האדם כסימפוניה של מילת הבריאה – 03

האדם כסימפוניה של מילת הבריאה

רודולף שטיינר

12 הרצאות שניתנו בדורנאך שוויץ

מ – 19.10.1923 עד 11.11.1923  GA 230

תרגום מאנגלית: עלי אלון

תיקונים: דליה דיימל

עריכה: דניאל זהבי

הספר יצא בעברית בהוצאת חירות: ראו כאן

 

חלק ראשון

הקשר שבין תנאי קיום בקוסמוס

ועל האדמה.

עולם בעלי החיים והאדם.

לא תוכלו לעסוק באדם באמצעות לוגיקה בלבד, אלא דרך הבנה שניתן להגיע אליה אך ורק כאשר האינטלקט, כצורך, יראה את העולם כיצירת אמנות.

הרצאה שלישית: 21.10.1923

אנו ניסינו, ושוב מהיבט מיוחד, לשבץ את הישות האנושית לתוך היקום. היום ברצוננו לקדם את הנושא בדרך שתצרוף, ניתן לומר, כל דבר לתוך שלמות אחת. במהלך חיינו הפיזיים חיים אנו על פני האדמה; מוקפים על ידי אותם מאורעות ועובדות המצויים סביב לנו בשל החומר הפיזי של האדמה. חומר זה נלוש ומעוצב באורח רב צורני ביותר על מנת שיתאים לישויות ממלכות הטבע ועד לצורת אנוש עצמה. האלמנט העיקרי בכל זה הוא החומר הפיזי של האדמה. היום, הואיל ויהיה עלינו לדבר מיד על ההפך ממנו, הבה ונקרא לחומר זה בשם: הסובסטנציה הפיזית של האדמה והיא כוללת את כל אשר מהווה את היסוד החומרי לצורות הארציות השונות. ולאחר מכן הבה ונפריד ממנה כל דבר ביקום שהוא ההפך מסובסטנציה פיזית זו, הינו, סובסטנציה רוחית זו מהווה את התשתית לא רק לנפש שלנו אלא אף לכל אותן תצורות ביקום שבהיותן תצורות רוחיות קשורות לתצורות פיזיות.

אין זה צודק לדבר אך ורק על חומר פיזי או על סובסטנציה פיזית. חשבו אך על העובדה שעלינו לשבץ לתוך כל התמונה כולה של העולם את הישויות של ההיררכיות העליונות. לישויות אלה מההיררכיות העליונות אין כל סובסטנציה ארצית, שום סובסטנציה פיזית במה שבהתייחס אליהן נכנהו בשם הטבע הגופני שלהן. מה שיש להן זוהי סובסטנציה רוחית. כאשר מסתכלים אנו במה שארצי הוא נעשים אנו מודעים לסובסטנציה פיזית. כאשר יש לאל ידנו להתבונן במצוי מחוץ לארצי נעשים אנו מודעים לסובסטנציה רוחית.

כיום יודעות הבריות אך מעט ביחס לסובסטנציה רוחית, משום כך מדברות הן גם על אותה ישות-ארצית, שמשתייכת הן לפיזי והן לרוחי, הישות האנושית, כאילו גם לה סובסטנציה פיזית בלבד. אך לא כן הדבר. האדם נושא בפנימו הן סובסטנציה רוחית והן פיזית באורח בולט כל כך עד כדי להדהים כל מי שאינו רגיל לשים לב לדברים כאלה. ואם נתבונן למשל באותו אלמנט באדם שמוביל אותו לתנועה, הינו, במה שקשור למערך הגפיים האנושי ובהמשכו פנימה בפעולת העיכול כי אז לא יהיה זה נכון לדבר בראש ובראשונה על סובסטנציה פיזית. מיד תבינו זאת ביתר דיוק. למעשה אנו מדברים נכונה על הישות האנושית כשרואים אנו את החלק הקרוי החלק התחתון של טבעו כשהבסיס לו היא סובסטנציה רוחית. כך שאילו עמדנו לאפיין את הישות האנושית באורח סכמטי היה עלינו לומר: האדם התחתון מגלה לנו לאמיתו של דבר יצירה בסובסטנציה רוחית וככל שנתקרב יותר אל הראש האנושי נראה שהאדם מורכב שם יותר מסובסטנציה פיזית. בעיקרו של דבר מתהווה הראש מסובסטנציה פיזית. אולם ביחס לרגלים, על אף שעלול הדבר להישמע כמגוחך, יש לומר, שבעיקרו של דבר נוצרות הן מסובסטנציה רוחית. כך שבהתקרבנו אל הראש עלינו לאפיין את הישות האנושית באורח כזה שנאפשר לסובסטנציה רוחית לחדור לתוך סובסטנציה פיזית: וזאת בראש האנושי שמכיל בעיקר סובסטנציה פיזית. מצד שני, סובסטנציה רוחית חודרת, באורח נאה במיוחד, למקום שהאדם מותח את רגליו, מותח את זרועותיו, אם רשאי אהיה לנסח זאת כך, לתוך החלל. דומה הדבר אכן כאילו הדבר החשוב ביותר עבור זרוע ורגל הוא היותן כך מלאות בסובסטנציה רוחית, כאילו זוהי עצם מהותן. בדוגמת הזרוע והרגל דומה הדבר אכן כאילו אך שוחות הן בסובסטנציה רוחית; בה בשעה שהראש מהווה תצורה קומפקטית המורכבת מסובסטנציה פיזית. בצורה זו שיש לאדם, עלינו להבחין לא רק בסובסטנציה אלא אף בכוחות וכאן שוב עלינו להבחין בין כוחות רוחיים ולבין כוחות ארציים, פיזיים.

באשר לכוחות – הפוכים הדברים לחלוטין. בה בשעה שאצל מערכת הגפיים והעיכול – הסובסטנציה רוחית היא, הרי שהכוחות שבגפיים, ולמשל ברגליים, כוחות פיזיים כבדים הם. ובה בשעה שהסובסטנציה של הראש היא פיזית, הרי שהכוחות הפעילים בו רוחיים הם. כוחות רוחיים מתפקדים בראש: כוחות פיזיים פועלים דרך הסובסטנציה הרוחית של מערכת הגפיים והעיכול באדם. את הישות האנושית ניתן להבין באורח מלא אך ורק כאשר מבחינים אנו באזור העליון, את ראשה וכן את החלק העליון של החזה המהווים למעשה סובסטנציה פיזית שבה פעילים כוחות רוחיים (עלי להזכיר שהכוחות הרוחיים הנמוכים ביותר פעילים בנשימה) ועלינו לראות את חלקו התחתון של האדם כתצורה המורכבת מסובסטנציה רוחית, בה פועלים כוחות פיזיים. אלא שצריך להיות ברור לנו מהי זיקת דברים אלו לאדם, בינם לבין עצמם. כי הישות האנושית אף מקרינה את טבע ראשה לתוך כל האורגניזם שלה, כך שהראש – שהוא כפי שהנו משום שהוא מורכב מסובסטנציה פיזית שפועלים בה כוחות רוחיים – אף מקרין את כל טבעו לתוך החלק התחתון של הישות האנושית. מצד שני, מה שהאדם הנו בשל הסובסטנציה הרוחית שלו, בה פועלים כוחות פיזיים, דבר זה פועל כלפי מעלה לתוך החלק העליון של האורגניזם. בפעילויות אלה בישויות האנושיות קיים יחס גומלין הדדי. אפשר למעשה להבין את האדם אך ורק כאשר רואים אותו באופן זה כמורכב מסובסטנציות רוחית-פיזית ומדינמיקה רוחית-פיזית, כלומר ממה שטבעו טבע-כוחות.

זהו דבר בעל חשיבות עצומה. כי אם נסיט מבטנו מהתופעות החיצוניות וניכנס לתוך ההוויה הפנימית יתבהר לנו למשל, ששום אי סדירות לא תורשה להיכנס לתוך חלוקה זו של מה שטבע-סובסטנציה לו ושל מה שטבע-כוחות לו אצל הישות האנושית.

אם מה שצריך למשל להיות סובסטנציה זכה באדם, חדור בעוצמה רבה יותר על ידי חומר פיזי, על ידי סובסטנציה פיזית, אם סובסטנציה פיזית שצריכה למעשה לנטות כלפי מעלה לכיוון הראש מורגשת בעוצמה רבה מדי במטבוליות, כי אז יושפע העיכול בעוצמה רבה מדי על ידי מערך הראש והאדם ייעשה חולה וסוגים מוגדרים למדי של חולי מתהווים. ואז בין התפקידים של המרפא יהיה להשבית ולגרש את תצורת הסובסטנציה הפיזית שנכנסת בלתי-קרואה לתוך הסובסטנציה הרוחית. ומצד שני כשמערכת העיכול של האדם, באורח המיוחד שפועלת היא על ידי כוחות פיזיים כסובסטנציה רוחית, כשמערכת עיכול זו נשלחת כלפי מעלה לעבר הראש כי אז נעשה הראש חדור רוחיות בעוצמה רבה מדי – או אז מתחוללת ספיריטואליזציה עזה מדי בראש. והואיל ודבר זה מהווה אף הוא מצב חולי יש להשגיח על שיגור די כוחות הזנה פיזיים אל הראש על מנת שיגיעו אל הראש באורח כזה שלא ייעשו לחדורי רוחיות.

כל מי שיפנה את תשומת לבו אל האדם בבריאות ובחולי יוכל עד מהרה לתפוס את התועלת שבחלוקה זו אם מעוניין הוא באמת ולא באשליה חיצונית. אולם גם משהו שונה בתכלית פועל בעניין זה. מה שפועל כאן – העובדה שהאדם חש עצמו כישות המורכבת באורח שאפיינתי – דבר זה נשאר תחילה לתודעה הרגילה של ימינו בלא-מודע. שם, ללא ספק, הוא מצוי כבר: ושם בוקע הוא ועוטה כמעין הלך-נפש, כמעין אורח-חיים באדם, אולם ראיה רוחית לבדה עשויה להביא זאת למלוא התודעה. אוכל לאפיין לכם ראיה רוחית זאת כך: האדם שיודע ממדע ההתקדשות של ימינו סוד זה של הישות האנושית, שהראש הנו האורגן החשוב ביותר, העיקרי, שזקוק לסובסטנציה פיזית בד בבד עם כוחות רוחיים; שיודע, נוסף לכך, שהדבר החשוב ביותר במערכת הגפיים והמטבוליות – זוהי סובסטנציה רוחית הזקוקה לכוחות פיזיים – לכוחות הגרביטציה, שווי משקל ושאר כוחות פיזיים, על מנת להתקיים; שיכול כך לחדור בראיה רוחית לתוך סוג זה של הישות האנושית ואשר מפנה לאחר מכן את מבטו אחורה אל קיום ארצי אנושי זה – כאן חייב אדם להכיר עצמו כבעל-חוב עצום לעולם. כי עליו להודות שעל מנת להחזיק מעמד בקיומו האנושי דרושים לו תנאים מסוימים. אולם דרך עצם תנאים אלה נעשה הוא לבעל חוב לאדמה. ללא הרף גוזל הוא משהו מהאדמה. והוא רואה את עצמו חייב לומר שהסובסטנציה הרוחית, שבתור אדם נושא הוא בפנימו במהלך הקיום הארצי – האדמה זקוקה לה למעשה. כשהאדם עובר דרך המוות עליו להשאיר, לאמיתו של דבר, מאחוריו על האדמה סובסטנציה זו, כי האדמה זקוקה, באורח מתמשך והולך לסובסטנציה רוחית למען התחדשותה.

אולם את הדבר הזה אין האדם יכול לעשות, כי אז לא יהיה לאל ידו לעבור בנתיבו האנושי בפרק הזמן שלאחר המוות. עליו לקחת סובסטנציה רוחית עמו עבור החיים שבין המוות ולידה מחדש, הוא זקוק לה, שאלמלא כן היה נעלם כביכול לאחר המוות, אילו לא היה לוקח עמו סובסטנציה רוחית זו.

אך ורק בשׂאת האדם סובסטנציה רוחית זו של המערך המטבולי והגפיים שלו דרך שער המוות יכול הוא להתנסות באותן טרנספורמציות שעליו להתנסות בהן שם. הוא לא היה יכול לפגוש את התגשמויות העתיד שלו אילו היה נותן חזרה לאדמה סובסטנציה רוחית זו שלמעשה הוא חב לה אותה. אין הוא יכול לעשות זאת והוא נשאר בעל חוב. וזהו דבר שאין אמצעים לשפרו כל עוד נשארת האדמה בעידן האמצעי שלה. לקץ קיום האדמה ישתנו פני הדברים.

כך הדבר אמנם, ידידי היקרים, שמי שמשקיף על החיים בראיה רוחית אין ברשותו אך ורק את אותם סבל וצער – ואולי גם את אותם אושר ושמחה – שהחיים הרגילים מציעים, אלא, עם ראיית הרוחי מופיעים רגשות קוסמיים, סבל ושמחה קוסמיים. לא ניתן לנתק את ההתקדשות מהופעת סבל קוסמי שכזה כגון, למשל, העובדה שבה יש להודות: פשוט משום שעלי לקיים את אנושיותי עלי להפוך את עצמי לבעל חוב לאדמה. לא אוכל לתת לאדמה את מה שהייתי בעצם צריך לתת לה, אילו הייתי פועל, במשמעות קוסמית, באמת ובתמים.

העניינים דומים ביחס לסובסטנציה המצויה בראש. הואיל ובכל מהלך חיי האדמה פועלים כוחות רוחיים בסובסטנציה הפיזית של הראש, מתנתקת סובסטנציית-ראש זו מן האדמה. על האדם ליטול מן האדמה את הסובסטנציה עבור ראשו. אולם עליו להחדיר, על מנת להוות אדם, לסובסטנציה זו של ראשו, באורח מתמשך והולך, גם כוחות רוחיים על-ארציים. כאשר מתה הישות האנושית, מהווה דבר זה משהו מטריד מאוד לאדמה, כי עליה ליטול כעת חזרה את הסובסטנציה של הראש האנושי שנעשתה כבר זרה לה. כשהישות האנושית עוברת דרך שער המוות ובמוסרה את סובסטנציית ראשה לאדמה כי אז פועלת סובסטנציית-ראש זו, שחדורה כולה ברוחיות, שנושאת בפנימה את מה שנובע מהרוחי, פועלת היא למעשה כרעל, כאלמנט מפריע באמת, בכלל החיים עלי אדמה. בהתבונן אדם לתוך אמת הדברים הללו, נאלץ הוא לומר לעצמו שהדבר הישר ביותר לעשותו הנו לקחת עמו סובסטנציה זו דרך שער המוות כי למעשה תהיה תואמת יותר לאזור הרוחי שבו עובר אדם בין המוות ולידה מחדש. אין הוא יכול לעשות כך, כי אילו נוטל היה האדם עמו סובסטנציה ארצית חדורת רוחיות זו, כי אז היה יוצר, באורח מתמשך והולך, משהו מנוגד לכל התפתחותו בין המוות ולידה מחדש. יהיה זה הדבר האיום ביותר שעלול לקרות לאדם אילו לוקח היה עמו סובסטנציית-ראש זו שחדורה ברוחיות. הדבר היה פועל ללא הרף על שלילת התפתחותו הרוחית בין המוות ולידה מחדש.

חייב אדם להכיר בדבר, כשמתבונן הנהו לתוך האמת של דברים אלה, שגם כאן נעשה אדם לבעל חוב לאדמה. משהו שביחס אליו חוב לו לאדמה אולם הוא אינו יכול להשתמש בו. עליו להשאירו תמיד מאחוריו. אין הוא יכול לקחתו עמו. מה שעל האדם להשאיר לאדמה נוטל הוא אותו ממנה. מה שעל האדם ליטול עמו, מה שאין לו שימוש עבורו, את זה מוסר האדם לאדמה בעפרו הארצי ועל ידי כך גורם הוא לאדמה סבל עצום בכל חייה, בכל סך הוויתה.

אכן כך הדבר, שתחילה, דרך ראיה רוחית, מכביד משהו על הנפש האנושית, משהו בדומה לרגש אדיר של טרגדיה, ורק כאשר סוקרים עידני זמן נרחבים יותר, כשמתבוננים בהתפתחות של עידנים שלמים, רק אז יגדלו הסיכויים שכאשר תתקרב האדמה לסיומה, בשלבים מאוחרים יותר של האבולוציה האנושית בעידני יופיטר, וונוס וולקן, יוכל האדם לשקם את האיזון, לאפס את החוב.

וכך, אין זה רק בעבור אדם דרך החוויות של הווית חיים אחת ויחידה שמעצב הוא את הקרמה: האדם יוצר קרמה, קרמת עולם, קרמה קוסמית מעצם העובדה שהוא הנו ישות אנושית ארצית, שהוא תושב האדמה ומפיק את הסובסטנציה שלו מן האדמה.

כאן אפשר להסיט את המבט מן האדם ולהתבונן ביתר הטבע ולראות, על אף שהאדם חייב להעמיס על עצמו את החוב שאודותיו זה עתה סיפרתי לכם, כיצד משתקם האיזון באורח מתמשך והולך על ידי ישויות קוסמיות. וכאן חודר האדם לתוך סודות מופלאים של הקיום, לתוך סודות אשר בהתחברם זה לזה הופכים למשהו שממנו יוכל האדם לרכוש שמץ מושג ביחס לחכמת העולם.

הבה ונסיט מבטנו מן האדם ונרכז אותו במשהו שמסב אליו תשומת לב רבה מצדנו במהלך מספר הימים האחרונים. הבה ונפנה מבטנו לעולם הציפורים שהנשר מייצג אותו בפנינו. דיברנו על הנשר כעל נציג עולם הציפורים, כעל היצור שממזג בו את התכונות ואת הכוחות של ממלכת-הציפורים. כאשר אנו בוחנים את הנשר, בוחנים אנו למעשה, ביחסיהן הקוסמיים, את כל התכונות ששוררות בעולם הציפורים כחטיבה אחת. בעתיד אדבר איפוא פשוט על 'הנשר'.

אמרתי לכם שהנשר תואם בעצם לראש האדם ושאותם כוחות שמסבים להתהוות מחשבות בראש האנושי מסבים להתהוות פלומת הנוצות אצל הנשר, כך שכוחות האוויר רווי-השמש, כוחות האוויר רווי-האור פועלים למעשה בפלומת הנוצות של הנשר. זהו אשר זוהר בפלומת הנוצות של הנשר – כוח האוויר רווי האור.

לנשר, שאפשר לייחס לו ללא ספק תכונות רעות רבות, באשר לישותו הקוסמית, התכונה הראויה לציון שמחוץ לעורו, בתצורת פלומתו, כל דבר שאצוּר בו, שנוצר בו על ידי כוחות האוויר רווי אור השמש, מה שמתרחש כאן אפשר לשים לב אליו, למעשה, אך ורק כשהנשר מת.

כי רק כאשר מת הנשר נעשים הננו מודעים לכך איזה עיכול שטחי לו בהשוואה לעיכול הרב-פעלים של הפרה, בתהליך העלאת גרה המצוי אצלה. הפרה הינה בעל החיים בהא הידיעה של העיכול – ושוב: כנציגה של יצורים רבים מממלכת בעלי החיים. כאן מתממש העיכול באורח מודגש. הנשר, בדומה לכל הציפורים, מעכל באורח שטחי, הוא אך מתחיל בעניין העיכול. אצל הנשר, בהשוואה לכל קיומו, מהווה העיכול אך תהליך בעל משנה-חשיבות והיחס אליו כזה, ולעומת זאת כל דבר אצל הנשר שעניינו בפלומת הנוצות מתנהל כדת וכדין (אצל כמה ציפורים אחרות עוד יותר מאשר אצלו). כל דבר המתייחס אל הנוצות מתבצע בזהירות עצומה. נוצה כזאת מהווה באמת מבנה מופלא. כאן מוצאים אנו באורח בולט היטב את מה שאפשר לקרוא לו חומר ארצי, שהנשר נוטל מהאדמה, כשהוא חדור ברוחיות על ידי כוחות מהמרומים, אולם באורח כזה שהנשר אינו מטמיע אותו, כי הנשר אינו טוען להתגשמות מחדש, ועל כן אין הוא מוטרד בגין מה שיקרה לחומר הארצי של פלומת נוצותיו עקב פעילות הכוחות הרוחיים מהמרומים. אין הוא צריך להיות מודאג ביחס להמשך בעולם הרוחי.

וכאשר מת הנשר ונוצותיו מתפוררות, וכפי שהוזכר, לדבר זה תוקף לגבי כל ציפור וציפור, עולה החומר הארצי חדור הרוחיות לארץ הרוח והופך שוב לסובסטנציה רוחית.

רואים הנכם שיש לנו כאן משחק גומלין ראוי לציון באשר לזיקת הראש שלנו לנשר. מה שאין אנו יכולים לעשותו, הנשר יכול. יכול הוא באורח מתמשך והולך לדלות מהאדמה את מה שנעשה חדור-רוחיות באדמה דרך כוחות רוחיים שפועלים על סובסטנציה ארצית.

גם משום כך חווים אנו חוויה עצומה בראותנו נשר במעופו. חווים אנו אותו כמשהו זר לאדמה, משהו שזיקה יתרה לו לשמי השמיים מאשר לאדמה, על אף שדולה הנו את הסובסטנציה שלו מהאדמה. אולם, כיצד עושה הוא את הדבר הזה? משיג הוא את הסובסטנציה שלו באורח כזה, שבהתייחס לאדמה מהווה הוא גזלן ותו לא. כי לפי מה שאפשר לכנותו בשם: חוק קיום האדמה הרגיל והפשוט, לא סופקו שום אמצעיים לנשר כדי להשיג דבר כלשהוא. הוא נעשה לשודד. הוא גונב את הסובסטנציה שלו, כפי שנעשה בכל מיני דרכים על ידי ממלכת הציפורים כחטיבה אחת. אולם הנשר משיב את האיזון על כנו, הוא גונב את הסובסטנציה הגשמית שלו אך מאפשר לה להיות חדורה בכוחות שקיימים ככוחות רוחיים באזורים העליונים. ולאחר המוות נושא הוא עמו לארץ הרוח את אותם כוחות ארציים חדורי רוחיות אשר גנב. אצל הנשרים נפרס החומר הארצי חדור הרוחיות לתוך ארץ הרוח.

והנה גם חיי בעלי החיים אינם מסתיימים כאשר מתים הם. יש להם משמעות משלהם ביקום. הנשר במעופו מהווה סימבול בלבד של ישותו המהותית. עף הנהו כנשר פיזי, כן, אבל הוא עף הלאה לאחר מותו! החומר הפיזי חדור הרוחיות של טבע הנשר עף לתוך היקום כדי להתלכד עם הסובסטנציה הרוחית של ארץ הרוח.

ועתה, הבה ונפנה לקצה אחר אל משהו שגם אותו למדנו במהלך ימים אלה, הבה ונפנה אל הפרה, המכובדת כל כך על ידי ההינדו. כאן לפנינו הקצה המנוגד. כשם שהנשר דומה מאוד לראש, כך דומה הפרה מאוד למערכת העיכול האנושית. הפרה הינה בעל-חיים של עיכול. ועל אף שעלול הדבר להישמע מוזר יש לומר שבעל חיים של עיכול זה מכיל בעיקר סובסטנציה רוחית שלתוכה אך מופץ ומפוזר החומר הפיזי שנעכל. אצל הפרה מצויה הסובסטנציה הרוחית ומכל מקום חודרת לתוכה הסובסטנציה הפיזית ונספגת ומנוצלת על ידי הסובסטנציה הרוחית. כך הדבר על מנת שדבר זה יתרחש באופן יסודי שכזה, שתהליך העיכול אצל הפרה יתקיים באורח כה מקיף ומהותי. זה מהווה, לאמיתו של דבר, את תהליך העיכול היסודי ביותר שאפשר להעלות על הדעת ומבחינה זו, אם רשאי אהיה לנסח זאת כך, הפרה מטפחת את אשר מהותי הנו לטבע בעל החיים באורח יסודי יותר מאשר כל בעל חיים אחר במשמעות אבסולוטית. מביאה היא לאמיתו של דבר טבע-חייתי, אגואיזם חייתי זה, אנוכיות חייתית זו, מתוך היקום כלפי מטה אל האדמה, מטה-מטה לתוך האזור של גרביטציית האדמה.

לשום בעל חיים אחר אין את אותה הפרופורציה שבין משקל הדם ובין כלל משקל הגוף כפרה. לבעלי חיים אחרים יש פחות דם או יותר דם מאשר לפרה בפרופורציה למשקל הגוף. ולמשקל, לגרביטציה ולדם קשר לאגואיזם. לא עם האגו – זה מצוי אצל האדם בלבד, אלא עם האגואיזם, בקיום נפרד. הדם אף עושה מבעל החיים – בעל חיים ולפחות כך הדבר אצל בעלי החיים המפותחים. ועלי לומר, שהפרה פותרת את בעיית העולם באשר לפרופורציה הנאותה שבין משקל הדם ומשקל כל הגוף – כשקיים רצון להיות בעל חיים יסודי ככל האפשר.

רואים אתם שלא לשווא כינו הקדמונים את גלגל המזלות בשם 'גלגל החיות'. גלגל המזלות מחולק ל-12 חלקים; סך כולו מחולק לשנים-עשר חלקים נפרדים. אותם כוחות שמגיעים ובאים מהקוסמוס, מגלגל המזלות, לובשים צורה ותבנית אצל בעלי החיים. אולם שאר בעלי החיים אינם חופפים כה בדיוק לפרופורציה של גלגל המזלות. אצל הפרה מצוי אחד חלקי שנים עשר מגופה במשקל הדם שלה, אצל הפרה מהווה משקל הדם החלק השנים-עשר ממשקל הגוף, אצל החמור רק אחד חלקי עשרים, אצל הכלב – עשירית. לכל שאר בעלי החיים פרופורציות שונות. אצל האדם מהווה הדם החלק השלשה-עשר ממשקל הגוף.

רואים אתם שהפרה דואגת לכך שבמשקלה תבטא את טבע בעל החיים באופן כזה, שתהווה היא באופן יסודי ככל האפשר את הביטוי של הקוסמי. עובדה שחוזר הנני ומזכיר במהלך ימים אלה היא, שרואה אדם מן הגוף האסטרלי של הפרה, שמבטאת היא אכן משהו מרומם בסובסטנציה החומרית-פיזית, ודבר זה בא לידי ביטוי בעצם העובדה שהפרה מחזיקה בחלוקה ל – 12 ביחסי המשקל הפנימיים שלה. הקוסמי שבה מצוי בפעולה. כל דבר ששייך לפרה יש לו טבע כזה שהכוחות של האדמה פועלים לתוך סובסטנציה רוחית. אצל הפרה נאלץ הכובד הארצי להתחלק בהתאם לפרופורציה של גלגל המזלות. הכובד-הארצי חייב לסגל עצמו לאפשר לחלק ה-12 מעצמו לנפול לאגואיזם. מה שמצוי ברשות הפרה כסובסטנציה רוחית חייב להיכנס כצורך לתוך תנאים ארציים.

וכך, מהווה הפרה הרובצת באחו סובסטנציה רוחית באמת ובתמים, שחומר ארצי נוטל, קולט ועושה אותו דומה לעצמו.

כאשר הפרה מתה יכולה סובסטנציה רוחית זו שהפרה נושאת בקרבה להינטל על ידי האדמה יחד עם החומר הארצי למען ברכת החיים של כל האדמה. והאדם צודק כאשר חש הנהו ביחס לפרה כך: את הנך בהמת ההקרבה האמיתית, כי את נותנת כל הזמן לאדמה את מה שהיא צריכה, את הדבר שבלעדיו היא לא תמשיך להתקיים, שבלעדיו היא תתקשה ותתייבש כליל. נותנת את ללא הרף סובסטנציה רוחית לאדמה ואת מחדשת בכך את התנועתיות הפנימית, את הפעילות החיה הפנימית של האדמה.

כאשר משקיפים הנכם, מצד אחד, על האחו ועל הבקר הרובץ שם, ומצד שני צופים הנכם בנשר במעופו, כי אז לפניכם הניגוד הבולט שביניהם: הנשר אשר עם מותו נושא עמו לתוך מרחבי ארץ הרוח את אותו חומר ארצי אשר עקב היותו חדור רוחיות נעשה חסר-תועלת לאדמה, והפרה, אשר עם מותה נותנת לאדמה חומר שמיימי וכך מחדשת את האדמה. הנשר נוטל מן האדמה את מה שאין היא יכולה עוד להשתמש בו, את מה שחייב לחזור אל ארץ הרוח, הפרה נושאת לתוך האדמה את מה שהאדמה זקוקה לו ללא הרף ככוחות מחדשים מארץ-הרוח.

כאן נעשים הנכם מיודעים למשהו בדומה להתנחשלויות של רגשות ומחישות מתוך מדע-ההתקדשות. בדרך כלל מאמינים ביחס למדע התקדשות, שניתן ללא ספק ללמוד אותו, אלא שהתוצאה לא תהיה מאומה מלבד מושגים ורעיונות. ממלא אדם את ראשו ברעיונות על העל-חושי, כשם שממלא אדם בדרך כלל את ראשו ברעיונות על ענייני החושים. אולם לא כך הדבר. בחודרנו הלאה והלאה לתוך מדע-התקדשות זה נגיע לנקודה שבה נדלה ממעמקי הרגשות והמחישות של הנפש את הווית הקיום שאודותיה אף לא ניחשנו דבר קודם לכן ואשר קיימת אף על פי כן בלא מודעות בכל ישות אנושית. נגיע לנקודה בה נחווה את כל הווית הקיום באורח שונה מכפי שחווינו אותה עד אז. כך אוכל לתאר לכם חוויה השייכת למעשה לתפיסה המקיפה מלאת החיים של המדע הרוחי, של מדע ההתקדשות, זוהי החוויה שתגרום לנו להכיר בדבר, שאילו היה על האדמה האדם לבדו, היה עלינו להתייאש – בהכירנו את טבעו האמיתי – מן האדמה שמקבלת תדיר את מה שזקוקה היא לו, כלומר, שבזמן הנאות פורש חומר חדור רוחיות, וסובסטנציה רוחית מתקבלת. יכולים אנו לחוות בקוטביות שבין האדם וישות האדמה, בקוטביות שגורמת לכאב רב, רב מאוד. הדבר גורם לכאב כי עלינו להודות שאם האדם יהיה אדם כדת וכדין על פני האדמה, האדמה לא תוכל להוות אדמה כדת וכדין בגלל האדם. האדם והאדמה זקוקים זה לזה אולם האדם והאדמה אינם יכולים להעניק תמיכה הדדית זה לזו. למה שזקוקה הישות של האחד הולך לאיבוד למשנהו, ומה שזקוקה הישות של השני הולך לאיבוד לראשון. לא היתה לנו וודאות ביחס ליחסי-חיים בין האדם והאדמה אילו העולם הסובב לא היה מאפשר לנו לומר: מה שהישות האנושית אינה יכולה לבצע בעניין נשיאת סובסטנציה ארצית חדורה רוחיות אל ארץ הרוח – מתבצע דבר זה על ידי ממלכת-הציפורים. ומה שאין האדם מסוגל לעשותו בעניין נתינת סובסטנציה רוחית לאדמה, מוצא אל הפועל על ידי בהמות מעלות גרה, שהפרה מייצגת אותן.

באורח זה, כפי שרואים הנכם, מתעגל העולם להיותו חטיבה שלמה אחת. אם נביט באדם בלבד תיכנס אי-וודאות לרגשותינו בעניין ישות האדמה. אם נסתכל במה שסובב את האדם תשוקם תחושת הוודאות שלנו.

כעת, תתמהו אף פחות, שתפיסת עולם דתית, שחודרת לעומק רב כל כך לתוך הרוחי כהינדואיזם, מכבדת את הפרה, כי היא בעל החיים שמחדיר רוחיות ללא הרף לאדמה, אשר מעניקה ללא הפוגות לאדמה אותה סובסטנציה רוחית שהיא עצמה נוטלת מן הקוסמוס. עלינו ללמוד לקבל בתור ממשות אקטואלית את התיאור, שמתחת לעדר בקר שרועה באחו, מומרצת האדמה לחיים שופעי עליצות, לחיים של עוצמה. ששם מלמטה שמחות הרוחות האלמנטריות, משום שמובטחת להן תזונתן מן הקוסמוס מעצם קיומם של היצורים הנוגסים בעשב מעליהם. ועלינו לתאר לעצמנו תמונה נוספת, תמונת המעגל האווירי הרוקד ושמח של הרוחות האלמנטריות המרחפות מסביב לנשר. או אז ידמה אדם לעצמו שוב ממשויות רוחיות, ובממשויות הרוחיות יראה את הפיזי. הוא יראה את הנשר ומסביבו פרושה ההילה שלו, ובמשחקן בהילה מתענגות רוחות האוויר ורוחות האש (של האוויר) האלמנטריות.

האדם יראה את ההילה הבולטת של הפרה שמתנגדת בעוצמה כה עזה לטבעה הארצי, הואיל וזו קוסמית כולה ויוכל לראות את שמחת החיים בחושֵי רוחות האדמה האלמנטריות, שכך יש לאל ידן לִצפות במה שאבד להן הואיל ונידונו לבלות את חייהן בחשכת האדמה. עבור רוחות אלה מהווה מה שמופיע אליהן בפרות – שמש. הרוחות האלמנטריות, שמקום משכנן באדמה, אינן יכולות להתענג על השמש הפיזית, אך יכולות הן להתענג על הגופים האסטרליים של בעלי החיים מעלי הגרה.

כן, ידידי היקרים, אכן קיימת היסטוריית-טבע ששונה היא ממה שניתן למצוא כיום בספרים. מה היא למעשה המטרה והמגמה של היסטוריית הטבע המצויה כיום בספרים?

זה עתה הופיע ההמשך לאותו ספר מאת אלברט שוויצר שבו דנתי לפני זמן מה. הלוא תזכרו את המאמר שלי שדן בספר קטן זה אודות התנאים הנוכחיים של התרבות, שהופיע לפני זמן מה ב'דאס גיתהאנום' (מספר 47 משנת 1923). ההקדמה לספרון זה מהווה אכן פרק עלוב בין היצירות הרוחניות של ימינו. כי בה בשעה שלספרון הראשון, שבשעתו דנתי בו, היה כושר מסוים ותובנה לראות מה חסר לתרבות שלנו, מהווה הקדמה זו פרק עלוב באמת. כי שוויצר נוטל לעצמו כאן את הזכות להיות הראשון שתפס, שבעיקרו של דבר הידע לבדו אינו יכול להוכיח שום דבר לחלוטין ושאֶל המוסר ואֶל השקפת העולם יש להגיע דרך משהו אחר מלבד הידע.

ובכן, ראשית, רבות נאמר אודות מגבלות הידע וזהו- כיצד אנסח זאת? – קוצר ראיה קטנוני מצדו של מישהו להאמין שהוא הנו הראשון שדיבר על מגבלות הידע. דבר זה נעשה על ידי מדעני הטבע על כל צעד ושעל. אין צורך שיתיימר שהוא הראשון שגילה את הטעות האיומה.

ומלבד זאת נראים הדברים כך, שהוגה-דעות מצוין כמו שוויצר – והוא אכן הוגה דעות מצוין כפי שאפשר לראות מספרו הקט – הגיע למסקנה שאם ברצוננו להחזיק בהשקפת-עולם, אם ברצוננו להחזיק באתיקה, כי אז עלינו להסיט מבטנו מן המדע ומן הידע, כי הללו, לאמיתו של דבר אינם נותנים לנו מאומה. המדע והידע המוכרים כפי שמוצגים הם כיום בספרים, היבטים אלה של מדע ושל ידע אינם מאפשרים לנו, כפי שטוען שוויצר, לגלות משמעות ביקום. כי אם יסתכל אדם בעולם כפי שעושים זאת אישים אלה, לא יוכל להתעלם מן המסקנה שאין שום מטרה לנשרים במעופם, מלבד העובדה שיכולים הם לשמש לתעשיית קובעי-מגן לצבא. בפרות תועלת פיזית כי הן נותנות חלב וכן הלאה. והואיל וגם האדם נחשב כישות פיזית בלבד, יש אף לו תועלת פיזית בלבד ולכל זה אין שום משמעות עבור העולם כחטיבה שלמה.

אם אין ברצונם של בני אדם להרחיק לכת מעבר לזה בוודאי שלא יגיעו לרמה שבה יכולה להיראות המשמעות שבעולם. עלינו לעבור אל מה שהרוחי, אל מה שמדע ההתקדשות יכול לומר לנו אודות העולם, או אז וודאי שנגלה את המשמעות של העולם, או אז נמצא משמעות זו שבעולם כשנגלה סודות מופלאים בכל הווית הקיום. סודות כאלה כפי שמתגלים בהקשר לנשר העומד למות ולפרה העומדת למות, וביניהם האריה העומד למות, שמצדו מחזיק בפנימו סובסטנציה רוחית וסובסטנציה פיזית באיזון על ידי ההרמוניה שמייסד הנו במקצב הנשימה והדם, והוא אשר מווסת – דרך הנפש הקבוצתית שלו, כמה נשרים נחוצים וכמה פרות דרושות לאפשר לתהליך הנכון הן כלפי מעלה והן כלפי מטה להתנהל באורח שתארתי לכם.

רואים אתם, ששלושת בעלי החיים: הנשר, האריה, השור או הפרה – נבראו מתוך ידע אינטואיטיבי נפלא. זיקתם לאדם חדורה ברגש. כי הישות האנושית, בהעמיקה להתבונן לתוך האמת שבדברים הללו, חייבת להסכים: הנשר נוטל ממני את התפקידים שאני עצמי איני יכול למלא דרך הראש שלי. הפרה נוטלת ממני את התפקידים שאני עצמי איני יכול למלא דרך המטבוליות ודרך מערך הגפיים שלי. האריה נוטל ממני אותם תפקידים שאני עצמי איני יכול למלא דרך המערך הריתמי שלי. וכך מתהווה משהו בקוסמוס המושלם ממני ומשלושת בעלי החיים.

כך, מפלס לו אדם את נתיבו ליחסים קוסמיים, וכך הוא מרגיש את ההקשרים העמוקים שבעולם, ולומד לדעת מה נבונים אותם כוחות ששוררים בעולם ההוויה שלתוכו נשזר האדם, ואשר חי ונע סביבו.

באורח זה רואים הנכם כיצד עלה בידנו לצרוף יחדיו לתוך שלמות את העניינים השונים שהגיעו לידיעתנו כאשר ביקשנו לגלות את זיקתו של האדם אל שלושת הנציגים של בעלי החיים שעליהם דיברנו במהלך השבועות האחרונים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *