דברי הקדמה לאוריתמיה – 14

דברי הקדמה לאוריתמיה

רודולף שטיינר

נאמרו לפני 16 הופעות של אוריתמיה בין השנים 1913-1924

GA277

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

לספר המלא המכיל גם הקדמה מאת: קָארִי וַן אוּרְדְט – ראו כאן

הרצאה ארבע עשרה

דורנאך 9.10.1923

על מנת לתפוס את מלוא המשמעות של האוריתמיה – יש להכיר בדבר שזהו ניסיון ליצור דיבור נראה-לעין ממשי ושיר נראה-לעין ממשי, כך שהמוזיקה המנוגנת או הפיוט הנקרא בקול – ניתן יהיה להגישם בד בבד על הבמה בצורה נראית לעין.

ראשית דבר, יש להכיר בדבר שכל התגלות אנושית בעולם הפיזי נובעת מכלל הטבע האנושי שלנו. ועם זאת, באמת אין לנו דבר נוסף – בתודעת העירות המלאה שלנו – על הרעיונות והמושגים שלנו. אין אנו חווים את רגשותינו באותה דרגת ערנות כפי שחווים אנו את מחשבותינו. רגשותינו מצויים אך במישור תודעת החלום. רק במידה שמעבירים אנו אותם בטרנספורמציה לרעיונות – הם נעשים ערים. חיי הרצון שלנו שקועים לגמרי בשינה, ואמנם בשינה חסרת חלומות. הם נהדפים כלפי מטה לשלב של חוסר-מודעות מוחלט. מאימפולסי הרצון שלנו אנו חווים אך ורק את מה שעשוי להיות מוכל בהם מאלמנט המחשבה. יש לנו רעיון לבצע איזושהי תנועה. הרעיון נעלם לתוך האורגניזם שלנו ואין אנו יודעים דבר על אודותיו אלא כשאנו מתנועעים. הכוונה שמפעילה את הרצון שלנו ואז – הפעולה שאנו מבצעים, מצויות כרעיונות בתודעת העירות שלנו. מה שמתרחש בתוכנו כדי להפעיל את אימפולסי הרצון, אפוף לגמרי בשינה כשם שכל חיי הנפש שלנו אפופים בשינה בין רגע ההירדמות ורגע היקיצה.

והנה – כשמבטאים אנו את עצמנו בדיבור או בשיר – אנו יוצרים משהו מתוך כל הטבע האנושי שלנו. הבה ונתבונן קודם-כל בדיבור. כאשר אנו אומרים משפט, מתגלה בו כל ישותנו. רגשותינו – שבדרך כלל חווים אנו אותם במישור החלום – מהווים את הנימה השוזרת דרך המילים, דרך הצלילים. באורח דומה מפלס אימפולס הרצון שלנו את דרכו לתוך המילים, לתוך הצלילים. ברם, מחוץ לתופעות הבלתי נורמליות כמו דיבור בשינה, עלינו להיות ערים לגמרי כשאנו מדברים. וכך, מצוי אלמנט בלתי מודע העולה ממעמקי ישותנו והוא מתגלה באורח שבו נהגות המילים שלנו, על ידי הצלילים המופקים בעוצמה או ברפיון, וכן הלאה.

כאשר מדברים אנו בחיי היומיום הרגילים – מסגלים אנו את עצמנו לכל סוג של נסיבות ומאפשרים למחשבה לשלוט במילים שלנו. אולם המחשבה היא אלמנט בלתי אמנותי. התכונה האמנותית יכולה להתחיל להימצא בדיבור אך ורק כשהמחשבה אינה פעילה עוד, ואני מתכוון לא רק למחשבה המופעלת במסירת ידע, אלא אפילו המחשבה העוברת מאדם לאדם בחיים הקונבנציונליים היומיומיים. פעילות החשיבה הנ"ל אינה אמנותית.

משורר חייב לעסוק במחשבות מהסיבה הפשוטה שהשפה חייבת לספק מקום שבו יכולות המחשבות לשכון! אולם, תפקידו העיקרי של המשורר הוא לקחת את מה ששומע הוא בהתפעמותו מהנדבכים הבלתי מודעים של ישותו ולארוג זאת לתוך לשונו בעשותו את הלשון אימגינטיבית ומוזיקלית. מנקודת ראותו של המשורר יש ללשון תכונה אמנותית רק אם היא גמישה במידה כזאת שאפשר לעצב בה, אם ניתָן, לצלילי הדיבור גוון אימגינטיבי, אם ניתנת למשפטים תכונה מוזיקלית. אם החריזה והמשקל מעובדים בעדינות. על המשורר לתת לתוכן המחשבה שלו תבנית על ידי החדרת האלמנטים הבלתי מודעים לתוכו. עליו לאפשר לאלמנט הרגש ולאלמנט הרצון לזרום לתוכו. לא יוכל אדם להניח להם לזרום לתוך חשיבתו הרגילה, היות והחשיבה מהווה מהות עוינת לשני האלמנטים גם יחד. ברם, המשורר יכול לאפשר להם לזרום דרך פעילותו כשהוא מעצב את לשונו.

כשאומר אני: "העץ נעשה ירוק" אני מבטא קודם כל מחשבה ולשוני יבשה ומופשטת. אולם ברגע שנפרד אני מהשימוש המקובל ואומר: "העץ מוריק" – אני מחדיר בזה גוון של רגש לתוך לשוני. אני יכול להרחיב זאת על ידי האצת הקצב, שנוי הריתמוס וכן הלאה. על ידי שינוי ההדגשה יכולתי להעניק יותר אפשרות משחק לאלמנט הרצון שאף הוא זורם לתוך לשוני.

בלשונו של המשורר חבויה אוריתמיה שמקורה ברגשותיו וברצונו. בדבר הזה חייב אמן הדיבור לפעול כדי לגלות. שאם לא כן קריאתו – קריאת פרוזה גרידא ולא קריאה או דקלום כמו אלה שמרת ד"ר שטיינר מפתחת כאן מזה שנים. רק כשמעניק אמן הדיבור לקריאתו או לדקלומיו אופי אוריתמי מהותי – יכולה אוריתמיה מהותית להתבצע על ידי האוריתמיסט.

במחישה מדעית-רוחית אפשר להתבונן במה שזורם מהבלתי מודע לתוך הדיבור והשיר. אפשר לראות, למשל, מהו אלמנט הרגש באיזשהו משפט מדובר וכן מהו אלמנט הרצון. כשאדם מדבר – נהדף כל זה כלפי מעלה אל ראשו ומחשבתו נצבעת-גוון, או ניתנת לה איכות מוזיקלית. ניתן להתחקות לאחור ולגלות כיצד גיוונו הרגש והרצון את מחשבתו, השפיעו על עיצובה ועשוה מוזיקלית. דבר זה נסב על ידי מערך התנועה שלו. ניתן להרגיש זאת על ידי תנועות ומחוות שייעשו הן עצמן על ידי הישות האנושית ומקורן במערך התנועה האנושי. באשר מבצע אדם תנועות אלה, מצוי בראש וראשונה אלמנט מרחבי בהן, ואם תבקשו אחריו בדיבור האנושי תגלוהו בפעילות האימגינטיבית הנכנסת לעיצובו של כל צליל וצליל. מצוי כאן גם אלמנט זמן והוא האופן שבו באה תנועה אחת אחר רעותה, האורח שבו מתהווה ביניהן קואורדינציה והרמוניה, הדרך שבה מתהוות הן למלודיה. אלמנט-זמן זה ניתן אפילו לעשותו לְתֶימוֹת מלודיות. האלמנט המוזיקלי בלשון הוא אשר מראה לנו כיצד מושתתת השפה במערך-התנועה האנושי. אתם יכולים ליצור מלודיה מהאופן שבו צועד אדם, או אתם יכולים להפיק ריתמוס, אתם יכולים אפילו לזמזם את הקרוי: "קישוט מוזיקלי" מהאופן שהוא מתנועע! ובמילים אחרות, כל מה שעניינו הדקלום חייב להיות מושג בהתבוננות באימפולסים הבלתי-מודעים בתנועת-אנוש. ובוודאי אין למצוא זאת במחשבות אנוש. את כל זה אפשר לראות במחוות-אוריתמיה ספציפיות ובתנועות אוריתמיה מרחביות.

נתהוותה תבנית אמנות שאיננה ריקוד ואף לא מחווה בלבד. מחוות היומיום מהוות בעצם פטפוט תינוק אוריתמי שמסייע לנו כשאין אנו מסוגלים לבטא משהו במילים של מחשבה מופשטת. אם אנו אנשים ללא שמץ של טמפרמנט, תוחבים אנו את ידינו לתוך כיסינו ומסתדרים איכשהו בלי מחוות. אולם לאחדים מאיתנו יש רגשות וידינו "מגרדות לנו" לבצע מחוות. למחוות כאלה זיקה לאוריתמיה כמו פטפוטו של פעוט לדיבור המהוקצע. באוריתמיה – המחווה איננה מצביעה אך ורק על קיומו של רגש זה או אחר. המחווה עצמה מכילה בה את הרגש בצורה שהיא מבוצעת, הצורה מצויה מיד במרחב או אשר מתגלה ברצף הזמן. על ידי כך עובר – מה שבמחוות היומיום מהווה רמז בלתי-מודע גרידא – טרנספורמציה באוריתמיה למחישה בלתי אמצעית. כשמישהו מבצע מחוות רגילות – אנו שמים לב אליהן וחשים בהן באורח בלתי מודע למדי. ברם, התנועות המבוצעות באוריתמיה יש להתבונן בהן בשבע עיניים. משהו מוצג לפני חושינו הפיזיים עבור המחישה הפיזית שלנו, שמתרחשת בדרך כלל – כשמישהו מדבר או שר – במישור התת-מודע בהתגלותו על ידי הטמפרמנט שלו גרידא, דרך צליל קולו או גוון צליל שירתו.

האוריתמיה מהווה אמנות נראית לעין במשמעות המרבית של המילה. אם מישהו סבור שעליו לתרגל סוג כלשהו של פעילות אינטלקטואלית בזמן שהוא מסתכל – הרי ששיפוטו מוטעה. אין צורך לנתח את הכוריאוגרפיה שהאוריתמיסט מבצע. יש להתענג על כך מבחינה אמנותית, אסתטית, לחוש שמחה בריאה תוך הסתכלות. כל מה שסבור אדם כלשהו שיוכל לומר על האוריתמיה במילים מופשטות יהיה מלאכותי ותו לא. התכולה המהותית של האוריתמיה הן הצורות המרחביות שרואים ורצף התנועות בזמן. זהו זה. האוריתמיה מביעה באורח נראה לעין את תכולתו של שיר או של קטע מוזיקלי.

אם כן, צריך להיות ברור לנו שהדיבור שלומדים אנו כילדים ומשתמשים בו עד לסוף חיינו – מהווה דבר לחיים הארציים בלבד. יהא זה טיפשי להאמין, כפי שמאמין הספיריטיזם, שנפשות "משם" משתמשות בדיבור אנושי רגיל. לא עוד ברשותן לשונן הלאומית. הן פילסו להן דרך אל מחוץ זה. במותן חדלו להיות אנגליות, צרפתיות, איטלקיות וכן הלאה. הן פשוט נכנסות לספירה אחרת ועל כן אין זה הגיוני להאמין שהמתים מסוגלים לבצע מטריאליזציה מידית בלשון ספציפית. את מה שאומרות הן יש לתרגם קודם כל לדיבור אנושי.

הדיבור מהווה מוצר של החיים הארציים והוא מותאם לתנאים ארציים. אם נכסף אדם במעמקי נפשו שדיבורו יהיה פחות ארצי – הוא "מתלבש" על המחוות. ההיפך אף הוא נכון: אדם שמעדיף לעמוד נוקשה כמו מוט ולדבר בנוקשות כמו מוט – מהווה, אם לא בהשקפת העולם שלו אז ברגשותיו, מטריאליסט, ארצי. מי שמדבר מתוך העולם הרוחי נזקק תמיד ללוות את שיחו במחוות, היות וּלְמַה שבא לידי ביטוי על ידי המחוות הרגילות שלנו משמעות בספירה הרוחית הסמוכה מיידית לעולמנו. שם נחוות המחוות שלנו כדיבור. דומה הדבר כמו ישויות מעולם המלאכים, (האנג'לוי), מעודדות אותנו תדיר לחזק את דיבורנו הארצי בסיוע מהספירות העל-חושיות.

אולם כעת, כשמתבוננים אנו באוריתמיה, כשבוחנים אנו את המחוות בדיבור הנראה לעין של האוריתמיה, אנו מגלים שהן ממקמות אותנו בספירת מלאכי-עליון (ארכאנג'לוי), במשמעות מסוימת כמובן וללא מודעות – כך פחות או יותר. כשמישהו לוקח על עצמו ליצור אוריתמיה – יש לעשות זאת מתוך תודעה בהירה לחלוטין. אנו מגלים שתנועות האוריתמיה שלנו מהוות דיבור בספירת מלאכי-עליון. כך מספקים אנו אלמנט על-ארצי חשוב כליווי ליצירת המשורר, שהוא, מצידו, פועל להתרומם אל מישור על-ארצי בדחותו מעליו את אופי הפרוזה ובמקומו להחדיר גוון, צורה ומוזיקה.

כמובן שהדבר עלול להישמע כדמיוני כשמישהו אומר שהאוריתמיה מהווה דימוי ארצי של דיבור מלאכי-עליון. אולם – ישמעו הדברים כפי שישמעו – עבור אדם, שמחשבותיו אינן מטריאליסטיות – זוהי האמת לאמיתה! כשהמשורר אומר: "כשהנפש מדברת אויה! אין היא מדברת עוד", הוא צודק, היות וחש הוא שזוהי השפלה כשמשהו ראוי לקבל צורה אמנותית והוא נזרק לשפת הפרוזה. יש להעלותו קודם כל על ידי אמנות הקריאה והדקלום, אשר מחזירה תכונות פיוטיות לאמנות הפיוט. את מה שחווה המשורר, את מה שאינו שייך לעולם החושים, אפשר לבטא דווקא על ידי תנועות אלה בלשון האוריתמיה. כל אמנות, בעצם, מרוממת את מה שיש בו מהאדמה אל נוף השכינה. דבר זה ידוע לכל מי שחי באווירה אמנותית באמת. התקופה החומרנית הנוכחית כבר אינה חשה בשמחה בהסתכלה בציורים של רפאל. חוויתי זאת עם אמנים רבים שהכרתי במפנה המאה.[1] הציורים שלו היו יותר מדי בלתי-ארציים עבורם. הם העדיפו לצייר את היבלות שעל פניו של אדם באופן כזה שתימצא בציוריהן ארציות רבה ככל האפשר. אחד מהם אפילו אמר לי – היה זה מישהו שאת ציוריו בשנים המקודמות לחייו העריכו במיוחד התיאוסופים – שהוא היה האמן הראשון שהיה לו האומץ לשים שיער על המקומות החשופים, שבדרך כלל יש לאדם שיער שם. בה בשעה שהאמנים האחרים העדיפו להתעלם מארציות מוחלטת שכזאת, הוא ראה בזה פקחות חריגה. מיכאלאנג'לו? עליו הם אמרו: "ובכן, בימינו הוא עדיין מקובל היות וניסה לפחות לרדת אל האדמה." אך רפאל? – עבור רבים מהם – לא ניתן היה "לבלוע" אותו!

אולם כל אמנות משתוקקת לעטוף את הארציות בזוהר על-ארצי. ולמעשה – לאמנות צידוק מלא רק אם היא עושה זאת.

אם כן, רשאים אנו לומר שהאוריתמיה מתפתחת כאמנות חדשה מהתחלה זעירה ביותר והיא פותחת נתיב חדש. נתיבים אלה נפתחים תמיד כצורות אמנות מהותיות המתהוות שוב ושוב באבולוציה של האנושות. הבה ונאחל לאמנות חדשה זו חיים מלאים, היות ואין היא מתכחשת למקורה הרוחי האמיתי – המקור לכל אמנות נאה. דבר זה יבטיח את עתידה, שאין עליו עוררין.

——————————————

  1. בין המאה ה-19 וה-20 – הערת המתרגם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *