אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא – 08

אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא – 08

אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא

רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל-8 במאי 1917

תורגם מאנגלית, תוך כדי השוואה עם התרגום מגרמנית לרומנית ועם המקור בגרמנית: מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 8

ברלין, 24.4.1917

מתוך ההרצאות האחרונות שלנו יכולתם להסיק שכבר עבור העידן שלנו, אך בעיקר עבור עתיד האנושות, יהיה חשוב ביותר להפנים את העובדה שבנושא של ישוע כריסטוס, וכל מה שקשור אליו דרך המיסטריה של גולגותא, אין משמעות גדולה לחקירה החיצונית של הדברים, כפי שהיא נעשית בהיסטוריה הקונבנציונלית במסגרת המדע החיצוני. יש להבין שבכדי להכיר באמת את המציאות של כריסטוס והמיסטריה של גולגותא, האנושות חייבת למצוא גישה למקורות שונים מאלה שאותם מציע המחקר ההיסטורי העכשווי, גם אם אותם מקורות של המחקר ההיסטורי העכשווי הם הבשורות עצמן. ציינתי כבר לעיתים קרובות, וכל מי שפונה לספרות הרלוונטית יכול לאמת זאת בעצמו, שהמחקר ההיסטורי הקפדני, הדקדקני והשקדני ביותר מהמאה ה-19 עסק בביקורת הבשורות, בחקר הבשורות; וניתן לומר שמבחינת הרעיון של המיסטריה של גולגותא, ביקורת זו של הבשורות, אם נתייחס אליה כעת כאל תופעה היסטורית חיצונית בלבד, הובילה ביסודו של דבר לתוצאה שלילית, מחלישה והרסנית, במקום לאמת, לבסס ולחזק רעיון זה. אנו יודעים שאנשים רבים כיום, לא מתוך הלך רוח של התנגדות, אלא מפני שהם משוכנעים על בסיס הראיות של המחקר ההיסטורי שהם אינם יכולים לפעול אחרת, החליטו שאין שום הצדקה מבחינה היסטורית טהורה לטענה שניתן להוכיח את קיומו הארצי של ישוע כריסטוס בתחילת העידן שלנו. בכל מקרה, לא ניתן להוכיח גם את ההיפך, אך כמובן אין לכך שום משמעות.

כעת אני מציע שנדון בשאלה כיצד ניתן למצוא מקורות שונים מהמקורות ההיסטוריים, מקורות אחרים, שעשויים לתרום להבנתנו את המיסטריה של גולגותא. לפני שנענה על שאלה זו, נציג, כמו במפגש האחרון שלנו, עוד מספר עובדות היסטוריות אוקולטיות.

כאשר מנסים להתחקות אחר ההתפתחות של הכריסטיאניות במהלך מאות השנים הראשונות לספירה, אנו מגלים שקשה מאוד לרכוש ידע אודות התפתחות זו, אלא אם כן מעמיקים את החקירה ההיסטורית באמצעות הממצאים של מדע הרוח. אם נסכים לקבל, בהתחלה לפחות כהשערה היפותטית, את העובדות של החקירה המדעית-רוחית של תקופה זו, אז תתגלה בפנינו תמונה מיוחדת מאוד. כי אם נתבונן במהלך המאות הכריסטיאניות הראשונות, נגלה שהמיסטריה של גולגותא לא אירעה רק פעם אחת, כאירוע בודד על הגולגותא, אלא, במובן מטפורי, היא התרחשה פעם נוספת בהקשר היסטורי רחב יותר. באמת מתגלים אינספור עובדות ראויות לציון כאשר בוחנים תקופה היסטורית זו.

קיימת היום בכנסייה הקתולית מסורת מתמשכת של ההיסטוריה של הכנסייה, שמספרת קודם כול על הייסוד של הכריסטיאניות, על אבות הכנסייה והמורים הראשונים של מאות השנים הראשונות של הכריסטיאניות, אחר כך על המורים והפילוסופים של הכנסייה של מאות השנים שלאחר מכן, על ההחלטות לגבי כל אחת ואחת מהדּוֹגְמות של הכנסייה בוועידות האקומניות, על אַלְטָעוּת[1] האפיפיורים, וכך הלאה. ההיסטוריה מוצגת כמעין שרשרת רציפה, חוט אחיד עם אופי בלתי משתנה. למרות שהיסטוריונים רבים מותחים ביקורת על אבות הכנסייה הראשונים, לרוב אין להם כנראה מספיק אומץ לדחות אותם או להתעלם מהם לגמרי, מפני שאז היה נקרע חוט הרציפות המתמשכת. ההיסטוריונים של הכנסייה מנסים להראות חוט רציף העובר דרך הוועידה האקומנית מקונסטנטינופול משנת 869, שעליה כבר דיברתי. כך, כמו שאמרתי, מציגים את הדברים כאילו שמדובר בהיסטוריה שהיא תהליך רציף. אך אם באיזשהו מקום בתהליך שנראה רציף אירעה קפיצה חדה, אז היא הייתה בנקודה זו. אם ניכנס לעומק הבעיה, לא ניתן לעלות על הדעת ניגוד גדול יותר מאשר זה שקיים בין הלך הרוח של המורים הראשונים של הכנסייה הכריסטיאנית לבין הלך הרוח של המורים המאוחרים יותר, והלך הרוח הנוכח בהחלטות של הוועידות האקומניות. יש כאן הבדל ענק, קיצוני, אך, בגלל אינטרסים מסוימים, מטשטשים ומעלימים אותו באופן קיצוני באותה המידה. וכך אפשר להבטיח שהנפשות של היום ישארו בחושך מוחלט לגבי המאות הראשונות של הכריסטיאניות, ולגבי כל מה שלמעשה קרה אז. היום, למשל, אפילו לאנשים מלומדים ביותר אין כל תמונה וודאית ואמינה לגבי האופן בו דוכא מה שבדרך כלל מכונה הגנוסיס. יש חוסר בהירות גם לגבי המטרות והכוונות של אינדיבידואלים כמו קלמנט מאלכסנדריה, תלמידו אוריגנס ואחרים, ואפילו טרטוליאנוס,[2] מפני ששרדו רק קטעים מעבודותיהם, וקטעים אלה מופיעים לרוב רק כציטוטים המובאים בכתבים של מתנגדיהם. אין אפשרות לגבש תמונה בהירה ואובייקטיבית לגבי אבות הכנסייה והמורים הכריסטיאנים הראשונים האלה, ועל המידע החלקי שכן קיים נבנו תיאוריות הזויות ביותר.

כדי להגיע לבהירות בנושאים אלה, עלינו להתבונן גם בסיבות לחוסר בהירות זו, בכול מה שקרה, הייתי אומר, כדי שהמיסטריה של גולגותא תתרחש פעם נוספת בהיסטוריה.

כאשר אירעה המיסטריה של גולגותא, עדיין פעלו בהיקף רחב המיסטריות הפגאניות הקדומות, הפולחנים הפגאניים העתיקים. והם פעלו באופן נרחב ובעוצמה כזו, שמתוכן עלתה אישיות כמו יוליאנוס הכופר, שעבר חניכה במיסטריות של אלאוסיס ושדיברנו עליו בהרצאה הקודמת, וכן שורה ארוכה של קיסרים רומיים שעברו מעין חניכה גם כן, אם כי באופן שונה. אך בנוסף לכך, עדיין שרדו ופעלו כל אותם דברים שהיו קשורים לפולחנים הפגאניים הקדומים. ההיסטוריונים של ימינו מתעלמים בדרך כלל מדברים אלה או מתייחסים אליהם במספר מילים כדי לצאת ידי חובה. האירועים מתוארים באופן שטחי מאוד, בהיבטם החיצוני בלבד. ודי במה שאירע מבחינה חיצונית כדי שאנשים ידברו על מיסטריה שנייה של גולגותא. אך אין לאנשים אלה כל הבנה לגבי משמעותם הפנימית של אירועים אלה.

מנקודת מבט חיצונית, עלינו לומר שבמאות הכריסטיאניות הראשונות, היו פזורים במקומות רבים מאוד ברחבי האדמה מקדשים פגאניים מפוארים. היום אי אפשר אפילו לדמיין את הפאר וההדר הנפלא של המקדשים הפגאניים מכל מיני סוגים, שבתוכם ניצבו דמויות ופסלים מרהיבים של האלים, ייצוגים אמנותיים של דמויות האלים, ששיקפו עד לפרטים הקטנים ביותר את מה שחי במיסטריות הקדומות. לא רק שלא הייתה עיר או סביבה שלא היו בה בשפע מבנים מיסטיים-אמנותיים, אלא גם בשדות, במקומות בהם האיכרים זרעו את הדגנים שלהם, גם שם עמדו מקדשים קטנים, כל אחד עם הדמות של האל שלו. לא נעשתה כל עבודה בשדה, מבלי ליצור קודם קשר חי עם הכוחות שעל פי אמונתם זרמו מהמרחב הקוסמי למטה על האדמה בעזרת הכוחות המגיים שהתגלמו בדמויות אלו. אך הקיסרים הרומיים, עם שיתוף הפעולה של הבישופים והכמרים הכריסטיאנים, דאגו לכך שבאותן מאות כל המקדשים האלה יושמדו לחלוטין ביחד עם הדמויות והפסלים של האלים. אפשר לעקוב אחרי תהליך הרס זה עד לקיסר יוסטיניאנוס,[3] כלומר עד למאה ה-6, ולראות איך פורסמו אינספור צווים של הקיסרים, שעל פיהם יש להרוס עד היסוד את כל המקדשים הקדומים, גדולים וקטנים, ביחד עם כל מה שיש בתוכם. גל של הרס שטף את העולם, הרס שלא היה כדוגמתו עד אז בהיסטוריה של האנושות,[4] הרס יחיד במינו, כי עלינו להבין מה בדיוק נהרס שם. מהרגע בו בנדיקטוס הקדוש, [5]במו ידיו ובעזרת הפועלים שלו, החריב עד יסודותיו את המקדש של אפולו על גבעת מונטה קסינו – כדי לבנות באתר זה מנזר שישרת את המסדר הבנדיקטיני – ועד לתקופתו של הקיסר יוסטיניאנוס, אחד העיסוקים העיקריים של הקיסרים הרומיים (שמאז קונסטנטינוס השתלטו על הכריסטיאניות) היה להשמיד את כל מה שנשאר מהזמנים הקדומים. פורסמו גם פקודות שמטרתן הייתה כביכול לבלום הרס זה. אך כאשר קוראים אותן, מתקבל רושם מוזר. למשל, קיסר מסוים נתן צו הקובע שאין להרוס את כל המקדשים הפגאניים בבת אחת, כדי לא להצית את זעם האוכלוסייה, אלא יש להשלים את עבודת ההרס בהדרגה, כי אז האוכלוסייה כבר לא תתקומם, אלא תשלים עם המצב.

כמו במקרה של דברים רבים אחרים, ההיסטוריונים לעיתים קרובות עוברים בשתיקה על הצעדים המזעזעים הקשורים לעבודת ההשמדה הזאת, או מציגים אותם באור חיובי יותר. אך זאת טעות. בכל מקום בו מעוותים או מטשטשים את האמת באופן כלשהו, גם הדרך המובילה אל ישוע כריסטוס תהייה מטושטשת, ואז כבר אי אפשר יהיה למצוא אותו. בקשר לאהבה הכנה לאמת, ניתן להגיע לגילויים מאוד מיוחדים. הרשו לי לתאר חוויה קטנה מילדותי המוקדמת ושאותה לעולם לא אשכח, כי היא עשתה עלי אז רושם עמוק. דברים כאלה לא שוכחים שוב בחיים. אם אנחנו לא סותמים את האוזניים, אנו יכולים ללמוד מההיסטוריה של הקיסרים הרומיים שקונסטנטינוס לא היה בדיוק כליל השלמות מבחינה מוסרית. כי על פי רוב מי שמאשים ללא סיבה מוצדקת את בנו החורג בגילוי עריות עם אימו, לא יכול להיות אדם טוב. זאת הייתה האשמת שווא, בלתי מוצדקת, המצאה שמטרתה הייתה לספק תירוץ לרצח. על בסיס האשמת שווא זו, קונסטנטינוס ציווה קודם על הוצאתו להורג של בנו החורג, ולאחר מכן של אימו החורגת. דברים כאלה היו חלק ממעשיו השגרתיים של קונסטנטינוס. אך מפני שהכנסייה חייבת לו חוב ענקי, ההיסטוריה הרשמית החיצונית של הכנסייה מתביישת לתאר אותו בצבעים האמיתיים שלו. לכן הייתי רוצה לקרוא לכם מספר הלימוד שממנו למדנו בבית הספר את ההיסטוריה של הדת[6] קטע המתייחס לקונסטנטינוס: "קונסטנטינוס הוכיח את עצמו כבן נאמן של הכנסייה אף בחייו הפרטיים" – ועכשיו סיפרתי לכם איך! "אם מאשימים אותו ברגזנות יתר וצמאון לכוח, יש לזכור שהאמונה אינה מגנה על האדם מפני כל מעידה מוסרית, ושהכריסטיאניות לא הייתה יכולה להפעיל את כוחה הגואל בחייו של קונסטנטינוס, מפני שעד לסוף ימיו הוא לא השתתף אף פעם בסַקְרָמֶנְט הקדוש."

ניתן לפגוש מספר רב של מקרים כאלה, ובעזרתם להיווכח למידותיה של אהבת האמת, כביכול, שמתגלה באינספור דוגמאות בדפי ההיסטוריה. והמצב איננו יותר טוב גם בהיסטוריה המודרנית, רק שכאן מדובר בנקודות מבט אחרות, ואי אפשר להבחין בדברים בקלות, מפני שמעורבים אינטרסים אחרים.

כאשר מוזכרים בהיסטוריה הצווים של הקיסרים בהקשר של החרבת המקדשים הפגאניים, נאמר שהקיסרים הרומיים התנגדו באופן מפורש לטקסים עקובי הדם של קורבן בעלי חיים ולטקסים דומים אחרים שהתקיימו במקדשים. אין זו ביקורת או ניסיון להסתיר דברים, אלא אני רק מתאר את העובדות. מה שחשוב לדעת הוא שמה שנקרא "קורבן בעלי חיים", שמתוך איבריהם הפנימיים מסופר שהכוהנים ניבאו אירועים עתידיים, היה למעשה צורה מנוונת של קורבן. אך זה לא היה עניין פשוט, כפי שמציגה אותו לעיתים קרובות ההיסטוריה המודרנית, אלא מדע עמוק, שונה באופיו מהמדע של היום. המטרה של קורבן בעלי חיים – וקשה לדבר על מנהגים כאלה היום, מפני שהם נחשבים למזעזעים, ולכן אנחנו יכולים לדבר עליהם רק במונחים כלליים – הייתה לעורר יכולת שכבר לא היה ניתן להשיג ישירות, מפני שתקופת הראייה הרוחית הקדומה כבר חלפה. דרך קורבן בעלי חיים, מטרתם של חוגים מסוימים של כוהנים פגאניים הייתה להחיות את הכוחות האטוויסטיים של ראייה רוחית. זאת הייתה אחת השיטות שהם נעזרו בהן. דרך הצורה הספציפית של הריטואל של קורבן בעלי חיים, הכוונה הייתה לעורר מחדש את הראייה הרוחית האטוויסטית כדי להגיע לרוח של העידנים הבראשיתיים, של המיסטריות של מיתרס, ולעשות זאת על פי הפולחן הרוחני ביותר מאותה תקופה. במיסטריות של מצריים ובמקדשים המצריים, נערכו פולחנים הרבה יותר אכזריים ועקובי דם. כאשר אנו מתבוננים במיסטריות של מיתרס באמצעות שיטות אוקולטיות, עלינו לומר שהדרכים השונות להקריב בעלי חיים היו אמצעי להגיע לסודות של הכוחות הפועלים ביקום. הריטואלים האלה היו הרבה יותר ממה שאנו מכנים היום קורבן של בעלי חיים, מאחר שהם הובילו להכרה הרבה יותר עמוקה של סודות הטבע מאשר השיטה של הניתוח לאחר המוות, הניתוח של גופות, שמקובל בימינו, ושאינו מוביל לשום סודות, אלא רק לידע שטחי. אלה שביצעו את טקסי הקורבן בצורה נכונה נהיו רואים רוחיים, והיה ביכולתם להכיר כוחות מסוימים הנוכחים במעמקים הנסתרים של הטבע. קשורה לכך גם העובדה שהייתה חובה לשמור בסוד את היסודות הרוחניים האמיתיים של הקורבנות שנערכו במיסטריות, כי רק מי שעבר הכנה נכונה יכול היה לקבל גישה אליהם.

אם אנו חוקרים את מקור המיסטריות של מיטרס, אנו מגלים שהן החלו בתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, ובתקופה שאנו מדברים עליה הן כבר התנוונו. בצורתן הטהורה ביותר הן התאימו לתקופה הפוסט-אטלנטית השלישית, והגיעו לשיאן אז. דרך הביצוע של טקסים מסוימים, המקודשים במיסטריות אלו רכשו, אם כי בדרך מסוכנת וסודית, את הכוח לחדור עמוק לתוך סודות הטבע, הודות לכך שלפולחנים אלה היו תוצאות מוחשיות. הכוהנים ערכו בנוכחות התלמידים טקסים מסוימים, הקשורים לפירוק הקשרים הקיימים בטבע. בדרך זו, התלמידים רכשו ידע אודות המבנה של תופעות ותהליכים בטבע. דרך האופן בו התרחשו תהליכים אלה, דרך האופן בו פעלו זה על זה אלמנט האש ואלמנט המים, ודרך האופן בו הם השפיעו על התלמיד שהשתתף בקורבן בעלי החיים, נפתחה בפני המשתתפים דרך לגמרי ייחודית, שאיפשרה להם להגיע לידיעה עצמית שחדרה עד למרקם העמוק של ישות האדם, ובכך להגיע לידיעה של היקום.

אם כן, טקסי הקורבן האלה היו דרך לידיעה עצמית ולידיעת העולם. דרך ההשתתפות בטקסים כאלה, אנשים חוו את עצמם באופן שונה מאשר בחיים החיצוניים הפיזיים. אך חוויה זו התבססה במידה רבה על חולשת האדם. כי קשה ביותר לרכוש ידיעה עצמית, וטקסי קורבן אלה נועדו להפוך את התהליך לקל יותר. דרך הריטואלים האלה, האדם חווה את עצמו, חש את חייו הפנימיים בצורה הרבה יותר עוצמתית מאשר דרך תהליכים אינטלקטואליים או תהליכי חשיבה. אפשר לומר שהאדם שאף לידיעה עצמית החודרת עד למהות האורגניזם הפיזי שלו; לאותה ידיעה עצמית שניתן לראות בנפש של האמנים הגדולים של ימי קדם, שבמידה מסוימת שאבו את החוש לצורה מכך שהם חוו בתוך האורגניזם שלהם את התנועות המעצבות של הטבע. כאשר אנו מתבוננים בהיסטוריה של האמנות, ככל שאנו חוזרים לעבר הרחוק יותר, אנו מגלים שהיה זמן שבו לא היה בכלל עולה על הדעת ליצור על פי מודל. לא היה ניתן בכלל לדמיין את האפשרות שהאמן יציב מולו מודל ויעתיק אותו. עלינו להבין שבני האדם של אז נשאו בתוכם משהו מלא חיים, שבתוכם חי בעוצמה משהו שהם נתנו לו גוף וצורה. האמן הציג בצורה מוחשית את מה שהוא חווה. היום הדברים הללו נהיו כה מעורפלים עד שכמעט ואי אפשר לדבר עליהם, כי המילים שלנו מסוגלות לשקף רק את הצל של מה שאנו רוצים להביע. באמת קשה לתאר את השינוי העצום שבני האדם עברו עם חלוף הזמן.

המיסטריות היווניות מאלאוסיס היו המשך ישיר של המיסטריות של מיתרס, שבתקופת המיסטריה של גולגותא היו מפוזרות במקומות רבים בעולם. המיסטריות של אלאוסיס היו המשך, אך בו זמנית ייצגו היבט שונה מבחינה מסוימת. בעוד שמהות המיסטריות של מיתרס הייתה שהאדם יחווה את עצמו באופן פיזי-גופני, במיסטריות של אלאוסיס האדם היה אמור לחוות את עצמו לא בתוך תוכו, אלא בחוץ. במיסטריות של אלאוסיס נעשה שימוש בתהליכים שונים לחלוטין מאשר במיסטריות של מיתרס. בעוד שבמיסטריות של מיתרס, החניך נדחף, נדחס, עמוק אל תוך עצמו, במיסטריות של אלאוסיס, נפשו השתחררה מהגוף, כך שהוא היה יכול לחוות מחוץ לגוף את האימפולסים החבויים של פעילות הבריאה של הטבע ושל הרוח. אם אנו שואלים מה למעשה למד האדם במיסטריות אלו – הן במיסטריות של מיתרס, שהיו כבר במצב מנוון, והן במיסטריות של אלאוסיס, שלא רק שלא היו במצב מנוון, אלא הגיעו לנקודת השיא של פעילותן ונוכחותן בערך במאה הרביעית לפני הספירה – אם אנו שואלים בעצם איזו תועלת קיבל האדם ממיסטריות אלו, אז עלינו לומר שהתשובה נמצאת בציווי המפורסם של האורקל מדלפי: "דע את עצמך!". למעשה, החניכה הייתה מכוונת כולה להשגת ידיעה עצמית, וזאת לאורך שני נתיבים שונים. באחד מהם, הידיעה העצמית נרכשה דרך צלילה פנימה, כך שהחלק האסטרלי והאתרי נעשו "דחוסים" יותר, ובאמצעות המפגש הפנימי של האלמנט הנפשי עם האלמנט הגופני האדם הבין: "כעת אתה חווה את עצמך כפי שאתה באמת; אתה מגיע לידיעה עצמית כאשר אתה דוחס ודוחף את עצמך בתוכך." זה מה שקרה במיסטריות של מיתרס. הנתיב השני לידיעה עצמית במיסטריות של אלאוסיס פעל דרך השחרור של הנפש מהגוף – באמצעות ריטואלים שונים שלא נתאר אותם כעת בפרטי פרטים – כך שהנפש שיצאה מהגוף נפגשה עם הכוח הסודי של פעילות השמש, עם האימפולס של השמש על האדמה, עם כוחות האימפולס של הירח על האדמה, עם הכוחות של אימפולס הכוכבים, והאימפולסים של כוחות האלמנטים האינדיבידואליים – כוחות החום, האוויר, האש וכך הלאה. האלמנטים החיצוניים, הקיום החיצוני, זרמו כמו גלים דרך הישות הנפשית של האדם – שהופרדה מהגוף כבר לפני כן – ובמפגש זה עם הכוחות החיצוניים הוא הגיע לידיעה עצמית. ואלה שהכירו את המשמעות האמיתית של מהות המיסטריות ידעו את העובדה שהאדם יכול היה להגיע לכל מיני חוויות נפשיות מחוץ לגוף, אך הוא לא היה יכול לתפוס באופן מוחשי משהו מהתוכן האמיתי של מושג האני, כאשר זה לא בא מתוך המיסטריות. בזמנים ההם, האני נשאר מושג מופשט בלבד, אם הוא לא נבע מתוך המיסטריות. האדם יכול היה לחוות היבטים אחרים של הנפש והרוח, אבל את האני היה עליו לטפח דרך התאמנות במיסטריות; הוא היה זקוק לדחף העוצמתי הזה. אנשים ידעו זאת. וזה הדבר החשוב.

כפי שידוע לכם, בשלב מסוים התרחש מעין שילוב בין האבולוציה של הכריסטיאניות לבין האימפריה הרומית. כבר תיארתי את האופן בו זה קרה, ואיך עקב מיזוג זה הכנסייה דאגה להעלים, עד כמה שהיה אפשר, את הריטואלים שתיארתי כרגע, למחוק כל שריד של העבר, ולהסתיר מהדורות הבאים כל ידע אמיתי לגבי הפולחנים של המיסטריות, להסתיר מדורות העתיד מה עשו אנשים עוד מאות שנים לאחר הופעת הכריסטיאניות כדי להגיע לקשר עם הכוחות האלוהיים שמעניקים לאדם, בין אם בגוף או מחוץ לגוף, את תודעת האני. אם אנו רוצים ללמוד את האבולוציה של הכריסטיאניות בצורה מעמיקה יותר, עלינו לחקור לא רק את האבולוציה של הדּוֹגְמוֹת, אלא גם את האבולוציה של הפולחנים. מנקודות מבט מסוימות, לאבולוציה של הפולחן יש חשיבות גדולה יותר מאשר לאבולוציה של הדּוֹגְמות. כי הדוגמות הן מקור לסכסוכים ומריבות בין הפלגים השונים; וכמו עוף החול הן קמות מחדש לתחייה מן האפר שלהן. לא משנה עד כמה אנחנו מאמינים שהן נכחדו, בסוף תמיד קם מישהו שמחייה את האמונות הקדומות. הרבה יותר קל להשמיד פולחנים. והפולחנים הקדומים האלה, שבמידה מסוימת היו הסימנים החיצוניים האמיתיים, והסמלים של מה שהתרחש במיסטריות, היו חייבים להיעלם כדי למנוע כל אפשרות שבני האדם יוכלו לגלות את הדרכים שבהן האדם חיפש להתקרב לכוחות אלוהיים-רוחיים בזמנים הקדומים.

כדי לחדור דרך הרעלה שעוטפת את הדברים האלה, עלינו לבחון בתשומת לב את הפולחנים הכריסטיאנים, כמו למשל את הסקרמנט העיקרי של הכנסייה הקתולית של רומא, הקורבן הליטורגי. למעשה מה הוא הפירוש הפנימי של הקורבן הליטורגי הזה, שהוא בעל משמעות כה גדולה ועמוקה? הקורבן של המיסה הכריסטיאנית, עם כל מה שנוכח בו, מהווה המשך ישיר של המיסטריות של מיתרס, שהתמזגו במידת מה עם אלמנטים מהמיסטריות של אלאוסיס. הקורבן הריטואלי של המיסה, ועוד טקסים רבים שקשורים אליו, אינם אלא המשך האבולוציה של הפולחנים הקדומים של המיסטריות. הריטואל המקורי השתנה במידת מה: למשל, האופי האכזרי ועקוב הדם של המיסטריות של מיתרס התמתן במידה רבה. אך איננו יכולים שלא לשים לב לקווי דימיון רבים ברוח של שני פולחנים אלה, במיוחד אם שמים לב לפרטים מסוימים ומבינים אותם נכון. למשל, העובדה שלפני הקבלה של לחם הקודש, הן הכומר והן המשתתף בטקס חייבים לצום במשך תקופת זמן מוגדרת היא פרט הרבה יותר חשוב להבנת הנושא מאשר רבים מהפרטים שסביבם התנהלו וויכוחים כל כך מלאי להט בימי הביניים. ואם הכומר אינו מציית למצווה הזאת של צום לפני שהוא עורך את טקס סעודת האדון, כפי שזה קורה לעיתים, הטקס של אכילת לחם הקודש מאבד ממשמעותו ומההשפעה שהייתה אמורה להיות לו. למעשה, ההשפעה שלו אבדה במידה רבה מפני שהמשתתפים אינם מקבלים הנחיות נכונות. הטקס יכול להיות בעל השפעה אמיתית רק אם המשתתף קיבל ידע נכון לגבי מה שהוא יכול לחוות מייד לאחר שהוא מקבל את הקורבן נטול הדם של האדון. אך אתם בוודאי מודעים לכך שהיום אנשים אינם מייחסים חשיבות גדולה לדקויות הללו, אינם דואגים לכך שדרך הטקס של אכילת לחם הקודש תיווצר באמת חוויה פנימית, מעין רגש פנימי, מעין התחדשות מודרנית של האימפולסים שהחניך חווה במיסטריות של מיתרס. אם כן, אתם רואים שמאחורי הטקס הכריסטיאני מסתתרים סודות מסוימים. דרך ההסמכה לכמורה, הכנסייה ניסתה להגיע למעין המשכיות של העיקרון הקדום של חניכה, רק שהכנסייה התעלמה מהעובדה שבמקור, על פי עיקרון החניכה, המועמד לחניכה קיבל ידע לגבי האופן בו יש לחוות את הטקס כולו.

חלק מהמטרה של יוליאנוס היה לגלות את הקשר בין המיסטריות של אלאוסיס – שהוא עבר בהן חניכה –למיסטריות של התקופה הפוסט-אטלנטית השלישית. מה הוא למד מהמיסטריות של אלאוסיס? בנושא זה, ההיסטוריה לא מספרת לנו הרבה. אך אילו היינו לומדים לעומק איך אנשים כמו קלמנט מאלכסנדריה, תלמידו אוריגנס, ואף טרטוליאנוס או אירנאוס,[7] וכמובן האבות הראשונים של הכנסייה, התפתחו מתוך העיקרון הפגאני של חניכה, והגיעו לכריסטיאניות כל אחד בדרכו, אילו היינו נכנסים לראשיהם של אנשים גדולים אלה, היינו מגלים שהמושגים והרעיונות שלהם היו חדורים בתנועה פנימית חיונית ייחודית מאוד, ששכנה בהם רוח שונה לחלוטין מזו שהייתה נוכחת בכנסייה מאוחר יותר. אם אנו רוצים להבין את המיסטריה של גולגותא, עלינו לקלוט משהו מן הרוח שחיה באבות ראשונים אלה. זה העיקר: שנתקרב לרוח זו!

אנשים נמצאים בתרדמה עמוקה לגבי תופעות התרבות הגדולות. הם רואים את העולם כאילו בחלום, ואנחנו יכולים לראות זאת בימינו. דיברתי איתכם לעיתים קרובות על הרמן גרים[8] – אך עלי להודות שכאשר אני מדבר היום על הרמן גרים, אני מרגיש שונה לגמרי מאיך שהרגשתי כשדיברתי עליו לפני ארבע או חמש שנים. אחרי כמעט שלוש שנים של מלחמה, השנים לפני המלחמה נראות כמו תור זהב. מה שחווינו במלחמה יוצר שינוי ביכולת התפיסה שלנו, כך שאירועים שהתרחשו לפני כמה עשרות שנים נראים לנו כשייכים לסיפורים קדומים. האירועים הנוכחים זרים לנו כאילו שהתרחשו לפני מאות שנים, כאילו שהזמן התארך. וכך האנשים הנמצאים בתרדמה מפספסים את האירועים החשובים ביותר שמתרחשים בעולם.

כשמנסים היום להבין את הסופרים הקדומים באמצעות השיטות הרגילות של האינטלקט – וכמובן אנשים שסיימו לימודים אקדמיים יבינו את כול מה שנמסר מן העבר לדורות העתיד – אבל אם איננו שייכים לאותה קבוצה של אנשים מוארים, אנו יכולים להסיק שבלי שימוש באמצעים אוקולטיים אי אפשר להבין את הפילוסופים היוונים הקדומים, את תלס, הרקליטוס, אנקסגורס,[9] פילוסופים ששייכים לתקופה לא יותר מידי רחוקה מאיתנו. הם מדברים שפה אחרת – גם אם אנו יודעים יוונית עתיקה; הם באמת מדברים שפה שונה לחלוטין מבחינת המושגים מהשפה שאנחנו משתמשים בה כדי שנהיה מובנים על ידי האינטלקט האנושי הרגיל. וזה נכון, למשל, גם לגבי אפלטון. כבר הזכרתי הרבה פעמים שהבל[10] חש זאת, וביומן שלו תיאר את הקווים העיקריים של מחזה שבו אפלטון מתגשם שוב כתלמיד תיכון שאמור לקרוא את אפלטון עם המורה שלו, אבל לא מסוגל להתמודד עם רעיונותיו של אפלטון למרות שהוא עצמו הוא הגלגול של הפילוסוף. הבל רצה לכתוב ולהציג מחזה כזה. הוא לא הספיק לממש את תוכניתו, אבל רשם ביומנו מה היה קורה אילו אפלטון שנולד מחדש היה היום תלמיד תיכון והיה צריך לקרוא, מבלי להיות מסוגל להבין, את מה שהוא עצמו כתב בגלגולו הקודם. הבל חש שאת אפלטון לא ניתן להבין ללא הכנה נכונה. החשיבה האנושית הצליחה להגיע לרמה של תפיסת רעיונות בעזרת ניתוח אינטלקטואלי קפדני רק עם אריסטו, במאה הרביעית לפני הספירה. חשיבה מסוג זה הייתה בלתי אפשרית לפני אריסטו. את הפילוסופיה שקדמה לאריסטו אי אפשר להבין בעזרת אינטלקט רגיל. זה מסביר את המספר הגדול של הפרשנויות שנכתבו על רעיונותיו של אריסטו, מפני שמצד אחד ניתן להבין אותו, אך מצד שני מבחינת הגיבוש של מושגים מסוימים עדיין לא התקדמנו מעבר לאריסטו מפני שמבנים אלה התאימו לתקופתו. אי אפשר לאמץ צורות-חשיבה של תקופה אחרת. מבחינת האדם החי בחיים המוחשיים, לרצות לחשוב כמו שאנשים חשבו בתקופה קדומה דומה לאדם שהגיע לגיל 56 ורוצה להפוך שוב לבן 26 כדי לחוות מחדש במשך רבע שעה את מה שהוא חווה כשהיה בן 26. הלך חשיבה מסוים בר-תוקף רק עבור תקופה מוגדרת; האופי הייחודי של החשיבה של תקופה מסוימת משתנה במהותו שוב ושוב. מעניין לראות איך אריסטו שלט בחשיבה של ימי הביניים, ואיך הוא יצא לאור שוב דווקא בנקודת זמן זו דרך עבודתו של פרנץ ברנטנו,[11] שאותו הזכרנו לעיתים קרובות. ב-1911 ברנטנו כתב ספר מצוין על אריסטו[12] בו הוא מעבד את הרעיונות והמושגים שהוא רצה לקרב עד כמה שאפשר לתקופה שלנו. זוהי הקרמה המוזרה של העידן שלנו שפרנץ ברנטנו כתב דווקא בנקודת זמן זו מחקר מקיף אודות אריסטו, ספר שאותו צריך לקרוא כל מי שרוצה להכיר סוג חשיבה מסוים. והרשו לי להוסיף שהספר של פרנץ ברנטנו על אריסטו קריא מאוד.

אפילו אריסטו היה במובן מסוים הקורבן של הגורל, שגרם לכך שעבודתו תושחת, אם כי בדרך לא לגמרי ישירה, לא על ידי הכריסטיאניות, אלא על ידי הכנסייה, כך שחלקים חשובים מכתביו כבר אינם קיימים. לכן, את הקטעים החסרים עלינו להשלים באמצעות התבוננות אוקולטית במה שנשמר. הדברים החשובים ביותר שאבדו מתייחסים לנפש האדם. וכאן, בהקשר של אריסטו, אני מגיע לשאלה אותה עשויים לשאול בני זמננו: איך אני יכול למצוא, באמצעות החוויות הנפשיות הפנימיות שלי, דרך בטוחה להיפתח למיסטריה של גולגותא? כיצד אני יכול לנתב למטרה זו את תרגול המדיטציות המתוארות בספר "כיצד קונים דעת העולמות העליונים"[13] ובמקומות אחרים, ולפתוח בתוך עצמי את מקורות הידע להבנת המיסטריה של גולגותא? במידה מסוימת, אריסטו ניסה לעורר בתוכו את אותן חוויות פנימיות שאדם ששואל שאלה זו יוכל להתנסות בהן גם כן. אך על פי הפרשנים, דווקא במקומות בהן אריסטו אמור לתאר את דרכו המדיטטיבית, דווקא שם, הוא שותק. למעשה, הוא כן תיאר את הדברים הללו, אך אלה שהעתיקו את כתביו המאוחרים יותר דילגו עליהם, כך שהם לא הועברו לדורות הבאים. אריסטו כבר צעד בדרך פנימית מסוימת, שאפשר לקרוא לה דרך מיסטית. הוא רצה לגלות בנפשו את מה שנותן את הביטחון הפנימי באלמותיות הנפש.

אם אדם מתמסר באופן כן ואמיתי לעבודה פנימית מדיטטיבית לאורך זמן מסוים, אם הוא מתרגל תרגילים מתאימים, הוא מגיע ללא ספק לחוויה הפנימית של אלמותיות הנפש, מפני שהוא פותח את הדלתות להיבט האלמותי בתוכו. אריסטו לרגע לא הטיל ספק בכך שאנו יכולים לחוות בתוכנו חוויה האומרת לנו: אני כעת חווה בתוכי משהו שאינו תלוי בגוף, ולכן אין לו כל קשר למוות של הגוף. אריסטו ידע זאת באופן ברור. אך הוא הלך עוד יותר רחוק, והוא ניסה לפתח בתוכו באופן עוצמתי את חוויית הנוכחות של אותו היבט שעליו האדם יודע, כאשר הוא חווה אותו, שהוא אינו שייך לגוף. ואז הוא חווה באופן ברור – אך הקטע בו הוא מתאר את החוויה נמחק,[14] צונזר – את הדבר שדיברתי עליו לעיתים קרובות. הוא חווה את הבדידות הפנימית שאותה חייב להרגיש כל מי שרוצה להגיע להבנה של המיסטריה של גולגותא! בדידות! החוויה המיסטית אינה יכולה להתרחש בשום אופן אחר מאשר דרך הבדידות, כאשר אנו עוברים דרך הכאב של בדידות זו. וכאשר אנו חווים את רגש הבדידות בעוצמה גדולה כל כך, אנו שואלים: מה איבדת, מה עזבת, שנהיית בודד כל כך? ואז עלינו למצוא את התשובה שוב מתוך עצמנו: עם החלק הטוב ביותר של ישותך, עזבת את אביך, את אימך, את אחיך ואחיותיך, והן את כל שאר העולם עם כל מה שמאורגן בו. בסופו של דבר, עזבת את הכול – עם נפשך. גם אריסטו ידע זאת. אנו יכולים להרגיש את החוויה הפנימית של הבדידות; אנו יכולים ליצור ולפתח אותה. בחוויה זו של בדידות, אנו מגיעים להבנה שקיים בנו רובד שמתעלה על המוות, שאינו שייך לדבר חוץ מאשר לאני שלנו, רובד שאינו קשור לעולם החיצוני. אנו יכולים לגלות, כמו אריסטו, שהחיבור שלנו עם העולם החיצוני מתרחש באמצעות האיברים של הגוף. את עצמנו אנו יכולים לחוות גם בדרך אחרת, אבל כדי לחוות את העולם החיצוני, אנו זקוקים לאיברי הגוף. מכאן תחושת הבדידות המציפה אותנו. ואז אריסטו אמר לעצמו את מה שצריך לומר בעצם כל מי שהולך בעקבותיו: הנה חוויתי את הנפש, כלומר את היסוד שהמוות אינו יכול להרוס. בו בזמן נעלם כל מה שמחבר אותי לעולם מבחוץ, לכל מה שארעי. אני קיים רק בתוכי. איני יכול להגיע רחוק יותר בהבנה שלי את האלמותיות – אמר לעצמו אריסטו – אני יודע שאחרי המוות אחווה את עצמי בבדידות המוחלטת ביותר, כאשר לעולם לא יהיה בפני דבר חוץ מהטוב והרע שעשיתי בחיי, והם יהיו מול עיניי לנצח נצחים. את זאת אתה משיג בכוחותיך, אמר לעצמו אריסטו. אם תרצה להגיע להבנה עמוקה יותר אודות עולם הרוח, אז כבר לא תוכל לסמוך על כוחותיך בלבד, אלא תצטרך לעבור חניכה, או לשמוע את מה שאומרים אלה שעברו חניכה.

את כל זאת היה ניתן למצוא בכתביו של אריסטו, אך הם לא הועברו הלאה. ובכך שאריסטו חש אותם, הוא היה מעין נביא. הוא ניבא משהו שעדיין היה בלתי אפשרי בימיו, אך כיום המצב שונה ממה שהיה בתקופתו. אין צורך לפנות להיסטוריה – אנו יודעים מתוך חוויה אישית שהזמנים השתנו.

כעת נתבונן שוב ברגש הזה של בדידות מוחלטת שפוגשת אותנו, בחוויה המיסטית הזאת, ששונה לגמרי מהאופן בו מתוארות לרוב החוויות המיסטיות כאשר אנשים שבעי רצון מעצמם מצהירים: "אתה חווה את אלוהים בתוכך." אך אין זאת החוויה המיסטית המלאה. בחוויה המיסטית המלאה אנו חווים את אלוהים בבדידות המלאה והמוחלטת ביותר. האדם חווה את עצמו לבד עם אלוהים. והדבר החשוב והקשה ביותר הוא שאז עליו למצוא את הכוח וההתמדה הנדרשים כדי להמשיך לחיות בבדידות זו. כי חוויה זו של בדידות היא כוח, כוח עצום! אם איננו מרשים לבדידות לדכא אותנו, אלא מאפשרים לה להפוך בתוכנו לכוח אקטיבי, אז לחוויה זו מצטרפת חוויה נוספת – כמובן, אפשר לתאר את הדברים האלה רק בצורה כללית, אבל כל אחד יכול לחוות אותם – אז מצטרפת החוויה של הביטחון הפנימי המלא: הבדידות הזאת שאתה חווה נוצרה מתוכך, אתה הבאת אותה על עצמך. היא לא נולדה ביחד איתך. אתה נולדת מתוך האלוהים שאתה חווה, אבל הבדידות הזאת לא נולדה ביחד איתך, אלא הופיעה מתוכך. אתה אשם בבדידות הזאת. זאת החוויה השנייה.

כאשר האדם חווה חוויה שנייה זו, היא מובילה ישירות לחוויה שבה האדם מרגיש שותף להריגה של זה אשר נולד מתוך אלוהים. ברגע זה, כאשר הבדידות פעלה במידה מספקת בתוך נפש האדם, מתברר שבמהלך הזמן קרה משהו – משהו שלא היה קיים מתמיד, כי אחרת לא הייתה יכולה להתרחש שום סוג של אבולוציה; בוודאי היה פעם זמן בו רגש זה לא היה קיים – במהלך הזמן קרה משהו שבו האלמנט האנושי הרג את האלוהי. מאותו רגע, האדם מתחיל להרגיש שותף באשמה על ההריגה של האלוהים. ואילו היה לי זמן, הייתי יכול להגדיר באופן יותר מפורט את ההריגה של בן האלוהים. אסור שהחוויה המיסטית תהיה אירוע יחיד, מעורפל, לא ברור, אלא היא צריכה להתקדם בשלבים. בדרך המיסטית, אנו יכולים לחוות את מותו של כריסטוס.

ואז חוויה זו חייבת להפוך שוב לכוח רב-עוצמה, ואז – כן, אין לי דרך אחרת לתאר זאת – ואז כריסטוס, הוא אשר קם לתחייה, יהיה נוכח! כי הוא אשר קם לתחייה, הוא אשר עבר דרך המוות, נוכח קודם כול כחוויה מיסטית פנימית, והסיבה למותו נחווית באופן שאותו כבר תיארתי.

אם כן, האדם יכול לעבור חוויה מיסטית בשלוש דרגות. אולי אין זה מספיק כדי למצוא את הדרך המובילה אל המקורות של חוויית המיסטריה של גולגותא, אלא יש להוסיף עוד אלמנט, אלמנט שבני אדם מתעלמים ממנו היום, או אפילו קוברים אותו. האדם היחיד שהצביע באופן נוקב ביותר על האופן בו משהו נסתר מפני האנושות דווקא דרך התפתחות ההשכלה במאה ה-19 היה פרידריך ניטשה, בספרו "כיצד ההיסטוריה מועילה ומזיקה לחיים." שום דבר לא הרס את הבנתנו את כריסטוס בצורה כל כך יסודית כמו מה שנקרא היום היסטוריה. לכן גם שום דבר לא הציג בצורה כל כך שקרית את המיסטריה של גולגותא כמו ההיסטוריה של המאה ה-19. כמובן, אני יודע שבימינו אתה נחשב למשוגע אם אתה מטיל ספק באובייקטיביות של ההיסטוריה, ואין לי כוונה להעביר ביקורת על הקפדנות המלומדת האקדמית והפילולוגית שבה נכתבת ההיסטוריה. אך בלי כל קשר לאמינות האקדמית של ההיסטוריה הקונבנציונלית, האדם מת מבחינה נפשית כאשר הוא בא במגע איתה, כפי שהיא כתובה כיום. דווקא דרך הקריאה של ההיסטוריה, האדם מת בנפשו באופן וודאי ביותר. כי אין בה כל הבנה לגבי הדברים החשובים ביותר בחיי האדם והאנושות. הדברים החשובים ביותר אינם ידועים!

בנושא זה, אולי תרשו לי לדבר גם על משהו אישי, כי הדברים האלה קשורים לחוויות שאני עברתי. מגיל 18- 19 אני עוסק ללא הרף בגתה, אבל אף פעם לא התפתיתי לכתוב או לדבר עליו מנקודת מבט היסטורית או בלשנית, מהסיבה הפשוטה שממש מן ההתחלה חי בי הרעיון שמה שהכי חשוב הוא שגתה עדיין חי! כמובן אינני מתכוון לגתה כאדם פיזי הנולד ב-1749 ומת ב-1832. הדבר החשוב ביותר הוא שמאז שגתה מת ב-1832, ממשיך לחיות לא רק משהו מהאינדיבידואליות שלו, אלא גם משהו שנמצא סביבנו כמו האוויר, אך במימד רוחני, לא רק במה שאנשים מדברים עליו – כי דווקא על גתה לא נאמרים כיום הרבה דברים חכמים – אלא מסביבנו חי משהו רוחני. הרוח נמצאת סביבנו באופן בו היא לא הייתה סביב בני האדם של העולם הקדום. הגוף האתרי נפרד מהנפש לאחר המוות כמו גופה שנייה; אבל הודות לאימפולס הכריסטוס שפועל מאז המיסטריה של גולגותא, הגוף האתרי נשמר כעת במידת מה, אינו מתמוסס כולו, אלא משהו עדיין נשאר ממנו. ואם תהיה לנו באמת האמונה – הרשו לי להשתמש כעת במילה "אמונה" כפי שהגדרתי אותה בתחילת הרצאות אלו – אם תהיה לנו האמונה שהגוף האתרי של גתה "קם לתחייה", ועם האמונה הזאת נתמסר להתבוננות, אז הרעיונות והמושגים שלו יתחילו לחיות בתוכנו, ונתאר את גתה לא כפי שהוא היה פעם, אלא כפי שהוא היום. ואז הרעיון של התחייה עובר לתוך החיים כמציאות חיה ואנו מאמינים באמת בתחייה. ואז אנו יכולים לומר שאנחנו מאמינים לא רק ברעיונות מתים ששייכים לעבר, אלא בהמשך הפעילות החיה של הרעיונות. עובדה זו קשורה לסוד עמוק של הזמנים המודרניים. לא משנה מה אנחנו נחשוב – מה שאני אומר כעת אינו תקף לגבי הרגש והרצון שלנו, אלא רק לגבי החשיבה והרעיונות שלנו – לא משנה מה אנחנו נחשוב, כול עוד אנחנו כלואים בגוף פיזי, קיים מחסום שמונע מהמחשבות לפעול באופן הנכון. כמה שגתה היה גדול, רעיונותיו היו עוד יותר גדולים ממנו. הם לא יכלו להיות עוד יותר גדולים בגלל המגבלות של הגוף הפיזי. אך ברגע בו רעיונותיו של גתה יכלו להשתחרר מהגוף הפיזי – אני מתכוון עכשיו לרעיונות שממשיכים לחיות בשארית מהגוף האתרי שנשמרת לאחר המוות הפיזי, ולא לרגש ולרצון שלו – וכאשר מישהו מסוגל לאמץ אותם, להפנים אותם באהבה, ולחשוב אותם הלאה, רעיונותיו עוברים טרנספורמציה וזוכים לחיים חדשים. תחשבו על כך שהצורה הראשונה בה עולים בנו רעיונות מסוימים אינה צורתם האחרונה! תאמינו בתחייתם של רעיונות! ותאמינו באמונה שלמה שאתם יוצרים קשר לא רק עם הדורות הקודמים שיש לכם איתם קרבת דם, אלא גם עם אנשים מהדורות הקודמים שאתם קרובים אליהם נפשית-רוחנית, ושאתם מוצאים גם אותם; הם לא צריכים להיות כמו גתה, אלא יכולים להיות גם אנשים רגילים.[15] תקיימו את דברי כריסטוס: אל תידבקו רק בקשרי גוף או דם, אלא חפשו קשר רוחני עם נפשות. ואז רעיון התחייה יפעל בחיים באופן בלתי אמצעי. ואז תאמינו בתחייה, כאשר אתם עדיין בחיים. כי העיקר הוא לא שנאמר כל הזמן "אדוני, אדוני!", אלא שנפנים את הרוח החיה של הכריסטיאניות, שנדבוק ברעיון החשוב ביותר, הרעיון של התחייה, באופן בלתי אמצעי, ככוח חי. ומי ששואב תמיכה נפשית עבור חייו הפנימיים בצורה כזו מן העבר, לומד לחוות בתוך עצמו את המשך העבר. ואז – וזאת רק שאלה של זמן – יגיע הרגע בו כריסטוס יהיה נוכח, הרגע בו כריסטוס יהיה איתכם. הכול תלוי באמונה האיתנה והקשר ההדוק שלנו עם כריסטוס אשר קם לתחייה, ועם רעיון התחייה, כך שנוכל לומר כעת: סביבנו נמצא עולם רוחי, והתחייה הפכה למציאות בתוכנו!

אפשר כמובן לטעון: כל זאת סתם השערה! בסדר, שיהיה כך. אך כאשר תהיה לכם החוויה של קשר עם מחשבה כלשהי של אדם שכבר עבר את הסף, שגופו הפיזי התאחד עם האדמה, ואתם תחושו שאותה מחשבה ממשיכה לחיות בתוככם, אז יבוא יום ותאמרו: מחשבה זו שחיה בי, המחשבה שעלתה בי לאחרונה, היא חיה הודות לכריסטוס, ולא הייתה יכולה להיות חיה ללא התגשמותו של כריסטוס על האדמה.

אם כן, קיימת דרך המובילה למיסטריה של גולגותא, דרך פנימית שאפשר לצעוד בה. אך קודם עלינו להיפרד ממה שנקרא "היסטוריה אובייקטיבית", שהיא למעשה לגמרי סובייקטיבית, מפני שהיא עוסקת רק בתופעות שטחיות, ומתעלמת מהרוח. נכתבו ביוגרפיות רבות על גתה, שמטרתן לתאר את חייו החיצוניים בצורה כמה שאפשר יותר מדויקת. אך כל פעם שהמחבר עושה זאת, הוא הורג משהו בתוכו. כי המחשבה, כפי שהיא הייתה בזמנו של גתה, עברה דרך המוות וממשיכה לחיות בצורה אחרת. אם כן, חשוב שנבין את הכריסטיאניות באותו הלך הרוח.

בקיצור, ניתן לחוות את המיסטריה של גולגותא בדרך מיסטית – מיסטית במובן האמיתי של המילה – אך אנו לא צריכים להסתפק ברעיונות מופשטים, אלא להיות מוכנים לעבור את החוויות הפנימיות שכבר תיארתי. ואם נשאלת השאלה "איך אני יכול להתקרב לכריסטוס?" (צריך שיהיה ברור שהכוונה היא לכריסטוס הקם לתחייה), אם יש לנו את הסבלנות וההתמדה הנדרשות כדי לצעוד בדרך זו שתיארתי, אנו יכולים להיות בטוחים שנמצא את כריסטוס ברגע הנכון. אך עלינו להיזהר שבמפגש הזה לא נשכח את הדבר החשוב ביותר.

אמרתי שאריסטו היה מעין נביא, ושיוליאנוס הכופר קיבל משהו ממתנת נבואה זו. בגלל הצורה שאותה לבשו אז המיסטריות של אלאוסיס שיוליאנוס עבר בהן חניכה, הוא לא היה יכול לגלות את משמעותן האמיתית, והוא קיווה למצוא תשובה במיסטריות של מיתרס. מכאן נבעה ההחלטה שלו לכבוש את פרס. הוא רצה לגלות את הסוד של ההמשכיות בתורות המיסטריה, למצוא את כל היסודות של הקשרים האוקולטיים ביניהן. ומאחר שהיה אסור שזה יקרה, יוליאנוס הכופר נרצח.

למעשה, השאיפה של אבות הכנסייה הראשונים הייתה לחוות את כריסטוס כפי שהוא נחווה בדרך של המיסטריות של אלאוסיס. בין אם נקרא להם גנוסטיים או לא – ידוע שהכנסייה לא הייתה מוכנה לקבל את הגנוסטיים, למרות שגם קלמנט מאלכסנדריה יכול להיחשב לגנוסטי – מפני שהם רצו להתקרב לכריסטוס דרך המיסטריות של אלאוסיס, התפיסה שלהם הייתה שונה לחלוטין מהתפיסה של אלה שבאו אחריהם. הם ראו בכריסטוס קודם כול ישות קוסמית. הם שאלו שוב ושוב את השאלות: כיצד פועל הלוגוס בעולם הרוח? מה היא המהות של אותה ישות אלוהית שהאדם פוגש בגן העדן? באיזה אופן קשורה ישות זו ללוגוס? אלה היו השאלות שהעסיקו את האנשים בתחילת הכריסטיאניות, והם יכלו לקבל תשובה רק דרך מושגים רוחניים לחלוטין. כאשר אנו מתבוננים במיסטריות של אלאוסיס ומיתרס, שנעקרו מן השורש והושמדו, אנו מבינים שבמאות הראשונות לאחר המיסטריה של גולגותא, כריסטוס הקם לתחייה הלך בעצמו למיסטריות כדי להביא בהן שינויים. לכן ניתן לומר במובן עמוק שיוליאנוס הכופר היה אולי כריסטיאני טוב יותר מקונסטנטינוס. קודם כול, קונסטנטינוס לא עבר חניכה, ואימץ את הכריסטיאניות באופן חיצוני בלבד. אך יוליאנוס הכופר חש באופן אינטואיטיבי שאת כריסטוס ניתן למצוא רק דרך המיסטריות. כן, עליך למצוא את כריסטוס דווקא דרך המיסטריות, ואז הוא יעניק לך את האני, שבתקופתו של אריסטו עדיין לא יכול היה להינתן לאנושות.

במקום שבני האדם יחפשו בעזרת המיסטריות את הדרך לכריסטוס, היה הכרחי מבחינה היסטורית עמוקה שהמיסטריות יושמדו. אך כעת יש לגלות שוב את הדרך להלניזם, יש לגלות מחדש ולחקור אותו, אך לא באמצעות מסמכים היסטוריים. ההלניזם חייב להיוולד מחדש, לא בצורתו הקודמת, כמובן, כי אז היינו מגיעים לחיקויים מגוחכים כמו שאפשר לראות, למשל, בחיקוי של המשחקים האולימפיים. אינני מתכוון לחיקויים מסוג זה. ההלניזם חייב להיוולד מחדש, והוא אכן ייוולד מחדש, מבפנים. עלינו למצוא שוב את הדרך המובילה במיסטריות, רק שהיא תהיה דרך פנימית. ואז נמצא גם את הדרך הנכונה לכריסטוס.

המיסטריה של גולגותא הראשונה התרחשה בארץ ישראל, ואירעה בפעם השנייה דרך המדיניות של קונסטנטינוס. על ידי השמדת המיסטריות, כריסטוס, כמציאות היסטורית, נצלב, נרצח בפעם השנייה. על ידי מעשי הוונדליזם שהמשיכו לאורך המאות הכריסטיאניות הראשונות, נהרסו לא רק הישגים אמנותיים ומיסטיים בעלי ערך עצום – הרס שאסור להמעיט במשמעותו – אלא הושמדו גם החוויות האנושית החשובות ביותר. רק שבני האדם לא הבינו מה נהרס עקב החורבן במישור החיצוני, מפני שהידע העמוק של המושגים כבר אבד לחלוטין. כאשר נחרבו המקדש של סרפיס והמקדש של זאוס, עם התמונות והפסלים הנפלאים בתוכם, האנשים אמרו: כן, אם המקדשים האלה נהרסים, בוודאי צודקים אלה שהורסים אותם; כי הנבואה אומרת שכאשר המקדש של סרפיס ייהרס, השמיים יתמוטטו והאדמה תהפוך לכאוס! אבל הנה, השמיים לא התמוטטו, וגם האדמה לא הפכה לכאוס, למרות שהכריסטיאנים הרומאיים החריבו את המקדש עד ליסודות. זה מה שאמרו האנשים. נכון, הכוכבים החיצוניים, הפיזיים, לא נפלו; האדמה הפיזית לא נהפכה לכאוס; אך מתוך החוויה האנושית נעלם מה שפעם היה ידוע דרך התקדשות השמש. כל החוכמה הנשגבה, שבתפיסת העולם הקדומה הייתה נרחבת יותר מכל כיפת השמיים, התמוטטה יחד עם המקדש של סרפיס. התמוטטה אותה חוכמה קדומה שיוליאנוס הכופר עדיין יכול היה לחוש משהו ממנה במיסטריות של אלאוסיס, כאשר מלמעלה ריחפו השמש הרוחנית והירח הרוחני, ששלחו את האימפולסים שלהם למטה אל האדמה. והפכו לכאוס אותן חוויות קדומות מהמיסטריות של מיתרס והמיסטריות המצריות, כאשר דרך הקורבנות חווה האדם מחדש בחוויה פנימית את הסודות של הירח והאדמה, כפי שהם התגלו בתוך האדם כשהוא הגיע לידיעה עצמית, על ידי דחיסה בתוכו של האלמנט הנפשי שלו, אם נתאר זאת בביטוי פשוט. התמוטטות השמיים והפיכת האדמה לכאוס התרחשו במישור הרוחני, מפני שאת מה שנעלם במאות השנים האלו ניתן להשוות לכל מה שהיה נעלם אילו היינו פתאום מאבדים את כל החושים שלנו, כך שלפחות עבורנו, גם השמיים וגם האדמה מלמטה לא היו קיימים עוד. העולם הקדום נעלם לא רק באופן הפשטני שתואר כאן, אלא במובן הרבה יותר עמוק. ועלינו להאמין בתחייה, אם איננו רוצים לחשוב שמה שנעלם אבד לנצח. עלינו להאמין בתחייה. אך לשם כך, נדרש שבני האדם יפנימו באומץ מושגים רבי עוצמה. ולשם כך, נדרש קודם כול שבני האדם יבחינו בכך שהיום יש צורך באותו אימפולס שדיברנו עליו כאן פעמים כה רבות.

מתוך צורך קרמתי אוניברסלי – שהוא צורך רק מנקודת מבט מסוימת – עלינו לחוש שמנקודת מבט מסוימת התבזבזו מאות שנים, שבני האדם נועדו לחיות חיים ריקים וחסרי תכלית לאורך מאות שנים, כדי שמתוך דחף פנימי חזק לחופש נוכל למצוא מחדש ובצורה הנכונה את אימפולס הכריסטוס. אך לשם כך, בני האדם חייבים לוותר על שביעות הרצון העצמית שהם שקועים בה כה עמוק בימינו.

לפעמים המצב הזה של שביעות רצון עצמית לובש צורות מיוחדות מאוד. נזיר בנדיקטיני בשם קנאואר[16] העביר סדרת הרצאות בווינה בשנות ה- 80 [של המאה ה-19]. הייתי רוצה להקריא לכם קטע קצר מהרצאה שבה הוא דיבר על הפילוסופים הסטואיים. הנציגים החשובים ביותר של הסטואיים היו זנון [Zenon] (270-342 לפני הספירה), קליאנתס [Cleantes], שחי כמאתיים שנה לפני כריסטוס, וכריסיפוס [Chrysippos] (209-282 לפני הספירה). כלומר, אסכולה זו שגשגה כמה מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא. מה יכול לומר על הסטואיים מישהו שמכיר היטב את הפילוסופיה שלהם? כאמור, מדובר בכמה מאות שנים לפני המיסטריה של גולגותא. קנאואר אומר: "לסיכום, הייתי רוצה לומר משהו לשבחם של הסטואיים. עלינו לציין שהם שאפו להשגת ליגה של אומות, שתכלול את האנושות כולה, ושנועדה לשים קץ לכל המלחמות ולכל השנאה הגזענית. כמובן, אין צורך להדגיש באופן מיוחד שבשאיפה זו, הסטואיים התעלו בהרבה מעל כל הדעות הקדומות של תקופתם, ואף של הדורות הרחוקים של הזמנים העתידיים".

ליגה של אומות! היה עלי לקרוא הרצאה זו שוב. כי אפשר לחשוב שלא שמענו טוב, כי באוזניים כאילו מהדהד הקול של אדם כמו וודרו וילסון ושל מדינאים אחרים המדברים היום על ליגת אומות! רק שהסטואיים אמרו את כל הדברים הללו בצורה הרבה יותר טובה, מפני שמאחוריהם עמדה העוצמה של המיסטריות הקדומות. העוצמה הפנימית שבהשראתה הם דיברו כבר נעלמה היום, והשאירה מאחור רק את קליפתה. רק היסטוריונים מסוימים – שאינם היסטוריונים במובן הרגיל של המילה – יכולים עדיין לראות אירועים היסטוריים לפעמים בעיניים שונות.

אינני חוזר בי לגבי מה שאמרתי לאחרונה על עמנואל קאנט,[17] אך כדאי לציין שפילוסוף גדול כמו קנאואר אמר בשנות השמונים את הדברים הבאים על הפילוסופים הסטואיים:

"בין הפילוסופים החדשים יותר, |לא אחר מאשר עמנואל קאנט אימץ שוב את הרעיון הזה" – קנאואר מתכוון כאן לרעיון של ליגת האומות – "והכריז שהוא בר השגה במאמרו 'לשלום הנצחי. שרטוט פילוסופי', מאמר שלא זכה להכרה שהוא ראוי לה. הרעיון הבסיסי של קאנט הוא גם נכון וגם מעשי. הוא מסביר שהשלום הנצחי יהפוך למציאות כאשר המדינות החזקות ביותר בעולם יפעלו על פי שיטה ייצוגית אמיתית". אצל קאנט הרעיון איבד מעוצמתו, אך כיום הוא נחלש עד כדי כך שהוא הפך לצל של עצמו. הרעיון המעורפל הזה נקרא כעת ‘כיוון חדש’. "בהרכב ייצוגי שכזה," ממשיך קנאואר, "בעלי הון ואנשים משכילים, שהם אלה שצריכים לספוג את הנזק הגדול ביותר עקב מלחמות, יהיו בעמדה בה יוכלו להחליט על מלחמה ושלום. על פי קאנט, החוקות שלנו, שנבנו על פי המודל של החוקה האנגלית, אינן מתאימות לשיטה ייצוגית אמיתית, מאחר ששיטת בחירות המבוססת על ספירת קולות ועל חישובים סטטיסטיים תומכת באינטרסים צרים של מפלגות ומגזרים מסוימים. אך הנקודה המרכזית של ההצהרות הללו היא שעיקרון הצדק הבינלאומי חייב להתבסס על פדרציה של מדינות חופשיות."

האם אנו שומעים כאן את קאנט או את קולו של "הכיוון החדש"? אצל קאנט, הנימוקים חזקים יותר, יש להם בסיס איתן יותר. אך אפסיק כאן את הקריאה, כי אחרת קאנט המכובד עלול לעורר את מורת הרוח של הצנזורה.

הדברים שדיברתי עליהם היו הנושא של ספר אותו כתב הסופר האמריקני ברוקס אדמס,14 "החוק של התרבות וההתנוונות," שבו הוא חוקר את החשיבות של תיאוריית האבולוציה בהיסטוריה של האנושות. ברוק אדמס ניסה להסביר כיצד עמים מסוימים תרמו לתחייתם של מוסדות וצורות חיים קדומים, כפי שזה קרה, למשל, עם האימפריה הרומית, דרך העמים הגרמאנים. ברוקס אדמס מתבונן סביבו בתקופתו, ומגלה דימיון רב בין עמים מסוימים לבין האימפריה הרומית, אך אינו מוצא בשום מקום רמז לגבי העמים שיבואו ויפיחו בה חיים חדשים. את העם האמריקאי – הוא כתב באמריקה – הוא אינו רואה, ובצדק, כמתאים למשימה זו. כי כוח ההתחדשות לא יגיע מבחוץ, אלא חייב לבוא מבפנים, דרך התחדשות חיוניותה של הרוח. מתוך הגוף לא יגיע כל כוח התחדשות. חידוש החיוניות חייב לנבוע מתוך הנפש, אך הוא יתאפשר רק כאשר נקלוט את אימפולס הכריסטוס, עם כל הכוח החי שבו. וכל המילים הריקות שנשמעות כיום בשפע, תקפות בשביל העבר, אך לא בשביל ההווה והעתיד. הכוונה היא לאותם דיבורים ריקים שחוזרים שוב ושוב: כן, נכון הפתגם העתיק האומר שהינשוף של מינרווה יכול לפרוס את כנפיו רק בשעות בין הערביים. האמירה הייתה תקפה רק בזמנים הקדומים, שעליהם ניתן לומר: לפני זמן רב, כאשר העמים הזדקנו, הם ייסדו אסכולות פילוסופיות; הם התבוננו לאחור במימד הרוחני למה שהושג דרך האינסטינקט. אך בעתיד הדברים יהיו שונים, מפני שאינסטינקט זה לא יהיה קיים עוד. הרוח עצמה חייבת להיות שוב אינסטינקטיבית, והיכולת לברוא חייבת להיוולד מתוך הרוח עצמה.

תהרהרו במילים הללו, כי יש להם חשיבות עליונה: מתוך הרוח עצמה חייבת להיוולד היכולת לברוא! כוח הרוח חייב להפוך לאינסטינקטיבי! אנו מדברים על רעיון התחייה. הוא אשר נצלב חייב לקום שוב לתחייה. התוצאה לא תהיה היסטוריה חדשה, אלא התחדשות בתוכנו של כוחות הבריאה של הרוח עצמה.

זה מה שרציתי לומר כעת בנושא של המיסטריה של גולגותא.

————————————————————————————————————–

  1. אַלְטָעוּת (בלטינית – infallibilitas באנגלית infallibility) היא חסינות מפני טעות, או אי-יכולת לשגות. בתחום הדתי היא ידועה בעיקר בהקשר של האלטעות האפיפיורית בכנסייה הקתולית.
  2. קלמנט מאלכסנדריה 216-160, אוריגנס, 253-182, טרטוליאנוס, 222-160 – אבות כנסייה.
  3. יוסטיניאנוס 565-483, קיסר ביזנטי.
  4. ההרס השיטתי של המקדשים הפגאניים התחיל בתקופתו של קונסטנטינוס. משיקולים מעשיים, הקיסרים נשארו ניטרליים בקונפליקט בין הכריסטיאניות לפולחנים הפגאניים. אך הנזירים הכריסטיאנים לא רק שהסיטו את האוכלוסיה לבזוז את המקדשים, אלא הם בעצמם היו הראשונים ששרפו את המקדשים ולקחו מתוכם את הפסלים וכל דבר בעל ערך. הספרייה המפורסמת של המקדש של סרפיס נהרסה בעת התפרצות האִיקוֹנוֹקְלָאזם בשנת 391.
  5. בנדיקטוס מנורסיה, 543-480, מייסד המנזר של הבנדיקטינים במונטה קסינו.
  6. ואפלר (Wappler), "ההיסטוריה של הכנסייה הקתולית", ספר לימוד לבתי ספר תיכוניים, וינה, 1875.
  7. אירנאוס (Ireneus), אב כנסייה, חי במאה השניה. בעבודתו העיקרית, "נגד כפירות" הוא תקף את הגנוסטיים ואת הכפירות העיקריות.
  8. הרמן גרים Herman Grimm 1901-1828, היסטוריון של האמנות שכתב על גתה, דנטה, שייקספיר, ומיכלאנג'לו. בנו של ווילהלם גרים, שביחד עם אחיו יעקב, אספו, עיבדו ופרסמו אגדות עם תחת השם "אגדות לילד ולבית".
  9. תלס, 454-640 לערך, לפנה"ס; הרקליטוס, 480-540 לערך, לפני הספירה; אנקסגורס, 428-500, לפני הספירה.
  10. הבל Hebbel, 1863-1813, משורר ומחזאי. "על פי תורת החיים החוזרים, יכול להיות שאפלטון, שנמצא כעת שוב על ספסלי בית הספר, יקבל מכות כי הוא לא מבין את אפלטון."
  11. פרנץ ברנטנו Franz Brentano 1917-1838, פילוסוף אוסטרי, הוסמך לכמורה, אך לא היה מסוגל לקבל את הדוקטרינה של האלטעות האפיפיורית. לימד פילוסופיה באוניברסיטת ווינה.
  12. "אריסטו ותפיסת עולמו", לייפציג, 1911.
  13. כיצד קונים דעת העולמות העליונים – יצא בעברית בהוצאת מיכאל.
  14. אריסטו "אודות הנפש".
  15. כאן שטיינר מזכיר שמות מאוד נפוצים בגרמנית, הוא אומר "הם יכולים להיות גם אנשים כמו מילר או שולצה…
  16. Dr. Vincenz Knauer, 1894-1828
  17. ברוקס אדמס, Brooks Adams, 1927-1848. גם כתב "החלום והמציאות" 1917. ניבא שעד אמצע המאה ה-20, שני הכוחות הגדולים בעולם יהיו אמריקה ורוסיה. השגשוג האמריקאי יתרום להתנוונות הדמוקרטיה האמריקאית מפני שהון גדול משתמש בכוח ללא אחריות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *