אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא – 10

אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגותא

רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תרגמה מאנגלית, תוך השוואה עם התרגום מגרמנית לרומנית ועם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 10

ברלין, 8 במאי 1917

אולי ניתן לקבל בקלות את הרושם שבתקופות שלאחר המיסטריה של גולגותא, לא חדרה לאנושות כל קרן אור רוחנית פנימית; שזה מצבה הקבוע של האנושות, מצב שהולך ומחמיר בימינו. אך אין זה כך, ואם אנו רוצים לראות דברים אלה בצורה ברורה, עלינו להבחין בין המצב הכללי של האנושות לבין הדברים שמתרחשים בחיי האנושות מידי פעם, באופן כזה שאנשים מתחומי חיים שונים יכולים לשים לב אליהם. אנשים רבים בימינו היו חווים ייאוש עמוק אילו היו צריכים לומר לעצמם כל הזמן: כן, מספרים לנו על עולם רוח, אבל הדלתות לעולם רוח זה סגורות בפני האנשים של היום. ובאמת אנשים רבים בימינו מגיעים למסקנה מייאשת זו. אך המסקנה המייאשת הזאת נובעת רק מכך שלאנשים חסר האומץ לומר "כן" ללא כל היסוס כאשר נפתחת בפניהם האפשרות לקבל גישה אל עולם הרוח. אין להם את האומץ לשפוט את הדבר בצורה אובייקטיבית, ללא דעות קדומות. מכאן יכול להיווצר הרושם, אך זה באמת רושם בלבד ולא המציאות, שאנחנו רחוקים מאוד מהעידנים הקדומים, בהם עולם הרוח התגלה במידה מסוימת בפני האנושות כולה דרך ראייה רוחית אטוויסטית, או מהתקופות המאוחרות יותר, כאשר הדרך אל הרוח הייתה נגישה לאנשים מסוימים דרך חניכה במיסטריות. עלינו לראות חוטים מסוימים הקושרים בין הזמנים הקדומים באבולוציה האנושית לבין ההווה, כדי להגיע להבנה מלאה של סודות הקיום האנושי, של התופעות שדיברנו עליהן בהרצאות אלו אודות מהות המיסטריות. אם כן, הייתי רוצה להציג דוגמה מהזמנים המודרניים יותר, דוגמה שיכולה להיות נגישה לכל אחד, ושעשויה לעודד את כל מי שמחליט לחפש את הדרכים המובילות לעולם הרוח. מתוך שפע הדוגמאות שיכולתי לבחור, הייתי רוצה להדגיש אחת, שדרכה ניתן לראות מייד איך שוב תופעות מסוג זה אינן מובנות נכון מהפרספקטיבה של התפיסה המטריאליסטית של התקופה הנוכחית – כמובן, אני מדבר על התקופה הנוכחית במובן הרחב של המילה.

כולכם שמעתם בוודאי על המשורר אוטו לודוויג[1] שנולד באותה השנה כמו הבל (Hebbel) וריכרד ווגנר (Richard Wagner): 1813. אוטו לודוויג לא היה רק משורר – אפשר אפילו לחשוב שהוא לא היה משורר טוב במיוחד, אך אין זה חשוב כרגע – אלא היה אדם שהחליט להתבונן בעצמו בתשומת לב גדולה, ששאף להכיר את עצמו, ושהצליח לראות משהו ממה שמסתתר מאחורי הרעלה שעבור רוב האנשים בזמננו מכסה את ישותם הפנימית ביותר. אוטו לודויג מתאר יפה מאוד את מה שהוא חווה כאשר הוא עצמו כותב שירה, או כאשר הוא קורא את השירים של משוררים אחרים, ומאפשר להם לפעול עליו. הוא מגיע למסקנה שהוא אינו קורא או כותב כמו אחרים, אלא שבתוכו פועל משהו תוסס ואקטיבי במיוחד. ואוטו לודוויג מתאר זאת יפה מאוד בקטע שאקרא לכם, מפני שהוא חושף משהו מן הידיעה העצמית של אדם מודרני לחלוטין, אדם שמת רק במחצית השנייה של המאה ה-19, ושמדבר על דברים שבעיני התקופה המטריאליסטית שלנו נראים כשייכים לתחום הפנטזיה הפרועה ביותר. אך אוטו לודוויג לא היה איש של פנטזיות. הוא היה אולי חולמני, אדם שמהרהר בעצמו, אך אם נרשה לשירים שלו להשפיע עלינו, ואם ניקח בחשבון את המידע שיש לנו על חייו, נראה שלצד הנטייה שלו לאינטרוספקציה היה בישותו משהו בריא ושפוי לחלוטין. את ההשפעה על נפשו של התהליך היצירתי שלו, ואת תגובתו לשירה של אחרים, הוא מתאר במילים אלו:

"קודם כול, ישנה תחושה או אווירה, אווירה מוזיקלית, שהופכת מולי לצבע, לאחר מכן אני רואה צורות, צורה אחת או יותר, בתנוחה מסוימת כלפי עצמה או מול הצורות האחרות, וזה נראה כמו תחריט על דף נייר בצבע מסוים, או, מדויק יותר, כמו פסל או קבוצה של פסלים משיש, שקרני השמש נופלות עליהם דרך צעיף באותו הצבע. אני חווה את הרושם הזה של צבע כאשר אני קורא שירה שעושה עלי רושם עמוק. אם אני רוצה לתאר את הלך הנפש שמתעורר בי כשאני קורא את השירים של גתה, אני חווה צהוב-זהוב עמוק עם ברקים של חוּם-זהוב; כשאני קורא את שילר, אני חווה צבע ארגמן זוהר; במחזותיו של שייקספיר, כל סצנה היא בגוון מסוים של אותו הצבע שנוכח ביצירה כולה. באופן מפליא, הדמות או הקבוצה שמופיעה אינה מייצגת לרוב את הסיום של הדרמה, אלא לפעמים היא רק דמות אופיינית בתנוחה מעוררת רגש, שמצטרפות אליה מייד שורה שלמה של דמויות נוספות. בהתחלה, אינני יודע דבר על העלילה או התוכן של הדרמה, אלא מתווספות כל הזמן צורות וקבוצות חדשות של דמויות תלת-מימדיות, שנעות בכיוונים שונים, פעם מההתחלה לסיום המחזה ופעם הפוך, מהסיום להתחלה, עד שלבסוף אני חווה את כל המחזה עם כל הסצנות שבו. וכל זה מופיע מולי במהירות רבה, בזמן שהתודעה שלי מגיבה בסבל רב ואוחזת בי מעין חרדה פיזית. לאחר מכן אני יכול לשחזר את התוכן של כל הסצנות כרצוני, לפי הסדר שלהם במחזה. אך אינני מסוגל לרשום את תוכן המחזה בצורת סיפור קצר. עכשיו אני מוצא גם את השפה שמלווה את התנוחות. אני רושם את מה שאני יכול, אבל ברגע שהלך נפש זה עוזב אותי, מה שכתבתי הופך לאותיות חסרות חיים. אז אני משתדל למלא את המקומות החסרים בדיאלוג. כדי לעשות זאת, עלי להתבונן בכול מה שכתבתי בעיניים ביקורתיות."

אם כן, אתם רואים כאן מקרה מדהים של אדם שחווה – וזה באמת דבר מזעזע בעיני אדם מודרני בעל תפיסה מטריאליסטית – אדום-ארגמן כאשר הוא קורא את היצירות של שילר, או צהוב-זהוב עם ברקים של חוּם-זהוב כשהוא קורא את היצירות או השירים של גתה, או תחושה של צבע מסוים בכל אחד מהמחזות של שייקספיר ושל גוון של אותו הצבע בכל סצנה של המחזה; וכאשר הוא כותב או קורא שיר, הוא רואה צורות כאילו בתחריט נחושת על רקע בצבע מסוים, או רואה בתלת-מימד דמויות עם תנועות או תנוחות מוארות בקרני שמש שמגיעות אליהן דרך צעיף המפזר את האור שיוצר אווירה מסוימת.

עלינו להבין נכון את החוויה הזאת. אין היא ראייה רוחית, אך היא הדרך המובילה לתוך עולם הרוח. אדם שרוצה להבין מצב כזה בצורה הנכונה דרך מדע הרוח יכול לומר: אוטו לודוויג נעשה מודע לעיניו הרוחיות. אילו היה ממשיך להתקדם בדרך זו, הוא היה חווה לא רק מצבים כאלה, אלא היה יכול לקלוט כחוויה פנימית ישויות רוחיות שהעיניים הרוחיות פוגשות, כשם שהעיניים החיצוניות פוגשות אובייקטים פיזיים. כאשר אתם משפשפים בעדינות את העיניים בחדר חשוך, אתם רואים אור כאילו שהוא מקרין מתוך העיניים ומתפזר וממלא את המרחב. כך גם נפשו של אוטו לודוויג מקרינה מתוכה תחושות ורשמים של צבע וצליל. כפי שהוא מתאר זאת נכון, רשמים אלה נחווים קודם כרשמים מוזיקליים. הוא אינו משתמש בהם כדי לרכוש תובנה רוחנית; אבל אנו חשים שנפשו מוכנה למצוא את הדרך המובילה לעולם הרוח.

אם כן, אי אפשר לטעון שבזמננו אין אנשים כאלה שמודעים לכך ש"עיני הנפש" הן מציאות. את מה שניתן לכנות עיני הנפש, את הראייה הזאת, למדו לפתוח תלמידי המיסטריות באופן שאותו תיארתי בהרצאות הקודמות שלי. כי מטרתם האמיתית של הטקסים במיסטריות הייתה בעיקר להפנות את תשומת הלב לעיני הנפש, ליצור אצל האדם מודעות לקיום עיני הנפש. אתם יכולים לראות בקלות שאנשים היום אינם מבינים נכון את הדברים מהסוג שתיארתי מההערות של גוסטב פרייטג,[2] שמדבר על אוטו לודוויג. גוסטב פרייטג אומר:

"היצירה של משורר זה הייתה, כמו כל ישותו, דומה לזאת של המשוררים הנודדים מהתקופה בה הצורות אותן דמיינו המשוררים ריחפו מעל ראשן, באופן חי, עם צליל וצבע, בשחר לידתם של העמים."

אמירה זו נכונה לחלוטין, אך במציאות אין לה כל קשר ליצירה הפואטית. כי את מה שחווה אוטו לודוויג חוו בזמנים הקדומים לא רק המשוררים, אלא כל בני האדם, ומאוחר יותר אלה שעברו חניכה במיסטריות, בין אם הפכו למשוררים או לא. כלומר, אין לחוויה זו כל קשר ליצירה הפואטית. במקום שנמצא בנפש האדם מאחורי רעלה מסוימת, במקום בו המטריאליסט של זמננו אינו מוכן להתבונן, שם נמצא מה שמתאר אוטו לודוויג. הוא נמצא אצל כל אדם, לא רק אצל המשורר. העובדה שאוטו לודוויג היה משורר אינה קשורה לתופעה זו, אלא מקבילה לה. קיימים משוררים הרבה יותר גדולים מאוטו לודוויג, ומה שאוטו לודוויג יכול היה לתאר נשאר עמוק בלא-מודע שלהם. הוא נוכח ברבדים העמוקים של התת-מודע, ולא חייב לצאת לפני השטח. כי אמנות השירה, האומנות ככלל, כוללת היום משהו אחר מאשר העיבוד המודע של רשמים שנקלטים דרך ראייה רוחית.

רציתי לצטט את המקרה של אוטו לודוויג כדוגמא לאדם – ומקרים כאלה אינם נדירים, אלא להיפך, ניתן לפגוש אותם לעיתים קרובות מאוד – לאדם שצועד בדרך המובילה לעולם הרוח. כאשר אדם מיישם את התרגילים המתוארים ב"כיצד קונים דעת העולמות העליונים?", לא נוצר למעשה שום דבר חדש, אלא עולה למודע מה שכבר נמצא בנפש, כך שהאדם לומד להשתמש בו או ליישם אותו באופן מודע. חשוב לזכור זאת. הקושי נמצא הרבה פחות בעובדה שלא קל היום לחדור בעד הרעלה כדי להגיע למה שחי בנפש באופן לא מודע, אלא בכך שלאנשים היום חסר האומץ להתמסר לתרגול הרוחני. וברוב המקרים, גם אלה שכן היו רוצים לעסוק בדברים אלה, מתוך כמיהה כנה ומתוך צורך של הלב ושל התודעה, חשים דחף להודות בכך במבוכה מסוימת בחוגים מצומצמים של אנשים קרובים, אך אינם מדברים על כך בכלל כאשר הם יוצאים לעולם בחברת האנשים המלומדים של היום. כמובן, לא כול מה שמופיע ונוכח בימינו הוא נכון לתקופה שלנו – מאחר שאנו חיים בעידן של מיכאל מאז שנת 1879,[3] ועלינו לזהות את ההיבטים האלה בצורה הנכונה. כשאנו מתבוננים בעבר הלא רחוק, יכול להיות שישנם בני אדם שהגיעו לדרגה גבוהה של יכולות של ראייה רוחית, ראייה רוחית אמיתית. מצד אחד, איננו צריכים להתמסר לגמרי ליכולות אלה ללא הסתייגות, אך מצד שני, גם אין לראות בהם משהו מסוכן, משהו שיש לדחות אותו.

אין ספק שקיימים גורמים רבים הפועלים כבר זמן רב ומחלישים את האומץ להכיר ביכולת של ראייה רוחית; כך קורה שסוודנבורג[4] – שהזכרנו אותו פעמים רבות גם בקבוצה שלכם – זכה ליחס משונה כל כך. הוא יכול היה לשמש דוגמא לרבים כאינדיבידואל שהצליח לחדור לעולם הרוח בעד רעלות מסוימות. הוא פיתח ברמה גבוהה מאוד את מה שאנו מכנים הכרה אימגינטיבית. להכרה אימגינטיבית זו זקוק כל מי שרוצה לחדור אל עולם הרוח. היא הכרחית, אך אינה אלא שלב במעבר לדרגות הכרה גבוהות יותר. סוודנבורג פיתח במיוחד את הראייה הרוחית המובילה להכרה אימגינטיבית. רק מפני שהכרה אימגינטיבית זו פעלה ופעמה בו, הייתה לו היכולת להגיע להבחנות לגבי הקשר בין העולם הרוחי לבין העולם החיצוני, הבחנות משמעותיות מאוד עבור כל מי ששואף לקבל דרך דוגמאות תמונה בהירה לגבי הראייה הרוחית. הייתי רוצה להציג את סוודנבורג כדוגמא שתמחיש איך הוא הגיע להבנה עצמית, איך הוא חשב והרגיש כדי שנפשו תישאר מחוברת לעולם הרוח. בחיפושו אחר הרוח, סוודנבורג לא פעל מתוך מניע אגואיסטי. הוא היה כבר בן 55 כאשר עולם הרוח נפתח בפניו. כלומר, הוא היה אדם בוגר לחלוטין, והייתה מאחוריו קריירה מדעית יסודית ועשירה. מחקריו המדעיים החשובים ביותר התפרסמו זה עתה, בכרכים רבים, על ידי האקדמיה המדעית משטוקהולם, והם כוללים חומר שיכול לתת כיוון למדע החיצוני לאורך שנים רבות בעתיד. אך היום אנשים למדו את הטריק איך להכיר בערך של אדם כמו סוודנבורג, שבזמנו טיפס לפסגות המדע, רק כל עוד נוח להם; וכאשר זה כבר לא נוח להם, הם הופכים אותו למושא ללעג. היום אנשים עושים זאת בכישרון רב. הם אינם מייחסים שום חשיבות לעובדה שאדם כמו סוודנבורג – שלא רק שהשגיו המדעיים לא פחות טובים מאלה של מדענים אחרים, וגם זה היה מספיק, אלא, כמדען, הוא עולה בהרבה על כל בני זמנו – מעיד בגיל 55 על מציאות קיומו של עולם הרוח.

שאלה שעניינה את סוודנבורג במיוחד הייתה איך פועלים הנפש והגוף זו על זה. על שאלה זו, סוודנבורג כתב מאמר יפה[5] לאחר שחווה הארה רוחנית. במאמר זה הוא אומר בערך את הדברים הבאים: יש רק שלוש אפשרויות, שלוש נקודות מבט, כאשר האדם חושב על היחס בין הנפש לגוף. מנקודת המבט הראשונה, הגוף הוא הגורם הקובע. דרך הגוף מתקבלים רשמים חושיים, הרשמים החושיים פועלים על הנפש. כלומר הנפש מקבלת השפעות אלו מהגוף, וזה מה שקובע. הנפש תלויה בגוף במידה מסוימת. האפשרות השנייה היא לראות את הגוף כתלוי בנפש. הנפש היא זו שמכילה בתוכה את האימפולסים הרוחניים. היא מעצבת את הגוף, ומשתמשת בגוף במהלך חייה. מנקודת מבט זו, אין לדבר על השפעה פיזית, אלא על השפעה נפשית. קיימת גם נקודת מבט שלישית, אומר סוודנבורג, שעל פיה הנפש והגוף קיימים זו לצד זה, ואינם פועלים זו על זה, אלא עיקרון גבוה יותר משליט הרמוניה, התאמה, ביניהם, כמו במקרה של שני שעונים שאינם מושפעים אחד מהשני כשהם מראים את אותה השעה. השפעה גבוהה יותר משליטה הרמוניה. כך גם כאשר רושם חיצוני מגיע לחושים, הנפש חושבת, אבל אין קשר בין שני הדברים, אלא כוח גבוה יותר פועל מבפנים על הנפש בזמן שהנפש מקבלת רושם מבחוץ באמצעות החושים. סוודנבורג מסביר שנקודת המבט הראשונה והאחרונה הן בלתי אפשריות מבחינת אדם בעל ראייה רוחית, כשם שלאדם המואר ברור שהנפש קשורה דרך כוחותיה לשמש הרוחית, כמו שהגוף הפיזי קשור לשמש פיזית, כמו שכל מה שפיזי תלוי ברובד הנפשי-רוחני. אם כן, הייתי אומר שסוודנבורג מדבר בצורה חדשה על מה שאנחנו כינינו, בהקשר של המיסטריות, סוד השמש, אותו סוד שהופיע בפני הראייה הרוחית של יוליאנוס הכופר כאשר הוא דיבר על השמש כישות רוחית, וזה מה שהפך אותו לאויב הכריסטיאניות, כי הכריסטיאניות של תקופתו הכחישה את החיבור בין כריסטוס לשמש. באמצעות הכרה אימגינטיבית, סוודנבורג חידש עבור תקופתו, עד כמה שזה אפשרי, את סוד השמש.

עשיתי את ההקדמה הזאת כדי להראות לכם מה היה בנפשו של סוודנבורג, מה הוא חווה בנפשו בדרכו לידע רוחני. סוודנבורג כותב את ההרהורים שלו אודות השאלה שתיארתי בקצרה במעין מסה פילוסופית, אך הוא כותב כמו מישהו שרואה אל תוך עולם הרוח, ולא כמו פילוסוף מודרני מהאקדמיה, שמעולם לא רכש ראייה רוחית. בסיום המסה שלו, סוודנבורג מדבר על משהו שהוא מכנה "חיזיון". וכשהוא אומר "חיזיון", הוא אינו מתכוון למשהו שהוא המציא במחשבותיו, אלא למשהו שהוא באמת ראה, משהו שבאמת עמד מול עיניו הרוחיות. סוודנבורג אינו פוחד לדבר על מה שהוא ראה דרך ראייה רוחית. הוא מספר מה אמר לו מלאך מסוים, מפני שהוא בטוח בכך. אין לו יותר ספקות מאשר למישהו שיודע שאדם ארצי פיזי סיפר לו דבר זה או אחר. הוא אומר: פעם הייתי שקוע בהתבוננות רוחנית. הופיעו מולי שלושה נציגים של הפילוסופיה הסכולסטית (scholasticism), תלמידים של אריסטו, הדוגלים בתיאוריה הטוענת שהכל זורם לתוך הנפש מבחוץ דרך השפעה פיזית. אלה עמדו בצד אחד. בצד השני הופיעו שלושה תלמידים של דקארט[6] שדיברו – אם כי באופן די לוקה בחסר – על ההשפעות של הרוח על הנפש. ומאחוריהם הופיעו שלושה תלמידים של לייבניץ,[7] שדיברו על הרמוניה קבועה מראש, כלומר על חוסר התלות בין הגוף הפיזי והנפש, ועל ההרמוניה שנקבעת מראש מבחוץ. סביבי ראיתי תשע דמויות, אומר סוודנבורג. זה מה שהוא ראה. והמנהיגים של שלוש הקבוצות היו לייבניץ, דקארט ואריסטו עצמם, שטופים באור זוהר במיוחד. סוודנבורג מדבר על החיזיון הזה כמו שאדם מדבר על אירוע מחיי היומיום. ואז, מספר סוודנבורג, הופיעה מתוך הרקע ישות רוחית עם לפיד בידה הימָנִית. וכאשר היא העבירה את הלפיד בפני הדמויות, הן מייד החלו להתווכח ביניהן. אלה שבקבוצה של אריסטו טענו שלפי נקודת המבט שלהם ההשפעה הפיזית היא זו שקובעת, הקרטזיאנים, הקבוצה של דקארט, הגנו על תאוריית ההשפעה הרוחנית, והקבוצה של לייבניץ עם המורה שלהם טענו כמו האחרים שהתאוריה שלהם היא הנכונה. חזיונות מסוג זה לעיתים קרובות יכולות להופיע בפרטי פרטים. סוודנבורג מספר שלייבניץ לבש מעין טוֹגָה, שבקצוות שלה החזיק וולף,[8] תלמידו. פרטים קטנים מסוג זה תמיד מופיעים בזמן התבוננות באמצעות ראייה רוחית. כאמור, הדמויות החלו להתווכח. הנימוקים שלהם היו נכונים, כי הרי ניתן לטעון בעד כל דבר הקיים בעולם. אחרי שהוויכוח נמשך זמן מה, הופיעה שוב הרוח, אך הפעם היא החזיקה את הלפיד בידה השמאלית, והאירה את ראשי הדמויות מאחור. רק עכשיו הוויכוח התלקח באמת. ואז הם אמרו: "כעת איננו מסוגלים להבחין בין הגוף לנפש שלנו, איננו יודעים מה נכון." לכן הם הסכימו לשים שלושה פתקים בקופסה. על אחד היה כתוב "השפעה פיזית", על השני "השפעה רוחנית", ועל השלישי "הרמוניה קבועה מראש." הם ערכו הגרלה, ויצא הפתק עם "השפעה רוחנית". הם אמרו: "אם כן, עלינו להכיר בהשפעה הרוחנית." באותו רגע, מלאך ירד מהעולם העליון ואמר: "אין זה במקרה שהוגרל הפתק עם "השפעה רוחנית", אלא כך קבעה המנהיגות החכמה של העולם, כי זה מה שתואם את האמת."

זה החיזיון אותו מתאר סוודנבורג. כמובן, כל אחד חופשי לא לייחס לו כל חשיבות, ואף לראות בחוויה זו משהו פשטני ונאיבי. אך השאלה הרלבנטית איננה האם חוויה היא נאיבית או לא, אלא האם האדם חווה אותה או לא. ומה שבמבט ראשון נראה פשטני ונאיבי יכול להיות הדבר העמוק ביותר. כי מה שמופיע כאן בעולם הפיזי כמשהו אקראי, שלא קשור לשום חוק, כמקריות, נראה מעולם הרוח כמשהו שונה לחלוטין. וקשה ללמוד להבין את משמעות המקריות, מפני שהיא רק תמונת צל של הכרחיות עליונה. סוודנבורג רוצה לומר משהו משמעותי מאוד: זה לא הוא שרוצה את זה, אלא "זה" רוצה להופיע בתוכו. האימגינציה הזאת עולה בו מפני ש"היא" רוצה להופיע בו. זה למעשה תיאור מדויק של האופן בו סוודנבורג הגיע לאמיתות שלו, תיאור מדויק של הרוח בה נכתבה מסה זו. מה עשו הקרטזיאנים? הם רצו להוכיח את הרעיון של ההשפעה הרוחנית מסיבות רציונאליות של ההבנה האנושית. אפשר להגיע כך לתוצאה הנכונה; אך זה יכול לקרות כמו שתרנגולת עיוורת יכולה למצוא גרגיר תירס. החסידים של אריסטו גם הם לא היו פחות חכמים, אבל גם הם דגלו בהשפעה הפיזית על בסיס נימוקים אנושיים. גם התלמידים של לייבניץ לא היו כמובן פחות נבונים משתי הקבוצות האחרות, אבל הם פיתחו את התיאוריה של הרמוניה קבועה מראש. סוודנבורג לא הלך אל הרוח בדרכים אלו, אלא פיתח בתוך עצמו את כל היכולות האנושיות שלו כדי להתכונן, ואז לקבל את האמת. את הקבלה הזו של האמת הוא רצה לבטא, או זה מה שרצה להתבטא דרך הגרלת הפתקים מהקופסה. זה העיקר.

אך דברים כאלה לא ימצאו את ההד הנכון בנפשנו אם אנחנו ניגשים אליהם בצורה אינטלקטואלית, אלא רק אם הנפש שלנו מתייחסת אליהם נכון כאשר אנו מקבלים אותם בתמונה, גם אם בני אדם רציונאליים יחשבו שהיא פשטנית או נאיבית. כי התמונה פועלת בנפש בצורה אחרת מאשר המושג הרציונאלי המופשט. התמונה מכינה את הנפש לקבל את האמת מעולם הרוח. זה הדבר המהותי. וכאשר אנו שמים לב ברצינות לדברים אלה, אנו יכולים בהדרגה להבין ולפתח מושגים ורעיונות שבאמת נחוצים לאנושות של תקופתנו, ושנראים היום כבלתי נגישים אך ורק בגלל הסלידה – ולא משום סיבה אחרת – רק בגלל הסלידה הנובעת מתוך המטריאליזם.

כל המטרה של החקירה שלנו הייתה לבחון את האבולוציה של האנושות, כך שתצא לאור העובדה שבחלקה הראשון, האבולוציה האנושית התקדמה במסלול מסוים לקראת רגע מכריע. ברגע זה אירעה המיסטריה של גולגותא. לאחר מכן, ההיסטוריה ממשיכה במסלול שונה. שני המסלולים של האבולוציה האנושית, זה שלפני המיסטריה של גולגותא וזה שאחריה, שונים לחלוטין זה מזה, וכבר תיארתי באיזה אופן שונים שני הזרמים. אך כדי לחוות הבדל זה בנפשכם במלואו, דמיינו לעצמכם שבזמנים הקדומים הייתה תמיד קיימת האפשרות שהאדם, מבלי שהוא יעבור בנפשו הכנות מיוחדות (במיסטריות הדבר היה קשור לטקסים חיצוניים) יגיע לאמונה במציאות עולם הרוח ובאלמותיות הנפש דרך קיום פעולות חיצוניות וטקסים מסוימים, כי לפני המיסטריה של גולגותא, הביטחון באלמותיות היה עדיין חלק מהאורגניזם שלו. בתקופת המיסטריה של גולגותא, כבר לא הייתה לאורגניזם האנושי את היכולת לדלות או "לזקק" מתוך עצמו את התפיסה של האלמותיות. האפשרות הזאת כבר לא הייתה קיימת. הגוף כבר לא איפשר לאדם לדלות מתוכו את חזון האלמותיות. הדבר הזה הוכן במאות השנים לפני המיסטריה של גולגותא, ובאמת מעניין ביותר לראות איך אריסטו, הענק מבין הפילוסופים, עשה כמה מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא את כל המאמצים להבין את אלמותיות הנפש, ולמרות זאת הגיע למושג מאוד משונה של האלמותיות. עבור אריסטו, האדם אינו שלם אם אין לו גוף פיזי ממשי. פרנץ ברנטנו, אחד מהפילוסופים האריסטוטליים הטובים ביותר של הזמנים המודרנים, אומר במחשבותיו על אריסטו: האדם אינו שלם אם אין לו רגל או יד; אז איך הוא יכול להיות שלם אם חסר לו הגוף כולו? לכן, עבור אריסטו, כאשר הנפש עוברת דרך שער המוות, היא נעשית פחות ממה שהיא הייתה בתוך הגוף. זה מעיד על חוסר היכולת לראות באמת את הנפש, לעומת היכולת הקדומה לזהות את הנפש, לזהות את אלמותיות הנפש. חשוב לזכור את העובדה המוזרה שאריסטו היה הפילוסוף המוביל שהכתיב את הכיוון לאורך כל תקופת ימי הביניים. אריסטו ידע את כל מה שאדם יכול לדעת – אומרים הפילוסופים הסכולסטיים, ובתור פילוסופים אין לנו ברירה אלא לסמוך על אריסטו, וללכת בעקבותיו. אין שום צורך לפתח יכולות רוחניות כלשהן מעבר לגבולות של הפילוסופיה של אריסטו. זאת עובדה חשובה מאוד, כי היא מסבירה מדוע יוליאנוס הכופר סרב לקבל את הכריסטיאניות כפי שהיא הוצגה על ידי הכנסייה בתקופת שלטונו של קונסטנטינוס. עלינו לראות את הדברים האלה מפרספקטיבה גבוהה יותר. הכרתי אישית את וינצנץ קנאור,[9] אחד הפילוסופים האריסטוטליים המובילים בימינו, חוץ מפרנץ ברנטנו. וינצנץ קנאור היה נזיר בנדיקטיני שגישתו כאדם קתולי כלפי אריסטו הייתה זהה לחלוטין לזו של הסכולסטיים. כשהוא דיבר על אריסטו, הוא ניסה לגלות מה ניתן לדעת על אלמותית הנפש באמצעות ההכרה האנושית. וינצנץ קנאור מנסח את דעתו בהקשר זה בצורה מעניינת ביותר:

"אך הנפש, או בהקשר זה הרוח האנושית שנפרדת מהעולם" – או במילים אחרות, הנפש האנושית שעוזבת את העולם הפיזי, שעוברת דרך שער המוות – "מוצאת את עצמה לא במצב יותר מושלם, אלא במצב לקוי מאוד, שלא הולם בכלל את גורלה. הדימוי שמתאים למצב זה אינו הדימוי המוכר, הדימוי של הפרפר שזה עתה יצא מתוך הגולם, ומתעופף בשמיים הכחולים. הדימוי הנכון הוא זה של פרפר שידיים אכזריות תלשו לו את כנפיו, ועכשיו הוא זוחל חסר אונים באפר, כמו תולעת עלובה."

מאוד משמעותית העובדה שאלה שמכירים היטב את אריסטו טוענים באופן מוחלט שזאת המסקנה היחידה שההכרה האנושית צריכה להגיע אליה. מכך ניתן לראות שנדרש מאיתנו כוח ומאמץ כדי להתנגד להשלכות של הלך נפש זה. כי מבלי להיות מודע לכך, המטריאליזם של היום מושפע מאוד מאותה הכרעה של וועדת קונסטנטינופול משנת 869, שדרכה הוחלט שהאדם אינו מורכב מגוף, נפש ורוח, אלא הרוח בוטלה, והאדם נחשב כבנוי מגוף ונפש בלבד.

המטריאליזם המודרני מרחיק לכת עוד יותר. הוא כעת מבטל גם את הנפש. אך זאת כמובן התפתחות הגיונית מאוד. אם כן, נדרשים אומץ ונחישות כדי למצוא שוב את הדרך הנכונה חזרה אל הרוח. יוליאנוס הכופר, שעבר חניכה במיסטריות של אלאוסיס, היה מודע לכך שדרך התפתחות מסוימת בנפש האדם, ניתן להגיע להכרה של האופי האלמותי של הנפש. במידה מסוימת הוא ידע את סוד השמש. ומנקודת המבט הזאת, הוא ראה משהו שנראה לו דבר מזעזע. מה בדיוק הוא ראה? כאשר הוא התבונן לאחור בתקופות הקדומות, הוא ראה שבאופן ישיר או בעקיפין דרך המיסטריות, בני האדם נמצאים תחת ההנהגה של כוחות וישויות קוסמיות, על-ארציות. הוא ראה שיכול לקרות כאן על האדמה שמסְפֶרות רוחניות יוחלט לאפשר לבני אדם לרכוש ידע אודות סְפֶרות אלו. זה מה שהוא ראה. והוא ראה שבתקופתו, בכריסטיאניות של קונסטנטינוס, הכריסטיאניות לובשת צורה על פי העקרונות הישנים של האימפריה הרומית, שהכריסטיאניות חודרת למה שבנתה האימפריה הרומית כסדר חברתי חיצוני בלבד. והוא ראה שהאימפריה הרומית מגייסת את הרוחניות ואת האלוהות לצרכים שלה. וזה זיעזע אותו. צריך לדעת שזה היה הכרחי לזמן מה, אך יוליאנוס הכופר לא היה מסוגל להבין זאת, והדבר קיבל ביטוי בהתנגדות שלו מול הנעשה במישור החיצוני. חשוב לזכור שלפני תקופתו של קונסטנטינוס, בתקופת הזהב של עליית הכריסטיאניות, נמסרו לאנושות אימפולסים רוחניים עוצמתיים מאוד, אך הם נחלשו והתערפלו מפני שבוועידות האקומניות של הכנסייה נחסמה ההכרה האנושית החופשיה, שאותה קיבל האדם דרך אימפולס הכריסטוס.

אם נחזור לאוריגנס או לקלמנט מאלכסנדריה, אנו רואים אנשים רחבי אופקים, שהרוח היוונית עדיין חיה בהם, אך הם גם נשאו בנפשם מודעות לאירוע הגדול שהתרחש דרך המיסטריה של גולגותא. האופן בו הם הבינו את המיסטריה של גולגותא ואת הכריסטוס הנצלב נחשב ככפירה בכל הדתות כיום. הם קיבלו הכרה מהכנסייה, אך למעשה, אבות הכנסייה הגדולים מהתקופה שלפני קונסטנטינוס היו הכופרים הגדולים ביותר. הם היו מודעים למשמעותה של המיסטריה של גולגותא עבור האבולוציה של האדמה, אך להבדיל מהכריסטיאניות של קונסטנטינוס, הם לא רצו להרוס את הדרך שהובילה אל המיסטריה של גולגותא, את הדרך של המיסטריות, או את דרך הראייה הרוחית הקדומה. בייחוד אצל קלמנט מאלכסנדריה אפשר לראות איך כל הכתבים שלו חדורים בסודות כל כך גדולים, כל כך נסתרים, עד שלאדם של היום קשה בכלל לחשוב על משהו במושגים אלה. למשל, קלמנט מדבר על הלוגוס, החוכמה שזורמת ביקום וחודרת את כולו. הוא מביא תיאור חי מאוד של הלוגוס כמוזיקה של הסְפֶרות, מלאה במשמעות, והוא מתאר את העולם החושי החיצוני כביטוי של מוזיקת הסְפֶרות, כשם שהמיתרים הרוטטים שניתן לראותם הם ביטוי של גלי קול. עבור קלמנט מאלכסנדריה, הצורה האנושית מעוצבת כדימוי של הלוגוס. במילים אחרות, קלמנט מאלכסנדריה חווה את הלוגוס כמציאות ורואה את צורת האדם כהתמזגות של טונים ממוזיקת הסְפֶרות. האדם נברא בצלם הלוגוס, הוא אומר. ובמשפטים רבים של קלמנט מאלכסנדריה אנו מוצאים עדויות לחוכמה הנשגבה ביותר, חוכמה מוארת כולה באימפולס הכריסטוס. אם תשוו בין המשפטים האלה של קלמנט מאלכסנדריה לבין הגישה השולטת היום בתחומים רבים, הטענה שניתן להכיר באדם כמו קלמנט מאלכסנדריה מבלי להבין אותו תראה בעיניכם יותר ממוזרה.

כאשר אומרים היום שמדע הרוח שואף ללכת במסלול העיקרי של זרם הכריסטיאניות, להוות לבלוב חדש הצומח מהכריסטיאניות כדי לספק את צורכי התקופה שלנו, באים רבים – כבר ראינו זאת, אנחנו חיים בתוך הדברים האלה כל הזמן! – שאומרים: מחיים את הגנוסיס הקדום! וכאשר מדובר בגנוסיס, נציגים רבים של הכריסטיאניות של ימינו עושים עם היד את סימן הצלב כאילו ראו את השטן בהתגלמותו. אך הגנוסיס עבור הזמנים הנוכחיים הוא מדע הרוח, רק שהגנוסיס המתקדם שונה מהגנוסיס שאותו הכיר קלמנט מאלכסנדריה. איך מתבטא קלמנט מאלכסנדריה כאדם שחי במחצית השנייה של המאה הכריסטיאנית השנייה? הוא אומר: האמונה היא נקודת המוצא שלנו. המאמין בכנסייה של עכשיו רוצה להסתפק באמונה בלבד, ואינו מבקש יותר מזה. האמונה היא כבר גנוסיס, האמונה היא כבר ידיעה, הוא אומר, אבל היא ידיעה תמציתית, הכרה במה שהכרחי; אך הגנוסיס מאמת ומחזק את מה שאנו מאמינים, הוא מבוסס על אמונה, בהדרכת האדון, וכך מוביל לידיעה שאין עליה עוררין ולהבנה מדעית. בדברים אלה מביע קלמנט מאלכסנדריה עבור תקופתו את מה שעלינו להגשים כיום. אם כן, הכריסטיאניות דורשת שהגנוסיס, מדע הרוח העכשווי, ישתתף באופן פעיל באבולוציה של הכריסטיאניות. אך האדם האטום של היום אומר: עלינו להבדיל בין המדע (המדע שאותו הוא רוצה להגביל לעולם החושי ולעובדות חיצוניות בלבד) לבין האמונה, ולאמונה לא צריך להיות כל חלק במדע. קלמנט מאלכסנדריה אומר: לאמונה ניתנה הגנוסיס, לגנוסיס ניתנה האהבה, לאהבה ניתנה הירושה. זה אחד המשפטים העמוקים ביותר שקשורים לאבולוציה של הרוח האנושית, מפני שהוא מעיד על קשר עמוק עם חיי הרוח. מתחילים עם אמונה; אך לאמונה ניתנה הגנוסיס, כלומר הידיעה, ההכרה או ההבנה. ורק מתוך הכרה חיה זו, כלומר מתוך חקירה מעמיקה של הדברים, זורמת האהבה הנכונה, ומתוך האהבה הנכונה, באה הפעולה של הירושה האלוהית שלנו. האלוהות יכולה לזרום דרך האנושות, כמו שהיא זרמה בזמנים הבראשיתיים, רק אם לאמונה מצטרף הגנוסיס, ולגנוסיס האהבה, ולאהבה הירושה. עלינו לראות במשפטים אלו עדות לרוחניות העמוקה של נפש כמו זו של קלמנט.

גם אם מצד אחד זה קשה מאוד, מצד שני זה הכרחי באותה המידה שהצורה האמיתית של החיים הכריסטיאניים תהיה שוב נגישה לאנושות היום. חשוב מאוד שנראה את הדברים כפי שהם באמת, ואז נדע היכן לחפש את הפגמים של התקופה שלנו. בדרך כלל, פגמים אלה מופיעים כך שהאנשים אינם מוכנים לראות איך בדיוק הדברים פועלים. כאשר, למשל, כפר באלפים נקבר תחת מפולת שלגים, כולם רואים איך המפולת מתדרדרת על מורד ההר ומתרסקת על כפר; אבל אם אנו רוצים לגלות את מקור המפולת, אולי יהיה עלינו לחפש אותו בפתית שלג מסוים. אפשר לראות בקלות את קריסת הכפר תחת השלג, אבל לא כל כך קל להביא הוכחה מוחשית, בעיקר במישור הפיזי, לכך שהאסון נגרם על ידי פתית שלג. וכך קורה גם במקרה של האירועים הגדולים בהיסטוריה של העולם! אפשר לראות את העובדה שכעת האנושות נמצאת באמצע קטסטרופה מזעזעת; זאת מפולת השלגים המתדרדרת. את נקודות ההתחלה יש לחפש במקום בו פתיתי השלג התחילו להתגלגל. עלינו לחפש פתיתי שלג שונים, אך אנשים אינם ממשיכים לעקוב אחר פתיתי שלג אלה עד למקום בו הם הופכים למפולת. והיום זה לא מוצא חן בעיני אנשים כאשר קוראים לדברים מסוימים בשמם.

נניח שמישהו רוצה היום לגבש דעה לגבי תחום מסוים במדע. איך הוא עושה זאת? בדרך כלל הוא סומך על דעתו של המומחה באותו תחום. מדוע הוא מקבל את הדעה זו כסמכות? פשוט מפני שאותו מומחה מכהן כפרופסור באוניברסיטה זו או אחרת. בדרך כלל זאת הסיבה שבגללה אדם זה או אחר מוכר היום כאיש מדע. אבל ניקח מקרה קונקרטי. אני יודע היטב שלא זוכים לאהדה כאשר קוראים לדברים בשמם, אבל אין זה משנה עכשיו. אם אנשים ימשיכו לא לקרוא לדברים בשמם בימינו, לא נוכל לצאת מהמצוקה שלנו. נניח שאדם שנחשב לסמכות אומר את הדברים הבאים: אנשים ממשיכים לדבר כל הזמן על גוף ונפש אצל האדם. למעשה, הדואליות הזאת, גוף ונפש, בלתי מתקבלת על הדעת. הסיבה היחידה לכך שאנחנו עדיין מדברים היום על גוף ונפש היא שעלינו להשתמש בשפה, והשפה לא נוצרה עכשיו, אלא ירשנו אותה מהעבר, כאשר בני האדם היו הרבה פחות חכמים מהפרופסורים האוניברסיטאיים של היום. בימים הקדומים ההם, אותם אנשים טיפשים האמינו שהנפש שונה מהגוף. וכאשר אנו מדברים על הדברים האלה היום, אנחנו נאלצים להשתמש במילים האלו, אנחנו נאלצים לשרת את השפה; אנחנו עבדים של השפה, ודרכה גם של האנשים הטיפשים, שאפילו לא העסיקו פרופסורים חכמים כמונו. והמומחה הזה ממשיך לומר: אנו חייבים לדבר על גוף ונפש, אבל הדבר אינו מוצדק בכלל. כול מי שמדבר מנקודת המבט של היום, ואינו מושפע מהדעות של אנשים מן העבר, יכול לומר: כן, אני רואה כאן פרח, וכאן עוד בן אדם. אני רואה את צורתו של האדם ואת צבע עורו, בדיוק כמו שאני רואה את הפרח. את השאר, אני יכול לחקור. ואז מישהו אחר יכול לבוא ולומר: כן, אבל האדם הזה רואה את הפרח, ותמונת הפרח חיה בנפשו. אבל זאת אשליה. מה שאנו מקבלים מהקליטה החושית של הפרח, או של האבן, הוא רושם חושי, וגם במקרה של האדם נוצר רושם חושי. הרעיון שעוד משהו חי בנפש כתמונה פנימית הוא אשליה. אנו יודעים רק קשרים חיצוניים.

אתם בוודאי תגידו: איננו יכולים להבין שום דבר מטענותיו של האדם הזה. תודה לאל שזה כך, מפני שהן עירבוביה מטופשת ביותר, ממש הטיפשות בהתגלמותה. הטיפשות הזאת מופיעה בהקשר של מחקרים קפדניים רבים שנערכים במעבדות אודות מוח האדם, וכל מיני ממצאים קליניים וכו'. כלומר, האדם הזה טיפש. הוא יכול להפיק תוצאות קליניות טובות מפני שיש לו גישה למעבדות. אך המסקנות שאליהן הוא מגיע על בסיס התוצאות הללו הן פשוט שטויות. היום אנשים כאלה אינם נדירים; להיפך, הם מייצגים את הכלל. כמובן שאנשים לא אוהבים אותך כשאתה אומר דברים כאלה. סדרת ההרצאות שאדם זה פירסם בצורת ספר – סילחו לי, אך שמו הוא, באופן משונה, פרוורן,[10] למרות שכמובן אין זה אלא צרוף מקרים במישור הפיזי – ספר שנקרא "המכניקה של החיים הרוחניים". אפשר היה לכתוב גם ספר על "האופי העֵצִי של המתכת", והוא היה הגיוני באותה המידה כמו "המכניקה של החיים הרוחניים".

כן, אם זה מה שמאפיין את "חדות החשיבה" של המוחות המוארים ביותר של היום – ופרוורן מתאר את מה שהוא רואה, רק שעם התיאור הוא מערבב את המחשבות הטיפשיות שלו – אז לא צריך להפתיע אותנו אם אין בכלל ממצאים נכונים בתחומים שלא התמזל מזלם להתבסס על ראיות חיצוניות. מדעי המדינה, שחסרים בהם הקביים של העובדות החיצוניות, היו צריכים להתבסס על מחשבות מושרשות במציאות, אך למעשה אין זה קורה מהסיבות שכבר תיארתי בהרצאה קודמת. אך בסופו של דבר אנשים נתקלים בעובדות האלה בעל כורחם.

קודם הצגתי בפניכם את קיילן, אדם מוכשר מאוד, ללא ספק אחד מההוגים השוודיים המובילים. ספרו "המדינה כצורת חיים" מלא בעושר רוחני; אך לקראת סופו הוא מעלה רעיון מעניין, אבל אף אחד, לא הוא ולא אחרים, אינו יודע מה לעשות איתו. הוא מצטט אדם בשם פוסטל דה קולאנז',[11] שכתב את הספר "העיר הקדומה", בו הוא מפתח את הרעיון המיוחד שאם נחזור לעבר ונחקור את המדינות שהיו קיימות לפני הכריסטיאניות, נגלה שכמעט כל המדינה בנויה על דת, על טקסים ופולחנים דתיים; כל המדינה בנויה על יסודות רוחניים-חברתיים. כלומר, אנשים נתקלים בעובדות האלה בעל כורחם, כי סיפרתי לכם בהרצאה הקודמת איך הסדר החברתי כולו נבע מתוך המיסטריות, היה לו באמת מקור רוחני. במחקרים שלהם אנשים פוגשים עובדות מסוג זה, אך אינם מסוגלים להבין אותן, אינם יודעים כיצד להתייחס אליהן. הם אינם מצליחים להבין את מה שהם לומדים ממה שמספרת ההיסטוריה עצמה, שכל כך הרבה מסמכים נמחקו ממנה.

ועוד פחות יודעים בני האדם מה ניתן לעשות עם הרעיון השני, שהצבעתי עליו כדרך חדשה להגיע לכריסטוס. הרעיון הזה נמצא בייחוד במיסטריות, וגם בכתביו של אפלטון, בהד נפלא של המיסטריות, ויש להחיות אותו מחדש. אם תקראו את הכתבים של אפלטון, תמצאו בהם דבר מיוחד. אפלטון מציב בתור הדמות המרכזית בדיאלוגים שלו את סוקרטס, את סוקרטס המוקף בתלמידיו. מה שאפלטון מלמד מתפתח בשיחה בין סוקרטס לתלמידיו. אפלטון מביא בכתביו את סוקרטס שמת. אין זאת רק טכניקה ספרותית, אלא הרבה יותר מכך: הד של מה שחי במיסטריות, שבהן התלמידים למדו איך ליצור קשר עם נפשות המתים, שמעולם הרוח ממשיכים להוביל את העולם החושי החיצוני. אפלטון מפתח פילוסופיה על ידי כך שהוא מוביל את האנשים להיות בקשר עם המתים. הרעיון הזה חייב לחיות שוב, להפוך שוב למציאות. וכבר דיברתי על האופן בו הוא חייב לחזור. עלינו למצוא את היכולת להתעלות מעבר להיסטוריה היבשה, הרושמת רק את האירועים החיצונים. עלינו להגיע ליכולת להיות בקשר עם המתים, לתת למחשבות של המתים לחיות מחדש בתוכנו. במובן העמוק הזה עלינו להתייחס לרעיון התחייה. זאת הדרך בה מתגלה כריסטוס בפני האנושות, ברובד הסובייקטיבי, בחוויה פנימית אישית. זאת הדרך בה ניתן לחוות ולאמת את המציאות של כריסטוס. אך דרך זו דורשת שנפתח את מה שניתן לכנות הרצון בחשיבה. כל עוד אנו מסוגלים ליצור רק מחשבות שנוצרות מהתבוננות בעולם החושי החיצוני, איננו מגיעים למחשבות שבאות בקשר אמיתי עם המתים. עלינו לרכוש את היכולת לדלות מחשבות מתוך ישותנו הפנימית ביותר. עלינו לפתח ברצון את האומץ להתאחד עם המציאות. ואז הרצון, שנעשה גם חדור ברוח, יצליח לגעת בישויות רוחיות, כמו שהיד יכולה לגעת באובייקט חושי חיצוני. והישויות הרוחיות הראשונות שאותן נפגוש יהיו המתים שיש לנו איתם קשר קרמתי מסוים. חשוב לדעת שאיננו יכולים לצפות שנקבל הדרכה לגבי מפגשים מורכבים אלה בסדרת הוראות שניתן לציית להן בקלות, ושכתובות על דף נייר שתוכלו לשאת אותו בכיס. הדברים האלה אינם כל כך פשוטים. לעיתים אנו פוגשים אנשים בעלי כוונות טובות ששואלים: איך אפשר להבדיל בין החלום למציאות, בין פנטזיה למציאות? לגבי כל מקרה אינדיבידואלי, את הפיתרון איננו צריכים לחפש באיזה כלל או חוק קבוע. הנפש כולה חייבת לכוון את עצמה, ליצור שוב ושוב הרמוניה בתוך עצמה, כך שהיא תהיה מסוגלת ליצור דימויים, לגבש דעה בכל מצב אינדיבידואלי, כמו שאנו רוצים לדעת לגבש דעות גם בעולם החושי החיצוני בכל מקרה ספציפי, מבלי שיהיו לנו הוראות כלליות. עלינו לחנך את עצמנו ולפתח פרספקטיבה גבוהה יותר, כדי שנוכל לגבש דעה בכל מקרה ספציפי. החלום יכול להיות דומה מאוד למציאות, אך אי אפשר במקרה אינדיבידואלי לומר באופן מוחלט: זאת הדרך הנכונה והמתאימה להבדיל בין סתם חלום למציאות. מה שאני אומר עכשיו יכול להיות לא נכון במקרה זה או אחר, כי כל פעם יש לקחת בחשבון נקודות מבט אחרות. חשוב שהאדם ינסה לפתח בנפשו את היכולת לשפוט בעולם הרוח.

ניקח כדוגמא מקרה נפוץ: אדם חולם, או מאמין שהוא חולם. אך לא כל כך קל להבחין בין חלום למציאות. לאנשים של זמננו יש לגבי החלומות תפיסה דומה לזו של פרוורן. הוא אומר שאפשר לעשות ניסוי יפה, והוא מתאר את הניסוי הבא, שהוא באמת יפה בתור ניסוי: אדם ישן בחדר, ומישהו בא ונוקש בחלון עם סיכה. האדם הישן חולם, מתעורר ומספר ששמע צרור יריות. על פי פרוורן, החלום מגזים. הנקישות של הסיכה על החלון הפכו ליריות. פרוורן מסביר זאת כך: אנו מניחים שבתודעה ערה המוח פעיל באופן מלא. בתודעת חלום, פעילות המוח מופחתת. פעילה רק התודעה של קליפת המוח. פעילותו של המוח נחלשה, ולכן החלום נהיה מוזר כל כך, ולכן הנקישות הקטנות של הסיכה הופכות ליריות. הציבור של היום מאמין במה שאומרים לו. קודם נאמר לו שהחלום מגזים, ואחר כך נאמר, במילים קצת שונות משלי, שהמוח פחות פעיל, ובגלל זה החלום מופיע בצורה מוזרה. בינתיים הקורא כבר שכח את מה שנאמר קודם. הוא לא מקשר בין שתי האמירות ופשוט חושב: זה מה שאומרת סמכות בתחום, אדם שהמדינה מינתה כמומחה, ולכן עלינו להאמין למה שהוא אומר. כפי שאתם יודעים, האמונה בסמכות גדולה במיוחד בימינו. אך אם בכל זאת יש מישהו שלא חושב על החלום כמו המומחה הדגול, אולי הוא יסכים שאת האמת ניתן למצוא דרך החשיבה האחרת. נניח שאתה חולם על חבר שמת. אתה חולם או חושב שחולם שאתה נמצא במצב מסוים יחד איתו – ואז אתה מתעורר. כשאתה מתעורר, המחשבה הראשונה היא כמובן: אבל החבר שלי מת מזמן! אבל בחלום לא עלה בדעתך שהוא מת. אפשר למצוא כל מיני הסברים חכמים לחלום הזה אם קוראים את ספרו של פרוורן, "המכניקה של הרוח". אבל אם זה חלום, והחלום אינו אלא זיכרון מהחיים היומיומיים, יהיה קשה להבין מדוע אותה מחשבה עוצמתית ביותר, המחשבה שהחבר שלך מת, אינה משחקת שום תפקיד בחלום, שבו חווית מצב שאתה יודע בוודאות שלא יכולת לחוות איתו כשהוא היה עדיין חי. ואז תוכל לומר בצדק: אני כרגע חוויתי ביחד עם החבר שלי מצב שלא הייתי יכול לחוות בחיים. לא רק שלא חוויתי את המצב הזה בחיים, אלא בקשר שלנו בחיים הרגילים, בכלל לא הייתי יכול לחוות אותו. אם נניח שמאחורי החלום הזה נמצאת הנפש של החבר שלך, הנפש האמיתית שעברה דרך שער המוות, האם אין זה מובן מאליו שלא חווית איתו את מותו? לנפש זו אין כל דחף להופיע בפניך כמתה, מאחר שהיא ממשיכה לחיות. ואם תיקח בחשבון את שני הגורמים האלה, ואולי תוסיף להם גורמים נוספים, תוכל להגיע למסקנה: תמונת החלום שלי משקפת מפגש אמיתי עם הנפש של החבר שלי. המחשבה שהוא מת לא עלתה בי מפני שהחלום איננו זיכרון מחיי היומיום; בחלום הזה אני חווה מפגש אמיתי עם המת. אני חווה משהו שלובש צורה של תמונת חלום, מצב שלא היה יכול לקרות בנסיבות הרגילות של החיים היומיומיים. חוץ מזה, לא עולה בי המחשבה שהוא מת, מפני שהנפש שלו חיה. ואז יהיו לך את כל הסיבות לומר: כאשר אני חווה את ה"חלום", אני נמצא באזור בו הזיכרון הפיזי אינו פועל. מה שאומר עכשיו חשוב מאוד, חשוב ביותר: התכונה שמאפיינת את חיינו הפיזיים היא השלמות של הזיכרון הפיזי שלנו, אך זיכרון זה אינו זמין באותה המידה בעולם הרוח שאנו נכנסים אליו במוות, וגם אינו בעל אותה המהות. את הזיכרון הנדרש שם עלינו לפתח בעצמנו. הזיכרון הפיזי כבר קיים בנו, מחובר לגוף הפיזי. אך כל מי שמכיר את התחום העל-חושי יודע שהזיכרון הפיזי אינו יכול להיכנס לשם. לכן אין זה מפתיע שאין לנו שום זיכרון על המת, כי מה שאנו חווים הוא מפגש עם הנפש החיה של אותו אדם.

האנשים שידעו את הדברים האלה מדברים על כך שמה שאנו מכנים זיכרון בעולם הפיזי, הוא שונה לחלוטין בחיי הרוח. כול מי שאיפשר אי פעם לתמונה הגדולה של "הקומדיה האלוהית" של דנטה להשפיע עליו, ידע ללא צל של ספק שדנטה חווה חזיונות רוחניים, שהוא הכיר את עולם הרוח. כל מי שמבין את השפה של אלה שהכירו את עולם הרוח ימצא הוכחה משכנעת לכך כבר בהקדמה אותה בחר דנטה לכתוב ליצירה שלו. דנטה ידע בוודאות; הוא לא היה חובבן בעולמות הרוח, אלא מומחה, אפשר לומר. הוא ידע שהזיכרון הרגיל אינו יכול להיכנס לסְפֶרה בה אנו פוגשים את המתים. ודנטה מדבר הרבה על המתים, ועל איך הם חיים באור של עולמות הרוח. בקשר לזיכרון, תוכלו למצוא ב"קומדיה האלוהית" את הקטע המופלא:

"הה, אור עליון, אשר את חסדך רוממת

גבוה מעל פני תבונת אדם, גלה

לזיכרוני ולו קורטוב מזיו פניך,

ואנא, בלשוני תן כוח להביע –

למען אנשים מבני ימים יבואו –

ולו רשף קל מתהילת אלוה.

כי אף אם רק מעט ישרוד בזיכרוני

ויהדהד צלילו באלו השורות,

כך יעל ניצחונך ביתר שאת ותוקף.[12]

אם כן, דנטה ידע שלא ניתן לקלוט בעזרת הזיכרון הרגיל את מה שיכול לבוא מעולמות הרוח. יש היום אנשים לא מעטים שאומרים: מדוע לנו לשאוף לעלות לעולם הרוח, כשיש לנו מספיק מה לעשות בעולם הפיזי; האדם החרוץ מנסה לחפש תשובות לבעיות החיים בעולם הזה! אבל האם לאנשים אלה יש זכות להאמין שאנשי העידנים הקדומים שקיבלו את החוכמה מהמיסטריות התייחסו לעולם הפיזי בפחות רצינות? הם ידעו שעולם הרוח חודר את העולם הפיזי, פועל בו, שאין ספק שהמתים פועלים בקרבנו, גם אם אנשים מכחישים זאת, ושההכחשה הזאת רק יוצרת בלבול. מי שמכחיש את העובדה שאלה שעברו את שער המוות פועלים בעולם הזה הוא דומה למישהו שאומר: מדוע שאני אאמין שלוח הפח הזה חם מאוד? ואז הוא עולה על הלוח הלוהט. כמובן, אי אפשר להוכיח באותה הקלות את הנזק שנעשה כאשר אנשים מתעלמים מפעולת עולם הרוח בעולם הפיזי או מכחישים אותה. התקופה שלנו אינה מוכנה לבנות את הגשר שחייב להיבנות אל המלכות שמעבר, שחיים בה המתים והישויות הרוחיות הגבוהות. אפשר לומר שבמובנים רבים יש בתקופה שלנו שנאה, אווירה של שנאה אמיתית, כלפי עולם הרוח. וחובתו של מדען הרוח שרוצה לראות את הדברים ביושר ובכנות היא להכיר את הכוחות המתנגדים להתפתחות מדע הרוח שלנו. כי לשנאה זו יש שורשים עמוקים, יסודות הנמצאים באותו המקום בו נמצאים גם היסודות של כל הכוחות הפועלים נגד ההתקדמות האמיתית של האנושות.

—————————————————————————————————–

  1. אוטו לודוויג (Otto Ludwig), 1813- 1865. תוך כדי תהליך היצירה שלו, הוא חווה ספקטרום של צבעים וצלילים, חוויה המוכרת בשם "סינסתזיה."
  2. גוסטב פרייטג (Gustav Freytag), 1816-1895, מההקדמה שלו ל"הכתבים המלאים של אוטו לודוויג", ברלין. כתב רומנים ריאליסטים, בהם הוא משבח את התכונות של המעמד הבינוני (Soll und Haben, Die Ahnen).
  3. ראו "נפילת רוחות האופל", GA 177, יצא בעברית בהוצאה פרטית.
  4. עמנואל סוודנבורג (Emanuel Swedenborg), 1688- 1772, מדען ותיאוסוף שוודי.
  5. סוודנבורג, "היחס בין הנפש לגוף" (Der Verkehr zwischen Seele und Leib), ינה/לייפציג, 1904. מהנדס, מדען, פילוסוף ותיאולוג. ב" Arcana Caelestia" שלו, הוא כתב: "… קיבלתי את המתנה שכבר כמה שנים אני כל הזמן בחברתם של מלאכים וישויות, אני שומע אותם מדברים ומדבר איתם. ניתן לי לשמוע ולראות את הדברים הנפלאים שקיימים בחיים האחרים… לימדו אותי שם על הסוגים השונים של ישויות רוחיות; על מצב הנפשות לאחר המוות… ובמיוחד על דוקטרינות האמונה שהשמיים מכירים בהן."
  6. רנה דקארט (קרטזיוס) (René Descartes), 1595- 1650.
  7. גוטפריד וילהלם פון לייבניץ (Gottfried Wilhelm von Leibniz), 1646- 1716
  8. כריסטיאן פריהאר פון וולף (Christian Freiherr von Wolff), 1679- 1754
  9. וינצנץ קנאור (Vincenz Knauer).
  10. מקס פרוורן (Max Verworn), 1863 – 1921, פיזיולוג ופילוסוף גרמני. [ Verworn פירוש המילה בגרמנית: מבולבל].
  11. פוסטל דה קולאנז' (Numa Denis Fustel de Coulanges), 1830 – 1889, היסטוריון צרפתי.
  12. דנטה – הקומדיה האלוהית , עדן, קנטו 33 – יצא בעברית בהוצאת הקיבוץ המאוחד (תרגום אריה סתיו).

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *