רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל- 8 במאי 1917

תרגמה מאנגלית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל, יוסי פלג

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס’ 2

ברלין, 3.4.1917

המיסטריה של גולגותא תהווה את נושא החקירה שלנו היום. את הקרקע לחקירה זו כבר הכנו בהרצאות האחרונות.

ננסה לזכור את הנקודות העיקריות שנתבונן בהן בהרצאות אלו. בהרצאה האחרונה הדגשתי שכדי להגיע להבנה אמיתית של העולם, עלינו ללמוד שהן הקוסמוס והן האדם מכילים שלושה עקרונות: גוף, נפש ורוח. חשוב ביותר שנהיה מודעים לעובדה זו בימינו, במיוחד בתחום האנתרופוסופיה. הייתי רוצה להזכיר לכם שהרעיון של הטריכוטומיה, עיקרון שלושת החלקים, הוא החוט המוביל העיקרי בספרי “גוף נפש רוח“.^[1] אתם בוודאי כולכם קראתם אותו, ויודעים שלב ליבו של הספר כולו מושתת על חלוקה זו לשלושה היבטים. אני מצטט את המילים המביאות את תמצית רעיון זה: “הרוח נצחית. הגוף כפוף לחיים ולמוות, בהתאם לחוקי העולם הפיזי. חיי הנפש, שכפופים לגורל, מתווכים בין שתיים אלה (גוף ורוח) במהלך התגשמות אחת על האדמה.”

בעת עריכת הספר, הרגשתי שעלי להגדיר באופן ברור ביותר את הרעיון הזה של השילוש. כי דגש מיוחד ואף מכריע על רעיון החלוקה לשלושה עקרונות יאפשר לנו להבין את העולם ובו זמנית להבין את האירוע המרכזי באבולוציה של האדמה שלנו – המיסטריה של גולגותא.

בהרצאתי האחרונה דיברתי על ההתנגדות העזה שאנו פוגשים כיום כשאנו שואפים להכיר הן את הקוסמוס והן את האדם לאור עיקרון השילוש של גוף, נפש ורוח, לא כתיאוריה משנית, אלא כנושא המרכזי של הלימוד שלנו. תיארתי איך הרעיון של הרוח אבד במהלך האבולוציה הרוחנית של המערב. ציינתי שהוועידה האקומנית השמינית בקונסטנטינופול שללה את רעיון הרוח, ושהחלטה זו לא רק שהשפיעה על התפתחות הרעיונות והרגשות הדתיים, אלא גם השאירה חותם עמוק על החשיבה של הזמנים המודרניים. כתוצאה, ישנם מעט מאוד הוגים מודרניים שמסוגלים להבחין באופן ברור בין הנפש לרוח. אפילו בקרב אלה שמאמינים על עצמם שהם אובייקטיביים ואינם מושפעים משום דיעות קדומות, אפשר לפגוש בכל מקום את הטענה הדוגמטית הנובעת מדעות קדומות, שמקורה בוועידה האקומנית השמינית, שהאדם מורכב מגוף ונפש בלבד. מי שמכיר את חיי הרוח המערביים, לא רק כפי שהם משתקפים בתחומים השטחיים יותר של הפילוסופיה, אלא כפי שהם מושרשים בחשיבה וברגש של כל בני האדם, אפילו של אלה שאין להם כל עניין ברעיונות פילוסופיים, רואה בכל מקום את התוצאות של שלילת הרעיון של הרוח. וכאשר לאחרונה התפתחה נטייה לאמץ היבטים מסוימים מתורות החוכמה של המזרח כתיקון לתורות המערב, מה שנלקח מהמזרח הוצג באור כזה שכמעט ואי אפשר להבין ממנו שהקוסמוס והאדם מבוססים על שלושת העקרונות – גוף, נפש ורוח. כי בחלוקה של האדם לגוף פיזי, גוף אתרי וגוף אסטרלי, שהיא התוצאה של התבוננות אסטרלית בלבד, למרכיבים “שתולה שרירה” (SthulaSharira), “לינגה שרירה” (LingaSharira) או “פרנה” (Prâna) כפי שזה נקרא אז, “קמה” (Kâma), “קמה-מנס” (Kâma-Manas), ובכל שאר החלוקות השונות שהובאו מהמזרח, ניתן למצוא רק שורה של שבעה עקרונות, ללא כל אינדיקציה לאותו חלק חשוב מכולם, או במילים אחרות, אין כל אינדיקציה לכך שהשקפת העולם שלנו צריכה להיות חדורה בעיקרון הטריכוטומיה או השילוש.

אין ספק שרעיון זה של טבעו המשולש של האדם דוכא. נכון שהרוח נמצאת לעיתים קרובות במוקד של דיונים גם היום, אך הדיונים הללו לרוב אינם אלא מילים ריקות. אנשים אינם מסוגלים היום להבחין בין מילים למציאויות. לכן הם מתייחסים ברצינות לתיאורים שאינם אלא ערבוביה של מילים, כמו למשל הפילוסופיה של אויקן (Eucken).^[2]

לא ניתן להבין את מהותה של המיסטריה של גולגותא אם אנו מחליטים לדחות את החלוקה של האדם לגוף, נפש ורוח. כפי שציינתי בהרצאתי האחרונה, על ביטול הרוח הוחלט בוועידה האקומנית השמינית, אך ההכנות לכך התרחשו כבר זמן רב לפני כן. העובדה שהוויתור על הרוח הפך למציאות, קשורה בשלב הכרחי של האבולוציה הרוחנית של המערב. יהיה לנו אולי יותר קל לגשת למיסטריה של גולגותא מנקודת המבט של חלוקת האדם לשלושה עקרונות אם ניזכר באופן בו ראה את הנפש אריסטו, הנציג הראשי של החשיבה היוונית. הפילוסופיה של אריסטו שלטה גם בימי הביניים, ולמרות שאנשים אינם מוכנים להודות בכך, החשיבה המודרנית עדיין ניזונה מהמושגים של ימי הביניים. יתרה מזו, הפילוסופיה של אריסטו, כמה מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא, הקדימה את האבולוציה המאוחרת יותר של החשיבה, והמוחות המובילים של ימי הביניים ניסו להבין את המיסטריה של גולגותא באמצעות רעיונותיו. לדברים אלה יש חשיבות עליונה, ועלינו לעשות מאמץ אמיתי לחקור אותם בצורה אובייקטיבית.

מה הייתה תפיסתו של אריסטו לגבי נפש האדם? אתאר כאן בכמה מילים את ההשקפה היוונית כפי שהציג אותה אדם מואר כמו אריסטו. התפיסה של אריסטו – האדם האירופאי המפורסם ביותר של המאה הרביעית לפני הספירה – הייתה בקיצור כדלקמן:

כשאדם נכנס לאבולוציה של העולם דרך הלידה שלו, כלומר כאשר אדם מתגשם, הוא חייב את קיומו הפיזי לאביו ולאימו. אך הוא חייב להוריו רק את מה שהוא ירש מבחינה פיזית, רק את קיומו הגופני. האדם השלם, על פי אריסטו, לעולם לא היה יכול לבוא לעולם רק דרך האיחוד של האב והאם, כי האדם השלם הזה ניחן גם בנפש. חלק אחד של הנפש – כי יש לזכור שאריסטו מבדיל בין שני חלקים בנפש – קשור לגמרי לגוף הפיזי, מתבטא דרך הגוף הפיזי, וקולט את העולם החיצוני דרך החושים. החלק הזה של הנפש מופיע כמעין תוצר לוואי הכרחי של מה שהאדם ירש מהוריו. אך המצב שונה מבחינת החלק הרוחני של הנפש. החלק הרוחני של הנפש, החלק החושב, אותו “היגיון או רציו פעיל”, כפי שאריסטו מכנה אותו, שדרך פעילות החשיבה או האינטלקט משתתף בחיים הרוחניים של היקום, ב-“nous”,^[3] הוא נצחי ואינו עשוי מחומר, ואינו יכול להיווצר דרך מה שהאדם יורש מהוריו, אלא רק דרך השתתפותו של אלוהים – או “האלוהות” – בהולדה של האדם דרך הוריו.

כך נולד האדם השלם. האדם השלם נולד משיתוף הפעולה של אלוהים עם האב והאם, וחשוב ביותר להבין שאריסטו מבין את המילה “אדם” במובן הזה. מאלוהים, האדם מקבל את נפשו הרוחנית או את “ההיגיון הפעיל”, החלק החושב של הנפש. ההיגיון הפעיל הזה, שנולד עם כל בן אדם דרך שיתוף פעולה אלוהי, מתפתח במהלך החיים בין הלידה למוות. כאשר האדם עובר דרך שער המוות, גופו הפיזי חוזר לאדמה, וביחד עם הגוף, חוזר לאדמה גם החלק הנמוך של הנפש או “ההיגיון הפסיבי” במונחים של אריסטו, הקשור לאורגניזם הפיזי. מצד שני, החלק הרוחני של הנפש, “ההיגיון הפעיל”, ממשיך להתקיים. על פי אריסטו, כאשר “הוא נפרד, הוא מופיע בדיוק כפי שהוא”. הוא נסוג לעולם רחוק מעולם התופעות שהאדם נמצא בקשר איתו דרך החושים הגופניים, ונהנה מקיום אלמותי. בחיים האלמותיים האלה, האדם שעשה מעשים טובים בעוד שהוא היה בגוף יכול להתבונן בפירות של מעשיו הטובים, אך מהמקום בו הוא נמצא הוא אינו יכול לשנות את גורלם של מעשיו בעבר. אנו יכולים להבין נכון את אריסטו רק כאשר אנו מבינים שעל פי תפיסתו, לאחר המוות, הנפש מתבוננת לאחור בטוב או ברע שהיא עשתה במשך נצח נצחים.

בייחוד במאה ה-19, החוקרים השקיעו מאמצים רבים בניסיון להבין רעיונות אלה, היות ולפעמים קשה להבין את סגנונו של אריסטו, שהיה חסכן במילים עד כדי עמימות. במחלוקת שלו עם אדוארד צלר (Eduard Zeller), פרנץ ברנטנו (Franz Brentano)^[4] ניסה במהלך כל חייו לאסוף את כל הראיות שהיו יכולות לשפוך אור על התפיסה של אריסטו לגבי הזיקה בין החלק הרוחני של האדם לבין האדם השלם. רעיונותיו של אריסטו עברו לתוך הפילוסופיה הנלמדת לאורך תקופת ימי הביניים ועד לזמנים המודרניים, והם עדיין נלמדים בחוגים מסוימים של הכנסייה. פרנץ ברנטנו, שהתעניין באופן פעיל ברעיונות אלה שנבעו מאריסטו, הגיע למסקנה הבאה: החשיבה של אריסטו, שעקב נטייתה הטבעית להתבוננות רפלקטיבית התעלתה מעבר למגבלות המטריאליזם, לא הייתה יכולה לקבל את הרעיון שהחלק הרוחני של הנפש שייך לחומר בצורה כלשהי, או שהוא יכול היה להתפתח על בסיס מה שהאדם ירש מהוריו. לכן, חשב ברנטנו, היו רק שתי דרכים אפשריות בהן אריסטו יכול היה לראות את הנפש. אפשרות אחת הייתה לקבל את הרעיון שהחלק הרוחני של הנפש הוא יצירה ישירה של האלוהות הפועלת ביחד עם מה שנובע מההורים, כך שהחלק הרוחני של הנפש הופיע דרך השפעה אלוהית על העובר האנושי; החלק הרוחני הזה לא נעלם ברגע המוות, אלא נכנס לחיי נצח כאשר האדם עובר דרך שערי המוות. איזו אפשרות אחרת הייתה פתוחה בפני אריסטו, שאל ברנטנו, אילו הוא היה דוחה את הרעיון הזה? וברנטנו האמין שאריסטו צדק בכך שהוא אימץ לעצמו את הרעיון הזה. הייתה רק אפשרות אחת נוספת – אפשרות שלישית לא הייתה קיימת – האפשרות להכיר בקיום של הנפש לא רק לאחר המוות, אלא גם לפני הלידה או ההתעברות. ברנטנו הבין באופן ברור שברגע שאנו מכירים באפשרות שהנפש קיימת לפני ההתעברות, אז אנחנו נאלצים לקבל גם שהנפש אינה חווה רק התגשמות אחת, אלא עוברת התגשמויות חוזרות ונשנות על האדמה. לא יכולה להיות אפשרות אחרת. ומאחר ובחייו המאוחרים יותר אריסטו דוחה את האפשרות של התגשמויות חוזרות ונשנות, לא הייתה לו ברירה אלא לקבל את רעיון הבריאה, כלומר את הרעיון שהנפש נוצרת מאין בכל פעם שנוצר עובר אנושי. תפיסה זו מכירה בקיום הנפש לאחר המוות, אך דוחה את קיומה לפני הלידה. ניתן לראות את פרנץ ברנטנו, שהיה כומר, כאחד הנציגים האחרונים של הצד החיובי של הפילוסופיה הסכולסטית של אריסטו. ברנטנו האמין שאריסטו הפגין הגיון מצוין בכך שהוא דחה את תורת ההתגשמויות החוזרות והכיר רק בבריאתנות^[5] ובקיום לאחר המוות.

התפיסה הזאת, עם גרסותיה הרבות, מהווה את הליבה של כל פילוסופיה כריסטיאנית שדוחה את רעיון הגלגולים. זוהי תופעה משונה, גם נוגעת ללב וגם טרגית, לראות איך אדם משכיל מכובד כמו פרנץ ברנטנו, שפרש מהכמורה, התאמץ בנחישות גדולה להבהיר את רעיונותיו על הבריאה, אך לא הצליח לגשר על הפער שהפריד אותו מתורת הגלגולים. מה הייתה הסיבה לכך? היה ברור שלמרות השכלתו הנרחבת, למרות העוצמה והחדות של חשיבתו, הדלת לרוח הייתה סגורה בפניו. הוא לא הצליח להגיע לרעיון הרוח, או להכיר ברוח כנפרדת מהנפש. אי אפשר להגיע לרעיון של הרוח מבלי לקבל את רעיון ההתגשמויות החוזרות. הרעיון של הגלגולים הוא בלתי נפרד מרעיון הרוח. בימיו של אריסטו הרעיון של הרוח כבר התחיל להיחלש. בקטעי מפתח בכתבים של אריסטו אנו רואים שכל פעם שהוא נוגע בשאלת הקיום לפני הלידה, דבריו נעשים מעורפלים או עמומים.

כל זה קשור לעובדה בעלת חשיבות גדולה ביותר, לעובדה שיש לה השלכות עמוקות: כמה מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא, האדם נכנס לשלב באבולוציה בה הנפש התכסתה במעין ערפל כל פעם שהוזכרה הרוח. ערפל זה לא היה כבד בימים ההם כמו שהוא היום, אבל כבר אז הופיעו הסימנים הראשונים של קלקול בחשיבה של האדם בכל הקשור לרוח. ותופעה זו קשורה גם לעובדה שעם הזמן האנושות עברה תהליך של אבולוציה. במהלך מאות שנים, נפש האדם נהייתה שונה מכפי שהיא הייתה בזמנים הקדומים של אבולוציית האדמה. היות ולאדם הייתה ראייה רוחית אטוויסטית בזמנים הקדומים האלה, הייתה לו חווייה ישירה של הרוח. הוא לא היה יכול להטיל ספק בקיום הרוח באותה מידה שבה הוא לא היה יכול להטיל ספק בקיום העולם החושי החיצוני. זה היה פשוט תלוי בדרגת הקליטה הרוחנית שהתאפשרה לאדם להגיע אליה. מעולם לא היה כל ספק בכך שבעידנים הקדומים הייתה אפשרות למצוא את השביל אל הרוח. לא היה כל ספק גם בכך שבמהלך החיים בין הלידה למוות, הרוח שכנה בנפשות של בני האדם, ובזכות היותה ניחנת ברוח, הנפש האנושית הייתה יכולה להשתתף בחיים אלוהיים. והביטחון הזה, שהיה מבוסס על מודעות ישירה לרוח, התבטא בכל הזמנים בטקסים של המיסטריות. זוהי עובדה מעניינת מאוד שאחד הפילוסופים היווניים הראשונים, הרקליטוס, מדבר על המיסטריות באופן כזה, שאנו מבינים שהוא מודע לכך שבזמנים הקדומים הייתה להן חשיבות אדירה עבור האנושות, אך הן הלכו והתנוונו עוד לפני ימיו. אם כן, כבר במאה החמישית לפני הספירה, יוונים נאורים דיברו על השקיעה של המיסטריות.

במיסטריות נערכו טקסים מכל מיני סוגים, אך מה שמעניין אותנו במיוחד היום הוא רק הרעיון המרכזי של המיסטריות האלו. נתמקד לרגע ברעיון המרכזי הזה של המיסטריות כפי שהן התנהלו עד לתקופת המיסטריה של גולגותא, ואף עד לשילטונו של הקיסר יוליאנוס הכופר. לאחרונה תשומת הלב הופנתה למה שנקרא מהותם האנטי-כריסטיאנית של היבטים רבים בפולחני המיסטריה הללו. נאמר שאת מה שאנו מכירים כ’אגדת הפסחא”, את החוט המרכזי של הסבל, המוות והתחייה של כריסטוס, ניתן למצוא בכל מקום במיסטריות. והמסקנה מכך הייתה שהמיסטריה הכריסטיאנית של הפסחא היא פשוט העברה של המיתוס הפגאני הקדום והטקסים הפולחניים לאיש ישוע מנצרת. האגדות והטקסים הללו היו באמת כה דומים, שרבים כבר לא הטילו ספק בזהותם, ואמרו: “מה שהכריסטיאנים אומרים על כריסטוס, שהוא סבל, נצלב וקם שוב לתחייה, שהתחייה שלו הביאה הבטחה של תקווה וישועה עבור האדם – כל הרעיונות הכריסטיאניים הללו נמצאים בפולחני המיסטריות! הם טענו שמנהגים פגאניים נאספו ביחד, התמזגו לאגדת הפסחא והושלכו על אישיותו של ישוע מנצרת.

לאחרונה אנשים הרחיקו לכת עוד יותר. באופן די מוזר, אפילו בחוגים של הנצרות הממוסדת – צריכים רק להיזכר בחוגים פרוטסטנטים מסוימים בברמן^[6] – כבר אין עניין באמיתות של קיומו ההיסטורי של ישוע. הם טוענים שהאגדות והפולחנים השונים של המיסטריות נאספו במהלך השנים, ורוכזו, כביכול, ושבקהילה הכריסטיאנית המוקדמת נולדה מתוכה אגדת כריסטוס. אני זוכר דיון שהתקיים כאן בברלין לפני מספר שנים.^[7] עקב ההתרחשויות הטרגיות של השנים האחרונות, אירועים מן העבר איבדו את ממשותם ונראים כמו זיכרון רחוק, למרות שהדיון התקיים רק לפני כמה שנים. במהלך הדיון הזה, הנציגים הרשמיים של הנצרות הכריזו שהנושא האמיתי איננו ישוע ההיסטורי, אלא פשוט “הרעיון של כריסטוס” שהופיע בקהילה הכריסטיאנית הראשונית עקב השפעתם של אימפולסים חברתיים שונים.

כאשר לומדים את פולחני המיסטריות הפגאניות תמיד קיים הפיתוי להשוות אותם עם המיסטריה של הפסחא הכריסטיאנית. אני אמחיש זאת דרך תיאור חגיגות הפריגיות.^[8] בנוסף לחגיגות אלו יכולתי להזכיר חגיגות אחרות, כי הן היו נפוצות באותה המידה. במכתב לבנים של קונסטנטינוס, פירמיקוס^[9] נותן את התיאור הבא של חגיגת הפסחא בפריגיה: הפסל של האל אטיס נקשר לגזע של עץ אשוח ונישא בתהלוכה חגיגית בשעת החצות, ולאחר מכן שוחזרו סבלותיו של האל. בו זמנית, הונח טלה לרגלי העץ. למחרת, בשעת השחר, הוצהר על תחייתו של האל. בעוד שבלילה הקודם כאשר האל היה קשור לעץ ונראה מת, ההמונים פרצו בקולות אבל עזים כפי שהיה נהוג על פי הטקס; כעת, כשבשעת הזריחה הושמעה הבשורה על תחייתו של האל, המיזמורים העצובים הפכו לפתע להתפרצויות שמחה פרועות. במקומות אחרים, מספר פירמיקוס, הדמות של האל אטיס נקברה באדמה. במשך הלילה, כששירי ההספד והקינה הגיעו לשיאם, הופיע פתאום אור באפילה והקבר נפתח. האל קם לתחייה. והכוהן פנה לקהל במילים אלו: “תתנחמו, אתם המאמינים, כי האל נושע, וגם אתם תיוושעו.”

מי יכול להכחיש שיש דימיון גדול בין הטקסים האלה, שנחגגו מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא, לבין המיסטריה של פסחא של הכריסטיאניות? מפני שהרעיון הזה היה כל כך מפתה, רבים האמינו שהרעיונות על הסבל, המוות והתחייה של האל שהיו כל כך שכיחים בכל מקום התמזגו במידה מסוימת בקרב הכריסטיאנים, והפכו למיתוס אחד שיוחס לישוע מנצרת.

חשוב להבין מה הוא המקור האמיתי של הפולחנים הפגאנים הקדם-כריסטיאנים האלה. הם התחילו בעבר הרחוק ונבעו מתוך תובנות קדמוניות עמוקות ביותר לגבי טבע האדם ומערכת היחסים שלו עם היקום, כפי שהם נתגלו דרך ראייה רוחית אטוויסטית. כמובן, בתקופה בה עדיין נחגגו החגים הפריגיים, המשתתפים בפולחנים לא הבינו את משמעותם האמיתית, כשם שהבונים החופשיים של היום אינם מבינים את המשמעות של הטקסים שהם מקיימים. אך מקור הטקסים האלה נמצא בזמן בו עדיין היה קיים ידע עתיק, ידע נרחב של היקום, ידע שהיום כבר קשה מאוד להבין אותו. זיכרו שהאדם אינו תלוי בסביבתו רק מבחינת גופו הפיזי, אלא חי בסביבה החיצונית שלו גם עם רוחו ונפשו. הוא משתמש בסביבתו כדי לגבש רעיונות ודימויים; הם הופכים לתגובות שגרתיות, הופכים עבורו לטבע שני, ומסיבות שונות הוא אינו יכול לוותר עליהם. לכן אפילו עם הרצון הכי טוב שבעולם קשה להבין ידע מסוים שאבד, מסיבות שכבר ציינתי ומסיבות נוספות, במהלך האבולוציה הרוחנית של האנושות.

מדע הטבע של היום – ואין צורך שאחזור על ההערכה הרבה שאני רוכש כלפי הישגיו, למרות שיש לי הסתייגויות מסוימות בנושא – עסוק אך ורק בהיבט השטחי של הדברים, עם השכבה החיצונית של הדברים, ולכן הוא יכול לתרום רק במידה מינימלית להבנה של טבעם האמיתי. זה נכון שהמדע התקדם והגיע רחוק מאוד בתחומים מסוימים, אבל הכול תלוי במה הכוונה כשאומרים “התקדם והגיע רחוק מאוד”. ההמצאה של הטלגרף האל-חוטי ותגליות רבות אחרות שמביאות תרומה משמעותית לחיינו כיום בוודאי חשובות וראויות להערכה רבה. אך אפשר לשאול: לאן זה לוקח אותנו? אם נתעמק בשאלה זו, נגיע אל מה שהפך להיות תחום שאסור לדון בו היום. באופן טבעי, המדע המודרני רואה כשטות מוחלטת את החוכמה הקדומה הזאת, ששרידיה המנוונים האחרונים שרדו בפולחני המיסטריות שהזכרתי. ואולי זה אכן כך. אך מה ששטות בעיני בני האדם יכול להיות לעיתים קרובות חוכמה בעיני אלוהים.^[10]

הבנה אמיתית של טבע היקום והאדם מגלה בין היתר – היום אני רוצה להדגיש את ההיבטים שחשובים להבנת המיסטריה של גולגותא – עובדה מסוימת לגבי האורגניזם האנושי, שהמדע המודרני רואה בה את שיא השטות: שהאורגניזם האנושי הוא שונה לחלוטין במהותו מהאורגניזם של החיה. כבר הזכרתי בעבר הבדלים רבים, אך היום נתמקד בהבדל שמשמעותי מבחינת המיסטריה של גולגותא. כאשר בוחנים בצורה מעמיקה את האורגניזם של החיה לאור מדע הרוח, אנו מגלים שהוא נושא בחובו את זרעי המוות, את האימפולס הטבעי של המוות. במילים אחרות, כאשר המחקר הרוחי מכוון לאורגניזם של החיה, הוא מזהה שעקב המבנה שלו, אורגניזם זה חייב למות באופן בלתי נמנע, שהוא מתפרק, ובסופו של דבר חוזר לממלכת המינרלים של האדמה. אין במוות של חיה שום דבר מיסתורי ובלתי מוסבר. כשאנו בוחנים את האורגניזם שלו, אנו מבינים שעבור החיה המוות הוא דבר טבעי לאורגניזם זה, בדיוק כמו הצורך במזון ובשתייה. הצורך במוות עבור החיה טמון בטבעו של האורגניזם שלו.

אין זה כך עבור האדם, כי האורגניזם שלו בנוי שונה. כאן אנו נוגעים, כמובן, בספירה שחייבת להישאר בגדר תעלומה מוחלטת מבחינת המדע המודרני. כשאנו לומדים את האורגניזם האנושי לאור מדע הרוח, איננו מוצאים שום דבר באורגניזם האנושי עצמו שמרמז על כך שהמוות הוא בלתי נמנע. עלינו לקבל את המוות באדם כמשהו שהוא הכרחי ושאי אפשר להסביר אותו, כי, במקור, לא נועדו למוות, לא האדם ולא האורגניזם הפיזי החיצוני שלו. מתוך הישות של האדם עצמו, אי אפשר להסביר את העובדה שהמוות מופיע באדם מבפנים. הישות האנושית הפנימית כשלעצמה אינה מספקת כל הסבר למוות.

אני מבין שהתפיסה הזאת תראה כשטות בעיני מי שנחשב לסמכות במדעים של היום. באופן כללי, קשה מאוד להגיע להבנה של סוגיות אלו מפני שהן נוגעות בסודות עמוקים. וגם היום, אם אנו רוצים להבין אותן, אנחנו יכולים רק להתייחס אליהן כפי שעושה זאת סנט-מרטין^[11] בספרו “על טעויות ועל האמת”. במקום חשוב בספר, כאשר הוא מדבר על ההשלכות באבולוציה שנובעות מאירוע על-טבעי שהתרחש בעולם הרוח לפני שהאדם התגשם לראשונה במימד הפיזי, הוא כותב את המילים הבאות, שיהיו מובנות לכל מי שמכיר את דברים האלה:

“לא משנה עד כמה ארצה להאיר את עיניכם, המחויבויות שלקחתי על עצמי אינן מאפשרות לי להתייחס בכל אופן שהוא לנושא הזה; יתרה מזו, אני, מצידי, הייתי מעדיף להסמיק בגלל החטאים של האדם מאשר לדבר על דבר זה”.

סנט-מרטין רומז כאן על עבירה אותה עשה האדם לפני התגשמותו הראשונה על האדמה. אך היה אסור לו לדבר על כך באופן גלוי. היום אנחנו במצב בו אנו יכולים לדבר על דברים רבים שסנט-מרטין לא היה יכול לדון בהם בזמנו – לא מפני שהאנושות התקדמה מאז, אלא בגלל סיבות אחרות. למרות זאת, אם היינו רוצים לדון באמת כמו זו ש”האדם לא נועד למות”, ולהתייחס לכל הגורמים הרלבנטיים, היינו צריכים לגעת בדברים שאי אפשר לחשוף כיום. האדם אינו נולד כדי למות, ובכל זאת הוא מת! המילים האלו מביעות משהו שנחשב כמובן לאבסורד בעיני הנציגים החכמים של המדע המודרני, אבל מי ששואף לחדור להבנה אמיתית של העולם צריך לראות בהן סוד עמוק ביותר: האדם אינו נולד כדי למות, ובכל זאת הוא מת.

ההבנה שהאדם לא נולד כדי למות ובכל זאת מת עוברת כמו חוט נסתר במיסטריות הקדומות האלו, כולל במיסטריות של אטיס שכבר הזכרתי אותן. האדם חיפש במיסטריות תשובה לתעלומה הזאת שהאדם לא נולד כדי למות, ולמרות זאת הוא מת. מדוע נחגגו המיסטריות האלו? הן נחגגו כדי להזכיר לאדם שוב ושוב כל שנה משהו שהוא רצה לשמוע, לחוות ולהבין בנפשו. הוא רצה שיבטיחו לו שעדיין לא הגיע הזמן בו הוא יצטרך להתמודד עם הבעיה הבלתי מוסברת של מותו. מה קיוו המאמינים לקבל מהמיסטריות של אטיס? הייתה להם האמונה האינסטינקטיבית שיום אחד יבוא הזמן בו האנושות תצטרך להתמודד עם המציאות של המוות שנשארה תעלומה לא פתורה. אך הזמן הזה עדיין לא הגיע. וכאשר הכהן חגג את המוות והתחייה של האל, האדם חש שזה הרגיע אותו וניחם אותו, כי עדיין לא הגיע הזמן כשיצטרך להתמודד באופן רציני עם המציאות של המוות.

בזמנים הקדומים היה זה דבר ידוע לכולם שהאירוע המתואר בפרק הראשון של “בראשית”, ושכיום מבינים אותו כאירוע סימבולי, מתייחס למשהו שאירע במציאות. האנשים של הזמנים הקדומים ידעו זאת באופן אינסטינקטיבי. המטריאליזם המודרני הוא זה שהתקדם מעבר לתחושה האינסטינקטיבית שהפיתוי על ידי לוציפר מתייחס לאירוע אמיתי. בשאלה הזאת, הפרשנות המטריאליסטית של דרווין רחוקה מאוד מן האמת. החשיבה הגסה והמעוותת הזאת מאמינה שעל ידי תהליך הדרגתי ומתמשך במהלך תקופות זמן ארוכות, האדם התפתח מחיות. כמובן, בהשערה מטריאליסטית מסוג זה לא יכול להיות מקום לפיתוי האדם בגן עדן. כי רק אדם בעל אינטלקט נחות לגמרי יכול להאמין שלוציפר פיתה קוף או קוֹפה בראשיתי!

אם כן, אנשים ידעו בתקופת המיסטריות באופן אינסטינקטיבי שסיפור הבריאה מסתיר “עובדה” שפעם הייתה מוכרת לכולם. הם חשו שהאדם, כפי שהוא נברא בהתחלה, לא היה בן תמותה. ובגלל “עובדה” זו, הם הרגישו שמשהו נכנס לאורגניזם הפיזי של האדם והשחית אותו, ובכך פתח את הדלת למוות. האדם נהיה בן תמותה דרך פגם מוסרי, דרך מה שנקרא החטא הקדמון. אני אחזור להתייחס לכך בהמשך. האדם לא נעשה בן תמותה כמו שאר הבריות של הטבע, לא נעשה בן תמותה כמו צורות אחרות של חיים אורגניים, כתוצאה בלתי נמנעת של חוק הטבע, של תהליכים טבעיים, אלא עקב פגם מוסרי. האדם נעשה בן תמותה בגלל שינויים שהתרחשו בנפשו.

נפש החיה, כנפש קבוצתית של המין, היא אלמותית. היא מתגשמת בכל חיה אינדיבידואלית, אך החיה היא בת-תמותה בגלל האורגניזם שלה. הנפש הקבוצתית משחררת את האורגניזם של החיה שכפופה למוות מבלי לעבור כל טרנספורמציה; היא עוזבת את החיה שמתה בדיוק כמו שהיא התגשמה בה. מן ההתחלה טבעו של האורגניזם של החיה הוא כזה שכאורגניזם אינדיבידואלי הוא נועד למות. זה לא נכון באותה המידה לגבי האורגניזם האנושי. במקרה של האורגניזם האנושי, הנפש שנמצאת בבסיסו כנפש של המין האנושי מתגלמת באדם האינדיבידואלי, והופכת אותו לאלמותי כאורגניזם אנושי עצמאי. האדם יכול היה להפוך לבן תמותה רק עקב מעשה מוסרי, הנובע מתוך הנפש שלו. במובן מסוים, האדם היה צריך לקבל נפש לפני שהוא היה יכול להפוך לבן תמותה. ברגע שמתייחסים לאמיתות אלו כאל רעיונות מופשטים, הן מאבדות כל משמעות. עלינו להשתדל להגיע לידע מוחשי של המציאויות הרוחיות.

בזמנים הקדומים – וגם לא בהרבה לפני המיסטריה של גולגותא – האדם לא הטיל לרגע ספק בכך שהנפש היא זו שמביאה מוות לאדם. הנפש עברה אבולוציה בלתי פוסקת לאורך העידנים. במהלך אבולוציה זו, הנפש השחיתה וקלקלה בהדרגה את האורגניזם, פעלה על האורגניזם באופן הרסני. האדם הביט לאחור אל הזמנים הקדומים ואמר לעצמו: בזמנים הקדומים התרחש אירוע הקשור במוסר, וההשפעה שלו על הנפש היא כזאת שכעת כל פעם שהנפש מתגשמת, היא משחיתה את הגוף. ומפני שהיא משחיתה את הגוף, האדם כבר אינו יכול לחיות במצב של תמימות בין הלידה למוות. במהלך מאות ואלפי שנים, המצב של הנפש הלך ונהיה יותר ויותר גרוע, והגוף סבל הרס מתמשך! לכן יותר ויותר קשה לאדם למצוא את דרכו בחזרה אל הרוח. ככל שמתקדמת האבולוציה, הנפש משחיתה את הגוף יותר ויותר, ובגוף נטמנים זרעי המוות. וחייב להגיע הזמן בו נפשות בני האדם כבר לא יוכלו למצוא את דרכן בחזרה לעולם הרוח לאחר שהן חיו את השנים שניתנו להן על האדמה.

בזמנים הקדומים, זה היה הרגע שאנשים ציפו לו בפחד ואימה. אנשים חשו שלאחר אין ספור דורות, יעלה דור בו הנפשות ישחיתו את הגוף ויזרעו בו את הזרעים הרעילים של המוות במידה כזו שהאדם כבר לא יוכל לתבוע בחזרה את ירושתו הרוחנית. ודור זה בוודאי יופיע יום אחד, הם אמרו. והם רצו לדעת בוודאות האם רגע גורלי זה מתקרב, ולמטרה זו התקיימו הטקסים של אטיס וריטואלים דומים. בו בזמן הם רצו לגלות האם עדיין קיימת בנפשות בני האדם תמצית רוח אלוהית במידה כזו שעדיין לא הגיע הזמן כאשר נפשות אלו ינטשו את ירושתם האלוהית, וכבר לא יהיו מסוגלות למצוא את דרכן בחזרה אל הרוח. לכן דבריו של הכהן קיבלו משמעות רבת עוצמה כשהוא אמר: “תתנחמו, אתם המאמינים; האל נושע, הישועה שלכם מובטחת!” במילים אלו, הכהן רצה להראות שאלוהים עדיין פועל בעולם; שנפשות בני האדם עדיין לא ניתקו כל קשר עם האלוהות. הכהן ניסה לנחם את האנשים במסר: “התחייה של האל לעולם מתחדשת. האל עדיין בתוככם.”

כאשר אנו נוגעים בשאלות אלו, אנו נהיים מודעים לעומק האדיר של הרגשות וההרגשות שאיפיינו פעם תקופה מסוימת באבולוציה של האדם. כיום אין לאדם כל מושג לגבי הקונפליקטים הפנימיים שאיתם נאלצו להיאבק בני האדם בזמנים קדומים. למרות שאולי הם לא ידעו קרוא וכתוב, ולא ידעו דבר ממה שאנו מכנים כיום תרבות, הם לא יכלו לברוח מרגשות אלה. ובבתי ספר למיסטריות ששמרו את המסורות הקדומות שנבעו מראייה רוחית קדמונית, למועמדים להתקדשות נאמר שאם האבולוציה תמשיך בלי שינוי, אם החטא הקדמון ימשיך להשפיע על האדם, יגיע הזמן בו נפשות בני האדם יפנו מאלוהים לעולם של חומר שהם עצמם יצרו, ימשיכו להשחית יותר ויותר את הגוף הפיזי, ויזרזו במהירות את תהליך המוות. נפשות אלו ישארו קשורות לאדמה ויועברו ללִימְבּוֹ^[12], הן יאבדו. אך מאחר ובתי ספר אלה עדיין שמרו על ידע רוחי, הידע של שלושת העקרונות המרכיבים את האדם עדיין שרד. את מה שאני מתאר כעת, הסמינרים לכמרים ייחסו לנפש, ולא לרוח. כי הרוח נצחית ומצייתת לחוקים משלה. מהידע הרוחני שלהם, אנשים ידעו שהנפש תגיע ללימבו, אבל הרוח תופיע מחדש בהתגשמויות חוזרות ונשנות על האדמה. באבולוציה של העולם יתקרב הזמן שבו רוחות בני האדם יתגשמו מחדש ויביטו לאחור על גן העדן האבוד שנמצא פעם על האדמה. נפשות ילכו לאיבוד, ולא יחזרו לעולם. יתגשמו רק רוחות בגופים שאותם הן יפעילו כמו רובוטים, והנפש לא תרגיש ולא תחווה את האופן בו זה נעשה.

אך מצד שני, מה היו הרגשות של אלה שנמשכו למיסטריה של הפסחא הנוצרית? הם הרגישו שאם האדמה לא תקבל אימפולס חדש, אז, בהתגשמויות בעתיד, ייוולדו אנשים ללא נפש. הם חיכו למשהו שהאבולוציה של האדמה לא היתה יכולה להשיג בעצמה, משהו שהיה אמור להיכנס לחיים הארציים מבחוץ – המיסטריה של גולגותא. הם חיכו להתגשמות של ישות שתציל מהמוות את נפשות בני האדם. לא היה צורך להציל את הרוח מן המוות, אבל כן היה הכרחי להציל את הנפש. את הישות הזאת שנכנסה לאבולוציה של האדמה מבחוץ על ידי התגשמותה בגוף של ישוע מנצרת, הם זיהו ככריסטוס שבא להושיע את נפשות בני האדם. כעת בני האדם היו יכולים להתאחד רוחנית עם הכריסטוס, כך שדרך איחוד זה הנפש מאבדת את כוחה להשחית את הגוף, וניתן להשיב בהדרגה את כל מה שאבד לבני האדם מאז הנפילה. זאת הסיבה שבגללה יש לראות במיסטריה של גולגותא את הנקודה המרכזית באבולוציה האנושית. מאז “הנפילה” ועד למיסטריה של גולגותא, האדם חווה התדרדרות הולכת וגוברת של כוחותיו הרוחניים. כוחות ההרס הלכו ופלשו לנפשו ואיימו להפוך את האדם לרובוט של הרוח. ומאז המיסטריה של גולגותא ועד לסוף מחזור האדמה כל מה שאבד לפני המיסטריה של גולגותא יוחזר שוב. אם כן, בסיום האבולוציה של האדמה, רוחות בני האדם יתגשמו בגוף הפיזי בפעם האחרונה, וגופים אלו יהיו שוב בני אלמוות. בני האדם הבינו את המיסטריה של פסחא מתוך הציפייה לגאולה זו.

אך כדי שזה יקרה, היה הכרחי להתגבר על הכוח שגרם לשחיתות המוסרית של הנפש; וכוח זה הובס דרך האירוע המכריע שהתרחש בגולגותא. כיצד הבינו הכריסטיאנים הראשונים, שעדיין היה להם ידע אוקולטי, את המילים האחרונות של כריסטוס על הצלב? הם חיו בציפייה לאירוע חיצוני שישים קץ להשפעה המשחיתה הזאת של הנפש. הקריאה של כריסטוס על הצלב “נשלם”^[13] הייתה בשבילם סימן שהגיע כעת הזמן בו הכוח המשחית של הנפש נהייה דבר השייך לעבר.

זה היה אירוע פלאי, חדור בסודות נרחבים ומפתיעים. כי כאשר אנו חושבים על המיסטריה של גולגותא, עולות שאלות עצומות. כשנמשיך בלימודים שלנו נגלה שאי אפשר לתאר את המיסטריה של גולגותא מבלי לחשוב גם על כריסטוס שקם לתחייה. כריסטוס שקם לתחייה – זה מה שמשמעותי. ובאחת האמירות העמוקות ביותר שלו, פאולוס הקדוש אומר: “אם כריסטוס לא קם הכרזתנו הבל וגם אמונתכם הבל”.^[14] כריסטוס שקם לתחייה ייחודי לכריסטיאניות ולא ניתן להפריד אותו מהכריסטיאניות. מותו של כריסטוס הוא גם חלק בלתי נפרד מהכריסטיאניות. אך איך מתואר המוות הזה? וכיצד יש לתאר אותו? אדם חף מפשע הוצא להורג, הוא סבל ומת. כמובן, אלה שצלבו אותו נושאים נטל כבד של אשמה, כי הוא שמת היה חף מפשע. מה הייתה המשמעות של האשמה הזאת עבור האנושות? היא הביאה לאנושות ישועה. כי אילו כריסטוס לא היה מת על הצלב, גם האנושות לא הייתה יכולה להיוושע. בצליבה אנו עומדים מול אירוע ייחודי. מותו של כריסטוס על הצלב היה המתנה הגדולה ביותר שניתנה לאנושות.^[15] והאשמה הכבדה ביותר שהאנושות לקחה על עצמה היא זאת, שכריסטוס נצלב. אם כן, האשמה הכבדה ביותר חופפת לברכה הכי נשגבה.

מי שיש לו חשיבה שטחית בוודאי לא ישים לב לכך. אבל מי שמתבונן יותר לעומק, בשאלה זו טמון סוד גדול. הפשע הנוראי ביותר בהיסטוריה של האנושות הוכיח את עצמו כגאולת האנושות. עלינו לפתור את התעלומה הזאת, או לפחות לנסות לפתור אותה, כדי שנוכל להבין את המיסטריה של גולגותא. והמפתח לפתרון התעלומה נמצא במילים המופתיות אותן אמר כריסטוס על הצלב. “אבי, סלח להם, כי אינם יודעים מה שהם עושים.”^[16] ההבנה הנכונה של מילים אלו מספקת את התשובה לשאלה המשמעותית: מדוע הפשע הנוראי ביותר הפך להיות מקור לגאולת האנושות?

אם תהרהרו בדבר, תבינו שיש לקחת בחשבון את הטריכוטומיה – את המבנה המשולש (גוף, נפש, רוח) – של האדם כדי להבין את המיסטריה של גולגותא. כי כריסטוס מת כדי להושיע את נפשות בני האדם. הוא מחזיר את נפשות האנשים שהיו אבודות אילולא האירוע הזה. המוסריות הייתה נעלמת מן העולם. הרוח הייתה נכנסת לגוף שמגיב באופן מכני ומופעל מנחיצות, אשר בה למוסר אין מקום. בגוף כזה, לא הייתה לאדם כל חווייה נפשית. המשימה של כריסטוס הייתה להשיב את הנפשות, להשיב את האדם לאלוהים. לכן אין זה מפתיע ששלוש מאות שנה לפני המיסטריה של גולגותא, אריסטו, היווני הנאור ביותר, לא הבין את טבעה של הנפש ואת זיקתה לרוח בתקופה בה התקרב המשבר של נפש האדם. יש סתירות רבות בתפיסה של אריסטו לגבי הנפש מאחר והוא לא היה יכול לדעת על ביאתו של המשיח, ולכן אין זה מפתיע שתפיסותיו לגבי הנפש לא היו הגיוניות. איך ניתן להסביר את העובדה שהתפיסות המוטעות של אריסטו אודות הקשר בין הנפש לבין הרוח שרדו לאורך זמן רב כל כך? המשמעות של כריסטוס בשביל נפשות בני האדם היא, שהוא מראה שוב שהאדם הוא ישות המורכבת מגוף, נפש ורוח ושישנה זיקה פנימית בין אירועים אובייקטיביים ואירועים מוסריים. ולעולם לא נבין במלואה את הזיקה הזאת, אלא אם כן נקבל את הרעיון של הטריכוטומיה של האדם.

אם ברצוננו להבין במידה כלשהי את המיסטריה של גולגותא, עלינו לחדור אל המקומות הפנימיים המוסתרים של נפש האדם. בהרצאה זו יכולתי להביא רק הקדמה לנושא זה. אני מאמין שיש משמעות מיידית לכך שנדבר על דברים אלה בזמן הזה. עלינו לנצל את ההזדמנות של חג הפסחא כדי לחקור סוגיות אלו יותר מקרוב, עד כמה שזה מתאפשר לנו היום. אולי בדרך זו נצליח לעורר בתוכנו משהו שיום אחד יהיה זרע שיבשיל רק בעתיד. עלינו להבין בהדרגה שאנו חיים בעידן בו ישנם דברים רבים שאיננו יכולים להבין במלואם. אנו רואים כמה קשה היום לאנשים לפתח הבנה ברורה וערה לגבי האירועים העומדים לפנינו. לצערנו, אי אפשר להראות, אפילו בקצרה, איך עלינו להבין בתודעה ערה את האירוע הכואב שאנשי אירופה, או לפחות אנשי מרכז אירופה, התוודעו לו רק לאחרונה.^[17] היום אנו מודעים רק חלקית מאוד, כאילו מתוך שינה, לדברים אלה.

היום רציתי רק לגעת בשאלות מסוימות כדי לקשר אותן בהרצאה הבאה למיסטריה של גולגותא.

————————————————————————————————–

1. יצא בעברית בהוצאת מיכאל. ↑
2. Rudolf Eucken (1846-1924), פרופסור לפילוסופיה. ↑
3. מיוונית, מונח פילוסופי שמציין את האינטליגנציה, או את היכולת של החשיבה האנושית להבין מה אמיתי או מציאותי. הערת המתרגמת. ↑
4. פרנץ ברנטנו (Franz Brentano) (1838-1917). פילוסוף אוסטרי, הוסמך ככומר ב-1864, אך לא היה מוכן לקבל את הדוקטרינה שהאפיפיור לעולם אינו טועה, וויתר על מעמדו ככומר. פרופסור לפילוסופיה בוורצבורג ב-1872 ולימד באוניברסיטה של ווינה 1874-1895. ב”אריסטו והשקפת העולם שלו” (1911) ניסה לבחון מחדש את הלוגיקה והפסיכולוגיה של אריסטו מנקודת המבט של האמפיריציזם. ברנטנו האמין בקיומה של נפש אישית ואלמותית. ↑
5. על פי ההגדרה של הויקיפדיה, בריאתנות, באנגלית creationism, היא מערכת אמונות שלפיהן היקום, כדור הארץ, החיים והאדם נבראו על ידי אלוהים. הערת המתרגמת ↑
6. שטיינר מתייחס כנראה לקבוצה של תיאולוגים פרוטסטנטים הפעילים בברמן בתחילת המאה ה-20 שבמאמרים ובדיונים שונים מטילים ספק בקיומו ההיסטורי של ישוע. ↑
7. בדיונים שפורסמו בברלין בשנת 1910 עלה הרעיון שכל הנצרות מבוססת לא על אירוע היסטורי אלא על מיתוס, ושמעולם לא היה קיים האדם ישוע ההיסטורי. ↑
8. פריגיה הייתה ממלכה במערב חלקה המרכזי של אסיה הקטנה שנמצא כיום במערב טורקיה – הערת המתרגמת. ↑
9. הערה של המתרגם לאנגלית: שמו המלא היה Julius Firmicus Maturnus. כומר מסיציליה, מהמאה הרביעית. ההתייחסות היא ל-“De errore profanorum religionum”, משנת 347 לספירה. ↑
10. האיגרת הראשונה אל הקורינתיים: “חוכמת העולם הזה היא סכלות בעיני אלוהים” (פרק ג’ פסוק 19). ↑
11. Louis Claude de Saint-Martin (1743-1803). תחת השם “הפילוסוף הלא ידוע” כתב על אוקולטיזם ועל מיסטיקה. לכאורה ייסד פולחן מרטיניסטי. היה מתנגד נמרץ למטריאליזם ששלט בימיו והדגיש את הצורך באמונה ובמעשים טובים. ↑
12. על פי התיאולוגיה של הכנסייה הקתולית, לימבו הוא מקום שלאחר המוות מגיעות אליו נפשות שמתות מבלי שטוהרו מהחטא הקדמון, מקום שאינו גיהנום ואינו גן עדן. הערת המתרגמת. ↑
13. הבשורה על פי יוחנן, פרק יט, פסוק 30. ↑
14. איגרת ראשונה אל הקורינתים, פרק טז, פסוק 14. ↑
15. ראו יוחנן פרק יא, פסוקים 49-52. ↑
16. הבשורה על פי לוקס, פרק כג, פסוק 34. ↑
17. התפרצות המהפכה הרוסית. ↑