקיום הארצי. אתם רואים, חוכמה זו של הקוסמוס היא ביסודה ובניסוחיה, תמיד אותו הדבר, בגלל שהאמת היא תמיד זהה. הנקודה היא אם היא מתקבלת או לא מתקבלת באופן כזה שהיא מנוצלת נכונה.

חוכמה קוסמית זו, אשר היתה במהותה בלתי מרושעת אבל שמרה סודות קדושים בתוכה, היתה מוסתרת בזהירות על ידי המתקדשים של טאוטל. היא לא נמסרה לאף אחד שלא התקדש כהלכה על ידי השיטות של טאוטל. כאשר מועמד היה מתקדש בדרך הנכונה, נמסרו לו ההנחיות שעסקו בסודות של הקוסמוס. זה היה הכרחי עבורו לקבל סודות אלו דרך התקדשות במצב רוח מוגדר של הנפש. היה עליו להרגיש בעצמו את הנטייה והתשוקה להניח אותם על האדמה בדרך כזו שהם יבנו ממלכה נוקשה ומכניסטית זו של מוות. זה היה כך שהוא היה צריך לקבל את הסודות במצב מיוחד אחד. החוכמה לא נמסרה לאף אחד שלא ביצע רצח בדרך מיוחדת. יותר מזה, רק סודות מסוימים נמסרו למועמד אחרי הרצח הראשון, אבל סודות גבוהים וסודיים יותר נמסרו לו אחרי שביצע עוד רציחות.

רציחות אלו העלו במתקדש רגשות מוגדרים. התעוררו בו תחושות שעשו אותו מסוגל להשתמש בחוכמה שנמזגה לתוכו מאוחר יותר בדרך שנרמזה למעלה. כאשר הקיבה היתה נכרתת, היא היתה מובאת אל האל טאוטל, ושוב במנגינות מיוחדות. העובדה שהמתקדשים של מיסטריה זו חיו למען מטרה מסוימת שאותה ציינתי בפניכם, הקנתה כיוון מוגדר לרגשותיהם. כאשר המועמדים להתקדשות בגרו כדי לקבל זאת וחוו את משמעותו הפנימית, הם למדו אז את הטבע של פעולת הגומלין המשותפת בין זה שנרצח לבין זה שהתקדש. דרך הרצח, הקורבן היה צריך להיות מוכן בנפשו לשאוף מעלה לממלכה הלוציפרית, היכן שהמועמד להתקדשות היה מקבל את החוכמה לעצב את העולם הארצי הזה בדרך כזו שהנפשות יימשכו החוצה ממנו. דרך העובדה שנוצר קשר בין הנרצח לבין המתקדש – אי אפשר לומר "נרצח", אלא "מתקדש", זה היה אפשרי עבור המתקדש להילקח עם הנפשות האחרות. כלומר, המתקדש עצמו עזב את האדמה ברגע הנכון.

מיסטריות אלה, כפי שתודו ללא היסוס, הן מן הסוג היותר מעורר בחילה. באמת. הן בהתאמה רק עם הרעיון שניתן לקרוא לו אהרימני במלוא המשמעות, אך רגשות וחוויות מסוימים היו צריכים להיווצר על האדמה דרכן. כעת, באופן טבעי, האבולוציה של האדמה לא היתה ממשיכה אם חלק משמעותי ממנה, המין האנושי והעניין במין האנושי, היה מת לחלוטין. העניין באנושות לא מת לגמרי גם בגלל שמיסטריות אחרות נוסדו שנועדו לפעול כנגד השחיתות של המיסטריות של טאוטל. אלו היו מיסטריות שבהן חיה ישות שלא ירדה מטה להתגשמות פיזית וגם היתה יכולה להתקבל על ידי אלו שהתברכו בראיה רוחית תורשתית מסוימת כאשר הוכנו לכך. ישות שכזו היה טזקאטליפוקה. זהו השם שניתן לישות אשר, גם אם השתייכה להיררכיה הרבה יותר נמוכה, היתה קשורה בחלקה דרך איכויותיה עם האל יהוה. היא פעלה בחצי הכדור המערבי כנגד מיסטריות מבעיתות אלו שעליהן דיברתי.

השיעורים של טזקאטליפוקה זלגו במהרה מן המיסטריות והתפזרו החוצה. כך, באזורים אלה של האדמה השיעורים של טזקאטליפוקה היו למעשה הכי חיצוניים, בעוד שאלו של טאוטל היו הכי פנימיים והם התקבלו רק באופן שתואר למעלה. הכוחות האהרימניים רצו "להציל" את האנושות – אני מדבר כעת כפי שאהרימן חשב על כך – מן האל טזקאטליפוקה. רוח אחרת נשלחה כנגדו אשר, עבור חצי הכדור המערבי, היה לה הרבה במשותף עם הרוח אותה גתה תיאר כמפיסטופלס. הוא היה באמת קרוב משפחה שלו. רוח זו היתה מסומנת עם המילה שנשמעה כמו קוּאֶטְסַלְקוֹאַטְל. היא היתה רוח אשר, עבור זמן זה וחלק מן האדמה, היתה דומה למפיסטופלס, גם אם מפיסטופלס הציג הרבה יותר מטבע הנפש. גם קוּאֶטְסַלְקוֹאַטְל לעולם לא הופיע ישירות כמי שהתגשם. הסמל שלו היה דומה לשרביט של כוכב חמה שנמצא בחצי הכדור המזרחי, ואשר היה, עבור חצי הכדור המערבי, הרוח אשר היתה יכולה להפיץ מחלות ממאירות בעזרת כוחות מאגיים מסוימים. שהיתה יכולה להטיל על אלה שרצתה לפגוע בהם כדי להפריד אותם מן האל הטוב יחסית, טזקאטליפוקה. אז הוכנו במערב ההתקפות רבות העוצמה שנעשו על גבי עולם האימפולסים האנושיים.

כעת, בזמן מסוים, נולדה ישות במרכז אמריקה שלקחה על עצמה אתגר מסוים בתוך תרבות זו. התושבים העתיקים והמקוריים של מקסיקו קישרו יחד את הקיום של ישות זו עם אידיאה מסוימת או תמונה. הם אמרו שהוא נכנס לעולם כבן של בתולה שקיבלה אותו דרך כוחות על-חושיים, שהיה יצור נוצות מן השמיים אשר עיבר אותה. כאשר מישהו עם כוחות אוקולטיים חוקר לגבי סילוקו של מישהו, הוא מוצא שהישות אשר לה המקסיקנים הקדמונים יחסו לידת בתולים נולד בשנת 1 אחרי הספירה וחי 33 שנה. עובדות אלו צצות כאשר, כפי שידוע, בודקים את העניין באמצעים אוקולטיים. ישות זו הציבה את עצמה במבחן מיוחד.

באותו זמן במרכז אמריקה נולד איש אחר שנועד מלידה להיות מתקדש גבוה של טאוטל. אדם זה התקדש בהתגשמויות ארציות קודמות, כפי שנזכר למעלה, ודרך העובדה שחזר במשך פעמים רבות על התהליך שמערב את הכריתה של הבטן, אשר תואר בפניכם ושאין צורך כאן לחזור על כך שוב, בהדרגה הוא היה מצויד בידע ארצי גבוה וידע על-ארצי. זה היה אחד מן המכשפים השחורים הגדולים ביותר, אם לא הגדול ביותר שאי פעם צעד על האדמה. הוא היה בעל הסודות הגדולים ביותר שניתן לרכוש בשביל זה. בהחלטה רבת חשיבות הוא התמקם בדיוק בשנת 30 אחרי הספירה. הוא התקרב כאינדיבידואל אנושי יחיד, להיות כה רב עוצמה דרך התקדשות נמשכת, והוא הגיע לידיעת כמה סודות ראשוניים. הוא היה מסוגל דרך ידיעת סודות אלו לתת הלם שכזה ותנופה לאבולוציה הבאה של האדם על האדמה כך שהאנושות בתקופות הפוסט-אטלנטיות הרביעית והחמישית תושלך לתוך חשיכה נוראה, תוצאת השאיפה של הכוחות האהרימניים בתקופות אלו היתה יכולה לבוא לידי קיום.

אז החל קונפליקט בין מכשף-העל והישות שתוארה כמי שבאה מלידת בתולים, ואתם תמצאו מן המחקר האוקולטי שזה נמשך שלוש שנים. הישות של לידת הבתולים נשאה שם אשר, כשאנו מנסים לומר אותו בשפתנו זה נשמע בערך וויטזליפוטזלי. הוא אדם אשר, בקרב כל הישויות אשר אחרת רק נעו ברוחן ושיכלו להיתפס רק דרך ראיה רוחית תורשתית, נהיה כעובדה מעשית אדם, כך ממשיך הסיפור, דרך לידת הבתולים שלו. המאבק של שלוש השנים מסתיים כאשר וויטזליפוטזלי קיבל את צליבת המכשפים הגדולה, הוא לא רק נצלב והשמיד את גופו, אלא גם סגר את נפשו, כלומר, ביצע את פעילויותיו בחוסר כוח וללא ידע. כך הידע שנקלט על ידי המכשף הגדול של טאוטל חוסל. בדרך זו וויטזליפוטזלי היה מסוגל לזכות שוב בחיים ארציים עבור כל הנפשות שכבר קיבלו את הדחף ללכת אחרי לוציפר ולעזוב את האדמה. דרך הניצחון הכביר שהשיג על המכשף השחור רב-העוצמה, וויטזליפוטזלי היה מסוגל למלא את האדם שוב בתשוקה לקיום ארצי והתגשמויות שבאות בזו אחר זו.

דבר לא שרד ממה שהיה צריך לחיות אם המיסטריות של טאוטל היו נושאות פרי. הכוחות שנשארו מן האימפולסים שחיו במיסטריות אלו שרדו רק בעולם האתרי. הן עדיין קיימות באופן תת-חושי, שייכות למה שהיה נראה אם, בספירה של הרוח, אפשר היה להדליק נייר מעל הר-געש. הכוחות נמצאים שם תחת הכיסוי של החיים הרגילים, שהם כמו פני השטח של הר-געש.

כך, מצד אחד, מה שבא כמעורר השראה מג'ינגס חאן, נכנס לתוך היצירה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית, ומצד שני, עבדו עליה כרוח רפאים המקרים שהתרחשו בחצי הכדור המערבי. לא יותר מהד קלוש נשאר ממנו כאשר האירופאים גילו את אמריקה. אבל אפילו זה ידוע בהיסטוריה הרגילה שהרבה אירופאים שהניחו רגלם על קרקע מקסיקנית-אמריקנית נרצחו על ידי הכמורה המתנוונת, אשר גם אם לא היתה כה מרושעת כמו בזמנים הקדומים, עדיין חתכה החוצה את הבטן, כפי שתיארתי. זה היה הגורל של הרבה אירופאים אשר דרכו על אדמת מקסיקו אחרי גילוי אמריקה, והעובדה הזו ידועה גם בהיסטוריה.

אנשים אלו העריצו בוויטזליפוטזלי ישות שמש שנולדה מבתולה, כפי שאמרתי. כאשר מישהו חוקר זאת באופן אוקולטי, הוא מוצא שהוא היה בלתי ידוע לבני זמנו בחצי הכדור המערבי של המיסטריה של גולגתא. אפשר באמת גם כן לתאר את הדברים האלה באופן שטחי כפי שאנשים מודרניים אוהבים לעשות כדי להימנע מכאב. אך אם אדם שואף לידע אמיתי, הוא צריך להעיף מבט חטוף על עובדות מוצקות מן העבר, כפי שעשינו היום. כאשר אנו מתייחסים לנפש אנושית מודרנית זו, אנו רואים כיצד מלמטה, בכיוון של התת-מודע, וכיצד מעל, בכיוון של העל-מודע, היא חשופה לסכנה רצינית וגדולה מאוד, וכיצד כוחות משחקים במה שנשאר בלתי ידוע. ועדיין זה טוב שהם נשארים בלתי ידועים בגלל שזה רק בדרך זו שהתקופה הפוסט-אטלנטית החמישית יכולה להתפתח. הצעיף צריך להיות מורם כעת, כך שתודעה צריכה להתווסף למה שעדיין נותר בלתי מודע, בגלל שמספיק זמן עבר מאז שאמריקה התגלתה. אחרת, אם התודעה לא תיכנס בהדרגה, כוחות אלו ישלטו, והמצבים המועילים יחסית, של זמן חוסר-ההכרה יסתובבו ויהיו לגורם הרסני באנושות. אחרי הכל, דברים רבים, שהופיעו בדרך והוכיחו את טובתם, נושאים נטייה טבעית להפוך להרסניים עבור המין האנושי.

אני רוצה לציין בפניכם באמצעות תיאור זה את סוג הדברים שגועשים ורותחים מתחת לפני השטח. עכשיו בואו ונעזוב איזור תת-ארצי זה ונתאר שוב את הארצי, אבל מבלי לנסות במחשבות לקשור איכשהו בין שני העולמות. נוכל לעשות זאת מאוחר יותר. בואו ונדון בשאלה כיצד החיים הכי ראויים לציון ומבריקים חיי ישוע מאת ארנסט רנן נכתבו באופן כזה שישוע מתואר כאדם אשר מהלך על האדמה כפי שתיארתי. אישיות מחוננת כמו רנן לא היתה מודעת לאדמה שעליה בדיוק היא כותבת על חיים אלו של ישוע. עבודה שכזו נכתבה מתוך אימפולסים מוגדרים אבל הם נותרו בתת-מודע. האימפולסים שמתוכם נכתב ספר זה יכולים להיות מתוארים באופן כללי כאימפולס אחד יסודי או אינסטינקט המייצר רק את מה שהוא טוב – בתוך גבולות מסוימים, טוב יחסית – בגלל שזוהי עבודה מצוינת מסוגה. הרבה דברים אחרים נעשו מתוך אותו אינסטינקט. אני רק בחרתי את זה כדוגמה בתחום ידע זה, אבל מישהו יכול גם לבחור דוגמאות מהחיים. כאן אתם מגיעים למרחב שבו אנשים מתרגזים בקלות.

ספרו של רנן נכתב מתוך אימפולס חיוני שמנסה לקבל אובייקט ספציפי, כלומר, להביט באופן טהור מבחוץ על מה שאנו מכירים כאדם, לבחון אותו אך ורק כפי שהוא כאשר הוא מונח בחוץ בעולם. בחרתי בדוגמה זו מהחיים של ישוע בגלל, שמופעל על ידי אינסטינקט זה, רנן מתקרב כאן לאישיות הכי מקודשת של האנושות ומתאר אותו בדרך כזו שהוא עומד בפנינו רק כאישיות חיצונית. האם הוא צריך ללכת באופן גובר והולך לזמן בלתי מוגבל, להיכן שאימפולס טבעי זה מוליך אותנו בסופו של דבר? זה מוליך לנקודה היכן שבני אדם לא ירצו יותר להביט לתוך נפשותיהם כשהם צופים בעולם. רנן הלך כה רחוק שכבר לא בטח בעצמו כדי להביט לתוך עצמו כאשר דיבר על כריסטוס ישוע. הוא דיבר רק על הדמות ההיסטורית והשתדל לקבל אותו באופן חיצוני. זה בא מן האינסטינקט שהלך לאיבוד בהדרגה במין האנושי ומכאן הוביל לראיית כל אדם בעולם רק באופן חיצוני, לא עוד להגיב למה שמשתקף בתוך נפשו של האדם מאדם אחר.

האימפולס הטבעי של התופעה הראשונית המתקבלת נישא כאן למרחק עצום: העולם החיצוני צריך להתקבל מבלי להסעיר את החיים הפנימיים בשום דרך. השלמות החד-צדדית של אימפולס זה מכוונת אל חברה אנושית שבה אנשים רק רואים זה את זה באופן חיצוני כאשר הם נפגשים. בהרבה יחסים ההווה המיידי מראה לנו כמה רחוק הגיע האימפולס בגלל שהוא כבר מניח היום שאנשים מבינים פחות ופחות מהאיכויות הפנימיות של הנפש ויותר ויותר רק נאחזים בחיצוניות טהורה. במיוחד העיבוד הכושל של רעיון ה"אומה", מוביל את האדם ללאומיות – מצב חיצוני אשר מושווה עם טבע הנפש הפנימי. הוא נשפט אז בהתאמה עם לאומיות זו ובכך מעוצב בחיים ונחשב רק כשייך לעם מסוים יותר מאשר לתכונותיו ואיכויותיו. זהו אחד מן הכוחות שעושה שירות גדול לאימפולס הטבעי שלו. זה אומר שהאנושות הארצית נטתה להסתגר יותר ויותר בתוך גבולות לאומיים, אשר יהיו בלתי אפשריים בעתיד. כך, מתוך אימפולס ראשוני זה, התמונה של כל אדם צצה כאילו הוא עומד רק באופן חיצוני בעולם.

כעת הבה ונביט באימפולס אחר. זה יהיה כזה שדרכו אדם יתאר רק חוויות פנימיות, מבלי לשים לב לאדם החיצוני ויקבל רק את מה שיכול לחיות בתוכו, מה שיכול להיות מורגש ישירות בנפש. אם מישהו עושה מאימפולס זה קריטריון לידע ביחס לדמות של ישוע כריסטוס, אז העניין בדמותו של ישוע ישקע באופן טבעי ויתרכז רק בישות הכריסטוס. אימפולס זה צריך להתפשט, לא יהיה שום עניין בישוע כדמות היסטורית, אלא רק לימוד של ישות הכריסטוס. זה הפוך מהאימפולס האחר והוא גם שואף כעת להיות משהו כללי באנושות הארצית. אם זה יצליח, אנשים יעברו זה ליד זה, כל אחד יעבור בפנימו ליד עצמו עם חיי נפש עשירים. הם יעברו זה ליד זה מבלי אפילו להרגיש את הצורך להבין את האופי האינדיבידואלי של אלה הסובבים אותם. כל אחד רק יישאף לחיות בבית של נפשו שלו, כפי שהיא, במרחב הידע. אימפולס זה עורר השראה בסולובייב בטיפולו בישות המקודשת ביותר של האנושות. היה לו עניין רק בכריסטוס ולא בישוע ההיסטורי.

אתם רואים את שתי הקיצוניות שלקראתן האדם המודרני נוטה. אחת היא האימפולס, האינסטינקט לגלות רק את העולם שבחוץ, לשאת את התופעה הראשונית לקיצוניות. האחרת היא לקבל את העולם רק באופן פנימי באימגינציה חופשית. כל זה נמצא רק בתחילתו ועד להיום התפתח בדרכים ראויות להערצה ומועילות, אבל יש לו גם נטייה חזקה ללכת לכיוון ההפוך. בדיוק כפי שחיי ישוע של רנן הוא יצירת מופת של תיאור חיצוני, כך גם התיאור של סולובייב של ישות הכריסטוס הגבוהה ביותר שניתן ליצור בתחום זה בזמן הנוכחי, היא אימפולס מבריא. אך הן מייצגות את הדחף לטיפוח חד-צדדי, שידחוף כל אדם לתוך ביתו שלו.

בניגוד לכך, צריך לצוץ ידע דרך מדע הרוח, ידע שצריך לחבק בשתי אמירות שאני במיוחד אוהב לכתוב לתוך נפשותיכם היום. הראשון הוא: אדם לעולם אינו יכול להגיע לחיים אישיים, פנימיים טובים, חזקים וישרים באמת מבלי שיש לו עניין חם באנשים אחרים. כל חיים פנימיים שנבקש יישארו כוזבים ומפתים אם אינם הולכים יד ביד עם עניין ידידותי באופי ובתכונות של אנשים אחרים. אנו צריכים ללא דיחוי לקחת את זה כמובן מאליו שאנו מוצאים עצמנו באופן פנימי כאדם המוצא עניין באופי של אחרים. להיכנס באהבה לתוך האינדיבידואליות של אנשים אחרים, אשר הזמן מאחד אותם עם הניסיון הטרגי של החיים, זה מה שיכול להביא אותנו לידע-עצמי. הידע-העצמי שאנו מחפשים דרך האופי של אחרים, משמעותו היא להיכנס באהבה לתוך האינדיבידואליות של אנשים אחרים. הידע העצמי שאנו מבקשים דרך החקירה בתוך עצמנו לעולם לא יהיה נכון. אנו מעמיקים את טבענו הפנימי על ידי כך שאנו פוגשים אנשים אחרים במלוא העניין. אבל אמירה זאת כפי שהיא מבוטאת כאן, מרמזת על משהו שאינו יכול להינשא ישירות לידי השפעה בגלל שהוא צריך להתחבר עם אמירות אחרות.

האמירות האחרות הן: לעולם איננו משיגים ידע אמיתי של העולם החיצון אם איננו מחליטים לבחון את האנושי הכללי בעצמו ולומדים לדעת אותו. מכאן, כל מדע הטבע של הזמנים המודרניים יהיה מדע מכני וידע טהור, לא אמיתי אלא כושל, מהופך, אלא אם הוא מבוסס על ידע האדם. במדע שמתואר על ידי כ"מדע הנסתר" בספר מדע הנסתר בקוויו הכלליים,[1] מבקשים אחר הידע של העולם החיצון ביחד עם הידע של האדם. אנו מוצאים את הפנימי דרך החיצוני, את החיצוני דרך הפנימי.

אני אומר בפעם הבאה את שנשאר לומר בנוגע לתופעות מסוימות של ימים אלו כאשר הן באות לאור בעבודות אחרות כמו זו הנקראת חיי ישוע מאת דוד פרידריך שטראוס. היום, אני רוצה להוסיף שכאשר, לפני פעמיים שבע שנים, האימפולס שלנו ליצור תנועה תיאוסופית החל לפעול – התנועה שמאוחר יותר נהייתה אנתרופוסופית – הכוונה היתה שכל הפעילות שהתרחשה בתנועה זו תהיה מיוסדת על שני עקרונות אלו: הבחוץ צריך להדליק ידע עצמי. הבפנים צריך ללמד את ידע העולם. בשתי אמירות אלו, או מוטב בהתגשמות שלהן בעולם, מונחת אמת רוחית אמיתית. התגשמות של מה שמונח באמירות אלו צריכה להיות מבוקשת דרך החברה שלנו. אם בפעמים שבע שנים אלו יעברו כל מה שחתרנו אליו, אם כוחות הנגד בזמננו, לא יהיו חזקים מספיק כדי לעכב דברים רבים, אז היום לא הייתי יכול לדבר על סודות מסוימים של הקיום באופן שונה מהדרך שבה אפשר לעשות זאת, וחברה זו תהיה בשלה דיה עבור דברים שצריכים להיאמר באור-יום ואי אפשר לומר אותם בשום מקום אחר.

במקרה כזה, יהיה גם ביטחון שסודות אלו של הקיום יישמרו בביטחון בדרך הנכונה. מה שקרה בחברה שלנו הצביע במיוחד לגבי הכישלון בשמירת דברים, כישלון בדרך שעניינים מנוגדים הצמידו עצמם לתנועה. היום כבר אין יותר שמירה – לפחות, לא צריך שמירה שמה שנאמר בתוכנו לא נעשה בו שימוש, וכפי שקורה לעיתים קרובות, אנשים רבים מרגישים זאת, בכל דרך שהם מבקשים בעולם החיצון. מכיוון שזה כך, כאשר אנו בוחנים את החברה, אנו מוצאים שבהתבוננות לאחור במשך פעמיים שבע שנים, במובנים רבים זה נעזב. הסתכלות פנימית שכזו לא צריכה להוביל לאובדן של אומץ, אלא צריכה להוביל אותנו לאי-שביעות רצון עם גילוי הבעלות על מידה מסוימת של ידע, וגם לפיתוח רצינות בחיים, שתוליך אותנו לקבל את האמת בצורה שבה צריך לתקשר איתה בזמננו. כאשר זה אפשרי לחברים בולטים בתנועתנו לחשוב על האופן שזה התגלה לאחרונה, אז זה ברור שאימפולסים אחרים ועמוקים יותר צריכים להתעורר כעת בתוך הנפשות של אלו המוצאים עצמם בחברתנו. איננו חוברים יחדיו רק כדי להסכים על עובדות של ידע. במידת מה זה צריך להיות שאנו מתאחדים יחדיו כדי לשאת הלאה שירות מקודש לאמת בעניין של האבולוציה של המין האנושי. ואז, באמת, הידע הנכון יבוא אלינו. אז עובדות אלו לא יהיו מרוסנות על ידי כל מיני דעות קדומות.

בכל מצב בואו ונקבל, לפחות בליבנו, אידיאל זה שעדיין יתכן שחברה שכזו תקום כפי שנחוץ בעולם הרחב המלא דעות קדומות – חברה שתתפשט ותחדור את זמננו. באופן טבעי מה שאני אומר לא מכוון במידה הקטנה ביותר לקראת אף אחד במיוחד, ולא לקראת שום נפש מסוימת בינינו. כוונתי רק להדגיש את אידיאל הידע של תקופתנו, האידיאל של שירות למין האנושי שאנו צריכים להכיר בו כהכרחי. באותו חום שבו אני דברתי כאן לפני שמונה ימים, אני רוצה שוב היום להדגיש את מה שלא צריך לשכוח בחוג שלנו, כלומר, שזה הכרחי לאנושות המודרנית שקבוצה של אנשים תתקיים ושתוכל לדבר בצורה הפתוחה ביותר וגלוית הלב ביותר על כל התוכן של האמת שצריכה להתגלות היום מבלי לעורר אמוציות של דעות קדומות! אנו צריכים לקבל זאת כקרמה שלנו לגבי האיבה שהרימה את ראשה בחוגנו, איבה שבאה מרגשות לא ברורים, אידיאות ומנהגים בני זמננו. אין אנו צריכים לרמות את עצמנו אפילו לרגע: זוהי הקרמה שלנו. ואז, מההכרה בה, האימפולס עבור הנכון יבוא. במיוחד, אנו צריכים שלא לשכוח לעיתים כה קרובות את מה שאנו מקבלים, לא לתת לכה הרבה משפטים מרוכזים לחבק את האמיתות שמוסברות באופן כה נפרד, ופשוט עוברות מעלינו. מוטב, בואו ונשמור את הכל בליבנו. בחוג שלנו נפוצה למדי הכמיהה לשכוח לעיתים קרובות את מה שחשוב ביותר. כך אנו עדיין לא נהיינו לחברה אורגנית חיה שאותה אנו צריכים, או מוטב שהאנושות צריכה. כדי לקבל זאת זה חיוני, מעל לכל, שנשיג זיכרון עבור מה שאנו יכולים ללמוד דרך החיים בחברה.

——————————————————————————————-

  1. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – רודולף שטיינר – יצא בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *