האדם לאור אוקולטיזם, תאוסופיה ופילוסופיה – 01

האדם לאור אוקולטיזם, תאוסופיה ופילוסופיה

 

מאת: רודולף שטיינר

2-12.6.1912  137 GA

תרגום מאנגלית: עלי אלון

עריכה ותיקונים: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה ראשונה – 2/6/1912

ידידיי היקרים –

מדברים היינו בצוותא בסדרות הרצאות קודמות על נושאים חשובים רבים העולים בקשר להשקפה התאוסופית על העולם. בהזדמנות הנוכחית בחרנו בנושא שהוא בין החשובים ביותר לחיים ולמחשבה תאוסופיים משאר הנושאים – האדם עצמו. כי לכל ענף וענף של דעת-אנוש, הרי זה נושא בעל חשיבות וערך ראשוניים במעלה ועל אחת כמה וכמה עבור התאוסופיה. בתאוסופיה צריכה לאמיתו של דבר להתהוות תחושה רעננה לגבי מה שהיוונים הבינו במילה: "אנתרופוס". אם ברצוננו למצוא משמעות מודרנית אמיתית למילה היוונית, עשויים אנו לומר: "אחד המביט כלפי מעלה אל המרומים". זוהי הגדרתו של אדם המגלה אורח הבעה במילה "אנתרופוס" – האדם המביט אל על למרומים, על מנת למצוא את המקור ואת ראשית חייו. כזה הוא האדם לפי היוונים. להכיר באדם כישות בעלת טבע זה מהווה את עצם קיומה של התאוסופיה. התאוסופיה רוצה להתעלות מעל לזוטות של הוויית הקיום של החושים ומפעילות החיים החיצוניים אל מרומי החוויה הרוחית, שם עשויים אנו ללמוד מנין בא האדם ולאן הוא הולך. האדם עצמו, המהווה בצדק מגמת הלימוד לכל השקפת עולם, חייב להיות כזה פי כמה וכמה בשביל התאוסופיה.

בסדרת הרצאות זו מתכוונים אנו לראות את האדם בטבעו הרוחי משלוש נקודות מבט. אלה מהוות נקודות מבט שמהן נתהווה לימוד האדם בכל תפיסת עולם רצינית, על אף שבחיים החיצוניים הרגילים אין הן מוצאות בדרך כלל אותה הכרה לגביהן. מתכוון אני להשקפות האוקולטיזם, התאוסופיה והפילוסופיה.

עתה ברור שראשית כל יהיה עלינו להגיע לידי הבנה הדדית בקשר למשמעות שלוש מילים אלה. כשמדברים אנו על אוקולטיזם הרי שעבור רוב העולם הנאור כיום זהו דיבור אודות משהו בלתי ידוע כלל ועיקר. עבור חיי היום יום היווה האוקולטיזם ועודנו מהווה – בצורתו המקורית כמו שהיא – משהו סודי ונסתר. האוקולטיזם מתחיל אכן מן הרעיון שעל מנת להגיע לידע ולחוויה של ישותו – אין האדם יכול להישאר בסוג הראיה שהתודעה הרגילה מציעה לו, אלא חייב להתקדם אל ראיה שונה בתכלית, אל סוג ידע שונה לחלוטין.

הבה ואבהיר זאת על ידי המְשלה. יתכן וגרים אנו בעיר מסוימת ורואים את חוויותיהם של אינדיבידואלים אחדים בעיר זאת. אם העיר היא רחבת ידיים, כי אז לא נדע בעצם יותר מאשר מספר קטן של פרטים מכל הניתן להיראות בה וממה שניתן לדעת בה. נשער שברצוננו לערוך סקירה של העיר כולה. עלינו לחפש אחר עמדה גבוהה בסביבה שממנה נוכל להשקיף על העיר, בה בשעה שבעיר עצמה לא היינו יכולים למצוא מקום גבוה כזה כל עוד נשארנו בה. ואם נרצה למצוא הקשרים לסקור את כלל החיים האינטלקטואלים והמוטוריים של המקום – כי אז נצטרך לנשא עצמנו לגבהים רוחיים שמעל לחוויות היום יום.

את הדבר הזה חייב האדם לעשות כשברצונו להגיע אל מעבר לחוויות של התודעה הרגילה, כי חוויות אלה מראות לו לאמיתו של דבר רק חלק מן המתרחש למטרת ארגון כל החיים על כל הקשריהם.

חייב הידע להתעלות מעל עצמו; עליו להעפיל אל נקודת יתרון שמעל לתודעה הרגילה ולידע הרגיל. הנובע מזה יהיה כמובן שהפרטים הקטנים – בכל עוצמת הגוון, האור והצל שלהם – נטייתם תהיה להיעלם. כשעולים אנו לגובה על מנת לרכוש ראות נרחבת יותר מעל עיר כלשהי, רואים אנו אותה כשלמות אחת ומאבדים את פרטי הפרטים, שבחינה מיוחדת קרובה יותר יכולה לתת. כן הדבר ביחס לנקודת ראות המתרוממת מעל לתודעה הרגילה. עליה לוותר על הרבה המשתייך לחלק החיים המפורט יותר והאינדיבידואלי יותר. אך לעומת זאת מעניקה היא משהו שהוא בעל חשיבות ראשונה במעלה לגבי ידע טבעו של האדם, מעניקה היא ראיה פנימית למצוי בעצם המקור של טבע האדם וזהה בכל בני-האדם.

הדרך היחידה להגיע לנקודת היתרון הזאת היא: ליטול על עצמכם נתיב-התפתחות ולהגיע לקרוי בדרך כלל ידע המגיע דרך ראיה רוחית. אתם יכולים לקרוא על כך בספרים, על נושא זה, וללמוד מה צריכות לעשות נפשות שהאמצעים הרגילים להשגת ידע – כלומר – חישה בחושים והגות בכושר-הבנה ושיפוט רגילים – לא די בהם כאן; ומראים שם כיצד יש להתגבר עליהם ולהמירם. אמצעים חדשים לגמרי לרכישת ידע, אמצעים החבויים בנפש כמו זרע באדמה – יש לגלותם ולפתחם.

ייתכן וכבר למדתם מן הספרות הדנה בנושא שניתן להבחין בשלושה שלבים בנתיב לראיה רוחית או לידע אוקולטי. הראשון הוא שלב הידע האימגינטיבי, השני – שלב הידע האינספירטיבי, והשלישי – שלב הידע האינטואיטיבי. אם נרצה לתאר בלשון מובנת לכל את תוצאות הידע העצמי הנרכש באמצעות אימגינציה, אינספירציה ואינטואיציה, כי אז יהיה עלינו לומר שדבר זה מאפשר לאדם לראות דברים החבויים מן התודעה הרגילה. כדי להבהיר לכם בצורה פשוטה מה מושג בידע אוקולטי ובחיזוי רוחי עליי להצביע, וזו בלבד, על הניגוד שבין שינה לערות. כשהאדם ער – מצוי מסביבו עולם-החושים; מהווה הוא את סביבתו והוא שופט אותה באינטלקט שלו ובשאר כושרות-ידע. בהיכנסו למצב של שינה – מואפלת התודעה הרגילה. אך האדם אינו חדל להיות בהירדמו וכן אין הוא מתהווה מחדש כשהוא מקיץ משנתו. האדם חי בזמן העובר בין הירדמו לבין יקיצתו, אלא שאין ברשותו די עוצמה ואנרגיית-נפש לראות מה מצוי בסביבתו כשהוא ישן. אם לנסח זאת בצורה אחרת – כושרות הידע של האדם זקוקים להתחדד על ידי האיברים הפיסיים, החושים ומערכת העצבים לפני שיוכל להיעשות מודע למצוי בסביבתו. בלילה, בהיות האדם הרחק מאיברי החישה שלו וממערכת העצבים שלו – חלשים מדי הכוחות שבנפשו כדי שיהיה לאל ידו להתנער ולראות את סביבתו. והנה אפשרי הדבר דרך האמצעים שבשימוש בהתאמנות לידע אוקולטי, להביא את הנפש – החלשה מידי בלילה מלראות את סביבתה – למצב בו תהיה מסוגלת, בנסיבות מיוחדות, לראות אף כאשר מצויה היא במצב שינה רגיל. באורח זה נפתח בפני ראית האדם עולם חדש ורחב ידיים יותר. ניתן לומר, אם כי דרך ההבעה אינה מוצדקת מבחינה מסוימת, בסדרת הרצאות זו מתכוונים אנו לראות את האדם בטבעו הרוחי משלוש נקודות מבט. אלה מהוות נקודות מבט שמהן התהווה לימוד האדם בכל תפיסת עולם רצינית על אף שבחיים החיצוניים הרגילים אין הן מוצאות בדרך כלל אותה הכרה לגביהן, מתכוון אני להשקפות האוקולטיזם, התאוסופיה והפילוסופיה, לגבי עולם עליון.

עניין לנו בשינוי בנפש שכיוונו חיזוק הכוחות הפנימיים והגדלת מירצה של הנפש. כשמתהווה שינוי זה, לומד האדם לדעת מהו טבעו האמיתי של זה היוצא מן הגוף בשינה וחוזר אליו עם ההתעוררות. לומד הוא שאותו חלק ממנו המצוי מחוץ לגוף במהלך השינה מכיל בו אותו זרע פנימי, גרעין ישותו, הנכנס לגוף בזמן הלידה ויוצא ממנו כלעומת שבא כשעובר הוא דרך שער המוות. יתר על כן – לאדם נודע שבמהלך הזמן בין המוות לבין לידה מחדש חי הוא בעולם של נפש ורוח. בקצרה – הוא לומד לרכוש ידע רוחי ומתוודע לסביבה שהיא בעלת-טבע-רוחי ונסתרת מן התודעה הרגילה. בעולם הרוחי מצויים היסודות של כל הווית הקיום, הכוללת את הווית-הקיום הפיסית; כך שבלכתו בנתיב-הידע האוקולטי רוכש אדם את הכושר לראות את יסודות ההוויה העמוקים ביותר והמקוריים. אולם הוא יהיה מסוגל לרכוש כושר זה אך ורק כשהוא עצמו ישתנה; עליו להפוך 'ידען' מסוג שונה ממה שמהווה הוא בתודעתו הרגילה.

האוקולטיזם עשוי למצוא נתיבו אל האדם רק אז כשהאדם מחליט לספק לנפשו את האמצעים הניתנים להשגת ידע אוקולטי. היה זה נעוץ בטבע הדברים עד לעת הנוכחית – תכופות תמצאו רמזים לכך בספרות – שלא היה זה מעניינה של כל ישות אנושית אינדיבידואלית לאמן עצמה כדי שתסגל לה חיזוי רוחי ישיר של העולם הרוחי וחדירה אל היסודות המקוריים של ההוויה. האמצעים לכך נמסרו לחוגים קטנים בלבד של אנשים והשגחה קפדנית ננקטה לפני שניתנו לאדם האמצעים לרכישת ידע אוקולטי – עליו היה לקבל הכנה ואימונים שיעשוהו בשל להשתמש באמצעים אלה לגבי נפשו.

קל להבין מדוע כך היה הדבר. כפי שראינו, ידע אוקולטי עליון מוביל אל המקורות של כל ההוויה, אל העולם שממנו נובע ועשוי עולמנו. בד בבד רוכש האדם כושרות שלא היו ברשותו לפני כן; וכך, כשנעשה הוא מסוגל לחדור למקורות ההוויה – מצבו מאפשר לו להוציא אל הפועל מעשים שאי אפשר לבצעם באמצעי הידע הרגילים. על מנת להבהיר את דבריי חייב אני להתייחס לעובדה אודותיה יהיה לי מה לומר יותר מאוחר; כרגע ברצוני אך להשתמש בה כהדגמה להראות שלא ניתן היה למסור ידע אוקולטי בידי כל אדם.

האדם היה זקוק לכך שיישתל בו אגואיזם במהלך האבולוציה של האדמה. ללא אגואיזם – לא היה יכול למלא תפקידו על האדמה כי תפקידו על האדמה כולל את התקדמותו מאגואיזם לאהבה. באמצעות האהבה עליו לעדן את האגואיזם, להתגבר עליו ולהחדיר אותו ברוח. בתום אבולוציית האדמה חדור יהיה האדם לפני ולפנים באהבה. אך לעולם לא היה יכול להתפתח בחירות לאהבה זו, אילו לא הושתל בו האגואיזם מן ההתחלה. והנה – האגואיזם מסוכן ורב נזק בדרגה גבוהה ביותר כשנוטל אדם על עצמו משימה לביצוע, פעילות כלשהי שמעבר לעולם התודעה הרגיל. כל ההיסטוריה של האדם מלאה באגואיזם ונזק ללא קץ נתהווה על ידי כך בחיים הרגילים; אך כל הצרות הנעשות בעטיו של האגואיזם בחיים הרגילים כאין וכאפס הן לעומת הנזק והצער שגורם הוא כשיש לאל ידו לפעול ביעד האוקולטי, ועל כן נדרש תמיד מן הללו שנמסרו להם אמצעי ידע אוקולטי שאופיים יהיה כה ממושמע פנימית ונכון ללא חת, עד כי תהיה העמידה בניסיון אשר תהיה בעוצמתה – לעולם לא יפעלו באורח אגוצנטרי. זו היתה הדרישה הראשונית והחשובה מכל בהכנה לידע אוקולטי. כל מי שמתקבל לידע כזה חייב להיות מסוגל לכך שלא ינצל את הידע האוקולטי באורח מעוות לתכלית אגוצנטרית. כמובן שמשמעותו של זה היא, שרק מעטים מאוד בכל מהלך האבולוציה עשויים היו להיבחר על מנת להתקבל אל בתי הספר האוקולטיים שנקראו בימי קדם – המיסטריות ולעתים אף נודעו בשמות אחרים.

לידע אוקולטי זה שאליו הגיעו מתי מעט אלה – קווי אופי ותכונות מסוימים. אחד מקווי האופי אודותיו בכוונתי לדבר עובר שינוי בזמננו, אך היה מקובל עד כה בכל אותם בתי ספר אוקולטיים – ששמם ראוי להם – והריהו: בבתי הספר האוקולטיים בהם נמסרו לבני האדם האמצעים לידע אוקולטי, נדרש מן התלמיד, בין הדברים הרבים שעליהם צריך היה להתגבר בתהליך ההתגברות על האגואיזם – שחייב הוא שלא לדבר במיסטריות או בבתי הספר האוקולטיים במילים רגילות, שאל לו להשתדל שיבינו אותו במילים המקובלות בחיי התודעה החיצונית. כי מעין אגואיזם מזוקק ומתייהר נכנס באדם כשהשתמשו במילים, במחשבות וברעיונות שבשימוש בחיים החיצוניים. מייד באים בחשבון כל אותם דברים באדם שאינם מניחים לנו לראותו כישות אנושית זכה ופשוטה, אלא כחבר שותף לעם או לאומה, עם כל האגואיזם המשתייך אליו מעצם העובדה שהוא אוהב את עמו שלו.

לדברים אלה צידוקם שלהם בחיים הרגילים. בתודעה הרגילה זקוקים בני האדם לאגואיזם מזוקק ומתנשא זה. האגואיזם נחשב בין התכונות הראויות ביותר לשבח בחיי אנוש; אולם בשביל הידע העילאי, עבור הידע הכלל אנושי, שיש לבקשו מעבר לחיי התודעה הרגילה – איננו רשאים להביא עמנו את האנוכיות המזוקקת והמתנשאת הזאת.

אם כן, נדרשת היתה הכנה מיוחדת במדרשות האוקולטיות על ידי יצירת שפה כלל אנושית ולמידתה. לשון החיים הרגילים לא היתה בשימוש בבתי הספר האוקולטיים. כי היתה זו לשון שפעלה על הישות האנושית באורח שונה לחלוטין; היתה זו לשון שלא פעלה באמצעותם של מילים ורעיונות כבידע הרגיל, אלא באמצעותם של סימבולים. הללו מביניכם היודעים מתמטיקה מבינים בוודאי מדוע נבחרו סימבולים למגמה זו; כי לסימבולים משמעות אוניברסלית. בפיתוח עצמי לשלֵב לשון הדוברת בסימבולים עשוי היה האדם להישיר דרכו מעבר לכל אנוכיות המבלבלת שיפוט נכון ומעיבה על התודעה הרגילה ואף מעבר לאגואיזם המתרומם מעלה אודותיו דיברנו. פירושו של דבר הוא שכל מה שעשוי היה מישהו להגיד, מובן היה במלוא היקפו אך ורק להללו שלמדו תחילה את השפה. הלשון הכילה בה סימבולים שניתן היה לשרטטם או לעקוב אחריהם לפי תנועת היד בפולחנים, או שמתבטאים היו בצירופי גוון וכן הלאה. במדרשות האוקולטיות היה בעל חשיבות לא זה שנמסר במילים – זה היה כהכנה בלבד, אלא מה שהובע בסמלים ללא תלות במילים אנושיות רגילות וללא תלות במחשבות אנושיות רגילות. ועל כן היה השלב הראשון שיש לנטלו במדרשה אוקולטית – לימוד לשון הסימבולים.

בזמנים קדומים מאוד מצויים היו הללו שהתקדמו במיסטריות תחת הוראות חמורות מאד שלא למסור לאנשים בחוץ דבר מלשון המיסטריה; כי אם בא היה אדם מחוץ למיסטריות לידע הסימבולים והיה די פיקח עשוי היה להגיע לרכישת אמצעים לידע אוקולטי בעודו בלתי מוכן לכך לחלוטין. יצירת הסימבולים יצרה תשתית לאפשרות לשפה משותפת לכל בני האדם. נצירת סוד הסימבולים עצר בעד הידע שבא לביטויו בהם מלהגיע אל הללו שהיו בלתי בשלים לקולטו. ועל כן מעצם העובדה שחייב היה אדם לדבר ולהשתמש בלשון סמלים נקבעה תקנה בד בבד נגד הפצת ידע המיסטריה ללא אבחנה. ידע מיסטרי אמיתי, אוקולטיזם אמיתי, היווה ידע שנשמר נצור במדרשות סודיות של המיסטריות והיה עליו להיות נרכש על ידי פיתוח כושרות אוקולטיים. היה זה ידע שמטבעו וממהותו השתייך לכל האנושות, אך נתחם היה תמיד לחוגי אנשים מצומצמים כפי שתארתי.

קיימת סיבה נוספת מדוע לא ניתן היה למסור את האוקולטיזם לאנושות ללא מגבלות. כשם שנחוץ הדבר באמת ובתמים להשתחרר קודם כל מאנוכיות למען יורשה אדם לחדור לעולם הנפקח לראיה רוחית – כך מוצא זאת אדם לבלתי אפשרי – כשכושר הידע שלו עובר טרנספורמציה, ויש ביכולתו להסתכל באותו עולם השונה לחלוטין – להשתמש שם ברעיונות ובהשגות להם היה רגיל. יצירת הסימבולים משמשת למגמה נוספת זו: מספקת היא אמצעים שעל ידם יוכל אדם לבטא את מה שלא ניתן לבטאו במילים וברעיונות אנושיים רגילים. כך תוכל ישות אנושית לכוון עצמה אל האוקולטיות כאשר אינה מנווטת אל החושים ואל המוח, אלא נמצאת מחוצה להם. כל המילים הרגילות קשורות במקורן אל המוח; נובעות הן מהתבוננות חיצונית; כשמשיג אדם מהותה של עוּבדת ידע אוקולטית, מייד חש הוא עד כמה בלתי אפשרי הדבר לתת לה ביטוי במילים שגרתיות. ידע אוקולטי מהווה ידע הנרכש מחוץ לגוף. בתחילת השגת הידע האוקולטי, מעצם מהותו שלו, לא ניתן לחלוטין להביעו בשימוש באמצעים הנרכשים דרך הגוף.

הידע האוקולטי אינו מצוי כדי שיירכש על ידי מספר אנשים סקרניים. תכולתו כולה מהווה דבר בעל ערך רב וחשיבות ראשונה במעלה לכל האנושות. ידע אוקולטי מהווה חוויה בתשתיות הווית הקיום ובמיוחד בתשתיות הווית הקיום האנושית ועליו להיכנס הישר אל החיים. יש למצוא את האמצעים כדי לשאת את הידע האוקולטי הישר לפנים חיי האדם ולהביאו לתחומי השגתם המקיפה של בני האדם כולם.

האמצעי הראשוני שבו השתמשו כדי לעשות את הידע האוקולטי למובן באורח נרחב מהווה אותה מהות הקיימת מאז ומתמיד ואשר לאחרונה נקראת בשם תאוסופיה. על מנת שתתהווה התאוסופיה חייב אדם לוותר על מה שראינו זה עתה כמאפיין היסודי לידע אוקולטי, כלומר – על השימוש הבלעדי בצורת הבעה לשונית גבוהה ביותר. האדם נוטש מגבלה זו ומתחיל להלביש אמיתות אוקולטיות במילים וברעיונות אנושיים שגרתיים. הידע האוקולטי נמסר למשל לעם מסוים, בצורה בה יש שימוש לרעיונות ולמושגים המקובלים אצל העם הזה.

התוצאה היא שידע אוקולטי נוטל יחודו וגוונו בהופיעו בצורת תקשורות המועברות דרך המילים של קבוצה אנושית; וכך מוצאים אנו אותה מהות המהווה לאמיתו של דבר נחלתה של האנושות כולה, כשהיא עטופה בלשונם של בני עמים מסוימים.

במיסטריות היתה המטרה תמיד להישאר אנושיים ככל האפשר במשמעות הנרחבת של המילה. בעת ובעונה אחת צריכים היו מתקדשי המיסטריות לעשות כך שיבינו אותם. עליהם היה להתבטא בשפת העם וברעיונות שהעם פיתח. וכך, צריכים היו להשתדל תאוסופים אינדיבידואלים שהתערבו בין האנושות לחשב כך שיבינו אותם בהתייחס למטרה ולמגמה המיוחדות או לספֵירה המיוחדת של החיים אודותיה היו מדברים.

אין זה קל כלל לתת ביטוי באורח זה לידע אוקולטי בשפה נתונה אחת או בצורה מסוימת של רעיונות. אולם הדבר נעשה, וכלל לא במידה מועטת, באזורים שונים של האדמה ובזמנים שונים בתולדות האדם. האוקולטיות מהווה מהות שאליה חייב אדם לסלול דרכו באמצעות התאמנות ומשמעת הכרוכות בראיה רוחית. התאוסופיה לעומת זאת, מהווה מהות המוגשת לנו ברעיונות ובמושגים המצויים כבר ברשותנו ושבהם אך מולבש הידע האוקולטי. כשנעשה דבר זה כדת וכדין – מצויות האמיתות האוקולטית בהישג הבנתו של כל אדם ואדם שברשותו שיפוט בריא וצלול ואשר מתאמץ להשתלט על השגת מהותן. התאוסופיה ניתנת להבנה מלאה לכל אדם שיש לו אינטליגנציה בריאה אם רק יואיל להשתדל בכך. אין לנו כל זכות לומר שרק אותו אדם שיפתח ראיה אוקולטית יוכל להבין את האוקולטי. כשמולבשות אמיתות אוקולטיות ברעיונות, כפי שהדבר מתרחש בתאוסופיה, מצויות הן בטווח השגתה של כל אינטליגנציה אנושית בריאה.

והנה, בחפיפה לחוקים השוררים באבולוציה של האנושות (יהיה עלינו לומר דברים נוספים בקשר אליהם מאוחר יותר) הגיעה העת בה נדרש היה שינוי נוסף. בעבר הרחוק מאוד של האבולוציה מוצאים אנו בין העממים הקדומים ביותר (אינני מתכוון כאן לבני העמים המתנוונים אותם מכנה אנתרופולוגיה חסרת הבנה בשם "קמאיים" אלא לאותם עממים ראשוניים אלה אודותם מספר המדע הרוחי), בין עממים ראשוניים אלה מוצאים אנו מיסטריות ומדרשות אוקולטיות שמסרו ידע אוקולטי למספר אינדיבידואלים. ומוצאים אנו גם תאוסופיה הנמסרת באורח נרחב יותר, כלומר, אמיתות אוקולטיות המולבשות באידיאות מוכרות. אולם במשך הזמן צופים אנו בשינוי. בה בשעה שעד כה היתה הדרך היחידה בה יכול היה אדם להתקרב אל התשתיות הראשונות של הווית הקיום דרך התאוסופיה, החלה להתהוות כעת מסגרת שהיתה דתית יותר באופייה. בה בשעה, מכירים היו בדבר שאמת בכך שהבנה אנושית בריאה אם תרחיק לכת יהיה לאל ידה לתפוס היטב מהותה של התאוסופיה. עם זאת, עם התפתחות חיי אנוש לא תמיד התאפשר הדבר לבני האדם לקבל את נקודת הראות הנרחבת של הבנת אנוש בריאה, והיה צורך לבקש אחר אמצעי הכנה עבור הללו שעקב תנאי הקיום של החיים החיצוניים לא היה באפשרותם לפתח במידה כזאת את האינטליגנציה שלהם שיהיה לאל ידם לחדור לאמיתות אוקולטיות. היה צורך במציאת דרך שבאמצעותה יוכלו אנשים כאלה לרכוש מעין ידע שמתוך "אמונה" לגבי תשתיות הווית הקיום.

למיסטריות היה כבר מה שניתן לכנותו בשם ידע שמתוך "רגש", ומתוכו התפתחה אז צורת ידע דתית שנעשתה עבור תקופות מאוחרות יותר צורת ידע פופולרית יותר ובת-גישה יותר בהשוואה אל התאוסופיה. בהרחיקנו לכת לאחור באבולוציית אנוש, מוצאים אנו תפישת עולם שאינה דתית באופייה – במשמעות בה מובנת המילה היום. בתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, בתקופה ההודית הקדומה, מוצאים אנו ידע אוקולטי בו יכולים היו האנשים ליטול חלקם במסגרת התאוסופיה. כי עבור תקופה הודית קדומה מאוד זו חופפת "הדת" לתאוסופיה. בהתחקותנו לאחור אחר אבולוציית הדת מוצאים אנו את התאוסופיה בנקודת התחלתה. בהמשך האבולוציה נעשה נחוץ יותר ויותר להשתמש בדפוסי ידע דתיים. לא עוד הניחו שהאדם, דרך הבנה אנושית בריאה יוכל להחזיק ברשותו ראיה פנימית למהות הדברים שהתאוסופיה עשויה לתת. וכך החלו אמיתות התאוסופיה להימזג לדפוסים חדשים ולהיעשות לאמיתות דת.

בעוברנו הלאה אל זמנים מאוחרים יותר מוצאים אנו שבנצרות הושלם שינוי זה, כלומר – השינוי מאורח ידע תאוסופי לדתי. בכנסיות ובמצעים הנוצריים השונים, בהתפתחותם במשך מאות בשנים, ניתן למצוא עקבות מועטות מאוד מן התאוסופיה. התאוסופיה מן הסוג הישן נעלמה אל מאחורי הקלעים וניתן להבחין כיצד מתפתחת תיאולוגיה עם התפתחות הנצרות; כך שבמשך הזמן לפנינו, נוסף לאמונה, תיאולוגיה. בה בשעה שהתיאולוגיה הופכת את התאוסופיה למוקד אם לא של שנאה הרי של אנטיפתיה.

מסגרת שלישית בה התעטפו שאיפותיו של האדם אל תשתיות הווית הקיום – היא המסגרת הפילוסופית. ידע אוקולטי נרכש על ידי הישות האנושית בהיותה משוחררת מן הגוף הפיסי. התאוסופיה שואפת להגיע אל תשתיות העולם בכלי ידע אשר על אף היותם מזוככים ונאצלים בתכונותיהם, כרוכים הם במוח הפיזי. הפילוסופיה כפי שמוצאים אותה בפרק הזמן הפילוסופי העיקרי באבולוציית אנוש, אינה מתחילה כתאוסופיה המוסרת את מה שנרכש מחוץ לגוף הפיסי; הפילוסופיה מנסה, ככל האפשר, להתקרב אל תשתיות הווית הקיום באמצעות כושרות ידע רגילים של האדם. אחר אמיתות הפילוסופיה מחפשים כושרות-ידע אשר על אף התעלותם המרבית קשורים הם עם זאת אל הגוף. לפילוסופיה בשורשיה אותה מטרה כלאוקולטיזם ולתאוסופיה, כלומר, לבקש אחר תשתיות הווית הקיום, אולם הפילוסופיה משתמשת בחשיבה ובאמצעי מחקר הקשורים למוח ולתפיסה חיצונית. בסיועם של הללו יוצאת היא לנבור בתשתיות הווית הקיום, והואיל ופועלת היא בכושרות ידע נעלים ומזוככים ביותר שברשותו של האדם נשארת הפילוסופיה נחלתם של בודדים בלבד. הפילוסופיה לעולם לא תהיה לפופולרית. אנשים רבים מאד חשים לגבי הפילוסופיה שקשה מדי היא עבורם אם לא מייגעת ומשעממת!

והנה, יש חשיבות רבה לקווי אופיה של הפילוסופיה, שציינו לעיל, שפועלת היא בכושרות ידע הקשורים לחושים ושבוחרת היא מן הללו את הרמים ביותר ואת המזוככים ביותר. הואיל ובהשתמשה באמצעים הקשורים באישיות – לפילוסופיה, באורח בלתי נמנע, יש אופי אישי. כשעולה בידי אדם לאמן את המרומם ביותר מכושרות הידע שלו – מתאפשר לו לסלק שמץ מן האלמנט האישי; ובדרגה שעשוי הוא לעשות זאת הופכת הפילוסופיה לאוניברסלית, לכלל אנושית. נדרש אדם להיכנס לעומק רב בפילוסופיה כדי שיהיה לאל ידו להתחקות אחר אופיה האוניברסלי. אופיה האישי ניכר מידי לרוע המזל. נדרשת חדירה מעמיקה כדי לראות עקרונות יסודיים המשותפים להוגי דעות שונים לכאורה כפילוסופים היוונים – פרמנידס והרקליטוס, למשל. יוכל אדם לקבוע עד מהרה מהו השוני שביניהם ומבקר חסר אדיבות כשופנהאור למשל, בהתקרבו אל צידה החיצוני גרידא של הפילוסופיה – רואה אך את המתפצל לעמדות ראות אישיות שונות, ואינו רואה את העקיבות המקשרת של נקודות ראות אנושיות-אישיות אלה.

במשמעות זו מהווה הפילוסופיה היפוכה הגמור של האוקולטיות. את הפילוסופיה ניתן לרכוש באמצעים האישיים ביותר מבין האמצעים. בה בשעה שהאוקולטיות מתממשת על ידי סילוק האישי הצידה. ועל כן כה קשה הדבר לאדם הנותן ביטוי לאשר אישי בו – באורח פילוסופי נכון – שמובן יהיה לבני דורו. מצד שני – מי שיעלה בידו להלביש את האוקולטיות בדרכי ביטוי וברעיונות שמקובלים הם ומובנים כללית, יפגוש הבנה מכל העולם כולו. האוקולטיות מתערטלת כליל מן האלמנט האישי. שיטות פילוסופיה בוקעות ועולות הישר מן האישי באדם.

האוקולטיות בוקעת ועולה מן הבלתי אישי ועקב כך ניתנת להבנה כללית ומקיפה. וכאשר עולה השאלה של הבעת האוקולטיות במונחי תאוסופיה – משתדלים לדבר תמיד אל כל לב אנוש ולכל נפש אנוש ודבר זה ניתן לעשותו במידה מרובה.

התיאור דלעיל לגבי שלוש נקודות הראות עשוי לשמש מעין מבוא הכנה ללימודינו. אתם יכולים להיווכח בעצמכם מה הם הללו שניתן לכנותם בשם קווי האופי החיצוניים יותר של נקודות הראות האוקולטית, התאוסופית והפילוסופית.

האוקולטיות מהווה בתוצאותיה אחת ויחידה עבור האנושות כולה. למעשה לא קיים דבר כזה כהבדל בהשקפה באוקולטיות, כשם שאין מתמטיקות שונות. נחוץ רק בהתייחס לכל בעיה נתונה איזושהי – להחזיק היטב באמצעים נאותים על מנת לרכוש ידע באותה בעיה, והידע לכשיושג יהיה זהה אצל כל אדם ואדם כשהאמצעים הראויים לרשותו. וכך בדברנו באורח רעיוני – נוכל להודות בקיומן של השקפות שונות באוקולטיות במידה כה מועטת כאילו יכולנו לדמות לעצמנו שעשויות להיות השקפות שונות לגבי מתמטיקה. וכתוצאה מכך – האוקולטיות, בכל מקום שהופיעה, הוכרה תמיד כאחת וכאוניברסלית. אמת הדבר שבתאוסופיות השונות שנתקיימו מזמן לזמן ואשר סיפקו את הלבוש החיצוני של האמיתות האוקולטיות – נראים הבדלים, אך כך הדבר הואיל והאמיתות צריכות היו להתעטף באורח שונה לגבי עַם זה ואחר וביחס לפרק זמן זה ואחר. במילים אחרות: ההבדלים בין התאוסופיות הקיימות על האדמה נעוצים באורח המחשבה בו השתמשו כדי להלביש את האמיתות האוקולטיות. יסודות האוקולטיזם זהים בכל זמן ובכל מקום.

הדתות, מצד שני, הואיל ומקורן בלבושו התאוסופי של האוקולטיזם רכשו להן הבדלים הקשורים לעם ולפרק זמן. האוקולטיות אינה יודעת שוני כזה, אינה יודעת דבר העשוי לגרום לקוטביות בין אדם לאדם. לא קיימת שום סיבה לקוטביות, היות והאוקולטיות מהווה קניינה היחיד שלא ניתן לחלוקה של כל האנושות. והואיל והתאוסופיה בזמננו נדרשת להוות אמצעי הבעה יאה ונאות לאוקולטיות – עליה לדאוג לכך שתקלוט לתוכה מעט ככל האפשר מן השוני המתגלה באנושות.

עליה ליטול על עצמה את המשימה להוות כלי ביטוי נאמן לאמת האוקולטית ולהקשרים האוקולטיים. בעשותה כן הרי שתפעל בהכרח לסילוק תפיסות עולם שונות ותסייע בהסרת הבדלים דתיים. חייבים אנו ללמוד להתגבר לחלוטין על הנטיה לתאוסופיה בעלת צביון וגוון מוגדרים. בהדרגה נסב לכך בתולדות האבולוציה שתאוסופיות נוטות היו ליטול גוון וצבע מסוימים בחופפות – לא אומר לדעות קדומות שבדת – אלא בחופפות לתחושות ולדעות שלא הגיעו לבשלות. התאוסופיה צריכה להציב בפניה ללא הרף את האידיאל – להוות השתקפותה של האוקולטיות. לא יכול להיות דבר כזה כתאוסופיה בודהיסטית, או כתאוסופיה הינדואית, או זרואסטריאנית או נוצרית, וכמובן שיש לתת את הדעת לרעיונות ולמחשבות אופייניים שעל ידם יתקרבו אנשים שונים לתאוסופיה. אל לה להשמיט מידיה את האידיאל של היותה כלי ביטוי טהור לאמת האוקולטית. היתה זו למשל הפרת העיקרון היסודי של האוקולטיסטים על פני העולם כולו, כאשר הופיעה תאוסופיה בחברות מסוימות במרכז אירופה בכנותה עצמה תאוסופיה "נוצרית". לאמיתו של דבר לא תתכן תאוסופיה נוצרית כשם שלא תיתכנה תאוסופיה בודהיסטית או זרואסטריאנית.

יחסה של התאוסופיה אל הדת צריך להיות יחס המהות המסבירה את אמיתותיה, כי התאוסופיה עשויה להבין את אמיתותיה של הדת. ואז מתגלה שכל האמיתות הדתיות מהוות צורות והבעות שהתפתחו בדרך שונה, בביטוי אספקט שונה של האוקולטיות ושאת האוקולטיות עצמה יש להבין ולתפוס את מהותה ללא תלות בדרכי הגישה השונות הללו.

כפי שהדגשתי צריך הדבר הזה להוות את האידיאל שלנו. בהחלט ניתן להבין שהאוקולטיות התעטפה בלבוש שונה ומגוון על פני העולם כולו על אף שכל האוקולטיסטים תמימי-דעים הם באשר לידע שברשותם; יש בכך משום חשיבות רבה שתיווצר בימינו האפשרות לדבר בקול אחד ויחיד אודות האוקולטיות. דבר זה ייתכן אם ישרור רצון טוב להתנער אחת ולתמיד מן ההבדלים שמקורם בתחושות ובחוות-דעת שטרם בשלו. ומעודד לראות שהולך ומתגבר רצון להגיע לתמימות דעים כללית בעניינים אלמנטריים לגבי הידע האוקולטי. בהתייחס למשל, לידע ההתגשמות החוזרת ונשנית והקארמה – יתאפשר בעתיד הקרוב להגיע למשהו בדומה להסכם אוניברסלי. עם התפתחות התאוסופיה שלנו היא תדאג בראש ובראשונה להפצת האמיתות הכבירות והחשובות של ההתגשמות החוזרת ונשנית ושל הקארמה – על פני האדמה כולה. כי אמיתות אלה נועדו לשרור; אפילו הדעות הקדומות שבדת ייכנעו לפניהן.

פעילות עצומה למען שלום על האדמה תתממש אם תתבססנה אחדות והרמוניה באשר לספירות העילאיות של הידע האוקולטי. הבה ונציב זאת בפנינו כאידיאל. קשה הדבר להשגה כשהוגה אדם בדבר באיזו אינטימיות קשורים בני אדם לדעותיהם הקדומות שבדת ובכל הדרך בה התחנכו – הוא בוודאי יראה את הקושי הנעוץ בהגשת דבר שאין בו מן הגוון של דעה קדומה מן הדת, אלא מהווה הוא תמונה נאמנה ככל האפשר של הידע האוקולטי.

בגבולות מסוימים עלינו להיות נכונים להכיר בדבר שכל עוד מחזיק הבודהיסט בהשקפת האמונה הבודהיסטית הוא ידחה מעליו את השקפתו של הנוצרי. ואם התאוסופיה תיטול גוון בודהיסטי – כי אז תיראה וודאי תאוסופיה בודהיסטית זו כבלתי ידידותית או בלתי אוהדת לאוקולטיות. נבין גם זאת מה קשה הדבר בספירה בה שוררים דפוסי מחשבה נוצריים להגיע לידע אובייקטיבי לגבי אותן זוויות ראיה אוקולטיות המוצאות ביטוין בבודהיזם. האידיאל שלנו צריך להיות תמיד: לפגוש את עמדת הראות האחת באותה הבנה כאת רעותה ולייסד על פני האדמה כולה יחסים הרמוניים שרויי שלום ושלווה המבוססים על הבנה הדדית.

הבודהיסט והנוצרי שנעשו תאוסופים יבינו איש את רעהו בהיותם בטוחים שיגלו וימצאו עמדת ראות שלגביה יגיעו לתמימות דעים הרמונית. לפני התאוסוף ניצב תמיד האידיאל של אוקולטיזם אחד ויחיד ואוניברסלי, המשוחרר מכל דעה קדומה שבדת. הנוצרי שנעשה לתאוסוף יבין את הבודהיסט שאומר: "לא ייתכן הדבר שבודהיסטווה העובר מהתגשמות להתגשמות ונעשה במשך הזמן לבודהה (כפי שקרה באותו מקרה מיוחד במותו של סודהודאנא) יחזור כצורך אל גוף אנוש. כי בהיעשותו לבודהה הוא מגיע לשלב מרומם כזה באבולוציית אנוש עד כי אינו צריך עוד להיכנס שוב לגוף אנוש." הנוצרי ישיב לבודהיסט: "הנצרות לא העניקה לי עד כה שום התגלות שעניינה ישויות עילאיות כבודהיסטוות אך בשאיפתי אחר התאוסופיה לומד אני להכיר בדבר שלא רק שאתה יודע אמת זו מתוך הידע שברשותך, אלא גם שעלי לקבל זאת כאמת". כי בתור תאוסוף יאמר הנוצרי לעצמו: "מבין אני מהו בודהיסטווה; הבודהיסט אומר את האמת בדברו על ישויות עילאיות אלה, מביע הוא אמת שעשויים לומר אותה באזורים בו שורר הבודהיזם. מבין אני זאת כשאומר הבודהיסט שבודהה אינו חוזר לגוף בשר ודם." הנוצרי שנעשה לתאוסוף מבין את הבודהיסט שנעשה לתאוסוף. ואילו עמד עתה הנוצרי בתורו לפנות אל הבודהיסט כי אז יכול היה לומר לו: "כשלומד אדם את האמונה הנוצרית בתכולתה האוקולטית האמיתית, כפי שנלמדת היא במדרשות אוקולטיות כי אז נוכח הוא לדעת שהישות העילאית שניתן לה השם כריסטוס" – ייתכן והשם כריסטוס בלתי ידוע לחלוטין לרעהו – "מהווה ישות עילאית שמעולם לא היתה על האדמה לפני מיסטריית גולגותא, מהווה הוא ישות עילאית שלעולם לא תוכל לשוב בגוף פיזי. כי דבר זה סותר את כל מהותו וטבעו של כריסטוס".

בשמוע הבודהיסט שנעשה לתאוסוף את הדבר הזה מפיו של הנוצרי הוא ישיב לו כדלהלן: "כשם שאתה מבין שאי-אפשר לי להסכים שבודהה, לאחר שנעשה לבודהה, יוכל לחזור בגוף בשר ודם; כשם שאתה מבין אותי בהכירך כאמת את מה שנמסר לי, כן נכון אני להכיר במנת האמת שנמסרה לך. משתדל אני להכיר במה שמקבל אתה מאמונתך, כלומר, שבתחילת הנצרות ניצב, לא כל כך מורה אלא מעשה, כי האוקולטיסט מציב בתחילת הנצרות לא את ישוע מנצרת כי אם את כריסטוס והוא מציב את פרק הזמן האקטואלי של תחילת הנצרות במיסטריית גולגותא.

הבודהיזם שונה מן הנצרות בכך שמצוי מורה אישי בנקודת תחילתו בה בשעה שלנצרות קיים מעשה, מעשה גאולה ופדות, המעשה שהגיע להשלמתו במוות על הצלב בגולגותא. לא דוקטרינה, אלא מעשה ניצב ביסוד האבולוציה הנוצרית. את זה מבין הבודהיסט והוא מקבל את מה שהוענק כיסוד האוקולטי לנצרות ובעשותו כך מסייע הוא לתשתית ההרמונית בתוך האנושות. הוא היה פוגש בהרמוניה אילו יישם בנצרות את דעותיו הבודהיסטיות. זוהי מנת חלקו של הנוצרי בהיעשותו לתאוסוף להבין את הבודהיזם מתוך הבודהיזם עצמו ולא לעצב באורח כלשהו את רעיונותיו שלו אודות בודהיסטווה ובודהה, אלא להבינם כפי שכלולים הם בבודהיזם. וכן זוהי מנת חלקו של הבודהיסט לקבל את האידיאות הנוצריות כהווייתן כי מהוות הן את התשתיות האוקולטיות של הנצרות. כשם שבלתי אפשרי הדבר להצמיד את הישות העילאית שניתן לה השם כריסטוס אל ישויות עילאיות מסוג נמוך יותר כלומר עם בודהיסטוות – כן לא ניתן הדבר, אם ברצוננו להישאר נאמנים לאידיאל של התאוסופיה, שתהווה משהו שונה בלתי אם השתקפות נאמנה של אוקולטיזם אחד ויחיד שאינו ניתן לחלוקה.

לשייך את תכונותיו של בודהיסטווה לכריסטוס יהווה אבן נגף לשליחות השלום רבת הערך שניתנה לתאוסופיה להגשימה. מצד שני – מגשימה התאוסופיה את שליחות השלום שלה – כשנוטלת היא על עצמה להביא אל האנושות את התשתיות האוניברסליות של האמת בצורה מדעית התואמת את זמננו ואת דורנו. כשאנו במערב מבינים את הבודהיזם או את הברהמיניזם או את הזראטוריזם ללא דעות קדומות וכשאף הנצרות מובנת באורח שיש להבינה כי אז יתאפשר לעקרונות המהותיים של כריסטוס למצוא הכרה והתייחסות בין בני האדם.

לא תמיד מתרוממת האנושות אל התפיסה שפעילות ניצבת בתחילתה של הנצרות ועל כן לא תיתכן שאלת שובו של כריסטוס. קורה שוב ושוב במהלכן של מאות השנים שבאים בני אדם ומדברים על שובו של כריסטוס. תורות כאלה מושתקות ומופרכות. וכך ייעשה שוב ושוב כי מתנגדות הן לשליחות הגדולה והאוניברסלית של החיים ושל השלום שעל התאוסופיה להגשים אם ברצונה להוות הבעה טהורה לאוקולטיות. לאוקולטיות מאז ומתמיד אופי של אוניברסליות ומשוחררת היא משמץ גוון בודהיסטי או נוצרי כלשהו. ועל כן עשויה היא להבין באובייקטיביות את המוסלמי, את הזרואסטריאני, את הבודהיסט ואף את הנוצרי. מה שאמרתי זה עתה יעזור לכם לראות כיצד הגיעה האוקולטיות, שהיא אוניברסלית במהותה, לנטילת צורות שונות רבות כל כך בתאוסופיה במהלך האבולוציה האנושית. וכן תוכלו לראות מדוע כה חשוב הדבר בזמננו להיצמד אל האידיאל בו לא תשתלט דת אחת על האחרות, אלא שצורות ביטוי שונות של הדתות תבננה כצורך האחת את רעותה.

התנאי הראשון לכך הוא הצורך שבני האדם יגיעו להבנת היסודות האוקולטיים שזהים הם עבור כל הדתות.

כוונתי בהרצאה זו היתה לתת מעין מבוא התוודעות לעניינים בהם יהיה עלינו לדון בימים הבאים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *