בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 09

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 09

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

רודולף שטיינר

הרצאה 1 מתוך 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

 

הרצאה תשיעית מינכן, 25 באוגוסט 1910

היסוד הירחי באדם

 

במקומות רבים בהרצאות אלו עלינו להראות כיצד בסיפור של בראשית – אם אנו מבינים אותו נכונה – מתגלים שוב ממצאי מחקר הראיה הרוחית. תהיה זו משימתנו להצביע עוד בנקודות רבות על התאמה זו. נתחיל בכך שנצביע ביתר דיוק על איזו תקופה מדובר בספר בראשית, כאשר מופנה המבט אל הדברים הידועים לנו ממחקר מדע הרוח אודות התהוות אדמתנו. הצבעתי כבר על כך בהקשר מסוים, כאשר הצבתי את תחילתו של ספר בראשית בנקודת הזמן שבה החלו השמש והאדמה להיפרד זו מזו, אולם עלינו להיכנס ביתר דיוק להקשר הזה.

אלו מכם שהאזינו להרצאות שונות בשנה שעברה, וגם אלה שעסקו בתיאור התפתחות האדמה ב”מדע הנסתר”, יזכרו איזו משמעות מיוחסת לשני מומנטים חשובים בהתפתחות האדמה הזו. הראשון הוא היפרדות השמש מן האדמה. נקודת הזמן הזו חשובה במיוחד; היפרדות השמש מן האדמה היתה חייבת להתרחש, שכן לו היו שני הגופים הקוסמיים הללו נשארים קשורים זה לזה כמו בתחילת התהוות האדמה, לא היתה התקדמות האנושות מסוגלת להעניק לאדם את המשמעות הארצית המהותית שלו. כל מה שאנו מכנים “שמש”, דהיינו לא רק גוף השמש האלמנטרי או הפיסי, כמובן, אלא גם כל הישויות הרוחיות המשתייכות לגוף השמש, כל אלו חייבים היו לצאת מן האדמה, או אם מוצאים זאת לנכון יותר, האדמה חייבת היתה להיפלט מהם, משום שכוחותיהן של אותן ישויות אשר זירת פעילותן הועתקה מן האדמה אל השמש, אם להתבטא באורח טריביאלי, היו פועלות חזק מדי מכדי לאפשר את צמיחתו והתפתחותו של האדם, לו היו נשארות קשורות עם האדמה. הישויות הללו חייבות היו להחליש את כוחותיהן, כביכול, בכך שהעתיקו את משכנן אל מחוץ לזירת האדמה והחלו לפעול עליה מבחוץ. זוהי איפוא נקודת הזמן שבה מספר מסוים של ישויות העתיקו את זירת פעילותן החוצה כדי להחליש את השפעתן, וכעת התערבו בפחות עצמה בהוויית האדם וגם בזו של בעלי החיים. מרגע מסוים והלאה נעזבה איפוא האדמה לנפשה על כוחותיה הגסים יותר, שכן הכוחות העדינים יותר, הרוחיים, נפרדו ממנה עם השמש. האדם נשאר, בכל הנוגע לאותה ישות שהפך לאורך התפתחות השבתאי, השמש והירח, מאוחד עם האדמה למשך זמן מה לאחר היפרדות השמש. רק ישויות ברמה גבוהה העתיקו את זירת הפעילות שלהן החוצה עם השמש.

אולם משנפרדה האדמה, היא החזיקה עדיין בתוכה את כל השייך לסובסטנציה ולכוחות של התפתחות הירח הנוכחי. כך יש לנו לאחר היפרדות השמש התפתחות של האדמה אשר בגופה שומרת עדיין כביכול את התפתחות הירח. האדם היה נתון איפוא לתנאים שהיו גסים בהרבה מכפי שנעשו תנאי האדמה מאוחר יותר, שכן לירח יש סובסטנציה גסה יותר. כתוצאה מכך נעשתה האדמה על כוחותיה, לאחר היפרדות השמש, יותר ויותר ירחית, יותר ויותר מעובה. תוצאה נוספת היתה, שהאדם נחשף כעת לסכנה אחרת, הסכנה למות בתוך עצמו, להפוך למומיה, כמובן באורח אסטרלי. אם בעת שהשמש היתה עדיין מאוחדת עם האדמה היו התנאים עדינים מדי, הרי שעתה נעשו גסים מדי. דבר זה גרם לכך שבהמשך התקדמותה של התפתחות האדמה יכלה ישות האדם פחות ופחות להתקדם תחת קיומם של קשריה עם האדמה. כל זה מתואר ביתר דיוק ב”מדע הנסתר”. אנו יודעים מהרצאת אמש, שהאדם היה אז אמנם ישות רוחית־נפשית, אולם במצב רוחי־נפשי זה לא יכול היה להתחבר אל מה שקרן מעלה מחומרי האדמה אל היקפה, משום שאלה נעשו גסים מדי בעבורו כל עוד היה הירח מחובר לאדמה. כך אירע שרובן המכריע של הנפשות האנושיות היו חייבות לרופף את קשרן עם האדמה. בזאת אנו מצביעים על המאורע רב המשמעות שהתרחש בקשרים שבין האדם לאדמה במשך אותה תקופה הנמצאת בין היפרדות השמש להיפרדות הירח. עם היוצא מן הכלל של מספר מועט של נפשות, נפרדו רוחות־הנפש האנושיות בתקופת הביניים הזו מקשרי האדמה ונדחקו מעלה אל איזורים גבוהים יותר. ובהתאם לשלבי ההתפתחות שלהן, המשיכו כעת רוחות־הנפש האנושיות הללו את התפתחותן על הפלנטות השייכות למערכת השמש והאדמה שלנו. לרוחות־נפש מסוימות היתה נטיה להמשיך את התפתחותן על השבתאי, לאחרות על מאדים, לנפשות אחרות על מרקורי וכן הלאה. רק מספר מועט של רוחות־נפש חזקות יותר נותר בקשר עם האדמה. האחרות הפכו בתקופת הביניים הזו לתושבות שכנותיה הפלנטריות של אדמתנו. דבר זה התרחש בתקופה שקדמה לעידן הלמורי שלנו, אם נשתמש בביטוי השגור. מה שנוכל לכנות מצב הנפשות האנושיות שלנו עבר התפתחות על הפלנטות השכנות לאדמתנו.

אז הגיע המאורע המהותי השני, שעליו אנו יודעים כי התרחש במשך העידן הלמורי, ואשר באמצעותו הוצאו מן האדמה סובסטנציית הירח עם כל כוחות הירח. יציאתו של הירח מן האדמה יצאה אל הפועל, ובכך עברה האדמה שינויים עצומים. רק כעת הובאה האדמה למצב שבו יכול היה האדם להתקדם עליה. בעוד שהכוחות היו רוחיים מדי, כביכול, לו היתה האדמה נשארת מאוחדת עם השמש, כך היו הם נעשים גסים מדי לו היתה נותרת מאוחדת עם הירח. כך איפוא הורחק הירח, והאדמה נותרה במעין מצב שיווי משקל, שהתקיים הודות לעובדה שכוחות השמש והירח פעלו עליה מבחוץ. בכך התכוננה האדמה להפיכתה לנושאת הקיום האנושי. כל זה קרה בתקופה הלמורית.

עתה המשיכה ההתפתחות, ולאט לאט החלה הירידה־מטה בחזרה, הזרימה מטה של רוחות הנפש האנושיות שנמלטו לשכנותיה הפלנטריות של האדמה. זהו תהליך שנמשך עד לתוך התקופה האטלנטית, שאף בה ירדו עדיין הנפשות מהפלנטות השכנות. ההתפתחות בסוף התקופה הלמורית ובתחילת התקופה האטלנטית התרחשה באורח זה, שבני האדם שהתגבשו ניחנו בהדרגה ברוחות־נפש מסוגים שונים, בהתאם לירידתן של רוחות־הנפש הללו ממאדים מרקורי, צדק וכן הלאה. בכך הגיעה רבגוניות גדולה של בני אדם אל הוויית האדמה. אלה שהאזינו להרצאותיי האחרונות בכריסטיאניה, יודעים כי בחלוקה זו לאנשי מאדים, שבתאי וכן הלאה, נוצר דבר־מה ראשוני, שהוביל מאוחר יותר להבדלי הגזעים בין בני האדם. שם עלינו לחפש את השוֹנוּת בקרב סוגי בני האדם, וניתן להכיר אף כיום, כאשר מסגלים את המבט לכך, אם נפשו של אדם מסוים ירדה משכן פלנטרי זה או אחר של אדמתנו.

אולם גם זאת הדגשנו כבר, והדבר הוסבר במדויק ב”מדע הנסתר”, כי בשום פנים לא עזבו כל רוחות־הנפש האנושיות את האדמה. אם נדבר באורח טריביאלי, נוכל לומר כי הנפשות המוכשרות ביותר יכלו להמשיך ולהשתמש בחומר הארצי ולהישאר קשורות עמו. הצבענו אף על כך שבאופן מפתיע היה קיים זוג עיקרי אחד, ששרד את התעבות־היתר הזו של האדמה. בכורח של מחקר הנפש נגיע למסקנה – שבתחילה קשה יהיה להאמין בה – כי אכן התקיים במציאות זוג עיקרי כמו זה שעליו מצביע התנ”ך באדם וחוה, ואשר לצאצאיו התחלקו אותם סוגי בני האדם שנוצרו הודות לכך שנפשות־הרוח שלהם ירדו מרחבי היקום אל האדמה.

אם נמחיש לעצמנו כל זאת, נתקרב להסבר המבהיר לנו על איזה פרק זמן, בשפת מדע הרוח שלנו, מדבר התנ”ך. אני מזכיר לכם עוד כי לאחר שמתוארים לנו בתנ”ך היום השישי או היום השביעי לבריאה, מגיע אותו תיאור שונה, אשר השטחיות של מחקר המקרא בן זמננו רואה בו סיפור בריאה שני, ואולם לאמיתו של דבר הוא ענייני לחלוטין. ברצוני להזכיר לכם מספר ממצאים של מדע הרוח. הזכרתי זאת לעתים קרובות, והדברים גם מתוארים בצורה מדויקת ב”מדע הנסתר”. הצבעתי כיצד התקדמה התהוות האדמה מן התקופה הלמורית לזו האטלנטית, כיצד במשך ההתקדמות הזו התרחשה מעין התקררות של האדמה הפיסית. עלינו לתאר לעצמנו את האדמה בתקופה הלמורית כישות המורכבת בתוך עצמה מאש, ישות שניתן לחוש בה בכל מקום את אלמנט האש, ורק במעבר לתקופה האטלנטית הופיעה ההתקררות. הצבעתי על כך שבמשך התקופה האטלנטית היה כל הנמצא על האדמה שונה בתכלית מכפי שהיה מאוחר יותר, שעמוק אל לב התקופה האטלנטית לא היתה עדיין האדמה מוקפת באויר חופשי ממים. האדמה היתה מכוסה באויר שהיה מלא כולו במאסות מים ערפיליות. כל מה שאנו מכירים כיום כהפרדה בין גשם לבין אויר חופשי מגשם לא היה קיים בזמנים הקדומים הללו. הכל היה עטוף במאסות מים ערפיליות, שהיו ספוגות בכל סוגי הלחות והאדים האפשריים, וכן בחומרים נוספים שאז עדיין לא נטלו את הצורה המוצקה. הרבה מן המוצק של היום היה עדיין בצורת לחות, כמו זו הזורמת באויר בן זמננו. זמן ארוך בתוך התקופה האטלנטית היה הכל אפוף במאסות המים הערפיליות הללו.

אך אלה היו הזמנים שבהם נבנה באופן פיסי מה שהיה לפני כן במצב רוחי הרבה יותר. הצבעתי על כך שבתנאים שאנו מוצאים אינדיבידואליות צמחו מקרקע האדמה, כפי שאנו רואים אותן כיום, אלא שעלינו לשים לב בקפידה לביטוי “על פי מינו”; המדובר יותר בנפשות המין או הזן שהתקיימו במצב אתרי־אסטרלי בגוף האדמה. כל המתואר לנו מן היום השלישי כהתהוות הצמחים, לא ניתן היה לראיה בעזרת חושים חיצוניים; הוא היה ניתן לתחושה רק לאברי הקליטה של הראיה הרוחית, בעוד אשר במעבר מלמוריה לאטלנטיס התפתח אותו מצב ערפילי בהיקף האדמה והערפילית הוארה יותר ויותר, ושם השתנה גם מה שהיה לפני כן אתרי, למצב שהיה קרוב למצב שאנו מכירים כיום. האתרי הפך יותר ויותר פיסי, ועד כמה שיישמע הדבר מופלא – שכן גם הגיאולוגיה חדורה כיום במידה רבה בהשקפות מטריאליסטיות – ישויות הצמחים הניתנות לראיה לעין החיצונית התפתחו רק מאוחר הרבה יותר מהתקופה המצוינת בתור יום הבריאה השלישי. הן התפתחו רק לקראת העידן האטלנטי. את התנאים הגיאולוגיים הנחוצים לצמחים לא נוכל להציב בזמנים קדומים מאד במחקרנו.

נוכל איפוא לאפיין את המעבר מן התקופה הלמורית לאטלנטית כך: שם היתה האדמה מכוסה מסביב במאסות ערפיליות מעובות, שבהן היו מפוזרות מאסות האדים של חומרים שונים אשר מאוחר יותר השתנו לקרום האדמה, בעוד שהישויות בעלות אופי המין – שהיו גלויות לעין תודעת הראיה הרוחית – לא הגיעו עדיין להתעבות פיסית. כן לא הופיע עדיין דישון האדמה, כפי שניתן לכנותו, במים שריחפו באויר. דבר זה הופיע רק מאוחר יותר. כיצד יכול היה איפוא התנ”ך לתאר זאת? היה עליו לומר בנקודה מסוימת מאד: גם לאחר סיומם של שבעת ימי הבריאה, לאחר סיומו של המצב ששרר בתקופה האטלנטית, לא צמחו עדיין הצמחים בני זמננו על האדמה, והארץ היתה מכוסה עדיין במאסות ערפיליות.

התנ”ך מתאר את מצב העניינים. קראו בהמשך לאחר שבעת ימי הבריאה, ותמצאו כי אף שלפני כן כבר דובר על כך שמבחינת מיניהם כבר נוצרו צורות הצמחים, מוצבע על כך שלא היו עדיין בנמצא על האדמה כל עשב וכל שיח. בפעם הראשונה מדובר על הנפשות הקבוצתיות, ובפעם השניה על כל אשר פורץ מן האדמה באינדיבידואליות פיסית כצמיחת הצמחים. ובערפל – האֵד – מתואר הערפל של אטלנטיס לאחר ימי הבריאה. התעבות האויר המימי לגשם, המתרחשת רק אז, מרומזת במילים “כִּי לא הִמְטִיר יְהֹוָה אֱלהִים עַל הָאָרֶץ”

מלבד רוחות־נפש ששרדו, עליהן דיברתי, שהו רוחות הנפש של האדם לא על האדמה אלא בסביבה אצל הפלנטות; שם קבעו את משכנן ועמן עברו את המשך התפתחותן. על האדמה התפתחו בינתיים אלה שנשארו בה – החזקים והמוכשרים ביותר. התפתחותם של אלה התבססה על כך שהם הלבישו עצמם יותר ויותר בחומרי האדמה, על כך ששם למטה על האדמה נבנה גם היסוד שנמצא ברשותנו כיום במשך היום כגופנו האתרי וגופנו הפיסי. כדי שגוף האתר והגוף הפיסי יוכלו ליטול חלק בכל הסיטואציות של התפתחות האדמה, נשמרו מספר רוחות־נפש על האדמה. הודות לכך הגיע לְהִתרַבּוּת מה שאמור היה להיבנות בעבור הגוף האתרי והגוף הפיסי, גם בעת שכוחות הירח היו מחוברים לאדמה.

כשאנו מציבים לפני הנפש את המצב שלאחר היפרדות השמש, אנו רואים כי חלק הארי של הנפשיות והרוחיות של בני האדם נמצא בהיקף האדמה על הפלנטות הסמוכות. השמש נפרדה כבר מהאדמה, אולם לו יכול היה מישהו לעמוד על האדמה באותו זמן, לא היה רואה מעל פני השטח שלה מאסות ערפיליות של לחות ואדים. הוא לא היה רואה מאומה מן השמש. השמש, שהתרחקה עם כוחותיה, פעלה רק בהדרגה על האדמה באורח כזה שמאסות הערפל והאדים הללו הוארו, ובהדרגה נטלו בהיקף האדמה את הצורה שהיתה נחוצה להתפתחות האדם. רק בהדרגה היה אדם כזה, שהיה מסתכל כביכול מבחוץ על ההתפתחות, רואה כיצד מתחיל הערפל להיות מואר, כיצד מאסות האדים נעשות דלילות יותר, כיצד כוחות השמש לא רק פועלים דרך מעטפת האדים האפלה, אלא גם נעשים ניתנים לתחושה אפשר לומר, גלויים לעין. אז אנו הולכים לקראת יום הבריאה הרביעי, ובזאת מתקרבים יותר ויותר למאורע שאנו מציינים כהיפרדות הירח. כך למעשה אדם שהיה חי אז על האדמה, היה מתחיל לראות את קרני השמש העוברות מבעד למאסות האדים והלחות. כשהופיע מצב זה קיבלה האדמה בהדרגה את אותם תנאים שהיו תנאי התקדמות בעבור הוויית האדם, שבהם יכולים היו בני האדם לשוב ולחיות על האדמה, כלומר התנאים שבהם יכלו להיווצר מצאצאיהם של אלה ששרדו על האדמה, גופים בעבור רוחות־הנפש שחזרו כעת אל האדמה מן ההיקף.

כך יש לנו הִתרַבּוּת כפולה. מה שהפך מאוחר יותר לגוף האתרי והפיסי של בני האדם נבע מאלה ששרדו על האדמה, ואילו הנפשי־רוחי הגיע מן ההיקף. בתחילה היתה כניסה זו מהיקף הפלנטות השכנות לאדמתנו בגדר השפעה רוחית. ברגע שבו חדרה השמש כביכול את מאסות הלחות והאדים של סביבת האדמה, כאשר יצא הירח, התעורר ברוחות־הנפש על הפלנטות השכנות הדחף לרדת מטה חזרה אל סביבת האדמה. כאשר נעשו מצד אחד השמש ומצד שני הירח נראים־לעין מן האדמה, חתרו כוחותיהן של הנפשות שזרמו אל האדמה, לרדת ולהיכנס אליה. המציאות לגבי מה שמכונה היום הרביעי מתוארת במילים: “והאלהים יצרו את האור הגדול ואת האור הקטן, את השמש ואת הירח ואת הכוכבים.” שכן במונח “כוכבים” אין הכוונה אלא לפלנטות השכנות לאדמתנו. העבודה שקבעה מעין שיווי משקל הגיעה להכנתה מצד אחד מהשמש ומצד שני מהירח, ובד בבד הוכנה החתירה־מטה של רוחות־הנפש האנושיות, ששאפו להתגשם שוב על האדמה.

בכך הצבנו את יום הבריאה הרביעי בתקופה הלמורית, שבה, לאחר יציאת הירח, נוצרו התנאים המתוארים ב”מדע הנסתר”, ואשר נוכל לאפיינם בכך שרוחות־הנפש האנושיות שאפו לרדת שוב מטה אל האדמה.

אולם עלינו לדון מעט במצבים הרוחיים הנלווים. כעת הסתכלנו יותר על מה שהפך לאחר מכן לפיסי. חייב להיות ברור תמיד, כי בבסיס כל היסוד הגס עומד העדין יותר, ובבסיס כל הפיסי עומד אלמנט רוחי. עם השמש יצאו האלהים באופן מהותי מן האדמה, כדי להציב את זירת הפעילות שלהם כלפי חוץ ולפעול מן ההיקף – אולם לא כולם. דבר־מה מן האלהים נותר מאוחד עם האדמה גם כאשר זו הכילה עדיין בגופה את כוחות הירח. מה שנשאר אז מן האלהים מחובר עם האדמה, הוא זה אשר בדרך מסוימת קשור לכל ההשפעות הטובות של כוחות הירח – שכן עלינו לדבר גם על השפעות טובות של כוחות הירח. לאחר היפרדות השמש היה הכל על האדמה – בעיקר האדם – בסכנה של הפיכה למומיה, התקשות והתאבנות. האדם היה במקרה כזה מת לגבי האדמה. לו היתה ממשיכה להחזיק בגופה את כוחות הירח, היתה האדמה הופכת לשממה. בתוך האדמה לא היו כוחות הירח האלה מביאי ברכה. מדוע אם כן היה עליהם להישאר בה עוד זמן מה? משום שהאנושות חייבת היתה להתגבר ולשרוד את המצב הארצי, משום שהאנושות, על נציגיה המוכשרים לכך, היתה חייבת לעבור דרך התעבות הירח. אולם לאחר מכן, לאחר שהירח נפרד מהאדמה, הפכו הכוחות שלפני כן היו מביאים למוות הארצי בעבור האדם, למביאי ברכה. לאחר יציאת כוחות הירח התרענן שוב הכל, כך שגם הנפשות החלשות יותר יכלו לרדת ולהתגשם בגופים אנושיים. כך הפך הירח למיטיב עם האדמה, כשנעשה שכן שלה. את אשר לא יכול היה לעולם להוות בתוך האדמה עצמה, הוא הפך להיות כשכנהּ.

אותן ישויות ששלטו בכל שורת התהליכים הזו היו המיטיבות הגדולות של בני האדם. אלו ישויות היו אלה? היו אלה אותן ישויות שהיו קשורות לירח, שניתקו כביכול את הירח מהאדמה, כדי להוביל את בני האדם הלאה בהתקדמותם על פני האדמה. מסיפור בראשית אנו לומדים כי האלהים היו הכוחות הגדולים והשולטים. מה שחולל מכוח האלהים את אותה התרחשות רבת־עצמה של יציאת הירח, ובכך הביא לראשונה ליצירת ישותו המהותית של האדם, לא היה אלא אותו כוח שחולל את ההתקדמות הקוסמית של האלהים ליהוה־אלהים, שהביא את ישותם של האלהים ליהוה־אלהים. כוח זה נשאר מאוחד עם הירח, והוא שהביא ליציאתו של הירח מאדמתנו. לכן נוכל לומר כי יהוה־אלהים קשור לכל אשר אנו מוצאים בבריאה שלנו כגוף הירח.

הבה נמחיש לעצמנו בצורה מדויקת מה משמעותם הלכה למעשה של התנאים האלה לאדם בהווייתו הארצית. לו היה האדם נשאר קשור לאדמה שמכילה בתוכה את השמש, היה הופך לישות שהיתה למעשה בגדר אַיִן. הוא היה נשאר פשוט עם המהות של האלהים, בלא יכולת להתנתק מהם ולהגיע לעצמאות. אולם מאחר שהאלהים נפרדו עם השמש שלהם מן האדמה, יכול היה האדם להישאר קשור עם האדמה וחייו הנפשיים־רוחיים יכלו לשרוד אותה. אולם לו היה נשאר בכך היה מתקשה בתוך עצמו ומצא את מותו. לשם מה חייב היה האדם להגיע למצב שבו נוצרה גם האפשרות למוות? כדי שיוכל להפוך לחופשי, כדי שיוכל להתנתק מהאל ולהפוך לישות עצמאית. בחלק הירח נושא האדם בתוכו דבר־מה המביא למעשה למוות הזה, והוא היה מקבל כביכול מינון גבוה מדי ממנו לולא נפרד הירח מהאדמה. אולם תוכלו ללמוד מכך שיסוד הירח הוא זה הקשור בתור סובסטנציה קוסמית באופן הדוק עם העצמאות האנושית.

אם תקחו כעת את מצבי האדמה כפי שהם כיום, תהיו חייבים להסיק שהתנאים הללו הושגו רק לאחר היפרדות הירח. אין בהם כעת כה הרבה מכוחות הירח כפי שהיו לפני כן. אולם בכל הקשור ליסודות של גופו הפיסי וגופו האתרי, שרד האדם גם את תקופת הירח וגם את הקשר של האדמה עם הירח, והודות לכך יש לו בתוכו את מה שהאדמה קיבלה. הוא נושא בתוכו משהו ממה שנמצא למעלה על הירח. הוא שמר על כך לאורך התקופה הזו בגופו הפיסי והאתרי. כך יש לו לאדם יסוד ירחי בתוכו, כך הוא קשור ליסוד הירחי הזה. האדמה לא נשאה בתוכה את היסוד הירחי הזה, אולם האדם נטל בדרך מסוימת את היסוד הזה אל תוכו.

אם תהרהרו בכך, תגיעו להבנה שהאדמה נמצאת תחתנו בתור בני אדם, ומתוך האדמה הזו חייב היה להיות מושלך הירח. אולם הוא הושלך רק לאחר שהמינון המתאים ממהותו הוזרק לאדם עצמו. האדמה אינה נושאת בתוכה את היסוד הירחי – אך אנו כבני אדם נושאים אותו בתוכנו. מה היה קורה עם האדמה לולא ניתק ממנה הירח? הבה נסתכל על הירח בעיניים שונות במקצת מכפי שרואים אותו בדרך כלל כיום. כל הקונסטיטוציה של החומר שלו שונה מזו של האדמה. הפיסיקאי האסטרונומי טוען במובן החומרי הגס, כי בירח אין אויר ובקושי יש מים, כלומר, הוא נדחק הרבה יותר מן האדמה אל היסוד המעובה. הוא מכיל איפוא את הכוחות שהיו מובילים את האדמה רחוק עוד יותר מעבר למצב ההתקשות שבו היא מצויה, הכוחות שהיו הופכים את האדמה קשה עוד יותר מבחינה פיסית. כוחות הירח היו הופכים את האדמה לקשה מבחינה פיסית, היו מפרקים אותה. כדי לרכוש תמונה ממה שהיתה האדמה הופכת להיות לו כוחות הירח היו נשארים בה, תוכלו לתאר לעצמכם כי ברחוב שבחוץ נמצא חומר אדמתי החדור במים, נניח בוץ. תארו לעצמכם את המים נעשים דלילים יותר ויותר. החומר האדמתי הזה ייעשה אז יותר ויותר דמוי אבק. תוכלו לראות את כל התהליך הזה בצורה פיסית, כאשר אתם רואים לאחר הגשם את החומר הבוצי שברחוב כשהוא הופך בהדרגה לאבק. דבר מעין זה היה קורה בקנה מידה גדול עם האדמה – פירוקה למאסות של אבק – לו היו כוחות הירח נשארים קשורים עמה. דבר זה יקרה בעתיד עם האדמה כאשר תשלים את משימתה; היא תפורר לאבק קוסמי. החומר הארצי יתפזר בחלל היקום כאבק קוסמי, כאשר יסיים ויעבור האדם את התפתחותו עליה. כך נוכל לומר שהאדמה היתה הופכת לאבק, היא היתה נושאת בקרבה את הנטיה להפוך לאבק, הנטיה להתפורר לחלקיקי אבק. רק הודות לכך שהירח יצא ממנה, נמנעה התפוררות זו של האדמה לאבק בשלב מוקדם מדי.

אולם באדם נשאר דבר־מה מן היסוד בעל הנטיה להפוך לאבק. האדם קלט אל ישותו משהו מאבק האדמה הירחי באמצעות כל התנאים שתיארתי לפניכם. אותן ישויות ומהויות הקשורות לירח הוסיפו איפוא לישותו הגופנית של האדם דבר־מה שלא נלקח למעשה ממאסת האדמה, הנמצאת באופן ישיר בסביבתנו לאחר שנפרד הירח, אלא מאבק האדמה הירחי; אותו היא הכניסה לגופניות האנושית. אולם מאחר שהירחיות הזו קשורה ליהוה־אלהים, משמעות הדבר שיהוה־אלהים הוא זה שהכניס את אבק האדמה הירחי אל הגופניות האנושית. עלינו לומר כי במהלך התפתחות האדמה חייבת היתה להגיע נקודת זמן שניתן לציינה באופן נכון כך: בהתקדמות הקוסמית של האלהים הגיע הזמן שבו יהוה־אלהים הכניס אל הגופניות האנושית את אבק האדמה, את אבק האדמה הירחי. כאן לפניכם עומקיו העצומים של אותו מקום בתנ”ך שבו נאמר “וָיִּיצֶר יְהֹוָה אֱלהִים אֶת־הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה”כלומר הוא יצר אותו מאבק האדמה, שכן זה מה שנאמר כאן. כל התרגומים המדברים על כך שיהוה־אלהים יצר את האדם מרגבי עפר, אינם אלא הבלים צרופים. הוא הכניס לתוכו את אבק האדמה.

אם גילינו מספר דברים שהדהימו אותנו ביראת קודש בפני מה שמספר לנו התנ”ך באמצעות הרואה הרוחי הקדום, ומה שאנו מגלים שוב באמצעות מחקר מדע הרוח, הרי כאן במילים “ויהוה אלהים הכניס אל הגופניות האנושית את אבק האדמה הירחי”, אנו רואים מקום שבו יראת הקודש שלנו חייבת להפוך לגדולה ועצומה לנוכח הדברים שמספר לנו הרואה הרוחי הקדום הזה בסיפור בראשית. אם היו הרואים הרוחיים הקדומים הללו מודעים לכך שאת מה שהיו מסוגלים לספר בצורה זו הם קיבלו מהמישורים שבהם פעלו אלהים ויהוה־אלהים, אם היו מודעים לכך שהם קיבלו את חכמתם מן המישורים של הישויות בוראות־העולם עצמן, יכלו אז לומר: הגורם שיצר את התהוות האדמה עצמה זרם אל תוכֵנו כידע, כחכמה וכמחשבה, בעת שארג ופעל בישות זו.

כך יכולים אנו להסתכל ביראת קודש אל הרואים הרוחיים הקדומים, ואל יראת הקודש שעמה הסתכלו הרואים הרוחיים הקדומים הללו אל־על, אל המישורים שמתוכם באו התגלויותיהם, אל המישורים של האלהים ויהוה־אלהים. באיזה שם יכלו לציין את הישויות העומדות בבסיס הבריאה ובבסיס הכרת־הידע שלהם עצמם? איזו מין מילה יכלה להינתן להם, אם לא זו שבה התמלא כל לבם כאשר קלטו את התגלות כוחות הבריאה של העולם? הם הסתכלו עליהם ואמרו לעצמם: התגלותנו זורמת אלינו מן הישויות האלוהיות־רוחיות. אין באפשרותנו למצוא להם כל מילה אחרת מאשר זו המבטאת את הרגשת יראת הקודש שלנו: “אלה שבפניהם אנו מרגישים יראת קודש.” נתרגם זאת לעברית הקדומה. כיצד נשמע “אלה שבפניהם אנו מרגישים יראת קודש”? זה נשמע: “אֱלהִים”! זו המילה בעבור אלה שבפניהם חש האדם יראת קודש. כך אתם מקבלים את סיכום התחושות של הרואה הרוחי הקדום בשמות הישויות הקוסמיות, להן הם ייחסו את הבריאה, ולהן ייחסו גם את התגלויותיהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *