אדם ארצי ואדם קוסמי – 06

אדם ארצי ואדם קוסמי

רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911 GA133

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

שליחותה של האדמה. פליאה, חמלה ומצפון. אימפולס כריסטוס

14.5.1912 הרצאה שישית

שאלת המשמעות והמטרה של הקיום עולה לעיתים בחיים בספירה של הפילוסופיה. לימוד מדע הרוח לבטח ייצר סוג של ענווה ביחס לשאלה זו, כי גם אם אנו יודעים שחקירה של עולם הרוח מוליכה לחשיבה ולתפיסה מעבר לעולם החומר של החושים, אנו גם מבינים שאי אפשר לדבר מייד אודות המקורות הראשוניים או השיאים והמשמעות הגבוהה ביותר של החיים. התשובה של חשיבה שטחית תהיה לבטח: "ומה אם אנו יודעים שידע המשמעות והצורך בחיים הוא מעבר להשגתנו?" את הקבלה שהיא לגמרי בקו אחד עם העמדה של מדע הרוח ומציינת את מה שמותר או אסור ביחס לשאלה זו, אפשר להניח בדרך הבאה: שערו אדם הרוצה לטייל היכנשהו – בעירו הוא יכול להשיג אינפורמציה כיצד להגיע רק למקומות מרוחקים מעטים, אבל הוא נשלח לדרכו עם הבטחה שברגע שיגיע לשם, אפשר יהיה לקבל עזרה נוספת. גם אם חקר פה ושם כשהלך לבדו, הוא לא היה יכול לדעת את השביל המדויק שיביא אותו ליעדו הסופי, אף על פי כן הוא בטוח שיגיע בסופו של דבר בגלל שהוא תמיד יכול למצוא את דרכו ממקום למקום.

כתלמידים של מדע הרוח, איננו שואלים אודות "המטרה הסופית" אלא אודות הנתיב שלפנינו, במילים אחרות, אודות מטרת האדמה. אנו מבינים שזה יהיה חסר משמעות לשאול אודות "המטרה הסופית" כי אנו מכירים בכך ש"אבולוציה" היא מציאות בחיים של האדם. אם כן, צריך לעולם לא לשכוח שבשלב הנוכחי של קיומנו אי אפשר להבין את המטרות של שלבי האבולוציה, שמנקודת מבט גבוהה יותר צריכה להגיע, אם נבין את המשמעות של מטרה רחוקה זו. וכך אנו שואלים אודות המטרה שנמצאת מייד קדימה, מבינים שאם נשמור אותה לפנינו כאידיאל ונתאמץ באמצעים המתאימים, נשיג אותה בסופו של דבר, ובכך נגיע לשלב נוסף בהתפתחות. בשלב זה, זה יהיה לגיטימי לשאול אודות המטרה "הבאה", וכן הלאה. ואם פעם יאמרו שמדע הרוח נוטה לעשות את האדם יהיר בגלל שמבטו מתפרס מעבר לעולם הרגיל לתוך עולם הרוח, במציאות הגישה שלו תהיה גישה של ענווה לקראת עניינים נשגבים שעליהם נשאלות שאלות כה רדודות.

בכדי להתחיל נשאל על מטרת האדמה. במילים אחרות: מהו שהאדם מוסיף, ביסודו של דבר, לפירות של התקופות הקודמות של אבולוציית שבתאי, שמש וירח, על ידי התפתחות על האדמה דרך התגשמויות פיזיות חוזרות? אנו נזכור כאן עניינים מסוימים שיעזרו לנו לקשר רעיונות מוחשיים ומוגדרים עם מה שנקרא "הכוונה והצורך של אבולוציית האדמה". הרשו לי לדבר על הדברים הבאים.

כאשר חשיבה אינטלקטואלית נולדה במשך התקופה היוונית-לטינית – זה היה למעשה נכון לומר, במאה השישית לפני הספירה – מחשבות מסוימות מצאו אופן דיבור, כלומר, שכל פילוסופיה, כל הרהור עמוק על סודות הקיום, נובע מפלא, מתדהמה. במילים אחרות: כל עוד האדם אינו יכול לחוש פליאה מתופעות החיים סביבו, חייו יהיו תפלים וחסרי התחשבות, והוא ישאל ללא תבונה מדוע ולשם מה הקיום והחיים. "כל פילוסופיה מתחילה עם פליאה." זה נאמר פעמים רבות במשך התקופה היוונית-לטינית הקדומה. מה זה באמת מביע בחיי הנפש של האדם?

זה יהיה קשה היום למצוא מישהו בציביליזציה של אירופה שלא ראה קטר בתנועה. לפני זמן לא רב היו אנשים כאלה – גם אם כיום הם יכולים להימצא במקומות רחוקים מאוד. אם אדם שכזה רואה רכבת נעה, הוא יחוש פליאה והשתוממות למראה אובייקט הנע קדימה מבלי כל האמצעים המוכרים לו. זו עובדה ידועה שהרבה אנשים כאלה, בהשתוממותם על ראיית קטר בתנועה, שואלים אם הסוסים המושכים אותו נמצאים בפנים! מדוע האנשים מביטים בהשתוממות ופליאה במה שהם רואים כאן? זה משום שהם מביטים במשהו שבמובן מסוים היה ידוע ובאותו זמן בלתי ידוע להם. הם ידעו שדברים זזים קדימה, אבל כל מה שהם ראו תמיד סופק באמצעים אחרים של תנועה. כעת הם הביטו במשהו שמעולם לא ראו לפני כן. וזה סיפק מקור לפליאה.

אם במשך התקופה היוונית-לטינית, בני האדם יכלו רק להיות פילוסופים כאשר היו מסוגלים להתפלא, הם היו צריכים להיות בני אדם אשר הבחינו בכל דבר שמתרחש בעולם, משהו שהוא בעת ובעונה אחת ידוע ובלתי ידוע, עד כמה שההתרחשויות והתופעות נראות כמכילות יותר ממה שמופיע על פני השטח – משהו בלתי ידוע עבורם.

מדוע העמדה של הפילוסופים היא זו שגורמים ראשוניים ותכונות מסוימות של דברים בעולם נמצאים בספירה בלתי ידועה להם? צריך להודות בכך שפילוסופים הם לפחות כה פקחים כמו אנשים שאינם מקדישים מחשבה לכל מה שקורה מסביב, אי אפשר לצפות שפילוסופים יקבלו רק את מה שניתן לקלוט בעזרת החושים הרגילים. מכאן הם צריכים למצוא משהו שחסר – או מוטב, הם צריכים לשער את הנוכחות של משהו אשר גורם להם להשתומם – משהו שאינו נוכח בעולם החושים. וכך, לפני ימי המטריאליזם, הפילוסופים תמיד חיפשו את העל-חושי בתופעה המוצגת לחושים. הפלא שהוחש על ידי הפילוסופים התחבר עם העובדה שדברים מסוימים לא יובנו דרך מה שמציג עצמו לעיניים של החושים. הם אמרו לעצמם: "מה שאני קולט שם אינו תואם למה שאני רואה בדמיוני כצריך להיות. אני צריך לקבל כוחות על-חושיים. רק הם לבדם מספיקים לגרום לאדם חושב להבין שזיכרון תת-הכרתי אינו מגיע לתוך המודעות, והוא קיים באדם מאז הזמנים שהנפש קיבלה משהו יותר מאשר התופעות של עולם-החושים. במילים אחרות: עולה הזיכרון של החוויות שעברו לפני הירידה לתוך עולם החושים. זה כאילו הנפש אומרת: "אני מבחינה בדברים ובהשפעה שלהם שיכולה רק לקרוא לפלא בתוכי, משום שהם שונים ממה שראיתי לפני כן. הארה עליהם יכולה להימצא רק באמצעות הכוחות שיכולים להגיע מן העולם העל-חושי."

כך כל התפלספות מתחילה בפלא, בגלל שבמציאות האדם מתקרב לתופעות הקיום כישות הבאה לעולם החושים מן העולם העל-חושי ומוצאת שהדברים של עולם-החושים אינם תואמים למה שהוא מקבל בעולם העל-חושי. פליאה עולה בו כאשר צורת דברי החושים נהיית ברורה וגלויה, ויכולה להיות מוסברת רק על ידי ידע שפעם השתייך לו בעולם העל-חושי. וכך הפלא מצביע על הקשר של האדם עם העולם העל-חושי, למשהו השייך לספירה שהוא יכול להיכנס אליה רק כאשר הוא נמצא מעבר לעולם שבו גופו הפיזי סוגר אותו. זהו סימן אחד לעובדה שכאן בעולם פיזי זה יש דחף מתמשך בתוך האדם להגיע החוצה מעבר לעצמו. רק אדם שיכול להישאר סגור בתוך עצמו, שאינו נדחף על ידי הפלא מעבר לשדה של "האני" של האגו הרגיל, נשאר כזה שאינו יכול להגיע מעבר לעצמו, ורואה את השמש עולה ויורדת מבלי מחשבות ועם אדישות גמורה. זהו סוג של קיום המובל על ידי אנשים חסרי ציביליזציה.

כוח שני אשר משחרר את האדם מהעולם הרגיל ומוביל אותו בבת אחת הרחק מתפיסה חומרית לתוך תפיסה על-חושית, זה חמלה, הבנה (גם על זה דיברתי). אלו ההולכים בהתעלמות דרך העולם אינם מעריכים חמלה כבעלת מיסתורין גדול אודותיה. אבל עבור המעמיק, חמלה היא סוד גדול ומיסתורי. כאשר אנו מביטים בישות רק מבחוץ, רושם מגיע אלינו מחושינו ומהאינטלקט שלנו ובהתעוררות של חמלה אנו עוברים מעבר לספירה של רשמים אלה. אנו לוקחים חלק במה שקורה בטבע הפנימי ביותר שלו, ועוברים מעבר לספירה של ה"אני" שלנו, אנו עוברים לתוך העולם שלו. במילים אחרות: אנו יוצאים לחופשי מעצמנו, אנו ניתקים דרך המכשולים של הקיום הרגיל בגוף הפיזי ומגיעים הלאה לתוך ישות אחרת. כאן זה כבר העל-חושי – כי לא ההפעלה של החושים ולא החשיבה של הנפש יכולים לשאת אותנו לתוך הספירה של נפש אחרת. העובדה שחמלה קיימת בעולם נושאת עדות לכך שאפילו בעולם החושים אנו יכולים להיות מוצבים חופשיים, לעבור מעבר לעצמנו ולהיכנס לתוך העולם של ישות אחרת. אם אדם אינו מסוגל לחמלה, יש לו ליקוי מוסרי, מחסור מוסרי. אם ברגע שהוא צריך להשתחרר מעצמו ולעבור הלאה לתוך ישות אחרת, להרגיש לא את כאבו או שמחתו שלו, אלא את הכאב או השמחה של מישהו אחר – אם ברגע זה הרגשותיו נחלשים ומתים, אז משהו חסר בחייו המוסריים. האדם על האדמה, אם הוא צריך להגיע למעמד של אנושיות מלאה ושלמה, צריך להיות מסוגל לעבור מעבר לחייו הארציים שלו, הוא צריך להיות מסוגל לחיות באחר, לא רק בתוך עצמו.

המצפון הוא הכוח השלישי היכן שהאדם עובר מעבר למה שהוא בגופו הפיזי. בחיים הרגילים הוא רוצה דבר זה או אחר. לפי הדחפים או הצרכים הוא מחפש את מה שמענג ומסיט הצידה את מה שלא מענג אותו. אבל בהרבה פעולות כאלו הוא יהיה למבקר של עצמו. בכך המצפון שלו, הקול של מצפונו נשמע כמו הערת תיקון. סיפוק סופי או חוסר סיפוק ממה שהוא עשה תלוי גם בכיצד מדבר קול המצפון. זה בעצמו מהווה הוכחה "שהמצפון" הוא כוח היכן שהאדם מובל החוצה מעבר לספירה של הדחפים שלו, העדפותיו וחוסר העדפותיו. פליאה והשתוממות, חמלה או רגשות-חברות, מצפון – אלו הם שלושת הכוחות שבעזרתם האדם, אפילו כשהוא נמצא בגופו הפיזי, עובר מעבר לגבולותיו שלו, כי דרך כוחות אלו, השפעות שאינן מוצאות כניסה לתוך הנפש האנושית דרך האינטלקט והחושים, קורנות לתוך החיים הפיזיים.

זה קל להבין ששלושה כוחות אלו יכולים להתגלות רק דרך התגשמות בגוף של בשר. האדם צריך, כפי שהוא, להישמר נפרד על ידי גוף של בשר ממה שנמזג לתוך חיי הנפש שלו מספירה אחרת. אם גוף בשר אינו מבדיל אותו מעולם הרוח ומציג את העולם החיצוני לפניו כעולם-חושים, הוא לא יהיה מסוגל לפליאה. זהו הגוף החומרי שאינו מאפשר לפליאה מהדברים של עולם החושים לעלות באדם, המאלץ אותו לחפש את הרוח. רחמים וחמלה אינם יכולים להתגלות אם אדם אחד אינו נבדל מחברו, אם אדם היה צריך לחיות בקיום בלתי נפרד שבו זרם בודד של חיים רוחיים מתפשט בהכרה של כולם, אם כל נפש לא היתה נפרדת מן האחרת על ידי מסך בלתי חדיר המסופק על ידי הגוף הפיזי. מצפון לא יכול להיחוות ככוח רוחי השולח את קולו לתוך עולם הדחפים הטבעיים, התשוקות והמאוויים של האדם, אם הגוף החומרי לא היה משתוקק לדברים שכנגדם צריכה לבוא אזהרה הניתנת על ידי כוח אחר. וכך האדם צריך להתגשם בגוף פיזי כדי שיוכל לחוות פליאה, חמלה ומצפון.

בזמננו אנשים מעסיקים את עצמם מעט עם סודות שכאלו, גם אם הם לגמרי מוארים. אבל בעבר לא כל כך רחוק, ניתנה תשומת לב רבה לדברים אלה.

חישבו רק על העולם של האלים היווניים, האלים של הומרוס. חישבו על הפעולות שלהם, הפעילויות שלהם. נסו להבין את הטבע של הדחפים הפועלים באכילס, ישות העומדת שם כמו ניצול אחרון של דור קודם על האדמה. גם הוא נולד לאם אלוהית. קיראו דרך האיליאדה והאודיסאה ושאלו את עצמכם אם ישות זו, העומדת בחצי הדרך בין האלים והאדם, התרגשה פעם על ידי משהו כמו "מצפון" או "חמלה"? הומרוס בנה את כל האיליאדה סביב התפרצות "הזעם" של אכילס – וזעם הוא תשוקה. כל דבר באגדה היוונית מתרכז סביב זה. האיליאדה מספרת על מה שבא כתוצאה מן הפסיון – הזעם של אכילס. חישבו על כל המעשים של אכילס המתוארים באיליאדה ותראו אם אתם יכולים לומר על אחד מהם שאכילס נע כאן על ידי משהו כמו חמלה או מצפון, או דוגמה כלשהי של התרגשות ופליאה. הגדוּלה של הומרוס נחה בכוחו לתאר דברים אלה עם נשגבות שכזו. כאשר מסופר לאכילס על התרחשויות נוראות, התנהגותו רחוקה מזו של אדם המלא בפליאה. ואז נפנה לאלים היווניים עצמם: הם נותנים פורקן לכל מיני אימפולסים שהם לבטח מטבע האגואיזם ואשר באדם הם מתגלים כסגורים בגופו הפיזי. באלים אלו אימפולסים רוחיים. אבל בקרב האלים היווניים אין רחמים, אין שמץ של מצפון ולא דבר כמו פליאה. מדוע לא? משום שהומרוס והיוונים ידעו שאלים אלה היו ישויות השייכות לתקופת אבולוציה הקודמת לזו של האדמה – תקופה שקדמה לזו של האדמה – פרק זמן שבו הישויות עברו אז דרך "השלב האנושי" שלהן תחת המצבים ששררו בקיום, ולתוך חיי הנפש עדיין לא התקבלו הכוחות של פליאה, חמלה ומצפון. צריך לזכור כל הזמן את המצבים הפלנטריים המוקדמים שדרכם עברה האדמה ושישויות כמו האלים היווניים עברו אז את השלב האנושי, ושם לא היה צורך של שתילת "פליאה", "חמלה" ו"מצפון" בחיי הנפש. זו בדיוק המשימה של אבולוציית-האדמה! הצורך של אבולוציית האדמה הוא שיישתלו בתוך התהליך האבולוציוני ככלל, כוחות אשר אחרת לעולם לא יגיעו לידי קיום: פליאה, חמלה ומצפון.

מצד שני, עובדה משמעותית אחרת מצביעה על המשמעות הטבועה במושג של אהבה וחמלה. בנקודה מסוימת באבולוציה של האנושות, ובקרב כל האנשים, משהו נהיה גלוי אשר, בעודו שונה בעיקרו, הוא זהה במובן אחד על פני כל האדמה, כלומר, בקבלה של המושג של אהבה, של חמלה. זה מאוד ראוי לציון ששש מאות או שבע מאות שנים לפני הירידה של אימפולס-הכריסטוס לתוך האנושות, מייסדים של דת ושיטות של מחשבה הופיעו על פני האדמה בקרב כל העמים. זה בעל משמעות הגבוהה ביותר ששש מאות שנה לפני תקופתנו לאו-טסה וקונפוציוס היו אמורים לחיות בסין, הבודהה בהודו, הזאראטוסרה האחרון (לא הזאראטוסטרה המקורי) בפרס, ופיתגורס ביוון. כמה גדול ההבדל בין מייסדים אלה של דתות! רק נפש מופשטת מן המציאות ושאינה יכולה להבחין בהבדלים יכולה לשער, כפי שלעיתים קרובות זה נעשה היום, שהטכניקה של לאו-טסה או קונפוציוס אינה נבדלת מזו של מייסדים אחרים של דתות. ועדיין במובן אחד יש דמיון בקרב כולם. כולם מלמדים שחמלה ואהבה צריכות לשרור בין נפש לנפש! הנקודה המשמעותית היא זו: שש מאות שנים לפני תקופתנו, החלה הסערה סביב ההכרה שאהבה וחמלה צריכות להתקבל לתוך הזרם של האבולוציה האנושית. לכן בין אם אנו חושבים על לידה של הפליאה או המצפון או של אהבה וחמלה בזרם של האבולוציה – כל הסימנים מצביעים על העובדה שבתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית של התרבות, משהו חדר לתוך המין האנושי שאיפשר להכיר בו "כמשמעות והמטרה של אבולוציית האדמה."

זו השטחיות והטיפשות שלנו כאשר אנשים אומרים: "מדוע זה היה הכרחי עבור האדם לבוא למטה מעולם הרוח האלוהי לתוך העולם הפיזי, רק כדי להשיג אותו שוב? מדוע הוא לא נשאר בעולמות הגבוהים?" האדם לא היה יכול להישאר בעולמות אלו משום שרק על ידי בואו מטה לתוך העולם הפיזי של אבולוציית האדמה הוא היה יכול לקבל לתוך עצמו את הכוחות של פליאה, אהבה או חמלה ומצפון או התחייבות מוסרית.

אנו מסתכלים על מהלכה של תקופת התרבות הפוסט-אטלנטית הרביעית ורואים את השחר של אימפולסים אשר – במציאות רק מזמן זה והלאה – נפוצו יותר ויותר באופן רחב בקרב בני האדם. זה מאוד קל היום להצביע על העיתים הרחוקות שבהן האנושות נשלטת על ידי חמלה ואהבה, וכמה מעט על ידי מצפון. אבל על ידי שנצביע על דברים אלה, אנו צריכים גם לתת את דעתנו לעובדה שבתקופה היוונית-לטינית, העבדות היתה עדיין מנהג מקובל, ואפילו פילוסוף כמו אריסטו עדיין החשיב את הקיום של עבדים כעיקרון חיוני של חיי אנוש. אנו צריכים גם לזכור שמאז הימים הללו, האהבה כה השתרשה שאפילו אם היום עדיין קיימים הבדלים גדולים בקרב האדם, כבר נוכח בנפשם משהו כמו תחושה של אשמה שמצבים מסוימים קיימים. זה בעצמו מציין שהכוחות שנכנסו בזמן הזה לתוך האבולוציה מתבהרים בתוך הנפשות של בני האדם. לאף אחד לא יהיה אכפת היום – אם הוא יכול להימנע מן הגורל הטרגי של ניטשה ("החסידים" של ניטשה יכולים להתעלם לגמרי, כי כשהיה שפוי ניטשה התכחש להם) – לעמוד בגלוי למען עבדות כפי שהיתה ביוון. אף אחד לא יכחיש שהכוח הגדול ביותר בנפש האנושית הוא זה של אהבה וחמלה, וזה צריך להיות מבחנו של האדם להבהיר יותר ויותר את הקולות הנשמעים מעולם אחר לתוך הנפש.

כשאנו מחזיקים בתקיפות במחשבתנו שההתבהרות של שלושת הכוחות המתוארים מהווה את המשמעות והמטרה של אבולוציית האדמה, אזי אנו פונים אל האימפולס הגדול מכולם – אימפולס הכריסטוס אשר נמזג לתוך האבולוציה במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. אפילו נסיבות חיצוניות מציינות שאימפולס זה ניתן בדיוק בזמן כאשר האדמה היתה מוכנה עבור ההתפתחות של שלושת הכוחות של פליאה, חמלה או אהבה ומצפון, או חובה מוסרית, כאיכויות אנושיות בסיסיות. הרבה חישובים נותנים לנו תמונה כיצד אימפולס הכריסטוס עשה את דרכו לתוך ההתפתחות של האנושות.

אני רוצה להתייחס כאן לצד אחד של אימפולס הכריסטוס. אמרתי לכם שכוחות רוחיים על-אנושיים מסוימים נעצרו מאחור בעולמות הרוחיים בתחילת התהליך האבולוציוני על האדמה. אימפולסים אלו זרמו לתוך האדמה בזמן שצוין בכתבים הקדושים כזמן של הטבילה בירדן. אם כן, זה היה אימפולס בלתי נגוע על ידי הכוחות הלוציפריים שנשמרו לאחור עד לתקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית. בתקופה זו זה זרם לתוך האנושות. וכעת חישבו על כך ביחס לדברים מסוימים שאנו עצמנו חווינו – אם אנשים אינם יכולים לתת שום הסבר ממשי כיצד העולם הרוחי ממלא מקום בתוך העולם הפיזי, זה באמת לא במקום עבורם לצאת עם רעיונות גולמיים ובלתי ממשיים כאלה, לדוגמה, של "שלושת הלוגוס". אני אמרתי פעמים רבות שהמילה לוגוס יכולה להעביר לאינטליגנציה הרגילה רק חמש אותיות. כאשר לכאורה בחלקים מסוימים מבחוץ אומרים שאנו מדברים על כריסטוס כ"לוגוס השני", אנו נוהגים נכון כשאנו מבינים שתיאור מסולף ועיוות מהווים את סדר היום. אנו עצמנו מצוטטים כמקור של הצהרות שנבעו למעשה ממקום אחר! המאמץ הקבוע שלנו זה להעמיק, להרחיב ולאסוף מכל צד, ידע שיכול להטיל אור על רעיון הכריסטוס. ועדיין מחוץ לשדה העבודה שלנו, על ידי דיבורים סביב למושג מופשט, אנשים טוענים שאנו מדברים על הכריסטוס "כלוגוס השני". בחברה התיאוסופית המצפון אמור להיות חד מדי כדי להרשות האשמות שכאלו. כמו סתם תיאור מזוייף של אנשים אחרים שלהשקפתם זה אפשרי, אי אפשר לומר שהתנועה התיאוסופית הגיעה לרמה גבוהה במיוחד, ובעוד סוג זה של דברים ממשיך הלאה, זה מיותר להתפאר אודות חופש דעה בחברה. זוהי פראזה ריקה במידה ואנשים מרשים לעצמם להפיץ רעיונות כוזבים על ההשקפות של אחרים. לבטח יש חופש להפיץ כל גוון של דעה – אבל אין חופש להציג באור לא נכון את ההשקפות של אחרים! מצפון רוחי צריך להיות מחודד במובן זה. אחרת כל הרגשות עבור האמת יושלכו בסוף מן החברה התיאוסופית ואז זה לא יהיה אפשרי לעבד תנועה רוחית ממשית בתוך המסגרת של "התנועה התיאוסופית". דברים אלה אינם צריכים להטעות, אלא צריכים להילקח מאוד ברצינות. לבטח צריך להיות מעט פרסום, אם המטרה היא להדפיס רק את הדברים האלה שנמצאו מתוך ידע מקורי ואמין. אבל אחרי הכל, איזה נזק ייעשה אם יהיו פחות מהדורות דפוס? מה זה משנה אם ייאמר פחות, אם מה שנאמר הוא נכון ומתאים למציאות? נאמר לאחרונה בכתב עת רווח שהכריסטוס מדובר על ידינו "כלוגוס השני" ושאנו מעבדים תיאוסופיה "צרה" המתאימה לגרמניה, אבל לא לשום ארץ אחרת. אנו אמורים לטפח תיאוסופיה "צרה" בעוד תנועה תיאוסופית "רחבה" באמת תובל ממרכז מסוים בלייפציג ששמעתם עליו. כאשר דברים מסוג זה נקראים, זה יכול רק להסתכם בכך שלא קיימת בתנועה התיאוסופית החריפות של ההכרה בזכות המיוחדת של התנועה הרוחית. ואם אנו חסרים חדות זו של מצפון, אם איננו מרגישים את האחריות הכי רצינית לאמת הקדושה ביותר, לא נתקדם בשום שביל אחר. דברים אלה צריכים להיאמר. ובתוך התנועה התיאוסופית זה יהיה נחוץ מעל שיהיה קשב אל מול הסגולות של אהבה וחמלה.

אם אנו מעלים על דעתנו את אימפולס הכריסטוס כמזיגה מטה של כוח רוחי שנשמר מהזמן של למוריה העתיקה כדי לזרום לתוך האבולוציה במשך התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית בנקודה המסומנת על ידי הטבילה בירדן, ומגיעה לשיאה במיסטריית גולגולתא – אז זה ברור שזה אשר ידוע "ככריסטוס" לא היה, אפילו בזמן ההוא, מתגשם במובן הרגיל, באדם פיזי. אנו יודעים איזה תהליך מסורבל היה קשור עם האדם "ישוע מנצרת" כדי שבמשך שלוש שנים מחייו אימפולס הכריסטוס היה יכול לחיות בתוכו. אנו יכולים להבין שבמשך שלוש שנים אימפולס הכריסטוס חי על האדמה בשלושה מעטים של אדם, אבל אנו גם מבינים שאפילו בזמן ההוא, אימפולס הכריסטוס לא "התגשם" על האדמה במובן הרגיל, אלא הוא "מילא" את הגוף של הישות "ישוע מנצרת". זה צריך להיות מובן כשנאמר שאי אפשר לדבר על "השיבה" של כריסטוס, אלא רק על אימפולס שהיה נוכח פעם אחת, במשך הזמן של המאורעות בארץ ישראל שהחלו עם הטבילה בירדן, כאשר נשאר רק הגוף הפיזי, הגוף האתרי והגוף האסטרלי של ישוע מנצרת. בתוך מעטים אלו כריסטוס היה נוכח על האדמה עצמה. מהזמן ההוא כריסטוס נשאר מאוחד עם האטמוספירה הרוחית של האדמה ויכול להימצא על ידי נפשות שרוצות לקבלו. מהזמן ההוא והלאה – ורק מן הזמן ההוא והלאה – הוא נכח באטמוספירה הרוחית של האדמה. המפנה הגדול שניתן לאבולוציית האדמה מונח בעובדה שמהזמן ההוא והלאה היה כוח באדמה שלא היה בה קודם לכן.

אנו יודעים שמה שאנו מכירים למעשה בממלכות הטבע סביבנו הוא לא מציאות, אלא "מאיה", "האשליה" הגדולה. בממלכת החיות אנו רואים את האינדיבידואל יוצר ביאה לתוך הישות ונעלם הלאה. הנפש הקבוצתית לבדה ממשיכה להתקיים. בממלכת הצמחים, הצמחים הבודדים מופיעים ונעלמים, אבל מאחוריהם נמצאת רוח-האדמה שאינה חולפת. כך זה גם בממלכת המינרלים. הרוחי מתקיים, אבל הפיזי, אם זה בחיות, בצמחים או בממלכת המינרלים, זה חולף, ארעי. אפילו החושים החיצוניים מבחינים שכוכב הלכת אדמה מעורב בתהליך של טחינה ובעתיד מסוים יתפורר לאבק. דיברנו על כיצד גוף-האדמה יושלך על ידי רוח האדמה, כמו שהגוף האנושי יושלך על ידי הרוח האנושית האינדיבידואלית. מה יישאר כחומר הגבוה ביותר של האדמה כאשר מטרתה תושג? אימפולס הכריסטוס היה נוכח על האדמה, אם אפשר לומר כך "כחומר רוחי". אימפולס זה יתקיים ויתקבל לתוך האדם במשך מהלך אבולוציית האדמה. אבל כיצד הוא חי הלאה? כאשר אימפולס הכריסטוס חי על האדמה במשך שלוש שנים, לא היה לו גוף פיזי, ולא גוף אתרי, ולא גוף אסטרלי משלו, אלא הוא נעטף בשלושת הגופים של ישוע מנצרת. כאשר המטרה תושג, האדמה, כמו האדם, תהיה ישות מפותחת במלואה, כלי מתאים וראוי עבור אימפולס הכריסטוס. אבל מהיכן נגזרו שלושה מעטים אלה של אימפולס הכריסטוס? מכוחות שיכולים להתגלות רק על האדמה. מתחילים עם מיסטריית גולגולתא, וכל מה שהתגלה על האדמה מאז התקופה הפוסט-אטלנטית הרביעית ככוח של פלא, כל מה שבא לחיים בנו כפלא – עובר, לבסוף, אל הכריסטוס, שוזר את הגוף האסטרלי של אימפולס הכריסטוס. אהבה או חמלה בנפשות בני האדם אורגות את הגוף האתרי של אימפולס הכריסטוס. והכוח של המצפון אשר מהזמן של מיסטריית גולגולתא עד שמטרת האדמה תושג, חי ומעורר את הנפשות של בני האדם, מעורר את הגוף הפיזי – או מה שמתכתב עם הגוף הפיזי – עבור אימפולס הכריסטוס.[1]

בפירוש האמיתי של המילים מהבשורה אפשר רק כעת להבחין: "כל מה שתעשו לאחד מן הפחותים באחי, כאילו עשיתם זאת לי". [מתי 25;40]. הכוחות הזורמים מאדם לאדם משלבים את הגוף האתרי של הכריסטוס: אהבה, או חמלה, אורגות את הגוף האתרי של כריסטוס. כך כאשר המטרה של אבולוציית האדמה מושגת, הוא יעטוף בלבוש המשולש הארוג מכוחות שחיים באדם – ואשר, כאשר הגבולות של 'האני', מתעלים, הם נהיים למעטים של כריסטוס.

וכעת חישבו כיצד האדם חי בקשר עם כריסטוס. מן הזמן של מיסטריית גולגולתא ועד להשגת המטרה של אבולוציית האדמה, האדם נהיה יותר מושלם בכך שהוא מתפתח לשיעור הקומה שבתחומי הגעתו כישות התורמת לכוח של "האני". אבל בני האדם מאוחדים עם הכריסטוס אשר בא בתוכם, בכך שהם נעים מעבר ל"אני" שלהם – ודרך פליאה, בונים את הגוף האסטרלי של כריסטוס. כריסטוס אינו בונה את הגוף האסטרלי שלו, אבל בפליאה שעולה בנפשותיהם, בני האדם משתתפים ביצירת הגוף האסטרלי של כריסטוס. גופו האתרי יעוצב דרך החמלה והאהבה הזורמים מאדם לאדם. "וגופו הפיזי" דרך הכוח של המצפון המתגלה בבני האדם. יהיו אשר יהיו השגיאות המסורות בשלוש הממלכות הללו ששללו מהכריסטוס את האפשרות של התפתחות מלאה על האדמה – כלומר, אבולוציית האדמה נשארה בלתי מושלמת. אלו שהילכו על האדמה באי אכפתיות ואדישות, שלא היה להם דחף להבין את מה שהאדמה יכולה לגלות להם, שללו מהגוף האסטרלי של כריסטוס את האפשרות של התפתחות מלאה. אלו שחיו מבלי חמלה ואהבה, עיכבו את הגוף האתרי של כריסטוס מהתפתחות מלאה. ואלו החסרים מצפון עיכבו את ההתפתחות של מה שתואם לגוף הפיזי של כריסטוס… אבל זה אומר שהאדמה אינה יכולה להגיע למטרת האבולוציה שלה.

על העיקרון של האגואיזם צריך להתגבר באבולוציית האדמה. אימפולס הכריסטוס חודר יותר ויותר עמוק לתוך החיים והתרבות של האנושות והאמונה שאימפולס זה חי את דרכו לתוך המין האנושי, חופשי מכל זכר לכיתות דתיות – כמו, לדוגמה, בציורים של רפאל, אמונה זו תישא את פירותיה. כיצד כריסטוס צריך באמת להיות מצויר זוהי בעיה שעדיין צריך לפתור. האדם על האדמה צריך להיות מאוד מועשר בחיי הרגש שלו אם, אחרי המאמצים הרבים שנעשו במשך המאות, מישהו אחר יצליח במידה קטנה לבטא את מה שהכריסטוס כאימפולס על-חושי חי דרך אבולוציית האדמה. המאמצים שנעשו עד כה אפילו לא משערים איזו צורת תיאור כזה של הכריסטוס צריך לקחת. כי הוא יצטרך לבטא כיצד העטיפות הצמודות ארוגות בכוחות של הפליאה, חמלה ומצפון נהיות גלויות בהדרגה. התמיכה וההסכמה של כריסטוס צריכה להיות כה חיונית וחיה שהיא ביטוי של הניצחון על החושי, על התשוקה הטבעית באדם של האדמה – ניצחון המתקבל דרך הכוחות עצמם בעלי התמיכה הרוחית. צריך להיות כוח נשגב בהסכמה זו. הצייר או הפסל יצטרכו לבטא בצורה בלתי רגילה את הסנטר והפה, הכוח של המצפון יתבהר באופן הגבוה ביותר. הפה צריך למסור את הרושם שאינו שם לצורך לקיחת אוכל אבל נותן הבעה לאיזשהו כוח מוסרי ועוצמה של המצפון שעובד על ידי האדם דרך התקופות. המבנה עצמו של העצמות סביב השיניים בלסת התחתונה נראה כיוצר עצמו לפה. כל זה מתבטא במבע הפנים. הצורה של החלק התחתון של הפנים צריכה לבטא כוח שקרניו הזורמות החוצה נראות כמנפצות את שאר הדרך שכוחות מסוימים אחרים מנצחים. עם פה כזה, זה יהיה בלתי אפשרי לתת לדמות של הכריסטוס צורה גופנית דומה לזו של האדם הפיזי כיום. מצד שני, כל העוצמה של החמלה תזרום החוצה מתוך עיניו – הכוח שהעיניים לבדן יכולות להכיל – לא כדי לקבל רשמים אלא כדי לשאת את הנפש עצמה אל השמחות והסבל של אחרים. המצח שלו ייתן שמץ סימן של מחשבה המבוססת על רשמי-חושים ארציים. זה יהיה מצח שבאופן בולט לעין מתנשא מעל העיניים, מתקשת מעל חלק זה של המצח. זה לא יהיה מצח 'חושב' אשר עובד רק על חומר שכבר נמצא שם. הפליאה תהיה גלויה שם במצח בולט זה אשר מתעקל בעדינות לאחור מעל הראש, מבטא פליאה ביחס למיסתורין של העולם. זה יהיה ראש שאין למצוא כמוהו באנושות הפיזית.

כל תיאור אמיתי של הכריסטוס צריך לצייר את האידיאל המגולם בו. כאשר האדם מגיע החוצה לקראת האידיאל הגבוה ביותר הזה ושואף דרך מדע הרוח להציג אותו באמנות, הרגשה זו תעלה בכוח גדול יותר ויותר: אם אתה מצייר את הכריסטוס, אינך צריך להביט במה שנמצא שם למעשה בעולם, אתה צריך לתת לכל ישותך להיות נמרצת יותר ולהתפשט על ידי כל מה שזורם מהתבוננות באבולוציה הרוחית של העולם, בהשראת שלושת האימפולסים הגדולים של פליאה, חמלה ומצפון.

——————————————————————————————–

  1. ראו גם: כריסטוס והמאה ה-20 – 25.1.1912 – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות בלקט: נקודות מפנה בהיסטוריה האנושית GA61.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *