דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירה הרוחנית – 01

דרכים נכונות ודרכים שגויות בחקירה הרוחנית

רודולף שטיינר

תרגום מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

סייעה: יעל ערמוני

11 הרצאות שניתנו באוגוסט 1924 בבריטניה GA243

הרצאה ראשונה בלבד

תודה לתרומת ההרצאה לארכיב לאורנה בן דור

לספר: ראו כאן

הרצאה 1  11.8.1924

הטבע כאשליה הגדולה; דע את עצמך

בהרצאות אלו נתבקשתי לדבר אודות השבילים המובילים לידע העולם העל-חושי. ידע זה, והידע שלנו אודות עולם התופעות – פרי שנים של לימוד סבלני וחרוץ, להן אנו חייבים את ההישגים המדהימים של הזמנים המודרניים – משלימים האחד את השני. משום שהמציאות יכולה להיות מובנת רק על ידי אדם המסוגל לחזק את ההישגים יוצאי-הדופן, אותם הוסיפו מדעי הטבע וההיסטוריה למאגר הידע שלנו בזמן האחרון, דרך תובנה המגיעה מעולם-הרוח.

בכל מקום בו ניצב העולם החיצוני לפנינו, אין לנו ספק שהוא גם רוחני וגם פיזי; מאחורי כל תופעה פיזית, בצורה זו או אחרת, ניתן למצוא מניע רוחני, שהנו הדמות הראשית האמתית (protagonist). הרוחני אינו יכול להתקיים בּוַוקוּם והוא "משתעמם" מחוסר מעש, משום שהרוחני פעיל כל הזמן וחודר באופן פעיל (active) אל הפיזי, בזמן ובמקום מסוימים.

בהרצאות אלו, אני מציע לדון על האופן בו העולם בו חי האדם יכול להיות מוכר וידוע בשלמותו, מצד אחד – כשאנו לוקחים בחשבון את סביבתו הפיזית, ומצד שני – דרך תפיסה של הרוחני. באופן הזה, אני מקווה להצביע על המתודות הנכונות והשגויות של השגת ידע זה.

לפני שניגע בתוכן הממשי של נושא הרצאות אלו מחר, ברצוני להציע הקדמה קצרה, כך שיהיה לכם מושג למה לצַפּות מהן ומהי המטרה העומדת מול עיני. ראשית, עניינן של ההרצאות הוא להביא לפתחנו את השאלה: מדוע אנו מבצעים כלל חקירה רוחנית? מדוע – כאנשים חושבים, מרגישים, מעשיים – איננו מוכנים לקבל את עולם התופעות כפי שהוא ולקחת בו חלק פעיל? מדוע אנו מתאמצים כלל להשיג ידע אודות העולם-הרוחני? בהקשר לזה, ברצוני להתייחס לתפיסה עתיקה, אמירה ישנה, החובקת אמת מקובלת ביותר, ואשר – בהיותה ירושה מזמנים קדומים של חשיבה ושל אספירציה – ניתן עדיין למצוא אותה בימינו, כאשר אנו חוקרים את יסוד העולם. מבלי שאשתמש בשום דרך כבסיס במושגים העתיקים, המיושנים, בכל זאת ברצוני להסב את תשומת לבכם אליהם – בכל פעם שניתנת ההזדמנות לכך.

אם ברצוננו לפתח תובנה של חקירה רוחנית: העולם אותו אנו תופסים בעזרת החושים הנו מאיה, אשליה עצומה. ואם – בהתאם להרגשתו הרווחת של האדם במהלך התפתחותו, העולם הוא מאיה – אז חובתו היא להתמיר את 'האשליה הגדולה' הזאת, על מנת למצוא את האמת האולטימטיבית. אך מדוע התייחס האדם לעולם רשמי החושים כאל מאיה? מדוע, דווקא בזמנים הקדומים, כאשר בני האדם היו קרובים לרוח יותר מאשר בימנו, עלו מרכזי המיסטריות – מרכזים שהוקדשו לטיפוח המדע, הדת, האמנות והחיים המעשיים שמטרתם הייתה להצביע על הדרך לאמת ולמציאות – בניגוד לדבר הנמצא בטהרתו בעולם הפיזי, שהיה אשליה גדולה – מקורם של ידע האדם והפעילות שלו? כיצד עלינו להתייחס לחכמים מהוללים אלו, אשר אימנו את חניכיהם במיסטריות הקדושות העתיקות ושאפו להובילם מהאשליה אל האמת? נוכל לענות על שאלה זו, רק אם נסקור את האדם בקור- רוח, מזווית מרוחקת יותר.

"דע את עצמך" – זוהי אִמרה עתיקה אחרת המגיעה אלינו מהעבר. ממיזוג שתי האמירות הללו – 'העולם הוא מאיה', מהמזרח, ו – 'דע את עצמך', מיוון העתיקה – לראשונה, עולה בקרב האנושות המאוחרת יותר הבקשה לידע רוחני. אבל גם במיסטריות העתיקות היה מקור הבקשה לאמת ולמציאות בתפיסה הכפולה, ש'בשורה האחרונה, העולם הנו מאיה ועל האדם לשאוף לידיעה עצמית'.

מכל מקום, ניתן לישר את ההדורים עם השאלה הזאת, רק דרך החיים עצמם; לא דרך חשיבה גרידא, אלא דרך רצון ודרך השתתפות מלאה במציאות הנגישה לנו כבני אדם באופן מידי.

לא במודעות מלאה כמו גם לא בעזרת הבנה בהירה, אלא ברגש עמוק, יש ביכולתם של בני האדם בעולם כולו לומר לעצמם: 'מה שנמצא שם בחוץ כעולם החיצוני, אותו אני רואה ושומע, דבר זה – אין ביכולתי להיות'.

הרגשה זו מעמיקה; צריך להרהר במשתמע ממילים אלו: 'כפי שהעולם החיצוני, אותו אתה תופס בעזרת חמשת החושים, הנו –כזה אתה לא יכול להיות'. כאשר אנו מתבוננים על הצמחים, אנו רואים את הנבטים הירוקים הראשונים עולים באביב; הם פורחים בקיץ ולקראת הסתיו מבשילים ונושאים פירות. אנו רואים אותם גדלים, קמלים ומתים; משך הזמן של מחזור חייהם הוא שנה אחת. אנו רואים גם כיצד צמחים רבים קולטים מהקרקע יסודות מסוימים, הבונים את הגבעול הראשי. אתמול בערב, בדרך לכאן, ראינו על אם-הדרך צמחים רב-שנתיים, שקלטו איכויות של יסודות (elements) מקשרים אלו, על מנת שמחזור החיים שלהם לא יוגבל לשנה אחת, אלא ישתרע על פני תקופת זמן ארוכה יותר וכך יישא נקודות-גדילה חדשות על הגבעול שלהם. האדם יכול להתבונן באופן בו הצמחים הללו צומחים, קמלים ומתים.

וכאשר הוא מתבונן בחיות, הוא עֵד לארעיותן; הוא הדבר לגבי ממלכת המינרלים, בהתבוננו בשכבות המינרליות בשרשרות ההרים המלכותיים. מצויד בידע המדעי שלו, הוא תופס שגם הם ארעיים. ולבסוף, הוא פונה למושגים מסוימים מהשיטה האפלטונית או הקופרניקאית, או מושג מסוים המושאל לדוגמא ממיסטריה עתיקה או מאוחרת יותר, ומסיק מכך את הדבר הבא: 'כל מה שאני רואה ברהב הכוכבים, כל מה שקורן עלי מהשמש ומהירח על מסלוליהם המורכבים ומעוררי הפליאה, גם זה ארעי. אבל מעבר לארעיות, יש לממלכת הטבע תכונות אחרות. תכונות אלו הן מסוג כזה, שאם ברצונו של האדם לדעת את עצמו אל לו להניח שהוא וכל הדברים הארעיים – הצמחים, המינרלים, השמש, הירח והכוכבים – בנויים באופן דומה.

ואז מגיע האדם למסקנה: 'אני נושא בתוכי איכות מסוימת, השונה מהדברים אותם אני רואה ושומע מסביבי; עלי להגיע להבנת ישותי שלי, משום שלא אוכל למצוא אותה בדברים אותם אני רואה ושומע.'

בכל המיסטריות העתיקות חשו בני האדם את הדחף לגלות את אמת המציאות של ישותם הפנימית, בעוד שהתופעות הארעיות כולן של חלל וזמן, הורגשו כביטוי של האשליה הגדולה. וכך, על מנת להגיע להבנת ישותו הפנימית של האדם, הם התבוננו מעבר לממצאי תפיסת החושים. וכאן הם חוו את עולם-הרוח.

נושא ההרצאות האלו יהיה – האופן בו ניתן למצוא את הדרך הנכונה לעולם-הרוח. אתם יכולים ודאי להעלות בדעתכם שהדחף הראשוני של האדם יהיה לאמץ את הליך המחקר אותו הוא מיישם על עולם התופעות. הוא פשוט יעתיק את השיטה של תפיסת החושים לחקירת עולם-הרוח. כאמור, אם בדרך כלל חקירתם של עולמות-הרוח מלאה באשליה, קרוב לוודאי שאפשרויות האשליה תגברנה במקום שתקטנה, כאשר תיושמנה מתודות חקירה של עולם התופעות גם על עולם-הרוח. למעשה, זה מה שקורה. כתוצאה מכך, אנו הופכים לקרבנות של אשליה כפויה יותר.

ושוב, אם נשמור בליבנו ציפיות מעורפלות, להט מעורפל, אינספור תחושות מבשרות רע מפינות אפלות של הנפש, פנטזיות חלומיות אודות הרוחי – לעַד הוא יישאר בלתי-ידוע עבורנו. אנו נישאר בעולם של העלאה-באוב; אנו נחלוק באמונה, אבל לא יהיה ברשותנו ידע אמתי. אם נהיה שבעי רצון מאימוץ הלך-רוח זה גרידא, לא יהפוך הרוחני עבורנו למוכר יותר אלא לפחות ופחות מוכר; יש כאן סטייה כפולה.

מצד אחד, האדם בשיטת חקירה זהה לגבי עולם-הרוח ועולם התופעות. עולם התופעות התגלה לנו כאשליה. אם האדם יתייחס באותו האופן לעולם-הרוחני – כפי שספיריטואליסטים רגילים עושים זאת לפעמים – אזי הוא יהיה נתון לאשליות גדולות אף יותר.

מצד שני, הוא יכול ללכת ולאמץ גם גישה אחרת. במקרה כזה לא יעשה כל ניסיון לחקור את עולם-הרוח לאורך קווים ברורים, צלולים וניתנים להבנה, אלא דרך אמונה של שכנוע-עצמי ולהט מעורפל. כתוצאה מכך יישאר עולם-הרוח עבורו ספר חתום. מידת הבהילות בה נעקוב אחר הדרך של העלאה באוב מעורפלת ולהט רגשי, אינם משנים כאן – אנו נדע פחות ופחות אודות עולם-הרוח. ברגע הראשון – האשליה כבירה, ובשני – גדולה הבורות שלנו. כנגד שני שבילים מוטעים אלו עלינו להציב את השביל הנכון.

עלינו להבין שקשה מאוד להחליף ידע של האשליה הגדולה בידע העצמי האמתי, במובן עליו הצבעתי. יתרה מכך, אם מישהו מתכוון להכין את עצמו להבנה רוחנית אוטנטית, במצב של אשליה לא יהיה ביכולתו להתגבר על הרגשות המעומעמים הללו אודות העצמי האמתי, ולהגיע לתפיסה בהירה של המציאות. הבה ונתבונן בצורה בלתי משוחדת במה שכרוך בכך. אדם מטריאליסטי אינו יכול להרגיש אף פעם הערצה עמוקה והכרה לגילויים המדעיים שנעשו לאחרונה על ידי דרווין, הקסלי, סמסר והאחרים, כפי שאדם בעל תובנה על עולם-הרוח יכול לעשות זאת. משום שאנשים אלו ורבים אחרים – מאז זמנו של ג'יאורדנו ברונו – לא חסכו במאמץ על מנת לרכוש תובנה על הדבר, אותו החשיבו המיסטריות העתיקות כעולם המאיה. אין צורך לקבל את התיאוריות אותן קידמו דרווין, הקסלי, סמסר, קופרניקוס, גלילאו והאחרים. נניח לאנשים אחרים להעלות תיאוריות אודות היקום ככל העולה על רוחם; אין בכוונתנו להימשך לתוך ויכוחיהם. אך עלינו להכיר בדחף העצום של האנשים הללו ללימוד מפורט, עובדתי, של אברים מסוימים באדם, בחיות ובצמחים, או לימוד בעיות מסוימות המתייחסות לעולם המינרלים. דמיינו רק, כמה רבות למדנו בזמן האחרון אודות תפקודיהם של הבלוטות, העצבים, הלב, המוח, הריאות, הכבד וכיוצא בזה, כתוצאה ממחקריהם מעוררי הכבוד. הם ראויים לכבוד ולהערכה הגדולים ביותר. אך בחיים הממשיים יש ביכולתו של ידע זה לקחתנו רק עד נקודה מסוימת. הבה ואתן לכם שלוש דוגמאות על מנת להבהיר נקודה זו.

ניתן לעקוב בפרוט רב אחר תא הביצית האנושי הראשון; האופן בו הוא מתפתח בהדרגה לעובר אנושי, האופן בו מתפתחים אברים שונים צעד אחר צעד, וכיצד מאברים היקפיים (peripheral) קטנטנים, נבנים הלב המורכב והמערכת המחזורית; כל זה ניתן להדגמה. ביכולתנו לעקוב אחר הגדילה האורגנית של הצמח מהשורש לפרח ולזרע, ומיידע עובדתי זה יש ביכולתנו לבנות תיאוריה על היקום, החובקת את הקוסמוס.

האסטרונומים והאסטרו-פיסיקאים שלנו כבר עשו זאת. הם יצרו תיאוריה אודות הקוסמוס, המצביעה על האופן בו הופיע העולם ממערכת כוכבית-ערפילית, שקבלה בהדרגה צורה יותר מוגדרת והייתה מסוגלת ליצירה ספונטנית. אך למרות כל התיאוריות הללו, אנו עומדים שוב באופן מוחלט, פנים מול פנים מול ישותו המהותית של האדם, מול הבעיה כיצד להיענות לצו – 'דע את עצמך!'. אם אנו מכירים רק את העצמי המוגבל לידע המינרלים, הצמחים, החיות, מערכות הבלוטות והדם, אנו מכירים רק את העולם אליו נכנס האדם בלידה ואותו הוא עוזב במוות. אך בשורה התחתונה, האדם חש שהוא אינו מוגבל לעולם הזמני. לכן, לנוכח כל הידע הזה של העולם החיצוני, המניב כזו גדוּלה ושלמות, חייב האדם לענות מעִמקי ישותו: את כל זה הנך טוען להיותו אתה רק בין לידה ומוות. אבל האם אתה מכיר את העצמי האמתי שלך, מהותך האמתית? ברגע בו יש לידע האדם והטבע יישומים מוסריים ודתיים, האדם – אשר אבריו ניתנים להבנה רק בעולם של האשליה הגדולה – נאלץ לשתוק. הצו – 'דע את עצמך' מכוון לכך, שחובה עליך לדעת מאין באת ולאן אתה הולך בישותך הפנימית ביותר. בעיית ההכרה, הרגע בו עולים נושאים דתיים, אינה יכולה לקבל מענה ברמת הבנה מוגבלת זו.

כאשר החניך נכנס לבתי הספר של המיסטריות לא היה לו ספק בכך, שללא קשר לכמות הדברים אותם הוא יצר דרך התבוננות-חושית – מידע (information) זה לא יוכל להציע לו תשובה לחידה הגדולה של הטבע האנושי, בו מעורבים נושאים דתיים-רוחניים.

יתרה מכך, למרות שיכול להיות ברשותנו הידע המדויק ביותר של מבנה ראשו של האדם, של התנועות האופייניות לרגליו ולידיו, צורת הליכתו והמנח (position) שלו – למרות זאת, אין ביכולתנו אף פעם להיענות בצורה רגישה כזו לצורת החיות והצמחים, מתוך הכרתנו אותם דרך רשמי החושים; וגם אם ננסה לתת ביטוי אמנותי ישיר לידע זה – שוב נעמוד בפני בעיה בלתי-פתורה.

משום שעד כה, מהו האופן בו הביעו בני האדם את ידע העולם שלהם דרך האמנות? הם היו חייבים את האינספירציה שלהם ללימודים במיסטריה. ידע הטבע שהיה ברשותם, על היבטיו השונים, התייחס לרמת ההבנה הקיימת, אך בו זמנית הועשר על ידי תובנה רוחנית.

ניתן רק להתבונן על יוון העתיקה. בימינו, פָּסַל או צייר עובדים מתוך מודל – לפחות כך היה התרגול עד לא מכבר. הפָּסַל מתחיל להעתיק ולחקות; האמן היווני לא עבד באותה צורה, למרות שמייחסים לו צורה זו של עבודה; הוא הרגיש את הצורה הרוחנית של האנושי בתוך עצמו בפיסול; כאשר הוא רצה לצייר זרוע בתנועה, הוא היה מודע לכך שהעולם החיצוני מקבל מידע דרך תכנים רוחניים, שכל אובייקט חומרי נוצר מתוך הרוח, ובעבודה שלו הוא התאמץ ליצור שוב את הרוח.

אפילו בתקופת-הרנסנס המאוחרת יותר, הצייר לא השתמש במודל; המודל שרֵת רק כתמריץ. האמן ידע באופן אינטואיטיבי מה מפעיל יד או זרוע, וביטא ידע זה בהפיכתו לתנועה. ציור גרידא של ההבטים החיצוניים והשטחיים של עולם המאיה, העתקה גרידא של מודל, אינם מקדמים את ההבנה שלנו; אנו לא רואים דרכם עמוק יותר לתוך האדם, אלא מתעניינים רק בדברים החיצוניים ונשארים צופים מחוצה לו.

מנקודת המבט של האמנות, אם ניכשל בהתמרת עולם המאיה, נעמוד בפני הבעיה העצומה של טבע האדם מבלי שיינתן לנו מענה.

ושוב, בכניסה למיסטריה העתיקה, היה ברור לחניך שעמד בפני הפיכתו למתקדש: 'אם תישאר בתוך עולם המאיה, לא תוכל לחדור לישות המהותית של האדם או של ממלכה אחרת כלשהי של הטבע. לא תוכל להפוך לאמן'. בספרה של האמנות נדרש היה להזכיר לחניך את הצו הברור: 'דע את עצמך!', ואז הוא התחיל להרגיש את הצורך לידע רוחני.

'אך קיימים פַּסלים שהנם מטריאליסטים לחלוטין' – תוכלו להתנגד ולומר. אחרי הכול הם לא היו חובבנים, הם ידעו מה הם מחפשים.

גם הם ידעו לצייר את הסודות מתוך 'המודל שלהם', ולחקור את הדמויות והמוטיבים של המודלים דרך סודות אלו. אכן כך הוא הדבר, שיכולת זו לא הגיעה מתוך האמנים עצמם; הם עבדו מתוך המסורת. אך הם סרבו להודות בכך, משום שהם ייחסו הכול לעצמם. הם הכירו את צורת העבודה של המאסטרים הקודמים וחיקו אותם. אך המאסטר המוקדם ביותר למד את הסוד דרך תובנות רוחניות של המיסטריה. רפאל ומיכאלאנג'לו למדו אותו מאלו שציירו עדיין במיסטריה.

אך אמנות אמתית חייבת להיווצר מתוך הרוחני. אין דרך אחרת. כאשר אנו נוגעים בבעיה של האדם, אין ביכולתה של שום תפיסה הנובעת מתוך האשליה הגדולה לתת מענה לבעיות חייו, לבעיית גורל האדם. אם ברצוננו לחזור לראש מעיין האמנות והיצירתיות האמנותית – עלינו לקבל שוב תובנות מתוך העולם-הרוחי ועליו.

כעת, אתן דוגמא שלישית. הבוטניקאי או הזואולוג יכולים לרכוש ידע מפורט באופן יוצא מן הכלל, על צורתם של הצמחים כולם. הביוכימאי יכול לתאר את התהליכים המתרחשים בחיים של הצמח. כמו כן, יש ביכולתו לומר כיצד מוטמע המזון במערכת המטבולית, נספג ע"י כלי הדם בקירות מערכת העיכול ונישא בדם למערכת העצבים. אנטומיסט, פיזיולוג, בוטניקאי וגיאולוג מוכשרים – יכולים לכסות שדרה רחבה של עולם המאיה; אך אם בכוונתם להשתמש בידע זה למטרות ריפוי או טיפול ריפויי, אם ברצונם להתקדם פנימה דרך המבנה החיצוני או אף הפנימי של האדם, לתוך ישותו המהותית, אין באפשרותם לעשות זאת.

וכעת ודאי תענו: אבל קיימים רופאים מטריאליסטים רבים שאינם מגלים כל עניין בעולם-הרוח; הם מטפלים בפציינטים שלהם בהתאם לשיטות מדע-הטבע ועדיין מגיעים לתוצאות.

אכן זה נכון; הם מסוגלים לרפא משום שהם מכוונים את מבטם למסורת המבוססת על תפיסת-עולם קדומה. תרופות ישנות נוצרו במיסטריות, אבל לכולן היו מאפיינים אותם ראוי לציין. אם תתבוננו על מרשם ישן תמצאו שהוא מורכב למדי. הוא תובע מאלו המכינים אותו ליישם אותו למטרות מסוימות המוכתבות מהמסורת. אם הייתם הולכים לרופא קדום ושואלים אותו לאופן בו מרשם כזה נעשה, הוא אף פעם לא היה עונה לכם במילים הבאות: 'תחילה אני עושה ניסיונות כימיים ומוודא שהחומרים מתנהגים באופן כזה וכזה; לאחר מכן, אני מנסה אותם על הפציינט ורושם את התוצאות'. רעיון כזה לא היה עולה במוחו. אין לאנשים מושג אודות התנאים ששררו בתקופות העתיקות. הוא היה עונה: 'אני חי במעבדה (אם ניתן לקרוא לזה כך) המאובזרת על בסיס הלימוד מהמיסטריה, וכאשר נזרה עלי אור ואני יוצר תרופה, אני חייב זאת לאלים'. היה ברור לו לגמרי, שיש לו קשר קרוב עם עולם-הרוח דרך האווירה בשלמותה ששררה במעבדה שלו. ישויות רוחניות נכחו בפניו בבירור, כפי שבני אדם נוכחים בפנינו. הוא היה ער לכך, שדרך השפעת הישויות הרוחניות הוא הגיע לממד גבוה יותר של הוויה, והיה מסוגל לקבל ממנה יותר מאשר בכל דרך אחרת. הוא לא התקדם להכנת המרשמים המורכבים שלו מתוך ידע טבעי, אלא מתוך הדברים אותם הכתיבו לו האלים. בקרב המיסטריות היה ידוע שעל מנת להבין את האדם לא צריך להזדהות עם עולם המאיה, אלא להתקדם בנחישות לעבר העולם האלוהי.

בימינו, עם כל הידע שיש לבני אדם על העולם החיצוני, הם רחוקים בהרבה מהעולם האלוהי מהקדמונים שאחזו בידע אשר נבע מהמיסטריות; אבל הדרך חזרה חייבת להימצא שוב!

מהדוגמא השלישית ברור שעל מנת לרפא – גם אם אנו מצוידים בידע הטבע הרחב ביותר האפשרי (כלומר הידע של עולם-הרוח) – עלינו לעמוד שוב בפני הבעיות הבלתי-פתורות של החיים והגורל של בני אנוש. אם ברצוננו להבין את האדם מנקודת מבט של המאיה, ה"אשליה הגדולה", ומנקודת מבט של "דע את עצמך" הנדרשת למטרת הריפוי – נוכל להתקדם צעד נוסף בהבנתנו.

וכך, לאור הדוגמאות האלו ניתן לומר: מי שרוצה לגשר על הפער בין עולם המאיה ובין "דע את עצמך", יבחין – ברגע בו הוא מתייחס לאדם ברגשות דתיים-רוחניים, כאמן יצירתי, כמרפא או כרופא – שבנקודת ההתחלה היחידה שלו, בעולם האשליה, הוא עומד לפני חלל ריק. הוא חסר אונים, אלא אם כן הוא מוצא צורת ידע המתמירה (transform) את ידע הטבע החיצוני, שהנו ידע המאיה, האשליה הגדולה.

כעת, הבה ונשווה בין הדרך בה, מתוך רוח המיסטריה, חיפשו אנשים להגיע לידע מקיף על העולם, ובין הדרך בה מושג הידע בימינו. אזי נגיע למקום בו נוכל למצוא את הכיוון שלנו לדברים המובילים לידע מקיף.

לפני כמה אלפי שנים דובר באופן שונה על העולם ועל היסוד או המהות האלוהיים שלו מהאופן בו מדברות הסמכויות בימינו. הבה ונתבונן לתקופה של כמה אלפי שנים לאחור, כאשר פרח הידע הנעלה והמלכותי במיסטריה במזרח התיכון. ננסה להתבונן יותר מקרוב על טבעו של הידע, בכך שנתאר בקצרה את המאפיינים שלו.

בדרום מסופוטמיה, מקום מושבם של שבטי הכשדים, למדו את הדבר הבא: כוחות הנפש של האדם מגיעים לפוטנציאל המקסימאלי שלהם כאשר הוא מכוון את עיניו לרוח – לניגוד הנהדר בין חיי השינה (התודעה שלווה, מעומעמת, הוא אינו מודע לסביבה שלו), ובין חיי הערות שלו (הוא רואה באופן ברור, הוא מודע לעולם שמסביבו). מצבי תודעה מתחלפים אלו בין שינה לערות, נחוו לפני אלפי שנים באופן שונה. השינה הייתה פחות בלתי-מודעת, חיי הערות לא היו מלאי תודעה כל כך. בשינה, האדם היה מודע לתמונות עוצמתיות, משתנות תדיר, של זרימת חיי העולמות ותנועותיהם. הוא היה במגע עם היסוד האלוהי, מהות היקום.

התודעה המעומעמת במהלך השינה הינה תוצאה של אבולוציה אנושית. לפני כמה אלפי שנים לא היו חיי הערות בהירים וצלולים כפי שהם היום. לאובייקטים לא היו קווי מתאר מוגדרים; הם היו מעורפלים. הם הקרינו איכויות רוחניות בצורות שונות. לא התקיים מעבר חד מחיי שינה לחיי ערות, כפי שקיים בימינו. בתקופה ההיא, בני האדם היו מסוגלים עדיין להבחין בין שני מצבים אלו, והסביבה של חיי הערות שלהם כונתה 'אַפּסוּ'. חיי הזרימה והתנועה שנחוו בשינה – האזור אשר עִרפֵּל את ההבחנה החדה בין מינרלים, צמחים וחיות בחיי הערות – כונה בשם 'תיאמת'. הלימוד בבתי הספר של המיסטריות הכשדיות דיבר על כך, שכאשר האדם, במצב שינה, לוקח חלק בתנועה של תיאמת ובזרימתה, הוא קרוב יותר לאמת ולמציאות מאשר בחיי התודעה הערה שלו בקרב המינרלים, הצמחים והחיות. תיאמת הייתה קרובה יותר ליסוד העולם, קשורה יותר לעולם של האדם מאשר אפסו. אפסו היה רחוק יותר. תיאמת ייצגה דבר הנמצא קרוב יותר לאדם. אך במהלך הזמן עברה תיאמת שינויים, ודבר זה הובא לתשומת ליבם של החניכים בבתי הספר של המיסטריה. מחיי הזרימה והתנועה של תיאמת עלו צורות דמוניות, צורות סוסיות בעלות ראשים אנושיים, צורות של אריות בעלי ראשי מלאכים. הן עלו מתוך השתי וערב של תיאמת, וצורות דמוניות אלו הפכו עויינות לאדם.

אז הופיעה בעולם ישות עוצמתית, אֶאָה, Ea; כל מי שאוזנו קשובה לצליל בימינו, יכול להרגיש כיצד עלייתם של שתי תנועות אלו מצביעה לעבר ישות עוצמתית אשר – בהתאם ללימודי המיסטריה העתיקים – עמדה לצדו של האדם על מנת לעזור לו בזמן בו הדמונים של תיאמת התחזקו. Ea או Ia הפך מאוחר יותר – כאשר אנו מוסיפים את המִלית 'סופ' (Soph) – לסופ-יה. Ea מרמז לערך על חכמה מופשטת, חכמה החודרת לכל הדברים כולם. סופ, הינה מִלית המציעה (בקירוב) מצב של הוויה. סופיה Sophea, Sophia השוררת-בכל, החכמה הנמצאת בכל מקום בו זמנית, שלחה את בנה המוכר אז כמרדוך; מאוחר יותר הוא מכונה: מיכאל, מיכאל שהנו מרדוך, בנה של Ea, חכמה – מרדוך – מיכ-אל.

בהתאם ללימודי המיסטריות, מרדוך-מיכ-אל היה עצום ועצמתי, וכל הישויות הדמוניות – כסוסים בעלי ראשי האדם וצורות האריות בעלי ראשי המלאכים, כל הצורות הדמוניות הגועשות, התזזיתיות, שהתאחדו כתיאמת רבת-העצמה – הציבו למולו מערך. מרדוך-מיכאל היה חזק דיו לצווֹת על סוּפה שנסחפה לאורכו של העולם. כל מה שנכלל בתיאמת נראה כמציאות חיה, ובצדק – משום שכך הם חוו זאת. כל השדים הללו ביחד נחוו כמתנגד – הדרקון החזק, שכלל בתוכו את כל הכוחות הדמוניים הנולדים מתוך תיאמת, הלילה. וישות-דרקון זו, נושפת אש וזעם, התקדמה לעבר מרדוך. תחילה, מיכאל הכה אותו בעזרת מספר כלי נשק, ואז הניע את מלוא כוח הסופה שלו לתוך קרביו של הדרקון, כך שתיאמת נקרעה לגזרים והתפזרה לכל עבר. ["פואמת הבריאה" אומרת: "רוח הצפון נשאה אותה למקום בלתי ידוע"]. וכך היה ביכולתו של מרדוך-מיכאל לברוא מתוכה את השמים מעל ואת הארץ מתחת. כך עלו ה-למעלה וה-למטה.

זה היה הלימוד במיסטריות. בנה הבכור של Ea, חכמה, ניצח את תיאמת ויצר מֵחלקה האחד את השמיים-מעל ומחלקה השני את הארץ-מתחת. ואם, הו אדם, תגביה מבטך לעבר הכוכבים, תראה את החלק ממנו יצר מרדוךמיכאל את השמים מתוך התהום מעוררת-האימה של תיאמת, לטובתה של האנושות. ואם תתבונן למטה, למקום בו צומחים הצמחים מתוך האדמה המינרלית, במקום בו מתחילים המינרלים ללבוש צורה, תמצא את החלק השני, אשר בנה של Ea, חכמה – ברא מחדש לטובת האנושות.

כך התבוננו הכשדים הקדומים לאחור לתקופת יצירת העולם, לעיצוב הצורה מתוך הדבר חסר-הצורה; הם התבוננו לתוך פעולת הבריאה ותפסו מציאות חיה. צורות דמוניות אלו של הלילה, כל שדוני הלילה, הישויות הגואות-שוזרות של תיאמת, השתנו על ידיו של מרדוך-מיכאל לכוכבים-מעל ולארץ-מתחת. כל הדמונים הותמרו (being transformed) על ידי מרדוך-מיכאל לכוכבים זוהרים, כל מה שגדל מתוך האדמה, העור והרקמה של תיאמת שהותמרו – זוהי הצורה בה תארו לעצמם האנשים בזמנים העתיקים את כל מה שנגלה לפניהם דרך תכונות הנפש. זהו המידע אותו הם החשיבו כידע.

ואז צפו כֹהני המיסטריות את העתיד דרך לימוד הכוחות הפיזיים של תלמידיהם. וכאשר החניכים במיסטריה פיתחו כוח נפש מתאים, הם היו ברמת הבנת השעורים האלמנטריים הראשונים אותם לומדים בימינו בבתי הספר: שהארץ סובבת את השמש ושהיקום נברא מתוך ערפילית. ידע זה היה סוד שמור היטב בימים ההם. מצד שני, עסקו הלימודים שניתנו בצורה גלויה, במעשים של מרדוך-מיכאל, אותם תיארתי לפניכם קודם. בבתי הספר ובאוניברסיטאות בנות זמננו – והם לא טוענים לסודיות – ואפילו בבתי הספר היסודיים שלנו, נלמדות המערכות הקופרניקאית והאסטרו-פיזית נושאים אשר, באותם ימים קדומים רק החכמים העזו ללמוד, או הורשו לקחת על עצמם – וגם זאת לאחר זמן רב של הכנה. מה שילדי בית הספר בימינו יכולים ללמוד, נלמד אז רק על ידי המתקדשים. היום כל זה הנו חלק מהמערכת של בית הספר.

הייתה תקופה שקדמה בהרבה לתקופת המיסטריות הכשדיות העתיקות בה דברו האנשים רק על דברים כגון אלו אותם תיארתי בפניכם – על Ea, על מרדוך-מיכאל, על אפסו ועל תיאמת. הם תעבו כל דבר אשר נלמד על ידי מורי המיסטריה ה'מוזרים' הללו, אודות תנועת הכוכבים או השמש; הם לא רצו ללמוד על הבלתי-נגלה, אלא רק על הנגלה והמוחשי, אמנם בצורה מואנשת או דרך צורות סימבוליות שנתגלו דרך ראיה על-חושית קדומה. הם דחו את הידע אותו רכשו המורים-המתקדשים ותלמידיהם. ואז הגיע הזמן בו בהדרגה חלחלה חכמה בראשיתית מהמזרח, ושתי צורות הידע הוערכו. בני האדם צברו מידע רב על ביטוין של ישויות עולמות-הרוח, המעשים של מרדוך-מיכאל, לדוגמא. באותה מידה הם אצרו את מה שניתן היה לתארו באופן דיאגרמי – השמש במרכז והגופים הפלנטריים מסביבה, מסתובבים במעגלים גדולים וקטנים. לאחר מכן, במהלך הזמן, אבדה התובנה הרוחית בנוגע לעולמות-הרוחניים, העולמות של הדמונים ושל האלים, וטופח ידע אינטלקטואלי, הידע אותו אנו מהללים כל כך בימינו, אשר הגיע לשיאו בשנים המוקדמות של תקופתנו. אנו חיים כעת בתקופה המתעלמת מהרוחני, בדיוק כפי שעולם התופעות זכה להתעלמות מאלו אשר עבורם היה הרוחני מובן מאליו. עלינו לצפות לזמן בו נהיה שוב בעמדה לקבל – לצד לימודי האסטרונומיה, האסטרופיזיקה, הזואולוגיה והבוטניקה – ידע אודות מציאות רוחנית, הנובע מתובנות רוחניות. תקופה זו ממשמשת ובאה ואם ברצוננו להשלים את המשימה שלנו ולגלות שוב, בין יתר הדברים, את המקורות הרוחניים של האמנות ושל אמנות הריפוי – עלינו להיות מוכנים לפגוש אותה.

בדיוק כפי שבזמנים קדומים חי הרוחני בקרב בני האדם בעוד העולם החומרי זכה לבוז – תקופה שבעקבותיה הגיעה תקופה אחרת בה טופח ידע חומרי והרוחני הודחק – כך, כעת צריך להגיע הזמן בו עלינו להתמיר את הידע העצום והמקיף הראוי להערצה אודות העולם החיצוני, לידע מחודש של לימודי המיסטריה. מכיוון שהמדע החומרי של ימינו שבר את המבנה המפואר של הרוחניות העתיקה – כך שלא ניצל כלום מהמבנה העתיק ושמר לכל היותר את המקטעים (fragments) אותם אנו חושפים ומגלים – עלינו לעזור לרוחני שוב להחלים; אך חובה עלינו להבין באופן מלא ובהיר את כל מה שאנו חושפים לאור, כאשר אנו צוללים לתוך ההיסטוריה של תקופות העבר. עלינו למצוא את דרכנו חזרה לרוחני דרך אמנות יצירתית חדשה, הטבולה ברגשות רליגיוזיים (דתיים-רוחניים), דרך אמנות חדשה של ריפוי, ודרך ידע חדש של הרוח החודרת לישות האדם.

נתתי לכם היום שלוש דוגמאות אלו, בתקווה שנאבק על מנת לחדש את המיסטריות אשר תענקנה לנו הבנה של יסוד העולם ושל העיקרון שלו, כשלמות וכהבנה של האדם האמור לפעול באופן משולב ולא כמטריאליסט צר אופקים, על מנת לקדם את שלומם ואת הארתם של חבריו בני האדם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *