האדם העל-חושי – 04

האדם העל-חושי בתפיסה אנתרופוסופית

רודולף שטיינר

5 הרצאות שניתנו בהאג

13-18 לנובמבר 1923 GA231

מגרמנית: אלישע אבשלום

יצא לאור ב-1997 בהוצאת תלתן

תודה לאלישע אבשלום מייסד הוצאת תלתן,

שתרם את התרגום לארכיב החינמי העברי לכתבי רודולף שטיינר

הרצאה רביעית – 17.11.1923 ערב

הדרך לאחר המוות מספירת השמש עד לספירת כוכבי השבת, וחזרה לחיים ארציים חדשים

ראינו היום, כיצד ניתן לדמות את החיים שבין מוות ללידה מחדש כמעבר דרך סביבה רוחית, ובו-בזמן לרכוש נקודת מבט למעבר זה דרך איזורים רוחיים מסוימים, כאשר מצביעים על מיקומם של כוכבים מסוימים. אך לפני שנתקדם הלאה, ברצוננו ללמוד בצורה מדויקת יותר, כיצד יש לחשוב על מעבר זה דרך איזורים המסומנים על ידי מיקומם של כוכבים.

עשוי להיראות כאילו היה ניתן להסתפק רק בתיאור המעבר דרך הקיום העל-חושי הנמצא בין שני מהלכי חיים ארציים, כפי שעשיתי בספר "גוף נפש רוח". כמובן שלצורך התחלה נכון בהחלט ללמוד להכיר סביבה זו באופן כזה. אלא שיש להתקדם בהכרה. כאן נחוץ כבר לטפל בדברים הללו באופן בו ניתן יהיה לקחת בחשבון את אחדות העולם, את הפעולה ההדדית ההרמונית-אחדותית של העולם העל-חושי ועולם החושים. בקשר לכך ניתן לומר: כל היחסים של המישורים הבודדים אליהם נכנס האדם בין מוות ללידה מחדש, באים לביטוי בצורה חיצונית ביחסי המרחב והזמן בו נתונים כוכבים אלה האחד ביחס למשנהו. מה שמבקשים לתאר קיים בהשתקפויות אמיתיות, כשהוא מתואר במובן של הכוכבים. זוהי גם באמת המציאות: כאשר מצביעים באופן חיצוני על כוכב, בפנינו המקום המתאים שעליו יש להצביע, כאשר מדובר בסביבה על-חושית כלשהי.

ניתן להעלות התנגדות לכך: הדברים המצויים בין מוות ולידה מחדש אינם ניתנים להצגה מרחבית, או שהם יכולים לכל הפחות להיות מוצגים מרחבית רק עד לדרגה מסוימת. זה נכון אמנם, אך הם פועלים אל תוך המרחב. כל מה שהוא על-חושי ועל-זמני, פועל לתוך החלל והזמן, ומאחר והאדם מכוּוָן להפנות את דימוייו לחלל ולזמן, הרי תמונת הכוכבים היא הטובה ביותר, הנותנת לנו בצורה הטובה ביותר את התמונה המתאימה. אלא שלכך מתווסף עוד משהו. בפיסיקה ניתן ללמוד שהתהליכים אותם אנו רואים בעולם הפיסי, הכפופים לכוח הכבידה, משתנים כאשר אנו יוצאים לחלל העולם. הפיסיקאי מתאר את היחס בו פוחתת עוצמתו של כוח הכבידה: היא פוחתת ברבע המרחק. גם כוח ההארה פוחת ברבע המרחק. רק בדרך אחד אין האדם מודה: בעובדה שכל הכּרוֹת הידע על הדברים של תפיסת החושים הנרכשות כאן על האדמה, נלקחות מאדמה זו, ושמתקבל על הדעת – אם מידת התקִפוּת של מה שנכון עבור האדמה בכל הקשור לכוח הכבידה, האור וכן הלאה, פוחתת כשאנו יוצאים למרחבי היקום – שתהיה הצדקה להגדיר גם את הכרות הידע המועברות כיום, ככאלה התקִפות רק בתחום האדמה. כפי שכוח הכבידה פוחת ברבע המרחק, כך פוחתת אמיתות השיפוטים שלנו, ככל שאנו מתרחקים מהאדמה. כשמבקש כיום האסטרונום או האסטרו-פיסיקאי לקבוע בעזרת החשיבה הרגילה מה מתרחש, למשל, בחוץ בערפילית ספירלית, הרי זה כאילו היה מישהו מבקש לחשב על פי היחסים הארציים מה היה משקלו של סלע ערפילית זו. לכן אין להיות מופתעים, כאשר מדע הרוח אומר: אכן, כאן על האדמה נראים הדברים כך, אך בחוץ במציאות הם שונים לגמרי. כאן על האדמה נראה הירח כפי שאנו רגילים לראותו, אך במציאות מהוה הירח את המושבה הקוסמית המכילה את מה שתיארתי היום. כאלה הם היחסים עם הכוכבים ותמונות הכוכבים. בזאת יש להתחשב כשאתן כעת את התיאורים האחרים, המהווים את נושא עיוננו.

הבאנו את עיונינו עד למקום בו נכנס האדם בין מוות ללידה מחדש לתחום השמש. בתחום השמש מתרחש מה שתיארתי כעיבוד מחדש של צורתו הרוחית של האדם התחתון למה שיהיה הראש בחיים הארציים הבאים. כעת עלינו לקחת בחשבון, שהאדם עושה את דרכו בין מוות ללידה מחדש, כאשר הוא עובר למעשה את כל איזורי הכוכבים הללו פעמיים. כשעובר האדם את סף המוות הוא מגיע לקרבת הירח, אחר כך לקרבת מרקורי, לקרבת וונוס ולאזור השמש. עד כאן הגענו. אז מתחיל למעשה עיבודו מחדש של האדם התחתון לאדם העליון, ומה שהיה הגפיים באדם מעובד מחדש – תחילה באופן רוחי – למערכת הראש. עיבוד מחדש זה הוא משהו עצום בצורה בלתי רגילה. מי שמתבונן בראש האדם רק בהקשר הפיסי, אין לו מושג איזו עבודה משותפת חייבת להיעשות ביקום, כדי להביא לידי קיום את היסודות הרוחיים של ראש זה. עבודה זו – העבודה על יסודותיו הרוחיים של ראש האדם, הנאחזים אחר כך ביסודות העובריים במישור הפיסי – מתחילה כשמגיע האדם בדרכו לאחר המוות אל סביבת השמש. אחר כך הוא נכנס לסביבת מארס, לאחר מכן לסביבת צדק ולסביבת שבתאי. זו האחרונה היא למעשה – מאחר ואורנוס ונפטון אינם נלקחים כאן בחשבון – האזור האחרון אליו נכנס האדם. במשך כל הזמן בו עובר האדם דרך תחומים אלה, נעשית עבודה על היסודות הרוחיים של ראשו. אז ממשיך האדם הלאה אל היקום, אל גלי היקום, ושם מתרחש עיבוד מחדש זה ביתר שאת, עד שהאדם עושה דרכו חזרה דרך תחום השבתאי, דרך תחום צדק ומארס אל השמש, ומגיע שוב לספֵרת הירח. שמענו כיצד ממשיכות חוויות אלה. אולם עתה ברצוננו להציב בפני נפשנו את מה שעובר האדם כשהוא חי בתחום השמש.

עד שמגיע האדם לתחום השמש, הוא חווה לכל היותר את מה שקשור באופן צר ביותר איתו עצמו. תיארתי כיצד נושא עימו האדם את הפיסיונומיה של הטוב והרע שבו, כיצד הוא מקבל על ידי כך ראייה של ישויות אחרות המעוצבות באופן דומה לו, כיצד הוא משנה אחר כך יותר ויותר את צורתו וזו נעשית דומה לישויות השייכות לעולם העל-חושי, עד שהוא נראה כמו ישויות ההירארכיה השלישית וההירארכיה השניה. אם מבקשים לתאר את האדם עד לקיום השמש, יש לתארו כאשר מתייחסים תחילה לצורתו הרוחית ומתארים אותה. אך כשנכנס האדם לתחום השמש, עובר עליו מה שתיארתי כבר בהרצאות הקודמות – בלא הסתמכות על האסטרונומיה: עוברים עליו החיים במוסיקה הקוסמית. הוא שומע אז את משמעותה של כל עבודתם המשותפת של עולמות הכוכבים בהרמוניות הקוסמיות, במלודיה הקוסמית. שכן עבודה משותפת זו של הכוכבים, בה מתבטאת בו-בזמן עבודתן המשותפת של כל הישויות הרוחיות המצויות בתחומים הללו, מביאה לבסוף לאותה תופעה המתבטאת כמלודיה קוסמית והרמוניה קוסמית. כשנכנס האדם לתחום השמש מתעוררים בו בעיקר חיי התחושה במטמורפוזה הרוחית שלהם. כל מה שחווה האדם, הוא חווה כאילו היה רוטט בויבראציות במלודיה הקוסמית ובהרמוניה הקוסמית.

כשאנו לומדים את החיים שבין מוות ללידה מחדש, איננו צריכים תיאוריות, איננו זקוקים גם למה שניתן לביטוי במילים, אלא לרגש האוניברסלי הממלא אותנו, כיצד פועלות יחד הישויות הספציפיות של היקום בהרמוניה ומלודיה. וכאן מופיע שוב משהו המראה לנו את הקשר בין שני העולמות – העולם הפיסי-חושי והעולם העל-חושי העל-פיסי.

ברגע בו אנו נכנסים לקיום השמש ומכל רחבי הקוסמוס באות לקראתנו מלודיה קוסמית והרמוניה קוסמית – כלומר המוסיקה הקוסמית – באותו רגע אנו חשים עדיין את השאריות האחרונות של מה שהיה לנו במשך קיום האדמה כאחת מיכולותינו הרוחניות ביותר: השאריות האחרונות של השפה. כאשר במשך המעבר בין מוות ללידה מחדש נושרת מאיתנו אפילו הצורה הרוחית, כאשר אנו עצמנו נעשים במשך קיום השמש בצורתנו העצמית שהשתנתה למבנה ראש, דומים לספֵרה הקוסמית, כאשר נושא מאיתנו מה שמזכיר בנו עדיין בצורניות החיצונית את הקיום הארצי, כי אז מה שהתבטא בנו כשהיינו אנשים ארציים על ידי כך שיכולנו לדבר, על ידי כך שיכולנו לצקת את מחשבותינו למילים – בקצרה, מה שחי באופן נפשי בשפה ומביא לזיכרון, לפחות כפי שהוא נמצא ברשותו של האדם על האדמה כיום – אלמנט זה מביא מעין צרימה אל תוך המוסיקה הקוסמית. זוהי למעשה צרימה הנכנסת אל המוסיקה הקוסמית, על ידי כך שהאדם נושא איתו עדיין עד לשמש את שאריות יכולת הדיבור שלו. מה שנושא עימו האדם באמצעות שפתו אל קיום השמש, מהווה את הבסיס עבור ישויות גבוהות מסוימות, הפועלות על הקיום הארצי מבחוץ, מן הקוסמוס, כשהן רואות מה מתנוון ונעשה גרוע בקיום הארצי ומתבטא בשפה האנושית, בעיקר כפי שהיא כיום.

שפה אנושית זו אינה מהווה כיום יותר באף אחת מן הצורות האירופאיות או האמריקניות משהו המתפתח עם עוצמה אלמנטרית מתוך האדם. ניתן לומר, כי מה שהיתה פעם השפה עשוי אולי לחזור פעם אל האדמה דרך האוריתמיה. מה קורה למעשה כאשר בני האדם לומדים אוריתמיה? האדם מבטא כיום מילה מסוימת בלא שיהיה לו מושג כיצד קשורה כל תצורתה של מילה זו עם החוויה הנפשית הפנימית. לבטא מילה פירושו היום לעיתים קרובות, שאדם עוסק במוסכמה. אנשים אינם חושבים יותר על העובדה שכאשר אנו אומרים פשוט "אַה" – בנפרד מכל משמעות מילולית אחרת – אנו מבטאים משהו שעל פי מהות-ההגה שלו נובע מן ההשתאות, מן הפליאה אודות משהו. וכאשר אנו מבטאים "בּ", משמעותו של דבר שאנו יוצרים עטיפה, אנו עוטפים משהו עם משהו אחר. עיצורים משמעותם תמיד צורות, תנועות (ווֹקאלים) משמעותן תמיד רגשות. פנימיוּת נפש האדם משמעותה תנועות, בעוד עיצורים משמעותן תמיד צורות. לכן ההגה "בּ" קשור במקורו לעטיפה, לבית.

כשאני אומר "בּ" אני מתכוון לעטיפה. כשאני אומר "אַה" זוהי פליאה היושבת עמוק בנפש. כשאני אומר "ת" משמעותה בתור עיצור השתקעות עצמית, עשיית אתנחתא במשהו, הישארות במשהו. "ד" היא הישארות רכה יותר. אם אני מבטא כעת את המילה "Bad" (אמבטיה) – סילחו לי שאני משתמש במילה גרמנית [הדברים נאמרו בהולנד] – אני חייב, אם אני חוזר למקור בו עדיין הורגשה ונראתה המילה לגמרי, לומר לעצמי בערך: כאן היא העטיפה, כאן הם המים – B, כאשר הם מחממים אותי – ah!, כעת אני נמצא ב-A, וכעת אני נשאר בתוכה – D. כל החוויה מצויה במילה. כאשר מסבירים זאת כיום, נראה הדבר הומוריסטי במקצת, מאחר ואנשים אינם חווים כיום את המילים. אך אם רוצה מישהו לחוות את המילה Bad בדרך זו, עליו לומר: "הבית בו נמצאת עבורי הפליאה, בו אני יושב." השפה משולבת למעשה בחוויות נפשיות, וחוויותיו הנפשיות של האדם זורמות באופן מוחשי אל השפה.

D:\Pictures\2017-08-20\001.BMP

פעם חש האדם את השפה בדרך זו. בשפות הראשוניות הפרימיטיביות היתה השפה בהחלט ראיית רגש וצורה: ראיית רגש בתנועות וראיית צורה בעיצורים. כיום התמוסס הדבר והכל הפך למוסכמה. אנו חיים באופן כזה שהמילים אינן מהוות עבורנו כמעט אלא דבר שבזיכרון.

עתה אנו משנים חזרה באוריתמיה את ה"בּ", את ה"אַה" ואת ה"ד" למחווֹת המתאימות. כאשר מבצע האוריתמיסט את המחוות, עליו להגיע שוב לחוויית השפה. יש לקוות שכאשר תתחיה האוריתמיה בחוגים רחבים יותר, תימצא שוב הדרך לשפה נראית ומורגשת, כפי שהיו השפות הפרימיטיביות, כך תהיה האוריתמיה בעתיד לא רק אמנות חדשה, כפי שהיא כיום, אלא תהפוך לציון-דרך בהבאת החיים הנפשיים-רוחיים על גלי השפה. כיום הגענו כבר עד כדי כך שהשפה מעוצבת כה מעט – איני חושב כעת כלל על החדרת השפה בנפש – שמספר אנשים אינם מדברים יותר למעשה, אלא "יורקים" את המילים. מה שנמצא כיום בשפה נובע היום כה מעט מהאלמנט הנפשי. מייאש לעיתים עד כמה המילים כיום אינן חדורות יותר בנפש ובחיים, אינן מעוצבות יותר. כך מהדהדת כיום צרימה דיסוננטית מן האדמה אל המוסיקה הקוסמית, כאשר מגיע האדם לאחר המוות אל קיום השמש. ובדיוק מתוך תכונה זו של השפה לומדות ישויות רוחיות מסוימות מה הן תופעות ההתנוונות בקיום הארצי, וכיצד ניתן למצוא את הכוחות והאימפולסים כדי להגיע שוב למעין עליה.

אחר כך ממשיכה נדידת האדם בין מוות ללידה מחדש, והוא מגיע לקיום מארס. מה פירוש הדבר שהוא מגיע לקיום מארס? עתה איני יכול עוד לדבר תוך התייחסות לדמות-הרוח האנושית, שכן האדם משתנה לחלוטין והופך לחיקוי של הספֵרה הקוסמית, חיקוי שנוצר ברוח. הנדידה נמשכת בגלי הקוסמוס דרך מארס, צדק ושבתאי. אך כשמגיע האדם לאיזור מארס, הוא חווה שם את אוכלוסיית מארס – אם אוכל להתבטא כך – אותה אוכלוסיית מארס שניתנת לתיאור או בתור הנפשות האנושיות המשוחררות מהתגשמות או בתור ישויות ההירארכיות הגבוהות, וקודם כל הישויות של אותה הירארכיה גבוהה המזרימה מתוך כל מהותה את השפה הקוסמית אל הסביבה הקוסמית. בכך נכנס האדם לסביבה בה הופכת המוזיקה הקוסמית לשפה הקוסמית, בה הוא שומע תחילה, אולם אחר כך נארג בעצמו אל השפה הקוסמית, בה הוא חש לא את שפת-החיקוי גרידא של האדם, אלא את השפה הבוראת, שממנה מתהווים הדברים. דבר זה מתרחש במעבר דרך מארס. האדם לומד עתה על ישויות האיזור הזה בדרך מודעת. האוכלוסיה הרוחית של מארס מורכבת מיודעי השפה הקוסמית, לצד הישויות בעלות האופי המלחמתי וכיוצא באלה. אך הישויות החשובות ביותר עבור האדם מתוך האוכלוסיה הרוחית של מארס הן אלה, שלמעשה על פי מכלול טבען מורכבות ממילה קוסמית מהדהדת. הן השומרות של השפה הקוסמית.

אחר כך ממשיכה נדידת האדם, והוא מגיע לאיזור צדק. שם מצויות אותן ישויות השומרות על החשיבה הקוסמית. ישויות המצויות שם מקרינות למערכת השמש שלנו ולסביבתה ישויות-מחשבה. שם עובר עתה גם האדם. הוא עובר כעת את השינוי שביכולתי לתאר – באורח סכמטי בלבד – בדרך הבאה. תארו לעצמכם שהאדם עצמו הופך למעין השתקפות של הספֵרה הקוסמית, של מה שמהוה את היסודות הרוחיים של הראש אותו יישא מאוחר יותר על האדמה. לאחר שלמד בקיום השמש לנטוש את השפה הארצית תוך תחושת הצרימה שלה, הוא צומח במשך מעבר מארס אל תוך השפה הקוסמית, ומקבל את היסודות הראשונים להבנתה. פירושו של דבר, שלאחר שהחל העיצוב מחדש של האדם הנמוך שבו – כפי שתיארתי, גפי הרגליים הופכות ללסת התחתונה, הזרוע ללסת העליונה וכן הלאה – בונה האדם יחד עם ישויות ההירארכיות הגבוהות את היסודות הרוחיים לראשו העתידי. אך ראש זה מסוגל קודם כל לתפוס מתוך הבנה את היקום – ולא את האדמה! הוא לומד תחילה את השפה הקוסמית, את המחשבות הקוסמיות. מחשבות קוסמיות אלו ושפה קוסמית זו חיים בראש האנושי, וכפי שהאדם כאן על האדמה יודע משהו על ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי החיים, כך במשך מעבר זה דרך מארס וצדק הוא יודע הלכה למעשה אינפורמציה על סודות היקום הרוחי. האדם מקבל למעשה לראשונה את התחושה הנכונה כלפי הטבע האנושי, כשהוא נעשה מודע לכך שבמעבר דרך החיים שבין מוות ללידה מחדש הוא למד תחילה את שמותיהן של כל הישויות הנאצלות והמופלאות של ההירארכיות הגבוהות, הוא למד להבין מה יצרו ישויות אלו בפעולתן ביקום. הוא למד להבין שיפוטים שאינם נוגעים לשאלות כמו כיצד מתכנן אדם את נסיעתו מהאג לאמסטרדם, אלא בשאלה כיצד ייוולדו עידנים קוסמיים מתוך עידנים קוסמיים באמצעות השפעותיהן של ההירארכיות הגבוהות. דבר זה מתרחש במעבר דרך צדק.

לאחר מכן בא המעבר דרך שבתאי. שבתאי מביא לאדם את מה שניתן לכנות זיכרון קוסמי, שכן השבתאי הוא אותה ספירה בקיום העולם, בה ממוקמות הישויות הרוחיות השומרות זיכרון על כל דבר שעבר אי פעם על מערכת השמש שלנו. כפי שלומד האדם תחילה את שפת האלים בתחום מארס ואת מחשבות האלים בתחום צדק, כך הוא לומד במעברו הראשון דרך קיום השבתאי את כל מה שבו נזכרים האלים של מערכת השמש. בכך מעצבת ספירת הראש שלו, המהוה את היסוד הרוחי לראשו הארצי העתידי, את כל מה שהוא נזקק לו כדי להיות אזרח הקוסמוס ולחיות בקוסמוס בין ישויות ההירארכיות הגבוהות, כפי שהוא חי על האדמה בין הישויות של ממלכת המינרלים, הצמחים והחיות הנמצאות תחתיו.

כאשר התעשר האדם באופן פנימי בקיומו הרוחי באופן כזה שלמד להבין את שפת העולם הגדול, את שפת המקרוקוסמוס במובן הרחב ביותר של המילה, הוא עובר לספירת כוכבי השבת. שם אין מתרחשות יותר פעולות פלנטריות, אלא פועלת מערכת כוכבי השבת. שם נבנה לראשונה במובן הנכון, מתוך עולם רוחי אינסופי, כל מה ששייך לראש האנושי ביסודותיו הראשוניים.

אז מתחיל האדם את דרכו חזרה. הוא מגיע שוב לתחום השבתאי. על כל זאת נוכל עוד לדבר מחר. העובדה שבקיום השבתאי הוא קיבל לתוכו לראשונה את הזיכרון הפלנטרי, מאפשרת לו עתה לקבל בראשו את הבסיס ליכולת הזיכרון, בה ישתמש אחר כך על האדמה. מה שנשתל בו כזיכרון קוסמי, הופך עצמו כביכול לארצי. הזיכרון הקוסמי משתנה חזרה ליכולת הזיכרון האנושית. וכאשר מגיע האדם שוב לספירת צדק, משתנה חזרה מה שהוא רכש באמצעות ראיית מחשבות האלים, ליכולת לתפוס מחשבות אנושיות העשויות להשתקף אחר כך בתודעה הרגילה, כאשר יסודות הראש של האדם מתחברים עם יסודות העובּר הפיסי. אך עתה, עם המעבר דרך שבתאי, יכול להתחיל באופן ספציפי ומדויק העיבוד מחדש של האדם הנמוך למערך הראש. זוהי דרך מופלאה בה עובד אדם אחד על משנהו. עבודה זו מתרחשת בהתאמה עם ישויות ההירארכיות הגבוהות, ובה מעובד הראש האנושי בצורה כזו, שעבודה זו היא כעין בריאה של עולם שלם. שכן כל ראש אנושי כשהוא נראה בספירה בה הוא נמצא בין מוות ללידה מחדש עליה אני מדבר, מהוה עולם מופלא עם אינסוף פרטים, והעבודה עליו דורשת את התמסרותם של אותם אנשים הקשורים זה לזה בקשר גורל, יחד עם עבודתן המקבילה של אותן ישויות ההירארכיות הגבוהות, המבינות מתוך סודות הקוסמוס כיצד יש לבנות ראש אנושי כזה. למעשה זהו דבר מופלא ביותר, ללמוד לדעת באופן זה מה מצוי באדם. אחרי ככלות הכל, אין הדבר מוביל לשחצנות, שכן העולם בו אנו מצויים אז דואג לכך שלא ניפול לשחצנות בין מוות ללידה מחדש. היה זה אבסורד להגיע לשיגעון גדלות אנושי בין ישויות ההירארכיות הגבוהות – השרפים, הכרובים והכתרים, שכן האדם קטן שם בין ישויות אלה, שביניהן הוא יוצר. וכשמביא האדם לבסוף לכאן לקיום הארצי את מה שהוא מהוה במקרוקוסמוס העולמי הגדול בין מוות ללידה מחדש, ניתנת לו גם ההזדמנות לומר: "לא הבאת הרבה לקיום הארצי ואין לך הרבה להתפאר בו. על מה שהיית בין האלים אינך צריך להיות גאה במיוחד." אך מה שעשוי לצמוח באמצעות ראיה כזו על מה שקורה עם האדם בין מוות ללידה מחדש, היא תחושת האחריות האנושית, האומרת לו: "השתדל להיות בעל ערך בקיום הארצי, להיות אדם, כאשר אתה משווה את כל משמעות ההוויה האנושית עם עבודת האלים על האדם בין מוות ללידה מחדש."

ואנו חוזרים אז אל קיום מארס, בו נמשכת העבודה על האדם. כאן נשתלים היסודות הרוחיים לגוף החדש המאוחר יותר, יסודות החזה והגפיים אותם יישא האדם בחיים ארציים מאוחרים יותר. שכן יסודות הגפיים מן החיים הארציים הקודמים מופיעים כיסודות ראש בחיים הארציים החדשים, ובעת המעבר דרך עולם הכוכבים לחיים ארציים חדשים, משתלבים במחדש יסודות החזה והגפיים עבור חיים ארציים אלה. אך מה שמשתלב כאן מופיע עדיין באלמנט הרוחי. מה שהתחבר אל האדם כרוחיות גבוהה בעת מעברו הראשון דרך קיום מארס, מה שאיפשר לו לקלוט את המילה הקוסמית, משתנה בעת מעברו השני דרך מארס מן הרוחיות הגבוהה לרוחיות נמוכה יותר, והופך לאותה סובסטנציה רוחית שממנה מתגלה מאוחר יותר האני האנושי. במשך מעבר זה דרך מארס מתחברים מבנֵי הגרון והריאות ביסודותיהם הרוחיים.

אחר כך מתקדם האדם הלאה וחוזר שוב לתחומי וונוס ומרקורי. שם מתחבר אליו ביסודות הראשונים מה שמתווסף אליו מאוחר יותר כיתר האיברים ביסודותיהם הראשונים.

מהרגע בו עובר האדם דרך קיום השמש השני – כל זה דורש זמן רב – ולמעשה הרבה לפני שהוא נכנס לקיום הארצי, מתרחשת עבורו כבר תפנית גורל משמעותית. כשאנו רוכשים את הלב האנושי במהלכנו חזרה אל האדמה, לא נוצרת צורת לב פיסי גרידא – אך צורת הלב הפיסי משורטטת כבר, היא מוקפת וקושרה בכל מה שנעשה בעל ערך לאדם באמצעות חייו הארציים עד כה. אין זה חשוב כל כך שאנו קולטים לתוכֵנו את היסודות הראשוניים של הלב הפיסי. מה שהינו בעל חשיבות מיוחדת הוא, שכאן מתגבש האדם למה שהוא מהווה מבחינה נפשית, מוסרית ורוחנית, שכן כל אלה מרוכזים בלב האנושי. בטרם מתקשרים יסודות הלב עם יסודות העובּר של גוף האדם העתידי, מהווה הלב בקוסמוס ישות רוחנית-מוסרית-נפשית באדם. האדם מחבר אחר כך ישות רוחנית-מוסרית-נפשית זו – החיה עתה בתוכו לאחר שנרכשה בדרך חזרה לאדמה – עם יסודות העובּר הארצי. התגבשות זו של האלמנט הנפשי-מוסרי-רוחני שלו חווה האדם במשותף עם ישויות השמש הגבוהות, אותן ישויות שמש שבידיהן הכוחות היוצרים של מערכת השמש ועימם גם הכוחות היוצרים של הקיום הארצי.

אם להתבטא באורח תמונתי – הביטויים נשמעים פרדוקסאליים מעט, אך הם מתאימים – ברגע בו מקבל האדם את הלב הקוסמי שלו, הוא נמצא בסביבתן של אותן ישויות רוחיות של ההירארכיות הגבוהות, שבידן ההנהגה כביכול בכל הנוגע למערכת השמש כולה בקשר עם הקיום הארצי. וכאן מוצבע בפנינו על משהו נהדר ונפלא. רק בקושי ניתן למצוא מילים כדי לתאר מה חווה כאן האדם. הוא חש במובן מסוים כפי שהוא חש בקיום הפיסי. כפי שבקיום זה הוא חש עצמו קשור לפעימות לבו, לכל פעילות הלב, כך הוא חש עצמו שם במקרוקוסמוס קשור כאילו באמצעות לבו הרוחי המקרוקוסמי עם כל ישותו הרוחנית-נפשית-מוסרית. מה שהוא נעשה ביקום עד לרגע זה של חוויות הרוח שלו בתור ישות נפשית-מוסרית-רוחנית, קיים בו כאילו היתה זו פעימת לב רוחית בתוכו. הוא חש כעת את כל ישותו בקוסמוס כמו פעימת לבו שלו. והוא חש עם פעימת לב זו גם מעין מחזור דם.

כפי שכאן על האדמה אנו חשים בפעימת הלב את מחזור הדם הגורם לה ואת הנשימה, כשאנו חשים שם בחוץ את הלב המקרוקוסמי הרוחי שלנו במהלכנו חזרה דרך קיום השמש, אנו חשים, אם אתבטא בצורה תמונתית, פעימה רוחית, כאילו יצאו משם החוצה הזרמים אל ישויות ההירארכיה השניה. כפי שזורם הדם מן העורקים ואליהם באורגניזם הפיסי, כך נכנס לתוך ישותנו הרוחית-נפשית – הממוקמת כעת באדם – מה שאומרות רוחות הצורה, רוחות החכמה ורוחות התנועה על העולם ומתוך העולם, כשהן מכוונות זאת לבני האדם. רוח היקום במילותיה ובצליליה היא מחזור הדם המתרכז בלב זה, הפועם באופן מקרוקוסמי-רוחי בישות אנושית מוסרית-רוחנית-נפשית זו. כאן פועם הלב האנושי הרוחי. זוהי בו-בזמן פעימת הלב העולמי עצמו, בה נמצא האדם. ובעולם זה מהווה זרם הדם את מה שעושות הישויות הבוראות של ההירארכיה השניה, את מה שזורם מהן ככוחות. וכפי שזרימת הדם באדם מתרכזת בלב כאשר האדם חש אותה באופן בלתי מודע – שכן הלב הוא איבר תחושה החש את תנועת הדם, אין הוא, כפי שסבורים הפיסיקאים, משאבה, שהדם נע באמצעות הרוחיות והחיוניות של האדם – כך מורשה האדם מתוך חסד, ברגע זה שבין מוות ללידה מחדש, לטפח בתוך עצמו את אחד מאיברי התחושה, אחד מן הלבבות הקוסמיים, הנוצרים מתוך פעימת המקרוקוסמוס, הנבנים מתוך מעשיהן של ישויות ההירארכיה השניה.

וכאשר ממשיך האדם לאחר מכן את דרכו חזרה, הוא עובר שוב, כפי שאמרתי כבר, דרך קיום מרקורי ווונוס, אך לפני כן, בדיוק באותו רגע קוסמי בו הוא רשאי לחוש באמת עם הלב הרוחי של העולם, נופל מבטו מטה אל שרשרת הדורות שבסופה עומדים הוריו, שבאמצעותם ייוולד, כך שהאדם קשור מוקדם יחסית עם שרשרת הדורות שלו. אנו נולדים כבני אדם מאב ואם, להורינו יש אב ואם משלהם, לאלה שוב הוריהם שלהם, וכך אנו הולכים לאחור כמעט מאה שנים בעקבנו אחר שרשרת הדורות. אחר כך אנו עולים הלאה – ועלינו לעבור דרך מאות שנים רבות, שכן זמן רב לפני שנולד האדם על האדמה, הוא קשר עצמו עם שרשרת הדורות המסתיימת במשפחתו. האדם נועד להיכנס אל שרשרת הדורות בשלב מוקדם, כשהוא עובר בדרך אותה תיארתי דרך קיום השמש. ומה שדרוש אז לאדם כדי לאחד את גורלו, עד כמה שהדבר אפשרי, עם מה שבא לקראתו כעת כחוויה חיצונית על ידי כך שעליו להיוולד במשפחה מסוימת ובעם מסוים, את זאת ביכולתו לעבד ולקבוע לעצמו, כשהוא עובר במושבה הקוסמית של מרקורי ווונוס.

אחר כך הוא מגיע שוב לתחום הירח. הבה נחשוב: כשעבר האדם בפעם הראשונה דרך תחום הירח בין מוות ללידה מחדש, היתה לו האפשרות – לטוב ולרע – לחשוב על החכמים הקדומים ועל האדמה, על נקודת ההתחלה של קיום האדמה, בה העניקו מורים על-אנושיים חכמה על-אנושית לאנשי האדמה. כעת, בחזרתו, נתונה תשומת לבו פחות למה שהיה פעם על האדמה. כעת הוא שוהה באופן קוסמי בקיום הירח למעלה, במשך הזמן העובר למטה על האדמה בין ההתעברות ללידה, כך שהאדם מלווה למעשה את תקופת העובּרות שלו בהתפתחות קוסמית. הוא עובר התפתחות מסוימת למעלה בתחום הירח, ולמטה מגיע בינתיים להכנתו מה שאיתו הוא יתקשר בהדרגה ובאופן עוקב – העובּר הפיסי. מה עובר האדם למעלה באופן מקרוקוסמי בהתפתחות הירח השניה שלו?

תודעתו בכל החוויות אותן תיארתי, בהירה וערה הרבה יותר מזו הנמצאת ברשותנו על האדמה בחיים הרגילים. חשוב באופן יוצא מן הכלל שיהיה ברור לנו: במשך החלום התודעה עמומה, במשך העירות התודעה בהירה, אך התודעה לאחר המוות בהירה עוד יותר. כל החיים כאן על האדמה עומדים כפי שעומד החלום ביחס למציאות, בהשוואה לבהירות התודעה שאנו חווים לאחר המוות. אך עם כל שלב חדש אליו אנו מגיעים, נעשית התודעה ערה ובהירה עוד יותר. כשאנו עוברים בפעם הראשונה דרך קיום הירח בעלייתנו, נעשית תודעתנו ערה על ידי כך שאנו מגיעים לסביבתם של המורים הקדומים החכמים של האנושות. כשאנו עוברים דרך מרקורי ווונוס נעשית תודעתנו בהירה יותר ויותר. כך מתבהרת תודעתנו בכל פעם שאנו נכנסים לאיזור כוכבים חדש. אלא שכאשר אנו חוזרים לקראת חיים ארציים חדשים, מתעמעמת התודעה שוב בשלבים. עם זאת, כשאנו מגיעים לקיום מרקורי, יש לנו עדיין תודעה בהירה יותר מכל תודעה המתגבשת בקיום הארצי הרגיל. אז אנו מגיעים לקיום הירח, לאותו קיום ירח המציג בפנינו את מה שהיה האדם בתחילת התפתחות האדמה. איזור זה מוחק את תודעתנו כשאנו חוזרים אליו. במקום בו קיבלנו את ההארה הרוחית הראשונה בתודעה הערה ביותר שיכלה להיות ברשותנו על האדמה, במקום זה מתעמעמת התודעה בדרכנו חזרה אל האדמה, עד שהיא מגיעה לעמימות כזו, שהיא הופכת עתה לכוח צמיחה בלבד – כפי שהיא מצויה ברשותו של הילד החולם. התודעה מתעמעמת עד לדרגה חלומית. רק כשהתודעה מתעמעמת לתודעה חלומית, יכול האדם לחבר את הישות הרוחית-נפשית הנמצאת בו, כפי שתיארתי אותה, עם העובּר שלו. לעובדה יחידה זו – שלאדם יוכל להיות בשלב מסוים של התפתחותו קשר שייכות לעובּר הפיסי – נחוץ שבדיוק כפי שלמטה עובר העובּר את עשרת חדשי הירח בגוף האם, כך עובר האדם למעלה התפתחות ירח במחיצתם של מורי האנושות הקדומים – התפתחות ירח המבוססת על כך שאוכלוסיה שלמה של מורי האנושות משתתפת בעבודה כדי לעמעם את התודעה הקוסמית הנמצאת עדיין ברשותו של האדם במשך קיום הירח, לאותה תודעת-חלום הקיימת כשנכנס האדם לקיום הארצי.

כל מה שפוגש אותנו כאן באדם הפיסי-חושי, ניתן להבנה רק מתוך האדם העל-חושי. ואת האדם העל-חושי לא ניתן לתפוס על האדמה או מתוך העובדות הארציות, אלא רק מתוך עובדות העולם, מתוך העובדות המקרוקוסמיות. מטרת ההרצאות עד עתה היא להראות כיצד על האדם, בתור אדם ארצי, להיוולד מתוך הקוסמוס הרוחי כאדם-רוח.

נותר לנו עוד עבור ההרצאה מחר, שנלמד להבין מתוך הֵקְשֶר זה גם את משמעות החיים הארציים עצמם, עד כמה שאדם-העל עובר לחיים ארציים אלה. נלמד להבין את משמעות העובדה שהאדם נושא דרך סף המוות לעולם הרוח, מתוך החיים הארציים, את השארית של מה שרכש בחיים ארציים אלה.

כעת, לאחר שלמדנו לפחות במספר קווים את טבע-הרוח של האדם, את ישותו העל-חושית, ברצוננו לחזור מחר לתפיסת היחסים בין האדם העל-חושי לאדם החושי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *