בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי – 01

בראשית סודות סיפור הבריאה המקראי

 

רודולף שטיינר

10 הרצאות שניתנו במינכן 17-26 באוגוסט 1910 GA122

מגרמנית: אלישע אבשלום

לפרטים על הספר ראה כאן

הרצאה ראשונה    17 באוגוסט 1910

המסתורין של מילות הקדומים

כאשר אדם עומד על קרקע מדע הרוח, ואשר קלט מספר דברים ממה שנאמר מתוך האנתרופוסופיה על אודות התפתחות עולמנו, מסוגל לחדור לאותן מילים רבות-עוצמה המצויות בפתיחת התנ"ך, עשוי להופיע לפניו מעין עולם רוחי חדש לחלוטין. אין כל מסמך אחר בהתפתחות האנושות, שהאפשרות להתרחק מרחק רב מן המובן האמיתי שלו גדולה כמו במסמך זה, המכונה באופן הרגיל 'ספר בראשית', התיאור של ששת או שבעת ימי הבריאה. כאשר מעורר האדם המודרני בנפשו מילים בשפה הגרמנית: "בראשית יצר האלוהים את השמים ואת הארץ", אזי מה שנעוץ במילים הללו מתאר בקושי ניצוץ חיוור, בקושי תמונת צללים, ממה שחי בנפשות של אלה שנתנו למילות הפתיחה של התנ"ך לפעול עליהם בתקופה העברית הקדומה. שכן במסמך זה מדובר במידה המועטה ביותר בכך שנהיה מסוגלים להציב מילים מודרניות כתחליף למילים הישנות. מדובר הרבה יותר בכך שבאמצעות ההכרה האנתרופוסופית שלנו נביא עצמנו למצב שבו נוכל לשחזר בתחושתנו לפחות מעט מתכולת הלך-הנפש שחי בלבו ובנפשו של תלמיד עברי קדום כשהחיה בתוכו את המילים: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ.

עולם שלם התעורר לחיים באותם רגעים שבהם הכו מילים אלו בנפשו. איזה מין עולם הוא זה? עם מה נוכל להשוות את העולם הפנימי שהתחייה בנפשו של תלמיד כזה? נוכל להשוות רק עם מה שעשוי להופיע בנפשו של אדם המקבל את אותן תמונות, הניצבות לפני הרואה הרוחי כשהוא מסתכל אל תוך עולמות הרוח עצמם.

מה מתואר לפנינו, אחרי ככלות הכל, במה שאנו מכנים תורת מדע הרוח? אנו יודעים שמקורותיה של תורה זו הם הממצאים של ראיה רוחית, תמונות-הראיה החיות שמקבל הרואה הרוחי כשהוא משתחרר בכל תפיסתו מתנאי קליטת החושים החושית והחשיבה הקשורה לגוף הפיזי, בעת שהוא מסתכל אל תוך עולם הרוח בעזרת איברים רוחיים. אם ירצה לתרגם לשפות של העולם הפיזי את אשר ראה שם בעולם הרוח, יוכל לבטא זאת רק בתמונות, אולם תמונות המסוגלות – אם יכולותיו של המתאר, הרואה הרוחי, מגיעות לכך – לעורר בדרך המתאימה דימוי על מה שהרואה הרוחי עצמו ראה בעולמות הרוח. אז נוצר כמובן דבר-מה שאין לבלבל בינו לבין תיאור כלשהו של דברים או מאורעות השייכים לעולם הפיזי-חושי. נוצר אז דבר-מה שבקשר אליו חייבים להיות מודעים כל העת, שמדובר כאן בעולם שונה לחלוטין, עולם העומד אמנם בבסיסו של היסוד החושי, אולם במובנו המהותי אינו חופף בשום אופן לדימויים, לרשמים ולתחושות של עולם החושים הרגיל.

אם מבקש אדם לצייר באופן כולל לפני נפשו את מקורו של עולם החושים שלנו, אין הוא יכול להישאר בדימוייו בתוככי עולם החושים. כל המדעים השואפים להגיע למקורות הראשוניים ואינם מביאים עמם דבר לבד מדימויים שנלקחו מעולם החושים, אינם מסוגלים להגיע למקורותיו של הקיום החושי. שכן הקיום החושי נטוע בקיום העל-חושי, ואנו יכולים אמנם – מבחינה היסטורית ואולי אף גיאוגרפית – להתקדם למרחק רב יותר ויותר בעבר. אך אם ברצוננו לחדור עד למקורות הראשוניים, אנו חייבים להיות מודעים לכך שמנקודה מסוימת ואילך בעבר הרחוק מאוד, עלינו לעזוב את מישור החושים ולעלות לתחום שניתן לתפסו רק בצורה על-חושית. מה שמכונה 'ספר בראשית' אינו מתחיל בתיאור של אירוע חושי כלשהו, לא בתיאור של דבר-מה שהעיניים יכלו לראות בעולם הפיזי החיצוני. במהלך ההרצאות נשתכנע באריכות עד כמה יהיה זה מוטעה לייחס את מילות הפרקים הראשונים של ספר בראשית לדברים או מאורעות הניתנים לראיה לעין חיצונית, שאנו יכולים לחוותם בהפנותנו את המבט אל העולם בעזרת אברי החושים החיצוניים שלנו. כל עוד קושרים עם המילים 'השמיים והארץ' דבר כלשהו המכיל ולו שריד ממה שניתן לראיית החושים, לא ניתן להגיע לתשובה לאן מכַוְנים הפרקים הראשונים של ספר בראשית. בתקופתנו אין זה אפשרי כמעט להאיר את העולם שעליו נרמז כאן, בצורה אחרת מאשר באמצעות מדע הרוח. אולם באמצעות מדע הרוח ניתנת במובן מסוים גם האפשרות להיכנס אל מה שניתן לכנות המסתורין של מילות הקדומים שבהן מתחיל התנ"ך, ולשחזר משהו מההרגשה של מה שנעוץ במילות קדומים אלו.

אם כן, מהי תכונתן הבסיסית של מילות-הקדומים הללו? אם יורשה לי להתבטא בצורה מופשטת, אומר שהן מבוססות על כך שהן בוטאו בשפה העברית, שפה הפועלת על הנפש באופן שונה לחלוטין מכפי שיכולה לפעול כל שפה מודרנית. גם אם שפה זו, שבה מונחים לפנינו הפרקים הראשונים של התנ"ך, אינה פועלת עוד כיום באופן זה, הרי שפעם היא פעלה בצורה כזו, שכאשר הדהדה הברה בנפש התעוררה בה תמונה. לפני נפשו של אדם שהניח למילה לשקוע בתוכו מתוך השתתפות חיה, עלו וצפו תמונות בהרמוניה מסוימת, בצורה אורגנית. תמונות אלו ניתנות להשוואה עם מה שיכול כיום עדיין לראות הרואה הרוחי כשהוא מתקדם מן החושי לעל-חושי. אפשר לומר שהשפה העברית, או מוטב לומר השפה של הפרקים הראשונים בתנ"ך, היתה סוג של אמצעי לעורר מתוך הנפש דימויים תמונתיים, שהיו קרובים לחזיון שמקבל הרואה הרוחי כשהוא מסוגל לצפות, בעת שהוא משוחרר מגופו, בחלקים העל-חושיים של ההוויה.

כדי להציב עד למידה מסוימת את המילים רבות-העוצמה הללו של האנושות בפני הנפש בצורה חיה, יהיה, אם כן, נחוץ להתעלם מכל צללי התעתועים ששפה מודרנית כלשהי מפעילה על הנפש בהשפעותיה, וליצור מושג על מלאוּת החיים העצומה, על הטלטלה הכבירה ועל היסוד הבורא שיש לכל מהלך-הגאים בשפה העתיקה הזו. חשיבות אינסופית נעוצה בכך שבמהלך הרצאות אלו ננסה להציב במעט לפני נפשנו את אותן תמונות העולות כאן בתלמיד העברי הקדום, כאשר ההגה המתאים פועל בצורה בוראת בנפשו ומציב לפניה תמונה. מכך אתם נוכחים לדעת שחייבת להיות דרך שונה לחלוטין לחדור למסמך זה, מאשר הדרכים שנבחרות כיום כדי להבין מסמכים עתיקים כלשהם.

בזאת הבאתי כמה מנקודות המבט שיובילו אותנו. רק באיטיות ובהדרגה נצליח לחדור למה שעשוי להעניק לנו דימוי חי, על אשר התעורר לחיים אצל החכם העברי הקדום כאשר הניח לאותן מילים רבות-עוצמה, הנמצאות ברשותנו לפחות כמילים, לפעול עליו. כך תהיה זו משימתנו הבאה לקשור עצמנו פחות ככל האפשר אל המוכר והידוע, ולשחרר עצמנו ככל האפשר מכל אשר דימינו לעצמנו עד עתה כאשר דיברנו על שמים וארץ, על האלוהים, על הבריאה והיצירה ועל ההתחלה הבראשיתית. ככל שנצליח לשחרר עצמנו יותר ממה שלמדנו עד היום מהמילים הללו, כך נחדור טוב יותר אל רוחו של מסמך, שהתפתח מתנאי נפש שונים לחלוטין מאלו השוררים כיום. לפני כל דבר אחר עלינו להבין על מה אנו מדברים למעשה מבחינת מדע הרוח, בדברנו על מילות הפתיחה של התנ"ך.

אתם יודעים שאנו יכולים, מתוך מה שמתאפשר כיום למחקר הראיה הרוחית, לתאר במובן מסוים את השתלשלות והתפתחות האדמה שלנו והקיום האנושי. בספרי מדע הנסתר בקוויו העיקריים ניסיתי לתאר מתוך שלושת שלבי ההתפתחות שקדמו לקיום האדמה שלנו, מתוך קיום השבתאי, השמש והירח הקדומים, את קיום-האדמה, את האדמה עצמה כזירת ההתרחשויות הפלנטרית של האדם. זכור לכם בוודאי, לפחות בקווים רחבים, מה מתואר שם. נשאלת כעת השאלה: היכן עלינו למקום את מה שהולם בנפשנו עם המילה רבת-העוצמה בְּרֵאשִׁית? היכן עלינו למקם אותה בתיאור המדע-רוחי שלנו? לאן היא שייכת?

הבה נבהיר לעצמנו נקודת מבט מסוימת שבה אנו יכולים לצייר לפני עינינו את השבתאי, השמש והירח הקדומים. אם נפנה את המבט בקצרה לשבתאי הקדום, הוא עומד לפנינו בצורה תמונתית כגוף קוסמי שאין לו עדיין מאומה ממה שאנו רגילים לראות בתור הקיום החומרי שמסביבנו. זהו גוף קוסמי אשר מכל המצוי בסביבתנו, הכיל בתוכו למעשה רק את אלמנט החום. על השבתאי הקדום ניתן היה למצוא רק חום או אש, אלמנט חום האורג בתוך עצמו. מאומה מן האוויר, מאומה מהמים, מאומה מהאדמה. כך במקום שבו היה הוא מעובה במידה הגדולה ביותר, הוא היווה חום חי ואורג. אנו יודעים שלאחר מכן עבר הקיום למה שמכונה השמש הקדומה. שם עלינו להוסיף לחום האורג והחי, מעין אלמנט אויר או דמוי-גז, ואנו מדמים לעצמנו באורח תמונתי את המצב הפלנטרי של השמש הקדומה באופן הנכון, כאשר אנו חושבים עליו – עד כמה שמדובר בו על מצב של יסודות – כיסוד דמוי-גז ויסוד חום האורגים זה בזה וחיים זה בזה. כמצב שלישי בהתפתחות האדמה שלנו יש לנו לאחר מכן את זה שעלינו לראות כמצב הירח הקדום. בזה האחרון נוסף לחום ולאויר מה שאנו מכירים כמצב האלמנטרי של המים. מאומה ממה שמוכר לנו בקיום האדמה הנוכחי שלנו בתור יסוד אדמתי מוצק, אינו קיים עדיין במצב הירח הזה. אולם במשך קיום הירח הקדום מתבלט לנו גורם מהותי: האחדות שבה התנהל הקיום הפלנטרי שלנו לפני כן, נחלקת. כשאנו מסתכלים על השבתאי הקדום הוא מופיע לפנינו כאחדות אחת של חום הארוג בתוך עצמו. השמש הקדומה גם היא מופיעה עדיין לפנינו כאלמנטים של גז וחום האורגים זה בזה. במשך קיום הירח מתרחשת התפלגות ליסוד שמשי ויסוד ירחי. רק כאשר אנו מגיעים לשלב הרביעי של התפתחותנו הפלנטרית, אנו רואים כיצד מתווסף למצבים האלמנטריים הקודמים – ליסוד האש או החום, ליסוד דמוי-האויר וליסוד המים – היסוד המוצק, היסוד הארצי. כדי שהיסוד המוצק הזה יוכל להופיע בקיומנו הפלנטרי, חייבת היתה להיות משוחזרת ההתפתחות שהתרחשה כבר במהלך קיום הירח. יסוד השמש חייב היה לצאת פעם נוספת מן היסוד הפלנטרי הארצי שלנו. כך יש לנו נקודת זמן מסוימת בהתפתחות הפלנטות שלנו, שבה ממצב פלנטרי משותף, שבו אורגים עדיין זה בזה יסודות האש, האויר והמים, נפרדים האחד ממשנהו היסוד הארצי המעובה ויסוד השמש דמוי-האויר, העדין יותר. ורק ביסוד הארצי הזה יכול היה להיווצר כל אשר התעבה, אותו אנו מציינים כיום כיסוד המוצק.

הבה נמחיש לעצמנו רגע זה, שבו מתוך קשרים פלנטריים משותפים יוצא יסוד השמש, ומכאן ואילך שולח את כוחותיו מבחוץ אל היסוד הארצי שלנו. נמחיש לעצמנו שאז ניתנה גם האפשרות שביסוד הארצי יתעבה ויגיע להכנתו המוצק, מה שאנו מציינים כיום במובן החומרי כמוצק. אם נמחיש רגע זה נקבל את אותה נקודת זמן שבה מתחיל ספר בראשית, שבה מתחיל התנ"ך. על נקודת הזמן הזו מדובר שם. אל לנו בשום פנים לקשור את המילים הראשונות של ספר בראשית עם אותה מופשטות, עם אותה צלליות, שאליה מתכוונים כאשר מבטאים את המילה 'בהתחלה' או 'בהתחלה הראשונית'. בזאת מביאים לביטוי דבר-מה דל בצורה שלא תתואר, לעומת התחושה שחש העברי הקדום. כל שיכול אדם לתאר לעצמו באותה כפילות שנוצרה באמצעות התחלקות יסוד השמש ויסוד האדמה, כל אשר התקיים ברגע זה של ההיפרדות, שהתחלק לשניים, כל זה חייב להתעורר בנפשנו אם אנו מבקשים להציב לפניה באורח הנכון את בְּרֵאשִׁית, 'בהתחלה', 'בהתחלה הראשונית'. אך לא זה בלבד אמור לעלות בנפשנו, אלא עלינו להיות מודעים לכך שבכל ההתפתחות שאנו מכנים התפתחות השבתאי, השמש והירח, ישויות רוחיות הן שהיו המנהיגות והמנחות, וגם הנושאות של כל ההתפתחות הזו, וכי היסודות שצוינו על ידינו בתור יסודות החום, האויר והמים, מייצגים תמיד רק את הביטוי החיצוני, את הלבוש החיצוני של הישויות הרוחיות המהוות את המציאות במהלך ההתפתחות. גם כשאנו מתבוננים במצב שהתקיים עם היפרדותו של היסוד השמשי מהיסוד הארצי, שעליו אנו חושבים בתמונות המכילות דימויים חומריים, גם כאן עלינו להיות מודעים כי בכל אשר אנו מציירים לעצמנו בתמונות של המים, האויר והאש האלמנטריים, איננו מתארים אלא אמצעי ביטוי בעבור הרוחיות האורגת, רוחיות אורגת שהתקדמה דרך שלושת השלבים הקודמים, שלבי השבתאי, השמש והירח הקדומים, ובנקודת הזמן שתיארתי כעת הגיעו לשלב התפתחות מסוים בקיומן.

הבה נציב לפני נפשנו את תמונת האלמנטים של המים, האויר או דמוי-הגז והאש, כמעין כדור קוסמי עצום, המתפלג ליסוד שמשי וליסוד ארצי. אולם נתאר לעצמנו שכל אשר קיים בדימוי שלנו מהיסוד החומרי-אלמנטרי הזה אינו אלא אמצעי ביטוי של הרוחי. נתאר לעצמנו שמתוך המבנה החומרי הזה שנארג מיסודות מים, אויר וחום, ניבטים אלינו פניהן של ישויות רוחיות האורגות בתוכו, המתגלות ביסוד זה המיוצג לפנינו בדימויים חומריים. נתאר לעצמנו שלפנינו ישויות רוחיות הפונות אלינו כביכול עם קלסתר פניהן, ואשר עובדות בעזרת החום, האויר והמים כדי לארגן גוף שמימי באמצעות כוח הנפש והרוח שלהן. הבה נתאר לעצמנו תמונה זו.

נקבל אז תמונה של מעטפת אלמנטרית, מעטפת שנוכל לדמות לעצמנו כמעין קונכיית שבלול, אם נבנה דימוי חושי גס במקצת, אולם אין זו מעטפת שנוצרה מהחומרים המוצקים כמו קונכיית השבלול, אלא נטוותה מהיסודות העדינים ביותר של מים, אויר או גז ואש. בתוכה נחשוב על רוחיוּת הניבטת לפנינו כמעין פָנִים, המתגלים באמצעות המעטפת והמהווים הם עצמם כוח התגלות, כוח החותר החוצה כביכול מן הנסתר העל-חושי אל הגלוי-לעין, אם אפשר להשתמש במילים הללו.

עוררו לפני נפשכם תמונה זו שניסיתי לצייר, את האריגה החיה הזו של יסוד רוחי אל יסוד חומרי, דמו לעצמכם את הכוח הנפשי הפנימי המחולל את האריגה בחומר, את הארגון בחומר, והתעלמו לרגע מכל השאר. אז יעמוד לפניכם בקירוב מה שחי בנפשו של חכם עברי קדום כאשר המילה בְּרֵאשִׁית חדרה אל הנפש הזו. בֵית, האות הראשונה, מעלה את האריגה החומרית של המרקם, רֵישׁ, ההברה השניה, מעוררת את קלסתר הפנים של הישויות הרוחיות שארגו בתוך המרקם הזה, ו- שׁין, האות השלישית, מעוררת את הכוח החותר ומבקיע, המפלס דרכו מן הפנימיות כדי להתגלות.

כך בערך אנו מגיעים לעקרון העומד בבסיסו של תיאור מעין זה. כשאנו חודרים לעקרון זה נוכל לחוש בד בבד דבר-מה מרוחה של שפה זו, המכילה בעצמה, כפי שנאמר, משהו מן היסוד הבורא, שעליו אין עוד לאדם המודרני עם מושגיו המופשטים כל מושג.

הבה נדמה עצמנו בתוך תוכו של הרגע שלפני ההתקרשות הפיזית, לפני ההתעבות הפיזית של הוויית האדמה שלנו, שכן זה היה הרגע שאליו התכוונתי. נתאר לעצמנו בצורה חיה את הרגע הזה ואז יהיה עלינו לומר: אם נרצה לתאר את אשר קרה, איננו רשאים להשתמש בכל המושגים שבהם אנו משתמשים בבקשנו לתאר כיום את תהליכי החושים החיצוניים. משום כך זהו שטחי להחריד כאשר תופסים את השניה מבין המילים שיש לנו בבראשית, בצורה כזו שמייחסים לה עובדה חיצונית כלשהי, ותהיה זו מצלצלת דומה ככל שתהיה למה שאנו מבינים כיום תחת המושגים 'יצר' או 'ברא'. בדרך זו לא נתקרב למהותה של המילה השניה בספר בראשית. לאן עלינו לפנות כעת? במילה זו הכוונה לדבר-מה המגיע למעשה קרוב מאוד לגבול שבו עובר כבר היסוד החושי באופן בלתי אמצעי אל הרוחי העל-חושי. אדם המבקש ליצור דימוי על מה שמתורגם בדרך כלל כ'יצר' או 'ברא' – 'בתחילה יצר האלהים' – אינו רשאי בשום אופן להביא את המילה הזו לדבר כלשהו הנראה בעיני החושים הרגילות כפעילות בוראת, כפעילות יוצרת.

ידידי היקרים, הסתכלו בתוככם. נסו להציב עצמכם במצב שבו, נניח, אתם ישנים לזמן מה ומתעוררים, ואז, בלא שתפנו את מבטכם לעובדה חיצונית כלשהי, אתם מעוררים באמצעות פעילות נפשית פנימית דימויים מסוימים בנפש. המחישו לעצמכם את הפעילות הפנימית הזו, את ההשתקעות היצירתית המוציאה כבמטה קסם תוכן נפשי מתוך פנימיות הנפש. השתמשו, אם תרצו, במילה 'להגות' כדי לאפיין את ההעלאה במטה-קסם של תוכן נפשי מתוך מעמקי הנפש בשדה המבט המודע שלכם את תוך נפשכם. וכעת דמו לעצמכם את אשר האדם מוגבל לעשות בדימוייו בלבד, בתור פעילות קוסמית-בוראת. תארו לעצמכם במקום פנימיותכם, במקום חוויות החשיבה הפנימיות שלכם, חשיבה קוסמית, ואז תקבלו המחשה מה נעוץ בבסיסה של המילה השניה בספר בראשית, המילה בָּרָא. ככל שתחשבו עליה כרוחית יותר, ככל שתוכלו להביאה קרוב יותר ליסוד החשיבתי שהצבתם לפני עיניכם בעצם השתקעותכם – כך תוכלו יותר להתקרב אליה!

וכעת תארו לעצמכם שבמשך השתקעות זו עולים בנפש כאילו שתי קבוצות דימויים. כדי לתאר בצורה מדויקת ככל האפשר דבר כה רחוק מאתנו, נתאר לעצמנו אדם המתעורר ומנצנצים בו שני דברים; הוא חושב על שני דברים. הדבר האחד שהוא חושב עליו הוא תמונה של פעילות כלשהי, חפץ או ישות חיצוניים. דבר זה נכנס אל שדה המבט של התודעה לא באמצעות קליטת רשמים, אלא באמצעות השתקעות, על ידי פעילות יוצרת של הנפש. מערך הדימויים השני שמופיע אצלו הוא תשוקה, דבר-מה שאדם עשוי לרצות בכל מאודות ותפיסת הנפש שלו. כך יש לנו יסוד בעל אופי של דימוי ויסוד בעל אופי של תשוקה, העולים לפני נפשנו באמצעות השתקעות פנימית. כעת דמו במקום נפש האדם השקועה בתוך עצמה, את מה שהתנ"ך מכנה האלהים. במקום היחידוּת של הנפש האנושית נחשוב על ריבוי של ישויות רוחיות השרויות בהשתקעות, ואשר באמצעות ההשתקעות מעוררות מפנימיותן שני מערכים, אותם ברצוני להשוות למה שתיארתי בפניכם – למערך הנושא אופי דימויי טהור ולמערך בעל אופי של תשוקה. במקום הנפש האנושית המשתקעת אנו מתארים לעצמנו ארגון קוסמי של ישויות המתעוררות בתוך עצמן בדרך דומה, אלא שהשתקעותן מעוררת – בצורה קוסמית – שני מערכים כאלה: האחד בעל אופי דימויי, כלומר כזה המגלה דבר-מה, המתבטא כלפי חוץ ונראה כלפי חוץ. המערך השני נושא אופי של תשוקה המתבטאת בתסיסה פנימית, יסוד הרוחש ותוסס באופן פנימי, החדור באופן פנימי בתסיסה רוחשת. כך אנו מתארים את אותן ישויות רוחיות המצוינות בתור אֱלֹהִים. אנו מתארים אותן משתקעות באופן זה, וממחישים לעצמנו השתקעות זו במילים 'הן יצרו' – בָּרָא. ואז נתאר לעצמנו שבאמצעות ההשתקעות הבוראת נוצרים שני מערכים כאלה, מערך הנוטה יותר להתגלות חיצונית, המבשר עצמו כלפי חוץ, ומערך שני, רוחש בפנימיותו, חי בפנימיותו. אז יהיו לנו בקירוב אותם שני מערכי דימויים העולים בנפשו של החכם העברי הקדום, כאשר המילים שאותן מציין כיום המושג 'השמיים והארץ' הדהדו בנפשו בצורתן הפונֵטית: 'הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ'. הבה ננסה לשכוח ככל האפשר מה חושב האדם המודרני תחת המושגים שמיים וארץ. ננסה להציב את שני מערכי הדימויים לפני הנפש: המערך המבשר עצמו כלפי חוץ, ולעומתו המערך השני, זה של הפעילות הפנימית התוססת, של מה ששואף לחוות עצמו בפנימיות, הרוחש בחיוניות בפנימיות – אז ברשותנו שתי המילים הַשָּׁמַיִם ו-הָאָרֶץ.

האלהים עצמם – במהלך ההרצאות נלמד להכירם בצורה מדויקת יותר ולתרגמם לשפת מדע-הרוח שלנו, אולם כעת ננסה לחדור למובנה של מילת הקדומים – האלהים עצמם, אלו מין ישויות הם? מי שמבקש ליצור דימוי על מה שחי בנפשו של החכם העברי הקדום כשהשתמש במילה זו, חייב להבהיר לעצמו שבאותו זמן היתה תחושה חיה לגמרי על כך שלהתפתחות אדמתנו יש משמעות מסוימת ומטרה מסוימת. מהי המשמעות הזו? מהי מטרת התפתחות אדמתנו?

להתפתחות אדמתנו יש משמעות ומטרה רק כאשר מופיע בה דבר-מה אשר לפני כן לא התקיים בה. שחזור נצחי, חזרה על מה שכבר היה, היו בגדר קיום חסר משמעות, והחכם העברי הקדום היה חש את ראשית האדמה בתור קיום חסר משמעות מעין זה, לולא יכול היה לחשוב שלאחר שהתפתחה מתוך מצבים אחרים, חייבת היתה האדמה להביא דבר-מה חדש ביחס לכל אשר היה מקודם. באמצעות קיום האדמה הזה התאפשר דבר חדש: שהאדם יעשה בדיוק כפי שהוא נראה על האדמה. האדם כפי שהוא מופיע בקיום האדמה כישות, כפי שהוא כיום, ובתור הישות שאליה יתפתח יותר ויותר בעתיד הרחוק, לא היה בכל שלבי ההתפתחות הקודמים, ואף לא יכול היה להתקיים בשלבי ההתפתחות הקודמים של האדמה. אותן ישויות רוחיות שהנהיגו ונשאו את ההתפתחות החיצונית, שאנו מציינים כהתפתחות השבתאי, השמש והירח הקדומים, היו מעוצבות בשונה מן האדם – ולא ניכנס כאן למושג של גבוה או נמוך יותר. אותן ישויות שארגו שם בשלבי הקיום האלמנטריים של האש, הגז והמים, אשר טוו וארגו את השבתאי, השמש והירח הקדומים, אשר טוו וארגו בתחילתו של קיום האדמה, כיצד נלמד להכירם באופן הטוב ביותר בכל הנוגע לישותן? כיצד נתקרב להבנתן?

עלינו לתאר כמובן דברים רבים מאוד אם ברצוננו להתקרב במידה מסוימת להבנת הישויות הללו. אולם ביכולתנו להכירן קודם כל מצד אחד שלהן, ובזאת יהיה די כדי לקרב אותנו לפחות צעד אחד קרוב יותר למשמעות העצומה של מילות הקדומים המקראיות. נתבונן בישויות העומדות במובן מסוים בשלב גבוה מהאדם, כפי שהוא עצמו נבנה ממה שהתפתח מן השבתאי, השמש והירח הקדומים. ברצוננו לחקור את הישויות הללו על פי מה שהן רצו למעשה. אנו מבקשים לחקרן על פי רצונותיהן. על פי כוונותיהן כביכול. אז נוכל לקבל לפחות דימוי קטן על ישותן. מה רצו הישויות הללו? הן היו מסוגלות להרבה. הן רכשו לעצמן יכולות לכיוון זה או אחר במהלך ההתפתחות שעברו. האחת יכלה לעשות דבר מסוים, השניה יכלה לעשות דברים אחרים. אולם נתאר לעצמנו את ישותן בצורה הטובה ביותר אם נאמר לעצמנו: באותה נקודת זמן העומדת לפנינו כעת, פעלו בקבוצה אחת של ישויות כאלה מטרה משותפת ומניע משותף.

בשלב גבוה, היה זה כאילו היתה מתכנסת כיום קבוצת בני אדם שלכל אחד מהם מיומנות מסוימת. כל אחד מהם מסוגל לעשות דבר מסוים, וכעת הם אומרים זה לזה: אתה מסוגל לזאת, אני מסוגל לזאת, השלישי לדבר נוסף. הבה ניתן לכל פעילויותינו לזרום כעת יחד כדי לבצע עבודה משותפת, שבה ניתן להשתמש בפעילות של כל אחד ואחד מאתנו. נתאר לעצמנו קבוצה כזו של בני אדם, שמתוכם כל אחד מיומן לעשות דבר-מה שונה, אולם יש להם מטרה משותפת. מה שאמור להיווצר כאן אינו קיים עדיין. ההתאגדות לאֶחָד שעליה הם עובדים, קיימת בתחילה כמטרה בלבד. היא אינה קיימת עדיין בפועל. קיים כאן ריבוי, וההתאגדות לאֶחָד מתבטאת תחילה כאידיאל בלבד. וכעת תארו לעצמכם: קבוצה של ישויות רוחיות שהתפתחו במהלך השבתאי, השמש והירח, שמתוכן כל אחת מיומנת בדבר אחד מסוים מאוד, ואשר ברגע שאותו תיארתי מקבלות את ההחלטה – ברצוננו לאחד את פעילויותינו לשם מטרה משותפת, ברצוננו להעניק לעצמנו כיוון בעל אופי של אֶחָד, ולפני מבטו של כל אחד מאתנו תעמוד תמונת המטרה הזו. ומה היתה המטרה? האדם, האדם הארצי.

כך חי האדם הארצי כמטרה בתוך קבוצה של ישויות אלוהיות, שהחליטו לעבוד יחד באמנויותיהן השונות כדי להגיע לְמה שלהן עצמן לא היה, לְמה שלא היה חלק מתכונתן שלהן, אולם הן יכלו ליצור אותו באמצעות עבודתן המשותפת. אם אתם מדמים לעצמכם כל מה שתיארתי כאן כמעטפת אלמנטרית וכישויות רוחיות קוסמיות השרויות בהשתקעות חשיבתית בתוך מעטפת זו, בתור שני מערכים – האחד בעל תשוקה התוסס בפנימיותו והשני המתגלה כלפי חוץ – אם אתם מתארים לעצמכם כל זאת ומייחסים אז את המטרה שאפיינתי כעת לאותן ישויות רוחיות הניבטות, כביכול, מתוך היסוד האלמנטרי החוצה עם קלסתר פניהן, אזי תקבלו את מה שחי בלב החכמים העבריים הקדומים במילה אֱלֹהִים. אנו מפרשים בצורה תמונתית מה חי במילת הקדומים רבת-העוצמה הזו.

הבה נשכח לרגע כל מה שאדם מודרני יכול להרגיש ולחשוב כשהוא מבטא את המילים "בהתחלה יצרו האלוהים את השמיים ואת הארץ". ננסה להציב לנגד עינינו, כשאנו מביאים בחשבון כל מה שנאמר היום, את התמונה הבאה: כאן לפנינו יסוד אלמנטרי אורג וטווה, בתוכו אורגים אש, גז ומים. בתוך היסוד האלמנטרי הזה חיות ישויות רוחיות פעילות ואורגות, קבוצה של ישויות רוחיות המשתקעות בחשיבה. הן עסוקות בהשתקעות יצירתית, ולכל אורך השתקעותן היצירתית חדורה המטרה – להביא בכל פעילותן לתמונת האדם. הדבר הראשון המופיע מתוך ההשתקעות הזו הוא הדימוי של יסוד המתגלה ומבשר עצמו כלפי חוץ ויסוד התוסס באופן פנימי, חי ורוחש באופן פנימי. במרקם האלמנטרי הָגוּ ישויות הקדומים את המופיע כלפי חוץ ואת התוסס ורוחש כלפי פנים.

נסו להמחיש לעצמכם במילים הללו מה נאמר בשורות הראשונות של התנ"ך, ואז יהיה לכם הבסיס למשמעות הנכונה של מילות הקדומים רבות-העוצמה הללו, שנביא לפני נפשנו בימים הבאים, ואשר באמצעותן גילתה האנושות את מקורה הגדול והראשוני.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *