האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 04

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

 

חלק שני

הזיקה הפנימית שבין תופעות-עולם והווית-עולם

אכן, הפעילות הקוסמית מהווה את האמן הגדול ביותר מבין האמנים. הקוסמוס מעצב כל דבר לפי חוקים שמביאים סיפוק עמוק ביותר לחוש האמנותי.

הרצאה רביעית: 26.10.1923

בוחנים היינו אספקטים מסוימים של הזיקה שבין תנאי קיום האדמה, תנאי קיום העולם, בעלי החיים והאדם. נמשיך בעיונים אלה במשך הימים הבאים. היום ברצוני למצוא את המעבר לאותם תחומים רחבי-ידיים יותר שיהיה עלינו לעיין בהם מאוחר יותר. בראש ובראשונה בחפצי להסב את תשומת הלב למה שתואר כבר בספרי 'מדע הנסתר' כאבולוציה של האדמה בקוסמוס – החל מן המטמורפוזה של עידן שבתאי (סטורן) הקדום של האדמה. יש לחשוב על עידן סטורן שכבר מכיל בתוכו כל דבר המשתייך למערכת הפלנטרית שלנו. כוכבי הלכת הנפרדים של המערכת הפלנטרית שלנו, מסטורן ועד הירח, היו בעת ההיא עדיין בתוך סטורן הקדום – אשר, כפי שיודעים הנכם, הכיל רק אתר-חום – והיוו גופי עולם במהות אחת. סטורן, שאפילו לא הגיע לדחיסות של אוויר, אלא היה אתר-חום בלבד, הכיל בו במצב אתרי אחיד כל דבר שמאוחר יותר נטל דפוס עצמאי, בהיבדלו לכוכבי הלכת השונים.

לאחר מכן מבחינים אנו, כמטמורפוזה שנייה של עידן האדמה, במה שקראתי לו, במשמעות מקיפה, עידן השמש הקדומה של האדמה. כאן עניין לנו בעיצוב ההדרגתי, מכדור-האש של שבתאי הקדום, אל כדור-האוויר, אל השמש, חדורת האור רוויית האור, אל כדור האוויר הזוהר.

ולאחר מכן לפנינו מטמורפוזה שלישית, שמתוכה, לאחר שהעידנים הקדומים שוחזרו, נטל צורה כל אשר היה, מצד אחד, בעל טבע השמש, שבעת ההיא כללה עדיין את האדמה ואת הירח, כל זה מתואר בספר: 'מדע הנסתר'. ומצד שני את כל אשר הפך כבר לחיצוני, ואשר אליו משתייך סטורן הקדום במצב ההיפרדות שלו.

בעת ההיא במהלך פרק זמן זה של מטמורפוזת הירח הקדום, נתקלים אנו בעובדה שהשמש נפרדה ממה שהיווה עתה את מזיגת האדמה והירח. לעתים קרובות מתאר אני, שממלכות הטבע, כפי שמכירים הננו אותן כיום, לא היו קיימות אז ושהאדמה לא כללה חומר מינרלי אלא היתה, אם רשאי אהיה להתבטא כך, בטבע קרני, כך שהמרכיבים המוצקים שחררו עצמם כשהם יוצרים בליטות דמויות סלע מסובסטנציה קרנית והללו בלטו ממאסת הירח שתכולתה היתה כעת תכולה נוזלית. ואז נתהוו מצבי המטמורפוזה הרביעית, תנאי האדמה של ימינו.

כאשר מתארים אנו ארבע מטמורפוזות אלה לפי סדרן יש לנו תחילה את מצב הסטורן שהכיל בתוכו במצב מתמוסס כל דבר שנכלל מאוחר יותר במערכת הפלנטרית שלנו. לאחר מכן יש לנו את מטמורפוזת השמש, הירח והאדמה. ארבע התגלויות אלה מתחלקות לצמדים.

התבוננו כיצד היו פני הדברים במהלך עידן סטורן והלאה לתוך עידן השמש שבו התקדמה הסובסטנציה אך ורק למצב גז; האבולוציה מתחילה מכדור של אש, כדור האש עובר מטמורפוזה, מתעבה לכדור אוויר, החדור מכל מקום באור, מנצנץ באור. כאן לפנינו החלק הראשון של האבולוציה.

לאחר מכן הנה לפנינו אותו חלק של האבולוציה שבו הירח ממלא חלקו לראשונה. כי זהו התפקיד שממלא הירח שמאפשר לו לעצב את תצורות-הסלע הקרניות הללו. ובמהלך מטמורפוזת האדמה נפרד הירח, הופך לכוכב לכת בעל חשיבות משנית והוא משאיר עבור האדמה כוחות-ארציים-פנימיים. כוחות הכובד למשל, מהווים בעיקרם כוחות שבהקשר פיזי נשארו מאחור מהירח. האדמה לעולם לא היתה מפתחת את כוחות הכובד לולא נשארו בה השרידים, שהכיל הירח הקדום. הירח הקדום עזב. הירח הנוכחי מהווה אותה מושבה בחלל הקוסמי שאודותיה דיברתי אליכם לפני מספר ימים מהאספקט הרוחי. הסובסטנטיאליות שלו שונה לגמרי מזו של האדמה, אולם הוא השאיר באדמה את מה שאפשר לכנותו, בדברנו במשמעות הרחבה ביותר של המלה, המגנטיות של האדמה, כוחות האדמה, כלומר, כוחות הכובד של האדמה, הפעילויות המאופיינות כאפקטים של כובד, הללו נשארו מהירח. וכך נוכל לומר: מצד אחד יש לנו – מצב סטורן ושמש – כשנוטלים את שני המצבים יחדיו: החום המהותי ומטמורפוזה רווית אור. ומצד שני יש לנו – מצב ירח ואדמה – המטמורפוזה הנוזלית המקיימת את הירח, המצב הנוזלי שהתפתח במהלך המטמורפוזה של הירח הקדום ואשר נשאר במהלך המטמורפוזה של האדמה, והאלמנט המוצק שנתהווה על ידי כוחות הכובד (הגרביטציה).

שני צמדי-מטמורפוזה אלה שונים זה מזה במידה ניכרת והעובדה צריכה להיות ברורה לנו שכל דבר שהיה מצוי בעידן קודם חוזר וטבוע בעידן מאוחר יותר. מה שהרכיב את כדור האש הקדום של סטורן נשאר כסובסטנציית חום בכל המטמורפוזות שלאחר מכן. וכאשר משוטטים אנו כיום באיזורי האדמה ופוגשים חום בכל מקום, מהווה חום זה שאפשר למוצאו בכל מקום, שריד מעידן סטורן הקדום. בכל אשר מוצאים אנו אוויר או גופים גזיים, לפנינו השרידים מעידן השמש הקדומה. כשנחדיר עצמנו ברגש ובהבנה לתקופה זו באבולוציה ונסתכל באטמוספירה רוויית האור נוכל לומר לעצמנו באמת ובתמים: באטמוספירה רוויית שמש זו לפנינו השרידים מעידן השמש הקדומה, כי אילו לא התקיים עידן השמש הקדומה לא היתה קיימת הזיקה שבין האוויר שלנו לבין קרני השמש המצויות כעת שם בחוץ. רק מעצם העובדה שהשמש היתה מלוכדת פעם עם האדמה, אור השמש עצמו האיר על האדמה שהיתה אז עדיין במצב גזי – כך שהאדמה היתה כדור אוויר שקורן אור לתוך החלל הקוסמי – מעצם עובדה זו יכולה היתה להופיע המטמורפוזה שנתהוותה מאוחר יותר והיא המטמורפוזה של האדמה הנוכחית, שבה עטופה האדמה באטמוספירת אוויר, שלתוכה נופלות קרני השמש מבחוץ. אולם לקרני-שמש אלה יש קשר פנימי עמוק לאטמוספירה של האדמה. קרני שמש אלה אינן מתנהגות, כפי שמכריזים בגסות-מה הפיזיקאים של ימינו, כאילו הטילו אותן בחבטות קצרות דרך האטמוספירה הגזית. לקרני השמש יש, לעומת זאת, זיקה פנימית עמוקה לאוויר. וזיקה זו מהווה למעשה את ההשפעה המאוחרת של ליכודם העתיק במהלך המטמורפוזה של השמש. וכך קשור הכל ביחסי-גומלין מעצם העובדה שהמצבים הקודמים חוזרים וממלאים תפקיד במצבים מאוחרים יותר בהמון דרכים. ברם, במשך הזמן שבו, אם נדבר באופן כללי, אבולוציית האדמה התנהלה במסלולה, כפי שתמצאו בספר 'מדע הנסתר', וכפי ששרטטתי לפניכם בקצרה כאן, התפתח הכל על האדמה, מסביבה ובתוכה.

כעת נוכל לומר: כאשר מעמיקים אנו להתבונן באדמה של ימינו רואים אנו שיש לנו בתוכה את מה שמהווה האלמנט המוצק, את הירח הפנימי, כשהוא מעוגן למעשה במגנטיות של האדמה, את הירח הפנימי שפעולתו היא כזאת שהוא מהווה את הגורם לאלמנט המוצק, הגורם שיוצר כל דבר בעל משקל. ואלה הם כוחות הכובד שיוצרים את האלמנט המוצק מתוך הנוזלי. לאחר מכן יש לנו את ספירת האדמה הנוכחית, את האלמנט הנוזלי שמופיע בשלל צורות, המים שמתחת לקרקע, למשל, אך גם במים שמצויים בתצורות-הערפל העולה, בענני הגשם היורד, וכן הלאה. וכן יש לנו בהיקף את אשר מטבע האוויר הוא. וכל זאת חדור על ידי אלמנט האש, שרידים מסטורן הקדום. כך שעלינו לייחס לאדמה הנוכחית שלנו גם את מה שנזכר לעיל, את שמש-שבתאי או שבתאי-שמש. נוכל תדיר לומר לעצמנו: כל דבר שמצוי באוויר החם, כל אשר רוויי באור הוא שבתאי-שמש. נושאים אנו את מבטנו כלפי מעלה ומגלים, אכן, שהאוויר שלנו חדור במה שמהווה את פעולות שבתאי הקדום, את המהווה פעולות השמש הקדומה, בהתפתחן במהלך הזמן לאטמוספירה המהותית של האדמה שמהווה אך ורק את ההשפעה המאוחרת של מטמורפוזת השמש. בדברנו בהרחבה נאמר, שאת זה מגלים אנו כאשר מפנים אנו את מבטנו כלפי מעלה.

כאשר נָפנה מבטנו כלפי מטה העניין הוא יותר בזה שנתהווה משתי המטמורפוזות האחרונות. יש לנו את אשר הוא כבד, את האלמנט המוצק או מוטב לומר פעילות כוחות הכובד לתוך מה שהופך להיות מוצק. יש לנו את האלמנט הנוזלי, את אלמנט הירח. בין שני חלקים אלה של הווית הקיום הארצית אפשר להפריד במדויק.

אם תחזרו ותקראו את הספר 'מדע הנסתר' כשדברים אלה בנפשכם, תיווכחו לדעת שכל הסגנון משתנה במקום שבו עוברת מטמורפוזת השמש למטמורפוזת הירח. אפילו היום מצוי עדיין מעין ניגוד חד בין מה שמצוי מעל, מה שטבע סטורן לו ובין מה שמצוי מתחת, שטבעו טבע מצב-נוזלי-ירחי-ארצי.

כך יכולים אנו, במידה מניחה את הדעת, להבחין בין האלמנט הגזי השמשי-סטורני ובין האלמנט הנוזלי הארצי-ירחי.

כשמתבונן אדם, שיש לאל ידו לראות לתוך דברים אלה דרך ידע-ההתקדשות, במהלך הכללי של האבולוציה של האדמה – וכן בכל דבר שהתפתח עם האדמה ואשר שייך לה – ייפול מבטו תחילה על המגוון העצום של עולם החרקים. יוכל אדם לתאר לעצמו אכן שעצם הרגש שמתהווה אל עולם החרקים המרפרף והנוצץ יביאנו לידי זיקה מסוימת אל המצוי מעל, אל מה שטבעו טבע המצב הגזי-השמשי-סטורן. וכך הדבר באמת. כאשר מסתכלים אנו בפרפר, בגווניו המנצנצים, נראהו מרפרף באוויר מוצף-האור, רוויי האור. נישא הנהו על ידי גלי האוויר. כמעט ואין הוא בא במגע עם מה שטבעו טבע נוזלי-ירחי-ארצי. האלמנט שלו מצוי באזורים העליונים יותר. זהו דבר ראוי לציון שרק במקרהו של חרק קטן מגיעים לתקופות קדומות מאוד של מטמורפוזת האדמה. מה שמנצנץ היום באוויר רוויי האור ככנפיים של פרפר נוצר בראשונה באורח נִבטי במהלך סטורן הקדום והמשיך להתפתח הלאה בעידן השמש הקדומה. אז נתהווה זה שמאפשר היום עדיין לפרפר להיות מעצם טבעו בריאה של אור ואוויר. השמש חבה את מתת-הפצת האור לעצמה. השמש חבה את מתת-האפשרות, שאורה יוכל להתהוות בסובסטנציות שטבען נלהב ומנצנץ, לפעולות-פנימה של סטורן-יופיטר-מארס. את טבע הפרפר לא יוכל להבין מי שמבקש אחריו על האדמה.

את הכוחות הפעילים בטבע הפרפר יש לבקש למעלה, יש לבקש אחריהם בשמש, במארס, ביופיטר ובסטורן. כאשר ניכנס ביתר-דיוק לתוך האבולוציה הנפלאה של הפרפר – בזיקתה אל הישות האנושית, וכבר תיארתי זאת ואפיינתי אותה כמימוש הקוסמי של הזיכרון,[1] כאשר ניכנס לכך ביתר דיוק נמצא בראש ובראשונה את הפרפר המרפרף ומנצנץ באור, כשהוא נישא מעל לאדמה על ידי האוויר. והנה מטיל הוא את ביציו. המטריאליסט הגס אומר: "הפרפר מטיל את ביציו", משום שבהשפעת המדע הבלתי-מדעי של ימינו פשוט אין לומדים את הדברים שחשיבות מירבית להם. השאלה היא זו: לְמה מפקיד הפרפר את ביציו כאשר מטיל הוא אותן?

נבחן ונחקור כל מקום שהוא שבו מטיל הפרפר את ביציו. בכל מקום תמצאו שהביצים מוטלות באורח כזה שהן לא תוכלנה לחמוק מהשפעתה של השמש. למעשה, השפעת השמש על האדמה אינה נוכחת אך ורק כשהשמש מאירה הישר על האדמה. לעתים קרובות מסב אני את תשומת הלב לעובדה, שבחורף שמים האיכרים את תפוחי האדמה שלהם בתוך האדמה ומכסים אותם באדמה, הואיל ומה שמגיע ובא לעבר האדמה במשך הקיץ כחום השמש וככוח-אור-השמש מצוי במשך החורף בתוך האדמה. על פני שטח האדמה קופאים תפוחי האדמה. הם נשארים תפוחי-אדמה טובים באמת ולא קופאים אם טומנים אותם בשוחה ומכסים בשכבת-אדמה, הואיל ובמהלך החורף מצויה פעילות השמש בתוך האדמה. במהלך החורף כולו עלינו לבקש אחר פעילות השמש מהקיץ מתחת לפני האדמה. למשל, בדצמבר בעומק מסוים בתוך האדמה נמצא את פעילות השמש מחודש יולי. בחודש יולי מקרינה השמש את אורה ואת חומה על פני השטח. החום והאור חודרים בהדרגה עמוק יותר, ואם ברצוננו לבקש בחודש דצמבר אחר מה שחווינו בחודש יולי על פני שטחה של האדמה, עלינו לחפור שוחה ואז יימצא בדצמבר מה שהיה על פני שטחה של האדמה ביולי – בעומק-מה בתוכה. הנה שם תפוחי האדמה שנטמנו בשמש-יולי. השמש אינה מצויה אך ורק היכן שההבנה החומרנית הגסה מחפשת אחריה. השמש מצויה למעשה בתחומים רבים, אלא שדבר זה מווסת בקפידה לפי עונות השנה בקוסמוס.

הפרפר מעולם אינו מטיל את ביציו היכן שלא יוכלו להישאר בדרך זו או אחרת בקשר עם השמש, כתוצאה מכך, יתבטא אדם שלא כהלכה אם יאמר שהפרפר מטיל את ביציו בתחום האדמה, אין זה כך כלל וכלל. הוא מטיל את ביציו בספירת השמש, הפרפר לעולם אינו יורד עד כדי להגיע למטה אל האדמה. בכל מקום שם מצויה השמש במה שארצי הנהו, שם מבקש הפרפר אחר מקום להטיל את ביציו, כך שהללו תישארנה לחלוטין להשפעת השמש, בשום פנים ואופן אין הן מגיעות להשפעתה של האדמה.

כפי שיודעים הנכם, מתוך ביצת הפרפר בוקע הזחל. כאשר יבקע ויעלה נשאר הנהו תחת השפעת השמש, אולם עתה הוא נכנס להשפעה נוספת. הזחל לא היה יכול לזחול אלמלא נכנס היה להשפעה נוספת. וזוהי השפעתו של מארס.

תדמו לעצמכם את האדמה ואת מארס שסובב סביבה. מה שנובע ממארס באזור העליון מציף הכל ונשאר בכל. אין זו שאלת מארס עצמו המצוי באיזשהו מקום במיוחד, אלא שכל ספירת-מארס מצויה אצלנו וכאשר זוחל הזחל לכיוון כלשהו עושה הוא זאת במשמעות ספירת מארס. לאחר מכן הופך הזחל לגולם והוא טווה פקעת סביב עצמו, ויש לנו פקעת חוטים. תיארתי לכם שדבר זה מהווה קרבן לשמש מצדו של הזחל ושהחוטים הנטווים לתוכה נטווים בכיוון קו האור, נטווים, מפסיקים באפלה, וממשיכים הלאה להיטוות. כל הפקעת מהווה למעשה אור שמש קוסמי, אור שמש ששזור בחומר. ועל כן, כשברשותכם פקעת תולעת המשי, למשל, שבה משתמשים להכין את מלבושי המשי שלכם, מהווה מה שמצוי במשי את אור השמש שלתוכו נטוות סובסטנציות תולעת המשי. מתוך גופה שלה טווה תולעת המשי את החומר שלה בכיוון קרני השמש, ובאופן זה יוצרת סביבה את הפקעת. אולם כדי שדבר זה יתממש זקוקה היא להתערבות פעילותו של יופיטר.

ואז, כפי שיודעים הנכם, בוקע הפרפר ועולה מהפקעת, מתוך הגולם, הפרפר שנישא על ידי האור זוהר באור. עוזב הנו את החדר האפל, שלתוכו נכנס האור כפי שרק נכנס לתוך הדולמנים של הדרואידים הקדומים. השמש נכנסת להשפעת סטורן ואך ורק בצוותא עם סטורן יכולה היא לשגר את האור שלה לתוך האוויר באורח כזה שהפרפר יכול לנצנץ בזוהר גווניו.

וכך, כאשר צופים אנו באותו ים מופלא של פרפרים מרפרפים באטמוספירה, עלינו לומר: זו באמת איננה בריאה ארצית, אלא נולדה היא לתוך האדמה מלמעלה. הפרפר כלל וכלל אינו חודר עם ביציו עמוק יותר מאשר להיכן שמגיעות ההשפעות מהשמש לאדמה. הקוסמוס מעניק לאדמה את ים הפרפרים, סטורן מעניק להם את גווניהם, השמש מעניקה את כושר התעופה שמתהווה על ידי כוח-התמיכה של האור, וכן הלאה.

וכך, ניתן לומר, עלינו למעשה לראות בפרפרים יצורים פעוטים שפוזרו למטה על פני האדמה על ידי השמש ועל ידי מה שמצוי מעל לשמש במערכת הפלנטרית שלנו. הפרפרים, השפיריות, החרקים בכלל מהווים למעשה תשורה מסטורן, יופיטר, מארס והשמש. ושום חרק בודד לא היה יכול להתהוות על ידי האדמה, אפילו לא פרעוש, אילולא העניקו לאדמה כוכבי הלכת שמאחורי השמש, יחד עם השמש, את תשורת חיי החרקים. ואנו חבים באמת ובתמים את העובדה שסטורן יופיטר וכן הלאה אפשרו, בנדיבותם כי רבה, לעולם החרקים לרפרף מעלינו – לשתי המטמורפוזות הראשונות שהתנסתה בהן אבולוציית האדמה.

וכעת, הבה ונתבונן באורח שבו מלאו חלקן שתי המטמורפוזות האחרונות, עידן הירח הקדום ועידן האדמה. נוכח העובדה שביצת הפרפר לעולם אינה מופקדת אצל האדמה יש להצביע על כך שבזמן שבו

החלה המטמורפוזה של הירח – העידן השלישי – לא היו עדיין הפרפרים כפי שהם היום. גם האדמה לא היתה כה תלויה בשמש. בתחילת המטמורפוזה השלישית השמש היתה עדיין מלוכדת עם האדמה ורק אחר-כך נפרדה ממנה. הפרפר לא היה סרבן שכזה להפקיד את זרעו לאדמה. בהפקידו אותו לאדמה היתה זו, בעת ובעונה אחת, הפקדה לשמש, כך נתהוותה כאן הפרדה. בהתייחס לשתי המטמורפוזות הראשונות אפשר לדבר אך ורק על אפיון-מראש קמאי של עולם החרקים. אולם בד בבד ציינה הפקדת דבר-מה לכוכבי הלכת החיצוניים ולשמש את הפקדתו לאדמה. רק כאשר נתעבתה האדמה, כאשר רכשה מים, רכשה את הכוחות המגנטיים של הירח, השתנו העניינים ואז הופיעה הפרדה זו.

ניטול כל דבר שזיקה לו לאוויר ולחום כמשתייך למה שמצוי למעלה וניטול את המצוי למטה: מים ואדמה, והבה נתבונן באותם זרעים (או ביצים) שיעודם להיות מופקדים אצל האדמה, בה בשעה שאחרים לא הופקדו אצל האדמה אלא רק אצל השמש בתחום הארצי.

וכעת נתבונן באותם זרעים שהופקדו אצל האדמה בעת שחלה המטמורפוזה השלישית, עידן הירח. זרעים אלה, הנה תראו, באו כעת ונכנסו תחת השפעתה של פעילות האדמה, של פעילות הירח-האדמה הנוזלי, כשם שזרעי החרקים נכנסו קודם לכן להשפעת פעילות השמש ולפעילות של המצוי מעבר לשמש. מעצם העובדה שזרעים אלה נכנסו להשפעת הפעילות הנוזלית של האדמה הפכו לזרעי-צמחים. והזרעים אשר נשארו מאחור באזורים העליונים יותר – הללו נשארו זרעי-חרקים. כשהחלה המטמורפוזה השלישית – על ידי מה שבעת ההיא היה מטבע השמש והפך בטרנספורמציה אל מה שהיה מטבע אדמה-ירח – נתהוו זרעי הצומח במהלך מטמורפוזה שלישית זו של אבולוציית האדמה. ומה שיש לכם עכשיו בפרפר בחסות התפתחות הקוסמוס החוץ-ארצי, כל ההתפתחות הזאת מהזרע, דרך הזחל, דרך הגולם ועד הפרפר – אחר זה תוכלו כעת לעקוב בצמח. בכך שהזרע נהיה ארצי לא היה זה הפרפר שהתפתח, אולם כאשר נהיה הזרע ארצי, מופקד אצל האדמה – לא אצל השמש עכשיו – התפתח השורש של הצמח, הדבר הראשון שבוקע ומתהווה מהזרע. ובמקום הזחל שזוחל החוצה, בהשפעת הכוחות שנובעים ממארס, מתהווה העלה הזוחל כלפי מעלה בתצורה ספירלית, העלה הנו הזחל שזוחל; יש לכם, באזורים הגבוהים יותר, את מה שחופף למטה, לעלה של הצמח. העלה מתפתח ממה שנעשה לשורש מעצם העובדה שהזרע הועבר ונשתל מאזור השמש לאזור האדמה.

כשנתקדם הלאה כלפי מעלה נמצא צמוד לגביע הפרח דבר שטבעו טבע הגולם. ולבסוף מתפתח הפרפר בפרח עצמו, בעל הגוונים, בדומה לפרפר באוויר. המעגל הושלם. כשם שהפרפר מטיל את ביציו, כך מפתח הפרח בפנימו את הזרע החדש לעתיד. ובכן, נושאים אנו את מבטנו כלפי מעלה אל הפרפר ואנו תופסים שמהווה הוא את הצמח שמתרומם לתוך האוויר. לְמה שנעשה הפרפר מביצה ועד מלוא התפתחותו בהשפעת השמש והכוכבים העליונים יותר, נעשה הצמח כאן למטה בהשפעת האדמה, כשהצמח הופך לעלה (ראו דיאגרמה) הרי שיש לנו, מהאספקט של האדמה, את השפעת הירח, את השפעת ונוס ואת השפעת מרקורי. וקיימת שיבה להשפעת האדמה. הזרע מצוי שוב תחת השפעת האדמה.

נוכל להציב לנגדנו שני קטעים שנותנים ביטוי לסוד כביר של הטבע:

הביטו בצמח:

זהו הפרפר

הכבול על ידי האדמה.

הביטו בפרפר:

זהו הצמח

ששוחרר על ידי הקוסמוס.

הצמח, הנו הפרפר הכבול על ידי האדמה!

הפרפר, הנו הצמח ששוחרר מהאדמה על ידי הקוסמוס!

אם מתבונן מישהו בפרפר ובעצם בכל חרק משלָב הביצה ועד לעת שבה הוא מעופף, הרי שזהו הצמח שמתרומם לתוך האוויר, מעוצב לתוך האוויר על ידי הקוסמוס. אם מתבונן מישהו בצמח, רואה הנהו שזהו הפרפר הכבול למה שמצוי למטה. האדמה טוענת לזכותה על הביצה. הזחל הופך במטמורפוזה לתצורת עלה. במה שמרוכז בצמח יש לנו את המטמורפוזה של תצורת הגולם. ומה שמתגלה אחר כך בפרפר עצמו, מתפתח בצמח לפרח. מה פלא שזיקה אינטימית שכזאת קיימת בין הפרפרים, בין עולם החרקים בכלל לבין עולם הצמחים. כי לאמיתו של דבר אותן ישויות רוחיות המצויות מאחורי החרקים, הפרפרים, אומרות בהכרח לעצמן: שם למטה מצויים הקרובים שלנו, עלינו ליצור עימהם שיג ושיח כדי להתלכד עמהם, ללכד עצמנו עמם בהנאה ממיציהם וכן הלאה, כי הם הנם אחינו. אלה הם אחינו שנדדו כלפי מטה לתוך שטח האדמה, שנעשו כבולים לאדמה, שהשתלטו על הווית קיום אחרת.

ושוב, הרוחות המאיישות בנפש את הצמחים יכולות לשאת מבטָן אל הפרפרים ולומר: אלה הם הקרובים השמימיים של הצמחים הארציים.

רואים אתם שאכן חייב אדם לומר, שהבנת העולם אינה יכולה להתהוות דרך הפשטות, כי הפשטות אינן מובילות להבנה. הפעילות הקוסמית מהווה אכן את האמן הדגול ביותר מבין האמנים. הקוסמוס מעצב כל דבר בהתאם לחוקים שמביאים שביעות-רצון עמוקה ביותר לחוש האמנותי. איש לא יוכל להבין את הפרפר ששקע למטה לתוך האדמה, אלא כאשר הוא משנה במטמורפוזה מחשבות מופשטות להיות להן משמעות אמנותית. ואיש לא יוכל להבין את טבע הצמח הפורח, אשר בדומה לפרפר התרומם לתוך האוויר על ידי האור והכוחות הקוסמיים, אלא אם יוכל להכניס רגש אמנותי לתוך מחשבות מופשטות. כך נשאר תדיר משהו מרומם מאוד כאשר מפנים אנו את נפשותינו אל הזיקה הפנימית העמוקה שבין המהויות והישויות שבטבע.

זוהי חוויה מיוחדת במינה לראות חרק ניצב על צמח ובעת ובעונה אחת לראות כיצד שוררת האסטרליות מעל לפריחה. כאן שואף הצמח החוצה מהארצי. כמיהת הצמח לשמימי פועלת ושוזרת מעל עלי הכותרת הזוהרים של הפרח. הצמח עצמו אינו יכול להשביע כמיהה זו. ועל כן זוהר לעברו מהקוסמוס משהו שטבע פרפר לו. בראותו זאת מממש הצמח ומביא לשובע את כמיהותיו. וזוהי הזיקה הנפלאה שקיימת באזור האדמה, כלומר, שכמיהותיו של עולם הצמחים פוחתות בשאתו מבטו אל החרקים ובמיוחד לעולם הפרפרים. מה שקיים ככמיהה בפרח הפורח, בהקרינו את גווניו לתוך חלל העולם, נעשה בשבילו למימוש בידע כשהפרפר מתקרב אליו בזהרורי-גוונים. חום זורם כלפי חוץ, כמיהה זורמת כלפי חוץ, שביעות רצון זורמת פנימה משמי-השמיים, זהו משחק הגומלין שבין עולם הצמחים הפורחים ובין עולם הפרפרים. את הדבר הזה עלינו לראות באזור האדמה.

לאחר שביססתי כך את הזיקה אל עולם הצומח יהיה לאל ידי להרחיב בעתיד הקרוב את לימודי-המחקר שמובילים מהישות האנושית אל בעלי-החיים. נוכל לכלול בזה את עולם הצומח וכך נגיע בהדרגה אל זיקת האדם אל האדמה כולה. אולם לשם כך, ניתן לומר, נחוץ היה להקים גשר מצמח האוויר המעופף – הפרפר, אל הפרפר המושרש ביציבות באדמה – אל הצמח. הצמח הארצי הנו הפרפר המושרש ביציבות, הפרפר הנו הצמח המעופף. לאחר שהכרנו לדעת זיקה זו שבין הצמח הקשור לאדמה לבין הפרפר המשוחרר על ידי השמים, מייסדים אנו כעת את הגשר שבין עולם בעלי החיים ועולם הצמחים וכך נוכל כעת לשאת מבטנו כלפי מטה בלא-אכפתיות מסוימת על כל הדברים הנדושים שטוענים האנשים לגבי כיצד נתהוותה הפריה לפתע פתאום וכיוצא בזה. השגות שטחיות אלה לעולם לא יובילו אותנו לאותם אזורים ביקום שאליהם עלינו להגיע. אל ספירות אלה אפשר להגיע אך ורק כשההשגות השטחיות יכולות להעבירנו אל מושגים אמנותיים, כך שנוכל אז להגיע אל התמונה שבה נראה כיצד מתהווה מאוחר יותר מהפרפר – ילוד השמיים המופקד אצל השמש בלבד – הצמח – על ידי ביצת פרפר זה שהשתנתה במטמורפוזה באורח כזה שבה בשעה שקודם לכן הופקדה אצל השמש מופקדת הינה כעת אצל האדמה.

—————————————-

  1. הערת העורך: הקשר בין פרפר לזיכרון יוסבר בהמשך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *