בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 07

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

רודולף שטיינר

הרצאה 1 מתוך 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה שביעית מינכן, 23 באוגוסט 1910

המבנה של ימי הבריאה הראשון והשני. עבודת ההוויה האלמנטרית על איברי האדם

 

כאשר אנו מבקשים לחדור להבנת הקיום, אנו יוצאים תמיד מצד מסוים המתאים להתפתחות של קיום זה, ובהזדמנויות שונות למדנו לדעת כיצד כל המקיף אותנו ואשר אותו אנו מכירים, נתפס ומובן כהתפתחות. עלינו להתרגל להחיל את הדימויים הללו של ההתפתחות במובן רחב גם לגבי אותם מישורים שעליהם חושבים בתודעה בת־זמננו פחות במובנים של התפתחות. הבריות חושבות למשל על התפתחות אמיתית בכל הנוגע לחיי הנפש של האדם. בהקשר חיצוני יותר חושבים על התפתחות מעין זו כפי שהיא מופיעה בקיומו של האדם מן הלידה עד למוות. אולם בנוגע לאנושות בכללותה חושבים מיד על ההתפתחות העולה ממצבים חייתיים נמוכים ומגיעים אז, אפילו בהסתכלות על מה שידוע כבר כיום, לפנטאזיות ממש, להשקפה כאילו בלא שייעשה מאומה יכול היה הגבוה להתפתח מהנמוך, האנושי מהחייתי. כמובן שאין זו משימתי במחזור ההרצאות הזה להסביר בפרוטרוט, כפי שאני עושה לעתים קרובות, שתודעתנו האנושית, באופן שבו היא קיימת היום, עברה התפתחות רחבה מאד, כלומר שלצורת התודעה ולצורת חיי הנפש המצויות ברשותנו כיום קדמה צורת תודעה אחרת. את התודעה שקדמה לתודעתנו החיצונית הנוכחית ציינו כסוג מסוים של תודעת ראיה רוחית נמוכה. תודעתנו הנוכחית הזו מספקת לנו דימויים על העצמים החיצוניים בדרך של קליטת־חושים־חיצונית. אולם את התודעה האחרת, שהיתה מבשרת תודעתנו הנוכחית, נלמד להכיר בצורה הטובה ביותר אם נפנה את המבט לאחור אל התפתחות הירח הקדום.

זהו ההבדל האופייני ביותר בין התפתחות הירח הקדום לבין התפתחות אדמתנו הנוכחית – שהתודעה צמחה ממעין ראיה רוחית קדומה, מעין תודעה תמונתית, לתודעת העצמים הנוכחית. אני מדגיש זאת מזה שנים רבות, וכבר לפני שנים יכולתם ללמוד על כך מהפרקים הראשונים ב"לוציפר גנוסיס" על ההתפתחות מתוך הכרוניקה האקשית.כבר שם מודגש כיצד התודעה התמונתית החלומית שהיתה נחלת ישותנו העצמית בעידן הקדום, התפתחה עד לתודעה הארצית, עד לזו המביאה לנו מודעות על העצמים החיצוניים, כלומר על מה שאנו מציינים בתור עצמים חיצוניים במרחב, בניגוד למצוי בנו עצמנו בפנימיותנו. ההבחנה הזו בין העצמים החיצוניים לבין חיינו הפנימיים גם היא אופיינית למצב התודעה הנוכחי שלנו. אם לפנינו עצם כלשהו, למשל הוֶרד הזה, אנו אומרים: הוֶרד נמצא שם במרחב. הוא נפרד מאתנו. אנו עומדים במקום שונה ממנו. אנו קולטים בתחושותינו את הוֶרד ובונים לעצמנו דימוי עליו. הדימוי נמצא בתוכנו ואילו הוֶרד בחוץ.

ההפרדה הזו בין החוץ והפנים היא תכונת אופי של תודעתנו הארצית. תודעת הירח הקדום לא היתה כזו. אבחנה זו בין החוץ לפנים לא נעשתה בידי אותן ישויות שהיתה ברשותן תודעת הירח הקדום. תארו לעצמכם כי בעת שאתם רואים את הוֶרד לא היתה לכם התודעה שהוא נמצא בחוץ ואתם מדמים אותו בפנימיותכם, אלא שהיתה לכם התודעה כי כאשר הוֶרד נע בחלל, הרי שמהותו העצמית לא שייכת רק לחלל שבו הוא סגור, אלא שמהות זו משתרעת אל מחוץ לחלל, והוֶרד נמצא למעשה בתוכנו. אפשר עוד להמשיך הלאה את העניין. תארו לעצמכם שאתם מפנים את המבט לשמש ואין לכם התודעה שהשמש מצויה למעלה ואתם כאן למטה, אלא התודעה שכאשר אתם יוצרים לעצמכם את הדימוי של השמש, נמצאת השמש בתוככם, שתודעתכם תופסת את השמש פחות או יותר בדרך רוחית. הבדל זה בין הפנימי לחיצוני לא התקיים אז. אם הדבר ברור לכם, תתפסו את התכונה הבולטת הראשונה של תודעה זו ששררה על הירח הקדום.

תכונת יסוד אופיינית נוספת היא שהיתה זו תודעה תמונתית, כך שהדברים לא הופיעו ישירות כעצמים, אלא כמו בסמלים, כפי שפועל כיום לעתים חלום בסמלים. החלום מסוגל לדוגמא לפעול כך שאש כלשהי הקיימת מחוצה לנו תורגש, לצורך העניין, בצורה סמלית כישות המקרינה אור, כמעין תמונה. בצורה דומה לזו קלטה תודעת הירח את הדברים באופן פנימי, אולם גם באופן תמונתי. תודעת הירח הקדום היתה איפוא תמונתית, עם תכונות של תודעה החדורה ביסוד פנימי. היה הבדל מהותי עוד יותר בין תודעה זו לתודעתנו כיום. היא לא עבדה כלל בצורה זו שעצמים חיצוניים היו קיימים כפי שהם קיימים בעבור תודעת האדמה. הדבר שאתם מציינים כיום כסביבתכם, כל אשר אתם קולטים כיום בתחושותיכם בממלכות הצמחים, המינרלים ובני האדם כעצמי החושים, לא היה קיים כלל לתודעה במשך התפתחות הירח הקדום. שם התקיים באמת, בשלב חלומי נמוך יותר, דבר־מה דומה למה שקיים כיום בנפש כאשר מתעורר כוח הראיה הרוחית, כאשר מתעוררת הראיה הרוחית המודעת. ההתעוררות הראשונית של תודעת ראיה רוחית זו מתרחשת באורח כזה, שבתקופה הראשונה אין היא מתייחסת לישויות חיצוניות. בכך טמון מקור לטעויות אינספור לאלה אשר באמצעות התפתחותם האזוטרית בונים את כשרון כוח הראיה הרוחית.

בניה זו של כוח ראיה רוחית מתרחשת בשלבים. קיים השלב הראשון של הראיה הרוחית. כאן מתפתחים באדם דברים מסוג זה, כאן הוא רואה דברים כאלה בסביבתו. אולם יהיה זה מוטעה אם הוא יהיה משוכנע מיד כי כל אשר הוא חש בסביבתו, נאמר, במרחב הרוחי, מהווה אכן גם מציאות רוחית. יוהאנס תומאסיוס, במסתורין הרוזנקרויצרי שלנועובר שלב זה של ראיה רוחית אסטרלית. אני מזכיר לכם רק את אותה תמונה העולה לפני נפשו של יוהאנס תומאסיוס, כאשר הוא יושב בקידמת הבמה במדיטציה ובנפשו הוא מרגיש את הפצעתו של עולם הרוח. כאן עולות תמונות, והראשונה היא, שרוחם של האלמנטים מביאה לפני נפשו תמונות של ישויות שאותן הכיר כבר מהחיים. הסצינה מתרחשת כך, שיוהאנס תומאסיוס הכיר בחיים את פרופסור קאפסיוס ודוקטור שטראדר. הוא מכיר אותם מן המישור הפיסי, הוא קלט דימויים מסוימים משני האישים הללו במישור הפיסי. כאן, במקום שבו לאחר הכאב הגדול פורצות, כביכול, יכולות הראיה הרוחית שלו, רואה יהאנס תומאסיוס שוב את פרופסור קאפסיוס ואת דוקטור שטראדר. הוא רואה אותם בדמויות מעניינות; את קאפסיוס הוא רואה כשהוא צעיר יותר, כאילו היה בשנה העשרים וחמש או העשרים ושש לחייו, ולא כפי שהוא נראה בנקודת הזמן שבה יושב יוהאנס תומאסיוס ומבצע את המדיטציה. כך גם הוא רואה את דוקטור שטראדר לא כפי שהוא באותה נקודת זמן, אלא כפי שיהיה כשיגיע לזיקנה בהתגשמות זו. תמונות אלו ואחרות עוברות בנפשו של יוהאנס תומאסיוס. מבחינה דרמטית ניתן לתאר זאת רק כך, שהתמונות המתחַיוֹת בנפשו באמצעות המדיטציה, מתרחשות על הבמה. הטעות אינה יכולה להיות נעוצה בכך שיוהאנס תומאסיוס תופס זאת כהטעיה. במקרה כזה היה הוא נופל לחלוטין לשגיאה. הלך הנפש היחיד הנכון כלפי כל זאת, הוא שיאמר לעצמו כי אינו מסוגל עדיין לדעת עד כמה מהוה הדבר הטעיה או מציאות. אין הוא יודע אם מה שמיוצג בתמונות מהוה מציאות רוחית חיצונית – לצורך העניין, אם זה מה שנכתב בכרוניקה האקשית – או אם הוא מחשיב את ישותו העצמית בתור עולם. שתי האפשרויות עשויות להיות נכונות, ועליו להביא בחשבון שזה מהוה את שני הדברים. מה שחסר לו הוא כשרון האבחנה בין מציאות רוחית לתודעה תמונתית. את זאת עליו לומר לעצמו. רק מהרגע שבו ניצתת תודעת הדוואכן, שבה חוֹוֵה יוהאנס תומאסיוס מציאות רוחית כשהוא קולט בדוואכן את המציאות הרוחית של ישות שהכיר במישור הפיסי – של מאריה – רק שם הוא מסוגל להביט לאחור ולהפריד מציאות מן התודעה התמונתית בעלמא. כך רואים אתם שבמהלך התפתחותו האזוטרית על האדם לעבור שלב מסוים, שבו הוא מוקף בתמונות, אולם אין לו בשלב זה כל יכולות אבחנה בין מה שמתגלה כמציאות רוחית לבין התמונות עצמן. בתמונות שבדרמת המסתורין מתגלות כמובן ישויות רוחיות אמיתיות. מה שנראה בתור פרופסור קאפסיוס, למשל, הוא התמונה המציאותית מן הכרוניקה האקשית על צעירותו של קאפסיוס, ומה שנראה כדוקטור שטראדר הוא תמונה מציאותית הרשומה שם מזקנתו. בדרמה מתכוונים לדברים מציאותיים, אלא שיוהאנס תומאסיוס אינו יכול לדעת כי הדמויות הללו מציאותיות. במעבר דרך תודעת הירח הקדום היה שלב זה, שאותו עוברים בדרך לראיה רוחית, בדרגה נמוכה יותר, חלומית, כך שהאבחנה הזו לא היתה אפשרית כלל. רק מאוחר יותר החלה יכולת האבחנה, ויש לרכוש בקיאות במה שנאמר כעת.

נמחיש לעצמנו כי הרואה הרוחי עבר חוויות במעין תודעה תמונתית. אולם בתקופת הירח הקדום היוו התמונות שהופיעו דבר־מה שונה לגמרי בעיקרו מן העצמים של תודעת האדמה שלנו, והן נושאות אופי כזה בתחילת הראיה הרוחית כיום. בראיה רוחית התחלתית מציאותית, הרואה הרוחי אינו רואה בתחילה ישויות רוחיות חיצוניות מציאותיות; מה שמופיע כאן מהוה בתחילה תודעה אורגנית, אם אתבטא כך. זהו תיאור תמונתי, השלכה־חוצה אל החלל של תהליך שמתרחש למעשה בנו עצמנו. וכאשר מתחיל הרואה הרוחי לפתח בתוכו את הכוחות הוא מסוגל, אם להזכיר דוגמא ריאלית, לחוש כאילו היה חש שני כדורים מאירים הרחק בחלל. אלו הן איפוא שתי תמונות של כדורים המאירים בצבעים. אם אומר כעת הרואה הרוחי: כאן בחוץ מצויות במקום כלשהו שתי ישויות – תהיה זו לבטח מחשבה מוטעית ביותר. בכל מקרה לא יהיו אלה העובדות הנכונות; הללו יהיו שונות לגמרי. העובדות יהיו, שכוחות הראיה הרוחית העובדים בו עצמו מושלכים החוצה אל החלל ומוחשים בתור שני כדורים. שני הכדורים הללו יכולים לדוגמא לייצג את הגורם הפועל בגופו האסטרלי של הרואה הרוחי ומחולל באופן פנימי את כוח הראיה בשתי עיניו. כוח זה של ראיה עשוי להיות מושלך בשבילו החוצה אל החלל בצורת שני כדורים. אלו הם איפוא למעשה כוחות פנימיים הנחווים כתופעות של החלל האסטרלי הקיימות בחוץ, ואם אדם מחשיב אותן כהתגלות של ישויות רוחיות חיצוניות, עלולות להופיע ההטעיות הגדולות ביותר.

מוטעה עוד יותר יהיה כאשר מן ההתחלה מובא אדם, נאמר, באמצעות מדיטציה כלשהי, לשמיעת קולות, והקולות הללו מתפרשים כהשראה מבחוץ. זהו הדבר המוטעה ביותר שאליו ניתן ליפול. זה לא יהיה מאומה לבד מהד לתהליך פנימי. בעוד שכרגיל מה שמופיע כתמונות צבעוניות, כתמונות צורניות, מייצג כמעט באופן בלעדי תהליכים בפנימיות, מייצגים הקולות בדרך כלל תוצרים המצויים בנפש. הטוב ביותר יהיה אם אדם המתחיל לשמוע קולות, יפתח קודם כל את חוסר האמון הגדול ביותר ביחס לתכנם של הקולות הללו. אתם רואים כי תחילתם של הדימויים התמונתיים הללו חייבת, בכל הנסיבות, להתקבל בזהירות הגדולה ביותר. זוהי מעין תודעה אורגנית, השלכה־חוצה של הפנימיות אל החלל. התודעה בזמן התפתחות הירח הקדום היתה תודעה אורגנית כזו בדרך נורמלית לחלוטין. בני האדם עצמם לא קלטו בשלב הירח הקדום כמעט מאומה לבד מההתרחשויות שאירעו בפנימיות.

הזכרתי לעתים קרובות משפט חשוב של גיתה: העין נוצרה בידי האור למען האור. יש לקחת משפט זה בצורה עמוקה. כל האיברים הקיימים באדם נוצרו בסביבה ומתוך הסביבה. הפילוסופיה האומרת בלא העין לא יכול היה האדם לחוש כל אור", היא פילוסופיה שטחית, משום שהיא מדגישה רק צד אחד של האמת. הצד החשוב השני של אמת זו הוא: בלא האור לא היתה יכולה לעולם להתפתח עין, ובאותה מידה בלא צליל לא יכלה להתפתח אוזן, וכן הלאה. מנקודת מבט עמוקה, כל ההשקפות הקנטיאניות הן שטחיות, משום שהן מביאות רק צד אחד של האמת. האור האורג ומרחף בחלל העולם הוא מחולל איברי העיניים. בזמן הירח הקדום היתה עבודתן העיקרית של הישויות שנטלו חלק בהתהוות העולמות שלנו, בנייתם של האיברים. תחילה חייבים היו להיבנות האיברים, ולאחר מכן הם יכלו לחוש. תודעת העצמים הנוכחית שלנו מסתמכת על כך שתחילה נבנו האיברים. בתור איברים פיסיקאליים טהורים נבנו אברי החושים כבר במשך תקופת השבתאי הקדום; העין היתה אז כמעין מצלמה המצלמת את התמונות. מכשיר פיסיקאלי טהור מעין זה לא מסוגל לחוש מאומה. הוא מורכב בהתאם לחוקים הפיסיים. בתקופת הירח הקדום הופנמו האיברים הללו. בהתבוננות בעין נוכל לומר איפוא, כי על השבתאי הקדום היא נבנתה באורח כזה שהיתה לכל היותר מכשיר פיסיקאלי. בשלב הירח היא עוצבה מחדש באמצעות אור השמש שהגיע מבחוץ, לכלל מכשיר תחושה, לכלל מכשיר תודעה.

היסוד המהותי של אותה פעילות במצב הירח הקדום הוא שהאיברים יוצרו כביכול מתוך הישויות. בתקופת האדמה היסוד המהותי הוא, שהאור פועל למשל על הצמחים ותומך בהתפתחות הצמחית. אנו רואים את תוצר האור הזה בפריחה החיצונית. במצב הירח הקדום לא פעל האור בדרך זו. שם הוא יצר את האיברים, ומה שחש שם האדם היה עבודה זו על עצם איבריו. היתה זו איפוא תחושה של תמונות, שנראו כמובן כאילו הן מופיעות בחלל העולם. נראה הדבר כאילו השתרעו תמונות אלו בחלל. במציאות לא היו הן אלא ביטוי לעבודתה של ההוויה האלמנטרית על איברי האדם. בתקופת הירח הקדום קלט האדם בתחושותיו את האופן שבו בנה את עצמו, את האופן שבו התפתחו כאילו מתוך עצם ישותו העיניים קולטות־התחושה, את העבודה הזו על עצמו ואת התהוותו הפנימית. כך היה לו העולם החיצוני בגדר עולם פנימי, משום שכל העולם החיצוני עבד על פנימיותו והוא לא הבדיל עצמו כלל בכל הקשור לחיצוני והפנימי. הוא לא חש כלל את השמש כדבר חיצוני. הוא לא הפריד את השמש מעצמו, אלא הרגיש בתוך עצמו את התהוות עיניו. עבודה זו על התהוות עיניו התרחבה והשתרעה בעבורו עד לקליטת־חושים תמונתית שמילאה את החלל. זו היתה בשבילו קליטת השמש, אולם היא היתה תהליך פנימי.

זו היתה תכונתה האופיינית של תודעת הירח הקדום, שהאדם קלט עולם של תמונות סביבו; אולם משמעותן של התמונות הללו היתה התהוות פנימית, בניה פנימית של הוויה נפשית. כך היה אדם הירח סגור באלמנט האסטרלי, כשהוא חש את התהוותו העצמית כמעין עולם חיצוני. קליטה כזו של התהוות פנימית כעולם חיצוני, כך שהאדם אינו מסוגל להבחין בין התמונות לעולם החיצוני, שאותו הוא חש רק כהשתקפות של הווייתו העצמית, מהוה כיום מחלה. בעת תודעת הירח הקדום היא היתה נורמלית. כך איפוא חש האדם בעצם ישותו את עבודתן של אותן ישויות, למשל, שמאוחר יותר הפכו לאלהים. כפי שאתם מרגישים כיום, נניח, את הדם הזורם בעורקיכם, כך חש האדם את פעילותם של האלהים. היא היתה בתוכו; היא רק השתקפה מבחוץ.

אולם תודעה מעין זו היתה היחידה האפשרית על הירח הקדום. שכן כל המתרחש על אדמתנו חייב להתרחש בהתאמה עם מכלול הקוסמוס. לתודעה כמו זו הנמצאת ברשותו של האדם על האדמה, עם ההפרדה הזו בין החוץ לפנים, עם התחושה כי העצמים הריאליים עומדים שם בחוץ ושלצדם יש לנו פנימיות משלנו, לתודעה זו נחוץ היה שכל ההתפתחות תעבור מן הירח הקדום אל האדמה, שתופיע צורה שונה לגמרי של הפרדה במערכת הקוסמית שלנו. ההפרדה בין הירח לאדמה כפי שקיימת היום, למשל, לא התקיימה כל עיקר בתקופת הירח הקדום. עליכם לדמות את מה שאנו מכנים הירח הקדום כך שהירח דהיום היה מחובר עדיין עם האדמה. הודות לכך היו כל הפלנטות האחרות – להוציא את השמש – מעוצבות בצורה שונה לגמרי. בנסיבות שהיו אז יכלה להתפתח רק תודעה תמונתית מעין זו. רק לאחר שהקוסמוס השייך אלינו נטל את הצורה שיש לו בתור סביבה של האדמה, יכלה להתפתח תודעת העצמים כפי שהיא נמצאת ברשותנו כיום.

עלינו לומר איפוא: תודעה כמו זו הנמצאת ברשותו של האדם כתודעת האדמה, נשמרה בעבורו עד לתקופת האדמה. לא רק לאדם לא היתה תודעה כזו; היא לא היתה גם ברשותן של כל הישויות האחרות אותן למדנו כשייכות להירארכיה זו או אחרת. היה זה שטחי לו סברתם כי מאחר שהאנגלוי, למשל, עברו את השלב האנושי שלהם על הירח הקדום, משום כך חייבת היתה להיות להם על הירח תודעה כמו זו של בני האדם כיום על האדמה. לא היתה להם תודעה כזו, ודבר זה מבדיל בינם לבין בני האדם, שהם עברו את האנושיות שלהם בתודעה שונה. לעולם אין מתרחש שחזור ישיר של מה שכבר היה. כל דבר המהוה מומנט התפתחות בצורה כזו שהוא קיים כשלעצמו ולא משחזר מצב אחר כלשהו, קורה פעם אחת בלבד. כדי שיוכל להיווצר מצב התודעה שאנו מציינים כתודעת האדם הארצי, נחוצים היו כל התהליכים שעוררה למעשה האדמה הזו, נחוץ היה לשם כך האדם כאדם. היה זה בלתי אפשרי בהכרח שתתפתח תודעה מעין זו בשלבים מוקדמים יותר של ההתפתחות. כאשר מופיע לעומתנו עצם כלשהו, הוא נמצא מחוצה לנו, הוא מופיע לנו כישות שמחוצה לנו. כל תודעה מוקדמת יותר של הישויות שעליהן אנו מדברים, היא כזו שאינה מפרידה בין הפנים לחוץ, כזו שהיתה זו שטות לומר עליה: מופיע לפנינו דבר־מה כעומד מולנו. גם האלהים לא יכלו לומר זאת; גם להם לא היתה תודעה כזו. הם יכלו לומר רק: אנו חיים ואורגים ביקום. אנו יוצרים, וביצירתנו אנו חשים את יצירתנו זו. לא עומדים מולנו עצמים, לא מופיעים מולנו עצמים.

העובדה הנעוצה באמירה "מולנו מופיעים לנו עצמים; מהוּיות שהאדם עצמו מופרד מהן, שאדם עומד מולן, באות לביטוי בצורת־חלל חיצונית" – העובדה שבאה לידי ביטוי באמירה זו הופיעה גם בעבור האלהים רק במשך תקופת האדמה. כאשר חשו עצמם האלהים הללו בתקופת הירח הקדום אורגים ופועלים באור שזרם מן השמש הקדומה אל הירח, הם יכלו לומר לעצמם: "אנו מרגישים עצמנו בתוך האור הזה, אנו מרגישים כיצד אנו שוקעים, עם האור הזה, אל תוך הישויות החיות על הירח בתור בני אדם. אנו עוברים כביכול דרך החלל עם האור הזה." אולם לא היה ביכולתם לומר: "אנו רואים את האור הזה מחוצה לנו." דבר מעין זה לא התקיים בעת מצב הירח הקדום; זו היתה עובדה ארצית לחלוטין. כשאנו פוגשים בספר בראשית את המילים המונומנטליות של שלב מסוים בהתפתחות: "ויאמר אלהים: יהי אור, ויהי אור!" חייבת להתווסף כאן עובדה חדשה: העובדה שהם לא חשו עצמם כעת זורמים בעלמא עם האור, אלא שהאור קרן אליהם חזרה מן העצמים, שהעצמים הופיעו לפניהם מבחוץ. כותב ספר בראשית ביטא זאת בהוסיפו למילים "ויהי אור!" את המילים "וָיָרְא אֱלהִים אֶת הָאוֹר". אכן, במסמך זה אין המשפט הזה בלתי נחוץ; אין כאן שום פראזה ריקה. ניתן לקוות כי בין יתר הדברים שיכולים בני האדם ללמוד ממסמך קדום זה, ילמדו גם לא לייחס לו מאומה שאינו מהוה תוכן עקרוני, לא לייחס לו מאומה המהוה פראזות ריקות. כותב ספר בראשית לא כתב מאומה שאינו נחוץ. הוא לא כתב דבר שנועד לשמש כקישוט במובן קרתני, כדי להוסיף נופך נאה לבריאת האור. אין הכוונה שהאלהים אמרו לעצמם כעת: "אכן, אנו רואים את האור ומרוצים מעצמנו כי עשינו אותו היטב." הנאמר במשפט קטן זה משמעותו כי הופיע דבר־מה חדש.

ונאמר עוד יותר מכך. אין כאן רק "והאלהים ראו את האור", אלא "הם ראו כי הוא היה יפה, או טוב". ברצוני להעיר כי ההבדל בין "יפה" ל"טוב" לא היה קיים בשפה העברית באותו אופן שבו הוא קיים היום. אותה מילה עצמה מבטאת "יפה" ו"טוב". מה איפוא הכוונה במה שמציינים כיָפֶה או טוב? בשפת הסנסקריט הקדומה, ואף בשפה הגרמנית, מהדהדת עדיין הכוונה המצויה כאן. המילה "יפה" מקיפה את כל המילים שמשמעותן בכל השפות, כי יסוד פנימי, רוחי, מופיע בתמונה חיצונית. "להיות יפה" פירושו כי פנימיות מופיעה באורח חיצוני. אנו קושרים עדיין כיום את המושג הטוב ביותר עם המילה יופי, כשאנו מבינים ממנה כי באובייקט היפה מיוצגת ישות רוחית פנימית כמו בפני השטח בתמונה פיסית. אנו קוראים למשהו "יפה" כשאנו רואים כביכול את הרוחי בהופיעו ביסוד החושי־חיצוני. מתי נחשבת עבודת שַיִש ליָפָה? כשהיא מעוררת בצורתה החיצונית את האשליה כי בתוכה חי הרוחי. הופעתו של הרוחי דרך החיצוניות, זהו "יפה".

נוכל איפוא לומר, כשאנו פוגשים בספר בראשית את המילים "והאלהים ראו את האור", כי במשפט זה מוצבע על תכונתה הייחודית של התפתחות האדמה, אולם גם על כך שכל אשר ניתן היה לחוויה לפני כן רק באופן סובייקטיבי, הופיע עתה מבחוץ, שהרוח גילתה עצמה בהופעתה החיצונית. את המילים המתורגמות בדרך כלל "והאלהים ראו את האור, והם ראו כי הוא טוב", נוכל לבטא איפוא כך: "והאלהים חוו את המודעות, כי הדבר שמקודם היו בתוכו, עמד כעת מולם כגורם חיצוני, והם חוו בתופעה זו את הרוח כעומדת בבסיסו וכמגיעה לביטוי בחיצוניות" – שכן זה מה שנעוץ במילה "יפה". תוכלו להבין מסמכים כמו "בראשית" בצורה הטובה ביותר, אם לא תקבלו מאומה בו כגיבוב מילים, אלא כאשר תחקרו בכל אחר הסודות הנסתרים באמת במילים. אז תרדו לחקר הדברים, ומספר גדול של הבהרות יתבררו כשטחיוּת בנאלית.

הבה נתקדם מעט הלאה. אנו רואים שתכונתו האופיינית של מצב הירח יכלה להיווצר רק מתוך כך שהיסוד השמשי נפרד מיסוד הירח. לאחר מכן ראינו את ההכרח שבמשך התפתחות האדמה ייפרד מחדש יסוד השמש מהאדמה, את ההכרח שתיווצר כפילות לשם החיים מלאי התודעה; חייבת היתה להתרחש יציאה של היסוד הארצי. אולם יציאה כזו כרוכה בדבר נוסף. היא כרוכה בכך שהמצבים האלמנטריים במה שעתיד להפוך ליסוד הירח וליסוד השמש, ישָנוּ כביכול את טבעם, יהפכו לדבר־מה אחר. בהתבוננות בשמש בת־זמננו, אפילו מבחינה פיסית בלבד, תוכלו להסכים כי אין שום טעם לחפש על השמש את המצבים שאנו מוצאים על האדמה, אותם אנו מציינים כמוצק ונוזל. לכל היותר תוכלו לומר כי השמש יורדת עד ליסוד דמוי הגז. אפילו הפיסיקה הרגילה שלנו רואה את השמש כך. הפרדה מעין זו נוצרה בהתפלגות של מה שלפני כן היה בגדר אחדות אחת.

ראינו כי היסוד הארצי התפתח כך, שנוצרה מעין התעבות כלפי מטה מן החום עד ליסוד הארצי, המוצק, ושהיסוד האלמנטרי הפונה מעלה – אתר האור, אתר הצליל ואתר החיים – הופיע כאילו מבחוץ. אולם איננו רשאים לראות דבר זהה במה שיצא בתור היסוד השמשי. ביחס אליו נוכל לסכם: אנו מדברים על המצב הראשון, העדין ביותר, הכולל את החיים ומחולל אותם, ולאחר מכן אתר המספרים או אתר הקול, אחר כך אתר האור, אז אתר החום, לאחר מכן מתקיימים האויר או הגז, המים והיסוד הארצי או המוצק. אלו הם שבעת המצבים של ההוויה האלמנטרית. בממלכה הארצית עלינו לחפש בעיקר את כל אשר מגיע עד לחום. החום חודר את היסוד הארצי שלנו, בעוד שעל האור עלינו לומר כי האדמה נוטלת בו חלק רק עד כמה שנוטלות חלק בו הישויות מסביבתה – אם תרצו, תוכלו לומר הגופים שבסביבתה. אור קורן מהשמש על האדמה. אם נבקש למקם כביכול את שלושת המצבים האלמנטריים הגבוהים – אתר האור, אתר הצליל ואתר החיים – עלינו לומר כי מבחינת המיקום עלינו לחפשם יותר ביסוד השמשי. ביסוד הארצי עלינו לחפש את המוצק, את הנוזל ואת דמוי־האויר, כאשר החום מתחלק בשניהם, ביסוד הארצי וביסוד השמש. ביסוד השמש עלינו להניח יותר את אלמנט האור, אלמנט הצליל ואלמנט החיים. גם את הגורם העומד בבסיס החיים עלינו לחפש יותר בשמש.

בפעם הראשונה נפרד יסוד זה של השמש במשך תקופת הירח הקדום. שם, בתקופת הירח הקדום, פעל לראשונה האור מבחוץ, אולם לא בתור אור. הסברתי כבר שהמשפט הנמצא בבראשית "והאלהים ראו את האור", לא היה אפשרי לאמירה בכל הקשור להתפתחות בתקופת הירח. שם היו חייבים לומר: והאלהים עברו דרך החלל עם האור, היו בתוך האור, אולם לא ראו אותו. כפי שכיום שוחה מישהו במים ולמעשה אינו רואה את המים אלא מתקדם בתוכם קדימה, כך לא ראו את האור אלא הוא היה נושא העבודה שנעשתה בחלל הקוסמי. עם האדמה החל האור להופיע כשהוא מוחזר מן העצמים.

ממה שהיה קיים בעבור האור בתקופת הירח, טבעי היה כעת שיתפתח מצב גבוה יותר בתקופת התפתחות האדמה. עלינו לצפות איפוא כי המצב שהיה קיים לגבי האור בהתפתחות הירח הקדום, יתקיים בהתפתחות האדמה לגבי אתר הצליל. במילים אחרות, מהלך הדברים מבחינת אתר הצליל במשך התפתחות האדמה דומה למהלך העניינים בעבור אתר האור במשך התפתחות הירח. דבר זה הכתיב את העובדה שהאלהים לא חשו את אתר הצליל הרוחי באותה דרך המוקרנת־חזרה כמו ביסוד האור. כאשר ספר בראשית מבקש להצביע לנו על כך שההתפתחות התקדמה מהשפעת אתר האור לזו של אתר הצליל, עליו לומר לנו בערך כך: "והאלהים ראו בהתהוות האדמה את האור וראו כי היה יפה" – אולם כעת אין הוא רשאי להמשיך באותה דרך "והאלהים חשו בהמשך השלב הזה את אתר הצליל", אלא היה עליו לומר "הם חיו וארגו בו". אז גם לא יכול להיאמר על יום הבריאה השני כי האלהים חשו את אותה תסיסה שחילקה את החומר כלפי מעלה וכלפי מטה. אין ניתן לומר על עבודה זו של האלהים, למשל, כי הם חשו אותה; "בראשית" היה חייב להשמיט את המילים "לחוש" ו"להיות יפה"; אז יתאימו הדברים למה שביכולתנו לאשש בעזרת מדע הרוח. הרואה הרוחי שכתב את "בראשית" חייב היה איפוא להשמיט ביום השני את המשפט "וירא אלהים…"

קחו לידיכם את ספר בראשית. ביום הראשון כתוב שם "והאלהים ראו את האור, וראו כי היה יפה". ביום השני תמצאו בתרגומים הרגילים, לאחר שחלף היום הראשון לבריאה: "ויאמר אלהים: תהיה התרחבות בתוך המים ותפריד בין מים למים – ויהי כן. ויקרא אלהים להתרחבות שמים (רקיע)… ויהי ערב ויהי בקר יום שני." אותו משפט הנמצא ביום הבריאה הראשון, נשמט מהיום השני! בראשית מספר לנו את הדברים בדיוק בדרך שעלינו לדרוש זאת ממנו, בהתאם למה שנוכל לאשש מבחינת מדע הרוח.

כאן לפניכם שוב מכשלה שמפרשי המאה התשע־עשרה לא ידעו כיצד לפרשה. מפרשים אחדים אמרו: "מה קרה שביום השני נשמט המשפט? כותב הספר פשוט שכח אותו!" מסֵפֶר בראשית על הבריות ללמוד, כי לא רק שאין הם רשאים להוסיף לו מאומה שאינו שייך אליו, אלא גם לא להשמיט ממנו מה ששייך אליו. כותב "בראשית" לא שכח מאומה. קיימת סיבה עמוקה ביותר לכך שביום השני לא מופיעות המילים הללו. גם כאן, כפי שהזכרתי כבר פעמים רבות, זוהי עובדה המחדירה אותנו בהערכה וכבוד רב בהסתכלנו על מסמך עתיק כמו בראשית. ביכולתנו ללמוד רבות מסופרים קדומים אלו, שלא הצטרכו להתחייב בשבועה לקיים את העיקרון שלא להוסיף ולא לגרוע דבר ממה שהכירו כאמת; הם עשו זאת מתוך עצמם. הם היו חדורים עמוקות בכך שכל מילה הניצבת שם חייבת להיות קדושה בשבילנו, ושאסור לנו להשמיט שום דבר נחוץ.

בכך ראינו מתוך בסיס פנימי את הקומפוזיציה של שני ימי הבריאה הראשונים. מי שמגלה באמצעות מחקר רוחי מה מצוי מאחורי הדברים ואז ניגש לתנ"ך, יאמר לעצמו: היה זה פלא, פלא עצום, אילו הדקויות העדינות שניתן למצוא באמצעות מחקר רוחי מצפוני, היו מתגלות אצל הרואה הרוחי הקדום שעבד על ספר בראשית. וכאשר הפלא הזה אכן מתברר כנכון, מתווספת אליו הרגשה מופלאה, ההרגשה כיצד אמור לחדור הדבר לנפשות בני האדם, כדי שיחושו שוב לפנָי ולפנים את הקדושה השוכנת בדוקומנט העתיק הזה, שאנו קוראים לו "בראשית".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *