גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי – 02

גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי – 02

גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי

רודולף שטיינר

GA198

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

הרצאה מספר 2     18.7.1920    דורנאך

אתמול ניסיתי לגולל בפניכם את המשמעות הכוללת והרצינות של מדע הרוח האנתרופוסופי באמצעות העובדה שהשתדלתי להראות לכם מה ההבדל בין תיאור מופשט יותר מידי של ייצוגים ומושגים, לבין מה שמתרחש גם בנפש בצורה של ייצוגים ומושגים – שגם לוקחת את תצורתם – אבל אז זוהי המציאות, הפועלת ביעילות. אנו מודאגים מכך שיש לאדם מושג ברור כיצד ישות האדם, בגישתה המטריאליסטית ההולכת וגוברת (דרך העובדה שהיא מתרחקת לחלוטין ממושגים רוחניים) רק מתעסקת עם מושגים של תחום הטבע וכו', והופכת עצמה דומה יותר ויותר ליסוד החומרי, איך היא למעשה יורדת מטה אל תוך היסוד החומרי הזה, כך שבסופו של דבר זה כבר לא שקרי כשהאדם טוען שהחומר של גופו חושב, מוחו חושב – ואפילו שזה נכון שהאדם הופך למעשה לרובוט של היקום – ובהדרגה, לאט לאט, באמצעות הכחשת היסוד הנפשי-רוחני, מתרחש האובדן הממשי של יסוד נפשי-רוחני זה. אמרתי שמטבע הדברים זוהי אי-נוחות חדשה בעולם עבור אנשים רבים, וכי רבים רואים בזה משהו שהם לא רוצים לקבל מהסיבה שהם מאמינים שהאדם, מבלי תרומתו שלו, יוכל איכשהו בטווח ארוך, להציל את היסוד הנפשי-רוחני שלו. אולם זה לא המקרה. האדם יכול גם לטבול את עצמו כל כך חזק ביסוד החומרי שהוא מנתק את עצמו מהיסוד הנפשי-רוחני, עד שהוא שוקע בכוחות האהרימניים וממשיך הלאה עם כוחות אהרימניים אלה בזרם עולמי הזר לעולמנו, אך ללא האני שלו, שבאמת אינו יכול להשתייך לעולם האהרימני, אלא שבפועל יכול למצוא את התפתחותו המיועדת רק כאשר הוא עוקב אחר היסוד הפרוגרסיבי הרגיל, כלומר כאשר הוא מחבר עצמו לכל מה שקשור למיסטריית גולגותא, כאשר הוא מעל לכל, מכיר בכך שבתקופתנו יש לחפש את הקשר למה שניתן להביא לכל האנושות בדרך של מחקר רוחני. באבולוציה זו של האנושות שהתרחשה במערב מאז אמצע המאה ה-15, החלה תקופה שבה האדם, כאשר הוא מביט אל סביבתו, תופס רק את עולם החושים. וכשהוא מביט לתוך עצמו מאז אמצע המאה ה-15 הוא הוטעה יותר ויותר לכיוון של אינטלקטואליזציה, הפשטה, ורידוד חוויותיו הנפשיות הפנימיות.

מה שאנו חווים כיום כמושגים, מה שאנו מקבלים עבור השקפתנו על העולם מתוך המקצועות הרשמיים המקובלים, בעצם לא מכיל שום קשר לקיום. גם בזה אי אפשר להשתמש כדי לחדור למציאות האמיתית. זוהי רק דעה קדומה כאשר מאמינים שלאדם, בכך שהוא חושב את המחשבות המופשטות הרגילות, יש למעשה חיי נפש. מחשבות מופשטות אלו הן למעשה זרות למציאות, הן רק סכום של דימויים; כך שנוכל לומר: מחוץ לעצמו האדם רואה את עולם החושים, ובתוך עצמו האדם רואה את מה שביסודו הוא רק עולם של דימויים שבבסיסו אין לו קשר אמיתי לקיום. זהו למעשה הגורל של האנושות מאז אמצע המאה ה-15; לתפוס את עולם החושים שבחוץ – בקרוב נראה איזו חשיבות יש לעולם החושים הזה לגבי השקפת העולם הכללית – ולחוות "בתוכו" אלמנט נפשי ההופך יותר ויותר רק לאלמנט דימויי. ניתן לשאול: מדוע אנושות העולם המתורבת מאז המאה ה-15, בכל הקשור לקיום הנפש, נהיה בהדרגה רק דימויים? זהו כך כדי שהאדם, באמצעות זה, יוכל לעלות לחירות אמיתית.

כדי להבין זאת, בואו נסתכל על עולמנו מקרוב כפי שהוא עבורנו כיום וכפי שאנו עצמנו עומדים בתוכו, בואו נתעלם מהאדם עצמו בכל העולם הרחב; נביט על כל מה שניתן למצוא בכל העולם הרחב, כמו עננים, הרים, נהרות, המבנים של ממלכות המינרלים, הצמחים ובעלי-החיים, ונשאל את עצמנו: מה למעשה יש בכל הסביבה שניתן לתאר כפי שעשיתי זאת? בואו רק נשרטט באופן סכמתי את מה שאנו עוסקים בו. אזי נאמר: כל מה שמעלינו, כל מה שמתפרש סביבנו כמינרלים, צמחים, ובמידה מסוימת בעלי-החיים – לא נתעלם מבני האדם, באופן טבעי ומציאותי אנחנו לא יכולים לעשות זאת, אך אנו יכולים לעשות זאת באופן היפותטי – לכן אנו מדמיינים את הטבע ללא האדם. כאן, בכל הטבע הזה, בלי האדם, אין אלים. זה מה שצריך לראות ולהבין! בטבע זה נטול בני אדם האלים אינם קיימים, כמו שבצדפת מאכל קלופה הצדפה כבר אינה קיימת או שבחילזון המופרד מקונכיתו החילזון כבר אינו קיים, כל העולם הזה נטול בני האדם עליו דיברתי באופן היפותטי, הוא מה שהישויות האלוהיות נפרדו ממנו במהלך ההתפתחות, בדיוק כמו שהצדפה נפרדת מקליפתה. האלים, הישויות האלוהיות בתוכה כפי שהצדפה או החילזון נמצאים בקליפות שהשילו מעליהם. מה שיש לנו סביבנו כעולם כפי שתיארתי, נמצא בעבר. בכך שאנחנו מסתכלים על הטבע, אנו מסתכלים על העבר של היסוד הרוחני ועל מה שנשאר כשארית מהעבר של היסוד הרוחני, לכן, כבר אין אפשרות להגיע באמת להכרה דתית רק דרך התבוננות על העולם החיצוני, שכן בשום פנים ואופן אין להאמין שבעולם החיצוני הזה קיים דבר המורכב מהאנושות בפועל – יצירת הישויות האלוהיות-רוחניות. ישויות אלמנטליות, בוודאי: סדר נמוך יותר של ישויות רוחניות, זה עניין אחר; אך הישויות הרוחניות היצירתיות האמיתיות השייכות לתודעת הדת ככזו, שייכת לעולם הזה כפי שהקליפה, השארית, נשארת מאחור.

דברים שכאלה כמו שיש לנו שרק נגענו בהם, אכן מורגשים ברצינות אמיתית מצד אישים יוצאי דופן. אלו אמיתות העולות בנפשם של אישים כאלה. מי שבהתפתחות הרוחנית של המאה ה-19, הרגיש באופן עמוק איך מה שעוטף את האדם כטבע הוא השארית של ההתפתחות האלוהית-רוחנית, הוא פיליפ מיינלנדר,[1] שדרך עומס-יתר של הידע הזה הגיע לפילוסופיית ההתאבדות שלו, ואז גם שם קץ לחייו בהתאבדות. לפעמים זה גורלם של בני האדם באמצעות הקארמה שלהם, להיכנס עמוק מאוד לאמיתות חד-צדדיות שכאלה. ואז גורל זה עצמו הופך בהתגשמות אחת לחד-צדדי וקשה, כפי שזה נהיה עבור פיליפ מיינלנדר, הפילוסוף הגרמני האומלל.

אחרי שלקחתם את מה שהיה לנו לומר על הטבע החיצוני ההיפותטי הזה לתוך עצמכם, תוכלו לשאול את עצמכם: אכן, היכן נמצאים האלים, אותם אלים עליהם דיברנו כבוראים הממשיים? כאן עליי לעשות את הרישום הסכֵמתי למעט שונה, כאן עליי לשרטט את האדם, ובתוך האדם את האלים. אם אוכל לומר זאת כך: בתוך עור האדם, באיברי האדם נמצאים האלים הבוראים הממשיים. בני האדם, בישותם, הם הנושאים של הישות הרוחית האלוהית בהווה. כך שהאלוהי-רוחני, שהוא גם היסוד הבורא הממשי בהווה, נמצא בתוך האדם. ואם היום תדמיינו את כל הטבע החיצוני, ואז תדמיינו את העתיד בעוד כמה אלפי שנים המונח לפנינו, שום דבר לא יהיה אז מהעננים, המינרלים, הצמחים ואפילו מבעלי-החיים. לא יתקיים דבר מכל מה שכעת חי מחוץ לעור האדם. אך מה שנותן לאורגניזם האנושי הפנימי את רוחו ונפשו החדורים בתוכו, זה ימצא את התפתחותו המתמשכת, זה יהיה העתיד.

אם הייתי משרטט זאת באופן סכמתי, אז היה עלי לומר: אם המעגל החיצוני הגדול הזה הוא הטבע, והקטן יותר בתוכו הוא האדם, והגרעין הקטן יותר בתוכו הוא היסוד האנושי-אלוהי, אז בעתיד הטבע יתנפץ ויפרע (מוצג על ידי קרניים שלוחות החוצה). האדם יתפשט לתוך העולם, ומה שהיום הוא הגרעין הפנימי שלו יהיה לסביבתו החיצונית, לטבע עצמו.

התובנה לעובדה שהרוחני-אלוהי, שעלינו להתייחס כיסוד הבורא האמיתי בהווה, טמון בתוך העור האנושי, הוא באופן ייחודי ידע רציני במיוחד. כי כאן מוטלת האחריות על האדם לגבי כל הקוסמוס. זה מאפשר לבני האדם להבין דבר כזה כמו דברי כריסטוס: "שמים ואדמה יחלפו", כלומר העולם החיצוני, "אבל דבריי לא יחלפו." ואם מילתו של פאולוס מתגשמת באדם היחיד: "לא אני, אלא הכריסטוס בתוכי", אז שוב דברי כריסטוס חיים באדם היחיד: "שמים ואדמה יעברו, אך דבריי" באדם היחיד, כלומר מה שנמצא בתוך העור ונלקח על ידי הכריסטוס, "לא יחלפו."

אך על מה מצביע מה שאמרתי? זה מצביע על כך שהאדם באמצעות מושגיו המופשטים, ובאופן אינטלקטואלי, הפך את עצמו לריק בישותו הפנימית מאז אמצע המאה ה-15. לאיזו מטרה הוא עשה את עצמו ריק? הוא עשה את עצמו ריק, רק כדי שיוכל לקחת את אימפולס כריסטוס, כלומר לקחת את האלוהי-הבורא אל תוך ישותו הפנימית. אנו מסתכלים אל העולם החיצוני, ואמרתי: אנו מסתכלים רק לתוך יסוד החושים. שם אנו רואים רק את העבר האלוהי. בין הדברים שנותרו מהעבר האלוהי הזה ניתן למנות גם את רוחות האלמנטים וכו' שנותרו בשלב נמוך יותר. אנו מביטים על ישותנו הפנימית, ובישות פנימית זו אנו רואים בהתחלה רק את הדימויים והמושגים המופשטים שהם יותר ויותר אינטלקטואליים – והם יהפכו למשהו ממשי ואמיתי, בכך שהאדם לוקח את האימפולס הרוחני באמצעות מדע רוחני ומחבר אותו לחייו הפנימיים. לאדם יש בחירה – ובחירה זו הופכת לעניין רציני יותר ויותר מאז אמצע המאה ה-15 – להישאר סטטי עם המושגים המופשטים האינטלקטואליים, או לקחת את התוכן מלא החיים של מדע הרוח. אם הוא יישאר עם המושגים המופשטים האינטלקטואליים, אז הוא יפתֵח עוד מדע טבע מבריק – שכן מושגים אלה מתים, והוא יתפוס את הטבע המת עם המושגים המתים בצורה יוצאת מן הכלל. אך כל זה הופך אותו למומיה, שמדמה אותו לאלמנט החומר, שמובילה אותו לעובדה שהוא נכנע ליסוד האהרימני. להתקדמות מתמשכת של עניינים ארציים, להמשך פרוגרסיבי של כל התפתחות האדמה עליו לקחת את היסוד הרוחני – שכיום אינו מתקרב אל האדם באופן אינסטינקטיבי אטביסטי, אלא על האדם לעבוד למענו, לעבוד קשה למענו. כך המימוש של מדע הרוח אינו תיאוריה, אלא הוא אימון, עבודה עבור משהו ממשי. זהו המילוי של חיי נפש פנימיים ריקים עם התוכן של הרוח והרוחניות. רוב האנושות מתעמתת עם העבר בחוץ עם חיים פנימיים ריקים, כך שהיא תישאר בימינו באופן שהיא רוצה לתת משמעות אמיתית רק להיגיון המחשבתי יחד עם ניסויים ולא רוצה להתייחס למה שהם חיים רוחניים מלאי חיוניות. העולם כיום לא רק עומד בסכנת כניעה ליסוד האהרימני, אלא שהוא גם בסכנת אובדן משימת האדמה כולה.

מי שחושב ומרגיש זאת עד הסוף ירגיש תחילה כראוי את הרצינות העמוקה הקשורה להשגת מדע הרוח, ואז הוא לא ימעיט בערך הידע הזה, שהוא הידע של האדם. הידע של האדם אינו קיים למעשה בתוך מדע הטבע של ימינו או בתוך המסורות הדתיות הישנות. מה מציעות המסורות הדתיות הישנות? הן מכוונות את מבטם של בני האדם לגבהים המופשטים והמנוכרים של העולם; הן לא מדברות על האופן שבו האלים באמת חיים, באופן אורגני, בחיים הפנימיים של בני האדם. על המחשבות האלה הן מכריזות כמחשבות של כפירה במידה הגבוהה ביותר. אם היום רוצים להביא את הווידויים המסורתיים באירופה ובאמריקה להבנה שהאלים חיים בבני אדם, וכי מילים קדומות אלו הן האמת: גוף האדם הוא מקדש האלים – אזי מעוררים זעם כנגד כפירה שכזו. ובכן, זהו צד אחד.

מצד שני יש לנו מדע טבע מטריאליסטי, שרק בגלל שהוא מטריאליסטי הוא לא מבין את החומר. מה מבין מדע הטבע לגבי תפקוד המוח האנושי? מה מבין מדע הטבע לגבי תפקוד הלב וכו'? לעיתים קרובות הראיתי לכם, והבעתי זאת בפומבי שהמדע המטריאליסטי מחזיק בדעה, למשל, כי לב האדם הוא סוג של משאבה ששואבת את הדם בגוף. מדע כללי זה של הלב שנלמד כמדע אוניברסיטאי הוא פשוט שטות, פחות או יותר שטות פשוטה. זה ממש לא המקרה שהלב הוא משאבה הדוחפת את הדם לכל הכיוונים ושוב מאפשרת לו לחזור, אלא היסוד החיוני הממשי הוא מחזור הדם עצמו. חי בדם, במחזור הדם עצמו, מה שבקיום אנושי הוא המניע הממשי של מחזור דם באורגניזם האנושי, והלב הוא רק הביטוי לכך ולא שום דבר אחר. תנועת מחזור הדם היא ברורה וגלויה. מי שאומר, במובן של מדע הטבע של ימינו שהלב מניע את הדם לגוף, מדבר באותה צורה בערך, כאילו היו אומרים: כשהיה עשר דקות לתשע מחוג אחד של השעון היה קרוב לקצה והמחוג השני היה מעבר לעשר, ומחוגים אלו יחד עם עבודת השעון כולו, הובילו אותי לכאן אל הדוכן. אבל, אכן, זהו לא כך! השעון הוא רק הביטוי למה שקורה בדיוק כמו שהלב הוא משאבה הפועלת להביא את הדם שיזרום דרך הגוף. זהו רק הביטוי לכך; זהו חלק שמתלווה למערכת הדם כולה, והוא הביטוי למערכת הדם.

מדע הטבע כפי שהוא מתורגל כיום בדרך כלל מוביל מעט מאוד לחיים הפנימיים של האדם; לכל היותר הוא הופך את הפנימי למשהו חיצוני בכך שהוא מנתח גופות. עם זאת, איננו נכנסים כך לחיים הפנימיים, אלא רק הופכים את הפנימי למשהו חיצוני, כי ברגע בו אנו חושפים את פנים האדם, אנו הופכים את מה שהשגנו למשהו חיצוני. לפיכך אנו עוסקים בעובדה שבכל החיים הרוחניים כיום קיימת נטייה לחדור באמת לתוך החיים הפנימיים של האדם. זה בדיוק מה שמדע הרוח צריך להביא; כאן מדע הרוח צריך להביא את הידע של האדם. עם זאת, רוב בני דורנו מפוחדים מידע זה אודות האדם. מדוע? מכיוון שהמסורות הדתיות במשך מאות שנים במפורש הקיפו את האדם בריחוק לגבי כל ניסיון לידע. צריך רק לתאר באיזה ערפל, איזו שחייה במילים של הווידויים המסורתיים הוצגו לאדם, ואז הובאו לשיא בדרשה, שהאדם לא צריך להכיר את היסוד העל-חושי, אלא רק להאמין בו, פשוט להרגיש אותו באופן עמום. כל מה שנושא בתוכו את הנטייה שהאדם, אפילו מתוך היהירות שלו, עם הדעה הגבוהה מדי על עצמו, ועדיין באותו זמן מתוך הנטייה שלו לאינרציה, מביא לעולם את הרעיון: לא צריך לחשוב על האלוהי, שחייב לעלות מתוך המעמקים ברגשות ואינסטינקטים עמומים. ואז עולה המִיאַסמָה[2] העמומה של היסוד האורגני, אשר מועברת אז לאשליות, אשר הופכות שוב על ידי המתרגלים והתיאולוגים (הפועלים למען מנהגים נוחים) לכל מיני דברים מעורפלים.

במשך מאות שנים האינסטינקטים של הידע דוכאו, אשר רק הם יכלו להביא את האנושות קדימה, במהלך ההתפתחות הארצית, ואחר כך במהלך ההתפתחות הרוחנית. כיום, בני אדם ממש מקבלים עור ברווז כאשר הם אמורים להתחיל לפתח הכרה אמיתית ואמורים לחיות לקראת עולם הרוח. אך במידה שהאדם מקבל את עור הברווז הזה, באותה מידה הוא מנתק את עצמו מהישויות הרוחניות-נפשיות, ומדמה עצמו ליסוד של החומר.

אפשר לומר שכאשר יש לבצע דברים כאלה ברצינות, אז בני אדם נסוגים מיד בפחד, כי היום מתחשבים בכל רק באופן חיצוני. ברצוני להביא כאן משהו אשר לאחרונה שמתי לב אליו שוב. הקמנו את בית הספר וולדורף בשטוטגרט. בית ספר זה הוקם כולו מתוך רוח מדע הרוח האנתרופוסופי, כלומר פדגוגיה ודידקטיקה ניתנה בהרצאות בפני מי שנבחרו במפורש לבית ספר זה. כאן אנו עוסקים ברוח שחדרה לפדגוגיה ולדידקטיות אלו. היום זה אפילו קורה – כי כל מה שנוסד על ידינו הפך לסנסציה – אנשים רוצים לבקר בבית ספר וולדורף זה ולהתבונן בו במשך כמה שעות, כדי לראות האם בשעות אלה ניתן לצפות במשהו כזה או אחר שהוא שונה במקצת מבתי ספר אחרים – כך שוב, רק סנסציה! עם זאת, את רוחו של בית הספר וולדורף ניתן להכיר רק באמצעות מדע הרוח האנתרופוסופי, לא בכך שיושבים על מנת לבקר את השיעורים, ולהטריד את ההוראה במידה גדולה או קטנה. לקחת מדע רוח אנתרופוסופי זה פחות נוח ופחות סנסציוני מאשר רק לבדוק, כלומר באופן בסיסי לעשות את זה יותר נוח לעצמו.

הפדגוגיה והדידקטיקה שאנו עוסקים כאן מתחשבים בעולמות הרוח ובעיקר בקדם-הקיום של האדם. אם כן, איך זה עם קדם-הקיום של האדם? ובכן, אנו חושבים על השנה הארצית של לידתנו. בואו נניח שירדנו לחיים הארציים בפרק זמן זה (קו אדום קצר מצויר). ילדים שנולדים באותה תקופה אך מעט מאוחר יותר, עדיין היו מעל בעולם הרוח (קו אדום ארוך יותר מעל). היינו כבר על האדמה בתקופה שילדים אלה עדיין היו למעלה. הם מביאים לנו משהו שחוו בעולם הרוח בתקופה בה כבר היינו למטה בעולם הפיזי.

אפשר לראות זאת במודע אצל הילדים שלפניכם, אם מלמדים את הפדגוגיה והדידקטיקה באופן שההוראה צריכה להיות בבית הספר וולדורף. צריך להתמקד בחיוניות ברוח הילד, כלומר לפתח את התרגול בחיי היומיום, למציאות של מה שיש לתת בייצוגים וברעיונות מתוך מדע הרוח האנתרופוסופי. אך בדיוק מדברים כאלה נשמרו האנשים דרך המסורות של הווידויים הדתיים המסורתיים, שמעל לכל דבר אחר, לא רצו שהפעילות הפנימית תהיה מפותחת יותר בבני אדם, דבר שמוביל גם לידע אמיתי של האדם, ומה שמביא לאמת העמוקה שמיקום האלים הוא בתוך עורו של האדם.

הבה נסתכל על כוכבי הלכת שלנו מבחוץ. בכל מה שיש בכוכבי הלכת, אין שום יסוד אלוהי-רוחני, מתוך הישויות דמויי האדם שעליהם, קורן היסוד האלוהי מכוכב הלכת. האם כוכבי הלכת מתמעטים מפאת מה שמקרין מגופם של בני האדם? אתם תתיידדו רשמית עם מחשבה זו, אם תיקחו אותה מהחיים הארציים ותעבירו אותה לכוכב אחר. בכך שאתם עומדים כאן על האדמה, בוודאי שתמצאו כי יש במחשבה זו משהו מעיק, המחשבה שאתם וחבריכם הם נושאי היסוד האלוהי-רוחני. אך אם תכוונו במיומנות את מבטכם לכוכב לכת אחר, תוכלו בקלות רבה יותר להגות את המחשבה, שבין אותן ישויות המהוות את ממלכת הטבע הגבוהה ביותר שם, נמצא המקום שממנו קורן מטה לכיוונכם היסוד האלוהי-רוחני.

המחשבות שפיתחנו היום משלימות מצד מסוים את המחשבות הרציניות האחרות שאפשרנו להופיע לפני נפשנו.

אתמול אפשרנו למחשבה להופיע לפני נפשנו, שבפנימיות האדם המתפתח, המביאה את המציאות הנוספת של התפתחות האדמה ומובילה את התפתחות האדמה קדימה, נמצא גם באדם הרצון לעכב את התפתחות האדמה הזו: להעלות רק את הזרם האהרימני. והיום אנו מציבים לצד מחשבה זו את המחשבה האחרת, שלמעשה כל מה שמסביבנו הוא טבע חיצוני חולף, שכן הוא מייצג כיום רק שאריות של הבריאה האלוהית-רוחנית. מה שקיים בתוך עור האדם זוהי הבריאה האלוהית-רוחנית השולטת בהווה ותשלוט בעתיד; כך שזה נראה פרדוקסלי, ובכל זאת נכון, כשאומרים: כל מה שמתוך הסביבה האנושית העיניים רואות, האוזניים שומעות, יעבור עם האדמה. רק זה שחי במרחבים הסגורים בעור האנושי יחיה הלאה ליופיטר, הנושא את קיום האדמה להתפתחות הפלנטרית העתידית. נקבל שוב דחף להתוודע באמת ליחסיו של האדם לקוסמוס, כאשר נציב את הצורך הרציני ביותר בפני מבטנו, ללמוד את הידע האמיתי על האדם.

האדם אכן חי למעשה בין שני קצוות. כינינו את הקצוות הללו הזרם הלוציפרי והזרם האהרימני. אנחנו יכולים גם לתפוס אותם בצורה פשוטה יותר. הפילוסופים תמיד דיברו על העובדה שהאדם לא ממש יכול לתפוס את ישותו יוצאת מהמחשבות. זה גם נכון; שכן, מהו זה שיש לאדם כתחושת ישותו, מהיכן זה באמת מגיע? האדם קיים בעולם הרוח לפני שהוא נכנס, דרך ההתעברות או הלידה, לקיום הפיזי. הוא יורד מתוך עולמות על-חושיים לקיומו הארצי, הפיזי, החושי, כאן הוא חווה, מעל לכל, משהו חדש שלא חווה בעולמות העל-חושיים, שלמעשה מקיף אותו כאשר הוא יורד. זה מה שהאדם – אך באופן ייצוגי בלבד – יכול לקרוא לו כוח המשיכה, הכוחות המושכים של כדור הארץ, שאפשר לקרוא להם "להיות עם משקל". עכשיו, אתם יודעים: הביטוי "להיות עם משקל" נלקח מהתופעה החשובה ביותר של כוח המשיכה. עבור מה שיש לנו, למשל, כ"להיות עייף" זה גם משהו שדומה ל"להיות עם משקל" ומה שאנחנו מרגישים בגפיים שלנו כשאנו מפעילים אותם זה גם משהו שקשור ל"היות עם משקל". אך מכיוון ש"להיות עם משקל "הוא המייצג ביותר של הדברים הללו, אנו יכולים לומר: האדם ממקם את עצמו בתוך כוח המשיכה. באופן נסתר האדם תמיד תופס משהו מכוח הכבידה הזה כאשר הוא מסמן כממשי דבר כזה או אחר על האדמה.

במובן ההפוך, אם האדם נמצא בין מוות ללידה חדשה, שם, בדיוק כמו על האדמה כשהוא מחובר לכוח המשיכה, הוא מחובר אז לאור. כי לאור יש גם חוש: "אל האור" משמש שוב בצורה מייצגת, שכן, כשיש לנו ראייה, אנו מקבלים דרך העיניים את רוב תפיסות החושים הגבוהות יותר שלנו ואז אנחנו מדברים על אור. אבל זה שחי בתחושת-הרגש של העיניים כאור, זהה למה שחי כצליל לתחושת-הרגש של האוזן ומעיד על עצמו בטונים בודדים, כמו שהאור מעיד על עצמו בצבעים בודדים, וזה גם נכון עבור החושים האחרים. באופן בסיסי, זהו הגירוי על ידי כל החושים שמציינים אותו באופן מייצג כאור, בדיוק כמו שמציינים את כוח המשיכה בצורה מייצגת. אנו נלקחים לקצה של כוח הכובד כאשר אנו יורדים אל האדמה, אנו נלקחים אל הקצה של האור כאשר אנו מעבירים את עצמנו דרך המוות לעולם שבין מוות ללידה חדשה, ואנו למעשה, תמיד מותאמים למצב האמצעי בין אור לכוח המשיכה, וכל תחושות-הרגש, שאנו חווים כאן, הן ביסודן חצי אור וחצי כוח הכובד, ברגע שאנחנו, אולי דרך משהו פתולוגי או דרך חלום, חווים את עצמנו ללא כוח המשיכה שלנו, אנו חווים רק את היסוד הרוחני כמו בחלום או במצב של חום גבוה. התקף החום, ביחס לנפש, מורכב מכך שהאדם חווה חוויות, מבלי להיות מודע לכוח המשיכה שלו בזמן שהוא חווה אותן. האיזון הזה בין כוח הכובד לבין האור, אליו אנו מתפרסים, כלומר, הרבה מאוד ממה שאנחנו חווים בעולם בכך שאנחנו כבני אדם ישויות רוחניות-פיזיות, בדיוק זה קשור באופן אינטימי עם חידות העולם. אך גם הזרם העולמי החי את עצמו בווידויים הדתיים המסורתיים לא מגיע לפריצת דרך יותר ממה שחי את עצמו בפנטזיות של מדע הטבע: מהמושגים המופשטים אל תוך האור או מתחושות-הרגש מטה עד כוח המשיכה. בני אדם אכן הפכו עיוורים, חירשים וטיפשים ביחס לדברים האלה.

בואו ניקח גביש; שנותן לעצמו את צורתו. אם כן, יש בזה כוח? ישנו בכך אותו כוח שהאדם מרגיש כלוחץ עליו, אותו כוח הנותן צורה לכל האדמה. רק הביטו להיכן שהאדמה יכולה לתת צורה: על כל פני השטח של הים, במים; כאן כוח הכובד נותן את הצורה. אותו כוח נותן גם לגביש את צורתו, רק שכאן הוא עובד מבפנים. הפנטזיות המדעיות נעות לכיוון האמירה: לא יודעים את מה שעומד מאחורי החומר, או בחומר, זוהי חידה עולמית. מה מסתתר מאחורי פני החומר שאנו חווים, כאשר אנו חווים את כוח הכובד שלנו, שכן ביחס לאדמה אנו ממוקמים באותם כוחות הפועלים, למשל, בכמויות הקטנות ומחזיקים את החלקים היחידים. צריך פשוט להיות במצב של זיהוי הכוחות הגדולים בקטנים, ואת הקטנים בגדולים, ולא רק לשער מה עשוי לעמוד מאחורי החומר. מה שעובר מעבר לחומר, היסוד האלוהי-רוחני השולט בישויות, אותו יש להכיר דרך העובדה שאדם מזין את האש שיכולה להיות מוזנת ביסוד הפנימי, המביא אתכם לחוויה פנימית גבוהה יותר, שמביא להבנת המושגים והייצוגים שקשורים באמת למה ששוכן במקדש, אשר מיוצג על ידי מסורות ישנות כמו האדם עצמו.

יש משהו בתוך החכמה האטוויסטית העתיקה, כפי שהדגשתי לא פעם, שאותו אפשר לחוות במסירות עמוקה. בהווה, האדם נקרא שוב להגיע אליו בתודעה מלאה ממעמקי ישותו, וגם לעשות זאת לקו מנחה לפעולות רוחניות וחברתיות ולחיים.

———————————————————————————————

  1. Phillip Mainlaender 1876-1841, משורר ופילוסוף גרמני.
  2. קַדַחַת הַבּוֹץ, מַאֲלָח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *