בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 10

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

 

רודולף שטיינר

הרצאה 1 מתוך 10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר המכיל את כל 10 ההרצאות ושיצא בהוצאת חירות ראו כאן

הרצאה עשירית מינכן, 26 באוגוסט 1910

הקשר של התנ"ך עם מחקר הראיה הרוחית

 

מכל הדברים שנאמרו בימים האחרונים, ובייחוד אמש, תוכלו להסיק באיזו תקופה בערך עלינו להציב בתיאורי מדע הרוח שלנו את סיפור בראשית. הצבענו כבר על כך שבמקום שבו מהדהדות המילים המונומנטליות הראשונות של התנ"ך, הכוונה היא לאותו רגע שעליו מצביע לנו מדע הרוח בערך במילים: סובסטנציית האדמה והשמש, המשותפת עדיין, החלה להיכנס להפרדה. בעקבותיו הגיעה הפרדה זו הלכה למעשה, ובמשך תהליך ההפרדה התרחש מה שמתאר לנו ספר בראשית בתחילתו. הכוונה בתיאור בראשית היא לכל אשר בא בעקבות האירוע הזה עד לתקופות הלמוריות, עד להיפרדות הירח. את מהלכן של התקופות הלמוריות והפצעת התקופות האטלנטיות אחרי הוצאתה לפועל של הפרדת הירח, על פי מדע הרוח, עלינו לחפש בתיאור שבא לאחר ימי הבריאה. על כך הצבענו כבר אתמול. הצבענו גם על המשמעות העמוקה שטמונה בדברים, כאשר נאמר שהאדם קיבל לגופניותו אבק ארצי־ירחי. דבר זה אירע באותו זמן עצמו שבו מתרחשת אותה "עליה בדרגה" בקוסמוס, אשר ראינו בהתקדמותם הקוסמית של האלהים ליהוה־אלהים. עלינו לחשוב על עליה־בדרגה זו כחופפת מבחינת הזמן עם תחילת פעילותו של הירח מבחוץ. כאן עלינו לתאר לעצמנו רק את פעילותו של הירח, דהיינו, של אותה ישות במכלול האלהים שהיתה קשורה לתהליכי היפרדות הירח, לפעילותו של הירח מבחוץ – הישות שאנו מציינים כיהוה־אלהים. נוכל לומר איפוא שפעולתו של הירח על האדמה הקבילה בשלביה הראשונים לכל אשר תיארנו כהטמעתו של החומר הארצי־ירחי בגוף האדם. לגוף האדם – שעד כה היה גוף של חום בלבד – הוענק מה שמתורגם בדרך כלל במילים: יהוה־אלהים נפח באדם את הנשיפה האלוהית והאדם נעשה לנפש חיה, או מוטב לומר ישות חיה (וָיִפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וָיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה). בכל אלה יש לשים לב באיזו מידה גדולה ועצומה קולעים ומתאימים הביטויים המקראיים. הפניתי את תשומת הלב כי התהוות אדם־האדמה המהותי היתה כרוכה בכך שהיה על האדם להמתין עם רוחיותו במצבים הרוחיים, עד שנוצרו התנאים המתאימים על האדמה עצמה, כדי שמאוחר יותר, באמצעות נטילת גופניותו, יוכל להפוך לישות בשלה. לו היה יורד מוקדם יותר מרוחיותו לגופניות, במשך התהליך שעליו דובר במה שמכונה היום החמישי, יכול היה להיעשות רק לישות הזהה מבחינה פיסית לאותן ישויות המתוארות לנו ככאלה שחיות בספֵרת האויר והמים. כיצד מתוארת איפוא ישות זו של האדם בבראשית? אכן, זהו דבר מפליא ורב הוד, והביטוי לכך נבחר בצורה כה קולעת, עד שהאדם המודרני יכול ללמוד כאן הרבה בכל הנוגע לבחירה נכונה וקולעת של ביטויים. נאמר לנו כאן כי אותן ישויות – נפשות־המין – ששקעו ביום החמישי אל חומרי האדמה, הפכו לישויות חיות, כלומר למה שאנו כיום מכנים ישויות חיות. האדם עדיין לא ירד באותו שלב מטה. אותן נפשות־המין ששהו עדיין למעלה במעין מאגר של רוחיות, ירדו מטה רק מאוחר יותר. גם ביום הבריאה השישי ירדו תחילה ישויות בעלי החיים הסמוכים לאדם, בעלי החיים המהותיים של האדמה. כלומר גם בתקופה הראשונה של מה שמכונה היום השישי אסור היה לו לאדם לרדת אל החומר המעובה, שכן לו היה מטמיע בעצמו אז את כוחות האדמה, היה הופך מבחינה פיסית לישות כמו בעלי החיים הארציים. תחילה ירדו נפשות־המין של בעלי החיים הגבוהים, שאיכלסו את קרקע האדמה, בניגוד לאלה שאיכלסו את האויר והמים. רק אז הופיעו בהדרגה תנאים שיכלו להוות את הבסיס לבני האדם המאוחרים יותר. כיצד התבצע הדבר? על כך מוצבע לנו בצורה נאדרת הוד, כאשר נאמר כי ישויות האלהים החלו, לאחר אותה תמונה שתיארתי לפניכם של עיצוב אדם האדמה, להזרים את פעילותן בצוותא. תחילה נוצר איפוא אדם האדמה בדרך זו שהאלהים, עם היכולות השונות שהתחלקו ביניהם, עבדו יחד כמעין קבוצת ישויות בעלת מטרה משותפת. האדם היה איפוא קודם כל מטרה משותפת של קבוצת אלהים.

כעת עלינו לבנות דימוי מדויק יותר, כיצד נוצר האדם ביום השישי. הוא לא היה אז כפי שהוא מופיע לפנינו כיום. הגופניות הפיסית שבה אנו רואים את האדם כיום נוצרה רק מאוחר יותר, כאשר התרחשה נשיפת הנפש החיה שהוטבעה בידי יהוה־אלהים. בטרם הוטבע אבק האדמה בגופניות, התרחש אותו תהליך המתואר כיצירת האדם בידי האלהים. מה היה איפוא טיבו של האדם שהאלהים הביאוּ לקיום במשך התקופה הלמורית?

היזכרו בדברים שאמרתי לעתים קרובות על אופיו וטבעו של האדם בן זמננו. מה שאנו מכנים האדם בן זמננו זהה בדרך מסוימת בכל בני האדם רק בכל הקשור למרכיב הגבוה. אולם בכל הנוגע למינים עלינו להבחין בין בני האדם באורח כזה, שאדם שמופיע לפנינו כיום בעיצוב הפיסי כגבר, מהוה בגופו האתרי אשה, ובאותה מידה מי שמופיע לפנינו באופן פיסי כאשה, גברי בגוף האתרי. כך מחולקת כיום האנושיות. אלה המופיעים כלפי חוץ כגברים הנם נשיים בפנימיות, ואלה המופיעים כנשים הנם גבריים בפנימיות. כיצד התבצע הדבר? הוא התבצע כך שרק זמן רב יחסית לאחר ימי הבריאה כשלעצמם הופיעה הבדלה, דיפרנציאציה, בגופניותו של האדם. באותם בני אדם שנוצרו כמטרה משותפת של האלהים ביום השישי, הבדלה זו – ההתפלגות לגבר ואשה – לא התקיימה עדיין. שם היתה עדיין לבני האדם גופניות משותפת. נדַמה אותה בצורה המדויקת ביותר, עד כמה שהדבר אפשרי בכלל בתמונה, אם נאמר: הגופניות הפיסית היתה עדיין אתרית יותר מכפי שהיא כיום, ובתמורה לכך היתה הגופניות האתרית מעובה יותר.

מה שמהוָה איפוא כיום גופניות פיסית לא היתה אז, כאשר האלהים יצרו אותה, מעובה כל כך כפי שהיא כיום, והגופניות האתרית היתה מעובה מכפי שהיא כיום. הבדלה והתעבות כלפי הפיסי הופיעו מאוחר יותר, תחת השפעת יהוה־אלהים. תוכלו לחוש כבר, כי את עבודתם של האלהים על האדם לא נוכל לתאר במובן של ימינו כגבר ואשה, אלא שהיו אלה גבר ואשה בעת ובעונה אחת, לא מובדלים ולא שונים. אותו אדם שנוצר במובן שבו מבטא זאת התנ"ך באמצעות דברי האלהים ,נעשה אדם!" לא היה עדיין מובדל אלא גבר ואשה בעת ובעונה אחת, ובבריאה זו של האלהים נוצר האדם כשהוא גבר־אשה. זו המשמעות המקורית של מה שבאופן גרוטסקי מתורגם בספרי תנ"ך מודרניים בתור: "והאלהים יצרו את האדם, גבר ואשה." אותו "גבר ואשה" הוא, אולי, התרגום הבלתי אורגני ביותר בתנ"ך. אין מדובר כאן בגבר ואשה במובן של זמננו, אלא באדם בלתי מובדל, באדם גברי־נשי.

אני יודע היטב כי מפרשי מקרא לאין־ספור התנגדו לקביעה זו וניסו בדברי רהב מלומדים להציג כמגוחכות את ההנחות – הנכונות שהעלו כבר מפרשים חשובים קדומים. הם התקוממו כנגד ההנחות הטוענות כי האדם האלוהי היה בו־זמנית גבר ואשה, משום שהוא נוצר בצלם אלהים, דהיינו גברי ונשי בה־בעת. ברצוני לשאול את אותם מפרשים המתנגדים לזאת, על מה הם נסמכים למעשה? על ראיה רוחית אין הם מסתמכים, שהרי מעולם לא אמרו דבר אחר לבד ממה שאמרתי כעת. ועל מחקר חיצוני? כאן ברצוני לשאול את הבריות, האם הם מסוגלים לבסס פירוש אחר למסורת. יש לספר לאנשים מהי למעשה המסורת החיצונית של התנ"ך. כאשר מוצאים לראשונה באמצעות מחקר של ראיה רוחית את העובדות הנכונות, פורצים חיים, פורץ אור אל הטקסט המקראי הזה, ואז גם חריגות קטנות במסורת אינן נחשבות, משום שהיכרות עם האמת מובילה לקריאה נכונה של הטקסט. אולם דבר שונה הוא אם ניגשים לעניין בגישה פילולוגית. חייב להיות ברור כי עד למאות הראשונות לנצרות לא היה קיים מאומה מן החלק הראשון של התנ"ך שיכול היה לפתות לקרוא אותו כפי שהוא נקרא כיום; תנועות לא היו שם כלל, והטקסט כולו היה כזה, שהיו חייבים אפילו להפריד בין המילים הבודדות. רק מאוחר יותר נוסף הניקוד, המציין בעברית את התנועות. בלא הכנה באמצעות מדע הרוח הייתי רוצה לדעת באיזו זכות מבקש מאן־דהוא לתת לטקסט המקורי פירוש, שעליו ניתן לומר במלוא היושר והמצפון שהוא נכון?

כך מדובר איפוא בעבודתם של האלהים על שלב הכנה לאדם. כל התהליכים שאנו מניחים כיום בביטוי "רביה אנושית" או ביטוי דומה כלשהו, היו אז לגבי האדם אתריים, רוחיים עדיין. הם עומדים בשלב גבוה יותר, אפשר לומר כמעט במישור גבוה יותר. רק עבודתו של יהוה־אלהים הפכה את האדם למה שהנו כיום. חייבת היתה להקדים לה בריאת מערכות החוקים של הישויות האחרות, הנמוכות יותר. כך איפוא, באמצעות אקט בריאה טרם־זמנו, ניתן לומר, הפכו ישויות בעלי החיים הנמוכות יותר לישויות חיות. בישות החיה החייתית הזו נעשה שימוש באותו ביטוי, נֶפֶשׁ, שנאמר בסופו של דבר גם לגבי האדם. אולם באיזה אופן נעשה הדבר ביחס לאדם? באופן כזה שבעבור נקודת הזמן שבה יהוה־אלהים הופיע והפך את האדם לאדם בן זמננו, נאמר על כך בהדגשה: יהוה־אלהים הכניס את ה־נְשָמָה, והודות לכך שהאדם קיבל בהטבעה מרכיב גבוה, הוא הפך לישות חיה.

שימו לב איזה מושג פורה לאין שיעור ומלא משמעות הוכנס לתורת האבולוציה דווקא באמצעות התנ"ך! כמובן, היה זה טיפשי לחלוטין שלא להבחין כי האדם מהוה את השלב הגבוה ביותר בשרשרת החיות. את הטריביאליות אפשר להניח לדארוויניזם. אולם הדבר המהותי הוא שהאדם לא הפך לישות חיה באותו אופן שבו הפכו הישויות הנמוכות האחרות לישות חיה – לישות שאופיה מצוין במילה נֶפֶשׁ אלא שלאדם הוענק מרכיב גבוה יותר של ישותו, מרכיב גבוה אשר בכל הנוגע לרוחי־נפשי שלו הוכן כבר לפני כן.

כאן אנו מגיעים להקבלה נוספת של התורה העברית הקדומה עם מדע הרוח שלנו. בדברנו על היסוד הנפשי באדם אנו מבחינים בנפש התחושה, בנפש השכלית ובנפש התודעה. אנו יודעים שאלו נוצרו תחילה באופן הרוחי־נפשי שלהן במשך אותן תקופות הנכללות בשלושת ימי הבריאה הראשונים. אז נוצרו יסודותיהן. אולם ההלבשה, ההטבעה המהותית, כך שגוף פיסי נעשה לביטוי של טבע הנפש המהותי הפנימי הזה של האדם, אירעה מאוחר הרבה יותר. עלינו להמחיש איפוא שתחילה נוצר הרוחי, והרוחי הזה הלביש עצמו לאחר מכן תחילה ביסוד האסטרלי, ולאחר מכן התעבה יותר ויותר עד ליסוד הפיסי־אתרי, ורק אז הוטבע הרוחי – כלומר, הגורם שנבנה לפני כן – בצורה של נשמה חיה. הדבר שהונח איפוא בישות האדם כנבט באמצעות יהוה־אלהים, הוכן כבר קודם לכן; הוא התקיים בחיק האלהים. כעת הוא הוטבע באדם, אשר גופניותו נבנתה מצד אחר לגמרי. זהו איפוא דבר־מה שהגיע לאדם מצד אחר. ובהטבעה זו של נְשָׁמָה התאפשר לראשונה להשקיע באדם את היסוד לטבע האני. שכן הביטויים העבריים הקדומים נֶפֶשׁ, רוּח, נְשָׁמָה, אינם אלא הקבלה לביטויים שאופיינו כבר במדע הרוח שלנו. עלינו להקביל נֶפֶשׁ בכל הקשור לאדם, עם נפש התחושה, במונח רוּחַ עלינו להשתמש לנפש השכלית ו־נְשָׁמָה בעבור נפש התודעה.

כך איפוא עלינו לתאר את התקדמות ההתפתחות הזו כתהליך מסובך באורח יוצא מגדר הרגיל. את כל המיוחס לימי הבריאה עצמם, לעבודתם של האלהים כביכול לפני התעלותם ליהוה־אלהים, עלינו לדמות לעצמנו באורח כזה, שעבודה זו התרחשה באיזורים רוחיים גבוהים, וכל אשר אנו יכולים לראות היום באופן פיסי בעולם האדם הופיע רק באמצעות עבודת יהוה־אלהים.

לפילוסופים היווניים היתה מודעות, מתוך אתרי ההתקדשות השונים שלהם, לכל אשר אנו מוצאים כך במקרא, שרק הוא יכול להעניק לנו הבנה על טבעו הפנימי המהותי של האדם, לכל מה שמלמד אותנו מבט הראיה הרוחית. המדובר קודם כל באפלטון, אולם גם באריסטו. מי שמכיר את אפלטון ואריסטו יודע, כי אצל אריסטו קיימת עדיין המודעות לכך שהאדם הפך לישות חיה רק באמצעות מרכיב רוחי־נפשי גבוה, בעוד שישותו הנמוכה יותר עברה דרך אבולוציונית שונה. אריסטו דימה זאת כך. הישויות החייתיות הנמוכות השיגו באמצעות אקט אבולוציוני שונה את מה שהן מהוות. אולם אז, כאשר הכוחות הפועלים בחיה יכלו כבר להיות פעילים, לא היתה רשאית עדיין ישותו הרוחית־נפשית של האדם – שריחפה עדיין במישורים גבוהים – להפוך לארצית־גופנית, שאלמלא כן היתה נשארת בשלבים של חיה נמוכה. ישות האדם חייבת היתה לחכות, והשלבים החייתיים הנמוכים חייבים היו להיות מנותקים באדם מהאוטונומיה שלהם, באמצעות השתלתו של המרכיב האנושי. קיים ביטוי לכך, שבו השתמש אריסטו – פַתֶאִירֶסְתָאי. בביטוי זה משתמש אריסטו במובן שאומר בערך: בוודאי שמבחינה חיצונית טמונות באדם, בכל הנוגע לגופניותו החיצונית, אותן פונקציות עצמן כמו בטבע החייתי. אולם באופן שבו הן מצויות בטבע החיה הן פועלות באורח אוטונומי; באדם הן מודחות מהאוטונומיה שלהן וחייבות לשרת עקרון גבוה יותר. זו המשמעות של פַתֶאִירֶסְתָאי.

דבר זה מצוי גם בבסיסו של הסיפור המקראי. באמצעות הטבעת ה־נֶפֶשׁ הודחו המרכיבים הנמוכים מן האוטונומיה שלהם. כך רכש האדם מרכיב גבוה יותר כאשר קיבל את נושא ה"אני" שלו. אולם בכך השתנה גם הטבע שהיה לו מקודם, שהיה אתרי יותר, כאילו שלב אחד כלפי מטה. הוא קיבל מרכיב גופני חיצוני ומרכיב פנימי, אתרי יותר. האחד התעדן והשני התעבה. באדם שוחזר מה שלמדנו להכיר כמשמעותה של האבולוציה כולה. ראינו כיצד החום התעבה לאויר והתעדן לאור, כיצד האויר התעבה בהמשך למים והתעדן מצד שני לאתר הצליל וכן הלאה. אותו תהליך עצמו התרחש בשלבים גבוהים מבחינת האדם. הגבריות־נשיות השתנתה בהמשך לגבר ואשה, היא השתנתה באורח כזה שהגופניות הפיסית המעובה פנתה כלפי חוץ, ואילו הגופניות האתרית הדלילה יותר פנתה באורח בלתי נראה כלפי פנים. בכך הצבענו בו בזמן על דבר־מה שנוכל לציין כהתקדמות מעבודתם של האלהים לעבודתו של יהוה־אלהים. כפי שהוא ניצב לפנינו היום, האדם הוא איפוא עבודתו של יהוה־אלהים. מה שאנו מציינים בתור יום הבריאה השישי חופף באופן ניכר לתקופה הלמורית, שבה אנו מדברים על בני אדם גבריים־נשיים.

כעת מדובר בתנ"ך עוד על היום השביעי. על יום הבריאה השביעי הזה נאמר לנו, שעבודתם של האלהים עברה למנוחה. מה פירושו של דבר למעשה? כיצד עלינו לתפוס המשך זה של הסיפור? אנו תופסים אותו נכון במובנו של מדע הרוח, רק כאשר ברור לנו שבדיוק כעת מגיעה נקודת הזמן שבה העפילו האלהים מעלה, שבה עברו את התקדמותם ליהוה־אלהים. אולם את יהוה־אלהים אל לנו לתפוס כמכלול של האלהים, אלא יותר באורח כזה שהאלהים נתנו כאילו רק חלק מישותם לישות הירח, בעוד אשר מה שאינו מצוי בחלק זה של ישותם שניתן לירח, נשמר בידיהם, ובמרכיב ותיק זה של ישותם הם עברו את המשך האבולוציה שלהם עצמם. פירושו של דבר כי בכל הנוגע למרכיב זה, עבודתם לא זרמה עוד להתהוות האדם. הם ממשיכים לעבוד על התהוות האדם עם אותם מרכיבים שהפכו בהם ליהוה־אלהים. החלק האחר אינו פועל כעת ישירות על האדמה; הוא משרת את האבולוציה העצמית שלהם. דבר זה מצוין ב"מנוחה" של העבודה הארצית, ביום השבת, ביום הבריאה השביעי.

כאן עלינו להצביע על גורם חשוב נוסף. אם כל אשר נאמר כעת הנו נכון, עלינו לתפוס את אדם־יהוה, שבו הטביע יהוה את עצם ישותו, כממשיכו הישיר של האדם שנוצר ביום השישי בצורה אתרית ורכה יותר. יש לנו איפוא קו ישר מן האדם שהיה עדיין גברי־נשי, שהיה עדיין אתרי, אל האדם הפיסי. האדם הפיסי הוא צאצא, מצב מעובה כביכול של האדם האתרי. אם מבקשים איפוא לתאר את אדם־יהוה, שעבר לאטלנטיס, יש לומר: והאדם שנוצר בידי האלהים ביום הבריאה השישי, המשיך את התפתחותו לאדם החד־מיני, לאדם־יהוה. מה שבא בעקבות היום השביעי היו צאצאיו של אדם־יהוה, הצאצאים של מה שהגיע לקיום בכלל בימי הבריאה.

כאן מתגלה התנ"ך שוב במלוא גדולתו, כשהוא מספר לנו בפרק השני כיצד אדם־יהוה מהוה למעשה צאצא, אם מותר לנו לנסח זאת כך, של האדם השמימי, של האדם שנוצר בידי האלהים ביום הבריאה השישי. בדיוק כפי שהבן הוא צאצא של אביו, כך היה אדם־יהוה צאצאו של אדם־אלהים. זאת מספר לנו התנ"ך, כשהוא אומר לנו בפסוק הרביעי בפרק השני: "מה שאמור לבוא כעת הם הצאצאים, הדורות שבאו בעקבות הישות השמימית."

זה נמצא שם. קחו את התנ"ך כפי שהוא מתקבל כיום באופן הרגיל, ותמצאו בו את הפסוק המעניין: "אֵלֶה תּוֹלְדוֹת הָשָׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת יְהֹוָה אֱלהִים אֶרֶץ וְשָׁמַיִם." אני מבקש מכם בכנות להתבונן היטב בפסוק, ואז לנסות ביושר מוחלט לחבר משמעות תבונתית כלשהי למשפט זה. ברצוני לדעת מי מסוגל לכך. מי שמסוגל לכך אינו צריך לחפש הלאה במקום כלשהו בתנ"ך, שכן כאן עומדת המילה "תּוֹלְדוֹת," שמשמעותה "שושלת הדורות", והיא ניצבת כאן באותו מקום כמו אצל נוח, כאשר מדובר אצלו על שושלת הדורות. מדובר כאן באדם־יהוה כצאצא, כשושלת הדורות של הישות השמימית, כפי ששם מדובר בצאצאיו של נוח. כך איפוא יש לקרוא משפט זה על פי המשמעות: "כל אשר בא כעת בעקבות הדברים, ואשר עליו מבקשים לדבר במה שיבוא להלן, אלו הם הצאצאים של ישות השמים וישות הארץ, שנוצרו בידי אלהים והמשיכו בידי יהוה־אלהים."

כך איפוא יש לראות את אדם־יהוה גם במובן של התנ"ך כצאצא של אדם־אלהים. למי שמבקש להניח כי יש כאן סיפור בריאה חדש, משום שמדובר בו על כך שיהוה־אלהים יצר את האדם, אני מציע לראות סיפור בריאה נוסף, שלישי, באחד מהפרקים הבאים, בפרק החמישי, המתחיל במילים: "זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלהִים אָדָם!" כאן מצויה אותה מילה כמו במקום הקודם, " תּוֹלְדוֹת ". תוכלו לחבר אז כל דבר אפשרי מתוך פיסות נייר של התנ"ך. תקבלו אז פיסות נייר, אך לא את התנ"ך. לו היה מתאפשר לנו להמשיך הלאה היינו מבהירים גם את הנאמר בפרק החמישי.

כך אנו רואים איפוא בהתבוננות בדברים הללו באופן פנימי באמת, כי מדובר כאן בחפיפה מלאה של סיפור הבריאה המקראי של ספר בראשית, עם מה שביכולתנו לבסס במדע הרוח ובמדע הנסתר. אם אנו תופסים זאת עלינו לשאול: מה הכוונה למעשה בביטויים התמונתיים יותר או פחות המובאים כאן? מהו נושא התיאור הזה? אז חייב להתבהר לנו שאנו מוצאים כאן מחדש את אשר מתקבל במחקר הראיה הרוחית. כפי שמבט הראיה הרוחית כיום מסתכל בעל־חושי על מקורותיה של הוויית האדמה שלנו, כך הסתכלו גם אלה שיצרו במקור את הסיפור המקראי אל יסוד על־חושי. העובדות הניתנות לנו כאן במקור נתפסות בראיה על־חושית. כאשר מרכיבים במובנה של השקפה מטריאליסטית טהורה את מה שמכנים ימי קדם, הולכים לפי השרידים שניתן למצוא. כאשר חוזרים אז עוד ועוד לאחור בחיים הפיסיים ובהוויה הפיסית, הולכת ומתערפלת התמונה הפיסית. אולם בערפל הזה שולטות ואורגות הוויות־הרוח, והאדם עצמו נמצא במקורו, בכל הקשור לרוחיותו, בתוך־תוכן של הישויות הקדומות הללו. אם אנו ממשיכים את התבוננותנו על התהוות האדמה עד לזמנים שאליהם מתכוון "בראשית", נכנסת הוויית האדמה שלנו למצביה הרוחיים. בימי הבריאה הכוונה היא קודם כל למצבי התהוות רוחיים, הניתנים לתפיסה רק בעזרת מחקר הראיה הרוחית; הכוונה היא כי היסוד הפיסי נוצר בהדרגה מתוך הרוחי.

כך נראית התהוות זו למבט הראיה הרוחית. כאשר מופנה מבט הראיה הרוחית אל העובדות המתוארות לנו בבראשית, מוצאים קודם כל תהליכים רוחיים. מאומה, פשוט מאומה לא יהיה ניתן לראיה בידי עין פיסית; זו תסתכל אל הלא־כלום. אולם הזמן מתקדם, כפי שראינו. בעבור הראיה הרוחית מתגבש לאט לאט מתוך הרוחי היסוד המוצק, כפי שהקרח נוצר ומתקשה מן המים. מתוך הים המרחף של האסטרלי, של הדוואכן, צף ועולה כל הניתן לראיה גם באורח פיסי. עם התקדמות ההתבוננות מופיעה איפוא בתמונות הניתנות בתחילה רק לתפיסה רוחית, מעין התגבשות של הפיסי באלמנט הרוחי. בכך הצבענו גם על כך שבתקופה קדומה לא ניתן היה למצוא את האדם בעיניים פיסיות. עד לימי הבריאה השישי והשביעי, דהיינו עד לתקופה הלמורית שלנו, לא יכלה עין פיסית לראות את האדם, שכן הוא התקיים אז בצורה רוחית בלבד. זהו ההבדל הגדול בין תורת אבולוציה אמיתית לבין חלום בהקיץ. זה האחרון מאמין כי קיים רק מהלך התהוות פיסי. האדם לא נוצר הודות לכך שהישות הנמוכה צמחה לצורה האנושית; זהו הדבר ההזוי ביותר שיכול אדם לדמות, שצורה חייתית השתנתה לצורה גבוהה של האדם. בעת שנוצרו הצורות החייתיות הללו, בעת שהן בנו למטה את היסוד הפיסי שלהן, היה האדם קיים כבר מזה זמן רב, אולם הוא ירד רק מאוחר יותר מטה והציב עצמו לצד הישויות החייתיות שירדו לפני כן. מי שאינו מסוגל לראות כך את האבולוציה, לא ניתן לעזור לו. הוא עומד תחת הסוגסטיה של המושגים בני זמננו; לא תחת השפעתן של עובדות מדעי הטבע, אלא תחת הסוגסטיה של הדעות בנות זמננו.

אם נבקש לאפיין את התהוות האדם ביחס לשאר ההתהוות, עלינו לומר: בשרשרת האבולוציה אנו מוצאים את היווצרותם של הציפורים ובעלי החיים המימיים כשני ענפים; אחר כך אנו מוצאים את חיות היבשה כענף בפני עצמו. הראשונים מקבילים למה שמכונה יום הבריאה החמישי, ואילו השני ליום הבריאה השישי. אז מופיע האדם, אולם – אם ממשיכים את הקו – לא כהמשך של השרשרת, אלא כשהוא יורד אל האדמה. זוהי תורת האבולוציה האמיתית, והיא נמצאת בתנ"ך בצורה מדויקת יותר מבכל ספר מודרני כלשהו המביא את הפנטאזיה המטריאליסטית.

ידידי היקרים, אלו היו הערות בודדות. להרצאות האחרונות נדרש מחזור שלם שיעסוק בהערות משלימות. שכן אם מבקשים ללמוד נושא מעין זה על כל צדדיו בדרך מתאימה על בוריה, יש לדבר עליו לאורך חודשים, משום שספר בראשית מכיל תוכן רב ועצום. במחזורי ההרצאות שלנו אנו יכולים תמיד רק להעניק המרצות, וזאת מה שביקשתי לעשות גם הפעם. ברצוני להדגיש פעם נוספת, שלא היה זה קל בשבילי לגשת למחזור ההרצאות הזה. לא בקלות מסוגל מישהו ליצור דימוי, לאחר ששמע את הדברים הללו, כמה קשה הדרך המובילה אל היסודות העמוקים הללו של סיפור הבריאה המקראי, עד כמה קשה למצוא באמת את ההקבלות בין עובדות מדע הרוח שנמצאו לפני כן לבין המקומות המתאימים במקרא. אם מתקדמים מתוך יושר ומצפוניות, הדבר דורש עבודה קשה באופן יוצא מגדר הרגיל. לעתים קרובות מדמות הבריות כי קל להפנות את מבט הראיה הרוחית לכל כיוון שרק נחפוץ. יש רק להסתכל, כך סבורים, ואז מתקבל הכל מעצמו. אכן, אלה העומדים בנאיביות מול פני הדברים מאמינים כמובן לעתים קרובות שהם מסוגלים להבהיר הכל בקלות. אולם ככל שחודרים עמוק יותר – זה קורה כבר במחקר החיצוני – כך מתעוררים יותר קשיים, וכשנכנסים מן הפיסי אל מחקר הראיה הרוחית, רק אז עולים הקשיים המהותיים, ואז מגיעה תחושת האחריות הגדולה שחייבים לאמץ כאשר מבקשים בכלל לדבר על הדברים הללו. על אף זאת אני סבור כי לא הבאתי אפילו מילה אחת ויחידה במחזור ההרצאות הזה, שעליה לא יכולתי לומר: מילה זו יכולה להישאר; עד כמה שניתן, היא מבטאת בשפה הגרמנית ביטוי מתאים המסוגל להביא לדימוי נכון. אולם לא היה זה קל.

היתה כוונה בתחילת ובסוף ההרצאות הללו לקבל הרצאה מידידנו מר זייליג, באותה אמנות ההרצאות שיכולתם לחוות אתמול שוב בהרצאתו – היתה כוונה לבקשו להרצות על סיפור שבעת ימי הבריאה בבראשית. תמצאו זאת כסביר שאין זה אפשרי לשאת את הטקסט הרגיל, לאחר שבדיוק במחזור זה חיפשנו ביטויים מתאימים לדברים שספר בראשית אומר למעשה, והיתה תקווה קלושה שאולי היום, לקראת סיום, נוכל לשמוע תרגום המתבסס על מחקר של מדע הרוח. אולם בהסתערות הגדולה של הביקורים הרבים בימים האחרונים, לא ניתן היה אף לשקול לעשות את הניסיון להעמיד בדרך כלשהי תרגום של בראשית שיהיה ראוי להרצאה. מתוך מצפון מלא אי אפשר היה לבצע את הניסיון הזה, ועלי לבקשכם לדחות זאת למועד מאוחר יותר. לעת עתה נבקש להסתפק בהמרצות העשויות להתעורר ממחזור ההרצאות הזה. שכן יכולני להבטיחכם: תרגום אמיתי כרוך בעבודה הדורשת אולי פי מאה כוחות רוחיים, מאלה שנדרשו מהרגע הראשון שבו נוצר הנבט למחזה המסתורין הרוזנקרויצרי שלנו, עד לדבר האחרון שקורה, עד להצגה. אלה המודעים לקשיים ימצאו את יצירתו של תרגום מסודר ל"בראשית" קשה פי מאה מהפרויקט הלא קל שניסינו להקים במסתורין הרוזנקרויצרי. דווקא כאשר מתקדמים במה שניתן לנו בתור ההתגלויות הגדולות של העולם, נערמים הקשיים, וטוב יהיה אם נהיה מודעים לעובדות הללו. שכן בדיוק בכך שאנו רואים את הקשיים הללו ולומדים להכירם, אנו מתקדמים יותר ויותר בהבנה נכונה של היסודות האנתרופוסופיים.

האנתרופוסופיה חייבת לגלות רוחב־לב כלפי כל אשר אמור להוות עבודה משותפת, כדי שהעבודה האנתרופוסופית תוכל להיווצר. לכן גם אם אנו מתקדמים בעזרת מתודות עבודה מסוימות, אסור לנו להסתכל על מתודות עבודה אחרות בתור כאלה שאינן שייכות לנו. כיום דורשת התפתחות התקופה שלנו, האבולוציה הרוחית של תקופתנו, דרכים מסוימות האמורות להוביל למטרה הגדולה שאליה מכוונים כולנו. וגם אם אישית אין בכוונתי לבוא אליכם במישור אחר מזה שמושג בעבודה אזוטרית, לעולם לא תמצאו שאני שולל שיטת עבודה אחרת. את זאת ברצוני להזכיר בייחוד עם סיומו של מחזור ההרצאות הזה, שהוביל אותנו בעזרת האזוטריקה למישורים כה גבוהים של מחקר אנתרופוסופי, ומתוך מבט על הדברים הללו ברצוני להצביע לפניכם על כך שטוב יהיה אם תקחו לעזרתכם בעבור התפיסה האנתרופוסופית עזרה מכל הצדדים, כאשר אתם לומדים להכיר את אשר משיק לאזוטריקה שלנו במתודות אחרות. לכן ברצוני להצביע לכם על הברכה שבספר שחובר בידי ידידנו מר לודוויג ריינהארד, המאגד בצורה יפה מאד דברים מצדדי מחקר אחרים, העשויים להיות לנו לתועלת כדי שנהיה רב־צדדיים בתחום זה. ומאחר שבספר זה מחפשים ומתארים קשר הרמוני נאה ביותר עם סוג האזוטריקה שלנו, עשוי התיאור הזה רק להועיל לנו האנתרופוסופים. תמצאו בו מספר דברים העשויים לשמש אתכם בדרכים האנתרופוסופיות.

אוכל להצביע עוד על דברים רבים נוספים. מעל לכל ברצוני להצביע על שני דברים, על דבר־מה היכול לפגוש אותנו בהרצאות אלו בייחוד, ניתן לומר, משלב לשלב: על הנחיצות שהתורה האנתרופוסופית תהפוך בלבבותנו ובהלך נפשנו לגורם שיביא אותנו בכל הכוח של חיינו הפנימיים גבוה יותר ויותר, לצורות חיים רחבות־לב יותר ויותר כלפי תפיסת העולם. רק כאשר נהיה בני אדם טובים יותר בתחום האינטלקטואלי, התחושתי והמוסרי, נוכל לספק את ההוכחה לפוריותו של כל ידע המסוגל להגיע אלינו בשדה מדע־הרוח. כך נוכל לומר כי תורה זו, המראה לנו את ההקבלה של מחקר מדע הרוח עם המקרא, תוכל להיות פוריה במיוחד. שכן באמצעות תורה זו אנו חווים כיצד נוצרנו אנו עצמנו, כיצד אנו עצמנו עומדים במקור, כפי שניסח זאת יעקב בֹהם, באותו חיק רוחי על־חושי שבו עומדים ונוצרו במקורם האלהים עצמם, שהתפתחו מעלה ליהוה־אלהים, לצורת התפתחות גבוהה זו, כדי ליצור בתור המטרה הגדולה של יצירתם את מה שאנו מכנים אדם. הבה נתפוס מקור זה שלנו עם יראת הקודש הנחוצה, אולם נתפוס זאת גם עם האחריות הנחוצה! את האבולוציה שלנו התחילו האלהים עם כוחותיהם הטובים ביותר, ויהוה־אלהים עם כוחו הטוב ביותר. נתפוס את מקורנו זה כהרגשת חובה ביחס לטבע האדם שלנו, למען נכניס אל קירבנו עוד ועוד את הכוחות הרוחיים שנכנסו להוויית האדמה במהלך האבולוציה המאוחרת יותר.

דיברנו על השפעה לוציפרית. דבר־מה ששכן באותו חיק האלהים שבו שכן גם האדם במקורו, נשאר בחיק־האל הזה באמצעות ההשפעה הלוציפרית, והוא מופיע בתקופה מאוחרת יותר בהתגשמותו של כריסטוס בגופו של ישוע מנצרת. מאותו זמן פועל כריסטוס בהוויית האדמה בתור עקרון אלוהי שונה. וההתבוננות אל האמיתות הגדולות של "בראשית" אמורה להביאנו אל החובה להכניס את ישותו הרוחית של כריסטוס יותר ויותר אל עצם ישותנו, שכן רק כך נגשים במלואה את משימתנו כאדם, שנחדיר עצמנו בעקרון כריסטוס. רק כך יתגשם יותר ויותר על האדמה הפוטנציאל שהיה קיים בנו באותם זמנים שאליהם מתכוון סיפור הבריאה המקראי.

כך יכולה גם סדרת הרצאות מעין זו לפעול לשם כך שלא ייקלט רק לימוד, אלא שיקומו כוחות בנפשנו. מי ייתן והלימוד הזה ימשיך את פעולתו בנפש ככוחות שיזרמו אלינו מתוך התבוננות מדויקת בספר בראשית, גם אם נשכח כמה מן הפרטים. דבר זה ראוי אולי שייאמר עם סיומו של יום זה, שבו ביקשנו לצלול לזמן קצר אל זרם החיים האנתרופוסופיים: הבה ננסה לקחת עמנו מן הלימוד את הכוחות החייבים לנבוע מלימוד כזה! נישא אותם החוצה, נפרה את חיינו באמצעות הכוחות הללו! במה שלא נעשה, באיזה מישור של הקיום שלא נהיה, בכל מקצוע בעולם שבו נעסוק: הכוחות הללו מסוגלים לשלהב את יצירתנו ואת עבודתנו, אולם גם להגביר את שמחתנו ואת האושר בחיינו. ואף אדם שהבין במובן הנכון את מקורו הגדול של הקיום האנושי, אינו יכול להיכנס אל המשך הקיום בלא לקלוט את הלימוד הזה בתור כוח־נבט לאושר בחיים, לשמחת חיים. כאשר ברצונכם לבצע מעשים של אהבה, תנו לעיניכם שתאיר מתוכָן האמת על המקור הראשוני הגדול והעצום, על הייעוד רב־העצמה של האדם – ובדרך זו תישאו החוצה בצורה הטובה ביותר את הלימוד האנתרופוסופי. בעבודתכם תאמתו את הלימוד האנתרופוסופי הזה, המביא אושר לסביבת האדם, מביא שמחה, רעננות, בריאות לרוחיות שלנו עצמנו, לנפשנו ולגופניותנו. ברצוננו להיות בני אדם טובים יותר, בריאים וחזקים יותר, בכך שנקלוט אל תוכֵנו את הלימוד האנתרופוסופי.

במובן זה אמור קודם כל לפעול מחזור הרצאות מעין זה. הוא אינו אמור להיות אלא גרעין נבטי השוקע בנפש המאזין, נובט ונושא את פירותיו בחוץ בעולם למען הסביבה. כך אנו נפרדים פיסית, כך נשארים האנתרופוסופים מאוחדים ברוח ומבקשים לפעול יחד, הודות לכך שהם מביאים את הלימוד אל החיים. הבה נהיה חדורים ברוח הזו, לא ניחלש ברוח הזו, עד לאותו רגע שבו נראה – לא רק במישור הרוחי אלא גם בפיסי – את התגשמות המילה שאומר גם בפעם הזאת כמילה אחרונה: להתראות!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *