אילנה שנל פורשת מעבודתה בחינוך המרפא

אילנה שנל פורשת מעבודתה בחינוך המרפא

מראיין: דניאל זהבי

2002

אילנה פרשה מפעילותה כמחנכת ומורה בחינוך המרפא 'בבית- אורי,' לאחר עשרות שנות נתינה בלתי פוסקת שהשאירו חותם בנפשה וברוחה. בראיון זה ניסינו לגעת מעט במסלול שהתווה לה גורלה ולהתבונן בתהליכים הפנימיים במסע זה.

Sanel-picmain[1]

אילנה ומנחם שנל

"מאז הצבא הייתי תמיד עסוקה ומעורה בחינוך. בכל קבוצה שעבדתי איתה נפגשתי עם ילד חריג. תמיד הרגשתי שאני יכולה ורוצה לעזור לילדים אלו. באותה תקופה פעל בבית-חולים 'העמק' בעפולה רופא ילדים בשם פרופסור נסאו, הוא היה ידוע מאד בארץ בזמנו. בנוסף לעבודתו הרגילה במחלקה היה לו 'צריף' בו הוא היה מקבל ילדים בעייתים להסתכלות ויעוץ. הקשר שלי איתו נוצר דרך ילדים אלו. הגיע יום שבו הוא הציע לי להיות בבקרים גננת-מורה של מחלקת הילדים בבית החולים ואחה"צ לעבוד 'בצריף' ההוא. כך התחלתי את דרכי בהדרכתו.

 הנקודה המעניינת בסיפור שמלווה אותי כל חיי היא שבעצם המחשבה על מפגש עם סבל, ובעיקר בבית-חולים, היה לי קשה מנשוא! העניין נראה טראומתי מבחינתי. אמרתי לעצמי: "אני אלך לעבוד בבית חולים?!!" ולמרות זאת לפתע מין קול שהוא לא הקול שלי, משהוא מתוכי ענה: "כן אני באה!" גם כעת כשאני מספרת זאת אני מתרגשת מחדש, אולי זה פשוט המלאך שמלווה אותי… כי כך גם הגעתי לאנתרופוסופיה. אותו פרופסור נסאו יצא לגמלאות ושלח אותי ללמוד באנגליה במוסד אנתרופוסופי מתוך מטרה שאשוב לעבוד איתו במקום חדש בחיפה: התחנה להתפתחות הילד. (המשך יותר גדול של ה'צריף')."

האם הוא הכיר את האנתרופוסופיה?

"הוא לא הכיר ממש, אך הוא ידע להגיד לי: "את תלכי לשם, שם אין הרבה תרופות שם יש הרבה חינוך!" הוא גם לא הכיר בעניין הרוחי: "ניתחתי כל כך הרבה ילדים ואף פעם לא מצאתי את הרוח".

בשנת 1963 הגעתי לאנגליה למוסד שהוקם כיוזמה של הורים לילדים פגועים שחיפשו זוג אנתרופוסופי לנהל אותו. הם מצאו את איזבל ופריד גויטר. הצטרפתי כאשר פריד גויטר כבר נפטר אבל אישתו והצוות המוביל המשיכו לנהל את המקום. תוך זמן קצר, שולבתי בהוראה בכיתות שבמוסד. הגעתי למקום כבר כגננת וכמורה לחינוך מיוחד. את האנתרופוסופיה בכלל וחינוך מרפא בפרט למדתי תוך כדי עבודה שם שכללה גם אורתמיה, ציור בצבע והכרת החינוך והרפואה האנתרופוסופית. התקופה הזו היתה חווית חיי. 'נולדתי מחדש' דרך ההיכרות עם האנתרופוסופיה שמילאה את החלל שהיה בי ככמיהה לרוחי. בצורה זו השתלבו החיפוש הרוחני והאתגר לעבוד ולחיות עם אותם ילדים פגועים.

כשחזרתי לארץ והתחלתי לעבוד עם פרופסור נסאו, (כשלוש שנים) חששתי לדבר על האנתרופוסופיה הלא מוכרת בארץ באותו זמן ואז שמעתי ברדיו את דברי פרופסור ברגמן שאמר שאחד האנשים הכי מרשימים שפגש בחייו היה רודולף שטיינר. התעודדתי שיש עוד מישהו שמכיר ויודע. בהמשך פגשתי את הקבוצה בירושלים, את גב' חווה לוי ואת מר' וולקוביץ ז"ל. יחד עם מנחם, אותו הכרתי באותה תקופה ולימים הפך להיות בעלי, הצטרפנו לחוג הקטן של מר' וולקוביץ בחיפה. ברבות הימים עבר החוג לביתנו בחיפה ומשם עד היום הזה החוג מתקיים בביתנו, כאן בטבעון, אליה עברנו לפני כ 33 שנה.

לאחר שעזבתי את עבודתי בתחנה להתפתחות הילד, עבדתי באופן פרטי עם קבוצת ילדים בביתי בטבעון. הרגשתי שאני פחות אוהבת סוג עבודה זה של שעה והביתה, זה אחרת שיש את כל הבוקר, שיש תוכנית כך שאפשר לתת מעצמך ואתה יכול להיות דמות שהילד יכול לחקות אותה וליהנות ממה שהיא נותנת. מכאן נולדה היוזמה של הורי הילדים האלו להקמת 'גן-אור'."

גן אור הוקם בקרית מוצקין בשנת 1977 כמעון-יום לילדים פגועים מאד, ונוהל ברוח החינוך המרפא. שמונה שנים עבדה שם אילנה עד שהנסיבות גרמו לה לעזוב. שאלתי את אילנה על התהליך שהיא עברה בשנים אלו ועל הגשמת יעודה. התשובה היתה טמונה במכתב הפרידה שהיא כתבה לחוסים. אילנה מקריאה לי את המכתב ולא יכולה להסתיר את דימעותיה ואת הרגש החם העולה בה כאילו כעת מתרחש האירוע.

"שלום לכם ילדים של אור, על האור הטמון בכם נתתי לגן זה את שמו גן-אור. אני אומרת לכם תודה על שמונה שנים נפלאות שזכיתי לחיות אתכם יחד בגן של אור ויופי. גם אם כעסנו לפעמים זה על זה, גם אם היה לנו יחד קשה זה עם זה, אבל אהבנו זה את זה באמת וביושר ובנינו ביחד עולם נפלא משלנו שבו יכלנו ללמוד להכיר איש את רעהו, להתפתח ולהתקדם יחד. להכיר אותכם ולעבוד אתכם זה כמו להתבונן בזריחת החמה. לראות את השמש עולה אט אט מאחורי ההרים ולבסוף זורחת במלוא הדרה."

להכיר כל אחד מהם והבעייתיות שלו, לגלות את הניצוץ האלוהי החבוי בכל אחד מהם, לפרוץ אי אלו חלונות, לפתוח איזשהו שער כדי לתת לאישיות שבתוכם את האפשרות להתבטא, להתגלות ולהציג את עצמה ברבגניותה, זו היתה חוויה אדירה. הרגעים האלו של גילוי הניצוצות הם כל כך מקודשים, הם כל כך מלאים ומעשירים אותי. אין לי ספק שזו היתה גם דרך פנימית שעברתי ולכן היה בי הרבה כאב עם העזיבה. אנשים שאלו אותי איך יכולתי לעבוד כל כך הרבה שנים עם אנשים פגועים כאלו? זה בודאי שחק אותך? אני חושבת בצורה שונה, בעצם זה כל כך ממלא אותי תמיד מחדש! כל כך מעשיר ונותן כוחות כשאתה פונה בצורה נכונה לאדם שיושב מתחת למסכה הפיזית של חוליים, פגמים ומגבלות."

האם הרגשת שסוג כזה של התמודדות מחזק אותך גם בעבודה הרוחנית האינדוידואלית שלך? כי הרי במסלול ההכרה העצמית ההכרחי בדרך הרוחנית גם אנו נתקלים בפנימיותנו בכל מיני חוליים, פגמים ומגבלות נפשיות.

"המפגש עם האנתרופוסופיה, לקבל מיד את הידע כאמת זה לא קל. אני הגעתי להכיר את האנתרופוסופיה דרך החינוך המרפא וזה פשוט נתן לי עולם ומלואו, את ההבנה והחוויה שמה ששטיינר אמר לגבי החינוך המרפא זאת אמת! ומכיוון שאני תמיד בחיפוש אחר האמת זה היה משהו שחי בחוזקה בתוכי. לדוגמא בחורה שהיתה חניכה שלי ב'בית אורי' במשך קרוב לעשר שנים ואיתה חוויתי חוויה עמוקה ביותר, בסיטואציה מסוימת היתה לי תחושה שפגשתי את קודש הקודשים, ובניצוץ הזה שהנה הוא מול עיני מתייצב, שם ראיתי בה את עצמי כבמראה. בדיוק באותו אירוע, מסביב לאותה חוויה גדולה, שם פגשתי את עצמי. זהו אחד האירועים שמלווה אותי עד היום ושזיעזע את מעמקי הוויתי.

בשנת 1985 בגיל 48 התחלתי לעבוד ב'בית אורי' כמורה לחינוך מרפא בבית הספר שעזרתי לארגנו. לאחר שלוש שנים עזבתי את המקום. בשלב זה עזרתי לסטפאני אלון להקים את גן שקד הראשון בטבעון. עבדתי איתה שנה כגננת."

כל כך הרבה שנים ובכזאת מסירות עבדת עם ילדים של חינוך מרפא והנה שנה שלמה של עבודה עם ילדים נורמליים. איך התמודדת עם השוני?

"הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך. תמיד אמרתי שילדים רגילים קיבלו מאלוהים את הכל ואלה שפגועים הם אלו שבאמת זקוקים לעזרה שלי, שלהם אני מחויבת, כדי שיוכלו להתפתח ולהתקדם. זה היה העולם שבו תרומתי יכולה להיות מרבית ושאני בעצמי ניזונה מקשר זה.

כך חזרתי ל'בית אורי' בשנת 1991. העדפתי בשלב זה לעבוד עם מבוגרים, תהליך זה היה קשור להתפתחותי הפנימית לאחר עבודתי רבת השנים עם ילדים. 'בית אורי' הוא מעון המיועד לילדים, נערים ובוגרים יהודים וערבים הזקוקים לטיפול מיוחד. בנוסף לפיגור שכלי ותפקודי, אנשי 'בית-אורי' הם בעלי מגוון נכויות. (אוטיזם, תסמונת דאון, היפראקטיביות והפרעות בהתנהגות, שיתוק מוחין ועוד.)

מכאן ואילך שמתי דגש על פיתוח הסדנאות (בתי מלאכה). הקמתי את סדנת הצמר עבור קבוצה שסיימה את בית הספר ועמדה לעבור לעבוד בסדנאות. עם קבוצה זו עבדתי כ-10  שנים."

מה הצורה שבה החינוך המרפא בא לידי ביטוי בסדנאות אלו?

"כשאתה מבוגר ומסיים את בית הספר כבר לא מדברים על חינוך מרפא אלא על תרפיה סוציאלית. וזה מה שאנו משתדלים לעשות. כל בוקר כשאנו נכנסים לסדנא אנו מביאים להם פיסת חיים מהעולם. אנו מתחילים עם הדלקת נר ואומרים מילים של חליל ג'ובראן "החיים אכן הם גיא צלמוות אלא אם קיים דחף הרצון. כל דחף הוא עיוור אלא אם קיימת הידיעה. כל הדעת היא אין אלא אם קיימת עבודה, וכל העמל הוא לריק אלא אם קיימת אהבה, כי אם באהבה תעמול, אחד תהיה עם עצמך עם כל האדם ועם האלוהים"

ואז מפשילים שרוולים ומתחילים לעבוד כשאנו משתמשים בחומרי גלם טבעיים (למשל, צמר כבשים, צביעה עם צמחים) בתהליכים שלמים מן הטבע, כמו מן הגז עד החוט ועשיית הלבד מן הצמר ומן הלבד אנו מיצרים צעצועים, חיות, בובות, קישוטי קיר ועוד. המוטו של הסדנאות הוא הנתינה והעשייה למען הזולת, כי להיות בן-אדם מבוגר זה אומר לעשות ולפעול למען הזולת, למען מישהו. מה שחשוב שאנו בגישה הסוציאלית המרפאת יוצרים מוצרים טובים ויפים, ברמה טובה, כך שאנשים יאהבו אותם ויקנו אותם כי הם זקוקים להם ולא כאקט של תרומה. ישנה חניכה שתמיד כשהיא מסיימת עבודה היא שואלת (ולא בציניות)" ומי יקנה את זה?"

כמובן שזה נכון לכל הסדנאות. (נרות, עיבוד מזון, קרמיקה, נצרים, אריגה, נגרות, מיחזור נייר, כביסה וגננות).

אני משתדלת להביא את העולם אל החניכות ואותן אל העולם. כמובן שיש את הקבוצה שהיא עולם בפני עצמו. בו מתרחשים רגעים כל כך יפים, לדוגמא: ישנה עובדת אחת שהיא משותקת ומסוגלת לעשות מעט מאד. בשקט שלה, בחוסר הישע שלה ובעדינות שבה היא מביאה כל כך הרבה רוגע לסביבה ופותחת לחניכות האחרות את הלב. להסתכל על מישהו שהוא בעצם חלש מהן, שצריך את עזרתן ותשומת ליבן. ואז חניכה היפראקטיבית כזאת ניגשת אליה בעדינות ואומרת "קארין בוקר טוב מה שלומך?" ומלטפת אותה ברוך. ממש רגעים יקרים מפז.

השתדלתי במשך כל השנים לעזור לדייר 'בית אורי' להגיע לבגרות, למצות את הפוטנציאל שלהם ולהיפתח לעולם כפי יכולתם. את זה אני רואה כשאני מסתכלת על השינוי שהם עברו בעשר השנים האחרונות. למשל אחת העובדות שהגיעה עם התקפי זעם נוראים שבהם היתה תולשת ושוברת כל דבר וצורחת צרחות על-אנושיות, ואיך לאט לאט לימדתי אותה להתגבר על זה, איך נתתי לה כלים להסתדר עם הבעיה הזו. כיום היא זו שעושה את הלבד בצורה הטובה והמסורה ביותר. או אותה בחורה היפראקטיבית, שלא יכלה לשבת עשר דקות בחדר וכיום היא יושבת וממלאה את החיות בסבלנות ובגאווה רבה. בתוך הסדנא היא הפכה להיות בן-אדם אחר, עובדה שיש לה גם השלכות נוספות – היום יש לה תפקיד קבוע, היא הולכת כל יום בשעה 9 למרפאה עם סל מיוחד שהיא מביאה בו אוכל לחברה המשותקת בסדנא. לראות אותה כשהיא התחילה למלא את התפקיד הזה בכל כך הרבה שמחה והתלהבות, ממש זלגו לי דמעות. כן, זה מה שהעבודה נותנת לדיירים שלנו כפי שהם אומרים בעצמם: "העבודה נותנת לנו כבוד, העבודה נותנת לנו אומץ"

לא יהיה לי קל לעזוב אותם, הם יחסרו לי מאד. הפרישה בשלב זה היא הכרח בשבילי. אני מרגישה שהנתינה היתה כל כך טוטאלית. העבודה בחינוך המרפא זה דרך חיים, החודרת לכל החיים. זו הדרך שבחרתי או נבחרתי ללכת בה ולא נשאר הרבה מקום בשבילי, עבור משפחתי. היה לי מזל שיש לי את מנחם, בעל כזה שהיה ועדיין כל כך שותף לדרך הזו. אני מודה לו על כך גם בהזדמנות זו. ההתמסרות הנדרשת ממך בדרך חיים כזו, הביאה לי הרבה אושר וסיפוק שלא יכולתי לקבל בדרך אחרת, והביאה לי, כמובן, את הכרת עצמי."

אני רואה את הרגש שדיברת בו, ואני חווה איך את מלאה כל כך בחיים אלו ופתאום את צריכה לעזוב את הכל וכעת אני לעצמי, איך תחיי בלי כל זה?

"אני מרגישה שאני מוכרחה את הזמן הזה לעצמי. אני מקווה שאדע למלא אותו נכון. כמובן שיהיה לי זמן רב לשבת וללמוד אנתרופוסופיה כי הייתי 'שבויה' בכל מהותי ב'בית אורי' וכעת הניתוק הוא נכון כי אני מוכרחה להשיב לעצמי משהו, לקבל כוחות."

ומה לגבי הפרי של עבודתך?

"את פרי עבודתי אני רואה, מעבר למה שהתפתח בי, במה שהתפתח בהם."

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *