גלאדיס מאייר

תרגמה מאנגלית: חייה חצב

תיקונים: דניאל זהבי

אודות המחברת

 גלאדיס מאייר היתה אמנית ורואה רוחית, שהמפגש עם רודולף שטיינר באנגליה שינה את כל חייה האישיים והמקצועיים (כציירת מקצועית). היא הגיעה ללמוד בדורנאך שבשוויץ כששטיינר היה עדיין חי, ולאחר מכן היתה מבין המייסדים של בית הספר ללימוד ציור אנתרופוסופי באנגליה. בספריה הרבים בנתה גלאדיס מאייר דרך של התפתחות רוחנית דרך עולם הצבעים. רגישותה המיוחדת הכשירה בה את היכולת לתת לתלמידיה את הכלים לעבודה הפנימית ולעבודה האמנותית.

תמונה, תנועה ומטמורפוזה

פרק 1 בלבד

לספר כולו ראו כאן

בתוך האדם קיים עולם של תמונות, תמונות חיות, נעות, משתנות – תמונות אשר מונחות מתחת לפני השטח של החשיבה ועולות כהרף עין לפני העין הפנימית למשל כשאנו נרדמים או מתעוררים ובזמנים אחרים הן עולות בדימויים המגיבים פחות או יותר בהתאמה עם ההתרשמויות שהאדם מקבל ישירות מהעולם החיצוני. ישנן תמונות ברמה עמוקה יותר, בגלי החלימה, הנאבקות להגיע לתודעה – לרוב עם תוכן דרמטי או רגשי חזק. ולבסוף ישנן תמונות המונחות בעומק וחבויות מהתודעה הנורמלית ושבעדינות מתוות את כל השקפותיו לגבי החיים ושיש להן חלק בעיצוב הגורל והטמפרמנט שלו. לכשעצמן אך לעיתים נדירות הן נהיות מודעות לאדם. תמונות אלה ארוגות בתוך האריג של הרצון. הן כתוכנית כללית שבה אדם, אף על פי שלא במודע, מעצב ומתבנת את חייו ופעילותו החיצוניים. הם באים לידי ביטוי בחייו ובמעשיו ובצורה הברורה ביותר בעבודות האמנות שלו.

עולם פנימי זה של תמונות נחווה, במובן מסוים, כיותר אמיתי לאדם מהעולם החיצוני. הוא מתייצב בינו לבין העולם החיצוני, וכל מה שהוא רואה בעולם החיצוני נראה במושגי האימגינציה התמונתית הפנימית שלו. הוורד הוא וורד לכל עין אנושית, אך הצבע של הוורד שונה במובן האיכותי בעבור כל אינדיבידואל. אם אני מאוהב אני רואה את העולם בגוונים נפלאים. הוורד זורח ביופי קדוש ושמימי, עלי הכותרת זוהרים בורוד או קרימזון עמוק. כך נישא האדם המאוהב בנעימות ובהתרוממות רוח לעולם הלא נודע. אם אני ציניקן העולם הופך לחסר ערך בתמונות של אפור חיוור. אם אני חושני העולם מראה עצמו בצורה ראוותנית, בתמונות שהן קריקטורה של האמת. אם אני מיסטיקן או אסתטיקן העולם ייסוג לתוך צעיפים מסתוריים של כחול וכסף המרככים את קווי המתאר הקשים, המצעפים את המכוער והגס. אם אני משורר או מוזיקאי העולם נע למעני בריתמוס אצילי. אם אני גשמי הוא מתקדם בקצב איטי ועצל. במלנכוליות העולם מקבל גוון מאיים וניתן להבחין בתחושת פחד בצורות ותנועות אגרסיביות. בקיצור אנו מוקפים בעולם אמיתי שהוא מוסתר מאיתנו על ידי האספקט האישי של ראייתנו, ולכן נשאר לא ידוע ולא מוכר.

עולם תמונות זה הוא במובן מסוים יותר חזק מעולם התמונות של החושים. אם אני עובר דרך אזור עירוני מטונף, המראות שאני יראה יהיו שונים בהתאם למצב הנפשי שאני עובר דרכם, כגון מצב של נפש מלאה בצער ורחמים לעומת אדישות ושאט נפש. במילים אחרות, העולם האמיתי יוצר את ההתרשמות שלו עלי דרך המדיום של הדמיון התמונתי שלי. אם אני חודר לעולם התמונות של מישהו אחר, דרך קריאת כתביו או ראיית ציוריו, אז הוא יכול לפרק זמן מה, מבלי ידיעתי, להשתלט על עולם התמונות שלי ולשנות לחלוטין את העולם האמיתי בשבילי .

לא ניתן להפריז בערכו של הכוח המורכב של עולם התמונות כפי שהוא מוצג בעבודות האמנות רבות העוצמה, ואופיו הטוב והרע, משאיר את רישומו על העולם שמסביבו.

עולם התמונות הפנימי הוא יותר שופע בחיוניות ומהיר בתנועה מאשר עולם התמונות של החושים. כשאני נודד ממקום למקום על פני כדור הארץ, הנוף נפרש לפני באיטיות בסדרה של תמונות, מפסגת הרים מושלגת לעמק פורה על גדות נחל, ממדרונות צפוניים מוצללים וקרים לכרמים דרומיים מלאי שמש, בעוד שהשמיים שמעל משנים את צבעם בגוון ובמזג, באור וקרינה בהתאם לשעה של היום והתנאים האקלימיים.

בצורה הרבה יותר מהירה פורשות לפני תמונות הדמיון הפנימיות את שינוי העונות מאביב לסתיו, את עולם הצומח במטמורפוזות מתמשכות של גדילה וקמילה, החיים המשתנים של אנשים שאני פוגש בדרכים – ילדות, בגרות וזקנה. בכל עין של ילד האדם רואה את הניצוץ של האדם שהוא יהיה. בכל אדם זקן נמצאת התמונה של הצעיר שהוא פעם היה. השינוי בארץ עצמה, התמונה של התהוותה, של מאבקיה, התמונות שההיסטוריה מגלה.

כמו בחשיבה המודעת כך בתמונות הפחות מודעות של חיי הרגש יש תהליך מתמשך של תנועה, התפתחות ומטמורפוזה. אם אנו מתבוננים באופי והאימפולסים של חבר או של מישהו שאנו מכירים היטב, אנו יכולים לראות זאת בצורה החיצונית שלו או באופן יותר אינטימי אנו יכולים לעקוב אחרי זה בחיי החלום הפנימיים שלנו. הברורות מכולן, אם כי בדרך כלל בצורה מאוד לא מודעת, הן שנויי התמונה הפנימית שניתן לזהותן בחיי העשייה של האדם או בחיי העבודה היצירתיים של האמן. את הצמיחה, המטמורפוזה ונביעת החיים, מאבק והישג, ניתן למצוא בעבודות-חיים של משוררים גדולים, ציירים או אמנים אחרים ולא רק את תמונות עולמם אלא את תמונות העולם של זמנם.

מכאן ששיא הרכות והטוהר של הכחולים של פראה אנגליקו נותן תמונה של שיא הטוהר ויראת השמים בחיי הנפש בתקופתו. אנחנו נסוגים עמוק יותר ויותר לתוך אפורים, חומים ושחורים ככל שתודעתו של האדם הופכת ספוגה בהבנה ארצית ותת-ארצית, ומגיעה לשיאה בתמונות מהמאה ה-19 שהן חדגוניות ובלתי ברורות יותר מכל נקודת מבט. האדם המודרני של המאה ה-20 מחפש באופן כאוטי, אך מלא חיים, להימלט מכלא המחשבה המטריאליסטית, וצבע, צורות ותנועה מתפרצים בצורה כאוטית לתוך תנועות מודרניות באומנות. תמונת העולם הפנימי תובעת שוב בצורה דחופה ובוטחת, אם כי כאוטית, הכרה כאמיתית מבחינה סובייקטיבית לא פחות מעולם המציאות האובייקטיבי.

באמצעות אמנות הציור, עולם התמונות הפנימי שלנו, הופך לעולם חיצוני: העולם החיצוני מגלה את מהותו הפנימית. מהם המאפיינים עולם-התמונות הפנימיות?

נתחיל בכך שהוא בעיקר בתנועה, גדילה והשתנות בלתי פוסקות, בדומה לממלכת הצומח בטבע. כל דמות או אלמנט בציור נחשף ומגלה עצמו בצורות חדשות ומשתנות תמידית. כאשר אדם יוצר בצורה חופשית סדרת תמונות בעלות אותו נושא במשך יום אחר יום למשך שבוע, אז מתגלה שינוי הצורה המורכב הזה בצורה הברורה ביותר. הציור יעבור באופן טבעי דרך מחזור של התפתחות אורגנית בצבע, צורה ותוכן. אפשר לצייר באותו האופן גם לאורך תקופה של שבעה שבועות. כל ציור יראה התפתחות לא רק בנושא ובתוכן אלא גם באופן הציור עצמו. כאשר אדם עובד בצורה כזו, טכניקת הציור עצמה נעשית יותר חיה ומלאת תנועה. הצורות גדלות כאילו היו מושפעות על ידי קסם פנימי. המחשבה החיה כאילו נשאפת לתוך הצבעים הזורמים, מכנסת אותם לצורות וקווי מתאר. צורות וקווי מתאר אלה נראים תמיד כעומדים על סף שינוי ויצירה של צורות חדשות. הן לעולם לא מקובעות אלא מתהוות , הן זורמות קדימה ללא הרף והפסקה. קיבעון הוא מוות.

כל יצירת אמנות הינה גרעין רוחי שנטמן בחומר הארצי דרך מעטפת האם של הנפש האנושית. זו אינה יצירה שרירותית של מוח האדם – זו יצירה בעלת חיים וצרכים משלה. היצירה יכולה לבוא לעולם כנפל נכה או כמבנה מושלם. דבר זה תלוי בנפש היוצרת ובתנאי הסביבה בעת היצירה. אבל מהותה קיימת כמציאות חיה, שנולדה מתוך עולם הרוח בדיוק באותו האופן בו הנפש נולדת בגוף הפיזי.

התנסות זו בצורך הפנימי באמנות יצירתית היא מה שמבדיל בין האמיתי מהלא אמיתי. הנפש אשר מפחדת לחשוף עצמה באמנות, אינה יוצרת דמויות חיות, אלא מכסה על דחפים בצורות שאובות מהמסורת, מהמקובל וכד’, הנלבשות בצורה לא נוחה, כמלבושים של יד שנייה. כלומר, צורות אשר מיצו את עצמן והן חסרות תועלת בעבודה יצירתית. הצורך הפנימי יוצר צורות חיצוניות בהתאם לצרכיו. “היכן שיש צורך, שם יש אמנות”. חיים, גדילה, צורך – הם המאפיינים של עולם-תמונות פנימי.

כפי שכבר נאמר, זהו עולם של צבע, של צורות משתנות, תנועות וצבעים. זהו עולם של חיים שלא ניתן לעלות עליו בעושר השתנותו, דומה לעולם-הצומח של הטבע אבל תוסס יותר בחיותו. מה עוד עשוי הוא לחלוק עם ממלכת- הצומח? את טוהרו, חכמתו הפנימית, הנאיביות שלו ואת האמת שלו.

אם למישהו יש אומץ כצייר – ובלי אומץ רב שום אמנות אינה אפשרית – אז הוא יוכל לתת את עצמו לזרם זה של כוחות יצירה ועשיית-תמונות שנמזג מעולם הרוח ויוצר צורות חדשות חיצוניות למכביר. אם מישהו נוקשה, הוא נצמד לתרשימי צורות, לרעיונות ולמחשבות מוכנים מראש, לתפישות שעובדו כבר; הלבשתם בדימוי של אדם המחפש אי מפלט מהזרם היוצר, הסוחף, המהיר ושואף בעמל רב ליצור מחדש משרטוט את התמונה שפעם נתפשה, לדמיין את הרעיון בצורה.

אבל הזרם של אומנות יוצרת שובר כל תועלתיות ‘בטיחותית’. השרטוט המועתק מאבד כל חיות, צורת-החשיבה שמתקשה לקו חיצוני ברור הופכת חסרת חיים בשדה המרחף של צבע. אם הקו מוכרח להתקיים כחומר גלם למבנה, הוא חייב להיות כמו שלד מעצמות החבוי בבשר חי. הצבע חייב לזרום מעליו ומסביבו ולחצות אותו – ומתוך זרימתו וזרמיו נוצרים קווים חדשים ובעלי חיות גדולה יותר. הרעיון, התוכן, חייב להיות השיא של הזרימה-יחד של רגשות בצבע, והחשיבה בצורות משתנות המתאחדות, ליצור תפישה חדשה וגדולה יותר ממה שרעיון שגובש כבר יכול להיות. התוכן של ציורים כאלה מגיע כתוצאה יותר מאשר כנקודת-התחלה, ונהפך לגדול אף יותר מאשר נתפש בראשונה.

אם אדם מתמסר ללא אנוכיות לזרם של כוחות-יוצרי תמונה, אזי התמונה שתעלה בעיני רוחו לא תהיה אישית בלבד, אלא מציאות ואמת אוניברסלית. אם, מצד שני, האדם נושא אימפולסים אנוכיים לתוך הספירה הזו, אזי תהיה פגיעה מסוימת במקור של התמונות העולות בדמיונו. האדם פועל באלימות כלפי עולם הצבע וכופה עליו תפישה מתקשה כך שהגדילה החיה נדחית או מתוסכלת. כעבור זמן מה עולם הצבע חדל מלחיות בתוך תודעתנו ואנו נופלים חזרה למסורת, סמליות ואיורים. זוהי ‘ספרות’ בציור במקום הציור בעצמו. זה הכרחי שעבודת אמנות תתעצב בצורותיה שלה, במדיה שלה עצמה. אם אנו מנסים להביע בציור מה שיכול באותה המידה להיות מבוטא במילים או במוסיקה, זוהי אינה אמנות אמיתית. הציור צריך להתגלות דרך המדיה של צבע, תנועה וצורה, אמיתות רוח שאחרת עלולים שלא להתגלות לעולם. אז ורק אז זוהי אמנות אמיתית.

לפיכך חוכמת הרוח חייבת לגלות את עצמה שלב אחרי שלב, דרך הצבע, בבנייה של ציור. לאדם אין תפישות מוכנות, לא קווי מיתאר שלתוכם הצבעים עשויים להיתחב, או לעליהם הם יצבעו בכישרון. אדם יוצר לפניו דגם מוקטן, בעולם הפיסי, דרך הכלי של זרימת צבעי-מים, סוג של הקרנה החוצה של העולם הפנימי רב הדמיון. האדם מתמסר לכך בחוסר אנוכיות, מאחד עצמו עם ים הצבע הזורם. האדם בונה זאת בשקיפויות עדינות ורגישות, בעלי אופי של אוויר יותר מאשר של מים, העוקבים אחרי חוקיות של צורך פנימי ולא של סיבה חיצונית. האדם חולם בתוך צורות-הצבע הזורמות והעדינות, ושם בהדרגה עולות צורות, דמיונות, רעיונות – גדלים לישות, לעוצמה ובהירות. והצורה והתוכן שדמיון פנימי זה יצור לא יהיו בעלי אופי של תמונות-זיכרון או תמונות צל של עולם החושים, וגם לא יהיו להם את התשוקה, יצריות ועוצמה דרמטית של חווית הנפש בחיי החושים. יהיה בהם משהו מהחוויה העמוקה, האינטואיטיבית וחכמה של הרוח. משהו מטבעה הנצחי, וככאלה הם יישאו את המסר שלהם ללא זמן, כשהם מדברים לישות הנצחית של האדם.

בהרצאתו על חוויה אמנותית ומוסרית, רודולף שטיינר מראה כיצד במשך התקופה של מחשבה חומרנית, האמן ויתר יותר ויותר על העתקה שקופה של הטבע, כשהוא עובד ממודלים, שרטוטים וכדומה. בדרכים כאלה הוא אבד את הכוח ליצור ישירות בתוך החומר, כששיטה בלבד מתירה לכוחות הרוח הקוסמיים לזרום ישירות לתוך עבודתו, והיא בלבד שמאפשרת עבודה יצירתית אמיתית, חיה, נביעה אורגנית מתוך צורך פנימי.

מנקודת המבט של מדע הרוח בציור אנו עוסקים בשני עקרונות הכרחיים: צבע ותנועה או כוחות אסטרליים ואתריים המוקרנים לעולם הפיזי באמצעות צבע על נייר. העולם האתרי הוא עולם של תמונות, של תנועה ושינוי. הוא בזרימה מתמדת, לעולם אינו מקובע. זה קשור ליסוד המים. בעולם הטבע הצורה האידיאלית של הצמחים נישאת מהאתרי לפיזי באמצעות עליית המוהל (הנוזל שבגבעול). בגופינו, יסוד התמונה קשור הדוקות לנוזלים, להפרשות הבלוטות וכיו”ב. כל מי שחווה רעב, יודע כיצד מצד אחד מראה של אוכל גורם לפיו להתרטב ומצד שני, כיצד הרעב עצמו, המבטא את הצורך של מערכת העיכול, יעלה תמונות ברורות של אוכל בצורה מגרה. דוגמאות דומות רבות יכולות להינתן.

בציור, יסוד-התמונה הזה הזורם, האידיאלי, צריך להיות מעוכב מהופעה מהירה מדי בצורה מושלמת. אם מישהו מגיע לצורה ותוכן מהר מדי. התמונה הופכת אינטלקטואלית, קשה וללא חיים. אם תעוכב לזמן ארוך מידי הצבע הופך לחסר-צורה, כאוטי וחסר משמעות.

הבעיה הניצבת בפנינו היא כיצד להביא צבע, דרך תנועה, ליצור בדרך חיה, כך שניתן לומר רק ברגע האחרון שהרעיון, התוכן מבוטא במלואו. רק ברגע האחרון הוא נולד.

להיוולד מהחכמה התום והאמת הנצחיים של הרוח – כיצד נביא את עצמנו לחוויה זו של תום, של האדם השני, שהוא הרוח התמימה שבתוכנו? כי דרך הכוחות של ילד רוח זה אמנות נוצרת. מתוך העליצות, רעננות ולב אוהב פתוח לטבע שטבעי לילד, יוצר האמן כילד-איש.

זהו תהליך של משמעת-עצמית נוקשה והתגלויות עצמיות כואבות אחרות, להגיע לאמנות יוצרת לאורך שביל זה. כי עלינו להרגיל עצמנו לעולם הצבע, שהוא עולם הכוכבים. כך שהוא עשוי לדבר אלינו. ועלינו להרשות למחשבותינו חיות המצויה לעיתים נדירות במחשבותינו הרגילות. הרוח בתוכנו עובדת עם קושי דרך החומר הנוקשה והשלומיאלי של מוחנו הפיסי. בצורות נוקשות ותמונות חסרות חיים או בתמונות מעורפלות, מפורקות וחסרות פשר קושי זה מגלה עצמו על הדף. אבל דרך הצבע היא גם דרך הגאולה לחשיבה וכן לרגש שלנו, והצורות חסרות החיים הופכות ליותר ויותר חיות ככל שהצבע נהיה עשיר יותר, ברור יותר וטהור יותר והצבעים חסרי הסדר מקבלים בהדרגה צורה אורגנית.

כיצד יכולה האמנות להיות התגלות האמת?

גיתה אומר: “יופי הוא התגלות של חוקים סודיים של הטבע שבלעדי האמנות לא היו מתגלים לעולם”. ושוב “האדם שאליו הטבע מתחיל לגלות את המסתורין הגלוי שלו מרגיש את הכמיהה העמוקה ביותר לאמנות שהיא מתרגמת בעלת הערך הרב ביותר”.

המשחק החי החופשי של חיי-תמונה של דמיון פנימי נפגש בתודעה על ידי תמונות הניתנות לנו על ידי העולם החיצוני של החושים. הממשויות המוצקות של עולם-החושים מקטינות את עוצמת התמונות הפנימיות והתוצאה היא מחשבתנו האינטלקטואלית.

אם אמיתויות באמנות היו רק העתקים נאמנים של הצורות החיצוניות של הטבע, כמו שבתי ספר לאמנות רבים בעבר הקרוב לימדו, אז מצד אחד עלינו להרגיש עצמנו שהמצלמה התגברה עלינו בדייקנות, ומצד שני לא חשוב כמה נפלאים כישורינו הטכניים, הטבע בעצמו עולה עלינו ביופיו הנפלא. עבודותינו המעולות ביותר הן תמונות חיוורות של ממשויותיו. ככל שאנו הופכים למדויקים יותר מבחינה מדעית כן יקרה לעיתים תכופות יותר שהעבודה תהיה יותר מתה ודומה לצל. לכן זאת שטות לנסות להגיע לאמת לאורך השביל של העתק נאמן של הטבע.

אם, מצד שני, אנו הופכים את הרעיון או מחשבה לנקודת-התחלה, ומנסים להלביש רעיונות בצורות תמונתיות, יראה משהו מיותר גם בכך, משום שהתמונות הופכות לקצת יותר מאשר איור. פילוסופיה, מושגים מוסריים ומשלים הנכללים באמנות, חדלים לדבר אלינו באופן מסוים, ברגע שתוכנם הוטמע. באמנות יש משהו אחר מפילוסופיה, אחר מתצפית-חושית. לא לגמרי אמיתי לעולם החושים ולא לגמרי מצייר את העולם הפנימי של רעיונות. זאת לא אמת מבחינה מדעית ואף אינה אמת הגיוניות, אך עדיין אמת בספירה הבלעדית לה, של כנות, שהיא זאת של החיים העמוקים יותר של נפש ורוח מאשר החושים תופסים או שהמוח הפיזי יכול לחדור בחשיבה.

היכן, אם כן, הספירה שבה אמנות מגלה אמת?

רודולף שטיינר מדבר על הצורות של העולם הפיזי שמכילות בתוכן חיים הנסתרים מהחושים הרגילים. אם הטבע היה מגלה עצמו לגמרי בצורותיו החיצוניות, אמנות לא היתה נחוצה. אך עולם הטבע הוא כעולם של דמויות הנתונות תחת כישוף. בתוכן חבויים חיים החותרים לגלות את עצמם, חושפים ומגלים כל הזמן תעלומות חדשות ועמוקות יותר, אך תמיד מסתירות את האלמנט החי עצמו.

למשל, צורת האדם, פני האדם, הם לתפישה אמנותית סוג של שדה קרב של כוחות. באם נעשה רק תמונה מדויקת של הצורות הפיזיות וקווי המתאר, הצורה האנושית תבוטא כתמונה של גוויה של אדם חי. קיימות נטיות, נטיות ההתפשטות של כוחות החיים והצמיחה, נטיות-נפש של טבע היצר, שמכוונות את הצורות לקווי מתאר הנדחפים לכוון החוצה. פוגשים בהם כוחות-רוח המעכבים את צורות הגדילה וצורות התשוקה לצורה אנושית מאוזנת. נטיות-הגדילה ונטיות התשוקה מתוסכלות באופן מסוים, נהרגות על ידי החיים הגבוהים של הרוח. אם זה לא היה כך, נטיות-הגדילה היו מציפות הכל, כמו בצורות מסוימות של טמטום; או נטיות-התשוקה היו משתוללות בצורות מסוימות של טרוף. האגו נסתר, אך מגלה עצמו דרך צורות חיצוניות. דרך השפעתו הצורות החיצוניות מנועות מהשלמה. הן נהרגות, באופן מסוים, לפני השלמה על ידי החיים הגבוהים יותר של הרוח.

כוחות פנימיים ונטיות אלה אינם ניתנים לתפישה ישירה בצורות פיסיות, הצורות החיצוניות אוצרות רק את הרושם שלהן. אך על ידי תפישה אימגינטיבית הם יכולים להתגלות. קיים לכן, מבחינה פיזית, בצורה נתפשת, תמונה של החיים, אבל החיים עצמם יכולים להיות מובנים רק דרך אימגינציה פנימית, עולם הטבע מלא בדמויות תמונה. כשאנו יוצרים מחשבות אינטלקטואליות לגביהן אנו יכולים להגיע לאספקטים מסוימים של אמת, שבכל מקרה, נוטים לכיוון האופי התמונתי המת של העולם הפיזי בעצמו. כשאנו חודרים אותם בתפישה אימגינטיבית, ומתוך תפישה אימגינטיבית יוצרים עבודות של אמנות, אנו מגיעים להיבט נוסף של אמת הנשען יותר לכיוון אופי-תמונתי חי של החיים הפנימיים – אמת של כוחות החיים, הנפש והרוח, שהביאו את הצורות החיות לידי קיום.

קיימת דרך שבעזרתה נוכל להגיע ישירות לתפישה של החיים. אם אנו תופשים גוף חסר חיים – הגוויה של בן אנוש – ובאופן דמיוני מנפישים אותה, בצורה דמיונית יוצרים מחדש את חיי הנפש והרוח שעזבוה, אנו יכולים להפוך מודעים לישות הנפש והרוח, במנותק מהגוף הפיזי. באמנות, בדרך דומה, עלינו לחוות תחילה את צורת-התמונה בטבע כתמונה חסרת חיים, ואז באופן פנימי ואימגינטיבי לעורר אותה עם חיים, ליצור אותה מחדש באופן חי מתוך תפישה פנימית של כוחות-החיים הנסתרים בתוך הצורה הפיזית.

אך כיצד נדע שמה שיצרנו מחדש באופן אימגינטיבי אינו פנטזיה או אשליה אלא תמונה של הרוח?

נפש האדם מובלת בקלות לתוך אשליה בעולם האימגינטיבי. אבל המקור לאשליות יכול להיות מזוהה. מה שאנו חושקים וממה שאנו פוחדים צובע את עולמנו הפנימי באשליות, אך כשאנו ניגשים לעולם הדמיון ללא פחד או תשוקה, כפי שאנו עשויים לעשות בקלות אפילו כישויות אנושיות עם התפתחות מאוד מוגבלת. כשאנו ניגשים לעולם-הצומח עם תפיסה אימגינטיבית, אז אנו מתגברים על שני מקורות של אשליות. תפישה אימגינטיבית מתפתחת ומתחזקת דרך לימוד עולם-הצומח. תופעה של גדילה והתעוררות חיים, דהייה וגסיסה, יכולים אז להיות מכוונים לעולם החיות ובני האדם. ובדיוק כמו שחושינו הפיזיים נותנים לנו עובדות מסוימות על חוויה פיזית שאנו מייד מבינים כמציאות, כך תפישה אימגינטיבית תיתן לנו עובדות מסוימות של חוויה רוחית שאנו יכולים לתפוש מייד כמציאות רוחית.

התקדשות מובילה אותנו לפיתוח התפישה האימגינטיבית, או הכרה אימגינטיבית. אמנות היא דרך של התקדשות. לחדור לתעלומות הטבע באופן אימגינטיבי, בצורת תמונה, זה כוח ברוח האדם. הטבע מונח לפנינו כספר מלא בתמונות, תמונות שקטות ודוממות שאת משמעותן אנו רק משערים על ידי ניסיון להבין. אך כשאנו ניגשים לטבע באופן אימגינטיבי, הטבע אינו דומם עוד. כפי שרודולף שטיינר אמר: “מתוך השקט, ניתן לשמוע את הדיבור… שפה פנימית, מילה פנימית נגלית… אור פנימי מוטל על כל העולם החיצוני, וחיים חדשים מתחילים…”

החיים הפנימיים של תמונה הם מציאות. דרכם מתחיל העולם החיצוני לגלות את התעלומות של טבעו הפנימי.

אמנות היא הדרך לגילוי תעלומות אלה של הטבע.