האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 07

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

 

חלק שלישי

עולם הצומח ורוחות-הטבע האלמנטליות

מילת העולם אינה סתם צירוף של הברות שלוקטו פה ושם. מילת העולם מהווה את ההרמוניה של מה שמתפעם מישויות ללא ספור.

הרצאה שביעית: 2.11.1923

לעולם הנראה לעין והנתפס כלפי חוץ משתייך העולם הבלתי נראה לעין והללו, כשניטלים הם יחדיו, מהווים שלמות אחת. מידת היות הדבר כך מופיעה לראשונה במלוא בהירותה כשמסיטים אנו את תשומת לבנו מבעלי החיים אל הצמחים. חיי הצומח בנביטתם ובהבקיעם מהאדמה מעוררים בנו מיד הנאה, אולם אף מאפשרים הם כניסה למשהו שעלינו לחוש כמלא סוד. בהתייחס לבעל החיים, על אף שללא ספק יש ברצונו ובכל פעולותיו משהו מהמסתורי, מכירים אנו במציאותו הממשית של רצונו ואת היותו הגורם לצורת בעל החיים ולתכונותיו החיצוניות. אולם בהתייחס לצמחים, שמופיעים על פני האדמה בססגוניות-צורה נפלאה שכזאת, שמתפתחים באורח מסתורי שכזה מהזרע בסיוע האדמה והאוויר, באשר לצמח חשים אנו, שאיזשהו גורם אחר חייב להיות נוכח כדי שעולם-צומח זה יוכל להתהוות בצורה שזה קורה.

כשמופנית הראיה הרוחית אל עולם הצומח מובלים אנו מיד אל נחילי ישויות שנודעו והוכרו בימי קדם שבהם שררה הראיה הרוחית הקדומה, אלא שנשכחו אחר כך והיום נשארו רק כשמות שהמשוררים משתמשים בהם, והאדם המודרני אינו מייחס להם שום ממשות. באותה מידה שבה מתכחשים אנו לממשותן של הישויות שחגות ושוזרות מסביב לצמחים, באותה מידה אובדת לנו הבנת עולם הצומח. הבנה זו ביחס לעולם הצומח הנחוצה כל כך לאמנות המרפא למשל, אבדה לגמרי לאנושות של ימינו.

התוודענו כבר לזיקה חשובה מאוד בין עולם הצמחים ועולם הפרפרים, אולם גם זה יתייצב כיאות לפני נפשותינו כשנסתכל יותר לעומק לתוך כל השזירה והפעילות של חיי הצומח.

הצמחים שולחים את שורשיהם למטה לתוך הקרקע. כל מי שיכול להתבונן ולראות מה בעצם שולחים הם כלפי מטה ויוכל לצפות בשורשים בראיה רוחית (זו חייבת להיות לו), יראה כיצד מוקפת מהות השורש, שזורה סביב סביב, על ידי רוחות טבע אלמנטליות. רוחות אלמנטליות אלה, שהראיה הרוחית הקדומה הגדירה אותן בשם גנומים ואשר אנו נוכל לכנות אותן בשם רוחות-השורש, אותן ניתן ללמוד בתפיסת עולם אימגינטיבית ואינספירטיבית כשם שאת חיי האדם ואת חיי בעלי החיים אפשר ללמוד בספירה הפיזית. נוכל להתבונן לתוך טבע-הנפש של רוחות אלמנטליות אלה, לתוך עולם זה של רוחות השורשים.

ניתן לומר שרוחות-שורשים אלה הינן חבורת אדמה מיוחדת למדי, בלתי נראית לראיה חיצונית אולם האפקטים שלהן כן נחווים בעין, הואיל ושום שורש לא היה יכול להתפתח אילולא תיווך זה שבין השורש וספירת האדמה על ידי רוחות שורשים ראויות לציון אלה, שמביאות את האלמנט המינרלי של האדמה לידי שינוי מיידי במצב הצבירה שלו כדי להנחותו אל שורשי הצמחים. כמובן שמתייחס אני אל התהליך הרוחי שבתשתית התהליך הפיזי.

רוחות שורשים אלה המצויות בכל מקום באדמה מקבלות תחושת-אושר מיוחדת מסלעים וממחצבים (שעשויים להיות שקופים פחות או יותר) אולם נהנים הם מתחושת-אושר רבה ביותר, משום שכאן חשים הם באמת בביתם כשהם מעבירים את המינרלי לתוך שורשי הצמחים, והם מלאים לגמרי באלמנט רוחיות פנימי שאנו נוכל להשוותו אך ורק עם האלמנט הפנימי של רוחיות שבעין האנושית ובאוזן האנושית. כי רוחות-שורשים אלה מהוות בטבע הרוחי שלהן אבר-חישה לחלוטין. ומלבד זאת אין הן שום דבר כלל. מכילות הן חישה ותו לא. מהוות הן רק חוש וזהו חוש שבד בבד גם מבין. שלא רק שומע ורואה אלא מבין מיד את מה שנראה ונשמע, שבקולטו רשמים מקבל גם אידיאות.

נוכל אפילו לציין את האופן שבו מקבלות רוחות שורשים אלה את האידיאות שלהן. רואים אנו צמח בוקע ועולה מהאדמה, הצמח בא בזיקה, כפי שמיד אראה לכם, אל היקום החוץ-ארצי, ובמיוחד בעונות מסוימות של השנה זורמים זרמים-רוחיים מלמעלה, מהפריחה והפרי של הצמח, כלפי מטה לתוך השורשים, זורמים למטה לתוך האדמה. וכשם שמפנים אנו את עינינו אל האור ורואים, כך מפנות רוחות השורשים את כושר התפיסה שלהן לעבר מה שנוטף למטה מלמעלה, דרך הצמח לתוך האדמה. מה שנוטף כלפי מטה לעבר רוחות השורשים, זהו משהו שהאור משגר לתוך הפריחות, שחום השמש משגר לתוך הצמחים, שהאוויר יוצר בעלים, שהכוכבים המרוחקים מסבים להתהוותו כתבניות הצמח. הצמח מכנס את סודות היקום, משקיע אותם לתוך האדמה והגנומים קולטים סודות אלה לפנימם ממה שנוטף למטה באורח רוחי אליהם דרך הצמחים. והואיל והגנומים – ובמיוחד מהסתיו ואילך ובמהלך החורף, בנדודיהם דרך מחצבים וסלעים – נושאים בפנימם את אשר הסתנן אליהם כלפי מטה דרך הצמחים, הופכים הם לאותן ישויות בפנים האדמה שנושאות בנדודיהן את האידיאות של היקום כולו שזורמות על פני כל האדמה. מסתכלים אנו לכל עברי העולם רחב הידיים. העולם מורכב מרוח אוניברסלית: זוהי מעטפת של אידיאות אוניברסליות, של רוח אוניברסלית. הגנומים מקבלים דרך הצמחים, המהווים עבורם מה שמהוות קרני אור לנו, את האידיאות של היקום והם נושאים אותן בתוך האדמה במלוא המודעות ממתכת למתכת, מסלע לסלע.

מביטים אנו כלפי מטה לתוך מעמקי האדמה לא על מנת לחפש שם למטה אחר רעיונות מופשטים אודות איזשהו סוג של חוקי טבע מכניים, אלא כדי לצפות בגנומים המשוטטים ומהווים את השומרים מלאי האור של הבנת-העולם בתוך האדמה.

הואיל ולגנומים אלה הבנה מידית לגבי מה שרואים הם, הרי שלידע שלהם טבע דומה לזה של האדם. מהווים הם את תמצית ההבנה, כל-כולם הבנה. כל דבר שבהם הבנה הוא, הבנה שהיא אוניברסלית, ואשר מביטה למטה על ההבנה האנושית כעל משהו בלתי-שלם. הגנומים צוחקים ובזים לנו עקב ההבנה המגששת אשר לנו שבאמצעותה משתדלים אנו לתפוס דבר זה או אחר, בה בשעה שלהם אין צורך כלל להשתמש במחשבה. יש להם תפיסה ישירה למה שניתן לתפיסה בעולם, והם אירונים במיוחד כשנותנים הם דעתם למאמצים שעל האנשים להשקיע כדי להגיע למסקנה זו או אחרת. מדוע עליהם לעשות זאת? הגנומים אומרים: מדוע מעמיסים בני האדם על עצמם כל כך הרבה טורח כדי לחשוב ולהרהר בדברים? אנו יודעים כל דבר שבו מסתכלים אנו. האנשים כה טיפשים, כך אומרים הגנומים, משום שעליהם להרהר תחילה בדברים.

עלי לומר שהגנומים נעשים אירוניים עד כדי התנהגות חסרת נימוס כשמדברים אליהם על לוגיקה. כי לשם מה זקוקים האנשים לדבר מיותר שכזה – לאימון בחשיבה? המחשבות קיימות כבר, האידיאות זורמות דרך הצמחים, מדוע אין האנשים תוחבים את חוטמם לעומק לתוך האדמה עד כדי שורשי הצמחים ואינם מאפשרים למה שהשמש אומרת לצמחים לנטוף לתוך חוטמיהם? או אז יהיו יודעים משהו! אולם בקשר ללוגיקה, כך אומרים הגנומים, שם יוכל אדם אך ללקט פיסות וקטעי ידע.

וכך מהווים הגנומים למעשה, בתוך האדמה, נושאי האידיאות של היקום, של העולם כולו. אולם כלפי האדמה עצמה אין להם אהבה כלל. אצים-רצים הם באדמה כשלהם אידיאות של היקום, אולם בעצם שונאים הם את אשר ארצי הנהו. זה מהווה משהו שממנו מעדיפים היו הגנומים להשתחרר לגמרי. ואף על פי כן נשארים הם עם הארצי, מיד תראו מדוע כך הדבר, אך שונאים הם אותו כי הארצי מאיים עליהם בסכנה ממושכת. האדמה מחזיקה מעליהם כל הזמן את האיום לאלץ אותם ללבוש צורה מסוימת, צורת אותם יצורים שתיארתי לפניכם בהרצאה הקודמת, הדו-חיים ובמיוחד צורת צפרדעים וקרפדות. תחושת הגנומים בתוך האדמה למעשה כך הוא: אם נתפתח בעוצמה רבה מדי בתוך האדמה נלבש צורת צפרדעים או קרפדות. דרוכים הם כל הזמן להימנע מזיקה חזקה מדי אל האדמה כדי להימנע מללבוש צורה ארצית. שרויים הם כל הזמן בהתגוננות נגד דמות ארצית זו שמאיימת עליהם מחמת האלמנט שבו שרויים הם. ביתם באלמנט הלחות שבאדמה, שם חיים הם תחת האיום המתמיד של אילוצם ללבוש צורות דו-חיים. מכך משחררים הם את עצמם באורח מתמשך והולך, במלְאם את עצמם כליל באידיאות מהיקום החוץ-ארצי. הגנומים מהווים אכן אותו אלמנט באדמה שמייצג את החוץ-ארצי, כי עליהם לדחות מעליהם ללא הרף התפתחות יחד עם הארצי. אחרת, כישויות בודדות, היו לובשים את צורות עולם הדו-חיים ואך ורק מתוך מה שאוכל לכנותו תחושת-שנאה, תחושת אנטיפתיה לעומת הארצי, רוכשים הגנומים את הכוח להדיפת הצמחים כלפי מעלה מתוך האדמה. בכוח היסודי של ישותם משליכים הם ללא הרף את הארצי והשלכה זו היא שקובעת את הכיוון כלפי מעלה של צמחית הצמחים: הודפים הם עמם את הצמחים כלפי מעלה. תואם הדבר לטבע הגנומים ביחס לארצי להרשות לצמח ששורשיו בלבד יהיו בתוך האדמה ואז לצמוח כלפי מעלה מתוך ספירת האדמה. כך שבעצם מתוך כוח טבעם המקורי הודפים הגנומים את הצמחים מתוך האדמה ומסבים להם לצמוח כלפי מעלה.

כשצומח הצמח כלפי מעלה, כשהוא עוזב את תחום הגנומים ועובר מתוך ספירת האלמנט הארצי הלח לתוך ספירת האוויר הלח, מפתח הצמח את מה שמגיע לתצורה פיזית חיצונית בעלים. אולם בכל אשר פעיל כעת בעלים פועלות ישויות אחרות, ישויות מים, רוחות אלמנטריות של האלמנט המימי שהראיה הרוחית הקדומה נתנה להן בין היתר את השם: אונדינים. כשם שמוצאים אנו את השורשים בהתעסקותן ובשזירתן של ישויות הגנומים בקרבת הקרקע ואנו מתבוננים בהנאה בכיוון השואף כלפי מעלה שנותנות הן, כך רואים אנו כעת את ישויות המים הללו, את הישויות האלמנטריות הללו של המים, אונדינים אלה בזיקתן אל העלים.

ישויות אונדינים אלה שונות בטבען הפנימי מהגנומים. אין הן יכולות לפנות, בדומה לאיבר חישה רוחי, החוצה לעבר היקום. הן רק יכולות להתמסר לשזירה ולפעילות של כל הקוסמוס באלמנט האוויר הלח ועל כן אין הן מהוות ישויות בעלות צלילות כזאת כמו הגנומים. חולמות הן ללא הרף, אולם חלומן מהווה בד בבד את דמותן הן. אין הן שונאות את האדמה בדומה לגנומים אך יש להן רגישות למה שארצי הנהו. חיות הן באלמנט האתרי של המים כשהן שוחות ומתנדנדות בו וברגישות רבה נרתעות הן מכל דבר שמטבע הדג. כי צורת הדג מהווה להן איום, אף אם לובשות הן אותה מפעם לפעם ולו כדי לנטוש אותה מיד על מנת ללבוש מטמורפוזה אחרת. חולמות הן את הוויתן. ובחלימתן את הוויתן קושרות הן ומתירות, כורכות ומפזרות את סובסטנציית האוויר שבאורח מסתורי מחדירות הן לתוך העלים כשהללו נהדפים כלפי מעלה על ידי הגנומים. בנקודה זו היו הצמחים קמלים אילולא האונדינים המתקרבים מכל צד, ומתגלים בשוזרם סביב הצמחים בהווייתם החלומית. בהיותם מה שנוכל לומר – הכימאים של העולם, האונדינים חולמים את ליכודן ופיזורן של סובסטנציות. חלימה זו, שבה קיומו של הצמח, שלתוכה גדל הנהו, בהתפתחו כלפי מעלה כשהוא נוטש את הקרקע, חלימה אונדינית זו היא כימאי העולם שמסב בעולם הצומח לצירוף ולפירוק המסתוריים של הסובסטנציות שמקורן בעלה. נוכל לומר שהאונדינים הם הכימאים של חיי-הצמח. חולמים הם את הכימיה. יש להם רוחיות עדינה באורח יוצא מגדר הרגיל המאושרת היכן שמים ואוויר באים לידי מגע זה עם זה. האונדינים שוכנים אך ורק באלמנט הלחות אולם מפתחים הם את הפונקציה הפנימית המהותית שלהם בבואם לפני השטח של משהו נוזלי, יהיה זה פני טיפת מים או משהו אחר בעל טבע נוזלי. כי כל השתדלותם נעוצה בשמירת עצמם מלקבל דמות דג, מליטול צורה ממושכת של דג. ברצונם להישאר במצב של מטמורפוזה, במצב של טרנספורמציה תמידית, בהשתנות ללא קץ. אולם במצב טרנספורמציה שכזה שבו יהיו חולמים על הכוכבים ועל השמש, על אור ועל חום ואז ייעשו לכימאים שבהתחילם מהעלה, ימשיכו לטפל הלאה בעיצוב הצמח לאחר שזה נהדף כלפי מעלה על ידי כוח הגנומים. כך נמשכת אצל הצמח התפתחות העלים וסוד זה מתגלה כעת כחלום האונדינים שלתוכו גדלים ומתפתחים הצמחים.

באותה מידה שהצמח מתפתח לתוך חלומם של האונדינים מגיע הנו למישור נוסף, למישור של אותן רוחות ששוכנות באלמנט החום האווירי, כשם שהגנומים שוכנים בארצי הלח והאונדינים באלמנט האווירי הלח. באלמנט בעל טבע אוויר וחום שוכנות הישויות הללו שראיה רוחית קדומה כינתה אותן בשם: סילפים. הואיל והאוויר חדור בכל מקום באור נדחקים סילפים אלה, ששוכנים באלמנט האוויר והחום, לכיוון האור, מתקשרים אליו. רגישים הם במיוחד לתנועות העדינות והכבירות שבתוך האטמוספירה.

כאשר באביב או בסתיו רואים הנכם להקות של סנוניות, ודבר זה כוחו יפה אצל כל ציפור, היוצרות במעופן ריטוטים בגוף האוויר, כשהן מסבות לתנועה בזרמי האוויר, כי אז מהווה עבור הסילפים זרימת אוויר נעה זו, משהו שניתן לשומעו. מוזיקה קוסמית מתפעמת מזה אל הסילפים. אם יוצאים הנכם למסע באוניה לאיזשהו מקום והשחפים מעופפים סביב לה, כי אז מצוי במה שהתחולל בו תנועה עקב מעוף השחפים, מתהווה התפעמות רוחית, מוזיקה רוחית שמלווה את האוניה.

הסילפים מגלים ומפתחים את ישותם בתוך מוזיקה מתפעמת זו במוצאם את משכנם בזרימת האוויר הנעה. בתוך התפעמות רוחית זו, באלמנט אוויר רוטט זה מאושרים הם, ובד בבד קולטים הם לתוכם את מה שמשגר כוח האור לתוך ריטוטים אלה של האוויר. משום כך הסילפים, שחווים את הווית קיומם במצב שינה, פחות או יותר, חשים עצמם מאושרים ביותר היכן שציפורים מרטיטות כנפיהן באוויר. אם נאלץ סילף לנוע ולשזור באוויר ללא ציפורים חש הנו כאילו הלך לאיבוד. אולם למראה ציפור באוויר, משהו מיוחד מאוד קורה לסילף. לעיתים קרובות מזדמן לי לתאר מאורע מסוים בחיי האדם, אותו מאורע שגורם לנפש האנושית לפנות אל עצמה בתור 'אני'. תכופות מסב אני את תשומת הלב לאמרה מאת ז'ן פול והיא: שכאשר מגיעה ישות אנוש לראשונה למושג ה'אני' שלה, הרי זה כאילו הציצה לתוך קודש הקודשים של נפשה החבוי והנסתר ביותר. סילף איננו מביט לשום קודש קודשים נסתר שכזה בנפשו. אולם בראותו ציפור – תחושת אגו יורדת עליו. במה שהציפור מרטיטה במעופה באוויר חש הסילף את האגו שלו, ומשום שכך הדבר, משום שהאגו ניצת בו מבחוץ נעשה הסילף לנושא האהבה הקוסמית דרך האטמוספירה. משום שהסילף מממש משהו בדומה למשאלת-אנוש, אך האגו שלו אינו מצוי בתוכו אלא בממלכת הציפורים, מהווה הנו בעת ובעונה אחת נושא משאלות האהבה ביקום.

כך צופים אנו בסימפטיה עמוקה ביותר בין הסילפים ועולם הציפורים, בה בשעה שהגנום שונא את עולם הדו-חיים, בה בשעה שהאונידין רגיש בסלידה אל הדגים ואינו רוצה לקרב אליהם ומשתדל להתעלם מהם וחש במעין חרדה מפניהם, נמשך, לעומת זאת, הסילף אל הציפורים וחש הוא באושר כשיש לאל ידו להרחיף לעומת פלומת-נוצותיהן את גלי האוויר המרטיטים שופעי האהבה. ואילו שאלתם ציפור מנין לומדת היא לשיר, הייתם שומעים שהסילף מעניק לה את ההשראה לכך. סילפים חשים תחושת הנאה מדמות ציפור. אך המערך הקוסמי מונע בעדם מלהיעשות לציפורים, היות ותפקיד אחר להם. תפקידם לשאת אור באהבה אל הצמח. כשם שהאונידין הנו הכימאי לצמח מהווה הסילף נושא האור. הסילף מחדיר אור לצמח, נושא הוא אור לתוך הצמח.

מעצם העובדה שהסילפים נושאים אור לתוך הצמח נסב בם משהו יוצא מגדר הרגיל. רואים הנכם שהסילף נושא ללא הרף אור לתוך הצמח. האור, כלומר, כוח הסילפים בתוך הצמח, פועל על הכוחות הכימיים שהוכנסו לתוך הצמח על ידי האונדינים. כאן מזדמנת שזירה הדדית של אור סילפים וכימיית אונדינים. זוהי פעילות פלסטית ראויה לציון. בעזרת הסובסטנציות הזורמות כלפי מעלה שעליהן פועלים האונדינים, שוזרים הסילפים מהאור תבנית-צמח אידיאלית. למעשה שוזרים הם את הצמח האב-טיפוסי בתוך הצמח מאור ומהפעילות הכימית של האונדינים. וכאשר הצמח קמל לקראת הסתיו וכל דבר בעל סובסטנציה פיזית מתפורר, מתחילות תבניות-צמח אלה לחלחל כלפי מטה והגנומים צופים בהם, צופים ורואים מה שהעולם – השמש דרך הסילפים, האוויר דרך האונדינים – חולל בצמח. את הדבר הזה תופסים הגנומים, כך שבמהלך כל החורף עסוקים הם למטה בתפיסת מה שמחלחל לתוך הקרקע דרך הצמחים. שם למטה תופסים הם אידיאות-עולם בתבניות הצמחים שהתפתחו באורח פלסטי בעזרת הסילפים ואשר נכנסות עתה לקרקע בצורתם האידיאלית הרוחית.

כמובן שאותם אנשים, שרואים את הצמח כחומרי בלבד, אינם יודעים דבר אודות תבנית אידיאלית רוחית זו. וכך מופיע בנקודה זו משהו שבהסתכלות המטריאליסטית בצמח גורם לטעות מקיפה, לטעות איומה. אשרטט לכם טעות זו.

בכל מקום תמצאו שהמדע החומרני מתאר את הדברים בדרך הבאה: הצמח משתרש באדמה, מעל האדמה הוא מפתח את עליו ולבסוף את הפרח ובתוך הפרח את האבקנים, ואז את העלי. האבקה מן האבקנים – בדרך כלל מצמח אחר – מועברת לצלקת שבראש העלי, ואז יורדת לביציות שבתוך השחלה שבתחתית עמוד העלי וכך נוצר הזרע עבור הצמח החדש. זוהי הדרך המקובלת לתאר זאת. העלי נחשב ליסוד הנקבי ומה שבא מן האבקנים כזכרי – באמת אי אפשר לתאר זאת אחרת כל עוד נשארים האנשים מקובעים למטריאליזם, כי אז תהליך זה באמת נראה כמו הפריה. מכל מקום, לא כך הוא הדבר. כדי לרכוש תובנה לתוך תהליך ההפריה, כלומר תהליך הרבייה, בעולם הצומח, עלינו להיות מודעים לכך שבראש וראשונה צצה צורת הצמח באמצעות העבודה של כימאיות גדולות אלו, האונדינות, ועבודתם של הסילפים. זוהי צורת הצמח האידיאלית שיורדת מטה לתוך האדמה ונשמרת שם על ידי הגנומים. היא שם למטה, צורת צמח זו. ושם בתוך האדמה היא נשמרת עכשיו על ידי הגנומים אחרי שראו וקיבלו אותה. האדמה נהיית לרחם עבור מה שזורם ומטפטף מטה. זה משהו שונה למדי ממה שמתואר במדע החומרני.

אחרי שעבר דרך הספירה של הסילפים, מגיע הצמח לספירה של רוחות האש האלמנטריות. הללו הן שוכנות היסוד של חום ואור. ואז חום האדמה בשיאו, או ברמה הנכונה, נאסף על ידי רוחות האש. בדיוק כפי שהסילפים אוספים את האור, כך רוחות האש אוספות את החום ונושאות אותו לתוך פרחי הצמח.

האונדינות נושאות את פעולתו של האתר הכימי לתוך הצמחים, הסילפים את פעולתו של אתר האור לתוך הפרחים. והאבקה מספקת את מה שניתן לכנות ספינות אוויר קטנות המאפשרות לרוחות האש לשאת את החום לתוך הזרע. בכל מקום נאסף חום בעזרת האבקנים, ונישא באמצעות האבקה מן האבקנים לזרעים שבתוך השחלה. ומה שנוצר כאן בשחלה הוא יסוד זכרי כל כולו שבא מן הקוסמוס. אין זה כך שהעלי והשחלה הן החלק הנקבי והאבקנים הם החלק הזכרי. ההפריה אינה מתרחשת בצמח בשום דרך, אלא רק הכנה של הזרע הזכרי. ההפריה מתרחשת כאשר הזרע הזכרי הקוסמי נלקח מן החום של היקום בפרח על ידי רוחות האש ומובא ביחד עם העיקרון הנקבי שזרם מטה לתוך הקרקע כיסוד אידיאלי בשלב מוקדם יותר, כפי שתיארתי, ומונח שם. עבור הצמחים האדמה היא האם, השמים הם האב. וכל מה שמתרחש מחוץ לתחום האדמה אינו הרחם האימהי עבור הצמח. זו טעות גדולה להאמין שהעיקרון האימהי של הצמח נמצא בשחלה. זהו למעשה העיקרון הזכרי שנלקח מהיקום בעזרת רוחות האש. היסוד האימהי נלקח מן הקמביום[1] של הצמח, המונח בין הקליפה לעצה, ונישא מטה כצורה אידיאלית. ומהי התוצאה מן הפעילות המשותפת של הגנומים ורוחות האש – זוהי ההפריה. הגנומים הם למעשה, המיילדות הרוחיות של הִתְרבות הצמח. הפריה מתרחשת למטה באדמה במשך החורף, כאשר הזרע בא לתוך האדמה ונפגש עם הצורות שהגנומים קיבלו מן הפעולות של הסילפים והאונדינות וכעת נישאות להיכן שצורות אלו יכולות לפגוש את הזרעים המופרים.

רואים אתם, בגלל שאנשים אינם מכירים את הרוחי, אינם יודעים את הגנומים, האונדינות, הסילפים ורוחות האש – שנקראו לפנים סלמנדרות – המעורבים בצמיחת הצמח, יש מחסור מוחלט בבהירות אודות תהליך ההפריה בעולם הצמח. שם למעלה, מחוץ לאדמה, לא מתרחשת שום הפריה; האדמה היא האם של עולם הצמח, השמיים הם האב. זה מה שקורה כפשוטו באופן מילולי. הפריית הצמח מתרחשת באמצעות העובדה שהגנומים לוקחים מרוחות האש את מה שרוחות האש נשאו לתוך השחלה כחום קוסמי מרוכז על ספינות האוויר הקטנות של אבקת האבקנים. כך רוחות האש הן נושאות החום.

כעת תרכשו על נקלה תובנה לתוך כל התהליך של התפתחות הצמח. ראשית כל, בעזרת מה שבא מרוחות האש מחדירים הגנומים, שם למטה, חיים לתוך הצמח והודפים אותו כלפי מעלה. הם מטפחי החיים. הם נושאים את אתר-החיים אל השורש. את אותו אתר-חיים שבו הם-עצמם חיים. האונדינים מטפחים את האתר-הכימי, הסילפים – את אתר-האור, רוחות-האש – את אתר-החום. ואז שב ומתלכד פרי אתר-החום עם מה שמצוי מלמטה כחיים. אפשר להבין את הצמחים אך ורק כשמתבוננים בהם בזיקה אל כל מה שחג ושוזר מסביבם. ואדם יגיע למתן פירוש נאות לתהליך החשוב ביותר בצמח אך ורק אם יחדור לתוך דברים אלה באורח רוחי.

כשהובן דבר זה, מעניין יהא להעיף מבט בתזכיר מאת גיתה היכן שהוא מתייחס לבוטנאי אחר, הוא מרוגז נורא משום שהאנשים מדברים בקשר לצמחים על זיווגים-מתמידים מעל האדמה. גיתה ניצב מול הרעיון שזיווגים מתרחשים בהכרח מעל לכל כר-דשא, זה נראה לו דבר בלתי טבעי. בזה היה לגיתה רגש אינסטינקטיבי אולם אמיתי מאוד. הוא עדיין לא יכול היה לדעת את העובדות הממשיות של העניין ואף על פי כן הוא הרגיש אינסטינקטיבית שההפריה בפרח אינה חלה בהכרח מעל. אלא שעדיין לא ידע מה שמתחולל למטה מתחת לפני הקרקע, הוא לא ידע שהאדמה מהווה את רחם-האם של הצמחים. ברם, ביחס לתהליך שמתרחש למעלה בפרח, שאין הוא מה שכל הבוטניקאים סבורים שהנו – את הדבר הזה חש גיתה אינסטינקטיבית. כעת מודעים הנכם ביחס לזיקה הפנימית שבין צמח ואדמה. אולם מצוי משהו נוסף שעליכם לקחת בחשבון.

רואים הנכם, שכאשר חגות רוחות-האש למעלה מסביב לצמח ומעבירות את אבקת המאבקים יש להן תחושה אחת בלבד והיא מצויה אצלן במידה מרובה בהשוואה לתחושת הסילפים. הסילפים חווים בעצמיות שלהם, באגו שלהם, כשרואים הם את הציפורים במעופן. לרוחות-האש יש חוויה זו, אלא שבמידה מוגברת, מתעצמת יותר, ביחס לעולם הפרפרים ובעצם ביחס לעולם החרקים כחטיבה אחת. רוחות-אש אלה נהנות הנאה מירבית בהתחקותן אחר נתיבי מעוף החרקים, כך שיוכלו להסב לחלוקת החום עבור השחלות. על מנת לשאת את החום המרוכז שחייב לרדת לתוך האדמה כדי שיוכל להתלכד עם התבנית האידיאלית, על מנת לעשות זאת חשות עצמן רוחות-האש קשורות בפנימן לעולם הפרפרים ולעולם החרקים כחטיבה אחת. בכל מקום מתחקות הן אחר נתיבי החרקים כשהללו מזמזמים מפרח לפרח. כך יש לאדם באמת את התחושה, בעוקבו אחר מעוף החרקים, שלכל אחד מחרקים אלה בזמזומו מפרח לפרח הילה מיוחדת שאי אפשר להסבירה רק מהחרק עצמו. ובמיוחד קשה להסביר את ההילה המאירה, הנוגהת ומנצנצת להפליא של הדבורים. ומדוע? משום שלדבורה נלוות בכל מקום רוח-אש שחשה עצמה קרובה לה כל כך, עד כי הדבורה מוקפת, לראיה הרוחית, בהילה המהווה למעשה רוח-אש. כשדבורה מעופפת באוויר מצמח לצמח, מעץ לעץ, עפה היא בהילה המוענקת לה בעצם על ידי רוח-אש. רוח-האש לא רק רוכשת לעצמה תחושת-אגו בנוכחות החרק, אלא משאלתה להתאחד לגמרי עם החרק.

עקב כך רוכשים החרקים אף את אותו כוח שעליו דיברתי אליכם ואשר מתגלה בנצנוצי אורה לתוך הקוסמוס. הם רוכשים את הכוח אך ורק כדי להחדיר רוחיות לחומר הפיסי שמתלכד עמם וכדי לאפשר לסובסטנציה הפיזית חדורת הרוחיות להקרין לתוך החלל הקוסמי. ברם, כשם שבשלהבת זהו החום שבראש וראשונה גורם לאור לנצנץ כך מעל לפני האדמה כשהחרקים מנצנצים לתוך החלל הקוסמי, דבר שמושך את הישות האנושית לשוב ולרדת להתגשמות פיזית, הרי שאלה הן רוחות-האש שמשפיעות על החרקים לכיוון פעילות זו, רוחות-האש שחגות ושוזרות סביבם. בזמן שרוחות-האש פעילות בתגבור זרימת החומר החדור ברוחיות לתוך הקוסמוס הן פעילות גם כך שאלמנט האש המרוכז, החום המרוכז ייכנס לתוך פנים האדמה, כך שבסיוע הגנומים תוכל להתעורר התבנית הרוחית שהסילפים והאונדינים גרמו לה לחלחל למטה לתוך האדמה.

זהו, כפי שאתם רואים, התהליך הרוחי של הצמיחה. ומשום שהתת-מודע באדם מנחש קיומו של משהו בעל טבע מיוחד בצמח הפורח ומנץ, חווה הנהו את ישות הצמח כמלאת סוד. הפליאה אינה נמוגה, הקסם אינו פג מן האבק שעל כנפי הפרפר. בעצם עולה ההנאה האינסטינקטיבית מהצמח לדרגה גבוהה יותר כשרואים לא רק את הצמח הפיזי אלא גם את הפעילות הנפלאה של עולם הגנומים מלמטה בהבנה המיידית שלהם והאינטליגנציה הפורמטיבית. עולם הגנומים, שתחילה הודף את הצמח כלפי מעלה. וכשם שההבנה האנושית אינה כפופה לכוח הכובד, כשם שהראש נישא מבלי שנחוש את כובד משקלו, כך מתגברים הגנומים עם האינטלקטואליות-חדורת-האור שלהם על הארצי והודפים את הצמח כלפי מעלה. שם למטה מכינים הם את החיים. אולם החיים היו קמלים אילולא עוצבו על ידי פעילות כימית. דבר זה מתרחש על ידי האונדינים. ואף זה חייב להיות חדור באור. כך מציירים הננו לעצמנו, מלמטה למעלה, בגווני כחול ושחור את כוח הכובד, שלוֹ ניתן האימפולס כלפי מעלה על ידי הגנומים: ובשזירה מסביב לצמח, בהתוויה על ידי העלים, בוחש כוח האונדינים ומפזר סובסטנציות כשצמח צומח כלפי מעלה. מלמעלה כלפי מטה, מהסילפים, יורד אור לתוך הצמחים ומעצב תבנית פלסטית אידיאלית אשר יורדת וניטלת על ידי רחם-האם של האדמה. יתר על כן, תבנית זו מסתובבת על ידי רוחות-האש שממקדות את החום הקוסמי לתוך הזרעים המזעריים. חום זה אף משוגר כלפי מטה אל הגנומים, כך שמתוך אש וחיים יכולים הם להסב לצמחים להתעורר לפעולה.

בהמשך רואים אנו שבעיקרו של דבר חבה האדמה עבור כוח ההתנגדות שלה ועבור דחיסותה לאנטיפתיה של הגנומים והאונדינים כלפי הדו-חיים והדגים. אם האדמה מעובה הרי שעיבוי זה נתהווה הודות לאנטיפתיה שבאמצעותה מחזיקים הגנומים והאונדינים בצורתם. כשאור וחום שוקעים מטה אל האדמה בא דבר זה בראש וראשונה הודות לכוח הסימפטיה, אותו כוח-תמך של אהבת הסילפים שנישא דרך האוויר, ולאחר מכן הודות לכוח ההקרבה התומך של רוחות האש, שגורם להן להתכופף כלפי מטה למה שמצוי מתחתן. ועל כן יכולים אנו לומר, שעל פני האדמה מתלכדים עיבוי האדמה, מגנטיות האדמה וגרביטציית האדמה בהיבט שלהם השואף כלפי מעלה, עם הכוח השואף כלפי מטה של האהבה ושל ההקרבה. ובפעילות הדדית זו של כוח האהבה וההקרבה הזורם כלפי מטה וכוח העיבוי, הגרביטציה והמגנטיות הזורם כלפי מעלה, בפעולה הדדית זו שבה נפגשים שני הזרמים, מתפתחים חיי הצומח על פני האדמה. חיי הצומח מהווים את הביטוי החיצוני לשזירת אהבת-עולם והקרבת-עולם עם גרביטציית-עולם ומגנטיות-עולם.

מכך רואים הנכם מה מצוי לפנינו כשמפנים הננו מבטנו אל עולם הצומח, שכה מקסים, מְנשֵא ומלהיב אותנו. כאן ניתן לרכוש תובנה של ממש רק כשראייתנו מקיפה את הרוחי, את העל-חושי וכן את שבר-גישה הנו לחושים הפיזיים. זה מאפשר לנו לתקן את הטעות הגדולה של הבוטניקה החומרנית שגורסת שההפריה חלה מעל האדמה. מה שחל שם אינו תהליך ההפריה אלא הכנת הזרע השמימי-הזכרי עבור מה שמתוכנן כצמח העתיד ברחם האם של האדמה.

———————————————

  1. קמביום – שכבה של רקמה הנמצאת בין העצה והשיפה ויוצרת תאי עצה ותאי שיפה חדשים. [הערת המתרגם].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *