גזע, עם, האינדיבידואליות של האדם

גזע, עם, האינדיבידואליות של האדם

אלברט שטפן

1947

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים: דניאל זהבי

הבשורה של חג-המולד שבוטאה על ידי המלאכים למין האנושי היא משולשת. היא מדברת על "התגלות הכוחות האלוהיים במרומים", על "שלום על האדמה" ועל "אדם בעל רצון טוב". מסר זה, אשר מקיף את כל הגזעים ואת כל האנשים האינדיבידואלים, מופיע היום כמת לחלוטין.

התגלות שכזו נהייתה לדוֹגמה, אשר, מניחה מראש אמונה, ואינה יכולה להוות קריטריון לגישה בת זמננו למדע הטבע ולגישה של הטכנולוגיה. במשך הימים של האדוונט [ארבעת ימי הראשון שלפני חג-המולד הכריסטיאני) של 1944, לדוגמה, אפשר היה לקרוא בעיתון "שראש הוועדה של הכנס לשיתוף פעולה של האומות המאוחדות העביר הצעה שהמילה 'אלוהים' אינה צריכה להופיע בהצהרה שתיערך בסוף הכנס. למרות המחאה של הנציגים הלטינו אמריקאיים הוסכם על הצעה זו, רוב הנציגים היו בדעה שההצהרה תתקבל טוב יותר אם הביטוי 'אלוהים' לא יתווסף.

ציון שמו של האל, שעדיין נשאר כזכר של התגלות, אבל כבר אין לו ממשות רוחית מוחשית, מופיע בהתאם לכך כבלתי 'מתאים' עבור שלום על האדמה. "הבשורות של שמחה גדולה עבור כל האנשים" שהבשורה של לוקס מספרת עליה, אי אפשר לדבר עליה היום. והקריאה של המלאכים: "אל פחד!" הפכה את פניה. שלום, זוהי מחשבה שיכולה להיות מושגת רק דרך פחד – פחד מפצצת האטום, או מתנות נוראיות יותר של המדע החומרי.[1] באמת, לדבר כיום על רצון טוב נהיה לפראזה ריקה. כי רצון שכזה, אם אינו נשאר עיוור ובעיוורונו לזרוע נזק, צריך להיות לגבי הידע של עולם הרוח. אבל זה בפשטות מונח בצד.

האל מבלי התגלות, כמו הרצון הטוב בלי הידע, מוליכים לכיתתיות, רק עם חתימה שונה, כאן פסיבית, שם אקטיבית, אך אף פעם לא מוביל לשלום על פני האדמה שמקיף את כל האנשים, אלא רק לעוד ניכור, לקונפליקט חדש ולבסוף לכאוס מוחלט.

אנשים היום עדיין רחוקים מאוד מלכוון מבט חודר על האדמה בכללותה, למרות "פרספקטיבת החלל" שלהם. הם רואים בכוכב לכת זה רק אורגניזם מת, המורכב מחומרים פיזיים שחלקם ידועים וחלקם לא, גוף קוסמי מינרלי, המורכב מהקרום המתקרר של ממלכת הצמחים, הטחב, העשב, העצים וכיוצא בזה, שעליו נעה ממלכת החיות ותרבויות אנושיות שעולות ונופלות. וכל זה נע לקראת מוות כללי על ידי חום. האדם יחוש מוות זה פחות או יותר עוד לפני כן, על ידי המדע או האמנויות בעלייתם או ניוונם, כך שלקטסטרופות הטבעיות שניתן לחזות אותן מראש, מתווספים משברי תרבות, אשר מאז העשור האחרון של המאה ה-20, אנו חווים אותם כדוּגמה למוות. צפי אפוקליפטי זה נכנס יותר מתמיד לתודעה של האנושות ומפיץ פאניקה אפוקליפטית.

גם היום קיימים מספר אנשים, גם אם מספר קטן, שזכו עבור עצמם מתוך הידע המדעי-רוחי שלהם להשקפה אחרת על העולם שבה האורגניזם של האדמה מגלה את עצמו כישות חיה אשר נושמת, חיה וחדורה כולה ברוח.

כל אדם הוא אטלס.[2] בגופו הוא נושא את האדמה כולה עימו. ועבורו יש הבדל עצום אם הוא מקבל אותה כמשהו מת או חי וחדור ברוח. בלידה הוא נושא עימו "חלק של האדמה", ובמותו הוא משליך אותו ממנו שוב. כילד קטן גופו מעיק עליו בקושי, בגלל שהוא עדיין מתנסה עם הכוחות הקשורים לצמיחה בתוך הקוסמוס כולו. כאיש זקן הוא מרגיש בשריריו יותר בכאב את משקל האדמה.

כאדם הצורך בצורת מזון את תוכנה החומרי של האדמה: מינרלים, צמחים וחיות, או שלוקח אותה לעצמו בצורה יותר דלילה דרך נשימתו או דרך חושיו, הוא ישות אשר מתנשאת מעל לממלכות הטבע ומושך אותן לתוך מציאותו האנושית. למשל, כשהוא אוכל סוכר. חומר הסוכר המוצק, עובר הלאה לתוך נוזל, לצורה אווירית ולאורגניזם החום של גופו. וכאן, היכן שהחום עולה דרך תהליכי חילוף החומרים, נפשו ורוחו יכולות לקבל אחיזה. דרך המחשבות המוסריות, דרך ההתלהבות של נפשו, דרך אש פנימית עבור מטרה אנושית, הוא יכול לעורר ישות חום זו אשר מתנועעת בתוכו עד לנקודת הזוהר. או שהיא יכולה להביא את ההיפך ולהניח את האידיאלים על קרח. זה תלוי בחירות שלו. בכל הזמנים זה היה נתון להחלטתו למקם רעיון במרכז חייו הפנימיים, עד כמה שזה יכול להיות סוער, ועדיין זה כך.

בדרך זו יכול האדם לשנות את האדמה שהוא נושא בתוכו, כדי לבסוף כאשר הוא מת, להחזירה לקוסמוס בצורה אחרת מזו שקיבל אותה בלידתו. הוא מתרגל פעילות יוצרת על ידי כך שהוא מדפיס את חותם רוחו על כל דבר טבעי באורגניזם שלו, עד לתוך תווי פניו והבעותיו. ועל ידי כך שהוא נותן לאדמה את מה שסחט מתוך האורגניזם הפיזי הוא קורע את האדמה עצמה מתהליכים טבעיים גרידא. דרך בני האדם נשתל זרע של תחייה באדמה, בה במידה שהאדם היחיד מתוך החופש שלו יכול לקחת את מקומו באהבה בתוך הבריאה הארצית. האדם נועד להמשיך את עבודתו של הבורא. זהו כבודו הנעלה ביותר.

לקראת סוף זה על האדם לקבל על עצמו תודעה ברורה, רחבה ומעוררת של כל מה שהוא חווה בחשיבה, ברגש וברצון. כדי להגשים מטרה זו הוא צריך להיות מסוגל לצאת מהאורגניזם הפיזי שלו ולהביט בו מבחוץ. הוא צריך לשאוף להיות צופה בו לפחות במשך כמה רגעים בודדים.

אבל אז האינסטינקטים הטבעיים שלו לא יפעלו יותר בחופשיות. כאשר התודעה עולה היא תמיד, כפי שרודולף שטיינר הצביע בדרכים הכי שונות ומגוונות, קשורה עם תהליכים של מוות באורגניזם הפיזי. זה נהיה ברור יותר מאז המאה ה-15 בכל מקום שהתקבלה התפיסה המדעית של העולם המבוססת על תפיסה חושית ועל האינטלקט המקובל כמשהו תקני.

העדות החובקת כל לגבי אמת זו בנוגע להתחלה של ההכרה היא המערכת העולמית של קופרניקוס, המכילה חוקים מתמטיים אסטרונומיים אשר האדם מנסה לפענח, או מוטב לומר כופה אותם על ההתרחשויות הקוסמיות דרך תרגילי יכולותיו הארציות. כל מי שמקבל תמונת עולם זו כפי שנהייתה פופולרית במהלך הזמן, חווה את החלל שבו נעים הכוכבים כריק מנפש. הוא אינו רואה יותר מאחוריו את מי שמדריך או גר בו, כפי שעשה האדם של תקופות קדומות יותר. השם של האלוהויות – ירח או שמש – נהיו עבורו סימנים בלבד. הגילוי התפוגג. מה שנשאר זה חוקים שמבוטאים במספרים, ובהתאם למדע המטריאליסטי שנפוץ מתמיד, הוא מסופק על ידי נוסחאות אסטרו-פיזיקליות ואסטרו-כימיות.

אם מביט אדם מטה על מקום מגוריו, האדמה, עם עין מאומנת בקופרנקיות, אז מה שמאוחר יותר מופיע בפניו באחדותו הפיזית, זה אורגניזם המכיל את עצמו. אבל כל מה שקיבל צורה כחוכמה עתיקה במרכזים רוחיים מגוונים ביותר – העקבות האחרונות של המיסטריות ביבשות השונות – איבד את משמעותו. מה ההבדל אם כאן אני רק גרגר של אבק? לבסוף, רק מה ששימושי, טכנולוגי, נשאר.

הטייס אשר מקיף את האדמה במטוסו ומביט מטה על פניה, חווה אותה לא כמו נודד היוצא למסע עליה לרגל ממרכז אחד של תרבות למרכז אחר, זה היה המנהג בקרב הקדמונים, כדי לחוות שוב ושוב שלבים חדשים של התקדשות. לא רק חלל, אלא גם זמן נהיה עכשיו עבורו חסר-נפש. בין אם הוא מביט החוצה לתוך מרחבי החלל או בחזרה מטה על התקדמות הזמן, הוא מוצא כסוף סופי, או כהתחלה ראשונית, רק אפסות וריקנות.

ואם הוא נע מהר יותר מהאדמה, כבחלומו הגבוה ביותר ויוצא מתחום השמש, אז הוא מתפאר בשמחת ניצחון, כי הוא גבר על החלל ועל הזמן. הוא נהיה כעת לחלוטין בשוליים, ללא מרכז, נהיה בעצמו למכונה ונהיה חופשי מסדר העולם – הוא נסחף לתוך הריקנות.

ועדיין בתוך ריקנות זו הכל יכול להימצא ברגע זה כאשר האדם משנה את נפש-התודעה – שבמקרה של המערכת הקופרניקאית הוא משתמש רק בפני השטח שלה, כמתקן העתקה – כלומר, כאשר הוא מתאמץ להבין אותו גם לעומקו. מישהו שדואה במכונת תעופה, המתבונן החוצה לתוך התכלת של השמיים ומתמסר אליה עם כל נפשו, אינו נשאר ריק מרגש. חוש של התמסרות ויראת שמיים יכול אפילו כאן לשרות עליו ולהיות חי בו באופן מוחשי. וכאשר הוא טס לתוך הזוהר של השמש השוקעת הביקוש חסר הפחד שלו אחרי ידע ורצונו המוסרי יכולים לאסוף כוח.

מתוך כחול זה המתגבר לסגול, מתוך הצהוב זה המתגבר לכתום, ובהעמקה פנימה, איברים רוחיים מתפרסים לפניו.

העין הפיזית כפי שהיא, היא איבר אשר דרך פעילותה שייכת יותר לעולם החיצון מאשר לגוף. תפיסה המשחררת עצמה לדרגה גבוהה מהתפקודים הגופניים, היא הנפש אשר מזהה עצמה עם רשמי החושים, עם הצבע, ומרימה את עצמה מעל לאורגניזם הפיזי, חווה עצמה מחוצה לו, ככחול, ירוק, אדום וכן הלאה, כמי שמסוגלת לחוש מטוהרת מכל מה ששייך לגוף, אבל בצורה נורמלית, בטבעה המהותי.

הצייר, האדם החזותי למופת, הממזג את עצמו לגמרי עם הצבע, מחפש את שליחותו דרך המעשים והסבל של האור, כישות של נפש ורוח. הוא מרים את ראשו לא רק מעל לאטמוספרי, אלא גם מעל לצלילים הנסתרים. על ידי התנסות, דרך ראייתו שלו, דרך זיכוך רגשותיו, האגו שלו כבר לא מבקיע אל גופו המתקלקל מהר, אשר מושך אותו מטה אל האדמה דרך משקלו, אלא מאחד את עצמו עם גוף זה הנמצא בהתהוות. בדרך זו הוא מקדים את השלב העתידי של האדמה. הוא מביא רוחיות לאורגניזם הפיזי אשר שייך לאדמה ובכך לאדמה עצמה. הוא מוליך את האדמה הלאה לקראת שינוי צורה מאוחר יותר, לקראת מצב גבוה יותר של קיום. מאוחד עם נפשו וטבע רוחו, הוא נע הלאה לקראת לידה מחדש מושלמת יותר. בזה הוא חי בגורל מתפתח ומאבד את כבלי העבר, המוטיב הסופי שלו הוא שינוי צורה.

כך צייר רפאל.

אנו צריכים להשתדל לחוות את אור הירח בדרך דומה, אך איננו יכולים יותר לדבר על המעשים והסבל של האור כפי שאנו יכולים במקרה של השמש. זה יהיה חסר משמעות. כי כל צבע נבלע כעת על ידי הצל. הירוק של האחו והשיחים נעלם בחשיכה. הלבוש מלא הצבעים של הפרחים מחוויר. מהרושם של הדברים שהעין מקבלת במשך היום, מתפתחים בקסם של הירח המלא רשמים שלא יכולים להיסקר בוודאות, אלא כחלום העולה ממקום לא ידוע ובלתי ודאי, ממלא פחד וגעגועים, כמו חוש טבעי התקוע בתת-מודע, סוער מפנטזיה ומחונן בכוח מאגי. כוח שבו אנו לא מורמים לתוך הקוסמוס כמו במקרה של הצבעים האטמוספריים, אלא נלחצים בחזרה לתוך האורגניזם, היכן שבאמת חוקיות של סדר קוסמי שוררת, אינה מתפשטת בחופשיות, אלא על ידי חוכמה כובלת. האדם מובל דרכו בחזרה לתוך העבר. אם אנו מביטים באדמה באור הירח, וכוללים את עצמנו בהסתכלות זו במידה ואנו רואים את גופנו שלנו כחלק מן האדמה, אנו יכולים להגיע לידע שהפלנטה שלנו עצמה עדיין נושאת בתוכה הרבה מטבע הירח. היא צומחת דרך עבודת-השורשים של ממלכת הצמחים. ושם חולק האדם בגופו הרבה מן האדמה. הירח גם כן פועל באופן תואם דרך הראש.

אנו מובלים חזרה לתוך העבר של האדמה ושל האנושות, לתוך מצב הירח שלה, אל האבות הקדמונים. ובאופן דומה, לצד השמש והירח, כל כוכבי הלכת האחרים יכולים להילמד בהשפעתם על החושים, על נפש האדם ועל כל האורגניזם שלו.

חוויה קלאסית של יופיטר [צדק], למשל, תוארה על ידי גתה ב-נדודיו של וויליאם מייסטר שם הוא מספר על ההשלמה של מאקארי, הרואה הרוחי מעורר ההשראה.

בפואמות של כריסטיאן מורגנשטיין, Momen-Omen, אנו חוזרים שוב ושוב לכוח המבריא של מרקורי [כוכב חמה].

לא מבלי שום סיבה הרמס[3] אומר את האפילוג בטרגדיה האתית, אחרי שהקתרזיס הושג.

אלו הם ניסיונות אשר עולים כאשר נפש-התודעה של האדם משתנה לנפש-אימגינטיבית, מטמורפוזה שמתרחשת כאשר האדם מרחיב ומעמיק את עצמו, האדם הולך בשביל מהרוח בתוכו אל הרוח שבקוסמוס, אל השמש, הירח וכוכבי הלכת, אפילו אל השמיים של כוכבי השבת, לבסוף במעגלים השלווים של האחרונים הוא משיג את הסקירה ההרמונית של הגורל.

אם, במעופנו סביב לאדמה, אנו מביטים עם נפש-התודעה, אשר השתנתה לנפש-האימגינטיבית, על היבשות המערביות והמזרחיות הן מעוררות בתוכנו הלכי נפש הפוכים למדי. אנו מגיעים לתמונה אימגינטיבית שרודולף שטיינר תיאר בהרצאותיו הגדולות בראשון ובשני לאפריל, 1918, כשדיבר על קוסמולוגיה רוחית והחיים בין המוות והלידה מחדש, ויש לתת להם תשומת לב מיוחדת!

קופרניקוס הוליך את האדם "לתאר" את הקוסמוס על ידי חישוב מתמטי. השקפה הפוכה של החיים צריכה להוביל את האדם להבין את הקוסמוס כדימוי פעם נוספת, לתפוס במחשבה יקום שבו הנפש האנושית יכולה לאחד את עצמה, כך ש"האדמה מופיעה כאורגניזם אשר זורח החוצה לתוך היקום בכחול-סגול, עם ירושלים השמיימית בזוהר זהוב מצד אחד (במזרח) ואדום-צהוב נוצץ מהצד השני (מערב)."

"אלו הם רק שתי תכונות של צבע", אמר רודולף שטיינר בנקודה אחרת של תיאור עמוק זה, המניח בסיס לגיאוגרפיה רוחית, אשר רק ההרצאות בעצמן בשלמותן יכולת לתת לו מושג כלשהו. "יש, כמובן, לצד 'הצבעים' גורמים אחרים, רבים אחרים. אני רק אוסיף כרגע שבין מזרח למערב, באמצע, האדמה כפי שהיא נראית מבחוץ היא יותר ירקרקה, באיזורנו (אירופה), למשל, ירקרקת…"

אבל אפילו מה שחושף עצמו לעין הפיזית, היכן שהוא משלים עצמו על ידי תובנה רוחית, יכול במקרים רבים להופיע כהכנה לאימגינציה שכזו. למשל, חישבו על אחד האיזורים האופייניים של אמריקה, הרי קולוראדו עם נהר קולוראדו האדיר והגרנד קניון הבולט בצבעי החום, הצהוב והאדום. בתורת המבנה הגיאולוגי של בקיע נפלא שכזה מופיע המבנה הגרמי של האדמה כרצון לוהט המרותק למקומו ומתקשה לשלד.

זה מתגלה באופן הטיפוסי ביותר בתרבות המאיאנית של המיסטריות המקסיקניות העתיקות, בקווים הקצרים והגרוטסקיים, ובכיסוי של הקישוטים המשוננים. המנהירים[4] הם כמו התפרצויות של דחף סוער בראשיתי שנולד מתוך צבע כתום תוקפני. וביניהם, עדינות מוסכמת של אל המופיע כזר באיזור של להבה המתאבנת לאבן.

מצד שני, הרושם שמוטבע על הנפש על ידי נופה של אסיה, הוא לא ארצי אלא שמיימי, כאילו זה היה השלב הנמוך ביותר של השמיים, ומתוך הספירות האלוהיות שמעל נולדה האמנות – מקדשי Kwannon, פסלי בודהה, ציורים וגלימות קדושות. כל מצב הרוח משך את האדם לתוך כחול וסגול, בחזרה לרוח של המתים, של האבות הקדמונים. ומלמטה צצו המסכות הנוראיות של הדמונים.

הדרקון, שהוא סמל של האל במזרח, הופיע במערב כסמל של רשע.

כאשר המזרח החל לקחת על עצמו את סגנון החיים של המערב, נזרעה מחלוקת.

צהוב-אדום וכחול-אדום, כל אחד מתחזק והם יוצרים 'ארגמן' (ארגמן מלכותי). תיזכרו במשושה שבמפת הצבעים של גתה.

במקדש שלמה, במרכז ירושלים, הרצון למעשים של אמן הבנייה, חירם, וחוכמת הקורבנות של משרת המקדש, שלמה, הביאו לתוצאות העבודה המתוארות באגדה כים הנחושת, אשר נח על שנים עשר שוורים וחישוק כמו חבצלת, ניגר ומעוצב ממתכות ארציות על פי פרק הזמן של כוכבי הלכת. Urmysterium הופיע, בהתאמה להרמוניה של הספירות, דרך השילוב של האדמה. פוגה קוסמית, אשר נושאת בתוכה כנבט, את כל התרבויות של האנושות, מהשיטפון עד ההישרדות במלחמת הכל בכל. הרוח של מלכיצדק, בונה ירושלים, שניהל את היציקה של ים הנחושת שמטרתו היתה לאחד מערב ומזרח ולפייס זה עם זה את הבנים של קיין והילדים של הבל. ירושלים הארצית, עם מקדש שלמה וים הנחושת במרכזו, היתה צריכה להיות דגם מושלם של עולם השמיים, תחזית של העתיד של המין האנושי ושל האדמה החדשה, כפי שזה מתואר באפוקליפסה של יוחנן.

שלושת המלכים עלו לרגל לעיר שהם האמינו שבה המשיח נולד. הם לא מצאו אותו כאן היכן שהחלה ההידרדרות שאי אפשר היה למנוע אותה. בהורדוס הם הכירו מייצג של הרצון להרס הטבוע בהתנוונות של המלוכה אשר קודם לכן היתה נושאת את האלוהות. הוא גזר את דינו של הדור החדש למוות מתוך התכוונות להמית את ילד העולם.

העריסה של הילד שצריך להיות לנושא של הכריסטוס, שמלכותו איננה מהעולם הזה, עמדה בבית לחם, בית הלחם. לשם הם המשיכו את מסעם.

שלושת המלכים, שלותר קרא להם מאגים, הם נציגים של המיסטריות הפרה-כריסטיאניות. לכן הם עברו דרך חינוך מיוחד וקיבלו את ההתגלות של עולם הרוח. אבל הם מודעים לחלוטין שהאימפולסים מהספירה העל-חושית איבדו את כוחם האורגינלי ושלא ניתן להציל יותר את התרבות שאליה הם שייכים. מכריסטוס, שעל בואו הם קראו בכוכבים, הם מקווים לחידוש של החוכמה העתיקה כפי שעדיין נלמדה במקומות הקדושים של הודו, מצרים ובבל. כאות הם מביאים לו את מתנותיהם, קטורת, זהב ומור.

למרות שכל השלושה צצו ממוצא שונה, כפי שציירי ימי הביניים תיארו אותם, המושג של הגזע לא שיחק שום תפקיד, וגם לא מוצאם הלאומי. הם מצאו בישוע מזרע שלמה, ילד של הורים יהודים, זה נכון, אבל הם הודרכו על ידי האינדיבידואליות של ילד זה, על ידי הכוכב הזוהר שנע מעל ראשיהם ואשר נועד להביא לאדמה את האימפולס של החופש והאהבה עבור כל המין האנושי.

הרמוניה נפלאה של גזע, עם ואינדיבידואליות שלטה בחג-מולד זה.

שלושת האנשים החכמים ראו את מבחנם לא רק בשימור ההתגלות העתיקה של המיסטריות על ידי הסתכלות לאחור אל העבר הקוסמי כאשר הוא עדיין זרם בלתי מופרע מהשמיים, בחוזרם להתחלה כאשר הלוגוס היה עדיין עם אלוהים, הם רצו לשתול אותו בתוך ההווה כדי שיגדל ויפרח הלאה לתוך העתיד. המקום של שתיל זה היה התקופה היוונית-לטינית, באימפריה של אוגוסטוס. כשזה נגמר הם רצו למקם את האימפולס האנושי המאוחר של ישוע כריסטוס, וכך להתחיל את המיסטריות הפוסט-כריסטיאניות. הם ידעו שזה לא היה אפשרי מבלי לשנות את החיים הפנימיים: חשיבה, רגש ורצון, דרך האגו שלקח לתוך עצמו את המילה שנהייתה לבשר. האם משהו ממטרה זו – כך שואל עצמו האדם בן זמננו – הובן עד לימינו אלו?

אפילו בימי הביניים, קספר, מלכיור ובלשצאר נחשבו כקדושים השומרים את הנוסעים והעולים לרגל. אנשים הניחו את האותיות הראשונות של שמותיהם בנעליהם כדי שיטיילו בבטחה. נאמר שהם צפו בחלומות ומנעו מאנשים תעייה בשבילים תועים. הם הוסיפו לחשוב על העוצמה של הידע. הם הצביעו על הדרך אל הבית שלעולם לא יאבד יותר.

כך מתחילות הרבה אגדות.

היום האדם נהיה חסר בית. מי שיכול להשיג בית משלו מאבד אותו מחר. הקטסטרופות של העולם שכבר נראות באופקי הפוליטיקה יגדילו את חסרי הבית במידה עצומה.

ואם אדם עדיין מוצא גג משלו, הוא כבר אינו מגיע אל עצמו מתחת לגג זה. באיזה מקצוע הוא באמת מרגיש את עצמו בבית? בכל מקום הוא מושלך מחוץ לאנושיותו. שום מקצוע הוא המקצוע, או משלח היד.

אם הוא אומר אני הווה, אין הוא חווה בכך שום דבר ממשי, לא תכולה ממשית של האגו. האגו כמשהו ממשי קיים (אני הווה) והוא באמת מבוטא ומוצג כהווה, אבל באותו רגע של נקודת התמזגות. את ה'אני' כנקודת האגו אין האדם יכול להבין כל עוד הוא משתמש רק בתפיסת חושיו ובאינטלקט, היכולות המקובלות היום. כדי באמת לתפוס את הכוח העל-חושי של האגו, צריך להתפתח כוח תפיסה. עבור זה מדע הרוח הוא הכרחי.

בני אדם אומרים, אני חושב, אני מרגיש, אני רוצה. שלושה שיפורים מובהקים של פעילות האגו מצוינים כאן. אבל ככל שהם מתחזקים כך פחות הם מפנים מקום לחדירה של ההכרה.

אם אדם לומד את המחשבות שיש לו, הוא צריך להודות לעצמו שגם אם הן מחשבות שלו הן אינן באמת מחשבות שלו. בדרך כלל הוא לוקח אותן ממקום אחר מבלי להשגיח בכך. אנשים אחרים לפניו חשבו אותן. הוא דבק, מסיבות שהוא מודע להן לעיתים רחוקות, בתפיסת עולם מיוחדת. הוא נושא לרוח הזמן.

רק מחשבות כפי שהן יש להן אז ערך, כשהן אמיתיות עבור כל האנשים. הן משותפות לכולם. החושב נפוץ עם מחשבותיו בכל העולם ומביט על עצמו מנקודת הראות של המין האנושי. בעודו חושב הוא אדם מקרוקוסמי.

כאשר אדם מרגיש וטועם את מחשבותיו, הן מוכחות בעיקר כשייכות ברובן לעם שאליו הוא שייך, למשפחתו, או למפלגתו. הן מתעוררות במידה גדולה או קטנה דרך קשר עם האנשים שקשורים עימו. הוא חולק אותן בקשר איתם. ובמציאות הם שלו עד כמה שהוא מצליח למסור אותן מחוץ לאגו שלו, בהתרחבות מעבר לחוויית-האגו שלו, בשמחה או בסבל של חבר, ברגשות חברים. כלומר, להיות מישהו שאוהב וכך להרגיש באופן מוסרי. רק אדם כזה הוא חופשי, בלתי מופרע ובלתי כפוי. הוא צריך לשנות סימפטיה ואנטיפטיה עד שהן נהיות לאיברי נפש, חופשיות מהשפעה פנימית ומכבלים חיצוניים, שאפשר להראות דרכם וגם לראות דרכם. אחרת רגשותיו אינם שייכים לאגו שלו, אלא לממלכה של אינסטינקטים וחלומות שרק משעבדת את האגו.

"הכוח המבחין של המחשבה" שיכול להיות אוזן ועין רוחית מכוון את פעילותו לא רק לקראת האדם, אלא גם לקראת העולם עם כל הישויות שמעוררות רושם עלינו.

השמש שולחת אלי את מעשיה ואת סבלותיה, את הצבעים. הם שייכים לנפשי רק אם אני הופך את הרושם הרגשי לרושם מוסרי. אני צריך לשנות את תפיסת כיפת השמיים לתוך נפש ורוח בתוכי כך שאוכל לחוש בה. צריך להיות לי חוש של אטמוספירה קוסמית כדי למצוא סיפוק מלא ברגשותיי, וכך לתפוס את הסביבה כולה שבתוכה אני נע ברגשותיי כמרווח של מנגינה כדורית. כאחד שמרגיש אני בדרך לקראת נפש-העולם.

ולבסוף, האדם אשר רוצה מגלה את המעשה שהוא הכין ועשה רק בעוקבו אחר רצונו האינדיבידואלי. הוא מכיר בכך שפעולותיו לעולם לא יתאימו בשלמות לישותו שלו. באמת, רק לעיתים קרובות הוא מאמין שהוא פועל מתוך עצמו, הוא נושא החוצה את הכוונות של גזעו, של הוריו, או של ילדיו, של דורו, או אם נדבר באופן דתי, של אלוהיו, אבל לא את אלו של אישיותו שלו, בגלל שכאדם שואף אין לו בכלל הכרה של עצמו. כאדם בעל רצון טוב הוא מרגיש עצמו כנתמך על ידי האגו שלו רק אם הוא משתדל בגורלו הארצי לקחת חלק עם כל המין האנושי. הוא בהסכמה עם מצפונו רק כאשר הוא עושה את המילים – לא אני, אלא הכריסטוס שבתוכי – לכוח המדריך של רצונו.

שלושת המלכים הם אבטיפוס של התגשמות החשיבה, הרגש והרצון אשר שואפים לקראת האנושיות באדם. הם עצמם נושאים מחשבות קוסמיות, רגשות קוסמיים וגורל קוסמי אל הילד ישוע. על ידי כך שלקחו את גואל העולם לתוך עצמם הם לוקחים חלק בשינוי של האדמה כולה.

כך אנו יכולים לומר שמי שלוקח את שלושת המלכים לעצמו כעוזרים, עוקב לא רק אחרי האדם הארצי, אלא גם אחרי האדם הקוסמי, המוביל אותו להופעת האגו האלוהי – אשר עובר דרך הלידה והמוות ומאריך ימים עד לסוף האדמה.

שלושת המלכים, אשר עזרו למין האנושי במשך התקופות, הם מדריכים של אמת, שהצביעו על השבילים המדריכים אותך אל הכל, לשלבים גבוהים יותר:

או עמוק יותר על נפש הנודדים הרוכבים.

וכך אתה רואה אותם רק מרחוק,

קח ללבך! האדמה נהיית כוכב חדש –

כוכב זוהר כפי שהיה בדיוק אותו ילד

אליו בלידתו הם נשאו את המתנות שלא התבקשו,

כך שהאוצרות לא הושחתו

אשר שכנו ונשמרו בתוך המקדשים.

מי יחלץ אותם? האל הקרוב על פני

האדמה

עד מוות. הם הכירו אותו בלידתו.

אתם מביאים את הקטורת לכריסטוס, זהב ומור,

עבורו להשתמש כמתנות הרוח המרפאות,

לקוד בשקט את ראשך, לא עוד טעות.

אתה מצליב ידייך על חזך

ומרגיש

יראת שמיים של אמת, כרע על ברכיך, והוא

אשר מובל על ידם לעולם לא ייפול ולא יברח.

כי בכל זאת הוא הלך עם דמונים מחוץ לגיהנום

במוות הוא מצא את חוג המלאכים, וכך

במריבה ובכאוס הוא הוכרח לגור,

הוא עצמו נולד מהשמיים, הנה ראה

בלתזאר, קאספר, מלכיור בך

אתה עצמך טוב ויפה ואמיתי.

—————————————————————————————————

  1. מסוף מלחמת העולם השנייה ועד 1963 כאשר חרשוצ'וב ראש ממשלת ברית המועצות קרב את הטילים האטומיים לקובה ובסוף הנשיא האמריקאי קנדי הגיע עימו למעין שלום, האנושות חיה בפחד נורא בפני מלחמה אטומית. (כלומר, אלה מן האנושות שעיניהם היו פתוחות למתרחש).
  2. היוונים האמינו שאטלס הוא ענק שנושא את האדמה. [המתרגם].
  3. הרמס – במיתולוגיה היוונית, בנו של זאוס, שליח האלים.
  4. מנהירים – אבנים גבוהות מהתקופה הנאוליתית שהוצבו לפי הסברה למטרות דתיות כגון ציון מקום קבורה. [המתרגם].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *