אדם ארצי ואדם קוסמי – 07

אדם ארצי ואדם קוסמי

רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911  GA133

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

האות של האבולוציה האנושית

ההתקדמות של האינדיבידואליות

רוח העצמיות באדם – השחר של הכוח החדש

20.5.1912   הרצאה שביעית

בהרצאה האחרונה על הנושא כיצד אימפולס הכריסטוס יתגלה בזמנים שיבואו וגם, כמובן, בתקופתנו, שמענו על המעטים שארגו עצמם סביב אימפולס הכריסטוס: פליאה לתוך הגוף האסטרלי, רגשות של אהבה או חמלה לתוך הגוף האתרי והכוח של המצפון לתוך מה שתואם לגוף הפיזי. מכאן הישות האידיאלית ש"האני" שלה – אימפולס הכריסטוס עצמו – עובר לתוך האדמה דרך מיסטריית גולגולתא, יגיע לשלמות במהלך הזמן שעדיין נשאר לאבולוציית האדמה. האופי היסודי של אידיאל העתיד של האנושות תואר מאספקט אחד ובהרצאה הנוכחית נשתדל להוסיף תמונה אחרת ושונה.

אימפולס הכריסטוס הגיע, אם אפשר לומר כך, באמצע התקופה שבאה אחרי הקטסטרופה האטלנטית הגדולה. תקופה זו תימשך מהזמן של הקטסטרופה האטלנטית לקטסטרופה הגדולה הבאה שעליה אתם יכולים לקרוא בהרצאות על האפוקליפסה.[1] באמצע תקופה זו מתרחש האירוע הכי חשוב מכל המאורעות שמתרחשים באבולוציית האדמה – בואו של אימפולס הכריסטוס. בהרצאה האחרונה שלנו כאן ראינו שזה לא הכרחי להפנות את עינינו לארץ ישראל כדי להבין שמשהו בעל חשיבות גבוהה ביותר התרחש בזמן ההוא באבולוציית האדמה. אנו רק צריכים ללמוד את תקופת התרבות היוונית-לטינית, הנמצאת באמצע פרק הזמן של התקופה הפוסט-אטלנטית ומזכירה את אחד המאפיינים שלה. אפשר להשוות זאת עם מאפיין דומה בתקופת התרבות השלישית ועם התקופה שלנו.

לעיתים קרובות תיארתי את האופי היסודי והבסיסי של המקדש היווני. יצירת העמודים שם הם כשלם המכונס בתוך עצמו ובלתי תלוי, אפילו כאשר הוא לא נמצא למעשה לפני עינינו, אפילו כאשר אנו חושבים ששום אדם אינו נמצא לידם. בתוך מקדש יווני, בני אדם תמיד נראים כגורם מפריע. הם לא באמת שייכים אליו, הם לא שייכים לתוכו. כי מה הוא באמת מקדש יווני? אנו יכולים להבין אותו בצורתו ומבנהו השלם רק אם אנו חושבים עליו כמקום מגורים של אל חי ובלתי נראה אשר ירד למטה למישור הפיזי. זוהי הסיבה מדוע כל מקדש מוקדש לאל אחד מסוים. וכאשר אנו מציירים את האל במקדש – ללא אף אדם שנוכח שם – האל שעבורו נבנה מקום המגורים על האדמה, אזי אנו תופסים את "הרעיון" המגולם במקדש היווני. לבני אדם אין באמת מקום שם. זה היה הרעיון המונח בבסיס כל האדריכלות של המקדש היווני. אדריכלות שכזו יכולה לקום רק בתקופה שבה האלוהי רוחי היה ידוע כמתפשט בכל הקיום על המישור הפיזי. בני אדם אשר שביליהם הופיעו בכל מקום והיו שקועים באלוהי יכלו להרגיש את כל עומק המשמעות הנמצאת במילים שהם ביטאו: "יותר טוב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך במלכות הצללים!" כלומר, בעולם שנמצא בצד השני של שער המוות. זו היתה תקופה כאשר בני אדם חוו באינטנסיביות גדולה ביותר את איחודם עם המישור הפיזי ועם הרוחי המתפשט במישור הפיזי.

בואו ונשווה מקדש יווני עם בניין מאותו אופי מתקופה קודמת – ועם בניין אשר בתקופתנו מצביע על עמדתו הבסיסית ועל המגמה שלו. חישבו על מקדש מצרי, אפילו על הפירמידות: ניתן להבינם רק כאשר אנו רואים אותם כביטויים של השאיפה של האדם אל האלוהי – אל האלוהות הנפלאה שעדיין לא ירדה אל המישור הפיזי. באדריכלות של הזמן המצרי, כל קו וכל צורה ביטאו את השאיפה של האדם לקראת האלוהי-רוחי. אבל מבנים מיסתוריים ובעלי סימבוליקה עמוקה ציינו בעצמם שהאדם צריך לעבור הכנה לפני שהצורות האדריכליות יוכלו לעזור לו למצוא את הדרך אל האלוהי-רוחי. אנשים היו צריכים הכנה: הם היו צריכים להגיע לשלב הראשון של ההתקדשות. דבר זה נכון גם עבור האדריכלות של אסיה הקטנה. בתקופתנו האדריכלות הגותית מביאה את הרעיון המרכזי. זוהי עובדה אוקולטית. זה בלתי אפשרי להיות בעל אותה תפיסה של קתדרלה גותית ושל מקדש יווני. כי קתדרלה גותית היא לא שלמה מבלי קהילה דתית של מאמינים. היא פשוט לא שלמה מבלי האנשים שבתוכה! כל הצורות שלה נראות כמוסרות שהן נמצאות שם כדי לקבל את תפילות המאמינים – "המאמינים" בניגוד "למתקדשים" במצרים העתיקה. כל מי שיכול להבחין למה מתכוונים דברים אלה, מבין מהמהלך שנלקח על ידי האבולוציה של צורת המקדש המצרי, דרך המקדש היווני, אל הקתדרלה הגותית, שהאימפולס המוביל של התגלות של "האני" האנושי נכנס בנקודה מסוימת לתוך תהליך של קיום ארצי. בכל מקום שאנו מביטים אנו יכולים לראות כיצד אימפולס הכריסטוס אוחז באדם, משאיר את חותמו על כל מה שקורה, כל התפתחות, וזה נראה גרוטסקי כאשר חשיבה פילוסופית או תיאולוגית מצהירה שקבלת אימפולס שכזה נחה בבסיס של עבר היסטורי. זה אינו נח על שום עבר היסטורי כלשהו, אלא בפשטות אך ורק על כושר הבחנה והתבוננות צלולה באבולוציה האנושית. לא חשוב לאן אנו מביטים, אנו רואים שההתפתחות עוקבת אחר אותו זרם שהתגלה באדריכלות. המתקדש אשר יכול לבדו להבין את צורות האדריכלות של התקופה המצרית-כלדית – התקופה הפוסט-אטלנטית השלישית – יודע שהוא צריך לעלות לתוך האיזור של חיים רוחיים אלוהיים. המתקדש של התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ידע שבעולם הפיזי הוא חי ביחד עם האלוהי, אבל היה לו מעט מאוד קשר עם מה שהיוונים קראו לו עולם הצללים, בגלל שבזמן ההוא האדם ירד עמוק יותר לתוך הקיום הפיזי. וכאשר האלים לא התערבבו עם האדם במקדשים, היוונים לא חשו קשר עם עולם אחר זה.

מאז התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית מצבים אלו השתנו במובן שאפשרי כעת עבור כל נפש אינדיבידואלית למצוא את השביל אל האלוהי-רוחי. זה חשוב ביותר להבין זאת כי זהו הביטוי הכי ממשי של העובדה שבזמנים עתיקים האדם היה הרבה יותר קרוב אל הרוחי בתודעתו, בידע שלו ובחיי נפשו. ואז באה הירידה אל המישור הפיזי וכעת צריכה להיות עליה הדרגתית. אנו חיים בתקופה שהעליה מחדש צריכה להילקח במודע – מכיוון שאימפולס הכריסטוס פועל באופן בלתי מודע באדם.

תקופתנו היא סוג של סיכום של התקופה המצרית-כלדית. לתקופה היוונית-לטינית אין סיכום, כי היא מונחת באמצע של שבע תקופות רציפות. לתקופה השלישית יש חזרה, בצורה מסוימת, בתקופתנו. התקופה השניה, זו של התרבות הפרסית העתיקה, תחזור על עצמה בתקופה השישית שבה הרצון שלנו ימשך. ובתקופה השביעית הרחוקה, לפני הקטסטרופה העצומה, התקופה הראשונה, זו של התרבות ההודית העתיקה, תסוכם שוב – כמובן לא באותה צורה, כי הסיכום מחדש יישא בכל מקום את החותם של אימפולס הכריסטוס.

במיוחד בזמנים העתיקים היתה קיימת תודעה מסוימת של מה שאבולוציית המין האנושי צריכה לעבור. כמובן שבזמנים העתיקים היו מודעים בעדיפות עליונה לירידה של האנושות, הירידה למישור הפיזי מהגבהים של הקיום האלוהי-רוחי. אבל לכל תהליך צריכה להיות הכנה. היתה גם הכנה עבור האימפולס שניתן על ידי מיסטריית גולגולתא בתקופה הרביעית – האימפולס עבור העליה מחדש למעלה. לאימפולס זה היו "המבשרים" שלו – אליהו, יוחנן המטביל ואחרים. אבל הכרה בעובדה שהמין האנושי ירד מקיום אלוהי-רוחי ובעתיד צריך לעלות מחדש לעולמות של רוח אלוהית, היה נוכח לא רק בתרבות אשר בסופו של דבר תעשה את דרכה למערב. הוכחות לתודעה שכזו אפשר למצוא בכל ציביליזציה.

למעשה, אידיאה נפוצה ואופיינית מאוד מוצאת ביטוי במסורות של כל העמים – אידיאה אשר יש לה שימושים מסועפים מאוד, אבל בסופו של דבר היא מחוברת עם מסורת מוגדרת וספציפית. זוהי מסורת שחושבים עליה הרבה ושידע אוקולטי לבדו יכול להאיר, כלומר, המסורת של "המבול". הרבה ממה שקשור עם מסורת זו מתכוון, כמובן, לזמנים מאוד רחוקים, אבל מה שבא לאחר מכן יוצא לאור בבהירות על ידי מחקר אוקולטי. כמעט כל האנשים שהשאירו רשימות היסטוריות אמינות או אגדות מתכוונים למבול כמשהו שהתרחש בערך שלושת אלפי שנים לפני מיסטריית גולגולתא. זוהי התקופה המצוינת על ידי האגדות. אין מספיק זמן היום להסביר מדוע מבול אחרון זה שקרה בערך שלושת אלפים שנה לפני ספירתנו, אינו יכול להילקח כמציין קטסטרופה פיזית גדולה או מבול. לבטח זה לא מתכוון לאסון האטלנטי, כי זה התרחש הרבה זמן לפני כן. "המבול", אם כן, מתכוון למשהו שונה לחלוטין. ועדיין עובדה זו אינה צריכה לעוות את הראיה שהמסורות של כל העמים ממקמות את מקום המבול באלף הרביעי לפני הספירה. גם אם התאריך משתנה מעט, ביסודו החישוב דומה.

אבקש מכם בנקודה זו לזכור שבתקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה, כאשר הרישים הקדושים היו המורים הגדולים של האדם, התרבות קיבלה השראה, קודם כל, מהגוף האתרי האנושי. במשך התקופה הפרסית העתיקה, התרבות קיבלה השראתה מהגוף האסטרלי. גוף התחושה. בתקופה המצרית-כלדית מנפש התחושה. בתקופה היוונית-לטינית מהנפש השכלית. ובתקופתנו הנוכחית מנפש התודעה (או "הנפש הרוחית"). וכעת מתקרב הזמן כאשר הכוחות של רוח העצמיות ימלאו את התרבות. ההתפתחות נכנסת בדרך כזו שהניסיונות העולים בחיי הנפש של האדם עוברים שינויים עמוקים המגיעים רחוק. רק חישבו על כך. התמונה של העולם המוצגת לאדם בתקופה ההודית הקדומה, שאפילו בוודות אין ידע על כך, מקבלת את אופיה העיקרי ואת חותמה מהעבודה של הגוף האתרי. דרך הגוף האתרי האדם אינו יכול לכוון את מבטו אל העולם החיצוני בדרך הרגילה של זמננו. התפיסה שלו, תמונת העולם שלו אינה יכולה להיות כפי שהיא היום. היכן שהכוחות של הגוף האתרי נמצאים בפעולה, כל דבר צומח מבפנים. האדם של היום יכול להיות לו רק רעיון עמום וחסר-חיים שכזה – של תפיסה אשר נובעת מהגוף האתרי, כאשר הוא זוכר את האופי של חלומותיו. אבל החלומות והחזיונות שדרכם, במשך התקופה ההודית העתיקה, אדם אחד נהיה מודע לאדם אחר, היו חיים ואמיתיים במידה גדולה ביותר. זה יהיה מוטעה למדי לדמיין שכאשר אחד מבני האדם פגש אדם אחר התפיסה החיצונית שלו היתה דומה לימינו. האדם של הודו העתיקה ראה תמונות – אבל בזמנים הללו האדם האחר שהיה לפניו באופן פיזי היה עטוף בענן של הילה, אפוף בסוג של ערפל. האופי של התפיסה היה שונה כולו בהשוואה עם התפיסה של ימינו, תמונות אלו, גם אם היו מלאות במשמעות הרוחית הגדולה ביותר, היו מטושטשות ומעורפלות. הכוחות הזורמים מטה מהחלל הקוסמי, מעולם הכוכבים – היו אז כוחות שנראו בבהירות שכזו ובברק בזמנים עתיקים אלה. בתקופה הפוסט-אטלנטית השניה העוצמה להביט החוצה התבהרה בהדרגה אבל, באופן מוזר, היכולת להביט ארוכות לתוך המרחבים הקוסמיים נשארה. בעוד התפיסות של העולם שלמטה היו עדיין מטושטשות וחסרות חדות, הפרסים הקדומים הביטו ארוכות עם בהירות צלולה לתוך עולם הכוכבים. לכן זה מובן שהזאראטוריזם הצביע ישירות אל החלל הקוסמי, אל אור השמש, אל "האורה מאזדאו" או אורמוזד. זה משום שהגוף האסטרלי היה פעיל בעדיפות עליונה. בסוף התקופה הפרסית היתה כבר בשלב הכנה היכולת להביט החוצה לתוך העולם הפיזי. האימפולסים שהובילו לתפיסה כפי שהיא כיום התפתחו כבר זמן ארוך, תקופות ארוכות. כך האימפולס להביט החוצה לתוך העולם הפיזי נשתל בהדרגה בתוך האדם, והובילו לתוך אופן חדש לחלוטין של תפיסה שהחלה להאיר בהדרגתיות.

כאשר התקופה הפרסית הקדומה התקרבה לקיצה והתקופה הבאה הבהבה כמו שחר של העתיד, האדם חש: "לא נוכל יותר לחוות בעוצמה שכזו את המורשת האלוהית שבאה אלינו מהימים העתיקים של אטלנטיס, כאשר אנשים חיו עם הכוח הפנימי שלהם, בחזון של ראיה רוחית, הם חיו בהתייחדות עם העולם של הרוח האלוהית"… המבט פנה בחזרה אל העבר. מה שהיה הכי חשוב עבור אנשים אלה היה הזיכרון שלהם שבו תמונות חיות עלו כמו חלומות – חלומות כיצד האלים עיצבו את העולם דרך התקופות של למוריה ואטלנטיס. הם חשו שזיכרונות אלה נמשכו, ודהו מן האנושות והתקרבו מצבים שבהם האדם צריך לפעול עם יכולת האומרת לו מהו העולם החיצון. הערפילים והאור הזוהר של העולם הפנימי של הרוח אילצו אותו להביט מבפנים החוצה, כדי לשלוט בעולם החיצון. תקופה זו התקרבה יותר ויותר. היכן שחיו בני האדם בזמן ההוא היו כאלה שהיתה להם תפיסה עמוקה ובהירה ביותר של השחר של התקופה החדשה והם היו היודעים והחכמים בהודו העתיקה. הם חשו זאת בצורה של אימפולס אלוהי, משכנעים את האדם לחשוב בעצמו, דרך פעילות פנימית, על מה שפוגש אותו בעולם הפיזי שלתוכו הוא ירד. אם נצייר אימפולס זה כישות אלוהית, היורשים של התקופה הראשונה ההודית העתיקה ביותר – אלו שחיו במשך התקופה הפוסט-אטלנטית השניה – כינו ישות זו "פראמאטזיס" [Pramathesis]. אנשים אלו חשו: "האל פראמאטזיס מתקרב, מנסה להרחיק את האדם מהדרכה הניתנת על ידי האלים העתיקים. האל פראמאטזיס גורם להיעלמות של כל מה שהראיה הרוחית העתיקה מגלה בנוגע לעולם והיא מכריחה את האדם להביט החוצה לתוך המישור הפיזי. אפלה זוחלת על העולם של האלים העתיקים. מתקרב הזמן שבחיי הנפש שלהם בני האדם לא עוד יוכלו להביט לתוך העולם של האלים, רק כאשר העיניים שלהם יפנו אל העולם החיצון. קאלי-יוגה, "העידן החשוך" מתקרב. העידן הזוהר של האלוהות העתיקה מפנה מקום לתקופה שבה האלים הישנים ייסוגו. זוהי התקופה שנפתחת על ידי האל פראמאטזיס!

קאלי-יוגה פרצה פנימה לתוך העולם, והגיעה לסופה בתקופתנו. כעת כשהעליה לעולם הרוח צריכה להתחיל, מדע הרוח הגיע למין האנושי. קאלי-יוגה החלה 3101 שנים לפני הספירה, והסתיימה בשנת 1899 אחרי הספירה. לכן 1899 היא שנה כה חשובה. העליה מחדש לעולם הרוח – זה צריך להיות האידיאל של העתיד.

התקופה שקדמה להתפרצות של הקאלי-יוגה היתה תקופה אופיינית לתקופה הפרסית הקדומה כאשר הזיכרונות הישנים עלו מעלה בתוך האדם דרך הגוף האסטרלי. כעת הוא פנה לעולם שבחוץ. זה היה מעבר גדול ויוצר-תקופה. במקרה של הרבה בני אדם זה בא בדרך כזו שלזמן מה הם איבדו כל כושר ראיה ואפלה כיסתה את נפשם. מצב זה של אפלה לא נמשך זמן רב, למעשה רק במשך מספר שבועות. אבל בני האדם עברו לתוך מצב זה של שינה ורבים לעולם לא יצאו ממנו. רבים מהם נעלמו ורק מעטים יחסית נותרו מפוזרים באיזורים נרחבים. אין מספיק זמן היום לתאר את המצבים ששררו בזמן ההוא. אפשר רק לומר בקיצור שמספר כה גדול של בני אדם נכנעו למוות כי המצבים היו אפלים ומאיימים באופן קיצוני ורק במקומות מועטים ומפוזרים בני האדם התעוררו מן האשליה הרוחית הגדולה שהציפה את נפשם כמו שינה. מצב זה של שינה הוחש על ידי רוב הנפשות כסוג של "מבול" ורק מעטים התעוררו מחדש. ואז בא "העידן החשוך", העידן חסר האלים.

האם דברים כאלה ידועים לבני אדם אחרים על האדמה? הם באמת היו ידועים. למרבה פליאתנו אנו מוצאים הוכחות נרחבות לידע בקרב האנשים שמבול הציף את תודעת האדם. בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, דרך ההתפתחות של נפש התחושה – במילים אחרות, חזון כלפי חוץ – כוח חדש לגמרי היה צריך להתחיל. ההודים סטו מזה מעט כאשר אמרו: קאלי-יוגה היא התולדה של פראמאטזיס. ומה אמרו היוונים? ביוון, פראמאטזיס נהיה פרומתאוס – שזה בדיוק אותו דבר. פרומתאוס הוא האח של אפימתאוס. האחרון מייצג את זה שעדיין "מביט לאחור" לזמנים עתיקים. אפימתאוס הוא זה שמחשבותיו חוזרות לאחור. פרומתאוס שולח את מחשבותיו קדימה, לעולם שבחוץ, אל מה שמתרחש שם. בדיוק כפי שלפראמאטזיס יש צאצאים בקאלי-יוגה, כך גם לפרומתאוס יש את צאצאיו. הצורה היוונית של "קאלי-יוגה" היא 'אוקליון". ומשום שהיוונים חשו שזוהי תקופה של חושך ה-D הפכה לקידומת והמילה נהייתה "דאוקליון" – שהיא באמת אותה מילה כמו "קאלי-יוגה". זוהי לא התחכמות מבריקה, אלא עובדה אוקולטית. אם כן, זה ברור שהיוונים החזיקו באותו ידע כמו החכמים ההודים. זה מצוטט רק כדוגמה, ומציין שבמצבים של הרואים הרוחיים העתיקים, ידע של אמיתות אלו הגיע אל האנשים והם יכלו לבטא אותו בתמונות מלכותיות. האגדה היוונית מספרת כיצד, לפי עצתו של אביו פרומתאוס, דאוקליון בנה ארגז מעץ ובו הוא ואשתו פירהה לבדם ניצלו מחורבן כאשר זאוס הציע להשמיד את המין האנושי על ידי שיטפון. דאוקליון ופירהה נחתו בפרנסוס, ומהם יצא המין האנושי החדש. דאוקליון הוא בנו של פרומתאוס – ובתקופה שחלפה הגיע המבול, מצב של תודעה.

תמונות נפלאות אלו ששימרו את המסורות של כה הרבה עמים, מראות לנו כיצד אמיתות העוסקות באבולוציה של המין האנושי נשמרו בקרבם.

ככל שהאדם חי הלאה בהדרגה לתוך תקופת הקאלי-יוגה, לתוך התקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, הידע העתיק של ראיה רוחית נמוג. אנו שצריכים לסכמו בתקופה השלישית צריכים להביא סוג כזה של ידע שוב לחיים, אבל בצורה חדשה לגמרי. ההרצאה שניתנה כאן לפני שבועיים[2] עסקה בנושא זה. תרבות המערב, שבתחילתה היתה מעורבת עם התרבות העברית, היתה צריכה להתרכז תחילה בתשומת לב לאישיות האינדיבידואלית שחיה על המישור הפיזי בין לידה למוות. התרבות המערבית אינה יכולה למקד את תשומת לבה העיקרית על האינדיבידואליות שעוברת תקופות שונות, אלא מתרכזת בקיום של אישיות אחת, שחייה בין לידה למוות עוברים על המישור הפיזי, לא בעולמות העליונים. כעת כשהקאלי-יוגה הגיעה לקיצה, המודעות צריכה להיות חדורה בכוחות הדרושים עבור אבולוציה נוספת של הגזע האנושי. מה שאבד במשך הקאלי-יוגה צריך להתרומם שוב מהמעמקים. עינינו צריכות להתמקד יותר ויותר בזרם החיים של האינדיבידואליות. אני דיברתי על סדרות של חיים במערב – אליהו, יוחנן המטביל, רפאל ונובאליס והראיתי כיצד על ידי תוספת ידע שנגזר מעולמות הרוח, אנו יכולים לקבל את החוט המקשר של הנפש, החוט המקשר של החיים של אינדיבידואליות אחת באליהו, יוחנן המטביל, רפאל ונובאליס.

בתנועתנו, התפתחות של מושג כזה צריכה להיות שאיפה מודעת, כי זהו צורך באבולוציה ובתרבות של האדמה. שום התקדמות אינה אפשרית על ידי המשכיות בלבד של חוויות ישנות, ידע ישן. אני הדגשתי לעיתים קרובות מספיק את כל מה שזה מתכוון עבור הנפש של אנשים להעשיר ולהפרות את המורשת של זמנים עתיקים באמצעות ידע חדש שכעת ניתן להשגה. צריך להבין שרק כפי שהמעבר מחיים מלאים בהשראת הגוף האסטרלי לחיים רוחיים של הנפש, בעיקר בנפש התחושה, היו מלאים במשמעות עמוקה, כך, עכשיו, אנו צריכים למצוא את דרכנו מחיים בנפש התודעה לחיים ברוח העצמיות. אני רמזתי כיצד זה יתבצע באומרי שבמשך שלושת אלפי השנים הבאות, מספר גדל והולך של אנשים יחווה את ההופעה של אימפולס הכריסטוס, יוכל לחוות את אימפולס הכריסטוס בעולמות הרוח. אבל מציאות ממשית של ההשפעה הזורמת מעולם הרוח תצטרך להתגלות באינטנסיביות גדולה יותר בזמנים שנמצאים לפנינו. זה לא יספיק לדעת, בתיאוריה, "אם נדבר באופן כללי" שהאדם חי אחרי המוות. תמונת החיים הכללית של האדם צריכה לשאת את השכנוע הוודאי שכאשר האדם עובר דרך שער המוות, הוא ממשיך לחיות הלאה, המוות הוא רק מעבר. אנו צריכים להבין, לא כתאוריה, אלא כידע אקטואלי, שבעוד האדם חי הוא פועל עלינו באופן פיזי דרך גופו. אחרי מותו הוא פועל על עולמנו הפיזי באופן רוחי דרך עולם הרוח. הוא נוכח בכל אמת. אנו צריכים ללמוד לראות את החיים לאור עובדה שכזו ולחשוב במה זה מעורב.

חישבו שזה המבחן שלנו לחנך ילדים. כל מי שיודע דברים אלה מודע היטב שלחנך ילדים שעד לשנה העשרים יש להם עדיין הורים חיים, זה שונה מאוד מלחנך ילדים שאביהם מת כשהיו בני ארבע או חמש. כאשר חינוך נלקח ברצינות עמוקה והאינדיבידואליות של הילד באמת נלמדת (זה לא עניין להשערות!) – במיוחד במקרה של ילד שאביו מת, אנו נבחין לעיתים קרובות שפועל כאן משהו בלתי רגיל, משהו שאיננו יכולים תחילה לאחוז בו. בנוסף על כך איננו מצליחים להגיע לשורשו, אם אנו מאמצים את סגנון המחשבה הנמשך מהמטריאליזם. אבל פה ושם המחשבות מתרחשות: "כאן יש מגמה מוזרה של זמנים. רוב האנשים מחשיבים את אלה השייכים לכך כטיפשים. אבל שווה למצוא מה יש לתיאוסופים אלה לומר אודות הגורל של בני האדם אחרי המוות. התיאוסופים אומרים לנו שגם אם בני אדם משליכים את גופם הפיזי במותם, התכולה של חיי הנפש שלהם, התקוות שלהם, השאיפות וכיוצא בזה, חיים הלאה, והם פעילים. באמת לעיתים קרובות הם יותר פעילים אחרי המוות מהזמן שבו האדם היה חי על המישור הפיזי סגור בגופו." אלו שמדברים כך, שמו לב לתוצאות של מחקר רוחי ומבינים שהאב פועל על הילד מעולם הרוח. בנוסף לכך שיש לו תקוות מוגדרות וכמיהה אשר עושה את דרכה אל החיים של הילד! עם ידע זה תבוא הצלחה שלא היתה אפשרית לפני כן, ואנו יודעים כיצד לעסוק בסימפטיות ובאנטיפטיות אשר יכולות לבטא עצמן בילד. כדי להצליח עם ילדים אנו צריכים לדעת יותר מאשר כיצד האוויר משפיע עליהם, ושכאשר האוויר קר הם מתקררים. דרוש לנו ידע של ההשפעות מעולם הרוח לתוך העולם הפיזי ושל הצורה שהוא לוקח.

דברים אלה עדיין נחשבים כשטויות, אבל הזמן אינו רחוק כאשר עובדות החיים עצמן יאלצו אנשים לקחת אותן בחשבון ולשער מה יכול להתקיים בצורה של חיים ואימפולסים רבי עוצמה אחרי שהאדם עובר דרך שער המוות. עד אז המציאות הממשית הנכללת בתפיסה הרוחית של העולם תובן.

באופן טבעי, השפעות אלו מעולם הרוח אינן פועלות רק אצל ילדים. השפעות באות גם מאינדיבידואלים בעולם הרוח הקשורים עם בני האדם בגיל מאוחר יותר בחיים. אדם יכול להיות כמעט בלתי מודע להשפעות אלו – ושוב אני לא ממציא אלא מספר לכם על הסתכלויות אקטואליות, שאושרו על ידי מחקר רוחי – אחרי זמן מה האדם אומר לעצמו: "אינני יודע מדוע אני נדחף לפעילות זו או אחרת, מדוע יש לי אימפולס כזה. משהו דוחק בי לחשוב אודות דברים מסוימים קצת אחרת כעת." אחר כך יש לו חלום שמושך תשומת לב. מעט תשומת לב ניתנת לדברים בני ימינו, אבל אנשים נהיים מודעים בהדרגה שזה לא "הצורה" אלא התוכן של החלום שהוא החשוב. מכך אתם יכולים להסיק שאם אדיסון היה עושה את גילוייו בחלום, הם היו בדיוק כה אפקטיביים! שערו אדם החולם שאדם בלתי ידוע בא אליו, מישהו שהוא אפילו לא יכול לחשוב עליו כעל מכר שלו, באמת שהוא לא יכול לזהותו כלל. אדם זה בא לתוך חיי החלום שלו ודברים שונים מתרחשים… לבסוף הוא מבין שאדם זה שהוא אינו יכול לזכור, שיתכן ומת לפני 15 שנה, פועל ומשפיע על חייו. בעוד שקודם לכן הוא הרגיש שאימפולסים מסוימים היו דוחפים אותו קדימה, הוא עכשיו מודע מאוד שאימפולסים אלה, בצורה של תמונות חלום, פועלים לתוך תודעת-הלילה שלו. זה לעיתים אופייני לקשר שבין אימפולסים בתוכנו וההשפעות הפועלות עלינו בצורה של חלומות. התנסויות שכאלו נהיות יותר ויותר מוכרות.

וכעת לסיכום, בואו ונראה כיצד הם נהיים מוכרים.

שערו שמישהו היום קורא את אחד מהביוגרפיות הרבות של רפאל. הוא יקבל את הרושם שבמובן מסוים רפאל עומד שם כעילוי, שלם בעצמו, נותן הלאה את הנעלה ביותר והטוב ביותר שהיה בו, אבל היה כה סגור בתוך הספירה המיוחדת שלו של עבודה שקשה לדמיין אותו עולה גבוה יותר או עובר מעבר לרמה שלמעשה השיג. ושוב: הגניוס היצירתי של רפאל נראה כחי בתוכו מההתחלה. בנושא של הגילוי המופלא של נעוריו של רפאל לביוגרפיות אין דבר לאמור. מדוע?

הביוגרפיות נותנות את האינפורמציה שאביו של רפאל היה ג'יובאני סנטי אשר, בין שאר פעילויותיו, היה גם סופר. הוא מת כאשר רפאל היה בן 11, אבל לפני מותו הוא הניח את בנו שילמד אצל צייר. זה גם ידוע שג'יובאני סנטי היה בעצמו צייר מוכשר אבל היה משהו בתוכו שלא היה יכול להביא לידי ביטוי. אנו מרגישים שהיה משהו בנפש של ג'יובאני שלא עשה עצמו גלוי בגלל שטבעו החיצוני מנע זאת. הוא מת כאשר הנער רפאל היה בן 11. מהדרך עצמה שבה רפאל התפתח אנו יכולים להבין את מקור הכוח שאיפשר לו להגיע לבשלות ולשלמות כה מהר, שהוא הושפע מאביו, מכוחות שבאו מעולמות הרוח. כל מי שינסה לכתוב ביוגרפיה אמיתית של רפאל בעתיד יצטרך להדגיש את הנקודה שג'יובאני סנטי, אביו של רפאל, מת ב-1494, כאשר הנער היה רק בן 11. ג'יובאני סנטי היה אדם מיוחד, שבמשך חייו על האדמה שאף לדברים גדולים. ושאיפותיו המשיכו כאשר הוא המשיך ללא תסכול בעולם הרוח, הוא שלח מטה לבנו האהוב – בצורה של השפעות רוחיות מעודנות ואינטימיות – כוחות אשר המבנה שלו מנע ממנו להביא לידי ביטוי בעולם הפיזי.

לומר זאת זה לא זלזול בגאונות של רפאל, משום שהקרקע צריכה להיות שם באופן טבעי. אנו יודעים שהוא היה גלגול של יוחנן המטביל ורק צריך היה לקבל לתוך עצמו את הכוחות שהיוו את שליחותו המיוחדת להביא לידי גילוי בזמן ההוא. בחושבנו על כך, אנו יכולים לקבל את המשחק שבין עולם הרוח והמישור הפיזי. לימוד עתידי של החיים של רפאל ייתן על כל צעד ושעל את ההשפעה הנמזגת מן הרוחי לתוך הפיזי. ואז תהיה לנו תמונה של "שלמות" – של כוחות הפועלים סביב לנו, ודרכנו, בתוכנו. כך הרוחיות תישתל שוב בתוך התרבות. אבל זה לא צריך להפתיע אותנו אם אלו שאינם רוצים היום להקשיב לכל הצעה של הכנסת רוחיות לתוך התרבות, הם מלאי בוז לתפיסה רוחית זו של העולם. כי זה משהו חדש לגמרי. זהו שחר של כוח חדש של רוח העצמיות. ויבוא זמן – אני מבקש מכם לכתוב זאת עמוק בתוך נפשכם – כאשר בני האדם יחשבו על התרבות המטריאליסטית שעכשיו היא קרובה לסופה, כפי שפעם הם חשבו על התקופה שקדמה למבול, ערגה וגעגועים לתרבות עתידית אשר, כשתבוא, תהיה משהו לגמרי חדש. התיאוסופים אינם צריכים רק לשאוף לאידיאל זה בתיאוריה, אלא לקבל אותו לתוך נפשותיהם שלהם. הם צריכים להחשיב אותו כקארמה הטובה שלהם לדעת אודות מהלך האבולוציה האנושית ומיד לאחר מכן על התרבות האנושית.

בדברים אלה יש להרהר במשך זמן רב, בגלל שאני עדיין לא במצב שאני יכול לומר בדיוק מתי תתרחש ההרצאה הבאה.[3] אבל אנו יודעים היטב שדרוש זמן לעשות את מדע הרוח לכוח בלתי נפרד ולאימפולס בלבבנו ובנפשנו. אנו גם יודעים שזהו חלק מההתפתחות הרוחית לא רק להבין את האמיתות, אלא למעשה להציג את כל מה שהאידיאות הגדולות שנולדות מהתפיסה הרוחית של העולם יכולות לומר לליבנו.

——————————————————————————————————-

  1. סדרה של 12 הרצאות שניתנו בנירנברג בתאריכים 30-17 ביוני 1908 GA104 – יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן בשם: האפוקליפסה.
  2. הרעיון של הראינקרנציה והמבוא שלו לתרבות המערב.
  3. בין תאריך הרצאה זו להרצאה הבאה בסדרה (18.6.1012) ד"ר שטיינר נתן שתי הרצאות בקופנהגן: על משמעות החיים, 23,24.5.1912 – יצאו לאור בעברית בהוצאת חירות. שלוש הרצאות בנורקופינג: אתיקה אנתרופוסופית 28,29.5.1912 , ושתי הרצאות בכריסטיאנה: האדם לאור אוקולטיזם, תיאוסופיה ופילוסופיה 02-12.6.1912) – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *