מאת: יוסי פלג

1.9.2024 אמירים

יוסי פלג נולד באוסטריה בשנת 1947. בגיל שנה וחצי עלה עם הוריו לישראל. חבר מושב אמירים משנת 1972. בעל השכלה טכנולוגית בתחום האלקטרוניקה ועסק בהוראת המקצוע במשך 15 שנה. במשך 35 שנים, עד לפרישה, עסק בהתקנת מערכות בקרת השקייה ואקלים בפרויקטים חקלאיים בארץ ובעולם. התוודע לאנתרופוסופיה כשהגיע לאמירים. מאז הוא לומד אותה ומוצא בה את ביתו הרוחי.

הבהרה

חלק מהתכנים אשר הוצגו במאמר זה מבוססים על מסרים אשר נמסרו על ידי ד”ר רודולף שטיינר, מייסד התנועה האנתרופוסופית.

“וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. (במדבר, י”ב ג’)

אגו זו מילה לטינית Ego שתרגומה לעברית הוא אנוכי.

אצל מרבית האנשים אין הבחנה בין אנוכי לבין אני.

ננסה להבין את ההבדל בין שתי מילים אלה, להיווכח עד כמה הן שונות, ולהפיק תועלת ממשית מהכרת ההבדל ביניהן.

שני ממדי הקיום האנושי

ישנם שני ממדים ראשיים בהם מתקיים האדם: הממד האנכי והממד האופקי.

הממד האנכי מופיע אצל התינוק המתפתח, כשהוא מזהה את ישותו כנפרדת מאימו. הוא כבר לא רק מערכת של אינסטינקטים הישרדותיים. הוא מתחיל לזהות רצונות משלו, שלא תמיד נענים על ידי סביבתו.
בהמשך התפתחותו, הוא מזהה גם את הממד האופקי – החברתי.

הוא מגלה באופן לא מודע שהוא קיים בשני ממדים: הממד האנכי – האנוכי, בו יש לו צרכים הישרדותיים, ובנוסף הממד האופקי – החברתי, המאפשר וגם מגביל בו זמנית.

כשהאדם עומד זקוף, הוא מביע את הממד האנכי שלו, וכשהוא מרים ידיו לצדדים, הוא מוסיף את הממד האופקי – החברתי שלו.

בכל אחד מהממדים הללו אנו מבחינים בין שני טיפוסים בסיסיים שונים. בממד האנכי: הטיפוסים השכלי והרגשי ובממד האופקי הטיפוסים המוחצן והמופנם. בדרך כלל המוחצן הוא אקטיבי והמופנם הוא פסיבי.

קליפות הישות האנושית

• במה אנו שונים זה מזה?
• האם אני אגו?
• האם יש ‘אני’ בלי אגו, או אגו בלי ‘אני’?

כפי שאין אפשרות שתיווצר ביצה ללא קליפה, כך אין אפשרות שייווצר ‘אני’ בלי אגו. האגו הוא הקליפה החיצונית, שמטרתה להגן על ה’אני’. אך האגו אינו הקליפה היחידה העוטפת את ה’אני’. ישנן עוד קליפות שכדאי להכיר, ולהיות מסוגלים להשתמש בהן באופן מודע. רק ‘אני’ מודע יכול לעשות שימוש נאות בקליפותיו. להלן סדר הקליפות של ה’אני’ על פי מידת קרבתן אליו (מהקרובה אל הרחוקה): עצמי, אופי, זהות, אישיות ואגו. זהו מודל תיאורטי, שאפשר לאמץ או לדחות. אחרי שנדון בקליפות השונות נוכל להרחיב על ה’אני’ העטוף בהן.

עצמי – SELF

המאפיינים הבסיסיים ביותר שבהם אני תופס את מי שאני, בלי לדעת מי אני. זהו הדימוי העצמי שלי, שאינו נקבע על ידי גורמים חיצוניים. זאת המסכה הראשונית, שה’אני’ מייצר וחובש, כדי להופיע איתה בעולם, שאותו הוא מזהה מחוץ לעצמו. מסכה זאת אינה באמת אני, אלא רק תמונה שיצרתי על “מי אני”. היא אינה משקפת אמת כלשהי על “מי אני”, אך זהו המיטב שאני יכול לומר על ‘אני’ בלי לדעת מי אני.

אופי – CHARACTER

אופי בנוי מסימנים בסיסיים, המאפיינים את ביטוי תכונותיו הנפשיות של האדם כלפי סביבתו. ישנם ארבעה מרכיבים, או ‘צבעים’, שהפרופורציות ביניהם יוצרות את הגוון, המזג או האופי האנושי. היוונים קראו למרכיבים אלה: אדמה, מים, אוויר ואש.

שני המרכיבים הארציים, שהיוונים כינו אדמה ומים, הם הגוף הפיזי וכוחות החיים שלו, שאותם הוא מקבל מהוריו דרך הזרם התורשתי.

שני המרכיבים הגבוהים יותר, שהיוונים כינו אוויר ואש, הם נפש האדם ורוחו, המגיעים מעולם הרוח.

האופי הוא התמהיל של התכונות הארציות והרוחניות של האדם.

ניתן להעמיק בפרטים נוספים – בהרצאה “ארבעת הטמפרמנטים” מאת ד”ר רודולף שטיינר^[1].

טיפולוגיה בסיסית נוספת, שבאמצעותה ניתן לאפיין את האופי של האדם, מבוססת על שלושה זוגות של תכונות: מוחצן לעומת מופנם, שכלי לעומת רגשי, ופעיל לעומת סביל. מידע נוסף על התכונות המאפיינות כל אחד מטיפוסי האופי האלה, מפורט בנספח א’ למאמר הזה.

קיימות טיפולוגיות מעניינות נוספות, אך הן חורגות ממאמר זה.

זהות – IDENTITY

מכלול הסימנים החיצוניים, הפיזיים בעיקר, שעל פיהם אפשר לזהות אדם: תמונת פנים, גובה, משקל, צבע עור וצבע עיניים, טביעת אצבע, לאום ועוד.

סימנים אלה נשארים צמודים לאדם בזיכרוננו גם לאחר מותו.

אישיות – PERSONALITY

מה זאת אישיות ובמה היא שונה מהאופי ומהזהות?

במילונים נתקשה למצוא הבדל בין מושגים אלה, אך אם נתבונן יותר לעומק, נבחין שהאופי והזהות טבועים עמוק יותר באדם מאשר האישיות. אפשר לגלות תכונות אופי כבר מגיל צעיר מאוד. גם הזהות מתעצבת די מהר. אישיות היא כמו לבוש זמני, שאנו לובשים כדי להתאים את עצמנו לחברה בה אנו נמצאים. אנו נלבש חליפת ערב מהודרת ונתנהג בנימוס בקבלת פנים רשמית שהוזמַנו אליה. כשנלך לראות משחק כדורגל נתלבש ונתנהג באופן שונה.

לאדם יש ‘מלתחה’ של אישיויות, והוא בוחר מהן בהתאם לגילו ולנסיבות חייו. האישיות היא מסכה של ה’אני’, והחיים שלנו הם נשף מסיכות, חלקן מוצלחות יותר וחלקן – פחות.

את המסכות קל להחליף בהתאם לדרישות המצב. גם הבגדים הם סוג מסכות. גם הבעות הפנים הן מסכות. הכול מותאם להתנהגות שהאדם צריך להפגין, בהתאם למצב בו הוא נמצא. גם צורת ההתנהגות של האדם היא סוג של מסכה. אדם יכול להפגין התנהגות של שמחה, עצב, רצינות, בדיחות הדעת, תוקפנות, חמלה ועוד. אדם בעל מודעות עצמית הוא האדון של מלתחת המסכות, והוא בוחר במסכה המתאימה בהתאם לנסיבות. אצל אדם חסר מודעות עצמית המסכה ‘בוחרת’ בו.

המסכה מאפשרת לאדם “להעמיד פנים”, וכשהמסכה אינה מולבשת כראוי, אנו שואלים: “למה נפלו פניך?”

העצמי הוא תפיסת האני את עצמו.

לעומת זאת, האופי, הזהות והאישיות הם השגרירים, שבאמצעותם מופיע ה’אני’ בעולם.

אגו – EGO

האגו הוא קליפת ההגנה החיצונית של הישות האנושית, העוטפת את כל הקליפות הפנימיות שפורטו לעיל. הקליפה אינה עבה במיוחד. לכן האדם שומר עליה מכל משמר. כל איום על קליפה זאת מתפרש כסכנה ל’אני’, ולכן נתקל בתגובות הגנתיות ו/או תוקפניות, יותר או פחות, בהתאם לנסיבות ולאופי של האדם.

מילה יותר ‘מכובדת’ במקום אגו היא כבוד. אנשים אינם אוהבים שפוגעים בכבודם, אותו הם בנו בעמל רב.

ידידו הנאמן של האגו הוא השכל – Mind. הוא היועץ שלו לעניינים אסטרטגיים. איכות הייעוץ של השכל תלויה באיכות שאר הקליפות שהאדם עטוף בהן. מרבית, ואולי כל העימותים בעולם הם מאבקי אגו.

ביטויים חיצוניים של האגו

אצל כל אדם האגו מתבטא באופן שונה על בסיס היחסים בין המוחצן למופנם ובין השכלי לרגשי בהתאם לאופי שלו. פרטים נוספים על מאפייני האגו אפשר למצוא בנספח ב’ שבסוף המאמר.

התנהגויות המנוהלות על ידי האגו

האגו נוקט במגוון רחב מאוד של התנהגויות, שמטרתן לחזק אותו, וביניהן:

1. הרצון להיות צודק
2. פיתוח גאווה, חשיבות עצמית ושאיפה לכבוד
3. שחצנות
4. אהבת מחמאות – הן כמו סוכריות לנפש, טעימות אך מזיקות
5. התבלטות חברתית ושאיפה להתפרסם
6. התקשטות בסמלים ומדליות
7. ציונים, תעודות ותארים, גם כאלה שהם ריקים מתוכן כמו תואר דוקטור לשם כבוד
8. קנאה
9. עימותים וסכסוכים
10. נעלב בקלות מכל שטות
11. רגש נקמנות
12. תחרויות מכל הסוגים. תחרות היא למעשה עימות לגיטימי ומוסכם, שמטרתו להוכיח למי יש אגו גדול יותר
13. אהדה למועדונים שונים – חיזוק האגו שלי על ידי ‘אגואים’ דומים
14. רצון לשלוט ולהנהיג
15. חיי ראווה, קניות מיותרות ובעיקר רכישת מותגים יוקרתיים
16. פולחן אישיות
17. רכילות
18. אהבת הימורים
19. אהבת חידונים ואתגרים מחשבתיים

מה מחליש את האגו?

1. חיים של פשטות וצניעות. הסתפקות במועט.
2. לקיחת אחריות
3. מתן מרחב לזולת
4. פיתוח רגש של חמלה
5. כניעה, ויתור
6. מופנמות
7. אופטימיות
8. ענווה
9. התבודדות

שאלות: מה עושים עם האגו?

כמה אגו אני צריך?

האם אפשר לוותר על האגו ולחיות בלעדיו?

מה הקשר בין אינטליגנציה רגשית לבין האגו?

אתייחס לשאלות אלה בסיכום.

אני – או באנגלית I

מי אני?

אחת מהתשובות הכנות והאינטליגנטיות, שאני מקבל לשאלה זו, היא: “לא יודע”.

מאחר ומרביתנו לא יודעים מי אנחנו, אנו מחפשים תשובה בקליפות האופפות אותנו. קליפות העצמי והאופי הן הקרובות ביותר אל ה’אני’, והמאפיינים שלהן ברורים לנו, אם איננו חיים בהכחשה עצמית. לכן, תשובות שנביא מקליפות אלה תהיינה האותנטיות ביותר. קליפות הזהות והאישיות תספקנה הבחנות שטחיות יותר. אך הגרועה מכולן היא קליפת האגו. לשאול את האגו “מי אני” דומה להפניית שאלה לשומר בשער הבסיס הצבאי, מה הוא יודע על מפקד הבסיס. הסיכוי שנקבל ממנו מידע משמעותי קלוש ביותר…

אי הידיעה “מי אני” מובילה את האדם להזדהות עם הקליפות שלו. הזדהות כזאת שוללת ממנו את חירותו, ומביאה אותו להתנהלות רדודה, ואף מסוכנת, בחייו. אך ההזדהות של האדם עם קליפותיו אינה מסתיימת בהן. הוא מזדהה עם דברים רבים גם במציאות האופפת אותו. הזדהויות רבות יש לו לאדם עם כל הסובב אותו. הוא מזדהה עם רעיונות, מפלגות, אנשים שונים, קבוצות ספורט, משפחתו, העם שלו, האמונות שלו, הדעות שלו ועוד. האם אפשר לחיות בלי להזדהות? לא קל! אך כל הזדהות כזאת מרחיקה אותי מן היכולת לדעת “מי אני”.

ה’אני’ הוא גרעין הישות האנושית, המקור, החלק האלוהי הנצחי, החשוב והנסתר ביותר של ישותנו. לא ניתן להגיע להכרה מי אני מתוך קריאה או פעילות מחשבתית אחרת. רק התנסות מדיטטיבית עמוקה ב’אני’ יכולה לקרב אותנו בצניעות אל “קודש הקודשים” שלנו, אשר לתוכו לעולם לא נוכל להיכנס.

ה’אני’ הוא זה המסתתר מאחורי קליפות העצמי, האופי, הזהות, האישיות והאגו. ה’אני’ אינו פגיע ואינו פוגע. הוא רוח טהורה ללא רבב. כפי שהעין לא מסוגלת לראות את עצמה, כך גם ה’אני’ אינו ‘רואה’ את עצמו, אלא רק את הקליפות המקיפות אותו.

למי שמנסה לתת תשובה לשאלה קשה זו – אפשר רק לרמז שאם התשובה שלו מכילה את המילה “שלי”, הרי בוודאי אין זו התשובה הנכונה.

האבולוציה של ה’אני’

כוחות רוחיים מלווים את האנושות מאז ומתמיד. מורים גדולים קמו לאנושות בכל התרבויות ובכל הזמנים, והדריכו אותה מתוך מחויבות לקדם את ההתפתחות התקינה של התודעה האנושית. בתקופות קדומות, ה’אני’, כפי שאנו מכירים אותו היום, עדיין לא שכן בתוך בני האדם. הוא ‘חדר’ לתוכם בתהליך איטי שנמשך אלפי שנים. היום זה נשמע לנו מוזר, כי אנו חווים את ה’אני’ כדבר מובן מאליו. כי בלי ‘אני’, מי אני בכלל?

הוותיקים שבינינו יזכרו בוודאי את הסיפור “שני קוני-למל”, המציג באופן משעשע את השאלה הקיומית הזאת.

מכל ממלכות הטבע, האדם הוא היצור היחיד, שה’אני’ מתגשם בתוכו. לבעלי חיים אין ‘אני’ אינדיבידואלי אלא נפש קבוצתית, ה’מרחפת’ מעליהם ושולטת בהם דרך האינסטינקטים שלהם. לצמחים אין אפילו נפש קבוצתית. הם מחוברים ליקום בדרכים אחרות. והדומם מוטל בעולם הפיזי “כאבן שאין לה הופכין”.

כפי שציינתי, האדם לא קיבל את ה’אני’ שלו במלוא בשלותו בבת אחת. רק החל מתקופת התרבות המצרית התחיל ה’אני’ לחדור באיטיות לתוך ישויות אנוש. חדירה זאת הלכה והתעצמה בתקופה היוונית-רומית, ונדמה שהיא הגיעה לשיאה בתקופתנו. אלא שה’אני’ הגיע ארוז בקליפות הגנה רבות, ובשלב מסוים התפתחותו הואטה, אך הקליפות המשיכו להתעבות ולהתקשות. ה’אני’ הוסתר וה’אגו’ צמח פרא! לא זאת הייתה התוכנית המקורית.

האנושות קיבלה הנחיות כיצד לבלום את האגו, ולאפשר ל’אני’ להתפתח במלוא הדרו. אך דווקא בתקופה היוונית חלה הרעה במצב. כוחות שטניים השתלטו על תודעתו של האדם, והפנו את מבטו עמוק אל תוך עולם החומר. ה’אני’ האלוהי ננטש, וכוחות האגו התגברו באמצעות התשוקה לחומריות, והפיכתה לעניין המרכזי בחיי האדם המודרני. ההכרה האינטואיטיבית בעולם הרוח הלכה והתעמעמה ככל שהאנושות התמכרה יותר ויותר לחומריות. כשהאדם מתכחש לעולם הרוח הוא מתכחש למוצאו הוא! המדע מוביל את ההתכחשות לרוח בקביעתו שהכול חומר. מבחינתו, רגש זה זרמים חשמליים, מחשבה זה סינפסות במוח, תודעה זה… תשאלו את המדען הפיזיקאי, הוא כבר ימצא חלקיק שמסתובב באיזה מקום.

כך קיבלנו את תאוריית האבולוציה של דרווין כ’אמת‘ ללא עוררין. כך קיבלנו את תאוריית “המפץ הגדול” כ‘אמת’ מדעית מוכחת (כמעט). כך השתעבדנו לאמירה האומללה “Time is money”, המנהלת אותנו ללא חמלה. ה’אני’ השתעבד לאגו עד כדי אובדן היכולת העצמית לזהות “מי אני?”. כשאתה שואל מישהו: “מי אתה?” הוא לא יודע מה לענות. וכשהוא מנסה לענות, הוא מדבר מתוך הקליפות שלו, שאותן הוא עדיין יודע לזהות. כל אתאיסט מצהיר בגאווה אגואיסטית שכלתנית: “אין אלוהים!”, והוא בטוח שהוא הגיע לשיא ההבנה השכלית שלו. וכשאני אומר לו: “עזוב את אלוהים. תגיד לי קודם מי אתה”, הוא פולט משהו כמו: “נו די, בחייך…” שמשמעו: “עזוב אותי”.

אז איך מתמודדים עם המצב שנקלענו אליו?

ההזדמנות הראשונה שהוחמצה

נתחיל מתיאור המצב בתקופה המצרית. משפחתו של יעקב אבינו ירדה למצרים והשתקעה בארץ גושן. בני ישראל חיו במצרים כ-400 שנים. זאת הייתה תקופה של עבדות, לא רק פיזית אלא בעיקר מנטלית. ה’אני’ בתקופה זאת היה מצומצם למדי. היציאה ממצרים מסמלת את תחילת צמיחתו של ה’אני’. הוא יוצא מעבדות אך עדיין לא לחירות. ה’אני’ מתחיל להתפתח ויחד איתו גם האגו. שניהם מתפתחים יחדיו.

מתן תורה הוא האירוע בו מקבל עם ישראל את עשרת הדיברות – ההוראות, כיצד לפתח את ה’אני’, ובו בזמן לרסן את האגו. הבה נעיין בהוראות אלה וננסה להבין את משמעותן כאמצעי לפיתוח ה’אני’ וריסון האגו.

צירפתי את עשרת הדיברות בנספח ג’ למאמר זה.

עשרת הדיברות מתחלקים לשני חלקים: חמשת הדיברות הראשונים מתייחסים להתנהגות הרוחית של האדם, וחמשת האחרונים מתייחסים להתנהגות החברתית הארצית של האדם. היהדות מכירה בחלוקה זאת, ומצהירה שחמשת הראשונים הם חוקים שבין האדם לאלוהים וחמשת האחרונים הם חוקים שבין אדם לחברו.

הראשונים נועדו לתמוך בהתפתחות תקינה של ה’אני’. האחרונים נועדו לרסן את האגו.

למעשה, אילו היו בני ישראל מתייחסים לדיברות ברצינות, יכולנו להיות “עם סגולה” ו”אור לגויים”, כי לכך נבחרנו. אלא שבפועל, בגלל אי קיום נאות של חמשת הדיברות הראשונים, ה’אני’ לא יכול היה לשגשג ולהגיע למלוא פריחתו. בנוסף לכך, אי קיום נאות של חמשת הדיברות האחרונים גרם לאגו להתפרץ במלוא עוצמתו. כך קיבלנו במקום עם סגולה, עם אשר גלה לאחר חורבן בית ראשון, וגלה שנית לאחר חורבן הבית השני. הגלות הייתה אמורה לרסן את האגו שצמח פרא, ולאפשר ל’אני’ להתחזק במידת מה. אלא שגם בגלות עם ישראל, קשה העורף, ידע להמשיך ולפתח את קליפות ה’אני’, ולשמור על האגו במצב איתן.

מתן עשרת הדיברות היה ההזדמנות הראשונה שניתנה לעם הנבחר לשדרג את תודעתו מעל לזו של שאר העמים באותה התקופה, אך התוצאות לא היו טובות.

משה הוציא את עם ישראל מעבדות, וצייד אותם בחוקים שיאפשרו את התפתחותם הנאותה. זה היה תפקידו. אך החירות הייתה עדיין רחוקה מאוד מן התודעה של עם ישראל. מנהיגי העם לא הבינו את גודל האחריות שלהם בהובלתו לקראת פיתוח ‘אני’, המחובר אל עולם הרוח ושואף לחירות. הכוהנים, הסופרים והפרושים יצרו ‘דת’ משלהם, אשר העדיפה פולחנים חיצוניים, וסילפה את החוקים האלוהיים המקוריים. הדינים וההלכות הרבים שיצרו סייעו להם לשלוט בעם ישראל. המנהיגות המסואבת והמושחתת שצמחה, לכאורה בשם אלוהים, מנעה מן העם את ההתפתחות התקינה, אשר לה הוא נועד. נביאים נשלחו להתריע, אך זה לא עזר. גם חורבן הבית הראשון וגלות בבל לא הניבו תוצאות. אך אלוהים לא ויתר ועשה ניסיון נוסף לתקן את המצב, ביודעו שהעם “קשה העורף” שבחר הולך ומתדרדר.

ההזדמנות השנייה שהוחמצה

בתקופת בית המקדש השני נולד בבית לחם תינוק נחמד לאבא יוסף ואימא מרים. הם קראו לילד ישוע. מייד לאחר לידתו קיבלו הוריו מסרים, שהילד שלהם ימלא תפקיד מכריע בעם היהודי. הם לא נשארו לגור בבית לחם אלא עברו להתגורר בנצרת. בגיל 12 הוא עבר טרנספורמציה אדירה, שאפשרה לו לפתח כוחות נפש ורוח מיוחדים. הדבר קרה כאשר ישוע והוריו ביקרו בבית המקדש.

הנער ישוע התגלה כבעל נפש רגישה במיוחד ותודעה מפותחת מאוד. הוא ראה וחווה את מה שהחכמים והמלומדים לא ראו. בתקופה מסוימת בחייו הוא שהה עם האיסיים ולמד מהם רבות, אך לא התחבר אל אורח חייהם. הוא הבין שהבדלנות הסגפנית שלהם אינה פתרון מתאים לאנושות. הוא גם נפגש עם עמים פגאניים, וחווה בצער רב את פולחניהם שהתרוקנו מכל תוכן רוחני אמיתי.

בגיל 30 עבר ישוע טרנספורמציה נוספת, שהכשירה אותו לקבל לתוכו רוח אלוהית, אשר ירדה מעולמות הרוח והתחברה לגוף אנושי בפעם הראשונה בהיסטוריה של האנושות. האירוע התרחש כאשר ישוע עבר טקס הטבלה בירדן. מן היום הזה, ובמשך שלוש שנים, הוא הסתובב בעיקר בגליל, אסף סביבו 12 תלמידים, והתחיל ללמד בבתי כנסת תכנים חדשים, שהאנשים סביבו לא הכירו. באמצעות עוצמותיו הרוחניות הכבירות, ורגשות החמלה שנבעו מתוכו, הוא עסק בריפוי חולים וגירוש שדים שדבקו באנשים. שמו התפרסם בכל מחוזות הגליל, אך הוא נמנע ככל האפשר מלהגיע לירושלים. הפרושים, הכוהנים והסופרים שמעו על מעשיו ועל תורתו, וראו בו גורם מסוכן ומפריע לשלטונם.

ישוע בא לתקן את העיוותים, אשר כפו הכוהנים, הפרושים והסופרים על העם. דבריו היו צלולים, ברורים ונחרצים.

הדרשה על ההר מתווה את הדרך בה ממליץ ישוע ללכת, כדי להתחבר מחדש אל עולם הרוח ולזכות במלכות שמיים. היא מופיעה בבשורה על פי מתי, פרקים ה’, ו’, ז’. זאת הדרך אשר בה יכול כל אדם להכיר ולהעצים את ה’אני’, ולצמצם את השפעות האגו.

מי מדבר?

בדרשה על ההר, ולאורך כל הבשורות, בכל פעם שישוע משמיע דברים שאותם הוא רוצה להדגיש, הוא פותח במילים: “אָמֵן אֹמֵר אֲנִי לָכֶם”. למילים אלה יש משמעות מיוחדת, שאי אפשר להתעלם ממנה. ד”ר רודולף שטיינר מסביר, שבמילים אלה מצביע ישוע על המקור ממנו נאמרים הדברים – ה’אני’ האלוהי, אותו בא ישוע לחזק. התפתחותו של ‘אני’ זה תאפשר לאדם להתמודד עם משוכות האגו ולגבור עליהן. בעתיד יצליחו בני האדם לעבוד, עם ה’אני’ המפותח שלהם, על הרבדים הנמוכים יותר המרכיבים את הישות האנושית. עבודה זאת תיצור בתודעת בני האדם ערכים מוסריים נעלים יותר, אחריות רבה יותר על מעשיהם ויושרה שתאפשר להם ליהנות מחיים איכותיים ומשמעותיים יותר.

ישוע הדגים בחייו התנהגות נטולת אגו ובעלת ‘אני’ ברמה נשגבה, שאנשים לא יכלו לקלוט אותה. דבריו לא הובנו אז, ואף כעת, אלפיים שנים מאוחר יותר, תורתו היא אתגר לאנושות. הוא יצא נגד ההלכות הרבות, אשר עמסו חז”ל על העם, והוכיח אותם על דקדוקי העניות חסרי המשמעות, אשר מנעו את התפתחות העם בכיוון של חסד ואמת.

בבשורה על פי מתי, פרק כ”ג, פסוקים 4 עד 13, יש לנו דוגמה נפלאה לדברי התוכחה של ישוע. הוא מדבר על מנהיגי עם ישראל:

4“כִּי אֹסְרִים מַשְׂאֹת כְּבֵדִים וְעֹמְסִים עַל שְׁכֶם הָאֲנָשִׁים וְהֵם אֵינָם רוֹצִים לְהֲנִיעָם אַף בְּאֶצְבָּעָם׃ 5  וְעֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם לְהֵרָאוֹת בָּהֶם לִבְנֵי אָדָם כִּי מַרְחִיבִים אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּמַאֲרִיכִים אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם׃ 6  וְאֹהֲבִים לְהָסֵב רִאשֹׁנִים בַּסְּעוּדוֹת וְלָשֶׁבֶת רִאשֹׁנִים בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת׃ 7  וְשֶׁיִּשְׁאֲלוּ בִשְׁלוֹמָם בַּשְׁוָקִים וְשֶׁיִּקְרְאוּ לָהֶם בְּנֵי הָאָדָם רַבִּי רַבִּי׃ 8  וְאַתֶּם אַל יִקָּרֵא לָכֶם רַבִּי, כִּי אֶחָד הוּא מוֹרֵיכֶם הַמָּשִׁיחַ וְאַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם׃ 9  וְאַל תִּקְרְאוּ אָב לְאִישׁ מִכֶּם בָּאָרֶץ, כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם אֲשֶׁר בַּשָׁמָיִם׃ 10  גַּם אַל יִקָּרֵא לָכֶם מוֹרֶה, כִּי מוֹרֶה אֶחָד לָכֶם הַמָּשִׁיחַ׃ 11  וְהַגָּדוֹל בָּכֶם יְהִי לָכֶם לִמְשָׁרֵת׃ 12  כָּל הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יִשָׁפֵל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם׃ 13  אֲבָל אוֹי לָכֶם הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים הַחֲנֵפִים כִּי סֹגְרִים אַתֶּם מִפְּנֵי הָאָדָם אֵת מַלְכוּת הַשָׁמָיִם. הֵן אַתֶּם לֹא תָּבֹאוּ בָהּ וְאֵת הַבָּאִים לֹא תַנִּיחוּ לָבוֹא:”.

התיאור המפורט של מעשי הסופרים והפרושים (וגם הכוהנים) מצביע באופן מובהק על הגאווה האגואיסטית שדבקה בהם.

הסיפורים בארבע הבשורות בברית החדשה מתארים את מאמציו של ישוע להחזיר את עם ישראל אל הדרך שהותוותה לו בעשרת הדיברות, אך מנהיגי העם, אשר לא פיתחו את ה’אני’ שלהם אלא דווקא את האגו, הסיטו את כל העם היהודי מן הדרך המקורית, ומנעו ממנו התפתחות תקינה של ה’אני’. ישוע הוכרז על ידי מנהיגי העם כמסוכן, והם עשו כל מאמץ כדי לסלקו מדרכם. בסופו של דבר הוא נצלב על ידי הנציב הרומאי פונטיוס פילטוס, ששלט אז באזור ירושלים, אשר נאלץ להיענות לדרישתם הנחרצת של הכוהנים, הפרושים, הסופרים והעם המוסת, למרות שהוא עצמו לא מצא כל דופי בישוע, ולא מצא כל סיבה מדוע להוציאו להורג.

השליחות של ישוע אל עם ישראל לא הצליחה. את התוצאות אנו מרגישים עד עצם היום הזה.

לפני צליבתו פונה ישוע אל תלמידיו, ומבקש מהם להפיץ את תורתו לכל עם שיהיה מוכן לקבלה. ואכן כך הם עשו. ישוע לא התכוון להקים דת חדשה, אך אנשים אוהבים למסד תכנים רוחניים. כך הוקמה הכנסייה הנוצרית הקתולית. האם היא הביאה ישועה לעולם? אני משאיר לקורא להרהר בנושא.

האם תהיה הזדמנות נוספת?

האנושות נראית כפי שהיא נראית, כי האגו גבר על ה’אני’, לפחות לעת עתה…

כאשר ה’אני’ כבר שוכן בתוך כל אדם, משימתו היא לפתח את תכונותיו הנשגבות, ובו בזמן לרסן את האגו הנתמך על ידי כוחות שטניים, שאין להם כל עניין בהתפתחות התודעה האנושית. לא יהיה יותר משיח שיבוא מבחוץ ויושיע. על כל אחד להיות המושיע של עצמו. ה’סופר-מן’ שעליו מפנטזים היהודים לא יגיע. האחריות להתפתחות מוטלת על כתפיו של כל אדם. ההוראות קיימות והן לא מסובכות, צריך רק לקרוא, ללמוד ולבצע. במקום “לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ” הונח לפתחנו אוצר, שבאמצעותו “וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ” (בראשית, פרק ד’, פסוק ז’).

סיכום: אז מה עושים עם האגו?

כמה אגו אני צריך? – מעט ככל האפשר.

האם אפשר לוותר על האגו ולחיות בלעדיו? – כנראה שלא. הוא עוטף אותנו כמעטפת הגנה. אך עלינו לזכור שתפקידו אמור להיות מעטפת בלבד, ולא לאפשר למעטפת להשתלט ולתפוס את מקומו של ה’אני’.

מה הקשר בין אינטליגנציה רגשית לבין האגו? – מי שפיתח את האינטליגנציה הרגשית שלו יוכל לזהות את האגו שלו יותר בקלות, לצמצם את השפעותיו המזיקות, ולהשתמש בו באופן מושכל ומועיל יותר.

המשימה של ריסון האגו ושמירה על צניעות היא משימה לא קלה. לא פלא שהמקרא בחר במחמאה הבאה לתאר את משה, שלא נתן לאגו להשתלט עליו:

“וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה”. (במדבר, י”ב ג’)

רשימת נספחים למאמר

נספח א’ – תכונות האופי

נספח ב’ – מאפייני האגו

נספח ג’ – עשרת הדיברות

נספח א’ – תכונות האופי

להלן תכונות מפורטות של כל אחד מטיפוסי האופי:

מוחצן

• אוהב להיות בחברת אנשים אחרים
• משועמם כשהוא לבד
• נמשך לאירועים חיצוניים
• מושפע מביקורת חיצונית
• רודף כבוד
• אוהב ליזום
• אוהב טקסים, מדליות וסמלי סטטוס
• אוהב תחרויות
• תלותי

מופנם

• אוהב להיות לבד
• שומר על פרטיותו
• מאופק
• יודע להעסיק את עצמו ללא גירויים חיצוניים
• אוהב שקט ובורח ממקומות רועשים
• מכיר בערך עצמו ולא זקוק לאישורים מבחוץ
• בורח מכבוד, טקסים ואירועים
• עצמאי

שכלי

• השכל מקדים את הרגש
• מחושב ושקול
• רציונלי
• מתוכנן ולא ספונטני
• לא אוהב הפתעות

רגשי

• הרגש מקדים את השכל
• קל להשפעה חיצונית
• מתמסר לחוויות מזדמנות
• חסר שקט פנימי
• אימפולסיבי – מתפרץ בקלות
• לא מאפשר לאחר לסיים משפט
• נעלב בקלות
• אוהב הפתעות והרפתקאות
• טרוד במחשבותיו
• מתקשה להסיק מסקנות הגיוניות

פעיל וסביל

כשמם, כן הם. אין צורך לפרט.

נספח ב’ – מאפייני האגו

כל אחת מהאפשריות הבאות יכולה להשתלב עם “פעיל” או “סביל” והביטוי של התכונות ברשימה יהיה בהתאם.

אגו שכלי מוחצן

1. שאיפה עזה להיות צודק ומוערך
2. פיתוח גאווה וחשיבות עצמית
3. רצון לשלוט
4. התקשטות בסמלים ומדליות
5. אהבת סמלי סטטוס כמו מוצרי יוקרה, מכוניות פאר, יאכטות, מטוס פרטי וכו’
6. אהבת תארים
7. אהבת חידונים פומביים ותחרויות שכלתניות
8. אהבת ספורט תחרותי
9. שאיפה להתפרסם
10. רצון לנצח תמיד – חוסר נכונות להודות בהפסד

אגו שכלי מופנם

1. בדלנות
2. שאיפה להיות צודק באמצעות השמעת דברי תוכחה
3. הבלגה על עלבונות
4. טיפוח הערכה עצמית שאינה נשענת על הזולת
5. שאיפה להיות מיוחד
6. שקיעה בלמדנות מופרזת
7. התמודדות עם אתגרים שכליים כמו פתרון חידונים ותשבצים

אגו רגשי מוחצן

1. השתתפות באירועים חברתיים רבים
2. רצון להתבלט
3. צורך במחמאות וחיזוקים מהסביבה
4. יוצר דרמות מנסיבות החיים
5. נעלב בקלות ומגיב בתוקפנות
6. צפייה בסרטים דרמטיים
7. השתתפות בפעילויות ספורט אקסטרים – האח הגדול, הישרדות, נינג’ה, באנג’י, טיפוס על הרים

אגו רגשי מופנם

1. התבודדות סגפנית
2. הלקאה עצמית
3. נסיגה מעימותים
4. נטייה לאובדנות

נספח ג’ – עשרת הדיברות

הדיברות שנועדות לפתח את ה’אני’

1. אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.
2. לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי, לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם, כִּי אָנֹכִי ה’ אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא, פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשׂנְאָי, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי.
3. לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’ אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.
4. זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ, וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה’ אֱלֹהֶיךָ. לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה ה’ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ, אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם, וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי, עַל כֵּן בֵּרַךְ ה’ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.
5. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה’ אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

הדיברות שנועדות לרסן את האגו

1. לֹא תִרְצַח.
2. לֹא תִנְאָף.
3. לֹא תִגְנֹב.
4. לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.
5. לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ. לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

1. ארבעת הטמפרמנטים / רודולף שטיינר / יצא לאור בעברית בהוצאת תלתן. וכן בספר: הטמפרמנטים והאמנויות / מגדה ליסאו / יצא לאור בעברית בהוצאת חירות. ↑