אימפולס כריסטוס והתפתחות תודעת האני – 01

אימפולס כריסטוס והתפתחות תודעת האני

רודולף שטיינר

GA116

תרגום מאנגלית: אורנה בן דור

הגהה: אפרת מאייט

הרצאה 1 – ברלין, 25 אוקטובר 1909

תודה לאורנה בן דור על תרומת ההרצאה לארכיב!

לספר ראו כאן

 

הספרה של הבודהיסטוות

היום, באירוע של 'המפגש הכללי' שלנו, אני חש חובה לדבר על נושא נעלה שהנו עניינו של האדם. עלי להתחיל בכך שאזכיר שוב שאנו נדרשים להתחיל להתרגל לדבר באופן כזה על נושאים כאלו, ולא להסתפק בהבאתם של דברים מסוימים הקשורים לעולם הגבוה יותר. בנוגע למושג של הבודהיסטוות ושליחותם, עלינו להתרגל לחדור כאן מהמופשט לתוך הקונקרטי, ולנסות, בעזרת הרעיונות והרגשות אותם רכשנו מהלימוד הכן והאוהב שלנו על החיים, להגיע אף לרעיונות נעלים השייכים לבודהיסטוות. בעשותנו זאת, אל לנו רק לקבל את העובדות המועברות אלינו, אלא שבמידה מסוימת עלינו לנסות להבינן. מסיבה זו, בהרצאה היום כוונתי להתחיל בכך שאתן כמה תיאורים על המושג שהיה לאנשים על הבודהיסטוות, וכיצד עבר הרעיון הזה דרך העולם.

לא נוכל להבין באמת מהו בודהיסטווה, מבלי שנעמיק לתוך המהלך המתקדם של האבולוציה של האדם ונפנה את תשומת ליבנו לדברים ששמענו בשנים האחרונות. הבה ונתייחס לטבעה של התקדמות זו. לאחר הקטסטרופה האטלנטית הגדולה, עברה האנושות דרך התקופה של הציוויליזציה ההודית הקדומה, במהלכה היו הרישים הגדולים מוריה של האנושות. לאחר מכן, הגיעה תקופתה של הציוויליזציה הפרסית; לאחר מכן, זו של הציוויליזציה המצרית-כשדית, לאחר מכן, התקופה היוונית-לטינית – עד לתקופתנו שלנו, שהנה תקופת התרבות החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי.

מטרת התקופות האלו הנה התפתחות פרוגרסיבית של האנושות מצורת חיים אחת לאחרת. ההתקדמות אינה נעשית רק במה שמתואר בדרך כלל בהיסטוריה החיצונית; משום שאם נתייחס לתקופות זמן גדולות, נמצא שכל הרגשות והתחושות, כל התפיסות והרעיונות של בני האדם, משתנים ומתחדשים במהלך התפתחות האנושות. מה התועלת בהגנה על רעיון של התגשמות-מחדש או ר-אינקרצניה, אם איננו יודעים זאת? מה התועלת בכך שהנפש שלנו תחזור שוב ושוב לתוך גוף ארצי, אם לא ללמוד כל פעם משהו חדש – ולא רק לחוות התנסויות חדשות, אלא ללמוד לחוש באופן שונה?

אפילו יכולותיו של האדם, הדברים האינטימיים של חיי-הנפש שלו, מתחדשות ומשתנות כל פעם. הדבר מאפשר לנפש לעשות יותר מאשר רק לעלות שלב אחר שלב, בדומה לסדרת צעדים, משום שבכל פעם היא פוגשת הזדמנויות חדשות, דרך מצבי החיים השונים, ורוכשת דבר חדש על פני האדמה. הנפש אינה מודרכת מאינקרנציה לאינקרנציה רק באמצעות חטאים ושגיאות; כפי שהאדמה שלנו משתנה בכל אחד ממצבי החיים שלה, כך הנפשות שלנו יכולות בכל פעם להוסיף דבר חדש מבחוץ. לפיכך, הנפש מתקדמת מאינקרנציה לאינקרנציה, וגם מתקופת תרבות אחת לשנייה. מכל מקום, היא לא הייתה יכולה להתקדם ולהתפתח מבלי שאותן הישויות, שהגיעו כבר להתפתחות גבוהה והיו מעל לאנושות הרגילה באופן זה או אחר, תדאגנה שדבר מה חדש יוכל תמיד לזרום לציוויליזציה הארצית. במילים אחרות, לא היינו יכולים להתקדם לולא פעלו המורים הגדולים, אשר – על סמך התפתחותם הגבוהה יותר – היו מסוגלים לקבל את ההתנסויות מעולמות הרוח ולשאת אותן למטה לתוך סצנת הפעולה של חיי התרבות הארצית. תמיד היו ישויות כאלו בהתפתחות האדמה (היום אני מדבר רק על ההתפתחות הפוסט-אטלנטית), ובמידה מסוימת הן היו המורים של האחרים. נוכל להבין את טבעם של המורים האלו של האנושות, רק אם נדע בבירור מהי הדרך בה האנושות עצמה מתקדמת.

שמעתם את שתי ההרצאות שניתנו לא מזמן על ידי דר' אונגר, על האני והיחס שלו ללא-אני וההבנה של עצמו, כשהוא מביא בחשבון את הסכמתו לתיאוריה של המדע.

כעת, האם אתם מניחים שמה ששמעתם אז, שנמסר דרך שפתיים אנושיות וחשיבה אנושית, היה יכול להישמע באותה הצורה לפני 2500 שנה? בשום חלק מהעולם לא היה אפשרי לדבר על האני בצורת מחשבה טהורה זו. נניח שאדם מסוים לפני 2500 שנה היה רוצה להתגשם לתוך חיי-האדמה שלנו, כשהוא מחליט מראש לדבר על האני באופן המסוים הזה; ובכן, הוא לא היה יכול לעשות זאת!

כל מי שמניח שמשהו דומה לכך היה יכול להיות מבוטא על ידי שפתיים אנושיות לפני 2500 שנה, נכשל לחלוטין בהבנת ההתקדמות והשינוי הממשיים בהתפתחות הציוויליזציה מאז אותו הזמן. על מנת שזה יתאפשר, אין זה רק שהיה על האדם להחליט להתגשם בגוף אנושי, אלא שנדרש היה שהאדמה באבולוציה שלה תספק לו גוף עם צורה מסוימת של מוח, כך שהאמיתות – שבעולם הגבוה יותר הנן בעלות טבע שונה לחלוטין – תוכלנה ללבוש צורה במוח מסוים, אותה אנו מכנים 'מחשבה טהורה'. משום שאנו נכנה את הדרך בה דר' אונגר דיבר על האני בשם מחשבה טהורה.

לפני 2500 שנה לא היה שום מוח אנושי המסוגל להיות כלי לתרגום האמיתות האלו למחשבות כאלו. הישויות הרוצות לרדת לאדמה חייבות להשתמש בגופים אשר מחזור-האדמה עצמו מייצר. מכל מקום, האדמה שלנו – במהלך תקופות התרבויות השונות שלה – תמיד סיפקה גופים עם מערכים שונים; רק בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית החמישית נהיה אפשרי לדבר בצורה של מחשבה טהורה – הגזע האנושי סיפק את הגופים הנדרשים. אפילו בתקופה היוונית-לטינית לא ניתן היה עדיין לדבר כך לאורך קווי תאוריה של הידע, משום שלא היה שם כלי לתרגם מחשבות כאלו לשפה אנושית. זוהי בדיוק המשימה של התקופה הפוסט-אטלנטית החמישית; בהדרגה עליה לעצב את המערך הפיזי של האדם לכדי כלי דרכו אותן האמיתות – אשר בתקופות אחרות נתפסו בצורות אחרות לגמרי – תוכלנה לזרום בצורת מחשבה טהורה יותר ויותר.

ניקח דוגמא נוספת. כאשר האדם מתייחס לשאלת הטוב והרוע בימינו, מהסס לגבי דבר מה האם ראוי לעשותו, הוא אומר שסוג של קול פנימי מדבר, אומר לו: 'אל לך לעשות זאת. עליך לעשות את זה!' והדבר לא קשור כלל עם חוק חיצוני כלשהו. אם אנו מקשיבים לקול הפנימי הזה אנו מבחינים בו באימפולס מסוים, דחיפה לפעול בצורה מסוימת במקרה מסוים. אנו מכנים את הקול הפנימי הזה בשם מצפון. אם האדם סובר שהתקופות השונות של התפתחות האדם היו זהות לחלוטין, הוא יאמין בקלות שמאז שהאדם יִשֵּׁב את האדמה, המצפון תמיד התקיים. זה לא יהיה נכון. נאמר כך שנוכל להוכיח באופן היסטורי שהייתה התחלה לזמן בו האדם החל לדבר על מצפון. מתי זה היה? זה לגמרי ברור. זה היה בין התקופות של שני משוררים טרגיים: אייסכילוס – שנולד במאה השישית לפנה"ס, ואוריפידס – שנולד במאה החמישית לפנה"ס. לא תמצאו שום אזכור למצפון לפני כן. אפילו אצל אייסכילוס לא תמצאו עדיין את מה שניתן לכנות הקול הפנימי; הדברים עליהם הוא כתב, קיבלו עדיין צורה של התגלות תמונתית אסטרלית; הפוּריוֹת או האריניות (אלות הנקמה), ישויות נוקמות, הופיעו בפני בני האדם.

מכל מקום, הגיע הזמן בו התפיסה האסטרלית של הפוּריוֹת הוחלפה בקולו הפנימי של המצפון. אפילו בתקופה היוונית-לטינית – בה תפיסה אסטרלית עמומה עדיין נכחה – אדם אשר ביצע מעשה לא טוב היה יכול לתפוס שכל פעולה שגויה יצרה צורות אסטרליות בסביבתו, שנוכחתן מילאה אותו בחרדה ובפחד בנוגע למה שהוא עשה. צורות אלו היו המחנכות של האדם בזמן ההוא; הן נתנו לו את האימפולסים שלו. כאשר הוא איבד את השאריות האחרונות של הראייה העל-חושית האסטרלית, הוחלפה התפיסה בקול הבלתי-נראה של מצפון, כלומר – מה שהיה תחילה בחוץ, נכנס לתוך הנפש והפך לאחד עם הכוחות שכעת נמצאו בתוכה.

השינוי שהתרחש באנושות במהלך ההתפתחות נבע מהעובדה שהכלי החיצוני של האדם – בו הוא מחפש להתגשם – השתנה.

לפני חמשת אלפים שנה, כאשר נפש אנושית עשתה משהו לא טוב, ניתן היה להבחין בפוּריוֹת; אז לא ניתן היה לשמוע את קולו של המצפון. באופן הזה למדו כיצד לבסס יחס פנימי לגבי הטוב והרע. אותה נפש עצמה נולדה שוב ושוב, ולבסוף נולדה לתוך גוף שהיה בעליו של מערך אליו הייתה איכות המצפון יכולה להתקרב. במחזור העתידי של התפתחות האנושות, צורות אחרות ויכולות אחרות תחווינה בנפש.

שוב ושוב הדגשתי את העובדה שאדם המבין את האנתרופוסופיה, לא ינקוט בעמדה דוגמטית המצהירה שהצורה בה היא ניתנת היום תהיה תמידית ומספיקה עבור האנושות בכל זמן בעתיד. אין זה כך. בעוד 2500 שנה, אותן האמיתות לא תתגלינה בצורה הזו, אלא בצורה אחרת, בהתאם לכלים שיתקיימו אז. אם תזכרו זאת, יהיה לכם ברור שצריך לדבר על האנושות בצורה שונה בכל תקופה ותקופה, והגישה של המורים הגדולים ליכולות של האדם ולאיכויות שלו צריכה להשתנות בהתאמה.

משמעות הדבר הזה הנה שהמורים הגדולים עצמם עברו התפתחות ממחזור אחד לשני, מתקופה אחת לשנייה. בתקופות דרכן מתקדמת האנושות, אנו מוצאים שמעל האדם, נאמר כך, נמשכת אבולוציה מתקדמת של המורים הגדולים של האנושות. בדיוק כפי שהאדם עובר דרך שלבים מסוימים ואז מגיע לנקודת-מפנה מסוימת, כך גם המורים הגדולים.

כעת אנו חיים בתקופה החמישית של העידן הפוסט-אטלנטי. במובן מסוים, זוהי רקפיטולציה (חזרה) על התקופה השלישית, התקופה המצרית-כשדית. באותו האופן, תחזור התקופה השישית על פרס-הקדומה, והשביעית על הודו-הקדומה. כך, המחזורים השונים מקבילים אחד לשני. התקופה הרביעית לא תחזור; ניתן לומר שהיא עומדת באמצע. מה הכוונה בזה? הכוונה היא שבני האדם צריכים לעבור את מה שהם חוו בתקופת התרבות היוונית-לטינית רק פעם אחת. זה לא אומר שהם התגשמו בה רק פעם אחת, אך הם צריכים לעבור את התקופה הזו רק בצורה אחת. מה שנחווה בתקופה המצרית-כשדית חוזר כעת; כך הוא נחווה בשתי צורות. ישנם שלבי התפתחות מסוימים המרמזים על סוג של משבר, בעוד שתקופות אחרות דומות אחת לשנייה, האחת חוזרת על השנייה במובנים מסוימים, לא באותה צורה אלא בצורה שונה.

האופן בו האדם מתפתח בעידן הפוסט-אטלנטי הוא זה: האדם עבר דרך מספר מסוים של אינקרנציות בתקופת הודו-הקדומה – ויעבור דרך מספר מסוים בתקופה השביעית, והתקופה האחרונה תדמה לקודמת. דמיון כזה מתקיים בין התקופה השנייה והשישית, ובין התקופות השלישית והחמישית. ביניהן – בתקופה הרביעית – ישנן מספר אינקרנציות שאינן דומות לשום אינקרנציות אחרות, ואשר, לפיכך, מציינות מעבר. האדם עובר דרך התפתחות יורדת ועולה. המורים הגדולים של האנושות עוברים גם הם תקופה של ירידה ותקופה של עלייה, ושונים לחלוטין בתקופות השונות.

כעת, מכיוון שבתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה היו לאדם יכולות שונות לחלוטין מאלו אותן הוא רכש מאוחר יותר, היה צריך להדריך אותו בצורה שונה לגמרי. לְמָה אנו חבים את העובדה שבזמננו החכמה יכולה להתלבש בצורות תמציתיות של מחשבה טהורה? אנו חבים זאת לתנאים בהם בתקופת ההתפתחות שלנו, האיכות הראשית והרגילה המתפתחת היא נפש התודעה (מאז 1923 כינה שטיינר נפש זו בשם: הנפש-הרוחית). בתקופה היוונית-לטינית התפתחה הנפש השכלית-רגשית, בתקופה המצרית-כשדית נפש התחושה, בתקופת פרס-הקדומה גוף התחושה, בתקופת הודו-הקדומה הגוף האתרי – כגורם הראשי בתרבות שלהם, כמובן.

מה שנפש התודעה מהווה עבורנו, היה הגוף האתרי לתושביה של הודו-הקדומה. לפיכך, הייתה להם צורת תפיסה והבנה שונה לחלוטין. אם הייתם מדברים להודי-קדום בצורות של מחשבה טהורה, לא היה לו שמץ של מושג למה אתם מתכוונים. עבורו, מילים כאלו היו צלילים בלבד, ללא משמעות. המורים הגדולים לא יכלו ללמד את ההודים-הקדומים דרך העברת חכמה בצורה של מחשבה טהורה. כמו כן, לא יכלו להסביר זאת באמצעות ידע שעבר מפה לאוזן. להודים-הקדומים המורים הגדולים אמרו מעט מאוד; משום שבשלב אליו הגיע הגוף האתרי של האנשים אז, הוא לא היה פתוח למילה המצרפת מחשבה ולא היה מסוגל להבינה. לאנשים בימינו קשה מאוד לדמיין כיצד אפשר שלימודים יתקיימו תחת תנאים כאלו. אכן, כמעט ולא דובר דבר. לחילופין, הנפש המאזינה הכירה בגווני הקול, באופן בו בוטאה המילה, את מה שזרם מעולם הרוח. מכל מקום, לא זה היה הדבר העיקרי. המילה הייתה, נאמר כך, רק הקריאה לתשומת לב, הסימן לכך שמערכת יחסים חייבת להיווצר כעת בין המורה לשומע. בזמנים המוקדמים ביותר של תקופת הודו-הקדומה, לא הייתה המילה יותר מאשר כאשר אנו מצלצלים בפעמון כסימן שדבר מה עומד להתחיל. הייתה זו נקודה מגובשת סביבה נארג הבלתי- ניתן לתיאור, הזרמים הרוחניים שעברו מהמורה לתלמידו. מה שהיה בעל החשיבות הגדולה ביותר, היה מה שהמורה הראה באישיותו הפנימית. לא היה חשוב מה הוא אמר. איכויות הנפש שלו היו הדבר החשוב ביותר, משום שסוג של אינספירציה עבר ממנו לתלמיד. מכיוון שהלה פיתח במיוחד את גופו האתרי – המורה היה צריך לפנות במיוחד לגוף זה. וקל בהרבה להבין מה המורה עצמו היה, מאשר מילה מדוברת כלשהי. לפני שהם יכלו להבין את המילה המדוברת, היה על בני האדם לעבור דרך תקופות תרבות שבאו בזו אחר זו. לפיכך, לא נדרש מאף אחד מהמורים הגדולים של ההודים-הקדומים לפתח במיוחד את הנפש השכלית-רגשית, משום שבזמן ההוא דבר כזה לא היה כלי בו הם יכלו להשתמש.

מכל מקום, דבר אחד נדרש למורים הגדולים האלו: היה על הגופים האתריים שלהם להיות בשלב התפתחות מתקדם יותר מאשר זה של האנשים. אם מורה גדול היה עומד בשלב של האנשים האחרים, הוא כמעט ולא היה יכול להשפיע עליהם; הוא לא היה יכול לתקשר מסרים מעולם גבוה יותר, ולא לתת אימפולס להתקדמות. במובן מסוים, הדבר אליו היה האדם צריך לגדול בעתיד, תחילה הובא אליו. היה על המורה ההודי לִצְפּוֹת, כפי שאכן כך היה, את מה שהאחרים יהיו מסוגלים לרכוש רק בתקופת התרבות העוקבת, התקופה הפרסית-הקדומה. מה שהאדם הרגיל בפרס-הקדומה היה צריך לקבל באמצעות גוף-התחושה שלו, את זה המורה הגדול של ההודים תיקשר באמצעות גופו האתרי. המשמעות של זה היא שהגוף האתרי של מורה כזה היה חייב לעבוד שלא כמו הגופים של בני האדם האחרים, היה עליו לעבוד כפי שגוף-התחושה צריך היה לעבוד בתרבות הפרסית. אם חוזה, במובן העכשווי של המילה, היה בא במגע עם אחד מהמורים ההודים הגדולים, הוא היה אומר: 'איזה סוג של גוף אתרי הוא זה?' משום שגוף אתרי כזה היה נראה כגוף אסטרלי של תקופת פרס-הקדומה.

מכל מקום, זה לא עניין פשוט כל כך לגוף אתרי כזה לפעול כגוף אסטרלי של תקופה מאוחרת יותר. הוא לא היה יכול להיווצר בזמן ההוא דרך שלב התפתחות מתקדם. הוא התאפשר רק דרך ירידה של ישות שהגיעה כבר לשלב גבוה יותר מהאחרים, ואשר התגשמה בגוף אנושי שלא התאים לה, אליו לא יכלה ממש להסתגל, אך הייתה מחויבת להיכנס אליו על מנת שתהיה מובנת על ידי האחרים. מבחינה חיצונית היא נראתה כבני אדם אחרים, אך בפנימיות הייתה זו ישות שונה לחלוטין. שיפוט של אינדיבידואל כזה באמצעות ההיבט החיצוני שלו, משמעותו לרמות את עצמנו לחלוטין; מכיוון שבעוד שההופעה החיצונית של בני אדם רגילים נמצאת בהרמוניה עם ישותם הפנימית, במקרה של המורים היא הייתה בניגוד מוחלט. כאן עומדת לפנינו אינדיבידואליות, אשר – ככל הנוגע לה עצמה – לא הייתה צריכה לרדת כלל אל האדמה, אך אשר ירדה לשלב מסוים ומצאה את מקומה בקרב העם ההודי-הקדום, על מנת ללמד את האנשים.

ישות זו ירדה מרצון והתגשמה בצורה אנושית, למרות שהייתה ישות שונה לחלוטין. היה זה אינדיבידואל בעל טבע כזה, שהגורל אליו נתון אדם רגיל, כאדם, לא השפיע עליו. מורה מהסוג הזה חי בגוף בעל גורל חיצוני, ועדיין, לא היה לו חלק בגורל הזה. הוא חי בגוף הזה כמו בתוך בית. כאשר הגוף מת, המוות היה עבורו חוויה שונה מזו של בני אדם אחרים. גם הלידה והחוויות בין הלידה למוות היו שונות לגמרי עבורו. לפיכך, ישות כזו גם פעלה בצורה שונה לחלוטין בכלי האנושי הזה. הבה ונדמה לעצמנו את האופן בו השתמשה אינדיבידואליות כזו במוח, לדוגמא. משום שאפילו אם היא הייתה מסוגלת לתפוס באמצעות הגוף האסטרלי שלה, עדיין המוח – שאכן היה מאורגן בצורה שונה – היה צריך לשמש ככלי להתבונן על תמונות, באמצעותו התקבלו תפיסות. לפיכך, היו שני סוגי אנשים: האחד, שהשתמש במוח כישות אנושית רגילה, וסוג המורה שכלל לא השתמש במוח באופן הרגיל, אלא שבמובן מסוים עזב אותו ללא שימוש. מורה גדול לא הזדקק להשתמש במוח על כל פרטיו; הוא ידע דברים שבני אדם אחרים יכלו ללמוד רק באמצעות הכלי של המוח. כך, לא הייתה זו אינקרנציה ארצית אמיתית; לא הייתה זו אינקרנציה אמיתית של ישות אנושית במובן הרגיל. היא ייצגה סוג של טבע כפול; ישות רוחנית שחיה במערך זה. היו ישויות כאלו גם בתקופות פרס ומצרים המאוחרות יותר. תמיד היה זה כך, שבאינדיבידואליות שלהן הן התנשאו הרחק מעל שעור הקומה של המערך האנושי שלהן. הן לא הוכלו בו כל כולן. מסיבה זו הן היו מסוגלות לפעול על שאר האנשים באותם הזמנים הקדומים. מצב העניינים הזה המשיך עד לזמן בו, בתקופה היוונית-לטינית, קרה משבר חשוב בהתפתחות האנושות.

כעת, בתקופה היוונית-לטינית, הנפש השכלית-רגשית או התודעתית (mind), (mind במובן של 'יש לי תודעה לעשות דבר מה'), החלה בהדרגה ליצור יכולות פנימיות. בעוד שבזמן שקדם לה הדברים העיקריים האלו זרמו מבחוץ – כפי שראינו בדוגמא של הפוּריוֹת, כאשר בני האדם ראו ישויות נוקמות מסביבם אך לא בתוכם – בתקופה היוונית-לטינית דבר מה החל לזרום מבפנים, לעבר המורים הגדולים. באופן הזה התבססו מצבים חדשים לגמרי. לפני כן, ישויות מהעולמות הגבוהים ירדו ומצאו את מצב הדברים שֶׁאִפְשֵׁר להן לומר: "לא נדרש עבורנו להיכנס לחלוטין לתוך המערך האנושי; אנו יכולים לעשות את עבודתנו בכך שנישא למטה לבני האדם את מה שלא יכול להיות ברשותם באופן אחר, ונגרום לזה לזרום לתוכם מעולמות הרוח."

אך אם המורים הגדולים היו ממשיכים עם המדיניות הזו, היה יכול לקרות – מהתקופה הרביעית ואילך – שאחד מהאינדיבידואלים האלה היה יורד לחלק מסוים של האדמה ומוצא שם דבר מה שלא התקיים למעלה. כל עוד הפוּריוֹת, רוחות הנקמה, נראו לעין, יכלו בני האדם להסב את תשומת ליבם הרחק ממה שנמצא על פני האדמה. מכל מקום, כעת הגיע דבר מה חדש לגמרי – מצפון. זה היה בלתי ידוע לרוחות למעלה; שם למעלה, לא הייתה אפשרות להתבונן בזה. הדבר הגיע כדבר מה חדש לגמרי עבורן. במילים אחרות, בתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, עלה ההכרח עבור המורים הגדולים לרדת לרמת האדם, ושם ללמוד את מה שבא לפגוש אותם מתוך הנפשות האנושיות. כעת התחיל הזמן בו הם לא יכלו שלא לחלוק במידה מסוימת באיכויות הטבועות באדם.

הבה ונתבונן כעת על הישות המשמעותית, אותה אנו מכירים באינקרנציה הארצית שלה כגווטאמה בודהה. גווטאמה בודהה היה ישות שהייתה מסוגלת להתגשם תמיד בגופים ארציים בתקופות תרבות שונות, מבלי שתצטרך להשתמש בכל דבר הנמצא במערך האנושי. לא היה הכרחי עבור ישות זו לעבור דרך אינקרנציות אנושיות אמיתיות. מכל מקום, כעת הגיעה נקודת-מפנה חשובה עבור הבודהיסטווה; כעת נדרש שהוא יתחיל להתוודע לגורלות של המערך האנושי בתוך גוף ארצי, אליו היה עליו להיכנס. היה עליו לחוות דבר מה שיכול היה להיחוות רק בגוף ארצי; ומשום שהוא היה אינדיבידואליות גבוהה כזו, האינקרנציה האחת הזו הספיקה עבורו לראות את כל מה שגוף אנושי יכול לפתח. אנשים אחרים צריכים לפתח את היכולות הפנימיות שלהם בהדרגה, דרך התקופות הרביעית, החמישית, השישית והשביעית. אך בודהה יכול היה לחוות באינקרנציה אחת את כל מה שניתן לפתח. באינקרנציה שלו כגוואטמה בודהה הוא ראה מראש את הזרע הראשון של מה שצריך לעלות באדם כמצפון, שיגדל יותר ויותר בחלוף הזמן. לפיכך, הוא היה מסוגל לעלות-שוב לעולמות הרוח ישירות לאחר האינקרנציה הזו; הוא לא נדרש לעבור דרך אינקרנציה נוספת. מה שהאדם יפתח מתוך עצמו בספרה מסוימת במהלך המחזורים בעתיד, אותו היה בודהה מסוגל לתת לאינקרנציה יחידה זו ככוח מכוון גדול. הדבר הגיע באמצעות האירוע אשר תואר כ"ישיבה תחת עץ-הבודהי." אז הוא העניק – בהתאם לשליחות המיוחדת שלו – לימוד של חמלה ואהבה המוכלים בדרך המתומנת. האתיקה הגדולה של האנושות, אותה ירכשו בני האדם כאתיקה שלהם במהלך הציוויליזציות שתבאנה, הונחה ככוח בסיסי בתודעה של בודהה שירד בזמן ההוא, והפך מבודהיסטווה לבודהה. מה שאומר שהוא אכן עלה שלב גבוה יותר, משום שהוא למד באמצעות הירידה שלו.

במילים אחרות, זה מתאר אירוע גדול בתרבות המזרח הידוע כ- "בודהיסטווה הופך לבודהה." כאשר הבודהיסטווה הזה – שאף פעם לא התגשם באמת – היה בן 29, האינדיבידואליות שלו נכנסה במלואה לתוך בנו של סודהודנה; לא הייתה לה חזקה מלאה עליו. הוא חווה אז את הלימוד הגדול של החמלה והאהבה. מדוע הבודהיסטווה הזה – שלאחר מכן הפך לבודהה – התגשם בעם הזה? מדוע לא בעם היווני-לטיני?

לו הבודהיסטווה הזה היה אמור להפוך באמת לבודהה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, היה עליו להביא דבר מה חדש עבור העתיד. כאשר הנפש-הרוחית או נפש התודעה תתפתח במלואה, האדם יהפוך באמצעותה לבשל דיו על מנת להכיר בעצמו את הדחף שניתן על ידי הבודהה. בזמן בו בני האדם פיתחו רק את הנפש השכלית-רגשית, נדרש היה שבודהה יפתח כבר את הנפש הרוחית. היה עליו להשתמש בכלי הפיזי של המוח שהוא היה המאסטר המלא שלו; וזוהי צורה שונה לחלוטין מאשר הייתה יכולה להיעשות על ידי מישהו שמתקדם רק עד לתקופה היוונית-לטינית. המוח היווני-לטיני היה יכול להיות קשה מדי לשימוש עבורו. הוא היה מאפשר לו לפתח רק את הנפש השכלית-רגשית או את התודעה (mind – במובן של 'יש לי תודעה לעשות דבר מה.'), בעוד שהיה עליו לפתח את הנפש-הרוחית. עבור זה נדרש מוח שנשאר רך יותר. הוא השתמש בנפש שהייתה אמורה להתפתח רק מאוחר יותר, בכלי שהיה בשימוש על ידי אדם בזמנים מוקדמים יותר ונשמר על ידי העם ההודי. כאן שוב יש רקפיטולציה (חזרה): בודהה חוזר על מערך אנושי השייך לזמנים קדומים יותר, יחד עם יכולת-נפשית השייכת לזמנים שעדיין צריכים להגיע.

באירועים המתרחשים באבולוציה של האנושות קיים היקף כזה של טבע ההכרח. במאות החמישית והשישית לפנה"ס, לקח בודהה על עצמו את המשימה להציג את הנפש-הרוחית לתוך המערך של האדם. מכל מקום, הוא – כאינדיבידואל יחיד – לא היה יכול לקחת על עצמו את המשימה כולה, לעשות את כל מה שנדרש על מנת שהנפש-הרוחית תוכל להכין את עצמה בצורה הנכונה מהמאה החמישית לפנה"ס ואילך. השליחות המסוימת שלו כללה רק חלק מהמשימה: להביא לאדם את הדוקטרינה של החמלה והאהבה. למורים אחרים של האנושות יהיו משימות אחרות. החלק הזה של האתיקה של האנושות, האתיקה של אהבה וחמלה – הוצג לראשונה על ידי בודהה, וההדהוד שלו עדיין נמשך. אך בעתיד יהא על האנושות לפתח מספר איכויות נוספות לצד אלו, כמו לדוגמא, החשיבה בצורה של מחשבה טהורה, מחשבות בהירות כשמש. בניית המחשבות האלו וחיבור בין מחשבה בהירה לאחרת, לא היו חלק משליחותו של בודהה. המשימה שלו הייתה ליצור את מה שמוביל את האדם מתוך עצמו למצוא את השביל המתומן ולבססו.

כך, היה צריך להיות מורה נוסף של האנושות בעל יכולות שונות לגמרי, שנשא זרם שונה של חיים רוחניים מהעולמות הרוחניים הגבוהים לתוך העולם. לאינדיבידואליות הזו ניתנה המשימה לשאת למטה את מה שייראה בהדרגה, באנושות בת זמננו, כיכולת של מחשבה לוגית. היה צריך להימצא מורה שיהיה מסוגל לשאת למטה את מה שמאפשר לאדם להביע את עצמו בצורת מחשבה טהורה; משום שהמחשבה הלוגית עצמה התפתחה רק בחלוף הזמן. מה שבודהה השלים היה צריך להינשא לתוך הנפש השכלית-רגשית, נפש זו – באמצעות העמדה שלה בין נפש התחושה לנפש התודעה או הנפש-הרוחית – ניחנה בתכונה מסוימת של חוסר הזדקקות לחזור על שום דבר.

התקופה ההודית הקדומה תחזור בשביעית, התקופה הפרסית בשישית, המצרית בתקופתנו שלנו. אך בדיוק כפי שהתקופה הרביעית עומדת לבדה, נפרדת מהאחרות, כך גם הנפש השכלית-רגשית. הכוחות הנדרשים עבור היכולות האינטלקטואליות שלנו המופיעות רק בנפש-הרוחית, לא היו יכולים להתפתח בנפש השכלית-רגשית; למרות שזה היה צריך להופיע רק מאוחר יותר, היה על הכוחות לרדת למטה כזרע ולהיות מומרצים בתקופה מוקדמת יותר.

במילים אחרות: האימפולס למחשבה לוגית היה צריך להינתן לפני שהבודהה נתן את האימפולס לתודעה. התודעה היה צריכה להיות מאורגנת בתוך האדם בתקופה הרביעית; חשיבה טהורה מודעת הייתה צריכה להתפתח בתקופה החמישית בנפש-הרוחית או נפש התודעה, אך היה עליה לרדת מטה בתקופת התרבות השלישית, כזרע למה שאנו מפתחים עכשיו. מסיבה זו הייתה למורה הגדול האחר המשימה להשתיל לתוך נפש התחושה את הכוחות המופיעים כעת כמחשבה טהורה. לפיכך, קל לראות שההבדל בין המורה הזה לאדם רגיל היה גדול אף יותר מאשר זה היה עם בודהה. היה על דבר מה לעלות בנפש התחושה שלא התקיים עדיין באף אדם חי. רעיונות או קונספטים לא היו עוזרים לפתח זאת; לפיכך, למרות שהמשימה של האינדיבידואליות הזו הייתה להניח את הזרע ליכולות מסוימות, היא עצמה לא יכלה להשתמש בהן. זה לא היה אפשרי. היה עליה להשתמש בכוחות אחרים, שונים לגמרי.

הבוקר הסברתי (בהרצאה השנייה על 'אנתרופוסופיה'), שכוחות מסוימים, הפועלים דרך כוח הראייה של נפש התחושה, יהפכו בשלב גבוה יותר לכוחות מודעים ויופיעו אז בצורת מחשבה. אם אותו האינדיבידואל – המורה הגדול, היה מסוגל להמריץ את נפש התחושה, כך שכוחות המחשבה יחדרו אליה בצורה דומה לצורה בה התת-מודע חודר אליה באמצעות פעולת החיזיון – מבלי שהיא תחוש בזה, אותו המורה היה יכול להשיג דבר מה. הדבר יכול היה להיעשות רק בדרך אחת. כפי שנאמר, על מנת להמריץ את נפש התחושה ולהחדיר לתוכה את כוח המחשבה, צריכה אותה האינדיבידואליות לעבוד בצורה מאוד מיוחדת. על אותו המורה לתת את ההוראה שלו, לא בתפיסות – אלא דרך מוסיקה! מוסיקה יוצרת כוחות המשחררים דבר מה בנפש התחושה, אשר – כאשר הוא עולה לתוך המודע ונפש התחושה פועלת עליו, הופך לחשיבה לוגית.

מוסיקה זו מגיעה מישות עצומה, שלימדה באמצעות מוסיקה. אתם תחשבו זאת למוזר, וייתכן שלא תאמינו שזה אפשרי, אך עדיין זה היה כך. לפני התקופה היוונית-לטינית, בחלקים מסוימים באירופה התקיימה תרבות עתיקה בקרב אותם העמים שנשארו מאחור בכל הנוגע לאיכויות שהתפתחו מאוד במזרח. באותם החלקים של אירופה לא היו האנשים מסוגלים כל כך לחשוב, משום שההתפתחות שלהם הייתה מטבע שונה לגמרי; כמעט ולא היו להם כוחות של הנפש השכלית-רגשית. מכל מקום, נפש התחושה שלהם הייתה מאוד פתוחה למה שנבע מהאימפולס של סוג מסוים של מוסיקה, שלא היה דומה למוסיקה בת זמננו. כך, אנו הולכים לאחור באירופה, לזמן בו הייתה מה שאנו יכולים לכנות "תרבות מוסיקלית" קדומה – הזמן בו לא רק "המשוררים" היו המורים, כפי שהם היו מאוחר יותר, כאשר הדברים האלו החלו כבר להתנוון, אך כאשר מוסיקה מלאה בקסם עברה דרך כל אותם החלקים באירופה.

בתקופת התרבות השלישית – זו של מצרים – הייתה תרבות מוסיקלית עמוקה באירופה, והתודעות של אותם האנשים שחיכו בשקט למה שיועד היה לקרות מאוחר יותר, היו פתוחות בדרך מסוימת להשפעותיה של המוסיקה. השפעות אלו פעלו על נפש התחושה באותו האופן בו יסוד-המחשבה פועל עליה באמצעות העיניים. כך, המוסיקה פעלה על המישור הפיזי. אך בנפש התחושה היה הרגש התת-מודע: "הדבר מגיע מאותם האזורים מהם מגיע האור." מוסיקה – השירה מעולמות האור!

פעם היה מורה קדום בחלקים התרבותיים של אירופה – מורה קדום אשר, במובן הזה, היה משורר קדום, החלוץ של כל המשוררים והזמרים הנודדים הקדומים. הוא לימד על המישור הפיזי באמצעות מוסיקה, והוא לימד באופן כזה שדבר מה תוקשר כך לנפש התחושה, שהיה כמו עלייתה של השמש וזריחתה. מה שהמסורת שימרה אז בהקשר למורה הגדול הזה נאסף יותר מאוחר על ידי היוונים – שהיו עדיין מושפעים ממנו מהמערב, כפי שהם היו מושפעים בדרך שונה מהמזרח. הדבר התגשם בתפיסתם את אפולו, אשר היה אל-שמש בזמן בו הוא היה אל-מוסיקה. הדמות הזו של אפולו חוזרת אחורה למורה הגדול של הזמנים הקדומים, ששם בנפש האנושית יכולת שנראית היום ככוח של החשיבה הבהירה.

היוונים מספרים גם על תלמיד של המורה הגדול הזה של האנושות – על מי שהפך להיות תלמיד בדרך מאוד מיוחדת. כיצד מישהו היה יכול להפוך ל"תלמיד" של ישות זו?

בזמנים קדומים, כאשר הישות הזו פעלה באופן שתואר, כמובן שהיא לא הייתה סגורה במערך פיזי; היא התעלתה על כל מה שהולך על פני האדמה כאדם פיזי. אדם עם נפש תחושה רגילה יכול היה להיות פתוח להשפעות המוסיקה, אך הוא לא יכול היה להעלות אותן באחרים. אינדיבידואליות גבוהה יותר ירדה למטה והייתה כקרינה של מה שחי בקוסמוס בחוץ. מכל מקום, היה הכרחי שבתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית, התקופה היוונית-לטינית, היא תרד שוב – שהיא תוכל לרדת לשלב אנושי ולהשתמש בכל היכולות שנמצאות באדם. ועדיין, למרות שמורה זה השתמש, נאמר כך, בכל היכולות האנושיות, הוא לא היה יכול לרדת לגמרי. משום שעל מנת ליצור את מה שתיארתי עכשיו, נדרשו לו יכולות העולות על אלו שהיו למערך האנושי בתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית.

כבר אז כללו ההשפעות של המוסיקה הזו את מה שהיה ניתן למצוא בנפש-הרוחית; ובזמן ההוא הן לא יכלו לחיות באינדיבידואל המאורגן רק עבור הנפש השכלית-רגשית. לפיכך, למרות שהוא התגשם בצורה כזו, עדיין היה עליו להחזיק דבר מה מאחור. האינקרנציה שלו בתקופה הרביעית הייתה כזו, שלמרות שהוא מילא לחלוטין את הצורה האנושית המלאה, עדיין, כאדם החי בתוך הצורה, היה בתוכו דבר מה, נאמר כך, שהתפשט הרחק מעבר לה. הוא ידע דבר מה אודות העולם הרוחני, אך הוא לא היה יכול להשתמש בידע הזה. הייתה לו נפש שהתפשטה מעבר לגופו.

אם נדבר בצורה אנושית, היה דבר טרגי בעובדה שהאינדיבידואליות שפעלה כמורה הגדול בתקופת התרבות השלישית, הייתה צריכה להתגשם שוב בצורה בה הנפש שלה הייתה מחוץ לצורה במידה רבה, ועדיין, הוא לא היה יכול לעשות שימוש ביכולת הנעלה והבלתי-רגילה הזו של הנפש.

סוג זה של אינקרנציה כונה "בנו של אפולו", משום שזה אשר חי על פני האדמה לפני זה, התגשם שוב בצורה מאוד מורכבת ולא בצורה ישירה. בנו של אפולו נשא בתוכו כנפש את מה שהמיסטיציזם מציינת כסימבול של היסוד 'הנשי'; הוא לא היה יכול לשאת את כל זה בתוכו, משום שזה היה בעולם אחר. יסוד-הנפש הנקבי שלו היה בעצמו בעולם אחר אליו לא הייתה לו גישה, אך שהוא ערג אליו, משום שחלק מעצמו היה שם. טרגדיה פנימית מופלאה זו של המורה של הזמן הקדום שהתגשם שוב, נשמרה בצורה נפלא במיתולוגיה היוונית תחת השם 'אורפיאוס' – השם שניתן לאפולו שהתגשם בשנית – או 'בנו של אפולו'.

טרגדיה זו של הנפש מוצגת בדרך מופלאה בדמויות של 'אורפיאוס ואורידיקה'. אורידיקה נקרעה במהרה מאורפיאוס. היא חיה בעולם אחר. אך לאורפיאוס היה עדיין את הכוח, באמצעות המוסיקה שלו, ללמד את הישויות של העולם התחתון. הוא קיבל מהן רשות לקחת את אורידיקה שוב אליו. אך נאסר עליו להסתכל לאחור; משום שהמשמעות של זה תהיה מוות פנימי; על כל פנים הדבר יגרום לאיבוד של מה שהוא היה קודם, ומה שהוא לא יכול כעת להכניס לתוכו.

כך, באינקרנציה הזו של אפולו כאורפיאוס, אנו רואים שוב ירידה של בודהיסטווה – אם יורשה לנו להשתמש במונח זה מהמזרח – לכדי בודהיות. נוכל לנקוב במספר ישויות כאלו שבלטו מתקופה לתקופה כמורים הגדולים של האנושות, להם הייתה תמיד חוויה מיוחדת בזמן של הירידה העמוקה ביותר שלהם. הבודהה חווה את החסד של נתינת השראה לאנושות כולה. לבודהיסטווה הזה, שזכרונו נשמר באופן חיצוני תחת השם 'אפולו', הייתה חוויה אינדיבידואלית: היה עליו להכין את האינדיבידואליות, האיכות של האני. הוא חווה את הטרגדיה של האני; הוא חווה את העובדה שהאני הזה, במצב הנוכחי של האדם בכל הנוגע לתכונה זו שלו, לא נמצא לגמרי בתוכו. האדם נאבק להגיע לאני הגבוה יותר. דבר זה בושר ליוונים על ידי בודהה או בודהיסטווה באורפיאוס. פרטים אלו מספקים לנו את המאפיינים של המורים הגדולים של האנושות ומסוגלים ליצור תמונה בתודעה שלנו.

אם תסכמו את מה שאמרתי, תמצאו שכל הזמן דברתי על אותן הישויות שיצרו את נפש התחושה והנפש הרוחית בדרך מסוימת כיכולות פנימיות – יכולות שחייבות להישאב לתוך האדם מבפנים. לעת עתה, מכיוון שאנו סורקים כעת תקופה אחת, נוכל להתייחס לשתיים מהישויות האלו, אלו שיצרו את נפש התחושה. אך ישנן רבות כאלו, משום שהטבע הפנימי של האדם מתפתח בהדרגה, שלב אחר שלב.

הבה ונשווה כעת ישות אחרת עם מה שהשפיע על טבעו הפנימי של האדם, נאמר כך. משום שאכן, איננו יכולים שלא לומר לעצמנו: אם ישנה המשכיות מתמדת של מורים המספקים ליכולות המתקדמות והמתפתחות של האדם מזון רוחני מהעולמות הגבוהים יותר, חייבים להיות אינדיבידואלים אחרים המבצעים עבודה אחרת, ומעל לכל לוקחים חלק בשינויים באדמה עצמה ובמה שמתפתח מתקופה אחת לשנייה. נאמר כך, כאשר הבודהה השפיע על הנפש השכלית-רגשית מבפנים באמצעות הנפש הרוחית או נפש התודעה בתקופת התרבות הרביעית, הדבר היה צריך להשפיע מבחוץ. דבר מה היה צריך להתקרב לנפש השכלית-רגשית מבחוץ. ישות זאת הייתה צריכה להתקרב מצד אחר ולפעול בצורה שונה לחלוטין. מורה כמו אלו אותם תארנו, היה צריך – כאשר הוא הופיע בפני בני האדם – להזרים לתוך ישותם הפנימית את מה שהוא הוריד מטה מתוך העולמות הגבוהים יותר. הוא היה מורה. מה היה על הישות האחרת לעשות, הישות שהייתה צריכה לקדם את האדמה כך שהיא תתפתח הלאה מדור לדור? הוא לא היה צריך להשפיע רק על הישות הפנימית של האדם לפתח יכולת כזו או אחרת בתוכו, אלא שהוא עצמו, כישות, היה צריך לרדת לאדמה. הוא, שהיה עליו לרדת לא רק על מנת ללמד את הנפש השכלית-רגשית, אלא ליצור אותה. היה צריך להופיע האחד שהיה צריך ליצור את הנפש הזו, ואשר הוא עצמו היה צריך להיות הביטוי הישיר שלה בתקופה הרביעית, התקופה הבולטת העומדת לבדה באמצע.

ישות זו הייתה צריכה להגיע מצד שונה. היה עליה להימשך לתוך הטבע האנושי עצמו, להתגשם בתוכו. הבודהיסטוות שינו את הטבע הפנימי של האדם; ישות זו שינתה את כל טבעו. היא אפשרה למורים למצוא קרקע מתאימה עליה יוכלו לעבוד בעתיד. היא שינתה את כל ישות האדם. עלינו לזכור כיצד הנפשות השונות באדם בנו את עצמן לתוך הגופים השונים: נפש התחושה לתוך גוף התחושה, הנפש השכלית-רגשית לתוך הגוף האתרי, והנפש הרוחית לתוך הגוף הפיזי. שדה הפעולה של הבודהיסטוות הנו במקום בו בונה הנפש הרוחית את עצמה לתוך הגוף הפיזי. שם הם אוחזים באדם מצד אחד. שם פועלת הנפש השכלית-רגשית לתוך הגוף האתרי. ישות אחרת, בתקופה הרביעית, השפיעה על האדם מצד אחר. מתי היא עשתה זאת? הדבר הושלם כאשר ניתן היה להשפיע על הגוף האתרי של האדם באופן ישיר – כאשר אותה הישות אותה תיארנו יותר מקרוב כישוע מנצרת, נטשה את הגוף הפיזי ברגע של הטבילה בירדן.

כאשר כל הגוף היה טבול, ובאמצעות זאת קרה מה שתיארנו כ'הלם', ישות-כריסטוס שקעה מטה לתוך אותו גוף אתרי. זוהי האינדיבידואליות שהגיעה מצד אחר לחלוטין והייתה בעלת טבע אחר לגמרי. בעוד שאצל המנהיגים הגדולים האחרים של האנושות אנו רואים בני אדם, במובן מסוים, מפותחים יותר, בני אדם שלפחות פעם אחת היו נתונים לגורל של אדם – על כריסטוס לא ניתן לומר זאת. מהו העיקרון הנמוך של ישות-כריסטוס? אם נספור מלמטה, זהו הגוף האתרי. הכוונה בכך היא שכאשר יום אחד האדם – באמצעות רוח-העצמיות – ישנה את כל גופו האסטרלי ויתחיל לעבוד על גופו האתרי, הוא יפעל אז ביסוד בו פעל פעם כריסטוס באותו האופן. כריסטוס נותן את האימפולס מהסוג הנפלא ביותר, שימשיך לפעול לתוך העתיד, אליו יגיע האדם רק כאשר הוא יתחיל לעבוד על ההמרה של גופו האתרי בצורה מודעת.

במסע שלו דרך החיים, האדם מתחיל מלידה או אף מהעיבור, ועושה את מסעו עד המוות. מהמוות ועד הלידה החדשה שלו יש לו מסע אחר. בדרך מהמוות ללידה חדשה, תחילה הוא עובר דרך העולם האסטרלי, לאחר מכן דרך מה שאנו מכנים החלק התחתון של העולם הדאווכאני, ולאחר מכן דרך העולם הדאוואכני העליון, או – אם נשתמש במונחים אירופאים – נוכל לכנות את העולם הפיזי העולם הקטן או העולם של הכוחות המנטליים, של האינטליגנציה; את העולם האסטרלי בשם העולם האלמנטרי; את דאוואכן תחתון בשם העולם השמיימי, ואת העולם הגבוה יותר – עולם הסיבות, ההבחנות ושיקול הדעת.

התודעה האירופאית מתפתחת רק בהדרגה עד לנקודה בה הביטויים האמיתיים יכולים להימצא בשפה שלה. לפיכך, מה שנמצא מעבר לעולם הדאוואכני קיבל גוון דתי, ומכונה 'עולם ההשגחה העליונה' – שהנו זהה למישור-הבודהי. מה שנמצא מעבר לזה יכול היה להיראות על ידי ראייה על-חושית קדומה, כך אומרת לנו המסורת הקדומה. בשפות האירופאיות שום שֵׁם לא יכול היה להיווצר עבורו. רק בימינו יכול הנביא לפלס שוב את דרכו למעלה לעולם הנמצא מעל ומעבר לעולם ההשגחה העליונה. השפות האירופאיות לא יכולות לתת באמת שֵׁם לעולם הזה. עולם זה אכן קיים, אך המחשבה עדיין אינה מתקדמת דייה כדי להיות מסוגלת לתאר אותו. משום שמה שהתיאוסופיה המזרחית מכנה נירוונה, המונח מעל 'לעולם ההשגחה העליונה', לא ניתן לכנותו סתם בכל שם העולה בדעתנו.

כפי שאמרתי, בין מוות ללידה חדשה עולה האדם לדאוואכן עליון, או עולם הסיבות. כאשר הוא שם הוא מסתכל על עולמות גבוהים יותר, עולמות אליהם הוא עצמו לא יכול להיכנס, ושם הוא רואה את הישויות הגבוהות פועלות. בעוד האדם מבלה את חייו בעולמות המשתרעים בין המישור הפיזי לדאוואכן, עבור הבודהיסטווה זה דבר רגיל להתרחב עד למישור-הבודהי, או מה שמכונה באירופה – עולם ההשגחה העליונה. זהו שם טוב, משום שמטרת הבודהיסטוות היא בדיוק להדריך את העולם כ'השגחה' טובה מתקופה לתקופה.

כעת, מה קורה כאשר הבודהיסטווה עבר דרך ההתגשמות של גאוטמה בודהה? כאשר הוא הגיע לשלב מסוים, הוא יכול לעלות למישור הגבוה הבא – למישור-הנירוונה. זוהי הספרה הבאה. הדבר המאפיין את הבודהיסטוות הוא שכאשר הם הופכים לבודהה, הם עולים למישור הנירוונה. כל מה שפועל על הישות הפנימית של האדם נמצא בספרה המתפשטת עד למישור זה. ישות ככריסטוס פועלת לתוך טבע האדם מתוך הצד האחר. מתוך הצד האחר הוא פועל גם לתוך אותם העולמות אליהם עולים הבודהיסטוות כאשר הם עוזבים את התחום של האדם, על מנת ללמוד, על מנת שהם יהפכו למורים של האנושות.

שם הם פוגשים – כשהיא מגיעה מלמעלה, מהצד האחר, כלפי מטה – ישות כמו כריסטוס. אז הם הופכים לתלמידיו של כריסטוס. ישות כפי שהוא הנו, מוקפת על ידי שנים-עשר בודהיסטוות. לא נוכל לדבר על יותר מאשר שנים-עשר, משום שכאשר שנים-עשר הבודהיסטוות ישלימו את משימתם, אנו נשלים את תקופת קיום-האדמה.

כריסטוס היה פעם על האדמה; הוא ירד לאדמה, חי על האדמה, ועלה מתוכה. הוא הגיע מן העבר השני; הוא הנו הישות אשר נמצאת בקרב שנים-עשר הבודהיסטוות, והם מקבלים ממנו את מה שהם צריכים לשאת למטה לאדמה. כך, בין שתי אינקרנציות, עולות ישויות-הבודהיסטוות למישור-הבודהי. שם הן פוגשות את ישות כריסטוס כמורה, והן מודעות אליו לגמרי. הוא, בישות זו, מתרחב למישור הזה. המפגש בין הבודהיסטוות לכריסטוס מתרחש במישור-הבודהי. כאשר בני האדם יתקדמו הלאה ויפתחו את האיכויות המושרשות לתוכם על ידי הבודהיסטוות, הם יהפכו את עצמם לראויים יותר ויותר לחדור לספרה הזו. בינתיים נדרש שהם ילמדו שישות-כריסטוס התגשמה בצורה אנושית בישוע מנצרת, ושעל מנת להגיע לישות האמיתית של האינדיבידואליות של כריסטוס, צריך תחילה לחדור מתוך הבנה לצורה האנושית.

כך, שנים-עשר הבודהיסטוות שייכים לכריסטוס, והם מכינים את מה שהוא הביא כאימפולס הגדול ביותר באבולוציה של הציוויליזציה האנושית, ומפתחים אותו הלאה. אנו רואים את השנים-עשר, ובקרבם את השלושה-עשר. כעת עלינו לספרה של הבודהיסטוות ונכנסנו למעגל של שנים-עשר כוכבים. בקרבם נמצאת השמש, מאירה, מחממת אותם. מהשמש הזו הם שואבים את מקור החיים, שלאחר מכן עליהם לשאת מטה לאדמה. כיצד התמונה של מה שקורה למעלה באה לידי ביטוי על פני האדמה? היא מוקרנת לתוך האדמה בצורה כזו חכמה, שנוכל לומר עליה את המילים הבאות: כריסטוס, שחי פעם על פני האדמה, הביא לאבולוציית האדמה הזו את האימפולס אליו היה על הבודהיסטוות להכין את האנושות, והיה עליהם לפתח הלאה את מה שהוא נתן לאבולוציית-האדמה. כך, התמונה על האדמה היא כזו לערך: כריסטוס באמצע אבולוציית-האדמה; הבודהיסטוות כשליחיו המתקדמים וכחסידיו, שצריכים לקרב את פועלו ללבבות בני האדם ולתודעתם.

מספר בודהיסטוות הכינו כך את האנושות, על מנת להפוך את בני האדם לבשלים לקבל את כריסטוס. כעת, למרות שבני האדם בשלים לקבל את כריסטוס לקרבם, יעבור זמן רב לפני שהם יהיו בשלים דיים להכיר, להרגיש ולרצות את כל מה שכריסטוס מהווה. אותו מספר בודהיסטוות יידרש על מנת לפתח באדם עד בשלות את מה שזרם לתוכו באמצעות כריסטוס, כפי שנדרש היה להכין את בני האדם עבור ביאתו. עם היכולות הקיימות של האדם, יכול כריסטוס להיות מובן רק במידה מועטה. יכולות גבוהות יותר תעלנה באדם, וכל יכולת חדשה תאפשר לו לראות את כריסטוס באור חדש. רק כאשר הבודהיסטווה האחרון השייך לכריסטוס ישלים את עבודתו, תבין האנושות מי הוא באמת כריסטוס. אז האדם יתמלא ברצון בו יחיה כריסטוס עצמו. הוא יימשך לתוך האדם דרך חשיבה, רגש ורצון, והאדם יהיה אז באמת הביטוי החיצוני של כריסטוס על פני האדמה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *