בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 05

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

 

רודולף שטיינר

10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

 

הרצאה חמישית מינכן, 21 באוגוסט  1910

 אור וחושך, יום ולילה

אם נסתכל פעם נוספת לאחור על מה שגילינו כתיאור של המומנט הראשון בהוויית האדמה, יישארו עדיין מספר דברים בלתי ברורים. לאחר הדברים שראינו כעת כשהם מסודרים על בוריים, מסתבר שעלינו לחפש במינוחים המילוליים של ספר בראשית הרבה יותר מכפי שנותן לנו תרגום התנ"ך הרגיל.

אמש הצבענו על כך שהמילה יוֹםאינה מהוה את אותו מונח זמן מופשט שאנו מציינים בתור "יום", אלא שבמילה זו נרמז על ממשות, דהיינו על אותן ישויות שאנו מציינים בסדר ההירארכיות כרוחות האישיות, רוחות הזמן או הארכאי. התובנה הנשמעת כאן לעתים קרובות, כי מאחורי האריגה והחיים הללו של ההוויה האלמנטרית המתוארת בספר בראשית עלינו לראות בַכּל מהות נפשית־רוחית, תובנה זו עלינו לקחת במקרה זה עמוק אף יותר מכפי שעשינו עד כה. מאחורי דברים נוספים המופיעים לפנינו בבראשית, עלינו לראות לא הפשטות ריקות אלא דברים מהותיים. קל לנו לראות ישויות מהותיות כשנאמר רוּחַ אֱלהִים. אולם אם נבקש לגלות את מובנה של המסורת העתיקה, עלינו לחפש בביטויים אלו ישויות מהותיות לא רק היכן שהלך־הנפש בן זמננו נוטה לראות ישויות מהותיות; עלינו לחפש אחר עקבותיהן של ישויות מהותיות אלו בכל מקום. כך לא יופיע הדבר כבלתי מוצדק, אם נציב את השאלה: כיצד עלינו לטפל במה שמסתתר למשל מאחורי הביטוי "והרחישה הפנימית היתה תוהו ובוהו", כפי שאפיינתי זאת לפניכם, "וחושך היה על פני ההוויה החומרית האלמנטרית"? האם גם מאחורי מה שמצוין כאן ב"חושך" עלינו לראות ממשות? לא נוכל להבין כלל את ספר בראשית אם לא נענה על שאלות מסוג זה. כפי שמאחורי כל המופיע בהוויה האלמנטרית כיסוד פוזיטיבי כביכול, כאור, אויר, מים, אדמה, חום – כפי שבכל אלה עלינו לראות התגלויות של יסוד רוחי, ייתכן שגם בביטויים הנגטיביים יותר עלינו לראות רק התגלויות חיצוניות של גורם מהותי ברמה עמוקה הרבה יותר.

כדי לחדור אל מאחורי הדברים, יהיה נחוץ לחזור שוב למהלך השתלשלות ההוויה הפלנטרית שלנו. אמרנו לעתים קרובות כי את השבתאי הקדום עלינו לראות כהוויה המורכבת מחום טהור, כי במעבר להוויית השמש הקדומה התרחשה מצד אחד ההתעבות לצורת גז או אויר, ומצד שני התרחש מעין דילול לכיוון אתרי יותר, לאתר האור. ראינו כיצד מופיע מעין שחזור של מצב אתר האור הזה היכן שמהדהדות המילים: "ויאמר אלהים יהי אור! ויהי אור."

נוכל לשאול כעת: האם החושך נתהווה שם מעצמו, או שגם מאחוריו מסתתרות ישויות רוחיות מהותיות? אם תקראו את הפרק המתאים ב"מדע הנסתר", תתבלט לכם עובדה חשובה עד מאד לתפיסת כל ההוויה – זוהי העובדה שבכל שלב התפתחות נשארות ישויות מסוימות מאחור. רק מספר מסוים של ישויות מגיע למטרתן. המחשתי זאת לעתים קרובות מהיבט דרמטי בהשוואה הבנאלית: לא רק בבתי הספר שלנו מתעוררת אצל ההורים דאגה להצלחת ילדיהם, אלא שלמעשה גם בהוויה הקוסמית נשארות ישויות מסוימות בשלב קודם ואינן מגיעות, כביכול, למטרה היעודה. כך איפוא עלינו לומר כי ישויות מסוימות לא הגיעו בהתפתחות השבתאי הקדום ליעד ההתפתחות המהותי; הן נותרו מאחור, וכשהגיעה הוויית השמש הקדומה הן נשארו לעמוד בהקשר מסוים במצב שבּתָאִי.

מה היה סימן ההיכר של הישויות הללו, שנשארו למעשה ישויות שבתאי, על השמש הקדומה? הן ניכרו קודם כל בכך שלא היה באפשרותן להגיע למהותה היסודית של הוויית השמש, לטבע האור. אולם מאחר שהתקיימו שם בכל זאת, הרי שלתוך הוויית השמש הקדומה הזו, שאותה תיארתי לכם כאריגה הדדית של אור, חום ואויר, היה לצד האור, כאילו הותז לתוכו, החושך האורג בתוך עצמו. חושך זה היה הביטוי של הישויות שנשארו בשלב השבתאי, באותה מידה שהאור האורג היה הביטוי לאותן ישויות שהגיעו לשלב השמש הקדומה בדרך הרגילה. כך, בראיה מבחוץ, ארגו אלה באלה בהווייתה החיצונית של השמש ישויות שבתאי שנשארו מאחור וישויות שמש שהתקדמו בדרך הנכונה. בהתבוננות פנימית ארגו הישויות הללו אלו באלו ובהתבוננות חיצונית הן ניכרו כאור וחושך, כפעולה זה בזה של אור וחושך. אם אנו מסתכלים איפוא על האור עלינו לומר כי הוא מהוה את התגלותן של הישויות שהתקדמו עד להוויית השמש. אם אנו מסתכלים על החושך, הוא מייצג לנו ביטוי חיצוני של הישויות שנשארו בשלב השבתאי הקדום.

בידענו זאת נוכל לצפות כעת כי גם בשחזור הוויות השבתאי והשמש הקדומים בהתפתחות האדמה, יופיעו מחדש היחסים הללו בין הישויות המתקדמות לישויות שנותרו מאחור. ומאחר שהישויות שנשארו במצב שבתאי הקדום מייצגות שלבי התפתחות מוקדמים, הן יכלו גם בשחזור להופיע מוקדם יותר מהאור. משום כך אנו רואים בצורה נכונה ביותר, כי ממש במשפט הראשון בבראשית מסופר לנו כיצד שלט החושך מעל למאסות האלמנטריות. זהו השחזור של קיום השבתאי, אולם זהו קיום שבתאי שנשאר מאחור. היסוד האחר, הוויית השמש, צריך להמתין; הוא מופיע לאחר מכן, באותה נקודת זמן המצוינת במילים "ויהי אור". גם בבראשית אנו פוגשים איפוא את השחזור הזה בדרך מדויקת לחלוטין. אם ברצוננו להבין בכלל את הקיום, חייב להיות ברור לנו כי גורם שמופיע בשלב מוקדם כלשהו אינו מתקיים ואחר כך נעלם. המציאות היא שאמנם תמיד מופיע דבר חדש, אולם לצד החדש ממשיך להתקיים הישן ופועל אל תוך החדש. כך גם כיום בהוויית האדמה יש לנו שני שלבי התפתחות שנוכל לציין כיחסים של אור וחושך. אור וחושך חודרים ופועלים בהוויה שלנו. כאן מגיעים לפרק גורלי באמת בעבור ההווה.

איני יודע כמה מכם יודעים כי מזה שלוש־עשרה שנה אני מנסה שוב ושוב להראות, איזו משמעות עמוקה ואיזה ערך פנימי יש לתורת הצבעים של גיתה. כמובן, מי שמגן כיום על תורת הצבעים של גיתה חייב להיות מודע לכך שלא יזכה לאוזן קשבת מצד בני דורו, שכן אלו שהיו מסוגלים באמצעות הכרה פיסיקאלית להבין מה נאמר למעשה כאשר מדברים על תורת הצבעים של גיתה, לחלוטין אינם בשלים להבין את מהותה של תורה זו. הפנטאזיות הפיסיקאליות שלהם על תנודות האתר וכיוצא באלה, אינן מסוגלות כיום לחלוטין להבין את גרעין המהות של תורת הצבעים של גיתה. כאן חייבים להמתין פשוט כמה עשורים. מי שמדבר על הדברים הללו יודע זאת. האחרים – וסלחו לי על מה שאומר – שאולי מתוך האוקולטיזם או האנתרופוסופיה רכשו בשלות להבין את מהותה של תורת הצבעים של גיתה, יודעים מעט מדי על הפיסיקה מכדי שיוכלו לדבר בצורה עניינית על הדברים הללו. כיום לא קיימת איפוא קרקע אמיתית לעניינים אלו. בבסיס תכולתה של תורת הצבעים של גיתה עומד סוד הפעולה ההדדית של האור והחושך כשתי מהויות יסודיות קוטביות בעולם. מה שנחשב כיום באופן דמיוני כמושג של החומר, כפי שהוא מוצג כיום, אינו קיים אלא מהוה אשליה; בכל אשר מופיע הניגוד הקוטבי של האור מסתתרת מהות רוחית־נפשית – החושך. במציאות המושג הפיסיקאלי על החומר אינו אלא פנטאזיה. במישורי החלל, היכן שהפיסיקה טוענת שיש לחפש את הגורם שפלט את החומר, אין קיימת במציאות אלא דרגה מסוימת של חושך. תוכן החלל החשוך הזה מלא במהויות רוחיות הקרובות למה שהוגדר כבר בספר בראשית, היכן שמכלול המאסה של הנפשי־רוחי הזה מאופיינת בחושך, והיכן שנאמר כי החושך הזה ריחף מעל להוויה האלמנטרית. כל הדברים הללו עמוקים הרבה יותר מכפי שמדעי הטבע בני זמננו חולמים. כאשר מדובר על חושך בבראשית, מדובר איפוא על התגלותן של ישויות שנשארו בשלב השבתאי, וכאשר מדובר על אור מדובר על התגלות של הישויות המתקדמות. הן פועלות ואורגות אלו באלו.

אמש הפנינו את תשומת הלב לעובדה שקווי היסוד, הקווים הגדולים כביכול של ההתפתחות, הותוו בידי אותן ישויות שהצבנו בדרגת האֶקסוּזִיאָיי, בדרגת רוחות הצורה, ואלו התוו גם את הקווים הגדולים של פעילויות האור. עוד ראינו שהן הציבו כמשרתותיהן, כביכול, את רוחות האישיות, ומאחורי הביטוי יוֹםיש לראות ישות מדרגת הארכאי שהוצבה בידי האלהים, תחת פקודתם של האלהים. אנו רשאים גם להניח כי כפי שמהצד החיובי, כביכול, פעילוֹת המשרתות הללו של האלהים, רוחות האישיות המצוינות בתור יום, כך מילאו תפקיד לעומתן ישויות רוחיות שנשארו מאחור, הפועלות באמצעות החושך. אכן, עלינו לומר כי החושך מהוה דבר־מה שהאלהים פגשו, בעוד שאת האור הם הגו. כאשר הם הגו בהשתקעותם את שני המערכים מתוך השארית שנותרה מן ההוויה הישנה, הרי שבתוכם נטווה החושך כביטוי לישויות שנשארו מאחור; את האור הם תרמו. אך כפי שהציבו האלהים כביכול מתוך האור את אותן ישויות הנקראות יום, כך נתהוו גם מן החושך ישויות באותו שלב עצמו – אלא שהן נשארו בשלב הוויה קודם. נוכל איפוא לקבוע כי לעומת האלהים התייצב מצד אחד כל אשר התגלה כחושך. כעת עלינו לשאול: אלו ישויות התייצבו כנגד המשרתות הישירות של האור, הארכאי – הנקראות יום – בתור ישויות מקבילות שנותרו מאחור?

כדי לא ליפול לאי־הבנה טוב יהיה אם נענה לפני כן על שאלה אחרת, והיא, האם עלינו לראות תמיד בישויות הללו שנותרו מאחור גורם של רוע, גורם בלתי מוצדק בהקשרים הקוסמיים. אדם אבסטרקטי, הנאחז רק במושגים, עלול להגיע בקלות לכך שיתרגז על הישויות שנותרו מאחור, או שהוא עשוי להיקלע להלך נפש של רחמים על אותן ישויות מסכנות שנותרו מאחור. כל אלה תחושות ומושגים שאיננו צריכים לטפח כלפי הדברים המהותיים הגדולים הללו ביקום. אם נעשה זאת ניכשל. עלינו לעורר לפני הנפש, לעומת זאת, שכל מה שקורה – אם הישויות הגיעו ליעדן או אם נשארו בשלב מוקדם יותר של ההתפתחות – כל זה קורה מתוך החכמה הקוסמית, ויש משמעות לעובדה שישויות נשארות מאחור בשלב מסוים. כאשר ישויות נשארות מאחור, יש להישארות זו משמעות משלה במכלול כולו, באותה מידה שבה יש משמעות לישויות שהשיגו את מטרתן. במילים אחרות, עלינו להבין שתפקידים מסוימים אינם יכולים בשום פנים להיעשות בידי הישויות המתקדמות, ולביצועם דרושות ישויות שנשארו בשלב קודם. בהישארותן מאחור הן נמצאות במקומן הנכון. אפשר לומר בהשוואה לכך: מה היה קורה עם עולם האדם, לוּ כל אלה שאמורים להיות מורים לזאטוטים היו פרופסורים באוניברסיטה? אלה שלא הפכו לפרופסורים באוניברסיטה נמצאים במקומותיהם בצורה טובה בהרבה מאלה שהתקדמו. סביר להניח כי הפרופסורים עשויים לשמש פדגוגים מאד בלתי מתאימים לילדים בגיל שבע, שמונה, תשע או עשר! כך הדבר גם בהקשרים הקוסמיים. אלו שהשיגו את יעדם יהיו ממש בלתי מתאימים למשימות מסוימות בקוסמוס. למשימות הללו חייבים למלא את מקומם האחרים, עליהם נוכל לומר באותה מידה של צדק כי נשארו מאחור מתוך ויתור. וכפי שרוחות האישיות המתקדמות, ה־יָמִים, הוצבו במקומן בידי האלהים, כך שימשו אותן רוחות אישיות שהתגלו לא באמצעות האור אלא באמצעות החושך, להכנסת הסדר והחוקיות אל הוויית האדמה שלנו. הן הועמדו במקומן הנכון, כדי לתרום את תרומתן בדרך המתאימה למערכת החוקים של הווייתנו.

עד כמה חשוב הדבר, נוכל להבין מתוך התבוננות הנלקחת מהווייתנו הנוכחית הרגילה. האור שעליו מדבר ספר בראשית אינו האור שניתן לראותו בעיניים הפיסיות החיצוניות. האחרון הוא רק ביטוי מאוחר של האור שעליו מדובר בספר בראשית. באותה מידה מה שאנו מציינים בתור חושך, השורר סביבנו בלילה כאשר השמש אינה נראית, גם הוא ביטוי פיסי מאוחר של מה שמצוין ב"בראשית" כחושך. אם נשאל כעת האם יש משמעות מסוימת בעבור בני האדם לאור היום הפיסי הזה, כפי שאנו רואים אותו כיום, הרי איש מכם לא יטיל ספק בחשיבותו של האור הזה לישות האנושית, כמו גם לישויות אחרות. קחו, דרך משל, את הצמחים: אם תשללו מהם את האור, יתנוונו. האור מהוה אלמנט חיים לכל החי על האדמה. האור נחוץ איפוא גם לבני האדם, בכל הנוגע לקיום הגופני החיצוני.

אולם לא רק האור; יש דבר־מה נחוץ נוסף. כדי ללמוד להכיר את הגורם הנוסף הזה, עלינו לתפוס את המצבים המתחלפים של עירות ושינה בכל הנוגע לגופנו הפיסי והאתרי. מה פירושה של העירות, בהבנת משמעותה העמוקה יותר? מה אנו עושים כבני אדם כאשר אנו ערים? למעשה פעילות הנפש שלנו, כל אשר אנו מפתחים בעולם הדימויים שלנו, בעולם התחושות והרגשות שלנו, באמוציות העולות ויורדות שלנו, בקצרה, כל המתרחש באריגה זו של כוחות בגוף האסטרלי שלנו, כל זה מהוה ניצול מתמשך של גופנו הפיסי במשך חיי היום הערים. זוהי אמת אוקולטית עתיקה, שאליה מגיעה כבר אפילו הפיסיולוגיה הרגילה אם היא רק מפענחת נכונה את ממצאיה. החיים הפנימיים שהנפש מפתחת מנצלים ומְכַלים במצב העירות כל הזמן את כוחותיו של הגוף הפיסי החיצוני, אשר יסודות התפתחותו הראשונית הונחו במשך מצב השבתאי הקדום.

שונים לגמרי הם חייו של הגוף הפיסי הזה בעת מצב השינה, כאשר הגוף האסטרלי עם חייו הפנימיים העולים ויורדים נמצא מחוצה לו. כפי שבחיי העירות ביום מתקיימים ניצול, וניתן לומר אף הריסה של כוחות הגוף הפיסי, כך מהווים חיי השינה שיקום מתמיד, צבירת כוחות ובניה. עלינו להבחין איפוא בגופנו הפיסי ובגופנו האתרי בתהליכי הרס ובתהליכי בניה: תהליכי ההרס מתרחשים במשך חיי העירות ביום ותהליכי הבניה מתבצעים בחיי השינה. אולם כל הקורה במרחב אינו עומד כשלעצמו בעולם, אלא נמצא בקשר עם מכלול ההוויה. אם אנו תופסים את תהליכי ההרס המתרחשים בגופנו הפיסי מן היקיצה עד להירדמות, איננו יכולים לראותם כאילו התרחשותם מבודדת בגבולות עורנו; הם קשורים בצורה הדוקה לתהליכים הקוסמיים. זהו רק המשך של מה שזרם אל תוכנו מבחוץ, כך שבמשך חיי היום הערים אנו נמצאים בקשר עם כוחות הורסים של היקום, בעוד שבשנת הלילה אנו קשורים לכוחות בונים של היקום.

הריסה זו של גופנו הפיסי, המתרחשת במשך עירות היום, לא יכלה להתקיים בהוויית השבתאי הקדום. לו היתה מתרחשת כבר על השבתאי הקדום, לא מסוגל היה אף אחד לבנות את יסודותיו של גופנו הפיסי, שכן לא ניתן כמובן לבנות מאומה כאשר מתחילים להרוס. פעילות השבתאי חייבת היתה להיות פעילות בונה לגבי גופנו. פעילות זו הובטחה במשך הוויית השבתאי. תהליכי ההרס בגופנו מתבצעים דווקא במשך היום, בעת זרימת האור; אולם האור לא התקיים עדיין בזמן השבתאי הקדום, ולכן היתה פעילותו של השבתאי על גופנו בגדר פעילות בונה. פעילות בונה זו היתה חייבת להישמר לפחות למשך זמן מה, גם כאשר מאוחר יותר, בזמן השמש הקדומה, נוסף האור. דבר זה יכול היה להתחולל רק בכך שנשארו מאחור ישויות שבתאי, שדאגו לבניה. אתם רואים איפוא כי בהתפתחות הקוסמית היה נחוץ שישויות השבתאי יישארו מאחור, כדי שכאשר מתקיים האור, ידאגו לבנייתו של הגוף הפיסי ההרוס. כך חייבות להשתלב בקיומנו ישויות השבתאי שנשארו מאחור. בלעדיהן היינו חשופים להרס בלבד. חייב להיות ברשותנו מצב מתחלף, פעולה הדדית של ישויות שמש וישויות שבתאי, של ישויות אור וישויות חושך. אם איפוא אמורה היתה פעילותן של ישויות האור להיות מונחית בדרך הנכונה בידי האלהים, כי אז היה עליהם לשלב בעבודתן באופן סדיר את עבודתן של ישויות האפלה, ישויות החושך. בפעילות הקוסמית אין כל אפשרות קיום אם לא נארגים כוחות אפלה אל כוחות האור. בשילוב אלו באלו, כאילו באריגת רשת של כוחות אור וכוחות אפלה, נעוץ סוד של ההוויה הקוסמית, של האלכימיה הקוסמית. בסוד זה נוגעים במקום שבו בדרמה הרוזנקרויצריתעולה יוהאנס תומאסיוס אל הדוואכן, ובו חברתה של מריה, אסטריד, מקבלת את המשימה לטוות את כוח האפלה אל תוך כוח האור. במשפטים הללו בשיחתה של מריה עם שלוש חברותיה מצויים אינספור סודות קוסמיים, שאפשר ללמדם במשך זמן ארוך ביותר.

יש לזכור איפוא היטב, שכאשר אנו מתבוננים בקיומנו הנוכחי, עלינו לראות בפעולה ההדדית הזו כביכול של כוחות אור שמשיים וכוחות אפלה שבתאיים נחיצות של קיומנו. כאשר הציבו איפוא האלהים את רוחות האישיות כישויות הכפופות להם, האחראיות על האריגה של כוחות האור, על אותה עבודה המתבצעת על האדם או על ישויות האדמה בכלל בזמן השפעת האור – הם היו חייבים לצרף אליהן בתור עמיתותיהן את הישויות השבתאיות שנשארו מאחור. הם היו חייבים לבסס את כל העבודה על היקום, כשילוב של ישויות הארכאי שהתקדמו בצורה נכונה עם אלה שנותרו מאחור. הארכאי שנשארו מאחור פעלו בחושך; לכן הציבו האלהים, בביטוי טריביאלי, לא רק את הישויות המצוינות במילה יוֹם, אלא הציבו לעומתן את אותן ישויות שפעלו בכוחות האפלה. הדבר מתבטא בתיאור ריאלי להפליא של העובדות: והאלהים קראו לאלה שארגו כישויות אור, יוֹם, ולאלו שארגו בחושך קראו לָיְלָה. אין זה הלילה המופשט שלנו, אלא ישויות ארכאי שבתאיות, שבאותו זמן לא התקדמו עד לשלב השמש, והן אלו הפועלות בנו עדיין כיום בזמן שנת הלילה, בעת שהן פועלות על גופנו הפיסי והאתרי בתור כוחות בונים. הביטוי מלא הסוד הזה הנמצא כאן, לילה, שמעורר כל מיני תמונות מיתולוגיות, אינו הלילה המופשט שלנו, וגם לא מושג האמור להעלות אסוציאציות מיתולוגיות. הוא אינו אלא השם בעבור הארכאי שנשארו מאחור, אלה שעבודתם קשורה וכרוכה עם זו של הארכאי המתקדמים.

לכן נאמר לנו במקום המתאים בספר בראשית: האלהים התוו את הקווים הגדולים של ההוויה; לעבודה הזוטרה יותר הם הציבו את הארכאי המתקדמים, וכעוזרים להם הציבו את אלה שמתוך ויתור נשארו מאחור בשלב השבתאי, כדי לאפשר את היווצרות ההוויה. כך איפוא יש לנו יוֹםו־לָיְלָהכשתי קבוצות הישויות הקוטביות שהיו עוזרות האלהים, ואשר עמדו בדרגה של רוחות הזמן, רוחות האישיות. אנו רואים את הקיום נארג מתוך רוחות הצורה ורוחות האישיות, מישויות שהתקדמו ומישויות שנותרו מאחור משתי הדרגות הללו.

אם ברשותנו כעת תשובה מסַפּקת לשאלה זו על התיאור – מאחורי הדברים הללו עומדים עוד אינספור פרטים נוספים – נוכל להעלות כעת שאלה נוספת, והיא נמצאת בקצה הלשון אצל כל אחד מכם: מה קורה עם שאר ההירארכיות? אנו מבחינים בין ההירארכיות, ברדתנו מטה מרוחות הצורה, קודם כל את הארכאי, רוחות האישיות, ובהמשך את אלו המכונים ארכאנגלוי, רוחות האש. האם ספר בראשית אינו מדבר עליהן? הבה נבהיר לעצמנו מה קורה עם רוחות האש הללו. אנו יודעים כי בזמן הוויית השמש הקדומה הן הגיעו לשלב האנושי שלהן. מאז הן התקדמו דרך הוויית הירח עד לאדמה. אלו הן הישויות הקשורות בדרך אינטימית יותר עם היסוד שניתן לכנות היסוד השמשי, שכן בזמן השמש הקדומה הן היו בשלב האנושי שלהן. כאשר נוצרה על הירח הקדום הנחיצות שהיסוד השמשי ייפרד מן הארצי, זה שהיווה באותו זמן את יסוד הירח, הרי שבאופן טבעי הישויות הללו – שעברו את השלב החשוב ביותר שלהן על השמש והיו קשורות כביכול באופן טבעי עם היסוד השמשי – נשארו מאוחדות גם כאן עם יסוד השמש. כאשר היסוד הירחי – היסוד הארצי המאוחר יותר – נפרד איפוא מן השמש, לא נשארו הישויות הללו קשורות עם היסוד הארצי או הירחי שנפרד, אלא עם יסוד השמש. אלו הן הישויות שפעלו בעיקר מבחוץ על היסוד הארצי הזה.

הצבעתי לפניכם כבר כי בהתפתחות מן השבתאי לשמש נוצרו הצמחים בתור השלב הגבוה ביותר. בעלי החיים, אלה שניחנו בחיים פנימיים, יכלו להיווצר רק כאשר הופיעה היפרדות או התפצלות. לכן רק בזמן הוויית הירח יכול היה להיווצר דבר כלשהו בעל אופי של בעלי חיים. כאן חייבת היתה להופיע השפעה מבחוץ. עד יום הבריאה השלישי לא מסופר לנו בבראשית כי גורם כלשהו פעל מבחוץ. משמעות רבה נעוצה, בדיוק במעבר ממה שמכונה היום השלישי ליום הרביעי, בעובדה שכוחות האור, ישויות האור, החלו להשפיע מבחוץ – כלומר, בדומה לאופן שבו זרחה השמש על הירח מבחוץ בתקופת הירח הקדום, זרחו כעת השמש והירח על האדמה מבחוץ. בכך נאמר לא פחות מכך שעד לרגע זה יכלו להשפיע כל הכוחות המצויים ביסוד האדמתי עצמו. עד לכאן יכול היה להגיע לידי שחזור כל אשר ייצג שלבים קודמים; בתור חדש יכול היה להיווצר הגורם שכוחותיו המרכזיים מצויים בישות האדמה. כך ראינו אמש כיצד שוחזר מצב החום ברוח אלהים שדגרה על פני המים, כיצד שוחזר האור במומנט המצוין במילים "ויהי אור", ומצב אתר הצליל שוחזר כאשר בקע אתר הצליל הזה והפריד את העליון מהתחתון. דבר זה מתואר בתיאור המצוין בדרך כלל בתור היום השני. לאחר מכן ראינו כיצד בקע אתר החיים ביום השלישי, כיצד הגיח מתוך האדמה, מתוך המצב החדש, כל אשר יכול להתחולל באמצעות אתר החיים, הירק הפורץ ועולה. אולם על מנת שאלמנט חייתי יוכל לתפוס את מקומו על אדמתנו, חייבת להגיע לשחזור מה שניתן לכנות זריחה מבחוץ, השפעת כוחות מבחוץ. לכן, באופן עובדתי לחלוטין, לא מספר לנו ספר בראשית מאומה על ישות כלשהי בעלת אופי חייתי, כל עוד לא סיפר לנו על הכוחות הפועלים על האדמה מן החלל הקוסמי. הוא מספר לנו רק על הצמחים. כל הישויות הנכללות במבנה האדמה היו בשלב של צמחיות. היסוד החייתי יכול היה להתחיל רק כאשר פעלו ישויות האור מן הסביבה החיצונית.

מה שהופיע כאן מתורגם בדרך כלל – תוכלו לבדוק אינספור תרגומי תנ"ך – במילים: "והאלהים נתנו את סימני הזמן, ימים ושנים" (וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים וּלְיָמִים וְשָּׁנִים). והנה, אנו מכירים כמה פרשנים שהתחילו לחשוב; אולם בתקופתנו, שבה נרתעים מלהגיע לגורמים ריאליים, זוהי הבעיה עם המפרשים – שהם מתחילים לחשוב אך אינם מסוגלים לחשוב עד הסוף. הכרתי כמה פרשנים שהגיעו למסקנה כי התרגום הרגיל הנמצא כאן, "והם נתנו סימנים לזמנים, לימים ולשנים", הוא שטות. הייתי רוצה להכיר את אותם אנשים המסוגלים לחשוב על דבר־מה תבונתי במשפט זה. מה נמצא כאן במציאות?

אם מבקשים לתרגם זאת על בסיס פילולוגי, ביושר ובכנות ועם תחושות אמיתיות של מה שקשר החכם העברי הקדום עם המילים הללו, יש לומר: גם כאן אין מדובר ב"סימנים", אלא בישויות חיות, באותן ישויות שפועלות ומגלות עצמן במהלך העוקב של המאורעות המתרחשים בזמן. ואז אפשר לתרגם נכונה: והאלהים הציבו במקומם את המווסתים של מהלך הזמן בעבור ישויות האדמה, את המווסתים של נקודות זמן מיוחדות ובולטות, של תקופות זמן גדולות או קטנות יותר, המתורגמות באופן הרגיל כ"שנה" ו"יום". מוצבע כאן איפוא על המווסתים העומדים ברמה של הארכאי ואשר מווסתים את החיים. תפקידם של רוחות הזמן, הארכאי, הוא לבצע את המשימה העומדת שלב אחד נמוך ממשימתם של האלהים. אז באים המווסתים, קובעי הזמן, בעבור מה שיש לווסת ולאגד בפעילות הארכאי. ישויות אלו אינן אלא הארכאנגלוי. לכן עלינו לומר: ברגע שבו מצביע ספר בראשית על כך שמתרחש דבר־מה לא רק בגוף האדמה, אלא שכוחות פועלים מבחוץ פנימה, נכנסות גם הישויות שהיו קשורות כבר להוויית השמש, הארכאנגלוי המווסתים, העומדים שלב אחד נמוך מן הארכאי. בעוד שהללו פעלו עדיין בתור אֶאוֹנים, הם השתמשו כאמצעי לפריסת כוחותיהם בארכאנגלוי, נושאי האור, הפועלים בהיקף שלנו. פירושו של דבר שבאמצעות הקונסטלציות של ישויות האור של הארכאנגלוי המקיפות את האדמה, נעשית מתוך חלל הקוסמוס פעולה שמביאה לכך שתבניות הסדר הגדולות, שניתנו למעשה באמצעות הארכאי, יוכלו להיווצר.

אלה שנטלו חלק במחזור ההרצאות בכריסטיאניה, ייזכרו בכך שמאחורי אלה המכונים כיום רוחות הזמן, עומדים גם כיום הארכאי. והנה, כשאנו מכוונים את מבטנו בעולם אל הסדר של מאורעות העולם שלנו, אנו מוצאים כי בכל זמן יש לנו מספר מסוים של עמים. על העמים הללו תוכלו לומר: למשך זמן מסוים שולטת רוח זמן הטווה ויוזמת הכל, ולצדה שולטות רוחות העמים המיוחדות כמעין רוחות הכפופות לה. כפי שכיום שולטות רוחות הזמן שמאחוריהן עומדים הארכאי – אפיינתי זאת בהרצאות בכריסטיאניה כך עומדים הארכאנגלוי מאחורי אלו הקרויות רוחות העמים. הם מהווים במובן מסוים את רוחות העמים. כבר "בראשית" מצביע על כך שגם בזמנים שבהם לא היה האדם קיים עדיין למעשה, היו הישויות הרוחיות הללו בגדר הכוחות המארגנים והמסדרים. כך איפוא עלינו לומר: האלהים גרמו לכך שיתהווה האור וגילו את עצמם באמצעות האור. אולם לשם הפעילויות הזוטרות יותר בתוך האור הם העמידו במקומם את הארכאי, הנמצאים מתחתם בסדר ההירארכיות והמצוינים כאן במילה יוֹם, ולצדם את הישויות שהשתלבו בהכרח ברשת הקיום, כדי שלצד הפעילות באור תוכל להיעשות הפעילות באפלה, השייכת אליה. לצד ה־יוֹםהם הציבו את ה־לָיְלָה, המתורגם באופן הרגיל ל"לילה" כפי שאנו מכירים אותו. אולם לאחר מכן יש להתקדם הלאה ולהמשיך לפרוט לפרטים את ההתפתחות. לשם כך חייבות היו להילקח ישויות נוספות מסדר ההירארכיות. אם אומרים איפוא כי האלהים או רוחות הצורה התגלו באמצעות האור והניחו את העיסוק באור ובאפלה לארכאי, יש לומר כעת: עתה התקדמו האלהים הלאה בהמשיכם את תהליך ההתמיינות, הספציאליזציה של ההוויה. לצורך הפעילויות שביססו כעת לא רק את הביטוי בצמחיות, אלא שהיו אמורות להתעורר בפנימיות, אותה פנימיות המסוגלת להוות השתקפות של החיצוניות, לצורך הפעילויות הללו הם העמידו את הארכאנגלוי, והעבירו להם את אותה השפעה החייבת לזרום אל אדמתנו מבחוץ, כדי שלא רק הצמחייה תוכל לפרוץ, אלא שיתהווה היסוד החייתי, בחיים הרוחשים באופן פנימי בדימוי ותחושה. כך אנו רואים איפוא כיצד מצביע ספר בראשית בצורה עובדתית לגמרי על הארכאנגלוי הללו, אם רק מבינים נכון את העניין. אם תיגשו בצורה חשיבתית אל הפירושים של המפרשים הרגילים, תרגישו בלתי מסופקים. אולם כאשר תקראו לעזרתכם את המקור שממנו נבע ספר בראשית, תוכלו לחדור לספר זה מתוך הארה. הכל יופיע לפניכם באור חדש, והמסמך הזה – אשר היה נותר בלתי מובן עקב חוסר האפשרות לתרגם לשפתנו את המילים החיות הקדומות – יישמר בידי האנושות כדוקומנט הדובר אל כל הזמנים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *