גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי – 01

גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי – 01

גורמים מרפאים עבור האורגניזם החברתי

רודולף שטיינר

GA198

תרגם מאנגלית: דניאל זהבי

סייעו: יוחנן מרגלית, דליה דיימל

הרצאה מספר 1

17.7.1920   דורנאך

אני רוצה להזכיר פעם נוספת דברים אלה שציינתי בסוף היום אתמול אודות הפרדוקס באופי של ימינו. נראה לי ששום זמן לא היה כה אופייני בדרך זו, בייצוגיות הבולטת שלו, כמו הזמן הנוכחי שלנו. רק חישבו לרגע – בואו נאמר כראוי שוב את העובדות – אתמול דיברתי על אדם יוצא דופן מההווה, אדם שיכולתי לומר עליו שהוא התפתח לחלוטין מחוץ למה שנקרא החומר הרוחני של ההווה – אוסוולד שפנגלר.[1] ללא ספק הוא באופן מיידי אחד מאלה שזכו להשפעה הגדולה ביותר האפשרית על הצעירים במרכז אירופה, ויש לקחת בחשבון השפעה זו. אבל, כפי שציינתי אתמול, רואים שהשפעה זו מגיעה הרבה מעבר למרכז אירופה. ה"טיימס" פרסמו מאמר על מה שכתב אוסוולד שפנגלר ב"שקיעת המערב", ואכן מדובר בתופעה יוצאת מן הכלל שעם ההחלטיות שאנו רגילים כיום בקרב מה שמכנים אנשי המקצוע, אדם המצויד ב-12 עד 15 מדעים שהוא שולט בהם לחלוטין, מוכיח במפורש שבתחילת האלף השלישי התרבות המערבית שלנו חייבת ליפול לניוון ולברבריות. זו תופעה משמעותית שבאותם אמצעים, אותה דרך חשיבה ומחקר שבעזרתם בזמננו הנוכחי חושבים שהשיגו כל כך הרבה, מישהו מוכיח בצורה ברורה ומובהקת שהציוויליזציה הזו תצטרך להיעלם לחלוטין בזמן כה קצר.

כאן בהחלט אין עלינו לעסוק במראה של דברים המוגבלים לספרות יפה או לתוספות של יום ראשון, כמו שקורה לעיתים קרובות כל כך בהווה; עלינו לעסוק במשהו המופיע מצויד במומחיות מקצועית, ומעל לכל, אנו עוסקים באדם גאון. אדם גאון זה מיישם את המדע המערבי לצורך הנחת היסודות להשקפה כי תרבות המאה ה-17 הולכת לקראת הרס. ואתמול, כדי לאפיין באופן מקיף את אוסוולד שפנגלר הייתי צריך לומר לכם את הפרדוקס הקיצוני ביותר. הייתי צריך לומר לכם שהשפנגלר הזה, ללא ספק, הוא איש גאון, אבל הוא אמר את השטויות הגדולות ביותר. ציטטתי עבורכם דוגמאות לכך; כדי שנעמוד לפני החוויה המדהימה בחיי הרוח של ההווה, שגאונות וטיפשות קשורים זה לזה. כלומר, באופן כללי זהו משהו מאפיין, שהקצוות המרוחקים ביותר קשורים בהווה, ובוודאי שמקבלים תחושה מטרידה לקשר זה אם, מצד שני, לא חיים בצורה כה מנומנמת.

כי אני רק מתאר לעצמי שאם היו מדברים על דברים כאלה, כפי שעשיתי אתמול לגבי אוסוולד שפנגלר, בהתכנסות לפני 130 שנה, במרכז אירופה, אז התכנסות כזו הייתה מסתיימת בסערה מוחלטת, כי באותה תקופה אנשים עדיין היו ערים! זו תופעה כללית, שהפרדוקסים משתלבים בזמננו, וכי בני אדם קהים ביותר ביחס לפרדוקסים אלה, מכיוון שבאופן יסודי, היסוד הרוחני אינו עושה יותר שום רושם על בני האדם בהווה.

ועלי לומר לכם דבר שני, שאוסוולד שפנגלר הזה הוא אדם אינטליגנטי מאוד, שצריך להיות כל כך אינטליגנטי כמו שהוא, כדי להיות מסוגל לייצר שטויות כה גרנדיוזיות כאלה כפי שהוא יצר. אוסיף להערה זו, שמסביב יש מספיק ליצנים מטומטמים שנזפו בי, באומרם למשל, שלגבי התופעה שדיברתי עליה אני אומר פעם אחת דבר מסוים ופעם אחרת דבר אחר. אתמול לקחתי את החירות לומר באותו ערב שני דברים על אישיות אחת: שהוא גאון ושׁוֹטֶה, אינטליגנטי וטיפש באופן גרנדיוזי. היום אנו חווים דברים כאלה. ורק כשנוכל להבין דברים אלה ברצינות נהיה מסוגלים לחוות דברים כאלה כיום; רק כשדברים אלה אכן יעלו מתוך עומק תודעתנו הנוכחית – עד שלא נקבל תובנה כזו על צרכי זמננו – עד אז באמת לא נזכה לתובנה לגבי המשמעות העמוקה של מדע הרוח לפי כוונתו כאן.

יש קשר לגבי מה שהיה עלי לאפיין בצורה כזו, בנוגע לידע על-חושי, היישום שלו והשימושים שלו. אתמול הצגתי בפניכם כיצד במיסטריות במשך אלף שנים היה הידע העל-חושי מוגן, כיצד זה היה מובן מאליו שנשמרת שתיקה לגביו. אמרתי לכם שהיום משהו אחר לגמרי הפך להיות הכרחי. למרות העובדה שזה עתה התברר כי אי אפשר להשיג שתיקה, גם באשר למצב החיצוני של ההגנה על מחזורי ההרצאות שלי, אף על פי כן עלינו להקפיד על קו, כי אמיתות מסוימות, אפילו אלה שמגיעות לרמות הגבוהות ביותר, יש להתמודד עימן באופן גלוי לציבור. אנו כבר לא יכולים להצליח לשתוק כפי שחווינו את זה בחברות הסודיות העתיקות או אפילו במיסטריות, לא בתקופתנו הנוכחית בה יש כל כך הרבה אנשים שיש להם את "ההוכחות" ש"הבאנו באופן מזהיר כה הרבה קידמה".

היום בהחלט הכרחי שתהיה לנו דמוקרטיה מסוימת. במשך יותר ממאה שנה דמוקרטיה הייתה דרישה הכרחית של זמננו. וכדי שניתן יהיה לעשות עם זה משהו היה תמיד צורך בחוקרי רוח בודדים שהתקיימו כדי שהחיים החברתיים יתבססו בצורה הראויה, כדי שהחוכמה שנאספה מתובנות עולם הרוח תישלח למעגלים הרחבים ביותר. עד כמה הכרחי זה יכול להתברר לכם מהשיקול הבא – שיקול שהוא שוב מהסוג שנציגים רבים הראויים להערצה של חברות חשאיות מסוימות, נלחמים בקידמה ומוצאים זאת כפוגע מאוד כאשר מישהו מעביר דברים כאלה היום.

אתם יודעים כמובן שהווידויים הדתיים המסורתיים מדברים למעשה רק על אלמוות, כלומר הם חושבים שבדרשותיהם, בתיאולוגיה שלהם, עליהם לדבר רק על המשכיות הנפש לאחר המוות. ואכן, בתיאולוגיה ובדרשות לא רק שלא מדברים על שום דבר אחר מלבד הקיום לאחר המוות, אלא גם בווידויים האירופיים המסורתיים מכריזים על כך כעבודת אלילים וכפירה אם מדברים על קדם-קיום, על החיים של הנפש בעולמות הרוח לפני הלידה או אפילו לפני ההתעברות. גם אפיינתי עבורכם מדוע זה התפתח בהדרגה במהלך הזרמים הרוחניים האירופיים. על מה בעצם מדבר הנציג, התומך של הווידוי הדתי המסורתי? ביסודו של דבר הוא מדבר רק על האגואיזם המעודן של הנפש. הם מביאים למען האלמוות רק את מה שבני אדם רוצים לשמוע מתוך האגואיזם שלהם, כי מתוך האגואיזם הזה הם כמהים אליו, הם מתגעגעים לחיים אחרי המוות.

חמדנות זו מתבצעת באלפי אלפים של דרשות ובכתבים תיאולוגיים ודתיים. מכיוון שבני אדם אינם רוצים להימחק במוות, הפנייה נעשית לאינסטינקטים של אגואיזם נפשי מעודן זה, ומנקודת מבט זו בני האדם מובאים להאמין באלמוות. אך יש מעט מאוד תחושה למהו היסוד הנצחי הממשי באדם, אשר עליו איננו יכולים לדבר אם איננו מדברים על קדם-קיום. בשפות האירופאיות אין לנו אפילו מילה שמתאימה לכך. יש לנו את המילה "אלמוות", אך אין לנו את המילה "טרום-לידה". באותה מידה נצטרך שתהיה לנו את המילה "טרום-לידה" פנויה לשימושינו, אם אנו באמת שואפים אחר היסוד הנצחי בנפש האדם, כפי שיש לנו גם את המילה "אלמוות". אנו רק שוללים את ההיעלמות בסוף החיים, בכך שאנחנו מציבים קידומת שלילית מול המוות, ומדברים על "אלמוות". אין לנו מילה רגילה כמו "טרום-לידה". מילה כזו חייבת למצוא את דרכה לחיים. שכן אם מדברים אל האדם על "טרום-לידה", אזי אין אפשרות לפנות לאינסטינקטים הנפשיים האגואיסטיים שלו. ברצוני לומר: אלמוות יובן כמובן מאליו, אם יתפסו את הטרום-לידה בדרך הנכונה; אך טרום-לידה זה גורם לחיים להיות יותר לא נוחים מכפי שרוב בני האדם רוצים שיהיה להם ובעיקר כפי שנציגי הווידויים הדתיים המסורתיים היו רוצים שיהיה להם.

לכל זה אין רק משמעות תיאורטית, יש לו לגמרי גם משמעות מעשית ואמיתית. לפני מספר שבועות ציינתי כאן שאל לנו יותר מידי להקל ראש מאמת כזו. אמרתי לכם: למעשה היום רואים שבני אדם הם חומרניים רק במובן התיאורטי, האקדמי והעיוני. כשלמעשה מתכוונים: הם חושבים באופן מטריאליסטי. אבל למה הכוונה בעצם כשאומרים: בני אדם חושבים באופן מטריאליסטי? כשחושבים על פי השורות האלה: אנשים חושבים בטעות בגלל שהמטריאליזם אינו צודק; אכן יש לבני אדם נפש אלמותית, הישות האמיתית של האדם היא רוחנית, ולכן המטריאליזם הוא שקרי. לפיכך יש פשוט להילחם במטריאליזם ולחתור בתיאוריה למה שנכון. אולם זה לא מה שחשוב באמת, אך יש לתאר את העניין בצורה זו. בוודאי, מלכתחילה ישות האדם היא נפשית-רוחנית. נניח שזו הישות הרוחנית-נפשית של האדם. (רישום מתאר ראש וגוף). אך לאחר ההתעברות או הלידה, אלמנט נפשי-רוחני זה בונה חותם מוחלט של אלמנט נפשי-רוחני. כל מה שנפשי-רוחני מוטבע בגשמיות הפיזית. עכשיו אתם יכולים לחוות שני דברים. אתם יכולים לחוות שבני אדם מתוודעים למחשבות כאלה שנלקחות מעולם הרוח, כפי שנמצאות בספרינו האנתרופוסופיים, מחשבות שהמטריאליסטים מקבלים כשטויות, מכיוון שאם אדם חושב מחשבות כאלה המטריאליסטים יחשבו אותו לבעל-פנטזיות. האדם עצמו לא צריך להיות חוקר רוח, אך אם הוא יחשוב עם האלמנט הנפשי-רוחי, אזי האלמנט הגשמי פיזי הוא דפוס נאמן שלו. עם זאת, אם מדובר בחוקר בוגר בהווה, ואם בחיים הרגילים חושבים מתוך הכחשת היסוד הנפשי-רוחני, אזי חושבים עם המוח הפיזי הרגיל, והופכים להיות רק חותם של היסוד החומרי. אם מכחישים את היסוד הנפשי-רוחני, אז באמת הופכים להיות מטריאליסטים. לכן צודק המטריאליזם, הוא אינו שקרי! זה הדבר המהותי! אפשר לקחת דברים עד כדי כך רחוק מבלי לייצג השקפה כוזבת אם נתמוך במטריאליזם, וזאת במובן של הנפילה העמוקה לחומר כך שהם באמת חושבים באופן מטריאליסטי. לכן התיאוריות החומריות נכונות. אם כן, האופי היסודי ביותר של זמננו הוא לא שאנשים חושבים בצורה לא נכונה אם הם מטריאליסטים, אלא המאפיין המהותי ביותר הוא רק שרוב בני האדם הופכים להיות מטריאליסטים בכך שהם מכחישים את היסוד הנפשי-רוחני וחושבים רק עם הגוף הפיזי; הם מביאים עם הגוף הפיזי חיקוי, דימוי מזויף של חיי הנפש. בכך שאנו נלחמים במטריאליזם, אל לנו לעסוק רק עם תיאוריה הפוכה, אלא עלינו להתעסק עם החלטה של הרצון לקרוע את עצמנו מהחומר, כדי שלא נהיה מטריאליסטים תיאורטיים בלבד, אלא מוטב כך שלא נשקע לתוך האלמנט החומרי, כך שהמטריאליזם יהיה מוטעה. זה אמנם נכון לתקופתנו; אולם זה חייב להיות לא נכון! עלינו להפעיל את כוחנו כדי שהמטריאליזם ייעשה שגוי. לפיכך, לא מדובר רק בתיאוריות הפוכות, אלא בהתמודדות עם מעשים רוחניים פנימיים שעל האנושות בתקופתנו לשאת כדי להשתחרר מהתגשמות.

לזה קשורה אמת גדולה ומשמעותית. הווידויים הדתיים המסורתיים מדברים אך ורק על החיים שאחרי המוות. אנו יודעים מהספרות ומההרצאות שלנו וממצגות אחרות שזה מוצדק לחלוטין לדבר על החיים האלה אחרי המוות. אנו מתארים זאת נאמנה לפרטיו. אך איננו מדברים מתוך אותה רוח כמו הווידויים המסורתיים; אנחנו מדברים מתוך רוח שונה. אנו מדברים מתוך רוח הידע, ולא רק מתוך רוח של אמונה טיפשית. עם זאת, הווידויים המסורתיים מדברים רק על האגואיזם, האגואיזם הנפשי המעודן, והם מסרבים בכל כוחם לחיים לפני הלידה. רק תסתכלו איך הווידויים המסורתיים מסתכלים על ההנחה של חיים לפני ההתעברות ומדגישים שזו כפירה. מטבע הדברים, יחד עם הקדם-קיום יש בהכרח להתבונן בחיי אדמה חוזרים ונשנים; אך יחד עם המאבק נגד הקדם-קיום באופן טבעי קיים באותו זמן מאבק נגד חיי האדמה החוזרים ונשנים. וכך רק החיים שלאחר המוות באים לידי ביטוי במצגות התיאולוגיות והדתיות, בדרשות, ונפש האדם פועלת בצורה מסוימת; רגשות ותחושות נכנסים לנפש האדם.

נפש האדם מעוצבת בצורה מסוימת. זה לא נכון לומר שנפש אנושית שדרכה עברו מחשבות כמו אלה המתוארות בספרי 'מדע הנסתר בקוויו העיקריים'[2] נראית זהה לנפש אנושית שלתוכה אינסטינקטים אגואיסטים חדרו כפי שדתות מסורתיות חודרות באופן מסורתי ביחס לחיים שאחרי המוות. לעיתים קרובות הפניתי את תשומת ליבכם לעובדה שההיגיון האמיתי, חיי האימפולסים הרוחניים הם אחרים מאשר מחשבות הגיוניות בלבד. לא פעם הזכרתי את הדוגמה של אבנריוס[3] שלימד כאן בשוויץ באוניברסיטת ציריך. הוא היה בורגני ישר מאוד, אזרח טוב; הוא הרצה את הפילוסופיה המטריאליסטית שלו, ואף אחד לא יכול היה לומר דבר מלבד שהוא היה אדם סולידי שהתאים את עצמו למנהגים צרי-האופק של האזרחים הרגילים בתחילת המאה ה-20. אם הייתם שואלים את אותם אנשים בולשביקים שחיו אז ברוסיה, מה הייתה הפילוסופיה הרשמית שלהם, אז הייתם מקבלים את התשובה: הפילוסופיה של אבנריוס; זו הפילוסופיה הרשמית של הבולשביזם.

באופן טבעי, האם מישהו הוא פילוסוף חכם, לוגיקן טוב, והוא לומד את הפילוסופיה של אבנריוס ומסיק מכך מסקנות אז בוודאי שהבולשביזם אינו התוצאה – שמגיעה ממשהו אחר לגמרי. אכן מסיקים בחיים מסקנות אחרות, מאשר מסקנות החשיבה ההגיונית. בחיים, כשהגיע הדור השלישי, אז הבולשביזם הופיע כפילוסופיה של אבנריוס. זה ההיגיון של החיים. חודרים לזה כאשר מקבלים את ידע מדע הרוח. אם לוקחים רק את התוצאות מהשקפות העולם של מדע הטבע או מהשקפות העולם הדתיות של ימינו עם היגיון אינטלקטואלי מופשט בלבד, נותרים סטטיים.

הבדל כזה, כמו בשני סוגי ההיגיון, קיים גם לגבי פעולתן של הווידויים הדתיים המסורתיים, ולפעילות של מדע הרוח, כמו שהאנתרופוסופיה מתכוונת כאן. לאנשים המתבלים את ההתקפות הבסיסיות שלהם על האנתרופוסופיה בכמה ביטויים תמציתיים – שהאנתרופוסופים שלנו נופלים בדרך כלל בגללם – הם אומרים לעיתים קרובות: אנו התיאולוגים נלחמים באותה מידה למען העל-חושי כמו האנתרופוסופים, ולכן באופן מסוים אנו חברים לנשק. לעיתים קרובות, לאחר ביצוע ההתקפות הבסיסיות ביותר, מתווסף הביטוי הזה, על ידי מי שבחוגים שלנו נראים ככאלה עם רצון טוב. ואכן, יש שאיפה שאיננה אמיתית לבדוק ברצינות מה שבאמת פועל כאן. עם זאת, ההיגיון בעובדות שונה לגמרי. אם מסיקים מסקנות הגיוניות מהעובדות לגבי מה שנאמר מבמות המטיפים על החיים לאחר המוות בכך שפונים לאינסטינקטים הנפשיים המעודנים, האגואיזם המעודן, אז זה יכול להיראות כאילו החיים שואפים מעבר לגבולות החושים, חיים שדרכם הנפש, לאחר שהיא עוברת דרך המוות, נכנסת לעולם העל-חושי. אבל זה לא כך. במידת מה, רק דרך העובדה שבאופן חד-צדדי, תיאורטי, טיפחו הווידויים הדתיים רק את הרעיון של החיים לאחר המוות במשך מאות שנים ואלפי שנים, רק בכך נוצרה בהדרגה הכחשת העולם העל-חושי, במונחי לוגיקה אמיתית – למעשה, רק באמצעות כך נוצר המטריאליזם. מכיוון שלמרות שבראשו נותן לעצמו האדם להיות מודרך על ידי אמונה בנוגע לחיים אחרי המוות, תת-המודע שלו שואף לסיים חיים אלה במוות ארצי. ובעוד שהכנסיות החליטו לדבר רק על הנוחות של האינסטינקטים של בני האדם בנוגע לאלמוות, המטריאליזם יושם בתרבות האירופית ובצאצאיה האמריקאים, שלמעשה בישותם הפנימית שואפים לגמרי לכיוון של סיום החיים במוות ארצי. אבל אותם מטריאליסטים השואפים היום תיאורטית וחברתית בכך שהם רוצים לעשות סידורים חברתיים שרק מתחשבים בחיים עד המוות, המטריאליסטים הטהורים הללו מעבירים את ההשלכות ההגיוניות הנאמנות, ממש אל תוך הבולשביזם, אשר הווידויים הדתיים קידמו אצל בני האדם בתרבות המערבית. כי רק לדבר על אלמוות לאחר המוות, פירושו ליצור, בתת-מודע, את הכמיהה גם למות בנפש יחד עם המוות הפיזי. זוהי האמת שרציתי לדבר עליה היום. כמיהה זו, שלא לדעת כלום על החיים בתחום העל-חושי, גדלה רק באמצעות הדיבור החד-צדדי הזה אודות הקיום הנצחי אחרי המוות.

אם לא לוקחים ברצינות אמת זו, אזי אין תובנה לגבי הקשרים שבהם הציוויליזציה האירופאית והאמריקאית הנוכחית עומדות ביחס לעבר. כי לטעון רק לחיים אחרי המוות, זה לחנך לכיוון של הכמיהה התת-מודעת לסיים את החיים במוות פיזי. כפי שעלינו לומר: יש כבר מספר רב של בני אדם בעולם המכונה תרבותי, שלמעשה בתת-מודע שלהם נושאים את הכמיהה העזה מאוד לרצות שלא יהיה להם שום קשר לאידיאולוגיה של החיים אחרי המוות, ורוצים שהחיים יסתיימו עם מוות פיזי. כל אותם בני אדם, שמליבם זורמת השקפת העולם המטריאליסטית, בתת-מודע שלהם יש את השאיפה האינטנסיבית ביותר להימחק במוות פיזי. גם אם בתודעתם העליונה הם מסכימים עם האשליה, מכיוון שהאגואיזם שלהם אינו יכול לשאת שום דבר אחר מלבד הרצון לחיים לאחר המוות, תת-המודע שלהם שואף להימחק במוות פיזי.

המציאות, למען האמת, חמורה עוד יותר. כלומר, אם האדם בעוצמה מספקת, במשך זמן מספיק ארוך יפתֵח כמיהה תת-מודעת זו שהוא ייהרס במוות הפיזי, אז הוא ייהרס על ידי מוות פיזי. ואז מה שנוכח כאלמנט נפשי-רוחני ויצר דימוי משלו, יפסיק להיות בעל משמעות; אז הוא יאחד עצמו שוב עם עולמות הרוח ויאבּד את האני שלו. הדימוי של האני שהפך לאהרימני משתנה והכוחות האהרימניים מקבלים את מבוקשם; הם משתלטים על החיים הארציים. המשמעות היא שחלק גדול מהעולם התרבותי הנוכחי שואף לא להמשיך את הציוויליזציה של האדמה, אלא לגרום לאנשים באמת למות ולהעביר את החיים הארציים לישויות שונות מאוד מבני אדם.

אין תועלת כיום שלא להצביע על הדברים הללו. זה כמובן לא נוח שצריך לקבל את הדברים האלה, וזה הרבה יותר נוח אם צריך רק לומר – מטריאליזם הוא שקרי, כך שהעולם מותמר בהדרגה למראה טוב יותר. לא, דברים כאלה הם חסרי תועלת עבורנו. מחשבות אנושיות הופכות למציאות, ומחשבות חומריות הופכות בהדרגה למציאות חומרית. במדע הרוח שלנו אנו לא עוסקים רק בתיאוריות, אלא בדברים שהם מציאות אצל האדם, וכל עוד לא מבינים לגמרי שאנו עוסקים בעניינים שהם מציאות בבני אדם – כל עוד זמן רב לא תופסים את עומק מדע הרוח המיועד לאנתרופוסופיה, כך גם לא תופסים את הרצינות הגדולה הנוגעת לצרכים התרבותיים שיש לבחון בתקופתנו.

כך אתם רואים שזמננו בסכנת השמדת תרבות אדמתנו – לא רק טיפוח השקפות כוזבות, אלא גם העלאת דימויים של השקפות שקריות אלה בבני האדם עצמם, והובלת האנושות הרחק מקיומה הנצחי.

אני יודע עד כמה חזקה הכמיהה של בני האדם שוב ושוב לא להביט באמיתות שכאלה, שכן כאשר מבהירים כמה אמיתות כאלה, אנשים שוב ושוב באים ואומרים: אבל האם לא קיימת האפשרות שגם אלו שאינם רוצים זאת ישירות ייגאלו? לנציגים מסוימים של הוידויים הדתיים קל יותר עם זה. הם מעניקים לאלה שבאמת רוצים רק סוג של דת של "דודה זקנה ונחמדה", שאכן לא באמצעות מעשיהם הפנימיים הם הופכים למשתתפים בעולם הרוח, אלא שעליהם רק להיכנע באופן פסיבי לאמונתם בכריסטוס, ואז כריסטוס יציל אותם. זה בדיוק הקושי הגדול שיש כאשר רוצים ברצינות לתמוך במדע הרוח, שלא ניתן לדבר עם מה ש"כל כך נוח" בבני אדם.

אנשים רבים היו רוצים להיות אנתרופוסופים טובים; אך אז הדודה שלהם אינה רוצה שיעשו זאת, והם אינם רוצים שהדודה תאבד את האינדיבידואליות שלה; ואז לכל הפחות, נבלמת מאוד עוצמת השכנוע האנתרופוסופי. רבים מכם ידעו עד כמה אני מצביע על המציאות בדברים האלה, שמעכבים רצינות זו הקשורה למדע הרוח האנתרופוסופי, שעלינו להיות קשורים אליו. אני כבר אמרתי כאן: המטריאליזם לא מזיק רק מהסיבה שהוא לא יכול להוביל אנשים באופן תיאורטי לידע הרוח – אלא גם ראשית כל מהסיבה שהזכרתי היום שהאדם למעשה הופך לחומרני יותר ויותר כאשר הוא מאפשר למחשבות המטריאליסטיות לפעול על עצמו, ושנית, שבמהלך נוסף של מטריאליזם תרבותי הוא נידון שלא להיות מסוגל לחקור את סודות החומר. קיימנו כאן קורס לרופאים וסטודנטים לרפואה.[4] הוא הכיל את מה שהמדע האנתרופוסופי מיישם במובן המעשי, כדי להדגים מהו הידע של האדם הבריא ושל האדם החולה. ניתן להראות, לפחות כהתחלה, מתוך שיקול דעת רוחני, שאפשר לדעת את ישות המוח, את ישות השיניים, את ישות העצמות, הטחול והכבד. מדע מטריאליסטי אינו יכול לעשות זאת. מדע מטריאליסטי אינו יכול להגיע לידע רק של חומר ושל קיום חומרי. ניתן באמת לראות זאת בסימפטום בודד.

הביטו בפסיכיאטריה של ימינו. פסיכיאטריה כרגע אינה אלא תיאור של חיי נפש לא תקינים כפי שהם מופיעים בחיי הנפש. עכשיו לכל מה שמכונה מחלת נפש יש לו את המִתאָם ביסוד החומרי. אם למישהו יש רעיון מבולבל כזה או אחר, אז הטחול או הריאה אינם תקינים; אבל הקשר בין היסוד הנפשי-רוחני לבין היסוד החומרי (שהוא עצמו במציאות, הוא גם יסוד נפשי-רוחני) יכול להיות מוכר רק דרך מדע הרוח, ולא באמצעות מדע מטריאליסטי. מדע מטריאליסטי זה פשוט נידון להיות מסוגל להכיר את ישות החומר עצמו, ולכן גם, למשל, ברפואה אנשים רבים אינם יכולים לעזור, כי יש לעזור להם עם המהות של החומר. צריך אפילו להיות מסוגל לעזור לחולי נפש עם מהות חומרית. אם מישהו משיג ברצינות את הידע שמונח במעמקי מדע הרוח האנתרופוסופי, הוא היה אז אפילו מביא להזרמת ידע מדע הרוח אל הקיום החומרי, ובכך גם אל החיים החברתיים. לכן זה היה דבר מובן מאליו שההשקפה לגבי הסדר החברתי המשולש תהיה תוצאה ממדע רוח זה, שכן כל ידע אחר של ימינו הוא פשוט לא מספיק אינטנסיבי, יותר מדי חשיבתי ואינו תופס את המציאות – ולכן הוא גם לא יכול לפעול בחיים החברתיים. לעיתים קרובות אמרתי בקשר לשיקולים החברתיים: מדברים היום על אידיאלים חברתיים; אומרים שיש להרכיב את כל המדינות מבחינה חברתית; אף אחד לא מדבר על שום דבר אחר היום חוץ מסוציאליזם. ועדיין באותו זמן אף תקופה לא הייתה כה אנטי-חברתית, ובאינסטינקט שלהם לא היו בני אדם כה אנטי-חברתיים כמו היום. ואכן, כיום אנשים עוקפים זה את זה מבלי לשים לב לשום דבר. במידה מסוימת אף אחד לא רואה ללִבּוֹ של האדם האחר. מדוע זה כך?

אפשר לזהות, כמו שקורה במדע הרוח האנתרופוסופי שלנו, עולם על-חושי מעל העולם שלנו. אתם יודעים שאנחנו לא מדברים כמו הפנתיאיסטים[5] המציקים על הרוחניות "באופן כללי". אנו מדברים בדיוק כמו שכאן על האדמה מדברים על בעלי-חיים, צמחים או מינרלים; כך כשאנו מדברים, אנו מעלים את עצמנו מתחום האדם לתחום מעל לאדם, לתחום המלאכים, מלאכי-עליון וכן הלאה. אנו מדברים על ישויות רוחניות ממשיות, כלומר אנו מעלים את עצמנו לידע, לתובנה אל תוך המהות של ישויות ברוח. אפשר לעשות זאת – או שלא לעשות זאת. אך אם לא עושים זאת, כפי שעשינו בתרבות המערבית במשך מאות בשנים, מה נובע מכך במונחים של היגיון מציאותי, ולא רק מהיגיון מחשבתי? התוצאה היא שאין יותר תחושה, אין יותר הרגשה כלפי היסוד-הרוחני; שכן בתצורתו האמיתית, ניתן להתחשב באלמנט הנפשי-רוחני רק ביסוד העל-חושי. אדם מאבד את ההרגשה עבור הנפשי-רוחני. אך אם פוגשים את האדם האחר, אם רוצים להכיר את האדם השלם אכן צריך להגיע גם אל הנפשי-רוחני שבאדם, להגיע אל היסוד הנפשי-רוחני! עם זאת, לא ניתן למצוא את הנפשי-רוחני באדם הפיזי, אם לא רוכשים תחילה את התחושה של היסוד הנפשי-רוחני באמצעות חשיבה ביסוד העל-חושי. מי שנרתע ממגע עם האלים מאבד גם מגע עם האדם העל-חושי, עם בני האדם שחיים כאן עלי אדמות. כי מי שאין לו שום תחושה למגע עם האלים, יראה רק את הגוף הפיזי, ולא את היסוד הנפשי-רוחני – כלומר, הוא לא יגיע לשום התגלות של החיים הנפשיים-רוחניים. אנו זקוקים, בפשטות, למגע עם האלים בכדי שנוכל להגשים את המגע עם חברינו בני האדם באופן הנכון, אנו זקוקים למגע זה עם האלים, כך שהמרכיב הנפשי-רוחני שלנו יִפנה לאלים אלה – לא רק המחשבות שלנו, היכן שאנחנו הופכים לפנתיאיסטים או משהו כזה – אלא כל הטבע האנושי שלנו צריך לפנות אליהם.

בדרכה שלה הבינה היטב הכנסייה הקתולית אמת אחרונה זו, כי מה היא עושה? היא אינה מגבילה את עצמה רק למה שמלמד הקטכיזם,[6] כידע שניתן ליצור בתוך האדם דרך מושגים תיאולוגיים מופשטים, אלא גם עורכת את סקרמנט המזבח,[7] ומחדירה במסירות במאמינים שכריסטוס באמת נמצא בתוך הסנקטיסימום [sanctissimum – קודש הקודשים], שכריסטוס באמת הולך בדרך שבו הולך כרגיל המטבוליזם כאשר עורכים את סקרמנט המזבח. יש ביניכם מעטים מאוד שיכולים להעריך כראוי את כל המשמעות של מה שאני אומר עכשיו, כי רק מעטים מכם יודעים באיזו צורה מובא סקרמנט המזבח לקהל המאמינים הקתולים. באמת חי בסקרמנט המזבח משהו מהחוכמה המקורית, של מסירת האדם האנושי כולו לאלוהי. לכן יכלה להתרחש הגעת מכתב כזה למאמינים כמו זה שהונפק לפני זמן לא רב על ידי ארכיבישוף המכיל את ההסבר כי הכומר הוא חזק יותר מאלוהים, מכיוון שהכומר נמצא בעמדת כוח להכריח את האל להיות נוכח בסקרמנט המזבח, בסנקטיסימום. האל צריך להיות במארח אם הכומר ירצה בכך. זה נמצא במכתב למאמינים מאת ארכיבישוף שהונפק לפני כמה שנים בלבד. זו הגישה הקתולית. הפרוטסטנטים או האוונגליסטים מוצאים זאת כדבר שאין להזכירו. הברהמינים בהודו היו לוקחים זאת כמובן מאליו מנקודת מבטם. כאן קיים בקתוליות משהו שמשתייך לחלק העתיק ביותר המרכיב את חוכמת העולם המקורית ורק צריך להבין אותו כראוי, ובאופן טבעי הוא לא יכול להפוך מקסם לבן לקסם שחור, כפי שקרה באותו מכתב למאמינים. אבל הוא חי בכל מה שאני רוצה לומר שהתפתח כהילה של סקרמנט המזבח בקתוליות, שם חי האימפולס: עליכם לפנות אל האלוהי לא רק בחשיבתכם, בחשיבתכם המופשטת: עליכם גם, למשל, לפנות עם אותה תשוקה שחיה ברעב. אתם הולכים לקראת האל לא רק בכך שאתם חושבים; אתם הולכים לקראת האל בכך שאתם אוכלים על המזבח, והאל שחי בחומר לוקח את הדרך באמצעות גופכם, דרך כל מה שנלקח בחילוף החומרים שלכם. אתם מאחדים את עצמכם, מבחינה חומרית, עם האל שלכם! בהפצת גישה זו טמון הסוד של כוח עצום. אסור להתעלם מסוד זה של כוח עצום, בוודאי שלא כעת כאשר הכנסייה הקתולית מתכוונת לכוון את מצעד הניצחון שלה בכל ארצות המערב ובזרוע האמריקאית.

באחד מהספרים הראשונים שכתבתי, "קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה עפ"י השקפתו של גתה", תמצאו את הידע המתואר, ובמיוחד בקטע מסוים של קווים כלליים לכרך השני של כתבי מדע הטבע של גתה, תמצאו ידע (למה שהוא התרחשות רוחנית) המתוארת במילה "קומיוניון" [communion],[8] ידע הוא הקומיוניון הרוחני של האנושות. אני לא יודע כמה אנשים הבינו את כל המשמעות ההיסטורית והתרבותית של מילה זו, משפט זה באחד מכתביי הראשונים. מכיוון שבמשפט זה ניתנה ההובלה מעל התפיסה המטריאליסטית של האיחוד עם האל, לתפיסה רוחנית של האיחוד עם האל. ההפיכה מלחם לחומר הנפשי של ההכרה.

אם יזהו את כל הקשרים של מה שניסיתי לתת, שכן הספר הקטן הזה, "קווי יסוד לתיאוריה של ההכרה",[9] ניתן בזמנו דרך מדע הרוח האנתרופוסופי, אז תהיה לנו תובנה לגבי מה שיש להחזיק כהכרחי מהצד האנתרופוסופי, כדי באמת להחדיר בהבנה את מה שחייב לזרום לחיים החברתיים הנוכחיים למען ריפויים. אך רצינות זו המזהה קשרים כאלה חסרה לעיתים קרובות מאד בנפשות הישנות של ההווה, לפיכך לוקחים מעט מידי בחשבון אילו פרדוקסים מביאים למעשה חיי זמננו, ומה הופך את הפרדוקסים הללו להכרחיים בחיים.

אתמול הייתי צריך לדבר אתכם על הפרדוקסים בחיים מתוך המאפיינים של תקופתנו הנוכחית. כעת אני מבקש מכם להתוודע לנאומים שניתנו על ידי בישופים או ארכיבישופים מצטיינים באירועים בולטים של ימינו במובן הכללי. תגלו אז כיצד למשל בנאומים מן הזמן האחרון של ארכיבישוף במינכן, פרישינג [Friesing], שבאמת מאוד מעניין לקרוא, מוצג כיצד הקתוליות שוב תזכה בעובדי ההווה והאינטליגנציה. תהיו בטוחים שידברו שם מתוך דקדנטיות של חומר רוחני נרקב, ובכל זאת עדיין מתוך חומר רוחני, ובהתחלה עליכם להתחבר למשהו שנראה כמופשט, אם ברצונכם להגיע אל מאחורי המציאות כאן. פרישינג, הארכיבישוף של מינכן, אומר, למשל: הקתוליות חייבת לנצח שוב בקרב העובדים. ואז הוא מזכיר את התנאים השונים הנוגעים לאופן שבו הקתוליות יכולה לנצח בקרב עובדי ההווה עבור הכנסייה הקתולית. אין להתנגד ולהתעמת עם נאומים כאלה היום. ואכן, בוודאי היה לכם מספיק זמן לנצח את העובדים מכיוון שעל פי השקפתכם נוסדה הקתוליות דרך פטרוס הקדוש ברומא. אם היום אתם מוצאים צורך לדבר שוב על זכייה בעובדים ובאינטליגנציה, אז זה מאשר שעם מה שהצגתם במשך מאות שנים, איבדתם אותם. אם בכל זאת אתם רוצים להציג את אותם הדברים, האם תוכלו לתרום לכל השקפה אחרת ולומר לעצמכם שתשיגו שוב את אותו הדבר כמו שהשגתם בעבר – כלומר שתאבדו את מי שאתם שואפים לעצמכם? האם אין אחד המרמז שלא פעלו נכון, אם מוצאים שוב היום צורך לדבר בצורה כזו על זכייתם לגבי העובדים והאינטליגנציה?

עם זאת, האנושות של ימינו אינה רואה סתירות כאלה. אך זהו בדיוק מה שצריך, לראות סתירות אמיתיות כאלה. לכן זה הכרחי בהחלט שתהיה תובנה מעמיקה לדברים כאלה. נכון, לאדם יש יסוד נפשי-רוחני, אך אנו חיים בעידן בו ניתן לשלול אותו. זה לא שהתיאוריה המטריאליסטית שהמוח חושב היא לא נכונה. לא, אבל כאשר האדם מכחיש את היסוד הנפשי-רוחי שלו, אז המוח מתחיל לחשוב כמו רובוט. אך אם האדם אינו רוצה שהמוח שלו יחשוב, אם הוא רוצה שהיסוד הנפשי-רוחני יחשוב, אז הוא צריך לפנות ליסוד הנפשי-רוחני כדי שיקרע חשיבה זו מהחומר. עם זאת, הקריעה מהחומר, ממטריאליזם אמיתי זה, אינה רק קבלת השקפת עולם אחרת, אלא דבר שעל כל האדם לאחוז בו; עליו להיקרע מעצם קיומו החומרי על ידי כל האדם. שהרי האדם אינו הופך רק למטריאליסט כאשר הוא מכחיש את היסוד הרוחני; הוא הופך עצמו למטריאליסט יותר כאשר הוא מכחיש את הרוח. הוא הופך רק לדימוי של הרוח, הוא מקבל צורה חומרית, אשר אהרימן יכול פשוט להמיס לתוך היקום האהרימני, והוא רק ימשיך לפעול הלאה כאיבר חסר יחס אישי – ובעוד שאם הוא מבין את מיסטריית גולגותא באופן נכון, הוא נקרא לשמור על האני שלו ולהמשיך את התקדמות הציוויליזציה של האדמה.

———————————————————————————————————-

  1. Oswald Spengler 1936-1880, אוסוואלד ארנולד גוטפריד שפנגלר היה היסטוריון ופילוסוף גרמני אשר גילה עניין וידע גם בתחומי המדע והאמנות. שפנגלר ידוע בעיקר כמחבר הספר "שקיעת המערב" – חיבור היסטורי פילוסופי רחב יריעה המתאר את עלייתן ושקיעתן של תרבויות כתהליך מעגלי.
  2. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.
  3. Richard Ludwig Heinrich Avenarius 1896-1843, פילוסוף גרמני-שוויצרי.
  4. הרצאות לרופאים הצעירים – יצא לאור בעברית בהוצאת כחותם.
  5. פַּנְתֶאִיזְם היא תפיסת עולם שעל פיה האל מצוי בכל; האל והטבע הם ישויות זהות. הפנתאיזם דוחה בעצם את האמונה באלוהות על-טבעית או חיצונית ליקום.
  6. קטכיזם הוא מדריך אמונה בזרמים השונים של הדת הנוצרית, הבנוי במתכונת של שאלות ותשובות. מטרתו העיקרית של הקטכיזם היא להדריך את המאמינים בתורת הדת, לשכנע את המפקפקים ולהציג את עיקרי האמונה הדתית.
  7. סקרמנט הוא טקס בדת הכריסטיאנית, הניתן בדרך כלל למאמינים בידי הכומר. זהו טקס מרכזי בפולחן הכנסייה הקתולית שבו ניתן למאמינים לחם ויין קדושים.
  8. טקס כנסייתי כריסטיאני של אכילת לחם הקודש – איחוד.
  9. יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *