האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 11

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

 

חלק רביעי

סודות האורגניזם האנושי

חוקי טבע פיזיים וחוקי טבע אתריים אלה הם אותיות כתב שמתאר את העולם הרוחי. אנו נבין דברים אלה אך ורק אם יהיה לאל ידינו להגות בהם כבאותיות כתובות מהעולמות הרוחיים.

הרצאה אחת-עשרה : 10.11.1923

הנה הסקתם מן התיאורים הקודמים שזיקתו של האדם אל סביבתו שונה היא מאוד ממה שמדמים לעצמם תכופות הרעיונות המודרניים. כה קל לחשוב, שמה שקיים בסביבותיו של האדם, מה ששייך לממלכות המינרלים הצמחים ובעלי החיים ונלקח לתוך הגוף, שתהליכים חומריים חיצונים אלה שנחקרים על ידי הפיזיקאי, הכימאי וכן הלאה, פשוט נמשכים באותו אופן בתוך האדם עצמו. לא צריכים לחלוק על כך הואיל והעובדה צריכה להיות ברורה לנו והיא: שבתהליכים החלים בתוך העור האנושי שונה הכל מאשר מחוץ לו. שהעולם המצוי בפנים שונה לחלוטין מן העולם שבחוץ. כל עוד אין אדם מודע לכך הוא יגיע שוב ושוב אל המסקנה, שמה שנבדק בתוך מבחנה או נחקר באיזושהי דרך אחרת נמשך כך בתוך האורגניזם האנושי והאורגניזם האנושי עצמו ייראה מן הסתם כמערכת מבחנות מורכבת יותר.

עליכם אך להיזכר במה שאמרתי בהרצאתנו אתמול, שכל דבר מינרלי שבתוך האדם חייב לעבור טרנספורמציה עד כי יגיע למצב של אתר-החום. פירושו של דבר הוא שכל דבר בעל טבע מינרלי שנכנס לתוך האורגניזם האנושי חייב לעבור מטמורפוזה עד כדי כך, חייב להשתנות, עד שלפחות למשך פרק-זמן מסוים ייעשה לחום בלבד ויתלכד עם החום שהאדם מפתח כטמפרטורה האינדיבידואלית שלו ללא תלות בחום סביבתו. אין זה משנה אם זהו מלח או משהו אחר שקולטים אנו לקרבנו, בדרך זו או אחרת עליו ללבוש את צורת אתר-החום ועליו לעשות זאת לפני שמשתמשים בו בבניית האורגניזם החי.

ברם, משהו שונה לחלוטין אף הוא קשור בכך: סובסטנציה מוצקה מאבדת את צורתה המוצקה, כשהופכת היא בפה לנוזלית והיא משתנה בהמשך בטרנספורמציה למצב אתר-החום. מאבדת היא ממשקלה כשעוברת היא בהדרגה לצורה הנוזלית ומתנתקת יותר ויותר מן הארצי. אך ורק כאשר היא מעפילה לצורת אתר-החום מוכנה היא לחלוטין לספוג לתוך עצמה את הרוחי המגיע ובא מלמעלה, שבא ממרחבי-העולם.

כך, כאשר תרכשו מושג כיצד מתפקדת באדם סובסטנציה מינרלית יהיה עליכם לומר את הבא להלן: הנה הסובסטנציה המינרלית. סובסטנציה מינרלית זאת נכנסת לתוך האדם. בהיותה בפנים האדם, בעוברה דרך המצבים הנוזליים וכן הלאה הופכת היא בטרנספורמציה לאתר-חום. כעת מהווה היא אתר-חום. לאתר-חום זה נטיה עזה לספוג לתוכו את מה שמקרין פנימה, את מה שזורם פנימה ככוחות ממרחבי העולם. וכך הוא קולט לפנימו את כוחות היקום. כוחות אלה של היקום מעצבים כעת את עצמם בתור כוחות רוחיים שמחדירים כאן ברוח את החומר הארצי שנהיה לאתר-חום. ורק אז, בסיוע הסובסטנציה הארצית שנהייתה לאתר-חום, נכנס אכן לתוך הגוף מה שהגוף זקוק לו לבנייתו.

כך רואים הנכם, שאם נאפיין את החום במשמעות הקדומה כאש נוכל לומר: מה שקולט אדם לפנימו דרך הסובסטנציה המינרלית נישא בפנימו כלפי מעלה עד שנעשה טבעו לטבע האש. וּלְמה שיש טבע אש יש נטיה לקלוט לפנימו את ההשפעות של ההיררכיות העליונות. ואז זורמת אש זו חזרה לתוך כל האזורים הפנימיים שבאדם ובונה, על ידי כך שהופכת היא מחדש למוצק את התשתית החומרית של האברים השונים. שום דבר שהאדם קולט לפנימו לא נשאר כמו שהוא, שום דבר אינו נשאר ארצי. כל דבר שבא למשל מממלכת המינרלים עובר שינוי עד כדי כך שיכול הוא לקלוט לפנימו את הקוסמי הרוחי ורק אז, בסיוע מה שמגיע ובא מהקוסמוס הוא חוזר ונעשה מוצק בשיבוצו בתנאי הקיום הארציים.

טלו נא חלקיק של זרחת הסידן מעצם, למשל, אין זו בשום פנים ואופן זרחת הסידן שמוצאים הנכם בחוץ בטבע או שמכניסים הנכם למעבדה. זוהי זרחת הסידן שבהתהוותה ממה שנקלט מבחוץ יכולה ליטול חלק בבניית התבנית הפיזית האנושית אך ורק בסיוע הכוחות שחדרו לתוכה במהלך השתנותה למצב אתר-החום.

משום כך זקוק האדם לסובסטנציות מסוגים שונים ביותר במהלך חייו על מנת שיהיה מסוגל, בהתאם לאורח שבו הוא ערוך בגילו המסוים, לעבד בשינוי את אשר דומם הוא למצב של אתר-החום. ילד עדיין אינו מסוגל להפוך את הדומם למצב אתר-החום, אין לו די כוח באורגניזם שלו. עליו לשתות את החלב שעדיין כה מקורב הנו לאורגניזם האנושי כדי להביאו למצב אתר-החום ולהשתמש בכוחותיו כדי לבצע את הפיזור המלא של הפעילות הפלסטית הדרושה, במהלך שנות הילדות, לתהליכי בניית הגוף ועיצובו.

ניתן לרכוש תובנה לתוך טבעו של האדם אך ורק כאשר יודעים שכל דבר שניטל פנימה מבחוץ יש לפעול עליו ולעבדו בשינוי באורח יסודי. ועל כן, אם תיטלו איזושהי סובסטנציה חיצונית ותרצו לבחון את ערכה לחיי אנוש פשוט לא תוכלו לעשות זאת באמצעות הכימיה הרגילה. עליכם לדעת מה רבה העוצמה שעל האורגניזם האנושי להפעיל כדי להביא סובסטנציה מינרלית חיצונית איזושהי למצב הריחוף של אתר-החום. אם אין הוא מסוגל לעשות כן כי אז הופכת הסובסטנציה המינרלית החיצונית למשקע, הופכת לחומר ארצי כבד לפני שהיא עוברת למצב החום וחודרת לתוך האורגניזם האנושי כחומר אנאורגאני שהוא זר, עוין לרקמות-אנוש.

דוגמא מסוג זה עשויה להופיע כאשר הישות האנושית אינה מסוגלת להביא סובסטנציה, שבמקורה היא אורגנית אולם מופיעה היא בפנימו כמינרלית, הינו סוכר, למצב העדין של אתר-החום. או אז מתהווה המצב שחייב להיווצר כשכל האורגניזם חייב ליטול חלק בהטמעת מה שמצוי כך בקרבו, וזהו המצב הרציני מאוד של סכרת. בהתייחס לכל סובסטנציה וסובסטנציה יש לזכור באיזו מידה מסוגל האורגניזם האנושי להיות במצב שבו יוכל לעבד סובסטנציה דוממת – בין אם טבעה כבר הוא דומם כאשר אוכלים אנו מלח בישול, או בין אם הופחת לכזאת כמו ביחס לסוכר – לסובסטנציית-חום שבאמצעותה מוצא האורגניזם המושרש באדמה את איחודו עם הקוסמוס הרוחי.

כל משקע כזה באדם שנשאר בלתי מעובד, כבמקרה הסכרת, מראה שהישות האנושית אינה מוצאת את התלכדות החומר המצוי בפנימה עם הרוחי של הקוסמוס. זהו אך יישום מיוחד של האקסיומה הכללית הגורסת שיש לעבד ולהעביר בשינוי פנימי את כל מה שמתקרב אל האדם מבחוץ. אם ברצוננו להשגיח על בריאותו של אדם יש לכך חשיבות ראשונה במעלה לדאוג לכך ששום דבר לא ייכנס לתוכו שנשאר כמו שהוא, שום דבר שהאורגניזם האנושי אינו יכול לטפל בו עד שהחלקיק הפעוט ביותר יעובד בטרנספורמציה. כך צריך להיות לא רק ביחס לסובסטנציות אלא אף ביחס לכוחות.

חום חיצוני, החום שחשים אנו כאשר מחזיקים הננו עצמים, החום החיצוני שבאוויר, כשזה נקלט פנימה על ידי האורגניזם האנושי חייב לעבור שינוי עד כדי כך שהחום הפנימי יהיה בדרגה שונה מן החום החיצוני. החום החיצוני חייב לעבור שינוי בקרבנו, כך שעל חום חיצוני זה, שבו אין אנו מצויים ישתלט האורגניזם האנושי ואפילו על כמות מזערית ביותר.

וכעת, תארו לעצמכם שהולך הנני לאיזשהו מקום קר ומשום שהקור עז מדי, או עקב תנועת אוויר או רוח-פרצים הטמפרטורה עולה ויורדת ואין אני מסוגל להפוך את חום העולם לחומי שלי מהר די הצורך. עקב זה מסתכן הנני בהתחממות על ידי חום העולם מבחוץ כפיסת עץ או אבן. בל יקרה כדבר הזה. בל אהיה חשוף לסכנת חום חיצוני שיזרום לתוכי כאילו הייתי איזשהו אובייקט סתם. בכל רגע ורגע, מתחומי עורי כלפי פנים, עלי להיות מסוגל לשים ידי על החום ולהופכו להיותו שלי. אם איני מסוגל לעשות זאת חוטף הנני הצטננות.

זהו התהליך הפנימי של ההצטננות. ההצטננות מהווה הרעלה על ידי חום חיצוני שהאורגניזם אינו משתלט עליו.

רואים הנכם שכל דבר בעולם החיצוני מהווה רעל לאדם, רעל של ממש, והוא נעשה לו למועיל אך ורק כשדרך כוחותיו האינדיבידואלים מחזיק הוא בו והופך אותו לשלו. כי רק מן האדם מתנשאים כוחות אל ההיררכיות העליונות באורח אנושי, בה בשעה שמחוץ לאדם נשארים הם עם ישויות הטבע האלמנטריות, עם הרוחות האלמנטריות. במקרהו של האדם חייבת להתחולל טרנספורמציה נפלאה זו כך, שבפנים האורגניזם האנושי תוכלנה הרוחות האלמנטריות למסור את פעלן להיררכיות העליונות. באשר למינרל שבאדם עשוי דבר זה להתקיים אך ורק כשהוא עובר טרנספורמציה באורח חד וחלק לאתר-חום.

נפנה את מבטנו לעולם הצומח. אכן יש לו לעולם הצמחים הזה משהו שמקסים את האדם בדרכים מגוונות ביותר בהתחילו להתבונן במעטה הצמחי של האדמה בעין-הרוח. יוצאים אנו אל כר-דשא או אל חורש. חופרים אנו ומוציאים צמח על שורשיו. אם נתבונן בעין-הרוח במה שחפרנו והוצאנו נגלה משזר-קסם נפלא. השורש מתגלה כמשהו שעליו נוכל לומר שהוא נתהווה אך ורק בספירת הארצי. אכן, שורש של צמח, קל וחומר כשהוא עבה יותר, מהווה משהו ארצי מאוד. מזכיר הנו תדיר – ובמיוחד שורש של צנון, למשל – אחד מאותם נכבדים רמי מעלה מפוטמים. אכן כך הדבר. השורש של הצמח מפוטם הנהו ושבע רצון מעצמו. הוא סופג לקרבו את מלחי האדמה וחש ברגש עמוק של הכרת תודה ביונקו את האדמה. בכל ספירת הארצי לא קיים ביטוי מוחלט יותר לשביעות רצון מאשר אצל שורש-צנון שכזה, הוא הנו המייצג של טבע השורש.

ולעומתו הבה ונתבונן בפריחה. כאשר מתבוננים הננו בפרחים בעין-הרוח חווים אנו זאת כנפשנו שלנו אך ורק כשמטפחים הם בנו תשוקות עדינות ביותר. הביטו בפרח אביבי, מהווה הנו אנחת כמיהה, מימוש משאלה. ומשהו נפלא זורם על פני עולם הפרחים שאופף אותנו אם אך מחישת נפשנו די עדינה להיפקח כלפיו. באביב רואים אנו את הסיגלית ואולי את הנרקיס, את שושנת העמקים או צמחים קטנים רבים שפרחים צהובים להם והרגש אוחז בנו, שצמחי אביב פורחים אלה הנה אומרים לנו: אתה האדם, מה טהורים ותמימים עשויים להיות המאוויים שמפנה הנך כלפי הרוחי! טבע-תשוקתי-רוחי, טבע תשוקתי המרחף ביראת שמיים נושם מכל פרח אביב.

ובהופיע הפרחים המאוחרים יותר, הבה וניטול מיד את הקיצוניות האחרת, הבה וניקח את הכרכום הסתווי. היוכל אדם לִצְפות בכרכום הסתווי (פרח צחור) במחישת נפש מבלי שתהיה לו ולוּ תחושת אשמה קלה? האין הוא מזהיר אותנו פן תטינה תשוקותינו כלפי מטה, שתשוקותינו עלולות להיות חדורות בכל מיני זוהמה? דומה הדבר כאילו מדברים אלינו הכרכומים הסתוויים מכל העברים, כאילו לוחשים הם לעברנו בלי הרף: התבונן בעולם תשוקותיך אתה האדם, מה בנקל עלול הינך להיעשות לחוטא!

בחזותו זו מהווה עולם הצומח בבואת המצפון האנושי בטבע החיצוני. אין לדמות דבר פיוטי יותר מאשר המחשבה על קול המצפון הזה, שבא מאיזושהי נקודה בפנימנו בהיותו מפוזר על פני הצורות הססגוניות של הצמחים בפריחתם, שמדברים אל הנפש במהלך עונות השנה בדרכים מגוונות ביותר. עולם הצומח מגלה את עצמו כראי רחב ידיים של המצפון אם נדע כיצד להביט בו כראוי.

אם ניתן לכך את דעתנו יהיה לנו הדבר למשמעותי במיוחד להביט בצמחים הפורחים ולצייר לעצמנו שהפריחה מהווה אכן כמיהה לישות האור של היקום, שתבנית הפרח גדלה כלפי מעלה על מנת לאפשר לתשוקות האדמה לזרום לעבר ישות-אור זו של היקום, ושלעומת זאת כובל השורש החומרי את הצמח אל האדמה. ושהשורש הוא שמנתק ללא הרף את הצמח מן התשוקות השמימיות כשברצונו לבססו שוב ושוב בחומריות האדמה.

לומדים אנו לדעת מדוע כך הדבר כשבהשתלשלות האבולוציה של האדמה נתקלים אנו בעובדה שמה שמצוי בשורשו של צמח נוסד, בלי יוצא מן הכלל, לעת היות הירח עדיין עם האדמה.

לעת היות הירח עדיין מלוכד עם האדמה פעלו הכוחות המעוגנים בירח בתוך גוף האדמה בעוצמה רבה שכזאת עד שכמעט ולא הניחו לצמח להיות משהו בלתי אם שורש. כשהירח מלוכד היה עדיין עם האדמה ולאדמה היתה עדיין סובסטנציה שונה, התפשט אלמנט הירח ופעל כלפי מטה בעוצמה רבה, אפשר לצייר זאת באורח כזה ולומר: המשיכה כלפי מטה של טבע שורש הצמח התפשטה בעוצמה רבה, בה בשעה שלמעלה הצמח אך הציץ החוצה לתוך הקוסמוס. יכולים אנו לומר שהצמחים שלחו את נבטיהם החוצה לתוך הקוסמוס בדומה לשערות פעוטות ועדינות. חשים אנו שכאשר היה עדיין הירח עם האדמה, הכיל אלמנט ירח זה, הכילו כוחות ירח אלה בגוף האדמה עצמה טבע-צמחי כבול לארצי. ומה שהועבר אז לישות הצמח נשאר כנטייה-מראש בטבע השורש.

לאחר שהירח עזב את האדמה נתגלתה, במה שקיים היה קודם לכן כנבטים פעוטים ודקים שהציצו החוצה לתוך העולם, כמיהה למרחבי הקוסמוס רווי האור. ועתה נתהווה טבע הפריחה, כך שהיפרדות הירח היוותה מעין שחרור, שחרור של ממש עבור הצמחים. אולם כאן עלינו גם לזכור שכל דבר ארצי תשתיתו ברוחי. במהלך עידן סטורן הקדום – עליכם אך ליטול את התיאור שנתתי בספרי 'מדע הנסתר' – האדמה היתה רוחית כולה, קיימת היתה באלמנט אתר-החום בלבד, היתה רוחית לחלוטין. היה זה מן הרוחי שהאדמה נוצרה תחילה.

וכעת הבה ונעמיק להתבונן בצמח. בתבניתו נושא הנו את הזיכרון החי של האבולוציה. נושא הנו בטבע השורש שלו את תהליך היות ארצי, את לבישת תבנית הגשמי-פיזי. אם נתבונן בשורשו של צמח נבחין שמוסיף הוא לומר לנו דבר-מה והוא, שקיומו נתאפשר משום שהגשמי הארצי התפתח מתוך הרוחי. כמעט והשתחררה האדמה מן האלמנט הירחי שבה והצמח חזר לשאוף אל מרחבי האור.

וכאשר קולטים אנו את הצמח כמזון אנו נותנים לו את ההזדמנות להמשיך ולשאת כיאות את מה שהחל בו בחוץ, בטבע, את השאיפה לא רק אל מרחבי-האור אלא אל מרחבי הרוח של הקוסמוס. משום כך חייבים אנו, כפי שכבר אמרתי, לעסוק בסובסטנציית הצמח בפנימנו עד שזו תיעשה אווירית או גזית, כך שהצמח יוכל לשוב לכמיהתו אל המרחבים העצומים של האור ושל הרוח.

יוצא אני אל האחו ורואה כיצד הפרחים, פריחות הצמחים, שואפים לעבר האור. האדם קולט לפנימו את הצמח, אולם בפנימו מצוי עולם שונה לחלוטין מזה שבחוץ. בתוכו עשוי הוא להביא לידי מימוש את הכמיהה, שבחוץ מביע אותה הצמח בפריחותיו. בהתפשטותו בחוץ בטבע רואים אנו את עולם התשוקות של הצמחים. אנו אוכלים את הצמחים. בפנימנו הודפים אנו כמיהה זו לעבר העולם הרוחי. עלינו לשאת את הצמחים לתוך ספירת האוויר, כך שבספירה אורית יותר זו יתאפשר להם לשאוף לעבר הרוחי.

הצמח עובר כאן תהליך ראוי לציון. כשאדם אוכל מזון צמחי מתרחש הבא להלן: אם נצייר את השורש מלמטה, ולמעלה את מה ששואף דרך העלה אל הפרח כי אז, בהעברה זו למצב האווירי עלינו לחוש בהיפוך גמור של הצמח. השורש הכבול אל האדמה, דווקא מעצם הסיבה שכה מושרש הנהו, שואף כלפי מעלה. שואף הנו כלפי מעלה לעבר הרוחי בעוצמה כזאת עד כי משאיר הנו את שאיפת הפרח מאחוריו. דומה הדבר למעשה כאילו ציירתם לעצמכם את ההתפתחות באורח כזה שהחלק העליון היה נדחף כלפי מטה והתחתון כלפי מעלה. הצמח מהפך את עצמו לגמרי, החלק שסלל כבר דרכו אל הפרח ונהנה בשאיפתו הגשמית לעבר האור, מביא את הגשמי עד לספירת האור. על כך עליו לסבול כעת מן העונש של הישארות למטה. השורש משועבד היה לארצי, אולם כפי שיכולים הנכם לראות מן התיאוריה של גיתה ביחס למטמורפוזה של צמחים, נושא הוא בפנימו את כל טבע הצמח. כעת שואף הנו כלפי מעלה.

אם אדם הנו חוטא מושבע, מן הסתם יישאר כך, אולם שורש הצמח, שכל עוד שקשור הנו לאדמה עושה את הרושם של נכבד-מפוטם-היטב, עובר טרנספורמציה מיד לאחר שנאכל על ידי האדם והוא שואף כלפי מעלה, בה בשעה שזה שמביא את הגשמי לתוך ספירת האור – הפרח, חייב להישאר שם למטה. ומכאן שיש לנו במה ששייך לאלמנט השורש בצמח, משהו שכאשר נאכל הנו שואף כלפי מעלה לעבר ראשו של האדם מתוך טבעו המהותי, בה בשעה שמה שמצוי באזורי הפריחה, שנשאר באזורים הנמוכים יותר ובתהליך הכללי של העיכול, אינו מגיע לעיצוב הראש.

וכך לפנינו הדרמה הנפלאה, הראויה לציון והיא, שכאשר אוכל אדם משהו מטבע הצמח, אין הוא צריך לאכול את הצמח כולו, כי בכל חלק וחלק טבוע כל הצמח (מתייחס אני כאן שוב לתורתו של גיתה ביחס למטמורפוזה), כשאדם אוכל צמח הופך זה בטרנספורמציה בקרבו לאוויר, לאוויר שמפתח דמויי-צמח מלמעלה כלפי מטה, שצומח ופורח בכיוון כלפי מטה.

בזמנים שבהם ידועים היו דברים כגון אלה דרך ראיה רוחית אינסטינקטיבית, הסתכלו האנשים במבנה החיצוני של הצמחים כדי לראות אם יוכלו להיות למועיל לראשו של האדם, אם הראו התפתחות שורש רבת עוצמה וכתוצאה מכך כמיהה אל הרוחי. כי כאשר הושלם העיכול יבקש מה שאכלנו מצמח כזה אחר הראש ויחדור לתוכו, על מנת שעשוי יהיה לשאוף שם כלפי מעלה לעבר הקוסמוס הרוחי ולהיכנס לזיקה הדרושה אליו.

באשר לצמחים החדורים בעוצמה באסטרליות, למשל, צמחים נושאי תרמילים (קטניות), פריים נשאר באורגניזם התחתון של האדם ומסרבים הם להעפיל אל הראש וכתוצאה מכך גורמים הם לשינה כבדה ומקהים את המוח ביקיצה. הפיתגוריאנים רצו להיות אנשי מחשבה צלולים ועל כן לא הכניסו את העיכול לפונקציה של הראש ואסרו על אכילת שעועית (קטניות).

רואים הנכם שמִמַה שמתרחש בטבע יכולים אנו לנחש משהו מזיקתו של הטבע אל האדם וממה שמתרחש אצל האדם. אם ברשותו של מישהו מדע ההתקדשות הרוחי הוא פשוט אינו יכול לתאר לעצמו כיצד מגיע המדע החומרני להבנת העיכול האנושי. (כמובן שהעניינים שונים ביחס לעיכול אצל הפרה, גם על כך יהיה לנו משהו נוסף לומר אחר כך) המדע החומרני מכריז, שהצמחים מוטמעים כפי שהם. אין הם נטמעים כמו שהם, אלא כשהם חדורי רוחיות לגמרי. הצמח ערוך כך בפנימו שבעיכול פונה הנמוך ביותר אל החלק העליון יותר והעליון אל הנמוך יותר. אי אפשר להעלות על הדעת חילוף מקומות גדול יותר. והאדם נעשה מיד חולה אם אוכל הנהו ולו את הכמות המזערית ביותר של צמח כשהנמוך ביותר אינו משתנה לגבוה ביותר והגבוה ביותר לנמוך ביותר.

מכך תכירו בדבר שהאדם אינו נושא דבר בקרבו שלא נוצר על ידי הרוח. עליו לתת תחילה תבנית למה שמטמיע הנהו לקרבו כסובסטנציה – שתאפשר לרוח להשפיע עליה.

בפנותנו כעת לעולם בעלי החיים צריך להיות ברור לנו שיש עיכול לבעלי החיים ורובם אוכלי צמחים. הבה וניטול את בעל החיים אוכל העשב. עולם בעלי החיים קולט לפנימו את עולם הצומח. זהו תהליך מורכב מאוד, הואיל וכאשר אוכל בעל החיים את הצמח אין ברשותו תהליכים אנושיים להציבם כנגד הצמח. בתוך בעל החיים אין הצמח יכול להפוך את העליון לתחתון ואת התחתון לעליון. לבעל החיים עמוד שדרה מקביל לפני האדמה. פירושו של דבר שאצל בעל החיים מה שצריך להתרחש בעיכול מובא לאי-סדר מוחלט. מה שמצוי למטה שואף למעלה ומה שמצוי למעלה שואף למטה, אולם כל התהליך לכשעצמו נחסם כך שעיכולו של בעל החיים הנו שונה מעיקרו מן העיכול האנושי. בעיכול של בעל החיים חוסם עצמו מה שמצוי בצמח. והתוצאה היא בכך שניתנת הבטחה לישות הצמח שבקרב בעל החיים: 'רשאי הנך לטפח את כמיהתך למרחבי העולם'. אולם ההבטחה אינה נשמרת והצמח נזרק חזרה אל האדמה.

מעצם העובדה שבתוך האורגניזם של בעל החיים הצמח מושלך חזרה אל האדמה, חודרות מיד לתוך הצמח רוחות אלמנטריות, שלא כמו אצל האדם שבו מתרחש התהליך ההפוך ובו חודרות רוחות קוסמיות עם כוחותיהן. ורוחות אלמנטריות אלה רוחות חרדה הן, נושאות חרדה. וכך עשויה ראיה רוחית לעקוב אחר התהליך הראוי לציון: בעל החיים עצמו נהנה ממזונו, נהנה ממנו בשביעות-רצון פנימית. ובה בשעה שזרימת המזון מתקדמת בכיוון מסוים, מתקדמת בכיוון אחר זרימת חרדה מן הרוחות האלמנטריות של החרדה. דרך נתיב העיכול של בעל החיים זורם ללא הרף לאורך הנתיב הזה הסיפוק שמוחש בהטמעת המזון וכנגדו זורם זרם איום ונורא של כוחות חרדה אלמנטריות.

את זה משאירים מאחוריהם בעלי חיים עם מותם. כאשר מתים בעלי חיים – לא אותם סוגים, אולי, שאפיינתי כבר בדרך אחרת, אלא כולל את הללו ששייכים ליונקים בעלי ארבע רגליים, למשל – כאשר בעלי חיים אלה מתים מתה גם כן, או בעצם קמה לתחייה עם מותם, ישות שמורכבת כולה מאלמנטים של חרדה. עם מותו של בעל החיים הפחד קם לתחייה. אצל חיות הטרף נטמע פחד זה למעשה עם מזונם. חיית הטרף שמשסעת את טרפה לגזרים זוללת את הבשר בסיפוק רב. ולעבר סיפוק זה בזלילת הבשר זורמת חרדה. החרדה שבעל החיים אוכל הצמחים אך-מפריד מעצמו עם מותו, אך אשר זורם כבר החוצה מחיית הטרף במהלך חייה. עקב כך עמוסים הגופים האסטרליים של בעלי חיים כאלה כגון אריות ונמרים בחרדה שעדיין לא התחקו על מקורה במהלך חייהם, אך לאחר המוות חוזרות חיות אלה לאחור הואיל ומתנגד הדבר לתחושת הסיפוק שלהן. וכך יש לחיות הטרף חיים-שלאחר-המוות בנפש הקבוצתית שלהן, חיים לאחר המוות שיש לומר עליהם שמהווים הם קאמלוקה איומה יותר, הרבה יותר, ממה שעשוי האדם להתנסות בו, וזה פשוט מעצם טבען.

כמובן שעליכם לראות דברים אלה שנחווים הם בתודעה שונה למדי. אילו הייתם נהפכים לפתע למטריאליסטים והייתם מתחילים לדמות לעצמכם מה הייתם חווים אילו שמתם עצמכם במקום חיית הטרף בחשבכם: מה היתה יכולה להיות קאמלוקה זו עבורי? והייתם דנים אז את חיית הטרף בהתאם למה שקאמלוקה כזאת עלולה להיות עבורכם, כי אז הייתם אכן למטריאליסטים, לאנימליסטים. כי הנה שיבצתם את עצמכם לתוך טבע בעל החיים. יש להבין כמובן דברים אלה אם ברצונו של מישהו להבין באורח מקיף את העולם. אולם אל לנו לשים את עצמנו במקומם ובמשפטם כשם שהמטריאליסט שם את כל העולם לפי משפטו של החומר הדומם.

כעת מגיעים אנו לנושא שאודותיו אכל לדבר אך ורק ברמת הנפש, כי אל לה, לאנתרופוסופיה לבוא ולהצביע בעד משהו, אל לה להמליץ על דבר זה או אחר, עליה להציב את האמת בלבד. המסקנות שמסיק אדם בהעדפה עבור עצמו באורח חייו, זהו עניינו האישי. משום כך לעולם לא ארשום, ואפילו עבור פנטיים, איזשהו חוק באשר למסקנות שמסיק בעל החיים ממזונו הצמחי. שום כללים דוגמטיים לא יינתנו בקשר לצמחונות, אכילת בשר, וכן הלאה, משום שדברים אלה חייבים להשתייך לתחום השיפוט האישי ורק בתחום ההתנסות האינדיבידואלית יש להם ערך. מזכיר הנני זאת כדי למנוע היווצרות הדעה הגורסת, שהאנתרופוסופיה כוללת בה המלצה לסוג זה או אחר של תזונה בה בשעה שמה שבאמת עושָה הינה הוא לעשות כל תזונה למובנת בהיקפה.

מה שבאמת רציתי לומר הוא שעלינו לפעול על המינרל עד היעשותו לאתר-חום על מנת שיוכל לקלוט את הרוחי. ואז, לאחר שהמינרלי קולט את הרוחי עשוי האדם להיבנות מכך. הזכרתי, שבהיות הישות האנושית עדיין צעירה לימים, עדיין אין בה את הכוח לפעול על מה שמינרלי הוא לגמרי עד היותו לאתר-חום. בכך שהילד שותה חלב המינרל שבו פועל עבורו. החלב עבר כבר שינוי ראשוני ועל ידי כך נעשה קל יותר תהליך הטרנספורמציה לאתר-חום. ומכאן שאצל הילד זורמים החלב וכוחותיו במהירות לתוך הראש ויכולים לפתח שם את הכוחות המעצבים בדרך שהילד זקוק להם. כי כל מערך גופו של הילד מתנהל מן הראש.

אם בפרק חיים מאוחר יותר רוצה אדם לקבל כוחות מעצבים אלה לא יהא זה מן הראוי להסב להם על ידי שתיית חלב. במקרהו של הילד מה שמעפיל לתוך הראש ומסוגל באמצעות כוחות הראש שנוכחים שם עד להתחלפות השיניים להקרין באורח פורמטיבי לתוך כל הגוף, דבר זה אינו מצוי עוד אצל אדם קשיש יותר. בגיל מאוחר יותר חייב כל שאר האורגניזם להקרין סביב את הכוחות המעצבים, וכוחות מעצבים אלה מתחזקים במיוחד עבור כל האורגניזם באימפולסים שלהם כשאדם אוכל משהו שפועל בדרך אחרת לגמרי מאשר מתרחש בראש.

רואים הנכם שהראש עטוף כולו. בתוך ראש זה מצויים האימפולסים ששימושם בילדות לעיצוב הגוף. ביתר הגוף יש לנו עצמות בפנים וכוחות מעצבים בחוץ. כאן חייבת לבוא המְרָצה מבחוץ אל הכוחות המעצבים. בהיותנו ילדים מומרצים כוחות מעצבים אלה כאשר מביאים הננו חלב לתוך הראש. כשאין אנו עוד ילדים לא מצויים כבר שם כוחות אלה. מה עלינו לעשות כעת על מנת שכוחות מעצבים אלה יומרצו כעת יותר מבחוץ?

כמובן שיהיה זה דבר טוב אם יתאפשר לנו לקבל בצורה חיצונית את מה שהיה מתבצע בתוך הראש העטוף בתוך גולגולת. יהא זה טוב אם מה שעושה הראש בתוך עצמו יוכל להתממש איכשהו בצורה חיצונית מבחוץ. הכוחות המצויים בתוך הראש מתאימים לצריכת חלב. כשהחלב מצוי שם בטרנספורמציה האתרית שלו מהווה הוא תשתית טובה עבור התפתחותם של כוחות ראש אלה. חייב להיות לנו משהו, אם כן, שפועל בדומה לחלב שאינו מיוצר בתוך הישות האנושית אלא מיוצר בטבע החיצוני.

ובכן, קיים משהו שמצוי בחוץ בטבע שמהווה ראש ללא קרקפת עוטפת ואשר מפעיל מבחוץ את אותם כוחות עצמם שפועלים בתוך הראש אצל ילדים שזקוקים לחלב וצריכים אכן ליצור אותו מחדש. כי הילד חייב להביא תחילה את החלב למצב אתר-החום וכך ליצור אותו מחדש.

נחיל דבורים מהווה, לאמיתו של דבר, ראש שפתוח הוא מכל העברים. מה שמבצעות הדבורים הוא בעצם אותו הדבר שמבצע הראש בתוך עצמו. הכוורת שנותנים אנו להן מהווה לכל היותר תמך. פעילות הדבורים אינה נעולה בפנים אלא נוצרת מבחוץ. בנחיל דבורים, תחת השפעה רוחית חיצונית, יש לנו את אותו הדבר כפי שיש לנו תחת השפעה רוחית בראש. נחיל הדבורים יוצר את הדבש שלו וכאשר אוכלים אנו דבש ונהנים ממנו מעניק זה לנו את הכוחות המעצבים, שיש לספקם כעת מבחוץ באותה עוצמה ובאותו כוח שמעניק החלב לראשנו במהלך שנות הילדות.

וכך, בעודנו ילדים מחזקים אנו דרך צריכת חלב את הכוחות המעצבים שפועלים מן הראש כלפי חוץ. אם בגיל מאוחר יותר עדיין זקוקים אנו לכוחות מעצבים עלינו לאכול דבש. אין אנו צריכים לאכול ממנו בכמויות עצומות, הבעיה נעוצה אך ורק בקליטת כוחותיו.

וכך לומד אדם מן הטבע החיצוני כיצד ניתן להביא כוחות מחזקים לתוך חיי האדם, אם רק הוא מבין באורח מלא את הטבע החיצוני הזה. ואם היינו מדמים ברוחנו ארץ שבה מצויים ילדים יפים ואנשים זקנים יפים, איזו ארץ תהא זו? זו תהיה "ארץ זבת חלב ודבש". וכך רואים אתם שהראיה האינסטינקטיבית הקדומה לא טעתה כלל כשנאמר על ארצות ההבטחה שכאלה הן בשפעת חלב ודבש.

אימרות רבות פשוטות כאלה מכילות בהן חכמה עמוקה ביותר וכן האם אין חוויה יפה יותר מאשר להתאמץ תחילה בכל מאמץ אפשרי לחוות את האמת ואז למצוא איזושהי אימרה קדושה עתיקה שופעת חכמה עמוקה כגון: "ארץ זבת חלב ודבש"? זוהי אכן ארץ נדירה, כי שם מצויים ילדים יפים וזקנים יפים.

רואים הנכם שהבנת האדם נובעת מתוך הבנת הטבע. הבנת הטבע מהווה את התשתית להבנת האדם. וכאן מובילות הספירות הנמוכות ביותר של החומר כלפי מעלה אל הספירות העליונות ביותר של הרוחי: ממלכות הטבע – מינרלים, בעלי חיים, צמחיה בקוטב הראשון הנמוך ביותר, ומעל, בקוטב השני – ההיררכיות עצמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *