האדם העל-חושי – 05

האדם העל-חושי בתפיסה אנתרופוסופית

רודולף שטיינר

5 הרצאות שניתנו בהאג

13-18 לנובמבר 1923 GA231

מגרמנית: אלישע אבשלום

יצא לאור ב-1997 בהוצאת תלתן

תודה לאלישע אבשלום מייסד הוצאת תלתן,

שתרם את התרגום לארכיב החינמי העברי לכתבי רודולף שטיינר

הרצאה חמישית – 18.11.1923

חוויית האחדות של האדם, הקוסמוס וההירארכיות בתפיסה העל-חושית של עולם המינרלים

עד כמה שניתן היה לעשות זאת במספר שעות, ניסינו לתפוס את מהלכו של האדם דרך העולם העל-חושי. העולם העל-חושי הוא אותו עולם בו שוהה האדם באופן בלתי אמצעי בחיים שבין מוות ללידה מחדש. אך העולם העל-חושי הוא גם זה אליו מגיעים כוחות האדם – גם אם עבור התודעה הרגילה נעשה הדבר בבלתי מודע – כאשר הוא שוהה כאן על האדמה בעולם הפיסי בגופניותו הפיסית והאתרית. כששוהה האדם בעולם פיסי זה, הוא חש את קיומו העל-חושי פחות או יותר כחידה העומדת בפניו – חידה שללא פתרונה, החלקי לפחות, לא יכול הלך הנפש שלו להגיע להרמוניה פנימית, ליציבות פנימית, לביטחון פנימי – אך גם לחריצות-חיים ולאהבה אנושית אמיתית.

דווקא כאשר מתבוננים באדם כאן על האדמה, מקבלים אספקט מסוים ביחס לאדם העל-חושי המאיר אותו באור כזה, שמתוך הארה זו ניתן להבין מדוע שלחו העולמות האלוהיים-רוחיים את בני האדם לעולם החושים הזה. האדם חייב תחילה לעסוק בהכרות הידע על העולם העל-חושי, כאן בעולם החושים. חייבת היתה להתפתח גישה שונה לגמרי כלפי חידות העולם העל-חושי, אם האדם היה מדבר אל המתים, אל האנשים המצויים בין מוות ללידה מחדש. דווקא משום כך יהיה זה מתאים ביותר להשלים עיונים אלה היום, על ידי כך שנאיר בנפשנו בכל הנוגע לשהייתו הארצית של האדם, את כל מה שחודר אותנו באופן המצביע באופן משמעותי על סודות העולם העל-חושי.

נסתכל על בני האדם, על עצמנו, כפי שאנו עומדים כאן בחיים הארציים. קודם כל ברשותנו חושינו – החושים מלמדים אותנו על כל מה שמצוי סביבנו בחיים הארציים, ואשר עם זאת מושפעים קודם כל ממה שגורם את שמחותינו הארציות, את אושרנו הארצי, אך גם את סבלנו וכאבנו הארציים. הבריות אינם חושבים תמיד מה משמעותם של כל הרשמים והחוויות של חושינו עבורנו, ובדיוק עיונים כמו אלה שערכנו כאן בימים האחרונים, מובילים אותנו אל מעבר לחיים הפיסיים, לאיזורים רוחיים. עשוי בקלות להיראות כאילו מדע רוח אנתרופוסופי מעין זה מביא את בני האדם לזלזול בחיי החושים, לכך שיאמרו: "חיי החושים הללו הם כה נחותים! אלו הדברים שהאדם חייב להימלט מהם כשהוא נמצא בחיים הארציים." אך תחושה זו היא האחרונה העשויה לנבוע מהתבוננות מדעית-רוחית. תחושה זו יכולה רק לומר לנו, שקיימת דרך נמוכה מסוימת לקבל את חיי החושים – כשאינם יכולים להתקשר בדרך הנכונה עם ערך אנושי וכבוד אנושי – אולם חייבת להיות דרך לאבד במובן מסוים את חיי החושים – באופן בו הם מופיעים באדם כחיי-חושים נמוכים – ולרוכשם מחדש במובן עמוק יותר מתוך עמדה גבוהה יותר, מתוך העמדה העל-חושית. היה עלינו לפחד מהתבוננות רוחית, אם היינו חייבים לומר לעצמנו שכל היופי החודר לנפשנו דרך ההתבוננות על עולם הצמחים המופלא, עולם הפרחים והפירות הפורח והשופע, כל מה שחודר אותנו כיופי באמצעות יתר הטבע, באמצעות ההוד של שמי הכוכבים וכן הלאה, הוא משמעותי במידה כה מועטה עבור חיי האדם, שמנקודת המבט של הכרת מדע-הרוח היינו חייבים לנטוש אותו בתור משהו "נחות".

אך הדברים אינם כך בשום פנים. אם נחזור בהתפתחות האנושות למה שהיה בגדר העלאה של ערך החיים האנושיים באמצעות המתקדשים ומורי ההתקדשות של התקופות השונות, נמצא שהמילים שביטאו אז המתקדשים לא זלזלו ביופי, בהוד ובגדוּלה של חיי החושים הארציים. כמה מופלאים היו לעיתים קרובות ביטויי האמנות הפואטית ואמנויות אחרות, בהן השתמשו המתקדשים עבור העל-חושי הגבוה ביותר! עליכם רק לחשוב על תמונה של משהו כמו פרח הלוטוס ודומיו, ותראו שהמתקדשים לא המעיטו מעולם בערך ביטויה של התפתחות החיים הרוחיים באמצעות תמונות של החושים, והם סברו שבראיית עולם החושים קיים משהו – או לפחות ניתן למצוא משהו – המוביל את האדם אל הגבוה ביותר.

באופן בו חש האדם בתחילה את עולם החושים הזה בתודעתו הרגילה, אין עולם זה יכול לספקו – ולא עקב כך שמה שחודר דרך עיניו, אוזניו וחושיו האחרים, קשור אמנם עם האני שלו, עם כל התפתחות האני, עם החיים המלאים של האני, אך אינו מביא לו מאומה עבור הביטחון הפנימי של "אני" זה. אנו מפנים את עינינו החוצה ליופי הפריחה. אנו רואים בה רבגוניות אינסופית. אחר כך אנו מפנים את המבט פנימה לאני שלנו, ועבור התודעה הרגילה נראה תחילה כמעט כאילו "אני" זה נעלם לנו. כמו נקודת-רוח בתוך פנימיותנו מופיע עבורנו מה שאיננו אומר הרבה יותר מאשר רק המילה הריקה "אני". אין זה מתמיה: חישבו רק על כך, שכדי שתוכל העין לראות היא חייבת להתכחש לעצמה. החושים הם בדיוק אלה החייבים להתמסר לעולם, כדי להיות מתווכים נאמנים של העולם עבור האדם. העין חייבת להיות שקופה לחלוטין, כדי שיופיעו באמצעותה הפריחה, הגדולה והיופי של עולם החושים החיצוני בברק ואור צבעוניים. וכך גם עם החושים האחרים.

איננו יודעים מאומה על חושינו. האם קיימת דרך כלשהי לדעת משהו על חושים אלה? לשם כך יש להיכנס שוב לעולם הרוח. כבר כדי לדעת משהו על החושים, אנו חייבים להיכנס לעולם הרוח.

אתם מכירים את התיאורים שנתתי על הדרכים לכניסה לעולמות העילאיים. הציבו לעצמכם לפני עין-הנפש בצורה חיה את מה שעשויה להיות ההכרה האימגינטיבית. כשאנו נכנסים להכרה האימגינטיבית, אנו נסוגים במובן מסוים מן הראיה החושית של העולם החיצון. אך המעניין מכל בדרך זו, הוא הדבר הבא, אותו ברצוני לתאר בצורה מוחשית.

כשאתם מתקרבים מתוך מדיטציה – המתאימה להתאמנויות המצויות בספרים הידועים – לעולם האימגינטיבי, כאשר אתם מתחילים לחתור להוצאתו של האדם האתרי שבכם מתוך האדם הפיסי שבכם כך שאדם אתרי זה, האדם העל-חושי הראשון שבכם, יגיע לסוג מסוים של תודעה, אתם יכולים להתחיל בצעד הראשון בו מצויים אתם בין ראיית החושים הרגילה לבין הראיה האימגינטיבית, בו לא הגעתם עדיין לראיה האימגינטיבית במלוא עיצובה, אך אתם מצויים בדרך לכך. עתה נניח, שאדם המצוי בדרך מראיית החושים הרגילה לראיה אימגינטיבית, עושה דרך לפסגת הר גבוה, העשירה באבנים, ובמיוחד אבני בדולח. האדם מסוגל באופן מיוחד לפתח כוחות נפשיים בפסגת הר בה מצויות אבני בדולח, כאשר הוא מתקדם בדרך זו לאימגינציה. אם הביא אדם להתפתחות יכולות נפשיות פנימיות מסוימות, ניתן לומר, בניסיון הראשון, נובע הדבר מכך שמכל מה שקיים בסביבתו הארצית הפיסית, אבני בדולח אלו בהרים הגבוהים יוצרות רושם מיוחד. אבני הבדולח הללו שבהרים הגבוהים כמעט אינן שקופות תחילה, אך ברגע בו אנו מתקדמים במשהו, ברגע בו חדרנו לנקודת המבט אותה אפיינתי, הופכות אבני הבדולח שקופות לחלוטין. אנו מעפילים על ההר, ואבני הבדולח מופיעות בפנינו כזכוכית שקופה – אך באופן כזה, שלנו עצמנו יש תחושה שמשהו זורם מאיתנו ומתחבר לאבני הבדולח הללו. דווקא בפני השטח החיצוניים ביותר של האדמה, אנו מתאחדים – באמצעות מין התמסרות מובנת מאליה של תודעתנו – עם פני השטח של האדמה.

ברגעים אלה אנו חשים כאילו היתה העין עצמה שולחת החוצה זרמים החודרים מטה אל תוך אבני הבדולח, ובאותם רגעים עצמם מתחילה לחיות בנו מעין הרגשה שבאמצעותה אנו חשים מאוחדים עם כל קיום האדמה. אך כשאנו עוברים באופן זה לאבן הבדולח וחשים עצמנו מאוחדים עם היקום כולו, עם הקוסמוס כולו, אנו יכולים בפעם הראשונה לרכוש אחדות עם הקוסמוס, אחדות שאיננו חולמים אותה או תופסים אותה במחשבה מופשטת בלבד. בדרך זו ניתן להגיע לתודעה אינטימית על מה שביטאתי במילים אלה: "את, אדמה, אינך לבד ביקום, את אדמה, איתי ועם כל הישויות האחרות המצויות על האדמה, מאוחדים עם היקום כולו!" ועל ידי מה שניתן לחוות באמצעות ההיהפכות-לאחד עם אבן הבדולח, אין רואים יותר את האדמה כנפרדת מכל יתר היקום, אלא כמעין ספירה אתרית שנוצרה מתוך ספירת האתר הקוסמית.

זוהי תחושה ראשונה. אתם רואים, שירים ומיתוסים עתיקים אחדים מהדהדים בצורה מופלאה על דבר זה או אחר מתוך הספרות הקדומה של תקופות הראיה הרוחית האינסטינקטיבית של האנושות – האנשים קוראים זאת היום ומקבלים על ידי כך רגשות נעלים, אך הדבר האמיתי המצוי בהם נעלם מהם. אדם אינו מסוגל למשל לתת לבהגוודגיטה או לחלקים אחרים מהספרות ההודית או המזרחית לפעול על נפשו באורח הנכון, אם אינו חווה באמצעות הכרה רוחית, את האופן הריאלי בו יכול האדם להפוך לאחד עם האדמה בדרך שתיארתי, ועל ידי כך להפוך לאחד עם הקוסמוס. שכן רבים מהלכי-הנפש של פיוטים עתיקים אלה הוכתבו על ידי הפיכה-לאחד זו עם הקוסמוס, על ידי הפיכה-לאחד המהווה מעין הליכה של התודעה במשותף עם האור החודר את הבדולח הקשה – אולם על ידי כך שהוא חודר עם הנפש האנושית עצמה את הבדולח הקשה, הופך הבדולח לעין קוסמית, שבעזרתה מסתכל האדם החוצה אל מרחבי היקום.

כך ביכולתנו לומר: כשאנו מתחילים לתאר במציאות את הכרת האדם העל-חושי, אנו חשים מאליו שאנו נאלצים לדבר בהסברים מופשטים ותיאורטיים, ולאחר מכן אנו נדחפים כמובן מאליו לצורת דיבור, המתקשרת עם האידיאות של כל תכנה הרגשי של נפש האדם. זהו מה שצריך להיכנס ללבנו בכל התבוננות על האדם העל-חושי: שלא ניתן לבטא את ההכרה על העל-חושי בלא לקשור אליה את האדם כולו, בלא להפוך את הרצון והרגש לאחד עם המחשבות והאידיאות. כמובן שיש לשאת את החיים. אך אם קשה לשאת משהו, הדבר שקשה ביותר לשאת עבור זה המכיר את מכלול הצד האנושי של ההכרה העל-חושית, הוא כאשר אנשים מסוים באים ומטביעים הכרה על-חושית זו בנוסחאות תיאורטיות טהורות. לאמיתו של דבר, כאשר מדברים בדרך תיאורטית על העולם העל-חושי, פועל הדבר כמו הכאב החושני כאשר מכניס אדם את אצבעו לאש. יש לתאר גם דברים אלה, כשמבקשים לתאר את האדם העל-חושי.

כאשר מתקדם האדם מעט הלאה בהכרה העל-חושית, כאשר הוא מסגל לעצמו את הראיה האימגינטיבית ולומד על ידי כך להכיר את מה שחי באדם באופן על-חושי בין הלידה למוות, הוא מגיע גם לכך שיסגל לעצמו בהכרה העל-חושית את מה שמתאים לאינספירציה, דרכה הוא מתבונן על מה שהיה האדם לפני הלידה, לפני הירידה אל הקיום הארצי, ומה הוא יהיה לאחר שיעבור את סף המוות. ביכולתו להסתכל אל כל מה שתיארתי בפניכם בימים אלה, כמעברה של דמות הפיסיונומיה האנושית דרך האיזורים השונים, עיצובו מחדש של האדם מחיים ארציים מוקדמים למאוחרים יותר. הוא יכול להסתכל בכל מה שתיארתי בפניכם כמעבר דרך עולמות הכוכבים השונים.

אולם הכרה זו מקבלת גוון מיוחד, באמצעותו אנו חודרים לפנימיותנו העצמית באופן כזה, שאנו אומרים לעצמנו: מה שמתואר כאן במעבר דרך החיים שבין מוות ללידה מחדש, חי בתוכנו גם כאשר אנו מצויים על אדמה פיסית זו. אכן, זה חי בבני האדם גם כשאנו עומדים על האדמה, ניתן לומר בחלל המרחבי, כילדים אנושיים חסרי משמעות בתוך הגוף הפיסי, סגורים בעורנו. כל התפארת וההוד הקוסמיים שניתן לתאר, חיים באדם עד כמה שהוא שייך לעולמות הכוכבים ולעולמות גבוהים עוד יותר, עולמות ההירארכיות הגבוהות. אך כשאנו חודרים בהכרה אל מה שחי בנו כאן כשארית ארצית של מה שהיתה עצם-ישותנו בין מוות ללידה מחדש, באותה מידה בה אנו חודרים אליה, ביכולתנו לעשות משהו נוסף עם פלנטת האדמה שלנו עצמה. ביכולתנו לחדור כעת לעומקיה, במקום בו מצויים עורקי המתכת, במקום בו אנו חודרים אל מרבצי העופרת, הכסף והנחושת, אל כל מה שחי באבנים באמצעות האלמנט המתכתי.

כשאנו מתבוננים באלמנט מתכתי זה של האדמה בחושים הרגילים, אין הוא אומר לנו מאומה מלבד זאת, שהוא מדבר מתוך סוג זה או אחר של אדמה. אך כשאנו חודרים אל האדמה עם המבט שהתחדד בעזרת הרוח, המספר לנו על האלמנט העל-חושי שבאדם, הופך האלמנט המתכתי באדמה למשהו מיוחד במינו. אז מתחיל כל אלמנט הנחושת, הכסף והזהב שבתוך האדמה, לדבר בשפה רבגונית ומלאת סוד. אז מופיע משהו להתבוננותנו העל-חושית, המקשר אותנו כבני אדם המהלכים על האדמה, עם כל הישות הנפשית החיה של האדמה עצמה. מרבצי המתכת אומרים לנו משהו. הם הופכים עבורנו לזיכרונות קוסמיים. כך הדבר באמת. חישבו על עצמכם: כשאתם מטפחים מנוחה פנימית של הנפש מפעילות, כשאתם מניחים לעלות לזיכרונות ישנים הנושאים לנפשכם דברים רבגוניים, אתם חשים עצמכם מאוחדים שוב עם מספר חוויות אותן עברתם, אתם חשים עצמכם מאוחדים עם מספר אנשים שהיו אהובים עליכם במהלך חייכם, ואולי עם מספר אנשים שהלכו מזמן לעולמם. אתם חשים עצמכם מנותקים מן הרגע הנוכחי, קשורים באינטימיות עם מכאובים ושמחות של רגעים קודמים אותם עברתם בחיים הארציים.

משהו דומה, אך במימדים גדולים, מתרחש כאשר אתם מתאחדים – כשאתם חדורים בפנימיותכם בהכרת-רוח ובתחושת-רוח – עם עורקי המתכת של האדמה. אז לא עובר אליכם משהו כמו באבן הבדולח, אותה הצבתם כאילו בראיה ברחבי היקום, אלא אתם מתאחדים כאן במובן מסוים עם שפתם המופלאה, אתם אומרים לעצמכם: כעת אני מאוחד עם פעימת הנפש והלב הפנימית ביותר של האדמה עצמה, עתה אני קולט זיכרונות שאינם שלי. בתוכי מהדהדים הזיכרונות המצויים ברשותה של האדמה עצמה מתקופות ארציות קודמות, בהן היא עצמה לא היתה עדיין אדמתנו, בהן לא היו עדיין עליה ובחיקה עולמות בעלי-החיים והצמחים בני זמננו, ובמיוחד לא עולם המינרלים בן-זמננו. אני נזכר יחד עם האדמה באותם זמנים ארציים קדומים, בהם היתה האדמה מאוחדת עם יתר הפלנטות של מערכת השמש שלנו, אני נזכר באותם זמנים, בהם לא ניתן היה לדבר על אדמה נפרדת, משום שזו לא היתה עדיין מעובה כפי שהיא כיום. אני נזכר בזמנים בהם כל מערכת השמש היתה אורגניזם מונפש וחי, ובני האדם חיו עדיין באורגניזם זה בצורות שונות לחלוטין. כך מביא אותנו האלמנט המתכתי של האדמה לזיכרונות האדמה עצמה.

אולם כאשר ברשותנו חוויה זו, ברור לנו לחלוטין מדוע נשלחנו על ידי הישויות האלוהיות-רוחיות של ההשגחה הקוסמית מטה לאדמה. כשאנו חיים כך בזיכרונות האדמה עצמה, אנו חשים לראשונה במידה הנכונה את חשיבתנו העצמית. אנו חשים את חשיבתנו, מאחר ותפסנו את זיכרונות האדמה והתאחדנו עם האדמה עצמה. וברגע בו אנו הופכים את זיכרונות האדמה לזיכרוננו שלנו, מצויות סביבנו ישויות ההירארכיה השניה – הקיריטוטטס, האקסוזיאי והדינאמיס. זוהי הדרך בה מגיעים לכך שבחיים הארציים עצמם מצויות סביבנו אותן ישויות המצויות סביב האדם, כשהוא חי באותו זמן בין מוות ללידה מחדש אותו תיארתי בפניכם. ניתן להגיע לשכנוע, שהאדם מגיע למגע עם הישויות הללו של ההירארכיה השניה בהימצאו בהתגשמות גופנית בין לידה למוות. אך משימתן של הישויות הללו אינה רק לעבוד איתנו על עיצובו מחדש של האדם בין מוות ללידה מחדש. יש להן משימות גם בכל עיצוב הקוסמוס. אנו רואים כאן, כיצד ישויות אלו של ההירארכיה השניה נישאות על ידי ההשגחה הקוסמית הרוחית הגבוהה יותר, כדי לגרום על האדמה את כל מה שמגיע דרך האימפולס של עורקי המתכת.

וכעת ביכולתנו להסתכל שוב לאחור. את העובדה שהזכרתי עתה, לא נתפוס מיד כשאנו מטפסים על אבני הבדולח, שכן אין היא מתבטאת באופן כה מדויק. מתבטאת במדויק רק אותה קליטה מופלאה של זיכרון האדמה מתוך עורקי המתכת. אולם כעת ביכולתנו לחזור שוב ולהבין משהו, אותו אולי לא הבנו בתחילה. כעת ניעשה מודעים לכך שביציאה זו אל היקום כולו באמצעות חדירת האור של אבני הבדולח, מצויות סביבנו ישויות ההירארכיה השלישית – המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. ואנו לומדים משהו מיוחד במינו. אנו לומדים כי מה שאומרת לנו התבוננות החושים הרגילה כשאנו מטפסים על הר גבוה – אינו נכון למעשה, כפי שאין זה נכון מה שאומרת לנו התבוננות החושים הרגילה כשאנו יורדים למעמקי האדמה, אל עורקי המתכת. בעלותנו להר גבוה באיזור אבני הבדולח, אנו לומדים להכיר את העובדה המופלאה שפסגות הסלעים כרוכות ומוקפות בישויות ההירארכיה השלישית, המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. וכשאנו יורדים מטה לעורקי המתכת של האדמה, אנו חשים שעורקי המתכת של האדמה חדורים בדרכיהם ומסלוליהם בישויות ההירארכיה השניה. ואנו אומרים לעצמנו: גם בקיומנו הארצי אנו נמצאים בחברתן של אותן ישויות, הקשורות עם טבענו העצמי הפנימי ביותר בהימצאנו בין מוות ללידה מחדש.

כשאנו עוברים את סף המוות, אנו מגיעים לאחר זמן מסוים באופן מודע לאזור המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי. שם אנו מסגלים לעצמנו גם במצב המשוחרר מהתגשמות, מצב מודעות שבאמצעותו מצויות סביבנו ישויות אלו של ההירארכיה השלישית, כפי שעל האדמה מצויות סביבנו ישויות שלוש או ארבע ממלכות הטבע. אך שם, כשהמלאכים, המלאכים העליונים והארכאי נעשים עבורנו נראים-לעין בתודעה הגבוהה, נעלם מאיתנו מה שמסוגלים החושים לראות – שכן חושינו נמסרים יחד עם גופניותנו לאלמנטים של האדמה. מתוך מה שיכולים לראות החושים, איננו יכולים לראות מאומה במצבים שבין מוות ללידה מחדש. אולם אז "מספרים" לנו – אני מרשה לעצמי להשתמש בביטוי זה, שכן הוא מתאים לגמרי למציאות – אז מספרים לנו המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי על מה שהם עושים למטה על האדמה. אז הם מספרים לנו, כיצד הם עסוקים לא רק באותם חיים בהם הם מצויים כעת יחד איתנו, אלא הם לוחשים לנפשנו: אנו נוטלים חלק גם ביצירת הקוסמוס, אנו הכוחות היוצרים של הקוסמוס, ובהסתכלות מטה לקיום הארצי, על מה שעושות אבני הבדולח ודומותיהן בצורות הארציות, אתה רואה את מעשינו.

כאן תופס האדם, דווקא בהימצאו בין מוות ללידה מחדש בין המלאכים, המלאכים העליונים והארכאי, שהוא חייב לרדת שוב מטה אל האדמה. שכן הוא לומד להכיר ישויות אלו של ההירארכיה השלישית בין מוות ללידה מחדש, אך הוא לומד גם, כיצד מדברות ישויות אלו בדרך מופלאה אודות מעשיהן על האדמה. והוא לומד לדעת, שביכולתו לראות מעשים אלה רק כשהוא יורד מטה אל האדמה, עוטף עצמו בגוף פיסי אנושי ועל ידי כך יוצר גישה לקליטת-החושים הפיסית. אכן, הסודות העמוקים ביותר של קליטת-החושים הפיסית, לא רק קליטת פסגות ההרים, אלא כל קליטת-חושים פיסית, מתגלים בפנינו בשיחותיהן המופלאות של הישויות עימן אנו מצויים בין מוות ללידה מחדש. ועד כמה שיהיה הוד הטבע החושני יפה ומפואר – התודעה הרגילה אינה קולטת כי מה שיכול לעלות בנפש האנושית כזיכרונות האדמה, כשהיא עוברת את סף המוות, מקבל את אורו הנכון רק כאשר שומע האדם את המלאכים, המלאכים העליונים והכוחות הראשוניים מתארים את מה שרואות עיניו, מה ששומעות אוזניו ומה שקולטים יתר חושיו על האדמה.

כזהו הקשר של הפיסי עם העל-פיסי, וכזה הוא קשרם של החיים האנושיים הפיסיים עם החיים העל-פיסיים. העולם הוא תפארת עצומה, ומה שאנו רואים כאן בחיים הפיסיים-חושיים כאדם פיסי, צריך לגרום לנו הנאה, צריך לאפשר לנו להתעלות. אך את סודותיו המהותיים אנו לומדים לדעת, כאשר אנו עוברים את סף המוות. וככל שלמדנו להתענג על העולם הפיסי-חושי, ככל שנכנסנו בצורה יסודית יותר לכל מה שיכול העולם הפיסי-חושי לתת לנו כעונג – כך נביא הבנה גדולה יותר ביחס לעולם המלאכים, המבקשים לספר לנו על מה שאיננו מבינים עדיין ביחס לאדמה, מה שאנו לומדים להבין רק בהגיענו לעולם על-פיסי זה.

דומה הדבר גם עם ההירארכיה השניה, עם רוחות הצורה, החכמה והתנועה, שגם ביניהן אנו מצויים בתקופה מסוימת בין מוות ללידה מחדש, עימן אנו יוצרים קשרים מיוחדים כשאנו מגיעים באמצעות הארת עורקי המתכת של האדמה, לזיכרונות האדמה. אולם גם כאן פני הדברים הם כאלה, שאם אנו חווים בכלל כאן על האדמה את האלמנט המתכתי, אנו לומדים להבינו רק בהגיענו לתחום ההירארכיה השניה

אתם רואים, זהו אחד הדברים היפים ביותר שאדם יכול לחוות, ואני מקווה, שדווקא התנועה האנתרופוסופית תוכל להביא באופן מיוחד גם את יופיו של מישור הכרה זה. זהו אחד הדברים היפים ביותר שניתן לחוות, כאשר מסוגלים לבחון את הקשרים השונים בין המתכות לבריאות האדם. לכל מתכת יש קשר מסוים לבריאות האדם, וכך גם לכל הקשרים בין המתכות. כשעובר האדם את חיי הבריאות והחולי, עוברים כל הזמן קשרים למה שנותנים לאדמה זיכרונותיה, למתכות וקשריהן. יש להגיע לכך, שלא ידברו רק בדרך תיאורטית מופשטת על השפעות בריאותיות של העופרת או קשרי העופרת, של הנחושת וקשרי הנחושת ומתכות אחרות, שכן אלו מהוות את אמצעי הריפוי החשובים ביותר, אם רק מבינים כיצד לעבדן בדרך הנכונה. כשאנו עוקבים אחר עורקי המתכת בחיק האדמה, אין לדבר בדרך תיאורטית מופשטת בלבד על קשרים מופלאים אלה של עולם המתכות לאדם – שבפניהם שורר קורטוב של יראה – אלא יש גם לרכוש הרגשה עמוקה, תחושה עמוקה לקשר זה של האלמנט המתכתי לאדם, המתגלה לראשונה כשמתבוננים עליו מנקודת המבט של החולי והבריאות באדם.

אמרתי שיש לקוות, שדווקא באמצעות התנועה האנתרופוסופית יתפשט משהו בכל הנוגע להכרות ידע אלו בלבבות בני האדם, שכן זהו דבר חשוב. בזמנים שחלפו לא היה זה כה חשוב, מאחר ובני האדם חשו זאת באופן אינסטינקטיבי, וידעו שדבר מסוים בראש האדם קשור בתהליך העופרת, ודבר אחר קשור לתהליך הכסף. האנשים בני תקופות קדומות דיברו על כך רבות. אנשי הזמנים המודרניים קוראים זאת, אולם אינם מבינים מכך מילה. אנו מדברים כיום על דברים אלה במובן המדע השגור שלנו, כעל אבסטרקציות חסרות כל משמעות. אך אם מביאים את הדברים באמצעות הכרה אנתרופוסופית לכך, שהאדם ירכוש שוב את אותה העמקה רגשית הניתנת להשגה כאשר מדברים על הקשר המופלא בין האלמנט המתכתי בעולם האדמה לבין המחלה והבריאות באדם, יישא עימו האדם דרך שער המוות לעולם הרוח משהו שישרת אותו – את הבנת השפה של ההירארכיה השניה בדרך מיוחד במינה. אז יוכלו להתגלות לו הסודות הגדולים ביותר של העולם, דווקא על ידי כך שהוא מביא עימו מהאדמה, באמצעות הכנה מעין זו על האדמה, את ההבנה הנחוצה. שכן כזהו המצב: את מה שאמור האדם ללמוד באמצעות הכרת-רוח אנתרופוסופית, אין הוא לומד כדי לספק את הסקרנות האנושית גרידא, אלא כדי שהכרה זו תישא פירות בעוברו את סף המוות, מאחר ורק על ידי מה שרוכש האדם באמצעות מדע-רוח, הוא מגיע לקשר הנכון אל אותן ישויות בין מוות ללידה מחדש, עימן עליו לקשור עצמו בתוקף ישותו האנושית, משום שהן הופכות אז לסביבת-העולם ההכרחית שלנו.

כך ביכולתנו לתאר באופן מוחשי, כיצד אנו רוכשים קשר לישויות אלו של ההירארכיה השניה, בין המוות ללידה מחדש. אולם בכך קשור דבר נוסף. בעוברנו סביבה זו – כאשר מה שצוין מהווה הכנה טובה לקראתה – אנו חווים משהו נוסף. אם ביכולתנו לתפוס קשר זה שבין האלמנט המתכתי לבריאות וחולי של האדם, מתגלים לנו סודות-טבע – אולם בסודות טבע אלה חי משהו נוסף. אנו שומעים תחילה באמצעות ישויות ההירארכיה השניה על טבעה של מתכת זו או אחרת, על טבע הזהב, הכסף, העופרת, הנחושת וכן הלאה. אך ביחס לעולם הרוח הגדול, הדבר הוא כאילו התחלנו כאן ללמוד את הקריאה ועל ידי כך התקדמנו, כפי שבאמצעות לימוד הקריאה אנו רוכשים לעצמנו את היכולת לחדור לסודות מסוימים של העולם, העשויים להגיע אלינו רק על ידי כך שאנו לומדים לקרוא. על האדמה אין זה תהליך מיוחד במינו – ואני משתמש בו רק כהשוואה – שכן השפה אותה אנו לומדים שם, שבאמצעותה אנו לומדים להכיר את ישויות ההירארכיה השניה בסביבה מסוימת במעברנו בין מוות ללידה מחדש, שפה זו, על האלמנט המתכתי וקשריו לבריאות וחולי של האדם, הופכת לדבר הנכון רק אם אנו מסוגלים להעלות אותה כביכול בקוסמוס-הרוח מפרוזה לשירה קוסמית, או, מוטב לומר, כשאנו מסוגלים להעלות עצמנו לשירה קוסמית. תחילה אנו מאזינים להקראת שיר כשמישהו שאינו מבין דבר בכל הנוגע לפואטיות כשאנו לומדים – לא כחסרי הבנה – להבין בכל הקשור לפואטי מה נעוץ בתנועת המשפטים, בעיצוב הריתמי ובכל הצורה האמנותית. כפי שאנו מגיעים להבנת הפואטיקה האמנותית המהותית, כך אנו מגיעים, כשאנו עולים מתוך היובש הפרוזאי אל האלמנט הפואטי של העולם שמן העבר השני, משפת ההירארכיה השניה, העוסקת בקשרי האלמנט המתכתי לבריאות והחולי באדם, להבנת סודות המהות המוסרית ביקום, אותה מהות מוסרית המקיפה את נפש האדם, אך גם את נפש האלוהות בכל ההירארכיות. וסודות האלמנט הנפשי מופיעים בפנינו באיזור זה באופן מיוחד. אחר כך ביכולתנו לצעוד צעד נוסף הלאה. מה שסיפרתי לכם יכולים אנו לחוות, כשאנו עולים להר ואז יורדים לחיק האדמה, שם נותר הכל שקט, כשאנו מתבוננים בעורקי המתכת השקטים, בסלעים השקטים, ברכסי הסלעים. כאשר אנו מתקדמים כעת ומנסים לבחון את הדברים לא במבט היבש של האנשים התועלתניים בלבד (אין לזלזל במבט יבש זה של האנשים התועלתניים, שכן עלינו לעמוד על קרקע האדמה עם שתי רגליים, דווקא ברצותנו לחדור לעולם הרוח כאנשים בריאים מבחינה נפשית-רוחית ופיסית), כשאין אנו נשארים במה שמתגלה בפנינו באופן זה, ובהסתכלנו בלהבת המתכת המותכת, הלוהטת בטמפרטורות גבוהות, כיצד היא עוברת ממצבה המוצק למצב נוזלי – בדברים אלה מתגלים אכן, דברים מסוימים – כשאנו עוברים בבית חרושת בו זורם הברזל במצבו הנוזלי בתנור בעל חום גבוה, אם אנו לוקחים חלק באותם תהליכים בהם מרבצי המתכת, מרבצי האנטימון מובאים ממצב מוצק לנוזל ובהדרגה למצבים אחרים, אם אנו נותנים לגורל זה של האלמנט המתכתי באש לפעול עלינו, חודר להכרתנו הרוחית המתחיַה בנו, משהו נוסף – אז אנו רוכשים רושם עמוק ביותר על הסודות של עצם מהותנו.

הזכרתי זאת לעיתים קרובות, כשאמרתי שניתן להסתכל למשל על קשריו של האדם לחיה. כאשר משווים מבחינה אנטומית עצמות, שרירים, ואף דם של אדם וחיה – כפי שעושים בזמן המודרני – מוצאים אמנם קשר. אך את הִתעַלוּת האדם מעל לחיה מוצאים רק כאשר נכנסים למשהו כמו העובדה, שבעיקרו בנוי עמוד השדרה בחיה כשהוא מאוזן, מקביל לפני השטח של האדמה, בעוד באדם הוא פונה כלפי מעלה, וכשעוברים אחר כך לנפלאות השפה באדם, אליה לא הגיעה החיה, ולאופן בו מהדהדת החשיבה מתוך השפה. נתבונן, כיצד משתלבים בילד הדיבור, החשיבה וכל האוריינטציה לחיים, עם הזדקפות הגוף, ואז נראה את אותם כוחות מופלאים, שבאמצעותם מתמצא הילד בצורה דינמית בעולם. אנו רואים אז, כיצד מתבטאת האוריינטציה של גפי הילד באלמנט המלודי, בארטיקולציה של הדיבור. נראה כיצד בונה עצמו למעשה האדם, כיצד הוא מעצב עצמו בעולם החושים – אנו רואים כאן כוחות המעצבים עצמם בשקט. אכן, מופלא הדבר להתבונן במהלך החודשים בילד המתהווה, העובר מזחילה להליכה זקופה, העובר לכל ההתמצאות של גופניותו וגפיו בדינמיקה של העולם, המוציאה מתוך האלמנט הגופני את הדיבור והחשיבה.

כשרואים תהליך זה על כל הפלא שבו, כשרואים מצד אחד את ההוד השקט שלו, המוצג עבור זה המסוגל לראות שקט זה – זהו היפה ביותר שניתן לראות בחיים האנושיים, התהוות זו של הילד באמצעות לימוד ההליכה, לימוד הדיבור ולימוד החשיבה – כשמקבלים רושם של הרגשת הדבר היפה כל כך בחיים האנושיים. וכאשר מסוגלים לראות מצד שני כיצד מותכת המתכת באש: אז רואים את דמות-הרוח של מה שמביא בילד ללימוד ההליכה ולימוד הדיבור. דמות-הרוח של כוח זה מופיע בפנינו, כאשר אוחזת הלהבה במתכת ומתיכה אותה, כאשר הופכת המתכת לנוזל. ככל שהמתכת נעשית נוזלית יותר, ככל שהיא נעשית מרפרפת יותר, כך עולה לימוד ההליכה, לימוד הדיבור ולימוד החשיבה של האדם מתוך היעשות המתכת לבוהקת, נוזלית ומרפרפת באש – וניתן לראות את הקשרים האינטימיים של מתכת זו בה הוא חווה את גורלו, עם לימוד הדיבור, ההליכה והחשיבה של הילד, המופיע באופן עמום מכוחות האש של העולם. והאדם אומר לעצמו, כי לפעולות ישויות ההירארכיה הראשונה – השרפים, הכרובים והכתרים – יש שני צדדים. הצד האחד הוא, במקום בו יכולות הן לדבר אלינו מתוך עולם הרוח, אליו אנו נכנסים באמצע בין מוות ללידה מחדש, במקום בו אנו חווים באמצעותן את סודות הפעולות הפלנטריות והפעולות הקוסמיות האחרות, כפי שתיארתי בפניכם בימים האחרונים. הצד השני הוא, היכן שהן פועלות אל תוך העולם הנראה-לעין – מצד אחד בלימוד הדיבור, החשיבה וההליכה של הילד, ומצד שני בכל מה שעומד בבסיס התהליך הארצי שלנו, כאשר נוטלת האש חלק בתהליך ארצי זה, כאשר המתכת ניתכת ובוהקת באש.

בהתכת המתכת והלהטתה בכוחות האש, נבנה כדור האדמה הזה. אנו מסתכלים אל זמנים קדומים, בהם נבנה כדור הארץ: במתכת המותכת באמצעות כוחות האש, אנו רואים מהלך ממעשיהם של השרפים, הכרובים והכתרים בתוך-תוכו של העולם הארצי. אנו רואים את הישויות הללו של ההירארכיה הראשונה, כשהן עוברות מהלך זה, נתמכות בעיקר על ידי הכתרים. אנו מביטים לאחור אל זמני-אדמה קדומים, בהם מילאה התלהטות והפיכה לנוזל זו של המתכת בכוחות האש תפקיד מיוחד בהתהוות כדור הארץ. שם היו פעילים במיוחד הכתרים, כאשר השרפים והכרובים נוטלים חלק בכך בשקט. בלימוד החשיבה, ההליכה והדיבור של הילד, לעומת זאת, נוטלים את החלק הגדול והעיקרי הכרובים. אולם אנו רואים תמיד התאמה בין ישויות ההירארכיה הראשונה בפעולה ואריגה זו או אחרת.

הכרה זו מקשרת אז למעשה מוות בחיים הארציים ותחייה בחיים שמן העבר השני. שהן באמצעות הכרה כזו, בה נראה קשר כוחות האש האוחזים במתכת, עם אותם כוחות ההופכים את האדם לאדם – כאשר רואים קשר זה, נעשה העולם אחדותי. שם אין עוד כל הבדל בין החיים הארציים והחיים בעבר השני, בין החיים שמן הלידה עד המוות ואלה שבעולם הרוח. שם החיים בין מוות ללידה מחדש אינם אלא שינוי של החיים הארציים, שם יודע האדם באמצעות דבר מעין זה, כיצד עובד דבר אחד למשנהו, כיצד הדבר האחד אינו אלא צורה אחרת של השני.

וכאשר נפשנו מתעלה באמת מתוך הבנות כאלה, אנו מגיעים בהן למשהו נוסף. אכן, ניתן להגיע להבנות אלו עוד בדרך נוספת. אם תציבו תמונה זו שתיארתי לכם – על הקשרים המופלאים של המתכת המותכת ונעשית מרפרפת בכוחות האש, עם לימוד ההליכה, הדיבור והחשיבה בילד – אם תציבו תמונה זו בפני האימגינציה שלכם ותבצעו עליה מדיטציה, כשאתם מעמיקים על ידי כך את נפשכם עד שתמונה זו עולה בה, תתפוס נפש זו עוצמה המאפשרת לכם לחדור בראייתכם עד כדי כך, ששאלת חיים גדולה תיפתר עבורכם לקידום והפריית החיים: פעולת הקארמה, פעולת הגורל באדם. שכן בין לימוד ההליכה, הדיבור והחשיבה בילד, לבין הפיכת המתכת לנוזלית בכוחות האש, בין ההארה, האריגה והרפרוף הגפרתיים-זרחניים של המתכת באש, בין מבחן זה של המתכת באש לבין המעבר הנכון של האלמנט החייתי בילד לאנושי באמצעות לימוד ההליכה, הדיבור והחשיבה, נעוצה תפיסת הגורל האנושי, נעוצה החדירה מלאת ההבנה אל תוך הקארמה. והקארמה היא זו, הנכנסת באורח על-חושי אל החיים הפעילים הבלתי אמצעיים של האדם. כשאנו מבצעים מדיטציה בדרך זו, אנו לומדים להכיר את סודות הגורל האורג את חיינו, בכך שמצד אחד ברשותנו תמונת גורלה של המתכת באש, ומצד שני תמונת הגורל האנושי הראשוני, כאשר יורד האדם לאדמה עם לימוד ההליכה, לימוד הדיבור ולימוד החשיבה. בין שני אלה מסתתר מה שאנו זקוקים לו מתוך שאלת הגורל עבור החיים האנושיים בכלל.

כך אנו רואים כיצד יכול האדם העל-חושי להדהד גם עבור שאלת הגורל, בעולם בו חי האדם החושי. זהו מה שרציתי עוד לומר לכם בתור אלמנט, השייך להתבוננות על האדם העל-חושי.

התבוננות זו באדם העל-חושי אינה יכולה להתנהל בתיאוריות מופשטות, אלא היא חייבת להיכנס בכל לסודות ישות הטבע והרוח של העולם, כדי להבין את האדם, שכן האדם קשור באינטימיות עם ישות הטבע והרוח של העולם. הוא מהווה באמת עולם קטן. אין רק לחשוב, שמה שקיים בחוץ בעולם הגדול, מתרחש גם במיקרוקוסמוס. מה שבוער בהדרו בכוחות האש כאשר המתכת מותכת, קורן החוצה עד לגבולות הקוסמוס, עד לגבולות המרחביים של הקוסמוס, שכן גבולות אלה קיימים. תארו לעצמכם שברשותכם כוחות האש בהם מותכת המתכת ונעשית מרפרפת. מה שמרפרף במתכת קורן החוצה אל מרחבי העולם, אך הופך בחזרה לכוחות אור ולקרינות חום של אור. וכאשר הוא חוזר ממרחבי העולם, הוא הופך את הילד שלא מסוגל עדיין לדבר וללכת, הילד הזוחל עדיין, לילד ההולך זקוף. כך בפניכם הזרמים כלפי מעלה, אותם ביכולתכם לראות במתכות המותכות. כאשר הם יוצאים במידה מספקת אל הקוסמוס, מסתובבים וחוזרים, הם מהווים אז את אותם כוחות, המביאים לילד את זקיפותו. מה שאתם רואים מצד אחד, אתם מוצאים שוב בצד השני. כך תקבלו דימוי על כוחות העולם העולים ויורדים הפועלים בישות העולם, ועל המטמורפוזות והשינויים של כוחות עולמיים אלה.

אז תלמדו להכיר במובנו האמיתי גם את מה שבזמנים הקודמים קישרו עם המדע שהיה אז: הקרבן הקדום. בקרבן הקדום היו להבות הקרבן יחד עם מה שבער בהן, מה ששלח האדם אל מרחבי עולם אל האלים, כדי שבחזרתו מטה יפעל על עולמות האדם. ומול אש הקרבן עמדה דרך הכהונה העתיקה באופן כזה, שאמרה: לָךְ, להבה, אני מעניק את מה שיש לי כאן על האדמה, כדי שכאשר יזרום העשן מעלה, יקבלו אותו האלים. זהו מה שמתפתח בלהבה, משתנה לברכה אלוהית הפועלת באורח בורא, ויורד חזרה לאדמה כשהוא מפרה אותה! כך אנו מבינים גם את דברי כהני ההקרבה הקדומים על עולמות על-חושיים הקשורים עם סודות העולם, בהם עומד האדם.

זהו מה שרציתי לומר לכם על טבעו העל-חושי של האדם, עד כמה שניתן לתפסו באורח אנתרופוסופי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *