הַ"שִלוּש" בַּמִּבְנֵה הַחֶבְרוּתִי

הַ"שִלוּש" בַּמִּבְנֵה הַחֶבְרוּתִי

הַ"שִלוּש" בַּמִּבְנֵה הַחֶבְרוּתִי

נכתב על ידי הוגו ברגמן

ערך והביא לדפוס: גלעד אלון, קריית טבעון, קיץ 2005

הטקסט ניתן כאן בלשונו המקורית ללא כל שינויים, ולו על מנת להטעימנו בניחוח עברית של פעם.
ההערות בסוגריים עגולים (….) בגוף הטקסט הן משל הוגו ברגמן.
ההערות בסוגרים מרובעים [….] בגוף הטקסט הן משל המביא לדפוס- גלעד אלון
כל הערות השוליים הממוספרות שבתחתית העמודים הן משל המביא לדפוס וניתנו כדי להקל על הקורא שאינו מצוי ברקע של המאמר.

הַ"שִלוּש" בַּמִּבְנֵה הַחֶבְרוּתִי

פורסם ב"מעברות", ירחון לספרות וענייני חברה, כרך ג', שנת 1921, יצא לאור ע"י מפלגת פועלי ציון

לפני שבועות מספר היה בשלזיה העליונה משאל-עם בדבר סיפוח חבל-ארץ זה לפולניה או לגרמניה[1]. במשך חצי שנה ניהלו שתי המדינות את תעמולתן, היחסים בין שני העמים היושבים שם נתחדדו עד הגבול האחרון. והנה שבועות אחדים לפני המשאל קמה מפלגה חדשה[2]: מטרתה לא התאימה לא לאלה ולא לאלה. היא טענה שהמשאל כולל שלוש שאלות שונות, המסבך אותן, ומהסתבכות זאת באה כל המהומה וכל ההתרגזות.

ישנה פה, אמרו, ראשית, שאלה רוחנית: שתי שפות, שתי תרבויות מתנגשות זו עם זו. ולשתיהן יש מקום להתפתחות זו בצד זו – כל זמן שלא יערבבו את שאלת השפה והתרבות עם שאלות מדיניות. וישנה שאלה כלכלית, היינו – תוצרת פחמים ומכירתם בשוק הפולני או הגרמני. את השאלה הזאת יש לפתור בצורה אך ורק כלכלית. שלזיה תיתן את פחמיה למי שישלם לה בעדם באופן נוח ביותר. אין כאן שאלה שאפשר לפתרה ע"י אמצעים מדיניים, אלא רק ע"י גורמים כלכליים ועל פי שיקול דעת כלכלי גרידא יכולה היא וצריכה היא להיתרץ, אם למצוא תירוץ צודק ומשביע רצון את כל הצדדים. אם רק יפרידו בין שאלות תרבותיות, כלכליות ומדיניות אפשר לבא לידי הסכם הדדי, כי השאלה המדינית – אם לספח את שלזיה למדינה זאת או אחרת – אובדת הרבה מחריפותה, אם אופן פתרונה איננו מביא לידי שיעבוד של שפה או לידי התערבות גורמים לא כלכליים בשאלות כלכליות.

ובכן, דרשה המפלגה הזאת, ששלזיה תנהיג אצלה את האוטונומיה הגמורה של ההנהלה התרבותית, הכלכלית והמדינית, שתינתן לכל אחת מן ההנהלות האלה עמידה ברשות עצמה וחופש מוחלט לסדר את ענייניה כלפי פנים וכלפי חוץ על פי רצונה. המפלגה הביעה תקוותה, שגם המדינות הרָבות, גרמניה ופולניה, תקבענה חילוק-רשויות זה, ואז, רק אז אפשר יהיה לפתור את השאלה המוגשת כעת למשאל-עם, לפתור אותה לחוד לכל רשות ורשות. כל זמן שהמדינות אינן מסכימות בפנימיותן לחילוק זה ודורשות מאת שלזיה שהיא תענה 'הן' או 'לאו' אחד על שלוש שאלות, צריכים יושבי שלזיה לדחות את שתי ההצעות גם יחד.

ההצעה עוררה ויכוחים רבים ולא נתקבלה, כמובן. שני הצדדים הרָבים התאחדו בצעקות על בגידה בעם. במשאל ניצחו הגרמנים. אבל תיכף אחרי המשאל ראו שהשאלה לא זזה ממקומה. פולניה מסרבת להכיר במסקנת המשאל – חילוק הארץ לשניים – והחברות בעלות מכרות הפחם מסרבות להסכים שמכרותיהן העומדות תחת הנהלה כלכלית אחת תקרענה לשתיים. פקעת השאלות האירופאיות נעשתה כבר – את זה הראתה שלזיה – כל כך סבוכה עד שגם הפתרון היותר דמוקרטי עלול רק להוסיף על הסתבכותה.

אותה המפלגה בשלזיה היא חלק ה-Bund fur Dreigliederung des sozialen Organismus, ברית לשילוש האורגניזם החברתי. הברית הזאת לא נוסדה לענייני שלזיה, אלא מתקיימת בגרמניה, באוסטריה, בשוויצריה ובאנגליה מזמן שביתת הנשק [סיום מלחמת העולם הראשונה בנובמבר 1918]. בראשית שנת 1919 פרסמו העיתונים הגרמנים כרוז חתום ע"י מספר גדול של מלומדים, אמנים ואנשי הפוליטיקה, שבו נאמר: האורגניזם החברותי מתחלק למערכות שונות. כשם שגוף האדם נחלק למערכת המחשבה (מח, עצבים), למערכת הנשימה וסבוב הדם ולמערכת ההזנה, וכשם שהאדם חושב בראשו ולא בריאה ונושם בריאה ולא במח, כך צריך גם האורגניזם החברותי להתחלק למערכות, שכל אחת ממלאה את תפקידה הוא, ורק את זה, וכל אחת בשומרה על עמידתה-ברשות-עצמה פועלת יחד עם האחרות. החיים הכלכליים יכולים רק לשגשג, כשהם מתפתחים על פי כוחותיהם וחוקותיהם הם בתור חלק עצמי של האורגניזם החברותי וכשאין נותנים למדינה להתערב בהם. החלק הפוליטי צריך להתקיים גם הוא, לעמוד ברשות עצמו על יד החלק הכלכלי, ופעולתם המשותפת תצליח לא על ידי ערבוב התחומים בהתנהלם ע"י ארגון מחוקק אחד, כי אם רק כשתהיה לכל אחד הנהלה משלו. כי המערכה הפוליטית הורסת את הכלכלה בהתערבה בה ובקחתה ממנה את כוחותיה החיוניים, את האיניציאטיבה של הפרט. ואל שתי המערכות העומדות ברשות עצמן, הכלכלית והפוליטית, נספחת, באוטונומיה גמורה גם היא, המערכה הרוחנית. – הכרוז דרש מאת גרמניה המנוצחת, שתבנה את ביתה מחדש על יסוד ההשקפה הזאת של שילוש האורגניזמוס החברותי.

על הכרוז חתם, מלבד מספר גדול של תומכיו, מחברו ד"ר רודולף שטיינר, אישיות ידועה זה עשרות בשנים בתור מי שגילה את גתה חוקר הטבע ובתור מנהיג של התנועה המיסטית-התיאוסופית (או, כמו שהיא קוראת את עצמה היום, אנתרופוסופית). את יסודות השקפותיו החברתיות המשמשות בסיס לאותה תנועת ה'שילוש' פרסם שטיינר בספרו 'עיקרי השאלה החברותית' (Die Kernpunkte der Sozialen Frage, Basel 1919)[3]. המשך הספר הזה 'הוצאה לפועל של שילוש האוגניזמוס החברותי' (“In Ausfuhrung der Dreigliedrung des sozialen Organismus”) יצא בשטוטגרט בשנת 1920.[4]

במשך המאה האחרונה התהוו תנאי חיים, אשר נוצרו אמנם על ידי האדם עצמו, אבל שהביאו לידי כך שהאדם בתור אדם נדחק יותר ויותר מכל מקצועות החברה ובמקומו בא יסוד מכוני, יסוד משולל חיים אישיים והוא נעשה לגורם מכריע בהתהוות. הכוחות המכוניים [מכניים], שנבראו ונקראו על ידי האדם, גברו עליו ועקרו אותו משורשיו. האדם חדל למשול בחיים החברותיים ונעשה עבד לאותם הכוחות שהוא בעצם העלה אותם. אנו רואים את העובדה הזאת בעליל בחיים הכלכליים. מדע הטבע החדש התיר את כוחות הטכניקה והכוחות האלה שעבדו את האדם ועשוהו למכונה. כוח-העבודה[5]  של האדם נעשה לסחורה בל-אישית הנמכרת על פי חוקי השוק. וגם הרכוש, שנתן קודם לבעליו את האפשרות לגלות את כישרונותיו האישיים בהנהלה ובארגון, הוסר והופרד מבעליו. הרכושני [הקפיטליסט] נותן את כספו ומקבל תמורתו "מניות", "רווחים" וכדומה, אבל חדל להיות מחובר לרכושו באופן ישיר, וגם הרכוש נעשה לסחורה משוללת חיים אישיים. בראשית המאה הי"ט היה עוד קשר אישי בין בעל הבנק ולקוחותיו שהיו נזקקים לעצתו; היום, בהתרכז הכסף במוסדות ענקיים אחדים, הותר הקשר האישי הזה, הנהלת הבנקים נעשית על יסודות "מופשטים", ז"א אך ורק מתוך נקודת המבט של הרווחים שאין בה שום מקום למוסר-כליות ולשימת לב אישית. המצפון חדל להיות גורם בחיים הכלכליים. המכונה נעשתה כל כך כבירה עד שאין בה שום מקום לנשמת האדם.

תורת הכלכלה החדשה היא רק סרח עיוני של תנאי חיים אלה. המדע חדל לשאוף לצורות-חיים חדשות: המדע מסתפק בזה שהוא מתאר בדעה צלולה את הנעשה. הוא מדבר על רכוש ורכושניות, על סחורה ועבודה, כאילו היו מושגים מופשטים אלה פחות אובייקטיביים וממשיים, הפועלים בלי כל קשר עם נשמת האדם ככוח החשמל או הקיטור, כאילו לא הייתה נשמת אדם חיה מפעמת בהופעות הכלכליות; המדע מסתפק בזה, שהוא מתאר הכל בדיעבד. המרקסיזם, כידוע, נתן לתפקיד זה של המדע, שהוא בבחינת "אתרוגים אחרי סוכות", את שמו הראוי: כל החיים הרוחניים הם בעיני מרקס[6]  רק ה-Uberbau [מבנה העל האינטלקטואלי], סרח העודף של הכלכלה. התקופות הקודמות התפלספו, חלמו ושרו על הכוח היוצר של הרעיון, של האידיאה. המרקסיזם רואה ברעיון רק את ה"אידיאולוגיה", צל אין-אונים הנגרר אחרי החיים הכלכליים.

פה רואה שטינר את שורש הרע החברותי: לא בשיטה כלכלית מוטעה, ולא ע"י תיקון כלכלי בלבד נושע. התשועה תבוא רק אז כשנשים קץ לערבוב הגבולות ונקים חיים רוחניים, מדיניים וכלכליים שאינם תלויים אלה באלה.

באורגניזם של האדם הננו מוצאים, כנזכר לעיל, שלוש מערכות פועלות זו בצד זו, וכל אחת מהן עומדת במידה גדולה ברשות עצמה: חיי המח והעצבים, הנשמה וסיבוב הדם, האכילה והעיכול. כל אחת מן מערכות האלה מחוברת עם העולם החיצוני ע"י צינורות מיוחדים (החושים, הנשימה, אורגני ההזנה), וביחד עם זה סגורה כל אחת מהן במידה גדולה בתוך עצמה. בדוגמא זו מסביר לנו שטיינר את יחס שלוש המערכות אשר בגוף החברתי. המערכה הכלכלית מכילה את תוצרת הסחורות סיבובן והשימוש בהן. המערכה המדינית [משפטית] קובעת ומסדרת את היחסים שבין אדם לאדם, ואל המערכה הרוחנית[7]  נכנס כל זה שמקורו ביצירת היחיד והגשמתו זקוקה לחיי הכלל.

לא כל אחת משלוש המערכות האלה עומדת על המדרגה הגבוהה של הארגון הפנימי והסידור העצמי, ועל כן לא כולן בולטות לעינינו במידה שווה כשאנו באים להקיף את מבנה הגוף החברתי. הסדר הנראה לעין ביותר והשולט שלטון עריץ בכל חיי החברה הוא הסדר הכלכלי, שתי המערכות האחרות, הפוליטית והתרבותית, לא הצליחו עדיין להתפתח בשלמות ובתנאים הפנימיים שלהן בתוך המבנה החברתי, ועל כן נראה לשטיינר, החושב כי דווקא השלמת ההתפתחות הזאת היא נחוצה ביותר, שעל כל אחד ואחד לסייע לשחרור המערכות המדיניות והתרבותיות מחבלי המערכה הכלכלית.

אבל גם החיים הכלכליים עדיין הם תלויים ביסוד הקודם להם: בטבע. כשם שהצלחת כל יחיד בלימודים, בחיים וכו' קשורים בכישרונותיו כך, טובע הטבע את חותמו המיוחד על צורת החיים הכלכליים בכל אתר ואתר. בחבל עשיר אשר שם נותן הטבע לאדם די מחייתו בלי טורח מיוחד, מקבלים החיים הכלכליים צורה אחרת, מרות אחרת, מאשר בארץ ענייה הפורסת לאדם את לחמו מתוך עמל גדול ועינויים רבים.

הטבע ומהותו מגבילים וקובעים את צורת החיים הכלכליים שבכל ארץ וארץ מן הצד האחד, ומן הצד השני צריכים החיים ה מדיניים והמשפטיים לתת לחיים הכלכליים את צורתם הם. המשפט הוא ההנחה הקודמת של הכלכלה, הוא ניזון ממקורות אחרים לגמרי, האדם בחיי הכלכלה מכיר את רעהו רק בתור אמצעי המשמש לענייניו האגואיסטיים, המשפט מכיר את האדם בתור מטרה עליונה וכל בני האדם שווים בעיניו. החיים המדיניים צריכים להיות דמוקרטיים, כי אין מותר אדם מאדם; הכלכלה – מצדה איננה יכולה להיות דמוקרטית, כי במובן הכלכלי אינו דומה הבריא לחולה, העני לעשיר, בעל איניציאטיבה לעצל ורשלן. לפיכך רואים אנו, שהמערכה המדינית עם דמוקרטיותה, קודמת למערכה הכלכלית. היא קובעת על פי הנחותיה המשפטיות את החוקים ואת המשפטים, והמערכה הכלכלית מוכרחה להשלים עם ההנחות המשפטיות האלה כעם דבר הקבוע מראש, כשם שהיא מקבלת בכל מקום ומקום את מרות הטבע בתור דבר שאין להרהר אחריו. זאת היא המסגרת: הטבע מצד אחד והדרישות המשפטיות של החברה מצד אחר. במסגרת זו מתפתחים החיים הכלכליים ובמסגרת זו הם עומדים ברשות עצמם. אסור להם לאנשים להיאחז בשיקול דעת כלכלי בשעת קביעת הדין, ואסור לה למדינה (אחרי שקבעה לדורות את חוקיה) להתערב במהלך סיבוב הסחורות אשר נעשה על פי חוקים כלכליים בלבד. המרקסיזם, הדורש את הגשמת ה"סוציאליזציה" ע"י המדינה, שואף לזה שהמדינה, שהיא נושאת המשפט בעצם, תעשה ביחד עם זה לגורם העיקרי או היחידי בחיי הכלכלה. אבל מדינה זו שנעשתה חלק מחיי הכלכלה, כבר איננה יכולה לחרוץ משפט ולקבוע דין, כי החלטותיה נובעות אז מדרישות כלכליות ואינן יכולות להיות צודקות. האדם חדל להיות בשבילה אישיות רוחנית ונחשב בעיניה לקונה ומוכר.

ובכן: עמידת המדינה והכלכלה ברשות עצמן ומשא ומתן בין הנהלת שתי המערכות האלה, הדומה ליחסי הממשלות של מדינות שונות בזמננו אנו. והוא הדין גם בנוגע למערכת החינוך. 

"מדינת העתיד" של המרקסיזם היא הערבוב המוחלט של שתי הרשויות. אבל גם בחיינו הנוכחיים קיימת אותה הערבוביה, כי לתוך המחזור הכלכלי היו צריכות להיכנס רק הסחורות בלבד. לעומת זה אנו רואים היום כי גם הזכויות וכוח העבודה של האדם הולכים ונסחפים לתוך מחזור זה. אנו מחליפים היום לא רק סחורה בסחורה אלא גם סחורה בעבודה וסחורות בזכויות. הקרקע, למשל, איננו בגדר של סחורה – כי לא אנו ייצרנוהו – ובכל זאת הוא נכנס אל מחזור הכלכלי בצורה של זכות האדם לעבדו ואת הזכות הזאת אפשר לקנות בסחורה. היוצא מזה, שהמשפט עצמו נהפך לסחורה, והוא נוצר, נקנה ונמכר בחיים הכלכליים גופא במקום להיות הנחה קודמת לכל המשא ומתן המסחרי. התפקידים נתחלפו: הכלכלה קובעת את הזכויות, האדם נעשה לאחד האופנים במכונה הכלכלית; לא רק פרי עבודתו – הסחורה – אלא גם כוח עבודתו נהפך לדבר העובר לסוחר. ואם מחפש אתה את האדם, את האדם כולו, לא תמצאהו. לא נשאר אלא האדם הכלכלי בלבד, זה הנקנה והנמכר. הבסיס של הכלכלה – הדין – נשמט מתחת רגליו, כי משפט אמת יוכל להיווצר רק על ידי האדם הפועל בתוך אישיות שלמה ולא על ידי האדם המשמש חוליה בשלשלת העניינים הכלכליים.

המשפט הנוצר מתוך החיים הכלכליים, המדינה הנבראת על פי תביעות הכלכלה, אינם ראויים לשמם, וכבר זכינו לחזיון טיפוסי של חבורות כלכליות, כגון "ברית האיכרים" שבגרמניה, "ברית בעלי החרושת" או הפועלים בתור מעמד כלכלי – כולם מתארגנים בתור מפלגות פוליטיות, ושואפים להטות את משפט המדינה ואת חוקיה לטובתם הכלכלית. מה שאינם יכולים להשיג באמצעי כלכלה, במשחק חופשי של הכוחות האקונומיים, הם שואפים להשיג על ידי אמצעים פוליטיים, בעזרת המדינה וחוקיה החדשים. עינינו טחו מראות את עצם הזיוף שיש בחוק אשר חוקק בהתאם לדרישה של המפלגות הכלכליות. רגילים אנו להשתמש במימרא כי הכול שווים לפני החוק, ובכל זאת אין אנו רואים את עיוות הדין אשר בחוק הנקבע מתוך התעניינות כל כלכלית של חלק מן האזרחים. כל ההתנגשויות השונות אשר בין חלקי החברה הנוכחית עומדות בעצם על בסיס כלכלי ואל למחוקק להתערב בהן, כי התערבותו היא בלתי צודקת.

אמנם, גם המחוקק אשר בדעתו לתת חוקי צדק לעמו צריך להתחשב עם התנאים הכלכליים של המדינה. במדינה חקלאית יחולו, בוודאי, חוקים אחרים על הוצאת התבואה לחוץ לארץ מאשר במחוז החי על תעשיה וחרושת. אבל המחוקק, רודף הצדק, יכול להביא בחשבון את תנאי הטבע השולטים בארץ, וביחד עם זה הוא נשאר בבחינת שופט בלתי משוחד, החורץ משפט ומכריע בין הדרישות של המעמדות השונים, והוא עצמו עומד מעל לכולם כאיש שאינו נוגע בדבר. לא כך נוהגות אותן המפלגות הבאות להגן על דרישות המעמד הקרוב להן על ידי פוליטיקה של המדינה. אמנם הן מעמידות פנים כאילו אין לפניהן אלא טובת המדינה כולה, אבל אלמלי היה הדבר כך היינו צריכים למצוא בחוגי החקלאים גם אנשי החרושת ובין בעלי החרושת – איכרים. העובדה שאין הדבר כך מוכיחה לנו בעליל כי המפלגות אינן נלחמות לשם שמיים וכל כוונתן היא לעוות את הדין, ואנו כבר שכחנו להתמרמר נגד זה שאנשים מתאגדים ובאים לכפות על המדינה חוקים המתאימים לטובת עצמם. אחת מן השתיים: או שיש לפנינו התנגשות כלכלית, אז לא על המפלגה הפוליטית כי אם על הארגון הכלכלי (חברות התוצרת וכדומה) להגן על עניינים כלכליים, או שיש פה שאלה פוליטית, שאלת הזכויות, המשפט והדין – ומה עניין מעמד כלכלי ידוע אצל קביעת הדין? אבל פה מתחפשת שאלה כלכלית בצורה מדינית וכאן כל מקור הרע.

שילוש המבנה הסוציאלי בא להילחם נגד טשטוש הגבולים [כך במקור] שבין המדינה והכלכלה. נגד שאיפת המרקסיזם, האומר לעשות את המדינה לגורם כלכלי, הוא מעמיד את השאיפה לשחרר את המדינה מכל השפעה כלכלית, ואת הכלכלה מכל התערבות מצד המדינה. דוגמה לטשטוש הגבולים אנו מוצאים בזמן אחרון במוסד הנקרא "מועצת התוצרת" (Betriebsrate), אשר בו חפצים להשתמש רבים – ובאופן חד צדדי – לשם כוונות פוליטיות שונות. המועצות באו בעקבות הצרכים הכלכליים ולו היו הולכות ומתפתחות בהתאם לכך היו מוצאות, אולי, אופנים כלכליים ליצירת חברה חדשה, אשר בה יעמוד הפועל כולו ברשות עצמו, על בסיס מקצועי. אבל רעיון המועצות משתבש מייסודו כשבאים להשתמש בו בתור אמצעי פוליטי, כדי לתת את השלטון בידי מעמד הפועלים, כי הפוליטיקה עלולה רק להטעות את הפועל מן הדרך הנכונה של רכישת היכולת הכלכלית. את זה הכירה סוציאליות הגילדות באנגליה, השואפת להעביר את אמצעי התוצרת לידי הפועל אך ורק בדרכים כלכליים. מהפכה כלכלית צריכה להיעשות באמצעי כלכלה ולא באמצעים מדיניים.

אין להרבות דברים, כמה גדול הנזק אשר טשטוש הגבולים מביא לתרבות. המדינה משעבדת ומדכאה את החיים הרוחניים הנתונים בידיה. היא משתמשת בחינוך למטרותיה, ומחנכת אזרחים נאמנים הסרים למשמעתה. המדינה, האוחזת בידיה את החינוך והתרבות, מוכרחה לקלקל את שניהם.

את זה, אמנם, ראו הסוציאליסטים הראשונים. הם הרגישו כי הרוח צריך להיות חופשי מעול של שלטון מדיני. על כן דרש אֶנגלס[8], שהמדינה תנהל את התוצרת במקום לשלוט בבני אדם.”An die Stelle der Regierung uber Personen tritt die Vervaltung von Sachen und die Leitung von Produktionsprozessen”.

יחד עם מושג הקניין הרגיל[9] מבטלת תנועת השילוש את המושג של שכר העבודה. כי במחזור הכלכלי מתנועעות רק סחורות, העבודה איננה בגדר של סחורה. גם העבודה וגם זמן העבודה אינם משתלמים, אינם מתחלפים בסחורה, משתלם רק הפרודוקט [המוצר].

המשטר הנוכחי מביא לידי התהוות של מעמדות שונים. ההפך בזה אתה רואה בתנועת השילוש, השואפת לחלוק האורגניסמוס הסוציאלי בכלל באופן שכל אדם יהא שייך לשלושה ענפים של המבנה החברתי. יתר על כן: אין מן הצורך ששלושת הענפים האלה יהיו צמודים ובלתי נפרדים בכל. כיון שהם בלתי תלויים בעצם יש אפשרות, למשל, שחלק כלכלי של איזה מבנה חברותי יחליט להתאחד עם שכניו לגוף כלכלי אחד, מבלי שיתאחדו במובן המדיני או התרבותי. וכבר ראינו מקרים כאלה בהיסטוריה. ה"צַאָלל פעראיין" [ ,Zoll Verienאיחוד המכס של מדינות גרמניה טרם איחודה הפוליטי ב-1870] איחד במאה הי"ט מדינות שונות לגוף כלכלי אחד, ולהפך, בזמן המלחמה נפרדו חלקי גרמניה, כמו בווריה ופרוסיה, או חלקי המונרכיה ההבסבורגית, אוסטריה והונגריה, במובן כלכלי, למרות זה שהם היו מאוחדים אחוד פוליטי.

פרטים יסבירו [את הנושא]. כיום חפצות גם פולניה וגם גרמניה לשלוט במכרות שלזיה. אילו שררה בגרמניה ובפולניה שיטת השילוש לא היה מקום לריב זה. כי המצב הנוכחי אומר: "בעל" המכרות יכול להקים באמצעים פוליטיים בניין כלכלי המתנגד לכל חוקי הכלכלה. אולם עם השלטת שיטת השילוש הייתה שאלת הפחמים נפתרת באופן כלכלי בלבד. הפחם היה נמכר לקונה המציע את המחיר הכי נוח. אפשר היה לשער גם מצב שכזה: שלזיה, על פי שפת יושביה היא לרוב פולנית, ועל כן הייתה יכולה להתאחד עם פולניה איחוד של תרבות; עברה המדיני מקשר אותה לגרמניה, והיא הייתה יכולה לשאוף לאחדות פוליטית עם גרמניה, ואת פחמה הייתה שולחת לצ'כיה, למשל, בהיותה מאוחדת אתה באופן כלכלי. הנה לפנינו ריבוי פתרונות, ריבוי אפשרויות. כל השיטה הזאת היא מאוד מאוד גמישה, ובזה יתרונה הגדול.

דוגמה אחרת: אוסטריה המקוטעה[10] והמסכנה שואפת מיום היווצרה להתאחד עם גרמניה. הצרפתים מתנגדים לזה, ולזמן מה עלה בידי ההסכמה [בריטניה, צרפת וארה"ב – המנצחות במלחה"ע הראשונה] לעצור בעד האיחוד הרצוי לשני הצדדים. בזמן האחרון נתחדשה השאיפה הזאת ולמרות איומה של צרפת, כי "ההסכמה"[11] תפסיק את משלוח צרכי אוכל לווינה הרעבה, אם לא ישימו קץ לתעמולת האיחוד, סידרו בכל חלקי אוסטריה משאל עם, אשר קיבל כמעט פה אחד את הצעת האיחוד. להצבעה זו אין כיום ערך ממשי והיא נשארת, לפי שעה, הפגנה יפה בלבד. מה עונים על זה בעלי השילוש? הם רואים ש"ההסכמה" המחונכת על המושג הרגיל של מדינה – תתנגד רק לאיחוד מדיני. על כן הם דורשים מאוסטריה וגרמניה שיוציאו לפועל מיד את האיחוד שהוא אפשרי גם היום, היינו: האיחוד התרבותי והכלכלי (השלטת שיטה אחת בכל ענייני הרוח והסרת גבול המכס בין שתי המדינות). עם הגשמת האיחוד החיוני הזה היה הפירוד המדיני נשאר בבחינת פירוד פורמלי בלבד.

משל שלישי: בעלי השילוש חושבים כי דרכם היא דרך חדשה לשלום העמים. כי מכיוון שהחיים הרוחניים אינם תלויים לגמרי בפוליטיקה ובכלכלה, שוב אין מקום לשאלת השפה. כל עם בונה לו בתי ספר[12] משלו עד כמה שידו משגת ורצונו הלאומי חזק. באוסטריה שלפני המלחמה גרמה שאלת בניין בתי ספר על ידי המדינה למחלוקת תדירית בין העמים השונים. מכאן אותה השנאה אשר הביאה לידי התפוררות המדינה למדינות לאומיות קטנות, אשר כל אחת מהן היא כלי משחק בידי המעצמות הגדולות. אלמלי הייתה המדינה אומרת לעמיה: איננו דואגים לדרישותיכם התרבותיות, איננו מייסדים לכם בתי ספר, אלא יקום כל עם וידאג לעצמו – היו נופלות כל השאלות והמריבות התרבותיות. ואת הדבר הזה דרשו בשעתם הציונים, אשר נלחמו בעד האוטונומיה האישית-התרבותית של המיעוטים הלאומיים. זאת הייתה גם עמדת הסוציאל-דמוקרטים. אולם הצעה מצלת זו נדחתה ולכך גרמה שאיפת השלטון המציינת כל עם ועם.

הדוגמאות האלה מוכיחות כי ספרו של שטיינר אינו ספר אוטופי. הוא איננו בא לתאר לנו את האוטופיה של "מדינת העתיד", הוא מגלה לפנינו כיוונים ידועים, המצויים בלאו הכי בחברה הנוכחית, וכל כוונתו היא להרימם מעל לסף ההכרה ולחזקם. אין כאן שאלת הסידור [הארגון] המוחלט הסופי, זה אשר מוכרח פעם לבוא. כאן ידובר על טנדנציה [מגמה], על כיוון אשר יכול להועיל היום, בכל שעה ובכל רגע. כבר הזכרנו כי בשאלת שלזיה יצאו תלמידי שטיינר והציעו את תכניתם. הזכרנו את סוציאליות הגילדות באנגליה שגם היא הולכת בלא יודעים, בדרך של התנגשות מטרות כלכליות בלי פוליטיקה. לפני ימים אחדים קראנו שהקנצלר הגרמני החדש הזמין אנשים אחדים בני מפלגות מתנגדות לקחת חלק בעבודת המיניסטריום [משרדי הממשלה] בתור יועצים כלכליים אשר אין עליהם כל אחריות פוליטית. השאיפה לאוטונומיה פרסונלית-תרבותית; המצויה כל כך אצל היהודים בגולה, היא גם כן צעד על דרך השילוש. ובכן: כל חידושו של שטיינר בזה שהוא מדגיש את השאיפות הקיימות בחברה ובא לידי סיכום של תורת השילוש.

אם בשיטת השילוש גלומים רעיונות בריאים, אז צריכה שיטה זאת להתאים גם לסבך השאלות שלנו. אם יתחילו אצלנו[13] להתעמק בשיטתו של שטיינר ברור לי שימצאו כאן מקום רחב להתגדר בו. אין כוונתי הפעם אלא לסמן אילו ראשי פרקים, לתת משל ואילוסטרציה למה שנאמר לעיל.

דוגמה ראשונה[14]: הקונגרס [הקונגרס הציוני, המאגד את כל המפלגות הציוניות, נוסד ע"י הרצל ב-1897]. הקונגרס הוא הפרלמנט שלנו, ואם כל מורשן [פרלמנט] סובל מהסתבכות של שאלות כלכליות, מדיניות ורוחניות – הפרלמנט שלנו על אחד כמה וכמה. על ירידת הפרלמנטריות מדברים בכל העולם. סיבת הדבר, שהשאלות העומדות לפני הנבחרים, נעשות יותר ויותר קשות ומסובכות, הציר הבינוני [הממוצע] איננו מכיר אותן ואיננו יכול לשפוט עליהן באופן עיוני, אובייקטיבי, והוא נעשה קורבן לדמגוגיה של מנהיגים אחדים. ההצלה היחידה היא הוועדה הפרלמנטרית, אשר בה יושבים מומחים ומעיינים בכל שאלה. יתרון הוועדה בזה שהיא נבחרת רק לשם פתרון שאלות של מקצוע [תחום] מיוחד. המקצוע בא להתנגד לפרלמנטריות, ומכאן החשיבות המרובה אשר לשיטת "מועצת התוצרת", העומדות על היסוד הפרופסיונלי, מקצועי.

הפרלמנט שלנו הוא בנידון זה הגרוע שבין הפרלמנטים. כל אחד מיושבי הארץ יודע כמה קשות הן כל השאלות הכרוכות בבניין היישוב. מועטים הם בינינו המעיזים לחרוץ משפט מוחלט על שאלה זאת או אחרת. וציר הקונגרס לומד את כל השאלות האלה במשך יום או ימים ומכריע בשאלת העבודה והבניין. והמסקנה: או שמחליטים דברים שאין להגשימם או שמקבלים בעיניים עצומות הצעות של מומחים מועטים וכל הביקורת של הקונגרס נהפכת לפיקציה. יתר על כן: לא רק שהציר עצמו אינו מוצא את ידיו ורגליו, כי אם הבוחר אנוס לבחור בין מפלגה זאת ואחרת, למרות זה שגם המצע של כל מפלגה הוא סבך של תשובות שונות על שאלות שונות. וכי אי אפשר לשער שיש בוחר אשר חפץ בשיטה הדתית של המזרחי [לימים המפד"ל] ובשיטה הסוציאלית של פועלי ציון [חלק ממפא"י ההיסטורית]? התוכנית של כל מפלגה נותנת תשובה על כל השאלות גם יחד, ודווקא הבוחר המעמיק ביותר מוכרח לבחור לפעמים נגד מצפונו, כי הוא מפריד בין שאלה לשאלה בעוד שתוכנית המפלגות מערבבת את כולן. השילוש היה שם קץ לערבוביה זאת. שלוש ועידות – שלושה קונגרסים – היו שופטים בשאלות התרבות, המדיניות והכלכלה. (בוועידה הציונית בהנובר הציע ליכטהיים שהקונגרס יתאסף פעם בשלוש שנים. אם תתקבל דעה זו אז יש אפשרות לקרוא בכל שנה לאחד מהוועידות הנ"ל). בקיאות הבוחרים והצירים בכל השאלות הייתה הרבה יותר עמוקה, הישיבות היו הרבה יותר פוריות וחדורות רוח המקצוע, והלא ברור כי לא הציר כי אם המומחה יבנה את הארץ. ויותר מכל השאלות היו מרוויחות על ידי סידור חדש זה שאלות התרבות והחינוך, אשר הן היום בבחינת בנות חורגות לתנועה [הציונית].

משל שני: הפרדה בין עבודה פוליטית ובין בניין כלכלי. אחת הסיבות למצב הטרגי של הציוניות בשנה האחרונה[15] היא בוודאי העובדה שלא נעשו בארץ שום הכנות לקבלת העולים. והכול משום שמנהיגי התנועה היו שקועים לגמרי בשאלות פוליטיות ולא יכלו להכשיר בחדא מחתא [=באריגה אחת. ר"ל בתנופה אחת, בבת אחת] את התנאים הכלכליים. הפוליטיקה הרגה את הכלכלה. בזמן האחרון באו האמריקנים [משלחת של ציוני ארה"ב] ומדגישים את הגורם הכלכלי. אבל גם הם סיבכו את זה מיד עם תביעה תרבותית ידועה (נגד עבודת ההווה, נגד עבודת התרבות של ההסתדרות הציונית בגולה!) ומה יעשה הבוחר המסכן, אשר יסכים לתכנית הכלכלית ויתנגד לתכנית התרבותית?

אלה הם, אמנם, רק שני פרטים מחיי התנועה הציונית ברגע הנוכחי, יותר חשובה היא הפרספקטיבה הפרינציפיונית אשר תורת השילוש פותחת לפנינו. תנועת השילוש מטשטשת ומבטלת במידה ידועה את הגבולים המבדילים בין מדינה ומדינה ובזה היא חשובה דווקא בשבילנו, בשביל עם ישראל. אנחנו עם מפוזר ומפורד, מיעוט קטן בכל מדינה ומדינה, קיבוץ משולל כוח כל זמן שהוא סגור במסגרת המדינה. הפוליטיקה של תקופת ההתבוללות ויתרה בכוונה על כל שאיפה העוברת את גבול ה"מולדת" – ומתוך כך באה החולשה של עמנו בכל אתר ואתר. רק גוף העם המאוחד הוא חזק ומוצק, ורק הוא יכול לתת כוח לכל חלק וחלק. השפעת העם היהודי בכללו, בכל קיבוציו וחלקיו, אינה נופלת מהשפעת המדינות הקטנות במזרח אירופה[16]. את הכוח בין- הלאומי הזה הכרנו ביודעים רק בזמן כריתת השלום; מתוך זה באנו ליצירת "ועד המשלחות היהודיות" בפריס, אשר הצליח להכניס לתוך אמנת השלום [הסכמי ורסיי שעסקו בסיום מלח"הע הראשונה ובהסדרים הפוליטיים החדשים באירופה] את הסעיף על הגנת זכויות המיעוט. "חבר העמים" [17]נעשה ערב בעד זכויות המיעוט: למיעוט ניתנה בצורה חוקית האפשרות להגיש לפני בית דין בין-לאומי תלונה נגד ממשלתו. לפני המלחמה שלט העיקר של "אל תתערבו בענייננו הפנימיים". עיקר זה נפל. גבולות המדינה נפרצו. ניצחון זה הוא ניצחון עמנו[18]. וכל שאיפה העלולה לזעזע או לבטל את הסגר הגבולות הקבועים והמוחלטים היא רצויה לנו. המדינה בצורתה הנוכחית, המהפכת את גבולותיה לחומת סין, תתנגד גם לכל השפעה חיצונית אשר תבוא להגן על המיעוט היהודי. המדינה הבנויה על פי שיטת השילוש תיפתח גם להשפעת ארצות אשר מחוצה לה. במובן המדיני אנו החלשים אשר בכל ארץ וארץ, אולם אנו יכולים לתקן את החולשה הזאת בכוח עמדתנו הכלכלית והרוחנית. שאיפה המשחררת את הכלכלה ואת התרבות מעול המדיניות – היא לטובתנו.

שיטת השילוש היא לא רק לטובתנו אנו, כי אם גם לטובת כל המיעוטים. היא נותנת פרצוף חדש לשאלת סיפוח מדינה למדינה, היא מונעת בעד זה שתיווצרנה אֶלזס-לוירינגן" חדשות [חבל המריבה ההיסטורי בין צרפת וגרמניה וגורם מרכזי באי היציבות האירופאית בראשית המאה העשרים], שסיבות כלכליות תגרומנה לשעבוד לאומי. הגבול חדל להיות גבול הנמדד ברגל. וכיוון שנגעתי בשאלת הגבול ירשו לי לתת הארה קצרה לשאלת הגבולים שלנו, של ארץ ישראל.

הגבול המדיני איננו צריך לסמן גם את הגבול הכלכלי והלאומי. כשעמדנו לקונן על זה שקורעים ממנו [מאתנו] את עבר הירדן ואת צפון הארץ [קביעת גבולות המנדטים, בריטי וצרפתי, במזרח התיכון ב-1922], שכחנו את האמת הפרימיטיבית הזאת, אשר הייתה יכולה להיות לנו חצי נחמה. נכון אמנם שאין לקוות ששיטת השילוש תמצא לה בקרוב דרכים לסוריה או לעבר הירדן, ועל כן הגבול שנקבע הוא גבול לכל פרטיו ודקדוקיו. אבל, אם נדבר כלפי פנים יש לציין כי הגבול איננו במציאות בנוגע לשאלות חיינו הרוחניים, השפה, התרבות. א"י מתפשטת או יכולה להתפשט גם שמה, אילו היינו דורשים את חופש הכניסה בעד [בשביל] היהודים לאותן הארצות העוטרות את א"י. לו ניתנה לנו רשות להתיישב מעבר לגבול היינו יכולים ליצור שם ישוב עברי, היינו מרחיבים את גבולות ארץ ישראל התרבותיים, ולשאלת הגבולות המצערת הייתה אובדת הרבה הרבה מחריפותה*.

כולנו עומדים תחת ההיפנוזה של המדינה האחת השלטת בכול, ורגילים על כן להביט על כל השאלות רק מנקודה אחת: פוליטית. אולם כשאנו מתעסקים בשיטת ה"שילוש" ולומדים לדון על מצב הדברים מנקודת שיטה זאת, מקבלות הרבה מן הפרובלמות פרצוף חדש, סבך השאלות נפתר לאט לאט, ולעינינו מופיעים שבילים חדשים אשר נעלמו מאתנו עד כה**.

הוגו ברגמן

———————————————————————————————————

מומלץ להשלים את הקריאה באמצעות המאמר: "רודולף שטיינר בארץ ישראל", שכתב גלעד אלון, כמבוא למאמר שכאן.

[1] עם סיום מלחמת העולם הראשונה הוקמו מדינות חדשות (פולין, צ'כוסלובקיה, הונגריה ועוד ). באזורי מחלוקת אתנית התבצעו משאלי עם בהם החליטו התושבים לאיזה ישות פוליטית ישתייכו. בחבל שלזיה התגוררו גרמנים ופולנים כאחד. האזור היה לסלע מחלוקת מרכזי בין שתי המדינות, בעיקר בשל מרבצי הפחם הגדולים שבו. ברגמן משתמש באירוע פוליטי זה, המוכר לקוראיו מתוך המציאות של זמנם, על מנת להסביר את רעיונותיו של רודולף שטיינר לסדר חברתי-פוליטי אחר.

2 באותו זמן קמו בארצות שונות ברחבי אירופה מפלגות פוליטיות שניסו לפעול לפי דרכו הפוליטית-חברתית של שטיינר.

[3] בעברית: "עיקרי הבעיה החברתית" הוצאת מיכאל, 1982. GA 23. לדעת גלעד אלון התרגום חלקי ומשמיט חלקים חשובים מהספר. למתעניינים מומלץ לקרוא את הספר בתרגום לאנגלית.

[4] לא מתורגם לעברית GA24.

[5] ברגמן רומז כאן על השקפתו של שטיינר בדבר מהות העבודה במערכת הכלכלית. מחירה של העבודה אסור שיקבע בתהליכי הביקוש וההיצע, אלה מתאימים רק לסחורות ולמוצרים. ערך העבודה צריך לאפשר חיים בכבוד לעובדים. ניתן לקרוא על כך בהרחבה בספרו של שטיינר "כלכלה עולמית" הוצאת הרדוף, 1998,תרגום תומר רוזן. GA340

[6] שטיינר מרבה להתפלמס עם המרכסיזם משום שבאותו זמן דרך חברתית-פוליטית זו נתפסה כמתקדמת ביותר. בגרמניה היו ניסיונות למהפכה קומוניסטית כמו זו שברוסיה הבולשביקית.

[7] יש לזכור שאליבא דשטיינר המערכות החינוכיות לסוגיהן שייכות אך ורק לספרה הרוחנית ואין כל מקום למעורבות של המדינה בהן.

  פרידריך אנגלס (1820-1895) ידידו הקרוב של קארל מארכס, שותפו בעיצוב ההגות הקומוניסטית והפעילות הפוליטית.[8]

[9] בספרו "עיקרי הבעיה החברתית" מפרט שטיינר את השגותיו לגבי נושאי הקניין. הקרקע, כגורם טבע שאיננו ניתן לריבוי, איננה ניתנת למכירה. אפשר למכור רק את העלאת הערך שמתבצעת בה כתוצאה מהשקעה ועבודה: סיקול, טיוב, נטיעה וכד'. קניין אפשר להוריש רק אם ממשיכים לנהל אותו בפועל. הורשה סבילה של נכסים פיננסיים שרק נהנים מפירותיהם ללא עבודה, תפוג אחרי זמן קבוע (כמו זכויות יוצרים וקניין אינטלקטואלי אחר).

[10] עם סיום מלחמת העולם הראשונה ב-1919 פורקה המונרכיה האוסטרו-הונגרית. במרחב שלה הוקמו :הונגריה, צ'כוסלובקיה, דרום פולין, חלקים של יוגוסלביה ורומניה והרפובליקה האוסטרית.

[11] Entente ברית המנצחים במלה"ע הראשונה – בריטניה, צרפת, ארה"ב ואיטליה.

[12] ברגמן בוחר בשאלת החינוך על מנת להסביר את השקפתו של שטיינר על מהות המרחב הרוחני. החינוך במובנו הרחב – הכולל השכלה ומחקר, האומנות והדת – הם מהמרכיבים הבסיסיים של המגזר הרוחני. כאן אמור להיות חופש מלא לכל יחיד לבחור את המתאים לו לפי צרכיו ואמונותיו. למדינה הפוליטית אין כאן כל מקום להתערבות .

[13] רמז ברור לשאיפתו של ברגמן, שהיה באותו זמן מראשי מפלגת "הפועל הצעיר", שהרעיונות הפוליטיים-חברתיים של שטיינר יהוו חלק מהשיח הפוליטי הציוני בארץ ישראל. ככל הידוע לא הייתה שום תגובה בציבוריות הארץ ישראלית של אותו זמן למאמר זה.

[14] כאן מתחיל חלקו האחרון של המאמר. ברגמן מראה קשר אפשרי בין המציאות הפוליטית של א"י והציונות באותו הזמן ורעיונות השילוש החברתי. מרחק הזמן והאירועים הפך את רוב הדוגמאות לעניין היסטורי בלבד. עם זאת, מעניין לעקוב אחר הדרך בה מנסה ברגמן להראות את רלוונטיות ההשקפות של שטיינר למציאות בה נמצאים קוראיו.

[15] 1920 – ראשית המנדט הבריטי על ארץ ישראל וראשית העלייה השלישית. תקופה של אפשרויות גדולות לעלייה ולהתיישבות ואכזבות גדולות עקב קוצר ידה של הציונות לממש את הרעיונות שהטיפה להם.

[16] מספר היהודים ברחבי מזרח אירופה היה גדול יותר מאוכלוסיית חלק מהמדינות החדשות שקמו עם סיום מלה"ע הראשונה.

[17] "חבר הלאומים" – הגוף הבין לאומי שקדם ללאום והוקם עם סיום מלה"ע הראשונה. התפרק עם פרוץ מלה"ע השנייה.

[18] עם סיום מלה"ע הראשונה ועיצוב המסגרות המדיניות החדשות נותרו מיעוטים אתניים גדולים ללא מדינה או במדינה אחרת: הונגרים ברומניה, אוקראינים בפולין, סלובנים באוסטריה ויהודים בכל מקום. כדי להבטיח את זכויותיהם ולהגן עליהם מפני עריצות הרוב, עסקו האמנות הבין-לאומיות בנושאים הללו. ברגמן ייצג, בוועידת פריס בשנת 1919 את יהודי צ'כוסלובקיה במסגרת אותם דיונים שעסקו בשמירה על זכויות המיעוטים האתניים.

מכאן החשיבות הגדולה של עבודת ועד החינוך בארצות הגובלות את א"י
** התנועה לשילוש החברה מוציאה עיתונים אחדים: בגרמניה את הירחון "Die Drei" ואת השבועון Dreiglierung des sozialen Organismus"" בהולנדיה Zukkunft Nye Tanker" בנורבגיה "Vidar"
[שתי הערות אלה, המסומנות בכוכביות, הן מאת מחבר המאמר – דר' הוגו ברגמן]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.