בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום – 09

בריאות וחולי שאלות ותשובות לעובדי הגיתהאנום

 

רודולף שטיינר

דורנאך שוויץ, 1922-1923 GA348

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דמייל

לספר המלא הכולל הקדמה של מריה שטיינר: ראו כאן

 

הרצאה 9 27.12.1922

מדוע אנו נהיים חולים? שפעת, קדחת השחת, מחלות נפש

שאלה: במשך שנים רבות סבלתי מקדחת השחת. עכשיו שמעתי שצריך לטפל בזה בתחילת השנה. אם נותנים זריקות בינואר או פברואר לפני שהאדם מתחיל לסבול, הזריקות אמורות להיות יעילות יותר. האם כדאי לי להשתמש בתרופה זו?

ד"ר שטיינר: מה שאמרת נכון, אבל יש כאן מלכוד קטן. אתה רואה, התרופה שבשימוש כאן צריך להשתמש בה כאמצעי מניעה. כלומר, היא צריכה לפעול מראש במשך זמן. למעשה, צריך לתת אותה שבועות לפני שהסימפטומים של קדחת השחת מופיעים. הבעיה היא שהפציינטים מגיעים לרופא רק כאשר הם כבר סובלים מהמחלה. רק היום קיבלנו מכתב מעניין אודות תרופה אחרת לקדחת השחת. הממציא של התרופה כותב שהתרופה שלו מביאה רק הקלה קטנה לאינדיבידואל הסובל מהתקף קדחת השחת. הוא מאמין שהתרופה שלנו יכולה לרפא את קדחת השחת לצמיתות, במיוחד אם היא נלקחת פעמיים במרווחי זמן גדולים. באופן טבעי, אנו מעדיפים שהפציינטים יטופלו בינואר או בפברואר ולא במאי או ביוני. אבל אפשר להבין שאנשים בדרך כלל פונים לרופא רק אחרי שהמחלה כבר הופיעה.

ועדיין, התרופה שלנו לקדחת השחת פועלת בדרך כזו שאפילו אם היא ניתנת לחולה במשך ההופעה החיצונית של המחלה, שהיא רק תוצאה סופית של מכאוב פנימי, היא מגינה עליו מהתקפה חוזרת. היא אפקטיבית במיוחד אם נותנים אותה שוב בשנה הבאה. אחרי כן, לא תמיד צריך לחזור על הטיפול. גם אם המחלה משפיעה רק על איבר אחד, תרופה זו מטפלת בבסיס המחלה בכל האורגניזם הגופני. כדי להסביר זאת אני רוצה להיכנס יותר לפרטים העוסקים בגורמים של מחלות פנימיות וכיצד הן מופיעות תחילה.

כמובן, זה פשוט למדי להבין מדוע אדם אינו חש בטוב כשהוא שובר רגל או סובל מזעזוע מוח כתוצאה מנפילה. במקרים כאלה הפציעה היא חיצונית וקל להבין את הגורם. הגורם נראה חיצונית. במקרה של מחלות פנימיות קשה בדרך כלל להבין מנין הן באות וכיצד לפתע הן כופות עצמן. זה שייך לשאלה אחרת שעלתה קודם מדוע אדם נדבק במחלה כשהוא בא במגע עם אנשים מסוימים. גם כאן נראה שקיים גורם חיצוני.

המדע הרגיל מציע הסבר פשוט לכך. הבצילוסים עוברים מאדם חולה שיש לו שפעת, לדוגמא, הם נשאפים דרך האוויר ומביאים את המחלה לאדם אחר. זה כמו שמישהו פוצע אדם בהכותו אותו במקוש. במקרה כזה הפציעה נגרמת על ידי פציינט המפציץ אדם אחר במיליוני בצילוסים. אולם, העניינים אינם כה פשוטים. הם הרבה יותר מסובכים. תבינו זאת כשתיווכחו שבחיי יום יום אדם נהיה כל הזמן קצת לא בקו הבריאות ואז צריך לרפא את עצמו. הנקודה היא שכולנו באמת קצת חולים כאשר אנו צמאים או רעבים, ואנו מרפאים עצמנו על ידי שתייה ואכילה. רעב הוא התחלה של מחלה, ואם אנו מאפשרים לה להימשך אנו יכולים למות מזה. אחרי הכל, אנו יכולים למות מרעב ומהר יותר מצמא. כך אתם רואים שאפילו בחיי היום יום שלנו אנו נושאים משהו כמו התחלה של מחלה. כל פעולה של שתייה או אכילה היא באמת פעולה של ריפוי.

אנו צריכים להבהיר לעצמנו עכשיו מה באמת קורה כשאנו נהיים רעבים או צמאים. אתם רואים, גופנו תמיד פעיל בפנימיותו. באמצעות צריכת מזון, הגוף מקבל חומרים מזינים. חומרים חיצוניים נספגים דרך הפה והמעיים לחלקי הגוף. עכשיו, אתם צריכים להבין שהאורגניזם האנושי מייד מתמרד כנגד חומרי הזנה אלה. הוא אינו סובל אותם בצורתם המקורית והורס אותם. חומרי מזון צריכים למעשה להתפרק. למעשה הם מושמדים, וזה מתחיל בפה. הסיבה לכך היא שקיימת פעילות מתמשכת שלעולם אינה חדלה בגופנו. פעילות זו יש לראות באותה דרך כמו שרואים את האצבעות או הידיים. המדע הרגיל פשוט רושם כיצד חתיכה של לחם נאכלת, נמסה בפה, ואז מתפזרת בגוף, אבל אנו צריכים גם לקחת בחשבון שהגוף האנושי תמיד פעיל. גם אם דבר אינו נכנס לתוכו, דבר לא נכנס לגוף במשך חמש שעות, למשל, עדיין פעילות זו אינה פוסקת. אתם יכולים אפילו להיות כמו שק ריק, אבל הדברים אינם משתתקים שם בפנים. אתם נשארים עם פעילות פנימית תמידית, עם המולה שוקקת. רק כאשר פעילות פנימית זו יכולה לעסוק במשהו היא מסופקת. זהו במיוחד המצב אחרי ארוחה כאשר היא יכולה להמיס ולפרק את חומרי המזון. אז היא תהיה מרוצה.

ציור 15

פעילות פנימית זו שיש לנו קצת שונה מהאדם באופן כללי, כי האדם עשוי להיות עצלן. הפעילות הפנימית לעולם אינה עצלנית, לעולם אינה חדלה. אם איני אוכל דבר, זה כמו שיש לי שק קמח ריק שבו יש פעילות אפילו אם אני מונע כל חומר מוחשי. פעילות זו – מסיבות שאומר לכם מאוחר יותר – מזוהה במדע הרוח כגוף אסטרלי. הוא לעולם אינו עצלן, ואם הוא יכול להישאר פעיל ולהרוס ולהמיס את חומרי המזון, הוא מלא בתחושת רווחה פנימית. יש לו תחושה של בריאות פנימית. אבל אם איני מכניס פנימה שום חומרי מזון, אז הגוף האסטרלי אינו מסופק, וחוסר סיפוק זה מתבטא ברעב. רעב אינו מצב של מנוחה בתוכנו. זוהי פעילות, פעילות נפשית-רוחית שאין להשקיט. אנו יכולים באמת לומר שפעילות פנימית זו מאוהבת בחומרי המזון, ואם אינה מקבלת אותם היא פשוט אינה מסופקת כמו כל אוהב נטוש. חוסר סיפוק זה הוא הרעב, והוא בכל מובן משהו רוחי.

כך, הפעילות שמתבצעת בפנים כוללת את פירוק חומרי המזון. מה שבעל ערך מועבר לכלי הדם, והשאר מורחק דרך השתן או הצואה. זוהי הפעילות הרגילה, הנורמלית והבריאה של האדם שבה הגוף האסטרלי פועל כראוי בפירוק, המסה ופיזור של חומרי המזון. מה שבעל ערך נספג בגוף ומה שחסר ערך נפלט החוצה.

אנו צריכים להניח, רבותי, שפעילות זו של האדם אינה פעילות רגילה, אלא כוללת משהו חכם ביותר. פירוק והעברת חומרי מזון דרך הדם מתבצעים בהתמדה, וחומרי המזון העוברים לריאות שונים לחלוטין מאלו שעוברים לטחול. הגוף האסטרלי הרבה יותר חכם מהאדם. האדם יכול רק לדחוס את המזון לתוך פיו, אבל הגוף האסטרלי יכול להבחין ביניהם. זה כמו לסווג בין שני חומרים, לזרוק אחד בכיוון אחד לשימוש מסוים ואת השני בכיוון אחר. זה מה שמבצע הגוף האסטרלי. הוא בוחר חומרים מסוימים לשיגור לריאות, או לטחול, לגרון ולאיברים אחרים. פיזור והפצה חכמים מתבצעים בפנים. הגוף האסטרלי מאוד חכם, הרבה יותר חכם מאיתנו. האדם המשכיל ביותר כיום אינו יודע כיצד לשלוח חומרים מתאימים לריאות, לגרון או לטחול. הוא אפילו אינו יודע מה לומר על כך. אבל בפנימיותו אדם יכול לעשות זאת באמצעות גופו האסטרלי.

הגוף האסטרלי יכול להיעשות טיפש – לא כל כך טיפש כמו שאדם יכול להיות, אבל טיפש בהשוואה לחוכמתו שלו. הבה ונניח שהוא נהיה טיפש. אדם נולד עם נטיות מסוימות וכוחות מסוימים. הפעילות שהגוף האסטרלי מפתח עבור חומרי המזון מתרחשת גם אם מישהו יושב כל היום ללא תנועה כמו אליל מזרחי. גופו האסטרלי עדיין נותר פעיל, אבל בזה אין די. אנו צריכים לעשות גם משהו חיצוני, ואם אין לנו עבודה לעשות אנו צריכים ללכת לטייל. הגוף האסטרלי תובע שלפחות נתהלך סביב. זה שונה אצל כל אינדיבידואל. אדם אחד צריך יותר פעילות גופנית, השני פחות.

הבה ונניח עכשיו שלמישהו יש נטיות מסוימות מלידה שעושות אותו למרבה בישיבה. זה מענג את ראשו הטיפש – או אפשר לומר את האגו המטופש שלו – לשבת הרבה. כעת, אם יש לו נטיה לשבת, אבל לגוף האסטרלי שלו יש נטיה לנוע, אז גופו האסטרלי יהפוך לטיפש. זה יקרה גם אם מישהו מאמץ עצמו יותר מידי בהליכה. בשני המקרים הגוף האסטרלי יהפוך טיפש ולא יבצע יותר את הדברים כהלכה. הוא כבר לא יבחר יותר את חומרי המזון כמו שצריך וישלח אותם לאיברים הנכונים. במקום זה הוא יבצע את הדברים ברישול. הגוף האסטרלי נהיה לא מאורגן דיו כדי לשלוח את החומרים הנכונים ללב או לגרון. חומרים שנשלחים שלא כראוי ללב, לדוגמא, יישארו היכן שהוא בגוף. הם אינם מגיעים לאיבר שהם שייכים אליו אבל, משום שביסודם הם בעלי ערך, הם גם אינם מופרשים בצואה. במקום זה, הם שוקעים היכן שהוא בגוף. אבל אדם אינו יכול לסבול משהו המצטבר בגוף שאינו חלק מפעילותו הנורמלית. הוא אינו יכול לשאת זאת.

ומה קורה עם משקעים מיותרים אלה שנוצרו בגלל תפקוד לא נכון של הגוף האסטרלי? מה קורה לנו בגלל זה? טוב, שערו שיש בגופנו משקעים מסוימים שהיו צריכים להגיע לגרון. משום שהגוף האסטרלי של מישהו אינו מתפקד כראוי, "אשפת גרון" מופרשת בכל מקום בגוף. הדבר הראשון שקורה הוא שהגרון נהיה חלש. האיבר אינו מקבל די חומרים, ובכך האדם סובל מחולשת גרון. אבל מלבד זה, גופו מכיל אשפת גרון, המתפזרת בכל מקום. כפי שכבר אמרתי לכם, הגוף האנושי עשוי מתשעים אחוז מים, והאשפה מתמוססת בנוזל של האורגניזם כולו. הנוזל הטהור, החי, שהאדם צריך בתוכו מזוהם כעת. זה מה שקורה לעתים קרובות בתוכנו. משקעים המיועדים לחלקים מסוימים של הגוף נמסים בנוזל האורגניזם שלנו, ומזהמים אותו.

אמרנו שאשפת הגרון מתמוססת בנו ובאה במגע עם הקיבה. היא אינה יכולה לגרום שם נזק, משום שלקיבה יש מה שהיא צריכה ודבר לא נמנע ממנה. אבל נוזלי הגוף זורמים לכל מקום באורגניזם האנושי וחודרים לתוך אזור הגרון, שהוא כבר מוחלש. הוא מקבל נוזל מזוהם זה, מים אלה שבהם אשפת הגרון מומסת, ובמיוחד בגלל זה האיבר נהיה חולה. אשפת הגרון אינה משפיעה על האיברים האחרים, אבל היא גורמת לגרון כואב.

הבה ונתאר עכשיו תופעה פשוטה. אדם רגיש מוצא שנעים להקשיב לאדם אחר המדבר יפה. אבל אם מישהו קורא כמו תרנגול או מחרחר כמו חזיר, הוא לא ימצא זאת כה נעים לשמיעה, גם אם הוא מבין את הנאמר. אין זה נעים כלל להקשיב לאדם מקרקר או מחרחר. להקשיב למישהו צרוד זה לא נוח במיוחד וקצת מלחיץ. מדוע אנו חווים תחושות שכאלה כשאנו מקשיבים לאחר? זה מבוסס על העובדה שבמציאות אנו תמיד חוזרים באופן בלתי נשמע על הדברים שהאחר אומר. הקשבה כוללת לא רק שמיעה אלא גם דיבור קלוש. אנו לא רק שומעים את מה שהאחר אומר אלא גם מחקים אותו עם איברי הדיבור שלנו. אנו תמיד מחקים כל דבר שמישהו אחר עושה.

עכשיו דמיינו שאתם ליד אדם חולה בשפעת, ולמרות שיתכן ואינכם מקשיבים לו ולא מחקים בפנימיותכם את דיבורו, אתם מצטערים עבורו. זה עושה אותכם מושפעים ממנו ורגישים כלפיו. נוזל הגוף של חולה השפעת מכיל הרבה חומרים מומסים, אשר מזהמים את הנוזל החי והטהור שעליו דיברתי ועושים אותו חולה. אני יכול אפילו לתאר בפניכם את הטבע של נוזל כזה שיש לאדם בתוכו.

דמיינו שיש לכם פיסת אדמה היכן ששתלתם דברים שונים. לא כל דבר משגשג בכל סוג של אדמה, אבל שערו שאתם רוצים לשתול בצל ושום בנקודה מסוימת זו. אם האדמה לא תתאים, הבצלים יהיו קטנים ושיני השום אפילו קטנים יותר, כך תצטרכו גם להוסיף לקרקע זו משהו שמכיל גופרית וזרחן. אז יהיו לכם הבצלים והשומים הבריאים ביותר. והם גם יריחו חזק!

כעת, כאשר לאדם יש אשפת שפעת בתוך גופו, אותם חומרים שהיו צריכים להתווסף לאדמה כדי לייצר את צמחי הבצל והשום היפים ביותר, מומסים בתוך נוזל גופו, ובתוך זמן קצר החולה מתחיל להריח כמו בצל ושום. כעת, אני לוקח חלק בזה, ואפילו איני מודע לכך שאני יושב בתוך ענן ריח של בצל או שום, משום שזה לא חזק. הריח המופרש על ידי אדם חולה בשפעת גורם לראשו לחוש קהה ועמום, משום שלאיבר מסוים בראש, ה"סנסוריום" (מרכז התחושה), אין אספקה טובה של החומר הדרוש לו. כתוצאה מהימצאות "אשפת שפעת" בתוכנו, איבר הנמצא באמצע הראש אינו מקבל הספקה נאותה. ריח זה תמיד דומה לריח בצל או שום וניתן להבחנה על ידי אדם בעל אף רגיש. בדיוק כפי שאנו מתואמים ומחקים קול צרחני וצורם, כך אנו חוברים למה שאדם חולה מאייד. כתוצאה מכך, גופנו האסטרלי, הפעילות שלנו, נהיית חסרת אירגון. חוסר סדר זה יוצר בסיס כימי שבתורו גורם לנו להידבק בשפעת. זה כמו להפוך את הקרקע מתאימה לגידול בצל ושום. תחילה, למחלה אין כל קשר לבקטריות אלא בפשטות קשר בין אדם אחד לרעהו.

אם אתם רוצים לשתול בעיקר בצל ושום בגן, ואתם מוספים לאדמה חומרים המכילים זרחן וגופרית, אתם יכולים לשבת בנחת ולומר: "טוב, מילאתי את חובתי. אני רוצה לקטוף בצלים ושומים, וכך, עם סוג של דשן אורגני הוספתי גופרית וזרחן לגן." אבל יהא זה מטופש לחשוב שזה כל מה שצריך כדי לגדל בצלים. תחילה עליכם לשתול את הבצלים! באותה מידה יהא זה טיפשי לטעון שבתוך האדם, הבקטריות כבר משגשגות בסביבה מוכנה. הן צריכות תחילה להיכנס פנימה. בדיוק כפי שהבצל משגשג בקרקע עשירה בזרחן וגופרית, כך הבצילוסים משגשגים בתוך הסביבה הגופריתית שבגוף. הבצילוסים אפילו אינם הכרחיים כדי שאדם אחד ידבק בשפעת מאדם אחר. במקום זה, על ידי כך שאני מחקה עם נוזלי הגוף שלי את מה שקורה בנוזל הגוף של החולה, אני עצמי מייצר סביבה מעודפת עבור הבצילוסים. אני עצמי רוכש אותם. החולה אינו צריך להפציץ אותי בהם כלל.

כאשר אנו מתבוננים בעניין כולו, עלינו לענות בדרך מיוחדת למדי לשאלה: מה גורם לנו להיות נגועים במחלה מסוימת? אנו נהיים חולים כשמשהו פוגע בנו, ואפילו במקרה של מחלות פנימיות משהו למעשה פוגע בנו. הנוזל המזוהם, שבו מומסים חומרים שהיו צריכים להתעכל ולהיקלט, פוגע בנו. הוא פוגע בפנימיותנו.

עכשיו אנו יכולים להפנות את תשומת לבנו למחלות כמו קדחת השחת. השכיחות של קדחת השחת תלויה הרבה יותר בעונת השנה שבה אבקת הפרחים נמצאת באוויר. יותר מכל דבר אחר, מה שגורם לאדם להיות נוח להשפעת קדחת השחת היא העובדה שגופו האסטרלי אינו מפריש כהלכה. הוא אינו מבצע כראוי את חלק הפעילות שלו המכוון יותר לפני השטח החיצוניים. כתוצאה מכך, כשהאביב מתקרב והכל מתחיל לשגשג במים, האדם גורם לכל נוזל הגוף שלו להיות רגיש יותר ובכך נוח יותר להשפעת מחלה זו על ידי המסה של חומרים מסוימים בתוכו. על ידי המסת חומרים שונים בנוזל הגוף, נוזל הגוף נהיה קצת דליל. נוזל הגוף אצל מי שיש לו נטיה לקדחת השחת הוא תמיד קצת רחב מדי. הנוזלים נדחפים הצידה בכל הכיוונים על ידי מה שנמס בהם. כך אדם נהיה רגיש לכל דבר שמופיע באביב, במיוחד לאבקת הפרחים, חלקיקים אלה מהצמחים שעכשיו מגרים ומעצבנים במיוחד.

באף שאינו מבודד, קדחת השחת יכולה להתרחש בגלל גירויים רבים אחרים. אבקת פרחים נכנסת לאף, ואדם שיש לו כבר קדחת השחת אינו יכול לסבול אותה. אבקת פרחים אינה גורמת לקדחת השחת אבל היא מחמירה אותה.

התרופה שלנו נגד קדחת השחת מבוססת על משיכה חזרה של נוזל הגוף המורחב כך שהוא נהיה קצת עכור ושוב מפריש את מה שהמס תחילה. זה באמת פשוט למדי ומבוסס על לא יותר מאשר כיווץ נוזל הגוף לממדיו הנורמליים. תחילה הוא נהיה קצת עכור וצריך לראות שמה שמופרש מהנוזל לא נשאר יותר בגוף. לכן זה טוב להזיע קצת אחרי שמקבלים את התרופה. זה טוב אם הפציינט זז קצת ועושה משהו שגורם להזעה מיד אחרי הזריקה. הזריקה היא תמיד קצת בעייתית כשהיא ניתנת לאדם הסובל מעצירות, וצריך לשאול את הפציינט אם הוא סובל מעצירות. אחרת, אם נוזל הגוף מתכווץ, הדברים מצטברים יותר מדי ואינם מופרשים מיד. זה, כמובן, לא טוב. לאדם הסובל מעצירות יש לתת חומר משלשל ביחד עם הזריקה.

ציור 16

הריפוי כרוך לא רק בנתינת התרופה אלא גם בהסדרת החיים בהתאמה, כך שהגוף האנושי יגיב נכונה למה שניתן לו. זה באופן טבעי בעל חשיבות כבירה. אחרת, הפציינט עלול לחלות אפילו יותר. אם אתה מזריק למישהו תרופה יעילה מאוד, אפילו טובה באופן יוצא מהכלל, אבל אינך משגיח שהעיכול שלו מתפקד כהלכה וכל מה שהתרופה אמורה להרחיק מהגוף אכן מורחק, אתה משקיע אותו אפילו יותר לתוך המחלה.

עם תרופות יעילות באמת חשוב שהרופא יודע לא רק איזו תרופה מרפאת איזו מחלה אלא גם איזו שאלות לשאול את החולה. אמנות הרפואה הגדולה ביותר טמונה בשאלת השאלות הנכונות והכרה טובה של הפציינט. זה חשוב מאוד. ועדיין זה מוזר, לדוגמא, שאנו פוגשים רופאים שלעיתים קרובות אפילו לא שואלים את הפציינט לגילו, גם אם זה מאוד משמעותי. רופא צריך לטפל באדם בן חמישים באופן שונה לחלוטין מהטיפול באדם בן ארבעים, לדוגמא. הרופאים אינם צריכים להיות כה סכמטיים ולומר: "תרופה זו טובה למחלה זו." למשל, יש הבדל גדול אם ברצונך לרפא מישהו שסובל תמיד משלשול או מישהו שיש לו עצירות כרונית. תרופות כאלה אפשר לבחון, וכאן ניסויים בבעלי חיים יהיו הרבה פחות מעוררי התנגדות מאשר בתחומים אחרים. ביחס לעצירות או שלשול, אפשר בקלות ללמוד כיצד פועלת תרופה באורגניזם הפיזי שיש לאדם במשותף עם בעלי החיים על ידי נתינת אותה תרופה גם לכלב או לחתול. הכלב סובל בדרך כלל מעצירות, והחתול משלשול. אתה יכול לרכוש ידע נפלא על ידי התבוננות בהבדלים בין השפעת תרופה על כלב או חתול. ידע מדעי באמת אינו מושג על ידי אימונים באוניברסיטה כיצד לעשות זה או זה עם מכשירים מסוימים. תוצאות מדעיות באמת מושגות כאשר משתמשים קצת בשכל ישר. אז אנשים יודעים איזה סוג של ניסיונות לערוך.

בסך הכל, הכי חשוב להבין שלמחלה יש בסיס בכל האורגניזם האנושי. האיבר האינדיבידואלי נהיה לחולה וסובל בגלל שהפעילות של הגוף האסטרלי מכוונת אליו חומרים ששקעו מבפנים. ההתפתחות של מחלות פנימיות מסוימות כמו שפעת, קדחת השחת ואפילו טיפוס המעיים, נהיית מובנת כאשר אנו מבינים כיצד חומרים השוקעים באורח בלתי ראוי בגופנו מתפזרים בתוך נוזל גופנו.

אנו מהווים לא רק 'ישות חומרית' אלא גם 'ישות מים', וגם, כפי שכבר הסברתי לכם, 'ישות אוויר', שצורתה משתנה בכל רגע. רגע אחד האוויר בחוץ, וברגע הבא הוא בפנים.

בדיוק כפי שהחומרים המוצקים שאנו מכילים בגופנו כאשפה נמסים במים, כך המים עצמם מתאדים בהתמדה בתוכנו. בתוך השרירים של אצבעכם הקטנה, לדוגמא, יש התאדויות קטנות של מים. מים מתאדים כל הזמן בתוך כל גופכם. למעלה מזה, מה שמתאייד מנוזל הגוף חודר לתוך מה שאתם שואפים כחמצן, שגם הוא אד או גז. כאשר מים מתאדים על האדמה, הם עולים מעלה לתוך האטמוספירה, וכאשר מים מתאדים כל הזמן בתהליכים עדינים בתוך נוזל גופנו, הם חודרים לתוך האוויר שאנו שואפים. איננו יכולים לסבול חומרים מוצקים מתפזרים בנוזלים, וגם איננו יכולים לסבול נוזלים המתאדים לתוך אורגניזם האוויר.

קחו את המקרה של אדם שריאותיו נהיות חולות בגלל שקרה משהו כמו התהליך שזה עתה תיארתי. אדם זה נהיה חולה במחלת ריאות, שניתן לרפא אותה אם מקורה בחומרים בלתי ראויים ששקעו באורגניזם המים. אבל הבה ונניח שמחלת הריאות אינה באה לביטוי מספיק כדי שנוכל להבחין בה. אחרי הכל, האיברים האנושיים הם רגישים. המצב לא הגיע לנקודה של דלקת ריאות, אבל הן נהיו מעט חולות. האדם יכול לשאת מצב של חולי קל זה, אבל חומרים נכנסים עכשיו לתוך נוזל הגוף שלו החודרים לריאות. במקרה זה, בנוזלים שבתוך הריאות מומסים חומרים שאינם צריכים להיות בהם. וחומרים אלה מתאדים, במיוחד אם הריאות אינן בקו הבריאות.

כך, במקרה של מחלות פנימיות מובהקות, אורגניזם המים מקבל משהו לא מתאים מהחומרים המוצקים, ומשהו בלתי מתאים מגיע לנקודה של התאדות ומתערבב עם החמצן הנשאף. זו עובדה שמים המתאדים שלא כראוי ומתאחדים עם חמצן מזיקים למערכת העצבים. האדם אינו נהיה חולה בבירור, באורח חיצוני, אבל נהיה בלתי שפוי.

אפשר לומר שמחלות פיזיות פנימיות מבוססות על משהו באדם שגורם לחומרים לא נכונים להתפזר בנוזל הגוף. אבל מה שקרוי מחלות נפש הן באמת אינן נפשיות כלל, משום שהנפש או הרוח אינן חולות. מחלות נפש מקורן בנוזלי גוף המתאדים שלא כראוי לתוך החמצן ועימו נפוצים במערכת העצבים. זה יכול לקרות כאשר איבר מסוים נחלש או נחלה כה מעט שאין להבחין בכך מבחינה חיצונית. אתם רואים, אם כן, אדם צריך לעבד בהתמדה חומרים כראוי כך ששום דבר לא מתאים יתפזר בנוזליו ושהם בתורם לא יתאיידו שלא כהלכה. אבל אפילו בחיי יום יום יש תהליך הגורם להתאיידות לא נכונה של מים, וניתן להבחין בו כשאנו צמאים. אנו מרפאים את הצמא על ידי שתייה. אנו משחררים את המים שלנו, אפשר לומר, ממה שהתאייד שלא כראוי בתוכם ושוטפים את מה שאינו נכון.

כך אנו יכולים לומר שברעב יש למעשה נטייה למחלה פיזית, ובצמא יש נטיה מראש למחלת נפש. אם אדם אינו מזין עצמו כהלכה, הוא יוצר את הבסיס למחלות אורגניות, ואם אינו מרווה את צימאונו כהלכה, הוא עשוי להביא לצורה מסוימת של מחלת נפש. בתנאים מסוימים, קשה להבחין בהרוויה לא נכונה של הצמא, במיוחד אם זה קורה בינקות. בשלב זה אי אפשר להבחין בבהירות בין הקלת הצמא להקלת הרעב משום ששניהם מסופקים על ידי חלב. ומכאן, אם באמצעות חלב האם או אוכל נוזלי נכנס משהו מזיק לתוך האורגניזם, זה יכול לגרום מאוחר הרבה יותר לנוזל הגוף להתאייד שלא כראוי ובכך להביא לאי סדר מנטלי מסוים. בואו וניקח אדם שקיבל חיסון מוטעה. חיסון שנבחר בטעות עם לימפת פרה זו או אחרת או לימפה של אדם חולה יכול לגרום סבל לאיברים שפועלים על מים, גם אם המים עצמם אינם נחלים ישירות. כתוצאה מחיסון מוטעה, תהליך ההתאיידות באדם יכול שלא לתפקד כראוי, ומאוחר יותר הוא עשוי לנטות לסוג מסוים של מחלות נפש.

אתם יכולים לראות, רבותי, שבימינו אנשים רבים מאוד סובלים משיטיון נעורים או סכיזופרניה (Dementia Praecox), אשר נמשכת זמן רב מעבר לנעורים. מחלה זו, שבה אנשים מתחילים להידרדר מבחינה נפשית בנעוריהם, נובעת בחלקה הגדול ממזון בלתי מתאים בשנים המוקדמות של הילדות. זה לא מספיק רק לבדוק מבחינה כימית את החלב של התינוק. צריך לבדוק אספקטים שונים לחלוטין. משום שאנשים חדלו לשים לב להזנה בתקופתנו, מופיעה מחלה זו בעוצמה כזו.

בוודאי הבנתם מכל זה שאין די באימון רופאים לדעת שתרופה מסוימת טובה למחלה מסוימת. במקום זה צריך לנסות לעשות את הכוליות של החיים לבריאה יותר, ולשם כך צריך לגלות את כל מה ששייך לחיים בריאים. אנתרופוסופיה יכולה לספק הבנה זו. מטרתה להשפיע בשדה הריפוי ולחפש הבנה בשאלות של בריאות נכונה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *