האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 12

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 12

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

 

חלק רביעי

סודות האורגניזם האנושי

חוקי טבע פיזיים וחוקי טבע אתריים אלה הם אותיות כתב שמתאר את העולם הרוחי. אנו נבין דברים אלה אך ורק אם יהיה לאל ידינו להגות בהם כבאותיות כתובות מהעולמות הרוחיים.

הרצאה שתיים-עשרה : 11.11.1923

כשנכיר בעובדה שכל דבר בעל טבע חיצוני עובר טרנספורמציה בתוך האורגניזם האנושי ושזוהי דרך קיצונית שכזאת שיש להביא את המינרל למצב אתר-החום, אנו אף ניווכח בכך שכל אשר שוכן באדם במערך הגוף האנושי זורם החוצה לתוך הרוחי. אם נדמה לעצמנו את האדם, לפי הרעיונות שצצים כה תכופות בספרי לימוד שגרתיים על אנטומיה ופיזיולוגיה, כמורכב ממוצקים בקולטו לתוך עצמו את תוצרי הטבע החיצוני ובהחזירו אותם כמעט ללא שינוי, כי אז נכרע תמיד תחתינו מחוסר גשר שחייב לגשר בין מהות האדם בתור ישות הטבע ובין מה שמצוי בפנימו כטבע נפשו המהותי.

בתחילה לא נוכל למצוא שום חולית-קישור שתחבר את מערכת העצמות ומערכת השרירים שמרכיבות את הגוף המוצק, שהאדם מאמין שזהו הוא עצמו בצירוף, הבה ונאמר, מערך עולם המוסר. נוהגים לומר שהאחד הנו פשוט טבע והשני מהווה משהו שונה לחלוטין מן הטבע. אולם כאשר תתבהר לנו העובדה שאצל האדם מצויים כל סוגי הסובסטנציות ושעליהם לעבור דרך מצב סגולי רחיף יותר מאשר זה של השרירים והעצמות, נמצא שסובסטנציה אתרית רחיפה זו יכולה להיכנס לידי זיקה אל האימפולסים של מערך עולם המוסר.

אלה הם דרכי המחשבה שבהן עלינו להשתמש אם בחפצנו לפתח את העיונים הנוכחיים שלנו למשהו שיוביל את האדם כלפי מעלה אל הרוחי של הקוסמוס, אל הישויות שקראנו להן הישויות של ההיררכיות העליונות. היום, על כן, הבה ונעשה את אשר לא נעשה בהרצאות הקודמות – כי הללו היו עסוקות יותר בעולם הטבע – וניטול את נקודת המוצא שלנו מן האימפולסים הרוחיים של המוסר הפעילים באדם.

אימפולסֵי-המוסר-הרוחיים נעשו עבור הציביליזציה המודרנית למושגים מופשטים בלבד פחות או יותר. במידה הולכת ורבה פוחתת בטבע האנושי התחושה הראשונית למוסרי-רוחי. מחמת כל דרך חינוכה מובילה הציביליזציה המודרנית את האדם לשאול: מה נהוג לעשות? מה מצווֶה המקובל? מהי מילת המפתח? מהו החוק? וכן הלאה. מתחשבים פחות במה שבוקע ועולה כאימפולסים המושרשים באותו מרכיב באדם, שלעתים קרובות משייכים אותו במעורפל למצפון. הכְוונה עצמית פנימית זו, קביעת היעד העצמי, מהווים דבר שנסוג במידה הולכת ורבה בציביליזציה המודרנית ומכאן שהרוחי המוסרי נעשה בסופו של דבר למסורת קונבנציונלית פחות או יותר.

השקפות עולם קודמות, ובמיוחד הללו שהראיה הרוחית האינסטינקטיבית תמכה בהן, הביאו אימפולס-מוסר מן הטבע הפנימי של האדם, הם גרמו לאימפולסי-מוסר. אימפולסי מוסר קיימים אולם כיום הם הפכו למסורת. כמובן ששום דבר כלל אינו מכוון כאן כנגד המסורתי שבמוסר, ברם, חִשבו על עשרת הדיברות, מה עתיקות יומין הן. מלמדים אותן כדיברות שנרשמו בזמנים קדומים. האם יש לקוות כיום שמשהו עשוי יהיה לצמוח מן המקורות הראשוניים האלמנטריים של טבע אנוש שניתן יהיה להשוותו למה שנתהווה פעם כעשרה דיברות [דקלוג] ומאיזה מקור מתהווה הרוחי-המוסרי שקושר בני אדם יחדיו באורח חברתי, שטווה את הנימים שמאחדים אדם לאדם? קיים מקור אמיתי אחד ויחיד לרוחי-המוסרי באנושות ואותו נוכל לכנות בשם: הבנה אנושית, הבנה אנושית הדדית, ומושתתת על הבנה אנושית זו – אהבת אנוש. היכן שעשויים נהיה לבקש אחר התהוות אימפולסי-מוסר רוחיים באנושות, במלאם תפקיד בחיים החברתיים, נגלה תדיר, שכאשר נובעים אימפולסים כאלה בכוח אלמנטרי מתהווים הם מהבנה אנושית המושתתת על אהבה אנושית. אלה הם כוחות המניע המהותיים של האימפולסים הרוחיים-מוסריים באנושות ובעיקרו של דבר במידת היות האדם ישות רוחית, הוא חי עם ישויות אנוש זולתו במידה שמפתח הנו הבנה אנושית ואהבה אנושית.

כאן עשוי מישהו להעלות שאלה בעלת משמעות עמוקה. שאלה שלא תדיר מביעים אותה בקול אולם אשר חייבת, בהתייחס למה שזה עתה נאמר, להימצא בקצה כל לשון: אם הבנת-אנוש ואהבת-אנוש מהוות את האימפולסים המהותיים שבהם תלויים חיים בצוותא בחברה, איך נהיה הדבר שההפך הגמור מהבנת אנוש ומאהבת אנוש הופיעו במערך החברתי שלנו?

זוהי שאלה שמתקדשים, יותר מאנשים אחרים, עוסקים בה תדיר. בכל תקופה שבה היה מדע ההתקדשות האימפולס הראשון במעלה נחשבה עצם שאלה זו כאחת מדאגותיהם החיוניות ביותר. כשמדע-התקדשות זה היווה עדיין אימפולס קמאי היו לו אמצעים מסוימים שבאמצעותם יכלו לצאת מבעיה זו. אולם אם מסתכל מישהו כיום במדע הקונבנציונלי נאלץ הוא לשאול: הואיל והנפש שאלוהים ברא נוטה באופן טבעי להבנת אנוש ולאהבת אנוש מדוע אין תכונות אלה פעילות באורח מובן מאליו במערך החברתי? מנין באה שנאת אנוש וחוסר הבנה אנושית? והנה, אם אין אנו יכולים לבקש אחר חוסר הבנה אנושית זה, אחר שנאה אנושית זו בספירת הרוח ובספירת הנפש יוצא מכך שעלינו לבקש אחריהם בספירת הפיזי.

כן, אבל כעת נותן לנו המדע הקונבנציונלי המודרני את תשובתו למהות טבעו הגשמי-פיזי של האדם: דם, עצבים, שרירים ועצמות. אין זה משנה כמה זמן חוקר אדם כיום עצם, אם אך עושה הוא כך בעין מדע הטבע של ימינו, לעולם לא יוכל לומר: זוהי עצם זו שמסיטה את האדם לשנאה. ובמידה שעשוי אדם לחקור את הדם לפי העקרונות שבאמצעותם נחקר הוא היום עדיין לא יוכל לבסס את הטענה שזהו הדם שגורם לאדם לחוסר הבנה אנושית.

בזמנים שבהם היה מדע ההתקדשות אימפולס ראשון במעלה, שונים היו העניינים לחלוטין. בעת ההיא הפנה האדם את מבטו אל טבעו הגופני-פיזי של האדם ותפשו כדימוי-הקוטבי של מה שהיה ברשותו של האדם כמרכיב הרוחי וזאת דרך ראיה רוחית אינסטינקטיבית. כשהיום אדם מדבר על הרוחי מתייחס הוא על פי רוב למחשבות מופשטות, הללו מהוות עבורו את הרוחי. אם מוצא הוא מחשבות אלה כצנומות מדי הרי שכל מה שנשאר לו אלה הן מילים, ואז כותב הנו, כפי שעשה פריץ מאוטנר, מאמר בשם ‘ביקורת הלשון’. דרך מאמר כזה בשם ‘ביקורת הלשון’ עולה בידו לדלל את הרוח, שהיא כבר די מדוללת אצלו, עד שהיא נעשית משוללת סובסטנציה לגמרי.

מדע ההתקדשות שקשור היה בקשר אמיץ עם הראיה הרוחית האינסטינקטיבית לא ראה את הרוחי במחשבות מופשטות. הוא ראה את הרוחי בתבניות, במה שיצר דימויים, במה שיכול היה לדבר ולהתפעם, במה שיכול ליצור צלילים. למדע התקדשות זה חי הרוחי ונע. ומשום שהרוחי נראה בפעילותו החיה ניתן היה לתפוס גם את הפיזי – את העצמות והדם – ברוחיותו. מחשבות אלה, דעות אלה שיש לנו היום ביחס לשלד לא היו קיימות במדע ההתקדשות. כיום רואים בשלד משהו שמורכב על ידי חישוביו של ארכיטקט למטרות הפיזיולוגיה והאנטומיה. אולם אין זה כך. השלד, כפי שראיתם, נוצר על ידי סובסטנציה מינרלית שנהדפה כלפי מעלה למצב של אתר-חום, כך שבאתר-החום באה היא במגע עם ההיררכיות העליונות ואז נבנות תצורות העצמות.

למי שיש לאל ידו לראות זאת נכוחה, מגלה השלד את מקורו הרוחי. אולם מי שמביט בשלד בצורתו הנוכחית, מתכוון הנני לצורתו כפי שהמדע של ימינו רואה אותה, דומה לאדם שאומר: הנה לפני דף מודפס וצורות אותיות עליו. הוא מתאר את צורת האותיות הללו, אולם אינו קורא את משמעותן משום שאין הוא מסוגל לקרוא. אין הוא מקשר את מה שבא לידי ביטוי בצורות האותיות למה שקיים כתשתית הממשית שלהן, הוא רק מתאר את צורתן. באותו אופן איש-האנטומיה של ימינו, מדען הטבע של ימינו מתאר את העצמות כאילו לא היתה להן משמעות כלל. מה שמגלות הן למעשה זהו מקורן ברוחי.

כך הדבר ביחס לכל דבר שקיים בתור חוקי טבע פיזיים, בתור חוקי טבע אתריים. מהווים הם אותיות כתובות מן העולם הרוחי. ואנו נבין דברים אלה כיאות אך ורק אם נתפוס מהותם בתור אותיות כתובות שמקורן בעולמות הרוחיים.

והנה, כשיש לאל ידנו לראות את האורגניזם האנושי באורח זה, נעשים הננו מודעים למשהו ששייך לשטח שעליו אומרים המתקדשים האמיתיים של כל התקופות: כשעובר מישהו את הסף לתוך העולם הרוחי, הדבר הראשון שהוא מודע לו הוא משהו איום, משהו שבתחילה כלל וכלל לא קל לשאת אותו. רוב האנשים רוצים להיות מושפעים בנועם על ידי מה שנראה להם ראוי להשגה. אולם העובדה נשארת בעינה, שרק על ידי התנסות האימים יכול אדם ללמוד לדעת את המציאות הרוחית, כלומר, את המציאות האמיתית. כי בהתייחס לתבנית האנושית, כפי שזו מוצבת לפנינו על ידי האנטומיה והפיזיולוגיה, לא יכול אדם אך לתפוס שזו נתהוותה משני אלמנטים מן העולם הרוחי: מקרירות מוסרית ומשנאה.

בנפשותינו יש לנו למעשה נטיה-מראש לאהבת-אנוש ולאותו חום שמבין את הזולת. במרכיבים המוצקים של האורגניזם שלנו נושאים אנו קרירות מוסרית. זהו הכוח שבנביעתו מן העולמות הרוחיים מצרף-יחדיו את האורגניזם הפיזי שלנו וכך נושאים אנו בפנימנו את אימפולס השנאה. זהו אשר מסב, מן העולם הרוחי, למחזוריות הדם. ובה בשעה שייתכן ונשוטט בעולם בנפש אוהבת מאוד, בנפש ששואפת להבנה אנושית, אף על פי כן עלינו להיות מודעים לכך שמתחת, בתת-מודע, היכן שהנפש זורמת כלפי מטה, משגרת את האימפולסים שלה כלפי מטה אל הטבע הגופני, לעצם המטרה שנוכל להיות לבושים בגוף – שם מושב העוינות. על אף שמדבר הנני על עוינות גרידא מתכוון הנני לעוינות מוסרית על אף שזה עלול ללא ספק להיות עוינות פיזית, בעוברה בדרכה את אתר-החום. שם מלמטה, בתת-מודע שבפנימנו מתחפרות עוינות מוסרית ושנאה וקל לאדם להביא לתוך נפשו את מה שמצוי בגופו, כך שנפשו עלולה להזדהם בחוסר הבנה אנושית. זוהי התוצאה מעוינות בלתי מוסרית ומשנאה. ומשום שכך הדבר, חייב האדם לטפח בעצמו בהדרגה חום מוסרי, כלומר הבנה אנושית ואהבה אנושית, כי הללו חייבות להדביר את מה שמגיע ובא מן הטבע הגופני.

לא ניתן להכחיש את הדבר, מציג הוא את עצמו בכל הבהירות לראיה רוחית, שבתקופתנו, שהחלה במאה החמש-עשרה והתפתחה באורח אינטלקטואלי מצד אחד וחומרני מצד שני, נשתלו בנפשות אנוש הרבה אי-הבנה אנושית ושנאה אנושית. הדבר כך במידה רבה יותר מכפי שמשערים. כי רק כאשר עובר אדם דרך שער המוות נעשה הנו מודע לכך מה רבה אי-היכולת להבין, מה רבה השנאה המצויות בתת-מודע שלנו. שם מנתק האדם את מהות הנפש והרוח שלו מטבעו הגופני הפיזי. מניח הנהו את טבעו הגופני-פיזי הצידה. אימפולסי העוינות, אימפולסי השנאה מתגלים אז פשוט ככוחות טבע, ככוחות טבע גרידא.

נתבונן בגוויה. נתבונן בעין הרוח בגוויה האתרית המהותית. כאן מביטים אנו במשהו ששוב אינו מסב לשיפוט מוסרי יותר מאשר מסבים צמח או אבן. הכוחות המוסרים שלפני כן היו כלולים במה שמהווה כעת גוויה השתנו לכוחות-טבע. במהלך חייה קלטה הישות האנושית הרבה מאוד מהם, את הללו לוקחת היא עמה דרך שער המוות. האגו והגוף האסטרלי פורשים, כשהם נוטלים עמם בצאתם את מה שנשאר בלתי מודע במהלך החיים, משום שהיה שקוע לגמרי בתוך הגופים הפיזי והאתרי. האגו והגוף האסטרלי נוטלים עמם לתוך העולם הרוחי את כל האימפולסים הקשורים בגוף האנושי, את כל האימפולסים של שנאת אנוש ועוינות אנוש לבני אדם אחרים שהיתה להם גישה לנפשן. הזכרתי, שרק כאשר רואה אדם את הישות האנושית בעוברה דרך שער המוות, תופס הנהו מה רבה אי הפתיחות להבין, מה רבה שנאת אנוש שהושתלה לתוך האנושות בציביליזציה שלנו על ידי דברים שונים שעליהם אצטרך עוד לדבר. כי הנה נושא האדם של ימינו הרבה משני אימפולסים אלה דרך שער המוות, רב ועצום מאוד.

ברם, מה שנושא האדם כך עמו מהווה למעשה את השריד הרוחי של מה שצריך להימצא בפיזי, של מה שהגופים הפיזי והאתרי צריכים ליישב בינם לבין עצמם. בחוסר הבנת אנוש ובשנאת-אנוש לפנינו השריד של מה ששייך למעשה לעולם הפיזי. נושא הנו את זה לשם באורח רוחי, אולם הוא לא יפיק רווח מזה, לא יהיה לו למועיל לשאת זאת הלאה במהלך הזמן שבין המוות ובין לידה מחדש, משום שעל ידי כך לא יהיה לאל ידו להתקדם. בכל שלב ושלב בהמשך האבולוציה שלו בין המוות ולידה מחדש הוא ייכשל ויתעכב אם ייאלץ לשאת עמו הלאה את כישלונו זה להבין את הזולת, את השנאה האנושית הזאת. לתוך העולם הרוחי שאליו נכנסים הללו הקרויים מתים, נושאים האנשים עמם כיום, באורח מתמשך והולך, זרמים מסוימים שהיו עוצרים בעדם בהתפתחותם אילו היו נשארים כמו שהם. מנין נובעים זרמים אלה?

כדי לגלות זאת עלינו אך להסתכל בחיים של זמננו. האנשים עוברים איש על פני רעהו. ונותנים תשומת לב מועטת לקווי האופי האינדיבידואלים של הזולת. האם אין הבריות כיום בנויים על פי רוב כך שכל אחד מהם רואה את עצמו כקנה מידה למה שראוי ונאות? וכאשר מישהו שונה מסטנדרט זה אין אנו מתייחסים אליו באדיבות אלא חושבים: האדם הזה חייב להשתנות. ולדבר זה השלכה זו בדרך כלל: עליו להיות כמוני. לא תמיד מובא הדבר אל התודעה, אולם נעוץ וחבוי הוא בשיג ושיח החברתי האנושי.

באורח שבו מוצגים הדברים בימינו, מתכוון הנני בכל האורח והצורה של דיבורי הבריות, נעוצה הבנה מועטת מאוד לזולת. האנשים נוהמים את האידיאות שלהם אודות התנהגות האדם ומהותו אולם מתכוונים הם בדרך כלל לכך: שכל אחד ואחד צריך להיות כמוני. אם מופיע מישהו שונה, כי אז נחשב הוא מיד לאויב, אף אם אין מכירים בכך במודעות, כאובייקט לאנטיפתיה. זהו חוסר מוסר להבנה אנושית, חוסר אהבה. ובמידה שתכונות אלה חסרות, כך עוברות עוינות בלתי מוסרית ושנאה אנושית עם האדם דרך שער המוות והן חוסמות את נתיבו. ומשום שהמשך התפתחותו של האדם אינו ענינו האישי בלבד אלא ענינו של כל מערך העולם, מערך העולם מלא-החכמה, מוצא הנו את הישויות של ההיררכיה השלישית – מלאכים (אנג’לוי), מלאכי-עליון (ארכיאנג’לוי), ומלאכי הזמן (ארכאי). בפרק הזמן הראשון לאחר עבור האדם דרך שער המוות לתוך העולם שמשתרע בין המוות ולידה מחדש, מתכופפות ישויות אלה כלפי מטה ונוטלות בחמלה מן האדם את העוינות שנובעת מחוסר הבנה אנושית. אנו רואים כיצד לוקחות על עצמן הישויות של ההיררכיה השלישית את המשא שהאדם נושא כלפי מעלה אליהן לתוך העולם הרוחי באורח שתארתי, בכך שעובר הנו דרך שער המוות.

במשך פרק זמן ממושך חייב אדם לשאת עמו את שרידי שנאת אנוש, כי זו עשויה להינטל ממנו אך ורק בחסדן של רוחות ההיררכיה השנייה – צורה (אקזוסיאי), תנועה (דינמיס) וחכמה (קיריוטטס). הן נוטלות ממנו את כל מה שנשאר מן השנאה האנושית.

והנה מגיעה הישות האנושית לאמצע הדרך, בערך באזור שבין המוות לבין לידה מחדש, למשכנה של ההיררכיה הראשונה – אהבה (שרפים), הרמוניה (כרובים) ורצון (כתרים). פרק הזמן שאותו אפיינתי במחזה המיסטריה שלי כשעת חצות של הווית הקיום. האדם לא יהיה מסוגל כלל לעבור דרך אזור זה של השרפים, הכרובים והכתרים מבלי שיכלה כליל, מבלי שיושמד כליל. וזה לא היה קורה אילולא נטלו כבר ממנו, ברחמיהן, הישויות של ההיררכיות השנייה והשלישית את אי-ההבנה האנושית כלומר – עוינות בלתי מוסרית ושנאת אנוש.

כך רואים אנו כיצד האדם, על מנת שיוכל למצוא פתח גישה לאותם אימפולסים שיכולים לתרום להמשך התפתחותו חייב להעמיס תחילה על הישויות העילאיות של ההיררכיות העליונות את מה שנושא הנו כלפי מעלה לתוך העולם הרוחי מגופיו הפיזי והאתרי, שאליהם שייכים למעשה דברים אלה.

כשיש לאדם תובנה לכל זה. כשרואה הנהו כיצד שוררת עוינות בלתי מוסרית זו בעולם הרוחי, הוא אף ידע כיצד לדון על הזיקה שבין עוינות רוחית זו ולבין עוינות פיזית כאן למטה. הצינה הפיזית שמוצאים אנו בשלג ובקרח הינה אך הדימוי הפיזי לאותה צינה (עוינות) רוחית בלתי מוסרית שם למעלה. אם תימצאנה שתיהן לפנינו נוכל להשוות ביניהן. כשאדם משתחרר באורח זה מחוסר ההבנה האנושית ומן השנאה האנושית ניתן להתחקות בעין הרוח כיצד מתחיל הנו לאבד את תבניתו, כיצד מתפוגגת פחות או יותר תבנית זו.

זמן קצר לאחר שעובר אדם דרך שער המוות דומה עדיין מראהו, לראיה רוחית בשלב האימגינציה, למה שהיה כאן עלי אדמה. כי מה שנושא אדם בפנימו כאן עלי אדמה אלה הן למעשה אך סובסטנציות בצורה גרעינית, פחות או יותר, הבה נאמר בצורת חלקיקים, אולם הדמות האנושית עצמה – רוחית היא. הדבר הזה צריך להיות ברור לנו. זוהי שטות גמורה לראות את דמותו של האדם כפיזית, עלינו להציגה בפנינו כרוחית. הפיזי שבה מצוי בכל מקום כחלקיקים זעירים. התבנית, שמהווה גוף-כוחות גרידא, מחזיקה יחדיו את מה שאלמלא כן היה מתפזר לערמת חלקיקים. אם מישהו היה תופס אחד מכם מציצת-ראשו והיה יכול להוציא ממנו את תבניתו היו מתמוטטים הן הפיזי והן האתרי כערמת חול. דבר היות הללו לא רק ערמת חול, דבר היותם מחולקים ובעלי תבנית – זה אינו נובע משום דבר פיזי, זה נובע מן הרוחי. כאן בעולם הפיזי משוטט האדם כמהות רוחית. יהא זה חסר הגיון לחשוב שהאדם הנו מהות פיזית בלבד, צורתו רוחית בלבדית. את הפיזי אשר בו אפשר כמעט לדמות לערמת פירורים.

לאדם עדיין תבניתו בעוברו דרך שער המוות. אפשר לראותה כשהיא מנצנצת, מהבהבת וקורנת בגוונים. והנה מאבד הוא קודם כל את תבנית ראשו ולאחר מכן מתפוגגת בהדרגה שאר תבניתו. האדם עובר מטמורפוזה שלמה כאילו השתנה בטרנספורמציה להשתקפות הקוסמוס. זה מתחולל במהלך פרק הזמן שבין המוות ולידה מחדש שבו מגיע הנו ובא לאזור השרפים הכרובים והכתרים.

וכך, בהתחקותנו אחר האדם בין המוות ולידה מחדש עדיין רואים אנו אותו מרחף כאילו בשעה שמאבד הוא בהדרגה את תבניתו מלמעלה כלפי מטה. אולם בשעה שהשריד האחרון שלו מתפוגג למטה נוטל צורה משהו אחר, תבנית-רוח נפלאה שלכשעצמה מהווה השתקפות של כל ספירת העולם ובד בבד מודל הראש בעתיד שאותו יישא האדם על כתפיו. כאן שזורה הישות האנושית לתוך פעילות שבה נוטלות חלק לא רק הישויות של ההיררכיות הנמוכות יותר, אלא אף הישויות של ההיררכיה העליונה ביותר – השרפים, הכרובים והכתרים.

מה מתרחש בעצם? זהו דבר נפלא ביותר שבתור אדם עשוי מישהו לדמות לעצמו. כי כל מה שהיה כאן בחיים אדם תחתון עובר כעת לעיצוב הראש העתידי. בשוטטנו כאן עלי אדמה משתמשים אנו אך ורק בראש שלנו כאיבר לדימויים השכליים שלנו ולמחשבותינו, אולם המחשבות אף נלוות אל החזה שלנו, המחשבות אף מתחברות למערך הגפיים שלנו. ברגע שמפסיקים אנו לחשוב בראש בלבד אלא מתחילים לחשוב במערך הגפיים שלנו, באותו רגע נפקחת לעומתנו כל ממשות הקרמה. אין אנו יודעים דבר אודות הקרמה שלנו משום שחושבים אנו תדיר אך ורק באיבר השטחי ביותר מבין אברינו – במוחנו. ברגע שמתחילים אנו לחשוב באצבעותינו – ודווקא באצבעות ידינו ורגלינו יכולים אנו לחשוב בבהירות רבה יותר מאשר בעצבי הראש – כשממריאים אנו אל האפשרות לעשות כן, באותו רגע שמתחילים אנו לחשוב במה שלא נעשה לחומרני לגמרי, כשמתחילים אנו לחשוב באדם התחתון, מחשבותינו הן מחשבות הקרמה שלנו. כשאין אנו מחזיקים ותו לא בכף ידנו אלא אף חושבים בה, כי אז בחושבנו בכף ידנו פוסעים אנו אחר הקרמה שלנו. ועל אחת כמה וכמה כך הדבר ברגלים, כשאין אנו אך הולכים ברגלינו אלא אף חושבים בהן, מתחקים אנו אחר מהלך הקרמה שלנו בצלילות מיוחדת. דבר היות האדם קהה-שכל שכזה על האדמה, סלחו לי אולם אף מילה אחרת אינה צצה לפני, נובע מן העובדה שכל חשיבתו נעולה בתוך אזור הראש שלו. ברם, האדם יכול לחשוב בישותו כולה. כאשר חושבים אנו בכל ישותנו, כי אז עבור האזור האמצעי שלנו נפקחת קוסמולוגיה שלמה, חכמה קוסמית נפלאה הופכת לקנייננו ועבור האזור הנמוך יותר ומערך הגפיים הקרמה במיוחד נעשית לקנייננו.

יש משמעות רבה לדבר בהסתכלנו באורח שבו הולך אדם אך לא באדישות אלא בציון יופי מצעדו, מהו האופייני לו? או כאשר ידיו מרשימות אותנו, כך שנותנים אנו פירוש לידיים אלה ומגלים שבכל תנועה ותנועה של האצבעות מצויים גילויים נפלאים של טבעו הפנימי של האדם. ועדיין זהו החלק הקטן ביותר של מה שנע בד בבד עם האדם ההולך. האדם המחזיק, האדם בהניעו את אצבעותיו. כי זהו כל טבעו המוסרי של האדם שנע, גורלו נע עמו וכל דבר שמהווה הוא בתור ישות רוחית. לאחר עבור האדם דרך שער המוות, אם יש לאל ידנו לעקוב אחר התפוגגות תבניתו, כשבתחילה מתפוגג מה שמזכיר את תבניתו הפיזית, מופיע מה שאכן דומה לתבניתו הפיזית, אלא שכעת נוצר הנו על ידי טבעו הפנימי, על ידי ישותו הפנימית, בהכריזו על ידי כך שזוהי תבניתו המוסרית. כך נראה האדם בהתקרבו לשעת חצות של הווית הקיום, בבואו לספירת השרפים הכרובים והכתרים. ואז רואים אנו כיצד מתנהלות מטמורפוזות מופלאות אלה, כיצד מתפוגגת תבניתו שם לגמרי. אולם למעשה אין זו הנקודה העיקרית. דומה הדבר כאילו מתפוגגת התבנית לגמרי, אולם האמת היא שהישויות הרוחיות של העולמות העליונים פועלות שם בצוותא עם האדם. פועלות הן בצוותא עם אותן ישויות אנוש שפועלות על עצמן, אולם גם הללו שקשורות הן עמן בקשר קרמתי אמיץ. אדם אחד עובד על רעהו. ישויות רוחיות אלה, יחד עם האדם עצמו, מפתחות מתוך תבניתו הגופנית הקודמת, מחייו הארציים הקודמים את מה שייעשה, ותחילה בצורה רוחית, לתבנית הגופנית שלו בחייו הארציים הבאים.

תבנית רוחית זו מקשרת עצמה לראשונה אל החיים הפיזיים כשפוגשת היא בעובר המסוים. ברם, בעולם הרוחי הופכות הרגליים וכפותיהן בטרנספורמציה להיותן עצמות הלסת, בה בשעה שהידיים וכפותיהן הופכות בטרנספורמציה להיותן עצמות הלחיים. שם הופך בטרנספורמציה כל האדם התחתון לאב-טיפוס הרוחי של מה שייעשה אחר-כך לראש. האורח שבו מתבצעת מטמורפוזה זו הנו, כפי שמבטיח הנני לכם, הנפלא ביותר מכל מה שמציע העולם לחוויה המודעת. תחילה רואים אנו כיצד נוצר דימוי (צלם) של כל הקוסמוס ואז מתחלק הוא למבנה שבו מושם כל האלמנט המוסרי, אולם רק לאחר שנלקח ממנו כל מה שהזכרתי. רואים אנו את כל מה שעובר טרנספורמציה למה שיהיה. כעת רואים את הישות האנושית כתבנית רוחית כשיוצאת היא למסע חזרה לאזור ההיררכיה השנייה ומשם לאזור ההיררכיה השלישית. כאן צריכה תבנית רוחית הפוכה זו – שלמעשה מהווה היא אך את התשתית לראש העתידי – להיות מצורפת, ניתן לומר, למה שייעשה לאורגניזם החזה העתידי ולמה שייעשה מערך הגפיים העתידי ומערך המטבוליות העתידי. יש לצרפם, אך מנין באים האימפולסים הרוחיים לצרפם?

הדבר נהיה בחסדן של ישויות ההיררכיות השנייה והשלישית בכנסן אימפולסים אלה כשהאדם היה במחצית הראשונה של מסעו. ישויות אלה נוטלות אותם מטבעו המוסרי, כעת מחזירות הן אותם ויוצרות מהם את הבסיס למערכת הריתמית ולמערך המטבוליות והגפיים. בפרק זמן מאוחר זה שבין המוות ולידה מחדש מקבל האדם את המרכיבים הרוחיים לאורגניזם הפיזי שלו. תבנית רוחית זו מוצאת דרכה לתוך חיי העובר ונושאת בהם את מה שייעשה כעת לכוחות פיזיים ולכוחות אתריים. זוהי אך ההשתקפות הפיזית של מה שנושאים אנו בפנימנו מחיינו הקודמים כחוסר הבנה אנושית וכשנאה אנושית, שמהם נוצר באופן רוחי מערך הגפיים שלנו.

אם בחפצנו להחזיק בהשקפות כגון אלה עלינו לרכוש לעצמנו אורח תחושה ותפיסה שונה לגמרי ממה שדרוש לנו בעולם הפיזי. כי עלינו להיות מסוגלים להתבונן ולראות מה מתהווה מן הרוחי שהופך לפיזי בדרך שאפיינתי, עלינו להיות מסוגלים להחזיק בידע שגורס שעוינות, שצינה מוסרית חיה כהשתקפות פיזית בעצמות וששנאה בלתי מוסרית שוכנת כהשתקפות פיזית בדם. עלינו ללמוד להסתכל בדברים אלה באורח אובייקטיבי מוחלט. רק כאשר מביטים אנו בדברים באורח זה נעשים הננו מודעים להבדל היסודי שבין ישותו הפנימית של האדם ובין הטבע החיצוני.

התבוננו אך לרגע בעובדה שהזכרתי והיא שבפרחים של ממלכת הצומח רואים אנו מצפון אנושי פרוש לפנינו. מה שרואים אנו מחוץ לנו אפשר לחוותו כתמונת ישות הנפש שלנו. בכוחות המצויים בפנימנו ייתכן ולא נראה בהם זיקה לטבע החיצוני. אולם האמת היא, שעצם יכולה להיות עצם משום ששונאת היא את תחמוצת הפחמן ואת זרחת הסידן במצב המינרלי שלהן, משום שפורשת היא מהן, בהתכווצה לתוך עצמה, ועל ידי כך נעשית היא למשהו שונה ממה שמהוות סובסטנציות אלה בטבע החיצוני. וחייב אדם להתייצב פנים אל פנים מול העובדה, מול התפיסה שכדי שתהיה לו לאדם תבנית פיזית חייבות שנאה וצינה מוסרית להיות נוכחות בטבעו הפיזי.

על ידי כך, הנה רואים אתם, מקבלות המילים שלנו משמעות פנימית. אם לעצמותינו נוקשות מסוימת הרי זה היתרון שלהן שברשותן השתקפות פיזית זו של הצינה הרוחית. אולם אם לנפשנו נוקשות זו אין זה דבר טוב עבור החיים החברתיים. טבעו הפיזי של האדם חייב להיות שונה מטבע נפשו. האדם יכול להיות אדם דווקא משום שישותו הפיזית שונה מישות הנפש והרוח שלו. טבעו הפיזי של האדם אף שונה מן הטבע הפיזי שמסביבו. בעובדה זו נעוץ הצורך באותה טרנספורמציה שעליה דיברתי אליכם.

כל זה מהווה השלמה חשובה למה שאמרתי פעם בסדרת הרצאות על קוסמולוגיה, פילוסופיה ודת, על זיקתו של האדם אל ההיררכיות. אפשר להוסיף דברים אלה אך ורק על עיונים ראשוניים כגון אלה שניתנו בהרצאותינו הנוכחיות. כי ראיה רוחית מעניקה גם כן תובנה למהות המרכיבים השונים של ממלכות המינרלים, בעלי החיים והצמחים כאן עלי אדמה ולפעולות ההיררכיות, אותן פעולות שנמשכות מתקופה לתקופה כהתרחשויות הטבע ופעילויותיו של האדם.

כשמשקיפים באורח זה על חיי האדם בין המוות ולידה מחדש, חייו בעולם הרוחי, יוכל אדם לתאר את חייו באותו עולם ברוב פרטים כאת תולדותיו כאן עלי אדמה. וכך, רשאים אנו לחיות בתקווה שכאשר נעבור דרך שער המוות יינשא כל דבר, שעניינו אי-הבנה ושנאה בין אדם לאדם, לתוך העולם הרוחי כך שיוכל להימסר לנו מחדש ושממצבו הנאצל אפשר יהיה לברוא תבניות אנוש.

במהלך מאות שנים רבות משהו מוזר מאוד התרחש לגבי האנושות הארצית. לא ניתן עוד לכל הכוחות של אי-ההבנה האנושית והשנאה האנושית להגיע לשימושן בתבניות אנוש חדשות, בבניית גופי אנוש חדשים. משהו נשאר ללא שימוש. במהלך מאות השנים האחרונות זורמות שאריות אלה למטה אל האדמה כך שבאטמוספירה הרוחית של האדמה, במה שאוכל לכנותו בשם האור האסטרלי של האדמה אפשר למצוא הסתננות אימפולסֵי-שנאת-אנוש ואי-הבנת אנוש שקיימים באופן חיצוני לאדם. אימפולסים אלה לא הוחדרו לתוך תבניות אנושיות, זורמים הם מסביב לאדמה באור האסטרלי. פועלים הם לתוך האדם אולם לא לתוך מה שמהווה את האדם האחד אלא לתוך היחסים שיוצרים בני האדם איש עם רעהו עלי אדמה. מפלסים הם נתיב לתוך הציביליזציה. ובתוך הציביליזציה גורמים הם למה שהכריח אותי לומר בווינה באביב של שנת [2]1914, שלתוך הציביליזציה של ימינו פולשים גידולים ממאירים רוחיים, מחלות סרטניות רוחיות וכיבים רוחיים. בעת ההיא לא קיבלו בברכה את העובדה שמילים אלה נאמרו בווינה – בסדרת ההרצאות שעוסקת בתופעות שבין המוות ולידה מחדש. אולם מאז התנסו האנשים ממש בשמץ מן האמת בייחס למה שנאמר בעת ההיא. לאנשים דאז לא היה מושג מה זורם דרך הציביליזציה. הם לא תפסו שצורות סרטניות של ממש מצויות היו בציביליזציה, כי אך משנת 1914 ואילך התגלו הללו, באו לידי ביטוי בגלוי. כיום באות הן לידי ביטוי בתור רקמות חולות לגמרי בציביליזציה. כן, כעת נעשה ברור באיזו מידה הסתננו לתוך הציביליזציה המודרנית שלנו זרמים אלה של שנאת אנוש וצינה ביחסי אנוש שלא הגיעו לידי שימוש בבניית המבנה האנושי, באיזו מידה פעילות הסתננויות אלה כטפילים (פרזיטים) בציביליזציה המודרנית.

הציביליזציה בימינו נגועה מאוד בפרזיטים. דומה הדבר לחלק באורגניזם שפלשו אליו פרזיטים, חיידקים. מה שצוברים בני האדם כמחשבות קיים, אולם אין לזה זיקה חיה אל האדם. הסתכלו כיצד מתבטא הדבר בתופעות הרגילות ביותר בחיי יומיום, מה רבים האנשים שצריכים ללמוד מבלי שיגלו התלהבות ביחס ללמידה. פשוט צריכים הם לנחות על הלימודים וללמוד כדי לעבור בחינה על מנת לקבל הכשר לאיזושהי משרה מסוימת וכיו”ב. ובכן, אצלם לא קיימת שום זיקה חיונית בין מה שחייבים הם להבין ובין מה שחי בנפשם כשאיפה מלידה לרוחי. דומה הדבר בדיוק למצבו של אדם שאין לו שום מניעים להיות רעב והנה באים ומפטמים אותו במזון! לא ניתן להשפיע על תהליכי העיכול. מה שנדחס פנימה נשאר כאבן-נגף לאורגניזם וזה נעשה בסופו של דבר למשהו שגורם לפרזיטים.

הרבה בציביליזציה המודרנית שלנו אין לו זיקה לאדם. בדומה לדבקון[3], בדברנו מבחינה רוחית, יונק הנו את חייו ממה שמביא האדם מן האימפולסים האורגינליים של נפשו, של לבו. רב מכך מתבטא בציביליזציה שלנו כקיום פרזיטי. לכל מי שיש לאל ידו לראות את הציביליזציה שלנו בראיה רוחית באסטרלי, היתה שנת 1914 שלב מתקדם של סרטן, שלב גידולים ממאירים. חוזה הנהו שלכל הציביליזציה פלשו פרזיטים. אך למצב פרזיטי זה נוסף כעת עוד משהו.

תיארתי לפניכם, במה שאפשר לכנותו אורח פיזיולוגי-רוחי, שמתוך טבע הגנומים והאונדינים שפועלים מלמטה כלפי מעלה מתהווה האפשרות לאימפולסים פרזיטיים אצל האדם. ואז, כפי שהסברתי, מתגלה התמונה הנגדית. כי הנה נישא רעל כלפי מטה על ידי הסילפים וישויות החום האלמנטליות. וכך, בציביליזציה כמו שלנו, שנושאת אופי פרזיטי, משתנה בטרנספורמציה מה שיורד למטה מלמעלה, אמת רוחית שאף אם איננה רעל לכשעצמה משתנה בטרנספורמציה לרעל באדם, כך שהציביליזציה שלנו דוחה אותה מעליה בחרדה וממציאה כל מיני תירוצים לדחייה זו. שני הדברים שייכים זה לזה: תרבות פרזיטית למטה שאינה מתקדמת מן החוקים האלמנטריים ועל כן מכילה פרזיטים בתוכה, ורוחיות ששוקעת למטה מלמעלה ואשר בכך שחודרת היא לתוך ציביליזציה זו – נלקחת על ידי האדם בדרך כזאת שנעשית היא לרעל. כשתיקחו זאת לתשומת לבכם יהיה בידכם המפתח לסימפטומים החשובים ביותר של ציביליזציית זמננו. וכשיש למישהו תובנה לדברים אלה מתגלה לו העובדה מאליה, שחייב להופיע חינוך תרבותי מהותי כתרופת-נגד או כאמצעי ריפוי. כשם שתרפיה רציונלית נובעת מאבחנה נכונה ביחס לאינדיבידואל, כך מגלה אבחנה של חולי הציביליזציה את המרפא – האחד מצביע על משנהו.

ניכר מאוד שהאנושות כיום זקוקה שוב למשהו מן הציביליזציה שיתייצב קרוב ללב האנושי ולנפש האנושית, ואשר נובע הישר מן הלב האנושי ומן הנפש האנושית. אם מוכנס ילד, בתחילת בית הספר היסודי, לשיטת לימוד מתוחכמת מאוד של מבנה האותיות שעליו ללמוד כ-א, ב, ג, וכן הלאה, אין לכך שום זיקה כלל ללב ולנפש. אין לכך שום זיקה אליהם. מה שמפתח הילד בראשו, בנפשו, בכך שחייב הוא ללמוד את ה-א, ב, ג מהווה, בדברנו מבחינה רוחית, פרזיטיות בטבע האנושי.

במהלך שנות חינוכו מובא אל הילד המון מטבע פרזיטי זה. עלינו לפתח אמנות חינוך שתפעל באורח יצירתי בנפשו. עלינו לאפשר לילד להביא צבע לצורה, והצורות הצבעוניות שנוצרות מתוך שמחה, מתוך התלהבות, מתוך עצבות, מתוך כל רגש אפשרי, את הללו יכול הנהו לצייר על הנייר. כשילד מיישם בנייר מה שמתהווה בנפשו, מפתח דבר זה את אנושיותו, דבר זה אינו יוצר פרזיטיות. זה עולה וצומח מתוך האדם בדומה לאצבעותיו או לחוטמו! בה בשעה שכאשר כופים על הילד את הצורות הקונבנציונליות של האותיות שהן פרי רמה גבוהה של ציביליזציה, יוצר דבר זה את הפרזיטיות.

כשאמנות החינוך שוכנת קרוב ללב אנוש, לנפש אנוש, מתקרב הרוחי לאדם מבלי להיעשות לרעל. תחילה יש לכם את האבחנה שמגלה שתקופתנו נגועה בגידולים ממאירים ולאחר מכן יש לכם את אמצעי הריפוי – אכן זהו החינוך בבית הספר וולדורף.

החינוך בבית הספר וולדורף מושתת על כך בלבד, ידידי היקרים. אורח החשיבה שלו בתחום התרבותי זהה לזה שבשטח הריפוי. כאן רואים הנכם, ביישומו במקרה מיוחד, את מה שדיברתי אודותיו לפני מספר ימים. והוא שישותו של האדם מתנהלת מלמטה כלפי מעלה, מתזונה, דרך ריפוי, כלפי מעלה אל התפתחות הרוחי, ושיש לראות את החינוך כריפוי שמועבר לתוך הרוחי. דבר זה מפעימנו בצלילות מיוחדת כשמבקשים אנו למצוא מרפא לציביליזציה, הואיל ויכולים אנו להגות במרפא זה כהיותו אך ורק: החינוך בבית הספר וולדורף.

אל נכון תוכלו לתאר לעצמכם את רגשותיו של אדם – שלא רק מצויה ברשותו תובנה לסיטואציה זו, אלא אף משתדל לשתול את החינוך שבבית הספר וולדורף לתוך העולם באורח מעשי – בראותו באפקט המצטבר של גידולים ממאירים אלה בציביליזציה, משהו שעלול לסכן ברצינות חינוך בי”ס וולדורף זה או אפילו לעשותו בלתי אפשרי לגמרי. אל לנו לדחות מעלינו מחשבות כגון אלה, אלא ובעצם לעשותן בפנימנו לאימפולס לפעילות-צוותא, היכן שנוכל עדיין לפעול, למרפא הציביליזציה שלנו.

מצויים דברים רבים כיום בדומה לבא להלן. במהלך סדרת הרצאותיי בהלסינקי בשנת 1913 ציינתי מאספקט מסוים של הידע הרוחי, נקודת-ראות המתייחסת לטבעו הנחות של וודרו ווילסון, שהיה בעת ההיא אובייקט אמיתי ליראת-כבוד מצד רוב האנושות התרבותית ואשר ביחס אליו רוכשים האנשים רק כעת, כי לא ייתכן אחרת, הבנה מסוימת. כשם שהתקדמו העניינים, כך אף התקדמו העניינים ביחס לגידולים הממאירים שבציביליזציה שאודותיהם דיברתי. ובכן, בעת ההיא התנהלו העניינים בדרך מסוימת, כיום מתנהלים אותם דברים, שכוחם יפה לזמננו אנו, באורח דומה. האנשים ישנים. מוטל עלינו להסב ליקיצה. והאנתרופוסופיה נושאת בקרבה את כל האימפולסים ליקיצה, להתעוררות נאותה של הציביליזציה, להתעוררות ראויה של התרבות האנושית.

את הדבר הזה רציתי לומר לכם באחרונה מבין הרצאות אלה.

——————————————-

  1. בהרצאות על ‘הטבע הפנימי של האדם והחיים שבין המוות ולידה מחדש’
  2. שם של צמח טפיל שנעזרים בו לריפוי הסרטן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *