בראשית – הבריאה וראשי בית-האב

בראשית

הבריאה וראשי בית-האב

מאת: אמיל בוק

תרגם מאנגלית: עלי אלון

הקלדה ועריכה: דניאל זהבי

אמיל בוק נולד בוופרטל בגרמניה בשנת 1895. למד גרמנית ותיאולוגיה וקיבל את הסמכתו בשנת 1921. הוא היה בין המנהיגים שייסדו את הכריסטיאן קומיוניטי בשנת 1922, מתוך השראתו ותמיכתו של רודולף שטיינר. משנת 1938 ועד מותו בשנת 1959 הוא היה הראש של התנועה לחידוש דתי.

ספרים נוספים של אמיל בוק בעברית: בראשית * משה * יהושע, השופטים, רות * שלוש השנים.

D:\Pictures\אמיל בוקEMIL BOCK.BMP

פרק 1 בלבד

פרטים על הספר הניתן לרכישה- ראו כאן

הבריאה

התקופות הגדולות

כשהאנושות עברה מתודעת החלום של המזרח אל החשיבה הערה של המערב, נולדו אופי החשיבה ההיסטורית והחוש להיסטוריה.

חכמת המזרח הקדום ראתה בהתרחשויות הארציות את תולדות המרומים האלוהיים והיתה שקועה בהתבוננות בתקופות הבאות וחולפות, שבהן התמשך רוגע אינסופי בפרקי הזמן ובחזרות עליהם, כשעדיין לא שלט השלב הנוקשה של זמן ואבולוציה. רק הרוח של המערב יכולה להכיר את מגמות הרצון החבויות באבולוציה של האנושות ולחוות את הזמן כגורם ממשי. במקום תקופת הרוגע נטול-הזמן, החל הנתיב המתקדם של אבולוציה מתפתחת, עם מאמציה קצרי הנשימה והפחד מפני הזמן שחולף מהר מדי.

החשיבות של הברית הישנה מתמקדת בכך, שהיא מגשרת בין תפיסת העולם הלא היסטורית של המזרח ובין תפיסת העולם ההיסטורית של המערב. "השקפת העולם העברית הקדומה… נותנת את האימפולס הראשון לראיה היסטורית… הברית הישנה מהווה את הדוגמא החשובה הראשונה לגישה היסטורית למאורעות. ומכאן, שהיא הנחילה למערב את המורשת של גישה היסטורית כזאת" (רודולף שטיינר). ניצוץ הרצון חודר לעומק. האנושות מתעוררת לאבולוציה שנגרמה והונהגה על ידי האלוהות. האלים הציבו את הנתיב ליעדים.

לימוד ההיסטוריה, בשימושו הרגיל היום, מתגאה בגישתו המדעית ביחס למאות שנים אחדות בעבר והוא חש עצמו וודאי נעלה על ההגשה ההיסטורית כמו זו שבברית הישנה ובמיוחד בספריה הראשונים. השיטה הנוכחית מתבססת על אמונה בלעדית ב'מקורות חיצוניים'. מאורע מוכר כאמתי אך ורק אם קיימים ממצאים או אינפורמציה עכשוויים, שניתן לסמוך עליהם ביחס אליו. תחילת ההתפתחות ההיסטורית ממוקמת בפרק זמן שלגביו ניתן להשיג אינפורמציה קדומה ביותר. ההערכה השלילית שהברית הישנה מקבלת על בסיס זה ברורה, היות ועקב חוסר עניין באלוהות היא עוברת הרחק מעבר לתחום ההיסטוריה שניתן להוכיחה, ולתוך זמנים קדומים. כיצד יוכל תיאור של תקופות, שלגביהן לא יכול להתקיים שום מקור ממשי, להתמודד בביקורת ההיסטוריה של ימינו אנו? רשאי אדם להנות מן הברית הישנה כפיקציה דתית שמחנכת למוסר. ברם, להיסטוריון הממושמע מבחינה מדעית אין שום ערך למסמכים כאלה.

יתרה מזאת, היות וידועים כתבים קדומים אחרים ולמשל, תולדות החלדיים הכתובות ביוונית על ידי Berossus המקשרות את תולדותיהם של עמים אחדים לבריאת העולם, מניחים, שהמחברים הקדומים לא החזיקו עדיין ברשותם השקפה ביחס לגזע האנושי כולו. איזה ערך היסטורי מהותי יכול להיות למיתוסי-בריאה קדומים אם נובעים הם מן הסגנון הנאיבי של מחבר אשר מיחס בצורה פיוטית את היסטורית העבר של עמו לאלים?

למעשה יש לנו בברית הישנה דגם מקורי חשוב של כתיבה היסטורית מהותית. ההיסטוריה של האנושות אינה מתחילה על האדמה וכמוה החיים של הישות האנושית האינדיבידואלית. ללידת האדם הפיזי קדמה התפתחות הישות הרוחית-נפשית בספירות העל-חושיות. ליעודי האנושות בתחום ההתקשות וההתגשמות הארציות קדמו עידנים, שבהם פעלו ישויות-אנוש יחד עם ישויות בוראות מספירות עליונות על העולם הפיזי כעל הלבוש החי של אלוהים.

ההיסטוריה השמיימית מתמשכת בהיסטוריה של האדמה. משום כך נשארים בהכרח כל הכתבים ההיסטוריים, על אף שייתכן ומתבססים הם על מיטב 'החומר המקורי', בלתי מושלמים ועיוורים, אלא אם מודעים הם לספירה העל-חושית, העל-היסטורית, של ישויות רוחיות ממשיות.

כשם שנביא חוזה את העתיד שעדיין רדום והתפתחותו חלה בספירה הרוחית, כך חייב היסטוריון של אמת להיות מסוגל לקרוא את ספרי העבר החקוקים בקוסמוס, חייב להיות לו הכושר של ראיה רוחית לאחור. מיתוסים אמיתיים מהווים אשנבים למבט לאחור, הם מגלים את ההיסטוריה שקדמה להיסטוריה.

בברית הישנה עוקבים אנו אחר ההיסטוריה הארצית בנביעתה מתוך ההיסטוריה השמיימית. מופיעים לפנינו היעודים הקדם-לידתיים של האנושות ושל האדמה עצמה. מדבר אלינו טקסט, אשר ביכולתו לגלות היסטוריה קדומה-רוחית-פיזית. עדים אנו להיסטוריה מכובדת, שלפני שנעשתה להיסטוריה היתה בגדר בריאה: היסטוריה קוסמית. לאחר מכן מהווה התפתחות האנושות הקדומה היסטוריה מיתולוגית. הן המקור והן המטרה של הברית הישנה שייכים לספירות הרוחיות בהיותם מטרה קוסמית-אנושית-חובקת-כל. הכוונה כאן איננה תיאור היסטוריה של עם אחד ויחיד. ההיסטוריה של העברים מתוארת אך ורק היות ודרכם מתכונן גופו של האל להיעשות לאדם למען האנושות ולמען בריאת האדמה כולה. זוהי המגמה המשיחית הממשית אשר נושמת את תחושת הזמן הנעה קדימה לתוך ספרי הברית הישנה ועושה מהם מסמכים ראשונים של תפיסת עולם היסטורית.

ההתפתחויות המתוארות בברית הישנה אינן מגיעות בה לשלמות, הן דורשות המשך בספרי הברית החדשה בכל הדרך ועד להתגלות אל יוחנן ('חזון יוחנן' – האפוקליפסה). הספר האחרון של כתבי הקודש מהווה דיווח נעלה של תחזית נבואית, כשם שהספר הראשון של משה, הלוא הוא ספר בראשית, מהווה דיווח קלאסי של מבט רוחי לאחור, או נבואה בהיפוכה. בין המבט לאחור והתחזית לעתיד, בין ספר בראשית והאפוקליפסה, מתנהל נתיב האבולוציה. מיתוס הבריאה ונבואת העתיד מהווים מאזן בהווית הקיום ההיסטורית.

ככל שהתפתחות התרבות המערבית השתרשה יותר בחומרניות ובמופשטות, כך הובנה פחות ראשית הברית הישנה. הראיה הרוחית הקדומה של המזרח, שידעה אודות תקופות ממושכות וקצרות באבולוציה, נשכחה לגמרי. נוצר אורח חשיבה חד-צדדי, אשר דימה לעצמו את ה'ראשית', שאודותיה מדבר סיפור הבריאה, כעצם ראשית הכל, ובריאת העולם תוארה שם כ'בריאה מתוך האין'. אם מדמים את ההיסטוריה כקו ישר כי אז קיימת, אכן, ראשית אחת בלבד ואין מקום להשקפה אשר כוללת בה את התקופות הגדולות שהקוסמוס שרר בהן באורח ריתמי ואת התקופות הקטנות המחזוריות – קיימות שוב ושוב ראשיות קסומות חדשות בדומה לסיבוב השמש המביא עמו בוקר חדש אחרי כל לילה.

אך הברית הישנה מהססת אם להזכיר במישרין את התקופות הגדולות. בתחילה, כשלהיסטוריה היה עדיין אופי קוסמי, ניתן לראות בבירור פרקי זמן קוסמיים ממושכים. (את אי-זהותם למה שקוראים אנו היום 'יום' – אוריגן הצביע על כך – אפשר לראות בעובדה, שבריאת השמש הקובעת את הימים והשנים שלנו משובצת כה מאוחר כביום הרביעי). מאוחר יותר כשההיסטוריה משתלבת בתחומה היא, מצטעפות התקופות ומתגלה בראש ובראשונה קו ההתקדמות המתמשך. דוגמא של רמזים אודות דמויות תקופתיות, שממשיכים למוצאם בברית הישנה, נראית בראשי הפרקים היכן שנזכרת המילה: 'תולדות':

"אלה תולדות השמיים והארץ בהיבראם" (בראשית).

"זה ספר תולדות אדם" (בראשית).

"אלה תולדות נוח" (בראשית).

"ואלה תולדות פרץ" (מגילת רות).

האלמנט התקופתי ניכר כשהמצב הקדם-לידתי של האנושות מהדהד עדיין. האלמנט ההמשכי שורר היכן שנכנסת הביוגרפיה הארצית, דרמת המסתורין של ההיסטוריה הארצית. בסוף כתבי הקודש, בהתגלות (חזון יוחנן) חוזר ברובו האלמנט התקופתי ברמה חדשה, כסימן לפריצה מן ההיסטורי אל הרוחי. לעומת שבעת ימי הבריאה בספר בראשית ניצבים כאן שבעה כפולי ארבעה: האיגרות, החותמות, השופרות וקערות החימה.

תהיה זו תפיסה בלתי נכונה ומופשטת להאמין, שסיפור הבריאה התנ"כי מתאר את עצם ראשית כל הווית הקיום של האדמה. העולם היה קיים מזה זמן רב. בעידנים קדומים עברה כבר פלנטת האדמה שלנו דרך התפתחויות אבולוציוניות כבירות ביותר, וכן אין זה כך, שהאדם לא היה קיים לפני שהאלוהים אמר: "נעשה אדם". האדם התפתח במשך עידנים כישות רוח ונפש. המילה הבוראת האלוהית לא עוררה את הווית הקיום יש מאין, היא עוררה את האדמה לקיום ולהתפתחות חדשים לאחר שהאדמה נחה שוב מן האבולוציה המחזורית שלה, והעניקה לה צורה מוגדרת כראשית חדשה לרצף של תצורות שעל האדמה היה לעבור בהן. אין מתייחסים כאן לבריאת כל העידנים. הכוונה היא לראשיתו של עידן ספציפי אחד, שבו נתאפשר, עקב התקשות סובסטנציית האדמה, קיום של רצון ויעוד ארציים במשמעות הצרה של המילים. מה שיבוא להלן יראה, שסיפור הבריאה התנ"כי מתמקד בנקודה המתקדמת בזמן, שבה מגיע עידן זה לשיבוצו לאחר שהשלים את כל השחזורים הקוסמיים.

על כן אין האלמנט החדש של האדם, שכאן מקורו, אלא הזרע של הצורה החיצונית שנושאים אנו כיום כישויות בהתגשמות פיזית. השם אדם אינו מתייחס לאדם הראשון ביותר אלא לאדם-האדמה הראשון. לתוך עטיפת האדמה, בהיעשותה מעובה יותר ומעוצבת דרך שלבים, נכנסת הנפש הנצחית עם נשימת האלוהים ("ויפח באפיו נשמת חיים"). עד אז היא היתה משובצת, חיה ופעילה באלמנט האוויר החדור בנפש האלוהות. לא ההתחלה, אלא ההתגשמות הארצית של האדמה והאדם נסבה על ידי דבר הבורא האלוהי.

במסורות עתירות האגדות שנרקמו סביב הברית הישנה[1]* נזכרים העידנים שקדמו לבריאת אדם במגוון רב של דרכים כאילו היו עובדות הידועות לכל. התמונה האימגינטיבית של שבעת המלכים הקדמוניים מוסברת במקום אחד כדלהלן:

'מלכים אלה מסמלים את שבעת העולמות שנבראו והתקיימו לפני קיום עולמנו, שאפשר לכנותו בשם: 'המלך השמיני'. וכן נאמר שם ש-חנוך הגיע כבר לדרגה גבוהה 'בעולם הראשון שקדם לעולם של אדם'. 'אלף עולמות ברא האלוהים בתחילה ולאחר מכן ברא עוד עולמות והמשיך לברוא ולהרוס עולמות עד שברא את עולמנו' 2(ב.ג.).

רווחת הדיעה, שבה בשעה שהפילוסופים העברים-הלניסטים כגון פילון ואנשי התלמוד והקבלה, שנצרו את מסורת האגדות, מגדירים את מושג העידנים הקדומים, עומד ספר בראשית בתוקף על דעתו, שהבריאה היא יש מאין. הסיפור התנ"כי מעיד בבירור על הווית קיום קודמת והתלמוד מתייחס לזה ובצדק: "שני דברים מצויים שם שלא נבראו והם הרוח והמים… כמו שנאמר: 'ורוח אלוהים מרחפת על פני המים"3 והיות ולמעשה יש לקרוא: 'הרוח הקלה של האלוהים הקרינה חום על פני המים', מצוין האלמנט השלישי, זה של החום, כקיים כבר. 'שלושה דברים היו כבר שם לפני העולם: מים, רוח ואש".4 עידני האש, האוויר והמים – סולם האלמנטים, שבו ירדה הווית הקיום הפלנטרית מן הספירות העל-חושיות – עברו-חלפו כבר כשעידן האלמנט הרביעי, אלמנט האדמה, בקע ועלה מן הלילה הקוסמי. ספר בראשית מאפשר לנו להציץ לתוך ההתפתחות של עידן-אדמה מהותי זה.

על מנת לקבוע את הנקודה המדויקת, שבה מתחילה הברית הישנה בתוך הזרם האדיר והמקיף של האבולוציה, זקוק אדם למעין מפת-זמן ענקית, שבה ניתן יהיה להתחקות אחר כל דבר שנביעתו ממבטם לאחור של הרואים הרוחיים.

השוואה בין סיפור הבריאה התנ"כי ומיתוסי הבריאה של עמים אחרים עשויה לקרב אותנו למטרתנו. יהיה עלינו להימנע מן הצורה המקובלת של השוואות אלה, שרובן מתכחשות בחשאי לערכו של המיתוס נוכח האמת ההיסטורית, ובכוונתן לבסס תלות ספרותית או מקורות משותפים בין המסורות השונות. אולם מי אשר מכיר בדבר שכל מיתוסי הבריאה המהותיים של האנושות נולדו בזמנים כשהכושר לראיה רוחית לאחור היה נפוץ עדיין, מבין טוב את ההתרחשויות וכן את ההבדלים שבין רצפי התיאורים השונים. בכמה מיתוסים ניתן לראות את אותו הדבר ובאחרים, אספקטים שונים. אף רואה רוחי אינו טוען שהוא מתאר את הכל. כל אחד מתאר באורח אימגינטיבי יותר או באורח אינספירטיבי יותר, קטע מתמונת העולם העצומה של התקופות הקדומות בעבר. אפילו כשנדמה שהמיתוסים השונים סותרים זה את זה, הרי שלמעשה משלימים הם זה את זה.

ככל שהאוסף שלנו של מיתוסי-בריאה של כל העמים יהיה שלם יותר, כן נמצא את עצמנו, במידה רבה יותר, כמו אדם שברשותו מספר רב של אבנים צבעוניות והוא רשאי לשבץ אותן בתמונת פסיפס שנאמר לו להכין, רק כשתהיה לפניו התוכנית השלמה. עצם המחשבה, שאמת והרמוניה קשורות לכל מיתוסי הבריאה, הינה מופשטת ומעורפלת מדי מכדי לתת לנו תוכנית ממשית לסדר ולהתאים את הדימויים הרבים מן המבט הרוחי לאחור. כאן אנו זקוקים לתפיסת עולם, המתבססת על רכישה מחדש של הכושר לראיה רוחית מדוקדקת של העבר והקשורה לאורח חשיבה היסטורי-מודרני בהיר.

האנתרופוסופיה מגשרת על פער זה. היא מעניקה לנו מפה מפוארת של זמן ההופך למרחב רוחי, שעליה יכולים אנו למצוא את המיקום של ספר בראשית התנ"כי. היא מראה לנו את התקופות הגדולות שהפלנטה-אדמה שלנו השלימה בהתפתחותה. בו זמנית מתארת היא את המשמעות הפנימית, המורכבת מהתקדמות ומטרה, ואשר מסדירה את כל התקופות – יחד עם התקופות הקצרות יותר שהם מכילים 5 (ר.ש).

נאמר לנו, שהאדמה עברה כבר דרך שלושה מצבים (עידנים) פלנטריים גדולים לפני שנהייתה לאדמה במשמעותה הנוכחית. בכל פעם, בין שני עידני אבולוציה כאלה קיימת חזרה בספירת הרוח דרך הלילה הקוסמי.

בראשונה מבין התקופות הגדולות עוברות ישויות הרוח והנפש, השייכות להווית הקיום הפלנטרית שלנו, כולל האדם, דרך השלב הראשון של ההתגשמות. הן מתחילות לארוג לבוש ומעטפת פיזיים ועל ידי כך מגיעות הן לרמת ממלכת המינרלים. ברם, בעת ההיא לא היה קיים שום דבר מהקשיות, המוצקות וחוסר החדירות של מינרלי האבן של ימינו. העיבוי הגשמי של אותה הווית קיום התקדם אך ורק לאלמנט-אש נע ואורג. סובסטנציית החום היתה הגשמיות היחידה הקיימת. עידן ההתגלמות הראשון הזה של הווית הקיום הפלנטרית שלנו מאופיין כעידן סטורן הקדום (שבתאי הקדום).

בעידן שלאחר מכן, כשלב של עיבוי נוסף, מצטרף אלמנט האוויר לזה של החום. מתוך החום הקוסמי האפל וה'דוגר' (מקרין חום לעברים) נולד האור. עושר אפשרויות רב יותר להתגלמות הוצע הן לישויות ההיררכיות והן לנפשות אנוש, ששקועות היו עדיין בשינה עמוקה. אך הבריאה כמכלול לא הגיעה אל מעבר לרמת ממלכת הצומח. לא היו קיימים כלל צמחים בודדים, המוגדרים בקווי-מתאר חדים. העולם היה מורכב ממכלול אתרי של מצבי צמיחה. על אף שפריחות ותצורות צומח נצנצו והאירו מתוך הווית קיום צמחית-קמאית אורגת זאת, לא היה קיים עדיין שפע התופעות, המוגדרות פיזית, הסובבות אותנו כיום. עידן עולם פלנטרי שני זה קרוי בשם: עידן השמש הקדומה, היות וכלולים היו בו השמש של ימינו, האדמה, הירח ושאר הפלנטות כשהם יוצרים גוף קוסמי אחד.

בעידן הקוסמי השלישי, כעיבוי נוסף, מצטרף אלמנט המים לזה של החום והאוויר. לאור מתווסף צליל, המילה הקוסמית. בעידן זה מתחוללת הפרדה משמעותית. מתהווה דואליות כשהישות האתרית המאירה של השמש מתנתקת מגוף הפלנטה. דבר זה גורם לגופו הנוזלי של האדם להתקדם בעיבויו דרך מספר שלבים. הוא מגיע לשלב ממלכת בע"ח, בעלת הנפש, מבלי ליצור צורות פיזיות אינדיבידואליות בגשמיות חייתית, המתגוונת בהדרגה באלמנט הנוזלי העדין, וכך מגיע האדם לשלב השני של התגשמותו.

השינה הקוסמית העמוקה שלו מתלקחת לאט ובהדרגה לתודעת תמונות דמוית חלום. התגשמות זו של האדמה קרויה בשם: עידן הירח הקדום היות והאדמה והירח היו עדיין יחידה אחת.

רק לאחר מכן חל עידן האדמה המהותי של הפלנטה שלנו, כאיזון בין שמש וירח. כי הנה הירח נפרד מן האדמה כדי למנוע ממנה להיעשות קשה מדי. בהדרגה נתווסף אלמנט האדמה המוצק לאלמנטים האש האוויר והנוזל. אתר החיים התאחד עם אתר האור ואתר הצליל, והווית הקיום הגשמית הגיעה לשלב האנושי. התפתחו ניצני צורתו הזקופה של האדם בין זמננו, ההולך על פני האדמה ומוקף על ידי בע"ח, צמחים ואבנים. לתוך תודעת התמונות ארוגת החלומות זרחה עירות המחשבה.

לכל תקופה גדולה תחילתה הקמאית בהתהוותה מתוך ליל המנוחה הקוסמי. פירושו של דבר הוא, שהיא מתחילה את כל הווית הקיום העולמית מחדש וחוזרת על תנאי הקיום, שעברו בעולם, ברמה חדשה ובריכוז רב יותר בראשונה מבין התקופות הקטנות יותר שלה.

אי לכך עסוקה בתחילה התקופה הקוסמית הרביעית הגדולה בהתבססותה בתקופות קטנות יותר. שוב מתחיל תהליך העיבוי מתוך אלמנט האש בתקופה גדולה אפלה דמוית-סטורן – וזוהי התקופה הפולראית. שוב, בתקופה ההיפרבוראית, מאירה האדמה האווירית כמו שמש ובאמצע תקופה זאת חלה חזרה על היפרדות השמש. ושוב – האדמה הנוזלית המלוכדת עם הירח מולידה את המילה הקוסמית המתפעמת בתקופה הלמורית. באמצע תקופה זאת חל פתרון המשבר של התקשות-יתר של האדמה וזה על ידי יציאת הירח. ולבסוף, בתקופה הרביעית, הקטנה יותר של התקופה האטלנטית, מתנהלת האדמה בצורה ברורה של עולם גשמי-פיזי בעל קווי מתאר חדים. התקופה החמישית, הקטנה יותר, התקופה הפוסט-אטלנטית, שבה מתפתחים אנו כבר במשך עשרת אלפי שנה בקירוב, מהווה את הצעד הגדול הראשון לתוך העתיד.

לאחר התקופה הפולראית, שהיתה עדיין כמעט כולה רוחית, שרטטו התקופות – בלובשן, במידה הולכת ורבה, צורה מרחבית ברורה יותר – צלב גדול על פני האדמה. במת ההתרחשויות של התקופה ההיפרבוראית התקיימה הרחק בצפון כדור הארץ שלנו, אלא שכל דבר הקשור לאנושות חל עדיין בספירה שהקיפה את האדמה. היו אלה היוונים, שנתנו לאזורים ההם – שלתוכם נעלם תדיר אפולו, הישות הרוחית של השמש, מן היוונים למשך מחצית השנה – את השם 'היפרבוריאה', כלומר 'הארץ שמעל לצפון'. בתקופה שלאחר מכן בחרה האנושות המתקדמת כבמת-יעודה את המחצית הדרומית של כדור הארץ. למוריה הקדומה היתה יבשת באזורים המכוסים כיום על ידי האוקיינוס ההודי והיא התעבתה בהדרגה מתוך אלמנט המים בין מה שקרוי עתה אוסטרליה ואפריקה, והשתרעה עד הודו ואסיה הקטנה. אטלנטיס הקדומה, היבשת הראשונה שדומה היתה לאלה של זמננו, קמה ונתהוותה באזור של האוקיינוס האטלנטי שלנו. היא השתרעה מערבה עד לאמריקה וכן מזרחה עד לחלקים המערביים של אירופה ואפריקה. בהיותה מכוסה בערפל כבד, שהתעבה לבסוף לאדמה מוצקה, בקעה ועלתה היבשת האטלנטית והיא נזכרת באופנים רבים ושונים בזיכרון של האנושות. אפלטון מזכיר אותה בקשר לחכמת הכהונה במצרים. המיתולוגיה הגרמנית מצביעה לעבר הזמנים הקדומים של ניפלהים (בית הערפל). וכך, אם עברה נקודת האבולוציה מצפון לדרום במעבר מן התקופה ההיפרבוראית לתקופה הלמורית הרי שהמעבר מן התקופה האטלנטית לפוסט-אטלנטית היה ממערב למזרח.

השינויים בגשמיות האדמה, ששמו קץ לעולם השמש של היפרבוריאה, היוו בוודאי את תחילת תופעות ההתקררות שבסופו של דבר, במהלך התקופות של ההתקשות האחרונה גרמו לקרחוניותם של האזורים הצפוניים הרחוקים ומצאו הדים מאוחרים במה שקרוי תקופות הקרח. העולם הירחי של למוריה נהרס על ידי אסונות וולקניים אדירים, והתרבות הארצית העשירה, הראשונה של אטלנטיס הקדומה, נכחדה על ידי הצפות כבירות-ממדים.

בהשקפת עולם זאת מוצאים האלמנט ההיסטורי התקופתי והאלמנט ההיסטורי המתמשך את הסינתזה ביניהם. בתקופות גדולות וקטנות ובדרכים רבות ושונות מתגלים חוקי החזרה, ההשתקפות וההתעצמות כבפרקים של סימפוניה אדירה. תקופות קטנות יותר החוזרות בתוך תקופות ממושכות יותר מעניקות את האפשרות להתבונן לאחור לתוך התקופות הקוסמיות הגדולות. ועם זאת זורם כל העולם המסתובב והמתפתח בנתיב מגמתי ברור אשר גורם להתעוררות אדם חופשי בעל מודעות עצמית. נולדת ההיסטוריה. אם כן, אנו מגיעים אל 'המפה' הרוחית, שכל מיתוסי הבריאה האמיתיים מתארים חלק אחד ממנה, וניתן לגלות בה מחדש את הזמנים ואת הספירות שאליהם מצביעה הברית הישנה בראשיתה.

סיפור הבריאה התנ"כי מתחיל היכן שעידני האש, האוויר והמים שיבצו כבר את הסובסטנציות שלהם לתוך התפתחות האדמה והיכן שהצליל האלוהי של המילה הקוסמית מהדהד כבר בספירת האדמה. בספר בראשית מועברים אנו לתוך התקופה השלישית. אין זה התקופה הגדולה – עידן הירח הקדום, אלא התקופה התואמת הקטנה יותר בתוך עידן האדמה. התקופה הלמורית, שדרכה, כדרך חלון, מתגלה החזרה על התקופה הגדולה של עידן הירח הקדום על התת-תקופות שלו. למבט רוחי לאחור בוקעות ועולות ההתחלות הקמאיות. התקופות הגדולות של ימי הבריאה, שהסבו לשלב זה של התקשחות והתגלמות, מבזיקות במהירות בזו אחר זו. אנו מועברים לתוך אמצע התקופה הלמורית ורואים כיצד מגיעה הבריאה לשלב האנושי. בדמותו של אדם מתוודעים אנו לאנושות מן התקופה הלמורית, שקודם לכן היתה אנושות בספירות רוח ונפש, בהתקדמותה להווית קיום אנושית בהתגשמות ארצית. בספר בראשית מוקצה מקום נאות לתמונות שמעלה המבט לאחור. ניתן לקרוא את מהותן דרך השקפת העולם המקיפה של האנתרופוסופיה, שנביעתה בראיה רוחית מודרנית.6 (ר.ש.) מתפתחים גשרי הבנה בין התוצאות מראיה רוחית לאחור של הרואים אשר בברית הישנה ובין ממצאי האנתרופוסופיה. מגיעים הם לחוסר-תלות אלה באלה ויחד עם זה הם מאשרים ומבהירים אלה את אלה.

המתעניינים בתיאולוגיה לא תמיד יקבלו מספר זה את מה שהם מחפשים. שאלת האמינות הספרותית איננה עניין ראשון במעלה כאן, אלא האמת הרוחית. אין אנו דוחים מעלינו כל ביקורת על הטקסט ורוצים לקדש את נוסח הטקסט המסורתי הקיים. אולם, ככל האפשר מבחינת המסורות הקדומות עדיין כתבי הקודש שלמים במידה מספקת עד כדי להנחותנו אל הממשויות שבהם.

שאלת האותנטיות של הטקסטים אינה יכולה להיות בעלת חשיבות ראשונה במעלה, היות והמחקרים שלנו אינם נובעים כל עיקר אך ורק מהטקסט התנ"כי. נהוג לקרוא את כל מה שאפשר לומר אודות פרשנות התנ"ך מתוך הטקסט עצמו, ואמנם נקבע הכלל, שאין להוסיף דבר לתנ"ך. ההרגלים השוררים בחשיבה יאשימו אותנו: 'אין אתם מפרשים אלא מפריעים'. שיטת התיאור שלנו היא לגשת אל התנ"ך אך ורק לאחר שפועלים אנו במשך זמן רב בכל האמצעים שלרשותנו, שהחשוב ביותר בהם הוא המחקר האנתרופוסופי, ביחס לעובדות מתקופות היסטוריות קודמות. כשבתיאורי התנ"ך אנו מגלים מחדש ומכירים את מה שכבר צברנו כאינטואיציה או ידע, או אז מבהירים, מעשירים ומאשרים זה את זה התמונות של הברית הישנה והמושגים שנרכשו דרך האנתרופוסופיה. מכל זה משפיעה עלינו האמת הרוחית באורח כן וחי במידה הולכת ורבה.

ההתפתחות ההיסטורית הממשית של האנושות איננה מתחילה כלל בדמותו של אדם. המיתולוגיה קמה כחולית קישור בין בריאה והיסטוריה. ההיסטוריה של האדמה קוסמית היא עד אדם, ומיתולוגית מאדם ועד אברהם ומעבר לו. היא נעשית להיסטוריה ממשה ואילך. חשוב הדבר, שלא רק את ההיסטוריה הקוסמית, אלא גם את המיתולוגיות יקראו ויבינו באורח שונה מן ההיסטוריה הרגילה. על אף שספר בראשית מקדיש לכך רק עמודים אחדים, יודעים אנו שמשך זמן ההתפתחות שבין אדם ואברהם הוא אולי פי אלף ממשך הזמן המתואר בשאר הברית הישנה. כמעט כל מילה כאן מציינת אלפי שנה.

נוהג חשיבה מסוים, שמאפיל למעשה על המשמעות של הפרקים הראשונים של התנ"ך – זוהי הדיעה המקובלת, שנזכרה קודם לכן והיא, שהברית הישנה מהווה את ההיסטוריה של העם העברי-ישראלי בלבד. צריך להיות ברור לנו, שתחילת מה שנחשב כיום לגזע, מתחיל אך ורק אחרי נוח. רק עם אברהם מתחילה ההיסטוריה של בני ישראל. שמות כמו אדם, חנוך ונוח זוהרים מתוך תקופות, שבהן לא היתה יכולה להתקיים בעיית הניגודים הגזעיים כמו בימינו. תיאור מפורט של התקופה שלפני המבול – המצטיירת באורח שגוי לגמרי כפרימיטיבית ועל כן מתעלמים ממנה, אולם למעשה מהווה היא את ה'אם הגדולה' של האנושות – יבוא להלן.

מהתקופה הקוסמית של המיתולוגיה וממנה אל ההיסטורית, חל קיצור רב במידת הזמן. רשימות מלכי בבל על ידי Berossus קושרות סדרת מושלים מלכותיים מן הזמנים שקדמו למבול הגדול ומייחסות לכל אחד מהם ממוצע של 30000 (שלושים אלף!) שנות ממשל – דבר, המציג לפני החשיבה המודרנית חידות שאין להן פתרון. ולאחר מכן מצטמצמים פרקי הזמן עד שהשושלות האחרונות של המלכים השונים מונות שנים אחדות בלבד ואמנם, במקרה אחד, ארבעים יום בלבד. צמצומי זמן ממדיים דומים מופיעים בתיאורים התנ"כיים. החל מאברהם מידת הזמן היא אנושית ועד אברהם היא על-אנושית ואלוהית.

אל לנו לחשוב, שמאחרי צמצום השנים המציינות את טווח החיים של ראשי-בית-האב נרמזים שינויים כמותיים בלבד. היכן שהתנ"ך מתחשבן במידות זמן נרחבות שכאלה, יש להעריך ולהבין באורח איכותי ושונה את דמויות האישים, הדימויים והשמות, מהמקומות שבהם דומים הממדים ההיסטוריים לאלה שלנו.

התנ"ך מתאר היטב דמויות אנוש – אך משמעות שונה להן מוקדם יותר ומאוחר יותר. אם נתבונן בזמנים היסטוריים באמת באישים כגון משה, יהושע, דוד ושלמה, נמצא באישים אלה עצמם את הממשויות ההיסטוריות המיוחסות להם. מצד שני, שמות כגון: אדם, קין, שת, חנוך ונוח, מעלים על הדעת דמויות דמיוניות, שעל פי המשוער עלינו להביט בהן כאילו היו שקופות. כל דמות היא בד בבד אנושות שלמה. כל מאורע מהווה אף תמונה של טרנספורמציה קוסמית ושלבי אבולוציה. על אף שהתנ"ך אינו עורך אבחנות בתיאוריו, הוא מראה קודם כל דמויות מיתולוגיות ורק הרבה יותר מאוחר דמויות היסטוריות ועל כן הוא דורש בפרקיו הראשונים מן הקורא של תולדות האנושות, כושר לראיה מעמיקה שווה לכושר הראיה הרוחית, שמתוכה זורם הסיפור ההיסטורי שלה. אולם אפילו היכן שהבריאה והמיתולוגיה עוברות להיסטוריה, דורשים ספרי התנ"ך, שיקראו בהם במודעות אודות מקורם בחיזויי העל-חושי.

———————————————————————–

  1. * בהמשך לימודנו נצטט תכופות מן הספרים החיצונים ומן האגדות של המסורות שבחלקן הגדול לוקטו בספרים אחדים על ידי מיכה יוסף בן גוריון – ברדיצבסקי (ב.ג – סופר עברי, הוגה דעות ומבקר. נולד בשנת 1865 בזיבוז', אוקראינה, ונפטר בשנת 1921 בברלין, גרמניה). על אף שעושר-סיפורת זה עלול להיראות דמיוני ובדוי מן הלב, הרי שמשתקף בו משהו ממה שנמסר כידע אוקולטי קדום במדרשות תאולוגיות אזוטריות מסוימות כדי להשלים ולהבהיר את ספרי הברית הישנה שסגנונם אקזוטרי יותר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *