רודולף שטיינר

הרצאה 1 מתוך 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה שישית מינכן, 22 באוגוסט 1910

 ההוויה האלמנטרית והישויות הרוחיות הפעילות מאחוריה. יהוה-אלהים

בהרצאות אלו תהיה זו משימתי לתת מבט מן הצדדים השונים ביותר על אשר עשוי להביא להבנה של ספר בראשית. אני מבקש מכם כמובן לא לאבד לעולם ממבטכם, בכל ההסברים מסוג זה, את נקודת המבט האנתרופוסופית המהותית. נקודת המבט האנתרופוסופית הזו היא קודם כל, לגשת אל עובדות החיים הרוחיים עצמם. במקום הראשון איפוא תעניין אותנו בכל אשר אנו אומרים, השאלה: כיצד מתקשרים הדברים עם החיים הרוחיים, עם ההתפתחות הרוחית? גם בשביל התוכן החבוי בסיפורי ספר בראשית, הדבר העיקרי הוא ההתרחשויות והעובדות העל־חושיות שקדמו להתפתחות הגלויה־ לעין של הוויית אדמתנו. וכאן יהיה בשבילנו קודם כל בעל חשיבות מיוחדת למצוא שוב במסמכים של התקופות השונות והעמים השונים, את הממצאים שגילינו בעצמנו מתוך מחקר הרוח באופן בלתי תלוי בכל מסמך שהוא. בכך אנו רוכשים את האפשרות להציב עצמנו ביחסי הרגש הנכונים וביחס הכבוד הנכון כלפי מה שמהדהד בהלך הנפש שלנו מזמנים ועמים קדומים. אנו רוכשים בכך את האפשרות להגיע לדו־שיח כביכול עם אותן תקופות שבהן עברנו אנו עצמנו דרך התגשמויות אחרות, את האפשרות להתקשר שוב אל דברים שחייבים להיות נוגעים לנו מעידנים שחלפו. כך עלינו לתפוס את נקודת המבט העומדת בבסיס הרצאות אלו.

בימים האחרונים ניסינו לבנות לעצמנו דימוי על האופן שבו נוכל למצוא שוב בספר בראשית את אותן ישויות רוחיות שאנו מכירים ממישור מדע הרוח. בחלקו עלה הדבר בידינו. בדברים הללו עלינו לשמור תמיד על נקודת המבט האומרת, כי בכל המופיע לפנינו בתחילה באופן חיצוני, אפילו בשלבים הנמוכים של תודעת הראיה הרוחית – ובספר בראשית מדובר תמיד בעובדות של תודעת הראיה הרוחית – אנו עוסקים במאיה, באשליה; בתפיסתנו הרגילה את עולם החושים, כפי שעולם החושים הזה קיים קודם כל ליכולות ההכרה שלנו, מהוה עולם החושים הזה מאיה או אשליה. זהו עקרון השגור ומקובל אצל כל אדם העוסק במידה זו או אחרת בתחום מדע הרוח. גם המישורים הנמוכים של הראיה הרוחית, אלה שאנו מכנים העולם האתרי והעולם האסטרלי, שייכים, במישור גבוה יותר, לתחום זה של ההטעיה. גם זו אמת שאיננה יכולה להסתתר מפני אדם העוסק זמן ממושך בהשקפות של מדע הרוח. אנו פוגשים בבסיס האמיתי של הקיום, עד כמה שהוא נגיש לנו, רק כשאנו חודרים מהמישורים שהוזכרו כאן אל המקורות העמוקים יותר של הקיום. לזאת חייבים אנו להיות מודעים תמיד. איננו רשאים להישאר בכך שנאמר זאת לעצמנו באורח תיאורטי גרידא; הדבר חייב לעבור לרגש, כביכול בבשר ודם: שאנו מתמסרים לאשליה אם אנו נשארים תלויים בקיום החיצוני. ומצד שני התעלמות מהקיום החיצוני והמעטה בערכו, גם אלה יהיו כמובן אשליה גדולה, שבני אדם עלולים להתמסר לה.

הבה ניקח את הדבר שהעסיק אותנו כה הרבה בימים אלו, את ההוויה האלמנטרית הראשונה שניתן להגיע אליה מאחורי ההוויה הפיסית שלנו, מאחורי כל אשר אנו קולטים בחושינו. ניקח את אותה הוויה אלמנטרית המאופיינת בידי מדע הרוח כעומדת בבסיס האלמנטים של היסוד הארצי – המים, האויר, האש או החום, האור, אתר הקול ואתר החיים. אנו מנסים לרכוש דימויים על האדמה, על המים וכן הלאה. אנו מנסים להמחיש את הדימויים הללו היטב. לא יעזור במאומה אם נאמר מתוך גאווה אינטלקטואלית, הנפוצה מאד אצל חסידי התיאוסופיה: “אם כן, הכל מאיה, הכל אשליה!” באמצעות המאיה הזו מתגלות ישויות אמיתיות, ואם אנו בוחלים עד כדי כך בתפיסת ההתגלויות ובלימוד המכשירים והאמצעים שדרכם הן מתגלות, נשמט מאתנו כל מה שיוכל להפוך את הקיום לבר־הבנה בעבורנו. חייב להיות ברור לנו שכאשר אנו אומרים “מים”, “אויר” וכן הלאה, אנו תופסים את הביטויים החיצוניים, את ההתגלויות של מהויות רוחיות אמיתיות וממשיות, אולם כשאנו אומרים: “איננו רוצים לדעת מאומה על המאיה”, לא נגיע לכל דימויים על העומד בבסיסם של הביטויים החיצוניים הללו. חייב איפוא להיות ברור לנו מצד שני כי ביסוד הארצי, המימי וכן הלאה עומדות לפנינו התבטאויות חיצוניות, התגלויות של ישויות רוחיות.

הבה נתפוס כעת מנקודת המבט האנתרופוסופית שלנו את היסוד הארצי. אנו יודעים כבר היטב כי בזמן הוויית השבתאי הקדום לא ניתן לדבר על יסוד ארצי מעין זה, וגם לא בזמן השמש והירח הקדומים. אנו יודעים כי ההתפתחות חייבת היתה להמתין עד להוויה הפלנטרית שלנו, שרק בה יכול היה להתווסף היסוד הארצי לחום השבתאי הקדום, לאויר של השמש הקדומה ולמים של הירח הקדום. אנו יודעים כי כל צעד בהתפתחות יכול להתרחש רק הודות לכך שישויות רוחיות עובדות עליו. אם ברצוננו להציב בהוויה האלמנטרית את הגוף הפיסי, המרכיב הנמוך ביותר של ישותנו האנושית, עלינו לומר כי הוא החדיר עצמו ביסודותיו הראשונים, שהתפתחו על השבתאי הקדום מתוך מצב חום, עבר דרך מצב האויר השמשי ודרך מצב המים הירחי עד שהגיע למצב הארצי הנוכחי. גופנו הפיסי החיצוני מייצג אם כן דבר־מה שעליו נוכל לומר, שצעד דרך קיום באריגת חום בלבד, לאחר מכן דרך קיום בגוף אויר וקיום בגוף מים, עד שהעפיל לקיום ארצי.

אנו מכירים גם את הישויות שנטלו חלק בעבודת השבתאי הקדום על מצב ההתפתחות הראשוני של הגוף הפיסי האנושי. היזכרו במה שמתואר ב”מדע הנסתר”, ואשר נאמר תמיד גם מחוץ לזאת: על השבתאי הקדום עבדו קודם כל ישויות רוחיות מסוימות שעברו את שלבי התפתחותן הנמוכים יותר בעבר מרוחק, ואשר הגיעו כבר בהתפתחותן כה רחוק בעת הוויית השבתאי הקדום, עד שיכלו להקריב, כביכול, את עצם גופניותן כדי להעניק את חומר הבסיס, את סובסטנציית הבסיס לשבתאי הקדום. הישויות הרוחיות הללו הנן, בסדר ההירארכיות, אלו המצוינות כרוחות הרצון. אל תוך סובסטנציית הבסיס שהוקרבה בידי רוחות הרצון הללו פעלו אחר כך הישויות הרוחיות האחרות, ההירארכיות האחרות; אל תוכה הכניסו עצמן רוחות האישיות, אשר הטביעו, אם לבטא זאת כך, את עצם אנושיותן בחומר־הרצון הזה. חומר־הרצון הזה היה גם היסוד שפעל בתור אלמנט חום על השבתאי הקדום ובו נבנו יסודותיו הראשונים של הגוף הפיסי האנושי.

אולם אל לכם לחשוב שישויות רוחיות כמו רוחות הרצון סיימו את עבודתן בשלב מסוים. גם אם ביצעו במובן מסוים את עבודתן העיקרית על השבתאי הקדום, הרי בעת מהלך ההתפתחות דרך השמש, הירח והאדמה הן המשיכו את עבודתן, כשהן נשארות בהקשר מסוים ביסוד המהותי שלמענו הקריבו את עצמן מלכתחילה. ראינו כי בתוך הוויית השמש הקדומה התעצב מחדש החום בכיוון ההתעבות, דהיינו כלפי מטה, לאויר. תהליך מעין זה, שביכולתנו לעקוב אחר מראית־העין החיצונית שלו כהתעבות החום לאויר, מהוה תהליך התעבות רק כמאיה, כאשליה. בהתעבות זו עצמה שוכנות אריגות וישויות רוחיות, נמצאת בה פעילות רוחית. מי שמבקש לחדור לבסיסם של הדברים חייב לשאול: מי בשורת ההירארכיות גרם לכך שמחומר החום הדליל, אם אבטא זאת כך, התקשה חומר האויר המעובה יותר? מי שחולל זאת היה לא אחר מאשר אותן רוחות הרצון עצמן, שהקריבו את חומר החום מתוך עצמן. נוכל לתפוס את פעילותן של רוחות הרצון בכך שנאמר: בזמן הוויית השבתאי הקדום הן הגיעו בהתפתחותן לידי כך שהיה באפשרותן לצקת את עצם הסובסטנציה שלהן בתור חום, להקריב אותה באופן חומרי ובכך להפוך אותה לאש של הקיום האלמנטרי של השבתאי הקדום. לאחר מכן הן הקשו את האש הזו לגז בזמן השמש הקדומה. אולם הן עצמן היו גם אלה שעיבו את הגז למים בהוויית הירח הקדום, ובעת הוויית האדמה הן המשיכו לעבות את המים ליסוד הארצי, למוצק. כאשר אנו מפנים כיום את המבט לעולם ורואים את המוצק, עלינו להבהיר לעצמנו כי במוצק זה פועלים כוחות שרק הם לבדם מסוגלים לגרום לכך שהמוצק הזה יתקיים, כוחות אשר באמצעות עצם ישותם זרמו כחום על השבתאי הקדום, ועיבו את הזרימה הזו יותר ויותר עד למוצק, אותו הן מחזיקות כעת במלוא העצמה. אם ברצוננו לדעת מי חולל זאת, כשאנו מכוונים את המבט מעבר למאיה של המוצק, עלינו לומר: מאחורי כל המופיע לפנינו בתור מוצק, פועלות ואורגות רוחות הרצון, הכתרים. רוחות הרצון קיימות איפוא עדיין גם בתוך הוויית האדמה. וכעת הבה נציב את הדברים שמספר לנו ספר בראשית באור חדש.

כשאנו שומעים כאן כי מה שמצוין בבראשית במילה בָּרָא הוא מעין פעילות של השתקעות חשיבתית של האלהים, עלינו לומר: אכן, האלהים יצרו שוב באמצעות השתקעותם, כאילו מתוך זיכרון, את שני מערכי הקיום שציינתי. אולם האלהים התנהלו בהקשר מסוים בדיוק כפי שאנו מתנהלים כשאנו יוצרים דבר כלשהו מן הזיכרון – כמובן שאנו עושים פעילות זו במישור נמוך בהרבה; ברצוני להשתמש בהשוואה בלבד. תארו לעצמכם אדם הנרדם בערב. עולם הרגשות והדימויים שלו שוקע מטה אל השכחה בעבור תודעתו הסובייקטיבית, והוא עובר למצב שינה. הבה נניח שהמחשבה האחרונה שהיתה ברשותו בערב היתה, לצורך העניין, מחשבה על ורד שעמד בקרבתו בעת שנרדם. מחשבה זו שוקעת מטה אל השכחה. בבוקר עולה המחשבה על הוֶרד וצצה שוב. אם הוֶרד עצמו לא היה נשאר, היתה עומדת כאן רק המחשבה הזו. הפרידו כעת בין שתי העובדות הללו. האחת היא העלאת הדימוי שלכם על הוֶרד בזיכרון, דימוי העשוי לעלות בנסיבות מסוימות גם אם הוֶרד עצמו נעלם, דהיינו – זוהי המחשבה, הזיכרון על הוֶרד. אולם אם הוֶרד עצמו נשאר, מגיע לקליטת החושים שלכם גם הוֶרד הממשי. זוהי העובדה השניה. אני מבקשכם להבחין גם בכל אשר צייָנו כהשתקעותם הקוסמית של האלהים, בשתי עובדות, המקבילות לאלו שתוארו כאן. כאשר מסופר לנו איפוא כי במומנט השלישי של התהוות האדמה מתרחשת השתקעות קוסמית, שהאלהים מפרידים את הנוזל מן המוצק, שהם מבודדים את המוצק ומציינים אותו כאדמה, עלינו להמחיש גם את השתקעותם הקוסמית של האלהים, שמחשבה זו שלהם מעוקרת מבחינה יצירתית; אולם במה שהופיע בפני השתקעותם עלינו לתאר את רוחות הרצון הפעילות, שיצרו כעת שוב את היסוד האובייקטיבי בעצם ישותן הממשית. כך פועלות ופעלו רוחות הרצון מן ההתחלה בכל היסוד הארצי הקיים סביבנו.

אתם מכירים כבר את הדימויים שמהם עולה כי בכל אשר מקיף אותנו כדבר הקרוב ביותר, אותו אנו תופסים לעתים כנחות ביותר, אנו פוגשים בנסיבות מסוימות ישויות גבוהות ונשגבות מאד. קל מאד וזול מאד לומר ביחס לכל המופיע לפנינו כמוצק: “כל זה אינו אלא חומר בעלמא!”, ולאחדים יש אולי התאווה לומר: “חוקר הרוח אינו צריך כלל לעסוק בכך! החומר אינו אלא קיום נחות! מה מעניין אותנו החומר? אנו חודרים מעבר לחומר אל הרוח!” אדם החושב כך אינו שם לב כי על הגורם שהוא ממעיט כל כך בערכו עבדו ישויות רוחיות גבוהות ונשגבות במשך עידנים לאינספור, כדי להביאו למצבו המוצק. לאמיתו של דבר צריכים היו רגשותינו, לו היו חשים באופן נורמלי, לחיות ביראת כבוד עמוקה כשהם חודרים מן החומר החיצוני, כביכול ממעטה האדמה האלמנטרי, אל היסוד שמעטה האדמה הזה הִקְשָה. רגשותינו צריכים לסגל לעצמם מתוך הערצה את יראת הכבוד הגבוהה ביותר כלפי הישויות הרוחיות הנשגבות שאנו מכנים רוחות הרצון, אשר בנו ביסוד הארצי הזה, בפעילות ארוכה, את הבסיס המוצק שעליו אנו צועדים ואותו אנו עצמנו נושאים בתוכנו כמרכיבים הארציים של גופנו הפיסי. רוחות הרצון הללו, הקרויות באזוטריקה הכריסטיאנית גם כתרים, בנו בשבילנו, או, מוטב לומר, עיבו בעבורנו לאמיתו של דבר את הבסיס הקרקעי המוצק שעליו אנו צועדים. האזוטריקנים שהעניקו את השמות למוצריהן של רוחות הרצון בהוויית האדמה שלנו, קראו לרוחות הללו כתרים (Throne שמשמעותו גם “מושבים”), משום שהן בנו בעבורנו את המושב שעליו אנו נתמכים בתור קרקע מוצקה, שעליה מתבסס כל קיום האדמה כמעין כיסא מוצק, ” “Thron הביטוי העתיק הזה משמר דבר־מה בעל ערך יוצא מן הכלל של יראת כבוד והערצה, העשוי לכבוש את כל רגשותינו.

כשאנו עולים כעת מן המוצק או הארצי שבקיום האלמנטרי אל המים, עלינו לומר: על היסוד הארצי נדרשת היתה עבודת עיבוי ארוכה מזו שנדרשה ליסוד המימיֽ משום כך נחפש גם את כוחות היסוד של המים בישויות מהירארכיה נמוכה יותר. באופן שבו פועלים המים בהיקף הסביבה שלנו כהוויה אלמנטרית, נדרשת לשם התעבותם רק פעילותן של רוחות החכמה, הקיריוטֵתֶס או השליטים, השלב הבא בהירארכיות. כך אנו רואים איפוא מאחורי הבסיס הקרקעי המוצק את רוחות הרצון, ומאחורי יסוד המים – לא המים הפיסיים, אלא הכוחות המעצבים את הנוזל – עלינו לראות את פעילותן של רוחות החכמה או הקיריוטֵתֶס. כאשר אנו עולים מעלה ליסוד האויר, אנו רואים בפעילות שם הירארכיה נמוכה בשלב אחד נוסף. גם באויר הנע בהיקף הסביבה שלנו – עד כמה שהוא נוצר בידי כוחות המצויים מאחוריו – עלינו לראות את זרימת הפעילות של רוחות מסוימות בסדר ההירארכי. כפי שבמים פועלות רוחות החכמה, כך פועלות באויר רוחות התנועה, הדינאמיס או העצמות, כפי שאנו רגילים לכנותן באזוטריקה הכריסטיאנית. וכאשר אנו עולים עד לחום, למצב הבא מבחינת דלילותו, אלו הן ישויות ההירארכיה הנמצאת שלב נוסף נמוך יותר, רוחות הצורה, האֶקסוּזִיאָיי, שעליהן אנו מדברים כבר מזה מספר ימים בתור האלהים. מצד שונה לגמרי אפיינו עד כה את רוחות הצורה בתור אלו שדגרו באלמנט החום. בעקבנו בסדר ההירארכי מרוחות הרצון ומטה דרך רוחות החכמה והתנועה, אנו מגיעים שוב לאלהים שלנו, לרוחות הצורה. רואים אתם כיצד הכל זורם בהתאמה, כאשר הדרך מובילה לנתיב הנכון.

נסו להיכנס מתוך רגשות ותחושות לכל מה שתואר כאן, ואז תאמרו: בבסיס כל אשר רואים החושים שלנו בהיקף, עומדת הוויה אלמנטרית, יסוד ארצי, אולם זהו יסוד ארצי שבו חיות במציאות רוחות הרצון. בבסיסו עומד אלמנט נוזלי, אולם בו חיות במציאות רוחות החכמה, בבסיסו הוא נמצא האויר, בו חיות במציאות רוחות התנועה, ויסוד חום שבו חיות במציאות רוחות הצורה, האלהים.

אל לנו לחשוב כי ביכולתנו להפריד את התחומים הללו בחדות זה מזה, שנוכל להציב ביניהם גבולות מוצקים. כל החיים הארציים שלנו מתבססים על כך שמים, אויר ומוצק פועלים זה בזה, כאשר החום חודר את כולם. אין בנמצא מוצק שאינו מצוי במצב חום כלשהו ואת החום אנו מוצאים גם בכל חומרי הקיום האחרים. לכן עלינו לומר: אנו מוצאים גם את פעולתם של האלהים, יסוד הכוח המהותי של אלמנט החום, בכל מקום. הוא נוצק לכל. גם אם הוא חייב כבסיס לפעולתו את רוחות הרצון, החכמה והתנועה, הרי שאלמנט החום הזה, התגלותן של רוחות הצורה, חודר בקיום האדמה את כל החומרים הנמוכים יותר של ההוויה. כך נמצא במוצק לא רק את הבסיס הממשי, כביכול, את גופן של רוחות הרצון, אלא נראה גוף זה של רוחות הרצון כשהוא חדור ונארג בידי האלהים עצמם, בידי רוחות הצורה.

וכעת ננסה למצוא בקיום החושים את הביטוי החיצוני לדברים שאמרנו זה עתה. תיארנו את האריגה אלו באלו של רוחות הרצון – הכתרים, ורוחות הצורה – האלהים, במישור העל־חושי. דבר זה מתרחש בעל-חושי. אולם כל העל־חושי מטיל את תמונת הצל שלו פנימה אל עולם החושים שלנו. כיצד מתואר הדבר? היסוד המהוה באופן ממשי כביכול את הגוף, את המהות של רוחות הרצון, הוא החומר המוצק. מה שנראה באופן הרגיל כחומר, כמַטֵרִיה, אינו אלא אשליה. הדימויים שבונים בני האדם על החומר הנם מאיה. במציאות, כאשר מתמסר הרואה הרוחי למישור שבו אמור החומר להיות מאוכלס ברוחות, אין הוא מגלה את הדימוי הדמיוני של החומר הפיסיקאלי, שכן זה אינו אלא חלום באספמיא. מושג החומר שעליו מדברת מה שמכונה הפיסיקה של פילוסופיית הטבע, אינו אלא דימוי, חלום ודמיון. אין פסול בכך כל עוד נשארים בו בתור מטבע לחישובים. אולם כאשר מאמינים שניתן למצוא בו דבר־מה מהותי כלשהו, נופלים לחלום. כך חולמת לאמיתו של דבר הפיסיקה כיום, כאשר היא מעלה את התיאוריות שלה על אודות החומר. היא מאשרת עובדות ומתארת עובדות ריאליות ומציאותיות כשהיא מתארת מה שהעין יכולה לראות ומה שניתן לקבוע בחישובים. אולם כשהיא מתחילה לבצע ספקולציות על אטומים, מולקולות וכן הלאה, שאינם צריכים להיות אלא דברים מסוימים השייכים קיום החומרי, באותו רגע היא מתחילה לטוות חלום קוסמי, שנוכל לומר עליו באמת שהוא דומה למה שמבשר פליקס באלדֶה בדרמת המסתורין שלנו, כשהוא מדבר על אדם המבקש לקנות דבר־מה ואומר: לא אשלם בעבורו בכסף מוצק; אני מבטיח לך כי אבנה דוקאטים מערפילית כלשהי, והיא תתעבה לדוקאטים! בהשוואה גסה זו אפשר להדגים את האשליה של התיאוריה הפיסיקאלית, המניחה בצורה שרירותית את יצירת כל מבנה העולם מערפילית קדומה, כאשר צרכי השקפת העולם, כפי שניתן לכנות זאת, משולמים במטבעות שהמדע שמח להוציא ממישור זה. כאשר מחשיבים את הקיום האטומי כפי שהוא נראה כיום, כדבר ריאלי, מדובר בפנטאזיה. כל עוד מתכוונים בכך לקיצורי דרך, למטבעות חישוב בעבור מה שמראים החושים, עומדים על קרקע ריאלית. אולם כאשר חודרים את קרקע החושים הזו, חייבים להתקדם לרוחי ומגיעים לישות ואריגה של חומר בסיסי, שאינו מהוה אלא את גופניותם של הכתרים החדורה בפעילותן של רוחות הצורה. כיצד מתבטא הדבר בעולם החושים שלנו ומהי ההשלכה שלו עליו?

כאן משתרע לפנינו החומר המוצק, אשר אינו חסר צורה בשום שלב. האמורפיות, חוסר הצורה, תתרחש רק אם כל הקיום, החותר לצורה, יתפורר ויותך. כל מה שאנו פוגשים בצורת קיום של אבק במבנה העולם, אינו בעל נטיה להיות אבק. זהו קיום שחוק, לחומר בתור שכזה יש נטיה לעצב את עצמו. כל המוצק נוטה להתגבש לכלל גבישים. כל המהוה חומר מוצק חותר לצורות גבישים, חותר לצורה. ביכולתנו לומר כי היסוד שניתן לציין כמהות הממשית של הכתרים ושל האלהים חודר אל תוך קיומנו הפיסי, כשהוא מבשר עצמו לפנינו בתור המוצק. מעצם העובדה שדבר מעין זה, הקיום החומרי, מגלה עצמו בתור מהותם של הכתרים, ומעצם העובדה שהוא מופיע כמעוצב, בכך שבסובסטנציית הבסיס הזו נוצרות תמיד צורות, הוא מגלה עצמו כהתגלות חיצונית של האלהים.

ועתה הביטו שוב בעושר הרוחני של הענקת השמות בזמנים קדומים. הרואה הרוחי הקדום אמר לעצמו: כשאנו מטילים מבט על היסוד החומרי, הוא מתגלה לנו במהותם של הכתרים, אולם זו חדורה ביסוד כוח מסוים, השואף להביא הכל לכלל צורה – ומכאן השם “רוחות הצורה”! בכל השמות הללו טמונים הרמזים למהות האמיתית המהוה את משמעותם. הפנו איפוא את המבט אל החתירה לעיצוב גבישים במרחב, ותקבלו בשלב נמוך יותר את אשר מתגלה באופן חיצוני בעיצוב הגבישים, את הכוחות הטווים ואורגים בסובסטנציית הכתרים בתור האלהים עצמם, בתור רוחות הצורה. כאן הם פעילים. הם רוקעים באלמנט החום שלהם מתוך הסובסטנציה חסרת הצורה של רוחות הרצון, את צורות הגבישים של סוגי האדמה והמתכות השונים. אלו הן הרוחות בפעילות החום שלהן, המהוה בה־בעת את היסוד יוצר־הצורה של הקיום.

אם אתם נוטלים את הדברים באורח זה, תתבוננו אל המהות והאריגה החיות העומדות בבסיס קיומנו. עלינו להתרגל לראות בכל אשר פוגש אותנו באופן חיצוני, מאיה או אשליה. אולם אל לנו להישאר בתיאוריה חסרת הערך האומרת “העולם החיצון הוא מאיה”. בכך לא התקדמנו במאומה. רק כאשר מסוגלים להתבונן במרכיבים הייחודיים של המאיה על מה שעומד באופן ממשי בבסיסם, רק אז מקבל משפט זה משמעות אמיתית, אז יש בו תועלת. כך אנו מרגילים עצמנו לראות בכל מה שקורה באופן חיצוני, בכל המקיף אותנו, דבר אשר בתור אשליה מהווה אמנם אמת, אולם נשאר בכל זאת בגדר אשליה. מראית־עין אינה אלא מראית־עין. בתור שכזו היא מהוה עובדה, אולם אין מבינים אותה אם נשארים במראית־העין שלה. ניתן לכבדה ולהעריכה גם בתור מראית־עין רק אם אין נשארים במראית־העין שלה.

לפי השקפתנו המופשטת הנוכחית הכל מעורבב זה בזה. הרואה הרוחי הקדום לא יכול היה להרשות זאת לעצמו. בעבורו לא היה זה כה נוח; הוא לא ראה בכל מקום את אותם כוחות טריביאליים שרואה הפיסיקאי בן זמננו, שאינו רק פיסיקאי אלא בו בזמן מתיימר להיות גם מטאורולוג, למשל. מי יטיל ספק בהתאם למושגים הפיסיקליים בני זמננו בכך שאותם כוחות הפועלים, נאמר, בקיום האלמנטרי במוצק, בנוזל, וכן הלאה, פעילים גם כאשר נוצרים העננים בהיקף האויר, כאשר המים נקבצים לעננים? אני יודע בוודאות שהפיסיקאי כיום אינו יכול לחשוב אחרת, שהוא מבקש בו בזמן להיות פיסיקאי וגם מטאורולוג, ושבעבורו יש לדברים אותה משמעות כשהוא מרחיב את אותם חוקים שהוא מחיל על היסוד האדמתי, גם על מבני מאסות המים המקיפים כעננים את אדמתנו.

לרואה הרוחי לא היה זה כה נוח. ברגע שחוזר אדם לבסיס הרוחי, אין הוא יכול לראות בַּכל אותו דבר עצמו. ישויות רוחיות שונות פעילות, נאמר, כאשר מתוך מישור רוחי כלשהו נוצר באופן ישיר על קרקע האדמה יסוד נוזלי, או כאשר בהיקף האדמה מתקבץ יסוד הגז, היסוד דמוי הלחות, לנוזל. כשאנו מסתכלים על היווצרות המים בהיקף האויר שלנו, לא יכול הרואה הרוחי לומר שהמים נוצרים שם באותו אופן שבו הם נוצרים על הקרקע, שהצורה המרחפת של המים נוצרת באותו אופן שבו מתעבים מים על קרקע האדמה עצמה. שכן במציאות נוטלות חלק במבני העננים ישויות אחרות מאלה שפועלות ביצירת המים על קרקע האדמה. הדברים שאמרתי כאן על השתתפות ההירארכיות בקיומנו האלמנטרי, מתייחסים רק לאדמה, מנקודת מרכז ומעלה, היכן שאנו עצמנו עומדים, אולם אותם כוחות עצמם אינם מתפשטים כדי ליצור, למשל, גם את העננים. כאן פועלות ישויות אחרות. פילוסופיית הטבע הנוצרת מתוך הפיסיקה בת־זמננו, יוצאת מעקרון יסוד פשוט מאד. היא מחפשת קודם כל חוקים פיסיקאליים, ואז טוענת כי הללו שולטים בכל הקיום. היא מתעלמת אז מכל השונויות במישורי ההוויה השונים. כאשר עושים זאת יוצאים מעקרון היסוד כי בלילה כל הפרות אפורות, ויהיו צבעיהן רבגוניים ככל שיהיו. אולם הדברים אינם זהים בכל מקום, אלא מיוצגים בצורה שונה מאד במישורים השונים.

מי שמביא לתודעתו באמצעות מחקר של ראיה רוחית, שבתוככי אדמתנו שולטים באלמנט הארצי הכתרים או רוחות הרצון, ביסוד המים רוחות החכמה, ביסוד האויר רוחות התנועה וביסוד החום האלהים, עולה בהדרגה להכרה שבהתקבצות העננים, באותה התהוות אופיינית בהיקף האדמה שלנו של מים מתוך המים דמויי־הגז, נמצאות בפעולה הישויות השייכות להירארכיה של הכרובים. אנו מסתכלים איפוא על המוצק שלנו, על מה שאנו מציינים כקיום האלמנטרי של האדמה, ורואים בו פעולה הדדית של האלהים עם הכתרים. אנו מכוונים את המבט מעלה ורואים כיצד בתצורות האויר, שבהן שולטות כמובן רוחות התנועה, נמצאים בפעולה הכרובים, כדי שהיסוד המימי העולה מתוך ממלכתן של רוחות החכמה יוכל להתקבץ לעננים. בהיקף האדמה שלנו שולטים הכרובים באותה מידה שהכתרים, רוחות החכמה ורוחות התנועה שולטים בתוככי ההוויה האלמנטרית של אדמתנו. וכאשר אנו רואים כעת את הטוויה והאריגה של מבני העננים הללו עצמם, כשאנו רואים את המסתתר בעומקם, המתבטא רק מפעם לפעם – אלו הם הרעמים והברקים הבוקעים מן העננים; גם זה אינו נוצר יש מאין. בבסיס פעולה זו עומדת, בעבור הרואה הרוחי, אריגתן של אותן רוחות בהירארכיות שאנו מציינים כשרפים. בזאת מצאנו את כל השלבים הספציפיים של ההירארכיות, כאשר אנו נשארים בממלכת האדמה שלנו ומגיעים עד להיקף הסמוך אליה.

כך אנו רואים במה שמופיע לפנינו באורח חושי את התוצאה הסופית, את ההתגלות של פעילות ההירארכיות. זוהי שטות מוחלטת לראות את הברקים המבזיקים מן העננים כפי שרואים הצתת גפרור. כוחות אחרים לגמרי שוררים כאשר מתוך החומר יוצא האלמנט השולט בברק – החשמל; כאן שולטים השרפים. כך אנו מוצאים את מכלול ההירארכיות גם בהיקף האדמה שלנו, כפי שביכולתנו למצאן בחוץ בקוסמוס. פעילותן של ההירארכיות הללו משתרעת גם על סביבתנו הבלתי אמצעית.

אם אתם עוברים כעת על בראשית בראותכם את כל השליטה והאריגה של התפתחות העולם כפי שהיא מסופרת לנו בספר זה, תמצאו שכל השלבים המקדימים שהתרחשו בשבתאי, בשמש ובירח הקדומים, מגיעים לידי שחזור, ובסופו של דבר מופיע האדם כנזר הבריאה. כך עלינו לתפוס את הסיפור הזה של “בראשית”, שכל הטוויה והאריגה של ההירארכיות משולבת במה שמתרחש בו, ושהכל מתעבה כביכול עד למוצר הסופי של הוויית האדמה, עד לאותה ישות על־חושית – שכן בתחילה זוהי עדיין ישות על־חושית – שאודותיה מסופר כי האלהים החליטו עליה בעת שאמרו: עתה נעשה לנו אדם! כאן הם שילבו יחד כל שיכלו לעשות בפרטים, לעבודה משותפת אחת. הם ארגו יחד את כל הפעילויות שהביאו לכאן משלבים מוקדמים יותר, כדי להביא בסופו של דבר ליצירת האדם.

את כל ההירארכיות הללו שקדמו לאדם, ואשר אנו מציינים כשרפים, כרובים וכתרים, כרוחות החכמה, התנועה והצורה, כארכאי או רוחות האישיות, כרוחות האש או הארכאנגלוי וכמלאכים, את כל הישויות הללו מצאנו בטווייתן ובנוכחותן בכל ההוויה הזו. בעקבנו אחר המאורעות שאודותם מספר לנו ספר בראשית עד לאותו נזר של הבריאה המופיע עם האדם במה שמכונה היום השישי – כשאנו מביאים בחשבון את כל הטוויה והאריגה של ההתפתחות הטרום־ אנושית – אנו מוצאים בתוכה את כל ההירארכיות השונות. וכל ההירארכיות הללו חייבות היו לעבוד יחד, כדי להכין את אשר הביא לבסוף להופעתו של האדם.

עלינו לומר איפוא שאצל אותו רואה רוחי או אותם רואים רוחיים שמהם נבע ספר בראשית, התקיימה ראיה רוחית שהראתה כי כל ההירארכיות שמנינו חייבות היו לפעול כבר בשלבי ההכנה של האדם. אולם היתה חייבת להיות להם מודעות גם על כך, שלשם יצירתו של האדם עצמו, למען הנזר הסופי של כל סדר ההירארכיות הזה, חייבת היתה לבוא עזרה מצד מסוים הנמצא, במובן מסוים, גבוה עוד יותר מכל ההירארכיות הללו. אנו מסתכלים איפוא מעל לשרפים אל ישות אלוהית שאינה ידועה בתחילה אלא רק מורגשת מראש. הבה נעקוב למשל אחר פעילותו של מרכיב כלשהו בסדר ההירארכי, פעילותם של האלהים. כל עוד לא הגיעו לידי ההחלטה להכתיר את עבודתם באמצעות בניית האדם, הם הגיעו לכך שפעילותם העצמית נעשתה בהרמוניה עם פעילותן של ההירארכיות עד לדרגת השרפים. אולם אז חייבת היתה להגיע אליהם עזרה מאותו צד שאליו אנו מרימים את מבטנו בהרגשה־מראש, העומד מעל לשרפים. כאשר ביקשו האלהים לכוון את פעילותם הבוראת מעלה אל אותם גבהים מסחררים, כדי שיוכלו לקבל עזרה מצד זה, חייב היה להופיע דבר־מה שאותו עלינו להבין בכל כובד משקלו. הם היו חייבים לגדול כביכול מעבר לעצמם. היה עליהם ללמוד לסגל לעצמם יכולת גדולה מזו שהיתה ברשותם בעבודת ההכנה בלבד. כדי להכתיר את העבודה בשלמות, כדי להביאה לידי סיום, חייבים היו האלהים להיות מסוגלים לפתח כוחות גבוהים עוד יותר מאלה שפיתחו בעבודת ההכנה. קבוצת האלהים חייבת היתה איפוא לגדול במובן מסוים מעבר לעצמה. הבה ננסה ליצור לעצמנו דימוי, כיצד עשוי להתרחש דבר מעין זה. ננסה לבנות לעצמנו מושג זה בצאתנו שוב מהתפתחות האדם.

כשאנו רואים את האדם נכנס לקיום כילד קטן מאד, אנו יודעים שלא התפתחה בו עדיין התודעה שאנו מציינים כתודעה אחידה. אפילו את ה”אני”, את איחוד התודעה, מסוגל הילד לבטא רק לאחר זמן מסוים. הוא מאגד לעצמו אז את חיי הנפש שלו לכלל אחידות התודעה. האדם גדל כאשר הוא מאגד ומרכז את הפעילויות השונות אשר בילד הקטן אינן מרוכזות עדיין. תפיסה מאוחדת זו באדם מהוה התפתחות־מעלה למצב גבוה יותר. בצורה דומה עלינו לחשוב על המשך התפתחותם של האלהים. אלה ביצעו פעילות מסוימת במשך התפתחות ההכנה לאדם. בכך שביצעו פעילות זו, למדו הם עצמם דבר־מה ותרמו להתעלותם לשלב גבוה יותר. הם רכשו כעת כקבוצה תודעה מאוחדת מסוימת; הם לא נשארו כביכול רק כקבוצה, אלא הפכו לאחד. ההפיכה לאחד היתה ממשית. מה שאנו מבטאים בנקודה זו חשוב בצורה בלתי רגילה. עד כאן יכולתי רק לומר לכם: כל אחד מהאלהים הבודדים היה בעל יכולת מסוימת. כל אחד יכול היה להביא דבר מסוים לתוצאה המשותפת, לתמונה המשותפת שעל־פיה ביקשו ליצור את האדם, ומה שהיווה האדם היה כאילו רק דימוי שבתוכו יכלו לעבוד בצוותא. בעבודת האלהים לא היה עדיין מאומה ריאלי. דבר ריאלי החל להתקיים רק כאשר יצרו את המוצר המשותף. אולם בעבודה זו עצמה הם התפתחו גבוה יותר ופיתחו את האיחוד שלהם לכדי מציאות, כך שעתה לא היו הם רק שבעה, אלא שהשבעה היו למכלול, ועתה אנו יכולים לדבר על אלוהות אחת המתגלה בשבעה אופנים. אלוהות זו רק נוצרה. היא זו שלקראתה עבדו האלהים.

את זאת יודע התנ”ך. התנ”ך מכיר את הדימוי, שהאלהים היוו לפני כן מעין מרכיב של קבוצה ואז ארגנו עצמם לאֶחָד; לפני כן הם עבדו כמרכיבים של קבוצה, ולאחר מכן כeונו מתוך אורגניזם משותף. את האיחוד הממשי הזה של האלהים, שבו כל אלהים בודד פעיל בתור מרכיב העובד כאיבר, אנו מציינים כ־יְהֹוָה אֱלהִים. כאן לפניכם כעת המושג של יהוה בדרך עמוקה יותר מכפי שהתאפשרה עד כה. זוהי הסיבה שהתנ”ך מדבר בתחילת סיפורו רק על אלהים, ומתחיל לדבר על יהוה־אלהים רק במקום שבו האלהים עצמם התקדמו לשלב גבוה יותר, לאחדות. זוהי הסיבה העמוקה מדוע בסיום עבודת הבריאה מופיע לפתע השם יהוה. כאן אתם רואים כיצד חייבים לחדור למקורות אוקולטיים אם מבקשים להבין דבר מעין זה.

מה עשו מפרשי התנ”ך של המאה התשע־עשרה? ממכלול העובדות שתיארתי כעת מתוך מקורות אוקולטיים, עשו המפרשים את הדבר הבא. הם אמרו: אם כן, כאן מופיע במקום מסוים השם אלהים, ובמקום אחר השם יהוה. כמובן שהדבר מספק את ההוכחה לכך ששני המסמכים נבעו משתי מסורות רליגיוזיות שונות, ויש להבחין בין מה שהועבר מעם שעבד את אלהים, לבין מה שהועבר מעם שעבד את יהוה. ואותו אדם שכתב את סיפור הבריאה כפי שהוא מונח לפנינו, הכניס יחדיו את שני השמות – אלהים ויהוה־אלהים – וכך יש לנו מסמך אחד שבו נמצא השם אלהים, ומסמך אחר שבו נמצא השם יהוה. חייבים להפריד שוב את שני המסמכים הללו! הדברים הגיעו במחקרים הללו עד כדי כך, שיש לנו כיום מה שמכונה ספרי התנ”ך של הקשת בענן, שבהם כל מה שנטען כי הגיע מצד אחד נדפס באותיות כחולות וכל מה שאמור היה להגיע מן הצד האחר נדפס באותיות אדומות. ספרי תנ”ך כאלה קיימים כבר. חבל רק שחייבים אז לעתים להפריד בין הדברים כך, שתחילת המשפט מודפסת בכחול והמשכו באדום, משום שתחילת המשפט נבעה מעם מסוים והמשכו מעם אחר! יש להתפלא רק כי המשפטים העיקריים והמשפטים המשניים מתאימים יחד בדרך כה מופלאה, עד שרק תחבולן כלשהו היה חייב להגיע כדי לחבר בין שתי המסורות. פרשנים אלה של המאה שלנו משקיעים חריצות רבה, ואם מכירים את העניינים, ניתן לומר שייתכן כי בשום מחקר של מדעי הטבע או מחקר היסטורי לא הושקעה חריצות רבה כל כך כמו בפירושים התיאולוגיים של המאה התשע־עשרה, הממלאים אותנו בתוגה עמוקה ובתחושה טראגית עמוקה. מה שמספרת האנושות על המישור הרוחי ביותר איבד את הקשר עם המקורות הרוחיים. הרי זה כאילו ביקש מישהו לומר: אכן, אנו רואים סגנון שונה לגמרי בחלק השני של “פאוסט”, במקום בו מדבר אריאל, בהשוואה למשפטים הבוטים בחלקו הראשון. לא ייתכן ששני החלקים נכתבו בידי אותו אדם, ולכן גיתה חייב היה להיות דמות מיתית. היבול של עבודה עצומה ושקידה מתמסרת באמצעות ההפרדה של מקורות אוקולטיים עומד באופן טראגי באמת על אותה קרקע שעליה עומד אדם שמתכחש לגיתה, משום שאינו יכול לחשוב כי שני דברים שונים כל כך כמו סגנונו של החלק הראשון של “פאוסט” וזה של חלקו השני, יכלו להיכתב בידי אותו אדם עצמו. אנו רואים כאן אפקט טראגי עמוק של החיים האנושיים. אנו רואים כיצד מתעוררת הנחיצות לכוון את הנפשות אל מקורות החיים הספיריטואליים. הכרת־רוח אפשרית רק כאשר יחפשו בני האדם שוב את הרוח החיה. הם יחפשו אותה שוב, שכן הדבר קשור לדחף של הנפש האנושית שאינו ניתן להתנגדות. ועל הביטחון שדחף זה של הנפש האנושית קיים, שלבם של בני האדם חותר לחפש שוב את הקשר עם המקורות הרוחיים, להבנה של הבסיס הממשי של מסמכים רליגיוזיים, על כך מתבסס למעשה כל כוח המסוגל לחדור אותנו על הקרקע האנתרופוסופית. נחדיר עצמנו בביטחון זה, ואז נקטוף את הפירות האמיתיים במישור זה, האמור להוביל אותנו אל תוך החיים הרוחיים.