אדם ארצי ואדם קוסמי – 05

אדם ארצי ואדם קוסמי

רודולף שטיינר

9 הרצאות שניתנו בברלין 1912-1911     GA133

תרגם מאנגלית: יוחנן מרגלית

תיקונים ועריכה: דניאל זהבי

תיקונים: דליה דיימל

לספר ראו כאן

האידיאה של חיים חוזרים והצגתה לתוך התרבות המערבית

2.5.1912    הרצאה חמישית

כאשר אנו חושבים על כל ההישגים של החיים הרוחיים, כל התובנה לתוך עולם הרוח, יש לנו מצד אחד תמונה של התקדמות גדולה ומשמעותית באבולוציה של המין האנושי על האדמה. וכאשר התקדמות זו נחקרת על ידי מדע הרוח, זה נהיה ברור שהאדם – האינדיבידואל היחיד – משתתף בהתקדמות הכללית בכך שהוא עובר דרך התקופות שבאות בזו אחר זו ודרך פרקי-זמן בחיים חוזרים. בדרך זו הוא מסוגל לא רק לשמר כל דבר שנפשו קלטה בזמנים עתיקים ובזמנים יותר חדשים, אלא גם למלא תפקיד ממשי בכל התהליך האבולוציוני. כך כאשר האדם חי כישות של גוף ונפש בתקופה מסוימת של תרבות, הוא לא נעלם משדה האבולוציה, אלא נשאר, כדי לקחת שוב חלק במה שקיום-האדמה נהיה מאוחר יותר. באופן כללי, התקדמות מסוג זה לבטח מתקבלת. אבל רבים מלימודינו מזכירים לנו שהתקדמות זו אינה כה ישרה וגלויה ואפשר לומר שמתחילים עם הפשוט והפרימיטיבי ועולים משם לגבהים. נהפוך הוא, אנו נמצא שההתקדמות – באמת תהליך האבולוציה כולו – מלאה בסיבוכים וקשיים.

התקופה הפוסט-אטלנטית הראשונה של התרבות אחרי הקטסטרופה האטלנטית הגדולה היתה זו של הודו העתיקה. העידון שלה וכוח הראיה הרוחית לתוך העולמות הרוחיים מעולם לא השתווה מאז, וגם לא יושג מחדש עד לתקופת התרבות הפוסט-אטלנטית השביעית – אחרי שהתקופה החמישית והשישית יגשימו את מסלולן. כך, בצורות מסוימות של חיים רוחיים יש הידרדרות ושיבה שוב, במהלך הולם, על ידי טיפוס. התרבות היוונית-לטינית, למשל, היתה ביטוי אצילי מאוד של האיחוד הפנימי הקיים בין היוונים והאמנות שלהם, והארגון של החיים האזרחיים ביוון ורומא, היכן שנוצרה הרמוניה מסוימת במצבים של החיים על המישור הפיזי. אבל אופן הדיבור של יוון הגדולה גם הוא מצביע על האופי של תקופה זו: "מוטב להיות קבצן בעולם העליון מאשר מלך במלכות הצללים." זה מציין שבתקופה של תור הזהב על המישור הפיזי, היתה לאדם רק תודעה מוגבלת ביותר על החשיבות של עולם הרוח הנמצא מאחורי ומעבר לעולם הפיזי. מאז הזמן ההוא העוצמה של האיחוד בין האדם והחיים על המישור הפיזי דעכה, ביחד עם הפירות האציליים ביותר של איחוד זה. מצד שני המין האנושי החל בהדרגה ובאופן ניכר לעלות פעם נוספת לעולמות הרוחיים. זה ישרת כהדגמה למהלך המסובך שנלקח על ידי האבולוציה האנושית. כאשר מושם דגש על הברכה והאורות הגבוהים של תקופה מיוחדת אחת, זה לבטח לא אומר שיש פחות ערך בייחוסם לתקופות אחרות החסרות תכונות אופייניות. גם אם אנו מדברים שוב ושוב על כל מה שהכריסטיאניות הביאה לעולם, אנו יודעים שהאימפולס שלה רק מתחיל ושהגבהים הרוחיים שהושגו במזרח לפני בוא הכריסטיאניות לא יושגו שוב. את כל זה צריך לזכור, בגלל שלא צריך לחשוב או להציע שאם נביא את הכישורים של תקופה אחת, לא נעשה צדק עם הגדוּלה והמשמעות של האחרות. במובן זה אני מבקש מכם לשים לב להבדל מסוים בין תרבות מזרחית שקדמה לכריסטיאניות והכריסטיאניות עצמה (לא פגאניות או אפילו התרבות העברית העתיקה) – הבדל שנהיה ברור כאשר התבוננות לתוך הכריסטיאניות מועמקת על ידי מדע הרוח.

בתפיסה רוחית מזרחית אופיינית של העולם יש עיקרון מבוסס היטב שרמזים חוזרים ונשנים נעשים אבל עד עכשיו, הכריסטיאניות נתנה לכך מעט תשומת לב. לתרבות המזרחית יש ידע של החוקים הקוסמיים הגדולים המתגלים היום על ידי מדע הרוח, כלומר, אלו של החזרה של האדם לחיים ארציים שונים ושל הקארמה. בעוד הכריסטיאניות דרך המאות הביטה רק על החיים של האדם בין לידה למוות והמשכם בחיים שמיימיים פשוטים, העולם המזרחי רכש ידע מסוים על שיבתו של האדם לחיים חוזרים ונשנים על האדמה. הרבה מן המשמעות העמוקה של הלימודים המזרחיים מהווה הידע של התגלות גדולה של חוק זה באבולוציה של האנושות. כתוצאה מכך התרבות המזרחית כוללת לימודים בנוגע למנהיגים ולגיבורים הגדולים של האבולוציה האנושית אשר שונים באופן יסודי מכל דבר שנלמד במערב. בעולם המזרחי – אנו מוצאים התייחסות לישויות שעליהן נאמר מן ההתחלה שהן חוזרות שוב ושוב והחשיבות של השפעתן יכולה להימדד על ידי ההישגים שלהן בחיים ארציים חוזרים ונשנים.

השם עצמו: "גאוטאמה בודהה" מצביע על דרך, כי "בודהה" אינו שם ממש כמו "סוקרטס" או "רפאל", אלא מצביע על מעמד. עולם המחשבות שבו צמח הבודהיזם מדבר על הרבה בודהות, "בודהה" הוא דרגה. לפני "שגואטאמה בודהה" הבן המלכותי של המלך סודהודנא – נהיה ל"בודהה" שעליו מדברת התורה המזרחית, הוא היה "בודהיסטווה". במילים אחרות, המושג המזרחי של העולם מקבל את האינדיבידואליות אשר עוברת דרך התגשמויות שונות, עולה מהתגשמות להתגשמות ולבסוף מגיעה לגבוהה ביותר שבה הדרגה של "בודהה" שמשיגה אינדיבידואליות שכזו אינה נקראת יותר בשם של ממש. כשמדברים על התכונות של בודהה, הבודהיזם לעיתים נדירות מתייחס "לנסיך סידהרטה", אבל לעיתים הרבה יותר קרובות לדרגה, המושגת לא רק על ידו אלא כזו שכל אדם יכול להשיג. וכך, בהצביעו על המנהיגים הגדולים, המזרח מצביע על האינדיבידואליות שעברה דרך חיי-אדמה חוזרים. הגדולה והמשמעות של מנהיגים אלה מתייחסת לערך שהם רוכשים דרך חיים חוזרים על האדמה.

וכעת השוו זאת עם תוואי מעניין של התרבות המערבית. שם מספרים לנו על הגדולה של אפלטון, סוקרטס, דמות כמו פאולוס. אפילו בברית הישנה, דמות כמו משה עומדת כמו תבליט מוצק ומאוחר יותר, רפאל, מיכאלאנגלו, ליאונרדו דה וינצ'י בקרב רבים אחרים. המערב מדבר על האישיות היחידה – לא על "האינדיבידואליות" העוברת דרך חיים חוזרים על האדמה. תשומת הלב מכוונת לא אל הישות העוברת מלידה ללידה, ממות למוות, אלא אל אישיות אחת שחיה מנקודה מסוימת בזמן לאחת אחרת. המזרח מכוון את תשומת לבו יותר להתקדמות של האינדיבידואליות מהתגשמות אחת לאחרת, בעוד התרבות המערבית מתעניינת מעט מאוד מי היה סוקרטס, לדוגמה, בחיים קודמים על האדמה, או מה שנהיה ממנו בחיים מאוחרים יותר. זה אותו הדבר עם פאולוס ועם כל האחרים. זה הבדל מאוד יסודי. אפשר לעורר את העניין באומרנו שכל המגמה של המערב היא לשים דגש על החשיבות של האישיות, על החיים היחידים של האדם. רק כעת, כשאנו עומדים על סיפו של שינוי גדול בחיי הרוח, אנו מתחילים – לאחר שהשגנו בתרבות המערבית קנה מידה לאישיות היחידה – להבחין בעיקרון של קיום שהתרבות המזרחית מקבלת כדבר מובן, כלומר, ההתפתחות של האינדיבידואליות בתוך האישיויות הבודדות, דרך חיים רבים. פרספקטיבה של העתיד הכרוכה במשמעות גדולה נפתחת כאן, שבה המין האנושי יעמוד יותר ויותר במצוקה.

המחשבה הכריסטיאנית איבדה למעשה משהו שהיה תמיד למזרח, ידע שעכשיו צריך לרכוש מחדש. המהלך של האבולוציה הוא כזה שחלקים מיושנים יש להשליך בצד ולהוסיף יסודות חדשים. צריך לחלץ שוב מורשת עתיקה, אבל בצורה חדשה דרך אימפולסים חדשים. בזמנים עתיקים, ראיה רוחית היתה מתנה טבעית באנושות. היא היתה צריכה לדעוך ולהיות מוחלפת על ידי חשיבה המבוססת על התבוננות חיצונית טהורה ותפיסת חושים. זה יועשר על ידי הראיה הרוחית של העתיד ויוסיף משהו בעל חשיבות עצומה לחיי אנוש. המערב עבר דרך תקופה שבה המין האנושי היה חצוי לאישיויות נפרדות, אבל כעת כאשר בני האדם עומדים על מפתן העמקת המחשבות והניסיון, הם בעצמם יהיו מודעים לכמיהה למצוא את החוט המחבר את החלקים לגבי הופעתו בחיים של האדם בין לידה למוות. אור של הבנה יוטל על הכוחות אשר זורמים הלאה דרך הזרם של התפתחות רוחנית והתקדמות אנושית. בואו ונתאר זאת על ידי דוגמה מסוימת:

בהרצאה על "הנביא אליהו לאור מדע הרוח"[1] דיברתי על מה שמחקר אוקולטי מגלה בנוגע לנביא זה. אני אינני מציע להיכנס לתוך פרטים נוספים עכשיו, אבל רק אומר שלאור הידע האוקולטי אליהו היה אחד שהעיד בכוח ובעוצמה עמוקה שהצורה הבראשיתית, המקורית של מה שהאנושות יכולה לקרוא "האלוהי" יכולה להיראות רק במרכז הכי פנימי של ישות האדם, ב"אני". המסר הנבואי הגדול של אליהו טוען שכל דבר שהעולם החיצון יכול ללמד אותנו, לפחות במסווה ובמשל, שהמציאות של הטבע היסודי של האדם יכולה לצוץ רק ב"אני". אליהו לא היה יכול, בזמנו, לטעון לעוצמה ולמשמעות של ה"אני" הבודד היחידי, אלא טען שהקיום של האגו האלוהי, חיצוני לאדם. האדם צריך להוקיר אגו אלוהי זה, צריך להבין שהקרניים שלו נשלחות לתוך ה"אני" האנושי. שאגו אלוהי זה עולה למעלה בתוך ה"אני" האנושי ושם פותח את מלוא עוצמתו – כזה הוא הידע שהושג על ידי הכריסטיאניות. העבודה והשליחות של אליהו הן בשורה אמיתית של הכריסטיאניות. זה יכול להיאמר כאשר החיים של אליהו ומקומו בהיסטוריה של האבולוציה האנושית מתוארים לאור ידע אוקולטי.

ואז אנו רשאים לחשוב על חיים אחרים, החיים של האישיות הידועה כיוחנן המטביל. מפיו של יוחנן, האנושות למדה שבעתיד המיידי: "שנו את הגישה של נפשכם! אל תביטו לאחור אל ההתחלה של האבולוציה. מוטב שתביטו לתוך נפשותיכם שלכם ולתוך הגרעין העמוק ביותר של ישותכם ואז תדעו שמלכות השמיים קרבה…" זה היה עיקר מסר המטביל. במילים אחרות: שלב ההתפתחות הגיע כאשר, באמת ובתמים, ה"אני" יכול למצוא את האלוהי בתוך עצמו. הצורה שבה הכריסטיאניות בושרה על ידי אליהו השתנתה עם זרימת הזמן. משהו שונה לחלוטין מוצג על ידי יוחנן המטביל. אבל דרך מדע הרוח והבנה עמוקה יותר, אנו מבינים שאותה ישות חיה בנביא אליהו וביוחנן המטביל. אנו מוסיפים להבנתנו שלגבי החיים הבודדים, עיקרון של ידע שכבר נרכש על ידי המזרח, רק שהמזרח לא שם דגש כזה על העוצמה והכוח הטבועים באישיות של היחיד.

אם נלך הלאה, נוכל לדבר על אישיות יוצאת דופן זו שחיה מ-1483 ועד 1521, הוא נולד ביום שישי הטוב[2] ודרך עובדה זו, הצביע על הקשר החי שלו עם מיסטריית גולגולתא. אני מתכוון, כמובן, לרפאל, הצייר הגדול. בעולם המערבי, כצפוי, מקובל ללמוד את רפאל כדמות בפני עצמה. אבל מהר מאוד יתברר לראיה עמוקה יותר, שיש הרבה חסרונות למה שיש למערב לומר ביחס לדמות זו של רפאל. דמות זו של רפאל מציגה מפגן מרהיב עבור אלו השואפים להבנה יותר מעמיקה. זה כאילו שהגאוניות שלו באה עימו דרך הלידה. אפשר לומר שהוא "נתן לעצמו להיוולד" ביום השישי הטוב, כדי לציין את הקשר שלו עם מיסטריית גולגותא. זה ברור למדי שמההתחלה הבטיחו חייו את הגדולה שבאה לאחר מכן. כיתום מגיל צעיר הוא נזרק החוצה לתוך העולם, ולבסוף לתוך הברק והתפארת של רומא. שם, במשך חייו הקצרים, אנו רואים אותו מטפס צעד אחר צעד לגבהי הפרסום. מה אפשר לומר על חיים יוצאים מהכלל אלה? חישבו על הסביבה שלתוכה נולד רפאל – זה היה בתקופה של מפנה המאה ה-15 למאה ה-16. זה היה זמן כאשר ריבים בעולם הדת השתוללו ונפוצו, כאשר הכריסטיאניות התפזרה לאינספור כתות על האדמה, כאשר קונפליקטים כבירים ונוראים התנהלו בעולם הכריסטיאני. וכעת אנו פונים אל ציוריו של רפאל. זוהי חוויה מוזרה! הם נראים כגורמים לנו לשכוח ממה שקורה מסביב בעולם הכריסטיאני בזמן ההוא ובסוג של חדוות הניצחון לגבי הכוח שבו הכריסטיאניות השתרשה באבולוציה האנושית. חישבו על תמונה כמו 'בית הספר של אתונה' כפי שבדרך כלל היא נקראת. אנו רואים את כל הדמויות היוצאות מהכלל הללו, המפוענחות על ידי פדנטים בעזרת ספרי-הדרכה היסטוריים, כמו סוקרטס, דיוגנס וכן הלאה. זה אינו אומר דבר מנקודת הראות של האמנות. אבל אם ניקח את הברית החדשה ונקרא על המעשים של השליחים בתשומת לב, אנו נרגיש שבתמונה זו יש לנו ממש לפני עיננו את כל ההבדל החי שבין המראות הפרה-כריסטיאניים ששררו ביוון ואלו של הכריסטיאניות. אנו נמצא זאת גם בתמונה בדרך כלל, זו שבטעות ידועה כ'דיספוטה'. 'בית הספר של אתונה' באמת מתאר את ההתרחשות שבברית החדשה כאשר פאולוס מגיע אל היוונים ואומר להם: "עד ליום הזה נשענתם על אלים רבים. אבל האלוהי לא מבטא עצמו בדימויים. אתם דיברתם במילים רמות העוסקות באלים החיים, אבל יש משהו גדול יותר: התפארת של האל שמת על הצלב וקם שוב!" אנו חשים בעוצמה של המסר כשאנו עומדים בפני התמונה הנקראת 'בית הספר של אתונה', ומביטים בדמויות היוצאות מהכלל של הפילוסופים המקשיבים בתשומת לב כאשר פאולוס מדבר. כאשר התמונה נמצאת למעשה לפנינו, ההסבר הפדנטי שניתן לה מאוחר יותר – שהדמויות המרכזיות הן אריסטו, אפלטון וכן הלאה – נעלם בחוסר חשיבות. אנו מרגישים שרפאל ניסה לתאר את הרגע שבו פאולוס מגיע אל היוונים. אם נלמד את הברית החדשה מקרוב, נוכל לזהות את הדמות של האיש עם היד המצביעה קדימה באופן כה משמעותי, כאישיות הלקוחה מתיאורי הברית החדשה. הברית החדשה מספקת את המודל עבור האישיות המתוארת בתמונה זו, כלומר, האישיות של פאולוס.

כך, בעוברנו מתמונה אחת לאחרת, אנו שוכחים את כל מה שנאמר אודות זה או אחר, עבור הכוח הגדול הזורם מתוכם. אנו חשים שהכריסטיאניות חיה בכוחה הגדול ביותר בציורים של רפאל והם מתארים את הכריסטיאניות כאילו אין בה מריבות או פיצול לכתות. בזמנים האחרונים יש מעט הבנה לכריסטיאניות אשר מוזגת את השפעתה החיה דרך ציורי רפאל. כאשר אנו מביטים בהם אפילו יותר מקרוב, עדיין מגיעה אלינו הרגשה אחרת. זה כאילו היוצר שלהם רצה לצייר את הנעורים הנצחיים, הכוח של ניצחון הכריסטיאניות. ואז אולי נשאל את עצמנו: באיזו צורה חיה ההשפעה של ציורים אלה?

לפני זמן רב, רודן כמו ברניני[3] – שהשיג כה הרבה עבור האמנות – הזהיר מפני חיקוי של רפאל. אפילו אפשר לומר שרפאל "נשכח". בגרמניה ובמערב אירופה במשך המאה ה-18 יש סיפור מוזר ביחס להבנת האדם את רפאל. בכל העבודה של וולטיר[4] תמצאו בקושי איזכור של רפאל. שמו של מישהו אחר גם יכול לעלות בדעתכם, גם אם אחז בהשקפה שונה ביותר מאוחר יותר. החוויה של גתה כאשר ביקר בגלריה של דרזדן בפעם הראשונה, היתה מוזרה. כאשר אתה עצמך עומד לפני "המדונה הסיסטינית" אתה מדמיין בוודאי שהתמונה מילאה את גתה בקסם וכישוף ואת זה אפשר בהחלט להניח לאור כל התשבחות שמאוחר יותר שר בהן את שבחיה. אנו צריכים לזכור את מה ששמע מן הפקידים של גלריית דרזדן ומאלו שהיו אפוטרופוסים של התמונה. נודע לו מהם שהילד בזרועות אמו, הילד שעיניו מבטאות מתנה נדירה של חזון, צויר עם ריאליזם וולגרי, שזה לא היה יכול לבוא מידיו של רפאל עצמו אלא בוודאי צויר שוב על ידי מישהו אחר. ושהראש הקטן של המלאך לא יתכן שצויר על ידי רפאל עצמו. בואה של המדונה הסיסטינית לדרזדן לא הוכתר בתהלוכות ניצחון! אבל בכל מקרה זוהי תעודת כבוד לגתה שאחרי שלמד להבין את רפאל, הוא תרם רבות להבנה של המדונה הסיסטינית ושל רפאל עצמו.

וכעת בואו ונחשוב על המהלך שנלקח על ידי האבולוציה במאה ה-19, נשאיר בצד את מה שקרה בארצות הקתוליות ונפנה את תשומת לבנו לארצות פרוטסטנטיות שבהן הדוֹגמה בנוגע למרים הבתולה אינה מרכזית באמונה. שם, לא רק "המדונה הסיסטינית" אלא כל המדונות האחרות של רפאל ממש מוכתרות בתפארת! מבלי לחשוב כעת על המקוריים, אלא על התחריטים המצוינים הרבים והשחזורים המהווים הוכחה כיצד אנשים השתדלו להציג את יצירותיו של רפאל לעולם בצורה המושלמת האפשרית ביותר. למעט אנשים, אחרי הכל, יש הזדמנות לראות את האורגינלים עצמם. באופן טבעי, שום רפרודוקציה אינה יכולה להעביר את המהות של הכוח האמנותי שבתמונה. לצפות למשהו כזה יהיה בורות וברבריות. אבל משהו אחר עושה את דרכו לתוך האבולוציה של המין האנושי: באיזורים שאין להם דבר עם הדוֹגמה של המושג שללא רבב, צורה של כריסטיאניות בלתי תלויה בכל ההבדלים בדוקטרינה המיוסדת על קסם. בעוד האדם נלחם בגלל הבדלים אלה בתיאוריות ובשיטות, תמונה של מיסטריה גדולה זו – בתכונות של "כתב יד אוקולטי", כפי שנאמר – נכנסו דרך הרפרודוקציות האומנותיות של רפאל, שממלאים את המיסתורין בחיים חדשים. כאן שוב זוהי הבשורה של הכריסטיאניות שפירות גדולים ומפוארים יבשילו בה בעתיד. והבנה של דברים אלה תתעורר על ידי הניסיונות אשר יצוצו באדם למראה "המדונה הסיסטינית", "המדונה דל פסקו" ומדונות אחרות, או "מבית הספר של אתונה", "הדיספוטה" וציורים אחרים של רפאל. מבלי להיות מודעים לכך לאנשים יש היום בנפשם את ההרגשה של כת דתית פנימית כריסטיאנית, הנמסרת על ידי "כתב יד אוקולטי" נפלא זה.

רפאל גם בישר וגם ייסד אימפולס חדש בכריסטיאניות וגם, אם נתחיל בזה, הוא לא היה מובן. מחקר אוקולטי מוצא שאותה אינדיבידואליות שפעם פעלה באליהו ומאוחר יותר ביוחנן המטביל, חיה שוב על האדמה ברפאל.[5] זה עוזר לנו להבין כיצד התפתחו הכוחות באותה נפש מחיים לחיים, דרך אפקטים של גורמים קדומים יותר. ראשו של המטביל נערף. עבודתו יצאה לאור שנית בהישגים של יורשו הגדול. ההכרזה החדשה של המטביל בחייו של רפאל נשכחה מזה זמן רב. היא באה שוב לחיים במה שמדע הרוח מלמד בעניין אימפולס-הכריסטוס. איזה אור קורן בהבנתנו כאשר אנו אוספים יחדיו את החוטים המוליכים דרך האישים הבודדים, ובאיזה פרספקטיבה חיה עומדת בפנינו האישיות הבודדת!

אמרתי שהציורים של רפאל הם כמו שירים של צהלת ניצחון בכוח הכריסטיאניות. רפאל שומר באופן טבעי את המאורעות המקובלים והעובדות, אבל מתוך רגשותיו הוא יכול לצייר אותם בעוצמה מיוחדת. כאשר עינינו משוטטות על ציוריו אנו מבינים באיזה הוד מלכות ושגב הוא צייר את כוחות הכריסטיאניות, ואנו שואלים את עצמנו: מהו הדבר שרפאל לא צייר? הוא לא צייר מראות מהר הזיתים, לא מהצליבה. באמת, הוא צייר את "נשיאת הצלב", אבל זו היתה תמונה עלובה מאוד וההתרשמות שהיא נעשתה לפי הזמנה. הוא גם לא צייר אף אחד מהמחזות המובילים ישירות לצליבה. הגניוס היוצר שלו מגלה את עצמו שוב רק כאשר הוא מצייר את הדמות של היורש הגדול של יוחנן – הדמות של פאולוס 'בבית הספר של אתונה". או כאשר הוא עובר למאורעות אחרים בחיים של כריסטוס, הוא מצייר את "הטרנספיגורציה". מה שרפאל אינו מצייר עוזר לנו להבין שזה היה זר עבורו לצייר מאורעות אלו על האדמה (לא מאורעות בעולם הרוח) אשר התרחשו אחרי שהוסר ראשו בחייו הקודמים. אנו מבינים מדוע זה קרה שרפאל צייר פחות תמונות של מאורעות מיוחדים אלה. כאשר אנו מתבוננים בתמונות, אנו מרגישים שכל אלו אשר בהן צוירו מאורעות שאחרי עריפת ראשו של יוחנן המטביל, אינן, כמו האחרות, שנולדו מזיכרונות קדומים יותר.

כאשר אנו חושבים על כל זה, עלולה לצוץ בנו גם הרגשה אחרת. בעוד כמה מאות שנים, מה יקרה לכל הציורים שהיוו סימבולים כה גדולים ורבי-עוצמה במין האנושי? באמת, לזמן מה הרפרודוקציות יישארו עימנו, אבל לא הציורים המקוריים – כי כל מי שמביט היום עם צער בליבו ב"סעודה האחרונה" של ליאונרדו דה וינצי מבין את מה שיקרה לחומרים הפיזיים ששימשו לתמונות אלו. זה מתברר לנו גם שאפשר באמת להעריך אותם כאשר, באמצעות מדע הרוח, אנו מבינים את מה שרפאל צייר, לדוגמה, "בבית הספר של אתונה". או "הדיספוטה". מה שאפשר לראות היום על קירות הוותיקן ברומא נהרס על ידי שחזורים רבים. שום רעיון ממשי לגבי הציורים המקוריים אינו אפשרי, כי הם קולקלו באופן כה חמור על ידי השחזורים. אם כן, מה יקרה בעוד כמה מאות שנים? שום אמצעי שימור שיומצאו על ידי מוחו של האדם לא יוכלו למנוע את החומרים מהידרדרות. בעוד כמה מאות שנים הכל יעלם. החומרים עצמם, כמובן, יהיו עדיין ידועים.

אבל היצירתיות של ידי רפאל תיעלם. ואז יעלו מחשבות: האם התהליך של האבולוציה האנושית הוא כזה שדברים ממשיכים לבוא לידי קיום רק כדי לשקוע לבסוף, לידי אי-קיום?

מבטנו נע הלאה ומתמקד בדמות הצעירה של המשורר הגרמני נובאליס. כדי להתחיל, אנו מוצאים בכתביו תחייה נפלאה ומיוחדת של רעיון-הכריסטוס, שעליה אפשר לומר את הדברים הבאים: אם אנו משקיעים את עצמנו במדע הרוח ועם דאגה מנסים להבין את בואו של אימפולס הכריסטוס לתוך האבולוציה של האנושות, ואז נפנה לנובאליס – בכל מקום שבו נביט נראה משהו כמנתר לתוך החיים. מקורות השראה להוד והדר הגדולים ביותר העוסקים בעניינים של מדע הרוח נמצאים בכל מקום. השראות שהן כמו דרמות נישאות של מדע. מנובאליס בא משהו שמוצא את דרכו אל המין האנושי כמו זרע – זרע שיבוא לחיים בזמנים שיבואו. כאן שוב זהו המבשר של הכריסטיאניות! במקום כל ההבדלים, זוהי שוב התחלה, בדיוק כפי שהעבודה של המטביל היתה התחלה. אנו נמשכים באופן שאין לעמוד בפניו לדמות היוצאת מהכלל של נובאליס, מרגישים שזרם של תיאוסופיה חיה יוצא מתוכו, מקבל השראה מהכוח של הכריסטיאניות. אנו מרגישים שגם כאן זהו כרוז של הכריסטיאניות עבור העתיד. מחקר אוקולטי מוצא שבאליהו, ביוחנן המטביל, ברפאל ובנובאליס חיה ופעלה אותה אינדיבידואליות. ברפאל יש תחייה מחדש של העבודה של יוחנן המטביל, ואפשר באמת לומר: רפאל עצמו יכול להבטיח שעבודתו לא תיעלם כאשר ציוריו כבר לא ייראו על הקירות, בדיוק כפי שהיה יכול למנוע מהישגים אחרים מלחלוף. בדיוק כפי שהוא סיפק את החידוש, בצורה חדשה, של מה שפעם היתה שליחותו להעיד, כך הוא תמיד יספק, באינקרנציות שעדיין לא באו. כך האינדיבידואליות נושאת דרך הנצח את מה שפעם כבר הושג.

יתכן ודוגמה ממשית כמו זו, שניתנת כמו הדגמה של החוקים המופשטים והעקרונות תעשה יותר מאשר לימוד חיצוני של מדע הרוח, לגרום לתפיסה התיאוסופית של חיי אנוש שתהיה מובנת כמו דברים אלה הפוגשים אותנו בעולם החיצון. אפשר להשיג מושג עמוק יותר לאור דוגמה כה ממשית, כאשר נתבונן וננתח תהליכים יותר חשאיים באבולוציה של הנפש האנושית. מחקר רוחי הוא עדיין מדע צעיר, אדם שלמד את רפאל עד כה יכול באופן טבעי שלא לדעת דבר על הכוח והאימפולס שהוא נושא דרך התקופות. אבל בגלל שהגיע הזמן כאשר האידיאה של הראינקרנציה של האדם מפציעה, גם אם שום דבר ממשי אינו ידוע על כך, רגשות לא מוגדרים ואינטואיטיביים יכולים לצוץ פה ושם. דוגמה מושכת לב לכך באה שוב במחשבתי במשך השבועיים האחרונים. אני זוכר כיצד הרמן גרים, סופר מוכשר ביותר של ההיסטוריה של האמנות וחוקר מצוין של רפאל, דיבר על הצייר. באופן טבעי כאשר הרמן גרים היה כותב על רפאל, הוא לא ידע דבר על מדע הרוח ולמד רק את החיים האינדיבידואליים של רפאל. הוא בחן את התהילה של רפאל. הוא בחן את פרסומו של רפאל דרך מאות השנים, שקיעתו והתפתחותו שבאה לאחר מכן, והבחין כיצד ביצירתו חי רפאל דרך הזמן. ואז נחה על הרמן גרים מחשבה יוצאת דופן שאותה ביטא בעבודתו על רפאל (הוא רצה לכתוב ספר, אבל זה נשאר רק קטע). הוא אמר שם, בבטאו תחושה לגמרי אינסטינקטיבית: כאשר אנו מהרהרים בדברים שמתקיימים באבולוציה של המין האנושי, ותופסים תמונה מהעתיד, עולה מחשבה שכל הדברים הללו יחיו שוב! זהו רמז מרשים כיצד מחשבה על "התנסות מחדש" עולה באופן אינסטינקטיבי, כמו כמיהה, בנפשות בני האדם שמביטים באבולוציה באופן מהורהר וברגישות, מאותה סיבה שמבלי מושג שכזה, לכל השאר אין מובן. זה בעל משמעות אינסופית. וכאשר אנו חושבים על דברים אלה, רעיון שהוא יפה ונכון מגיע אלינו על מה שמדע הרוח יוכל לעשות עבור האבולוציה של האנושות, ועל ההעשרה שחיי אנוש בכל צורותיהם יקבלו דרך ידע של החוקים של ראינקרנציה וקארמה. אבל בחיים של האנושות זה צריך להיות מעושר כך, בני האדם יצטרכו ללמוד להביט ברוח באותה דייקנות שבה הם מביטים בפיזי. הם יצטרכו לקבל כיצד הישנות בעולם הפיזי היא חוק גדול של קיום, ושחזרה – כמו בחזרה של הנפש לתוך הגוף – היא גם כן חוק המושל על החזרה של הפירות של חיים שונים ומגוונים. ניסיון שכזה תמיד בא לפני אחרים – על ידי געגועים אנושיים ותקוות, וידע אינסטינקטיבי אשר מתבהר במשך השנים האחרונות. כאשר אנו חושבים על דברים שכאלה זה נראה כאילו שמדע הרוח גדל והתפתח מבלי מודעות מצידם של בני האדם, אבל הם כבר חלמו עליו, חלמו על התקרבותו. יש כמה שהרהרו על חיים רוחיים והצביעו על מה הם חשים בנוגע להישנות הריתמית של התופעות ואפילו בנוגע לשיבת הנפש האנושית.

זה מעניין כאן לדבר על המקרה – אשר אני יכול להכפיל אותו פי מאה – בגלל שהוא דוגמה למה שחי בכל אלה שיש להם הרהורים בתמונה שמוצגת על ידי האבולוציה האנושית ובחיי הרגש שלהם ושהבחינו בהתרחשות מחדש, השיבה הריתמית של המאורעות. אני אצטט דוגמה אחת, המראה כיצד מחשבה זו השתרשה, גרמה למשהו לצוץ לחיים בנפש. כתב זה לא יכול להיות תיאוסוף במובן מודרני, כי מה שאני הולך להתייחס אליו זו הפואמה שנכתבה בשנת 1835.[6] לא היה יכול להיות לכותב שום ידע על האופק של האבולוציה האנושית שיום אחד ייפתח על ידי מדע הרוח. ועדיין משהו עלה בו כמו חלום של העתיד של האנושות – תפיסה אינסטינקטיבית של תופעה מחזורית בקיום האנושי. אני מדבר על המשורר אנסטזיוס גראן, שבשנת 1835 פירסם פואמה (Schutt) שבה הוא מתאר חמישה מקרים חוזרים ונשנים של התרחשות מסוימת, חזרה ריתמית של המסר הרוחי הפועל באנושות. הפואמה מתארת כיצד ביום של איסטר [חג הפסחא], כריסטוס מבקר שוב בהר הזיתים ברוח, כדי להביט שוב במקומות שבהם חי וסבל. הפואמה מדברת על חמש חזרות, ארבע שנחות בעבר, והחמישית בעתיד. הראשונה מתרחשת בתקופה שאחרי ההרס של ירושלים. השניה "כאשר כריסטוס צופה בכיבוש ירושלים על ידי הצלבנים במסעות הצלב". כאשר הוא מביט מטה, כריסטוס רואה את מה שקורה במקומות שהכיר פעם. השיבה השלישית מתרחשת בתקופה שבה האיסלם מפיץ את כוחו על ירושלים. הרביעית בתקופה שבה האנושות מתפצלת לאינספור כתות שרבות על שליחותו של כריסטוס. כל זה מתואר בחיוניות ובציוריות על ידי גראן. ואז נפתחת התמונה של שיבתו של הכריסטוס ביום חג הפסחא בעתיד רחוק מאוד. גם אם התמונה היא דמויית חלום ואוטופית, איננו יכולים שלא להבחין – מלבד בתוכן האקטואלי של הפואמה – במשהו מההתנסות המבורכת של הנפש כאשר הידע הרוחי, במיוחד כפי שהוא מאז המאה ה-13, פותח מבטים חטופים אל העתיד כאשר תרבות רוחנית מפיצה שלום במקום מלחמות ומריבות. גראן רואה את הברכות של השלום בתרבות של הזמנים שעומדים לבוא ומדבר על החזרה העתידית של כריסטוס להר הזיתים ביום של חג הפסחא, ומתאר אותו כפי שהוא מופיע לפני דמיונו. ילדים משחקים על גולגותא. הם חופרים באדמה ומוצאים משהו מוזר עשוי מברזל, ואין הם יודעים כלל מה זה יכול להיות. מתברר לאחר מכן שזו חרב. ובמצב רוח של צהלה שבא עליו, אומר גראן שיבוא זמן כאשר המטרה של כלי שכזה כחרב תישכח והחרב תהיה לאובייקט של השתאות עבור האדם. ואז הוא אומר שהברזל ישמש כמחרשה ומתאר את הרגשות שהחזרה הריתמית של הכריסטוס להר הזיתים מעוררת בו. מה שנשכח ושיתגלה שוב, הוא צלב של אבן! הוא מורם שוב וגראן אומר שמשהו קרה לצלב, הוא מציין איזה חלק של הצלב יישחק מכאן ואילך. בפסוקים הבאים הוא מתאר איזו רגשות עלו בו כאשר הילדים חשפו את הצלב והרימו אותו מעלה כדי שכל העולם יראה – והוא גם מדבר על התפקיד והכוח של הצלב במין האנושי:

"למרות שהם ידעו, או לא, מלא-וטעון

עם ברכה וזקיפות בתוך חזם

זה עומד וקורא ללא הפסק, בעוד הכל מסביב

שמו מונח זוהר על כל שביל.

כי מה שהם ידעו לא עוד היה – צלב!

המריבה שלא ידעו, לא אות של מזל.

הם ראו רק ניצחון, וכתר המנצח.

רק פאר של קשת בענן מילא את נפשם.

בגן יפה הם הניחו את הצלב מאבן –

שריד מעידנים שעברו, מוזר ומקודש,

ורדים שזורים ופרחים מכל גוון וצבע

הניחו את זרועותיהם הרכות על גבעולם.

כך עומד הצלב של גולגולתא, מזהיר ומפואר,

מרהיב – את פירושו קשה למצוא,

הוא יוצר מקום של ציפייה מתחת למעטה ורוד

האדם אינו רואה יותר את הצלב, כי שם פורחים ורדים.

 

——————————————————————————

  1. ההרצאה שניתנה ב-14.12.1911מופיעה בסדרה: נקודות מפנה בהיסטוריה האנושית – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. GA61
  2. יום השישי שלפני חג הפסחא [המתרגם].
  3. ברניני, גן לורנצו – 1680-1598 נאפולי, רומא. אדריכל ופסל איטלקי. מגדולי האמנים של תקופת הבארוק [המתרגם].
  4. וולטיר – 1778-1694, הוגה דעות וסופר צרפתי, בנו של בורגני אמיד. חיבר כאלפיים ספרים וקונטרסים ו-14.000 איגרות לכ-800 אישים. [המתרגם].
  5. ראה ב-על משמעות החיים מאת רודולף שטיינר – יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. וגם הלקט מדברי רודולף שטיינר שיצא בשם: הצייר רפאל – הוצאת חירות. וגם בספר ההיסטוריה של האמנות מאת שטיינר – הוצאת חירות.
  6. הרצאה בשם: אמנות הדקלום וההקראה. הרצאה 9.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *