אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגולתא – 05

אבני יסוד להבנת המיסטריה של גולגותא

רודולף שטיינר

175 GA

סדרה של עשר הרצאות שניתנו בברלין בתקופה בין 27 במרץ ל– 8 במאי 1917

תרגמה מאנגלית, תוך כדי השוואה עם המקור בגרמנית ועם התרגום לרומנית – מרים פטרי

תיקונים: דניאל זהבי, דליה דיימל

הספר יצא בהוצאת חירות: ראו כאן

הרצאה מס' 5

ברלין, 14.4.1917

כאשר דיברתי על היבטים שונים הקשורים בהיסטוריה של הרוח בזמנים המודרניים, הזכרתי לעיתים קרובות את שמו של הרמן גרים (Hermann Grimm). בהרצאה של היום הייתי רוצה להתחיל בהתייחסות לאחת ההערות – הייתי אומר האינסטינקטיביות – של הרמן גרים לגבי מה שמהווה צורך חיוני בהיסטוריה המודרנית של הרוח, מבלי שהוא הצליח לתרגם את תחושותיו האינסטינקטיביות לידיעה ברורה. אתחיל באחת מהערותיו האינסטינקטיביות הרבות, הערה שמשקפת את התנגדותו לכל הגישה המודרנית לחקירה היסטורית. הוא חש בצדק שגישה זו לחקר ההיסטוריה מתבססת קודם כול, כמובן שוב באופן אינסטינקטיבי, על שלילת מקומו של אירוע הכריסטוס בתיאור של תהליכי ההיסטוריה של האנושות, ובוחנת את ההיסטוריה מבלי להכיר בעובדה שאירוע זה הוא גורם מכריע יותר מכל דבר אחר במהלך האבולוציה האנושית. לעומת זאת, הרמן גרים שאף ליישום שיטה של חקירה היסטורית שבה כריסטוס הוא הציר העיקרי בתהליך ההתפתחות ההיסטורית של האנושות, שיטה שתראה איזה אימפולס משמעותי התערב באבולוציה של האנושות דרך המיסטריה של גולגותא. כפי שאמרתי, עקב העובדה שהרמן גרים היה, באופן אינסטינקטיבי, חסיד של השקפת העולם של גתה, אך בו בזמן לא הייתה לו תובנה מספקת לגבי עולם הרוח, הכול נשאר אצלו בגדר תחושה אינסטינקטיבית, מעין תחושה שהוא לא הצליח לעבד באופן ברור בחשיבתו.

אולי זה ייראה כמגוחך אם נאמר שגישה זו להיסטוריה מציבה לעצמה כמשימה לפני כל דבר אחר למחוק את אירוע הכריסטוס מעמודי ההיסטוריה של האבולוציה האנושית. אך זאת האמת. זאת עובדה שגישה זו מושרשת כל כך עמוק, באופן אינסטינקטיבי, בהשקפת העולם המודרנית, עד שיש אנשים שמשקיעים מאמץ רב כדי לא לתת למשמעות האמיתית והעמוקה של אירוע הכריסטוס לתפוס את מקומה בהיסטוריה של האבולוציה האנושית. מאחר שדחף אינסטינקטיבי זה חי בעוצמה כזו בנפשות בני האדם, יש חושך כמעט מוחלט בתודעתם לגבי מאות השנים שקדמו למיסטריה של גולגותא ואלו שבאו אחריה. מסיבות שאפשר להבין מהנסיבות שתיארנו במהלך ההרצאות במדע הרוח שלנו, לא רק שלא נעשה כל מאמץ לחקור את המיסטריה של גולגותא עצמה בכל ההקשר ההיסטורי שלה, אלא יש ניסיון להלביש על מה שקרה לפניה ואחריה רעיונות שמונעים התבוננות אמיתית במה שהתרחש אז. אפשר אף לומר שנעשה הכול כדי לא לראות שהאירועים שחלו לאורך מאות השנים הללו מראים באופן ברור כמה עוצמתית הייתה ההשפעה של המיסטריה של גולגותא. כשאנו מביאים בחשבון עד כמה בני האדם בעידן שלנו תלויים באמונה בסמכות, על אף הטענה הרווחת שזהו עידן עצמאי וחופשי מכל סמכות, אנו יכולים לראות באיזו הצלחה מרחיקת לכת זכה הניסיון לדכא כמעט כל ידע אמיתי ושלם אודות מה שאירע באבולוציה של האנושות במאות השנים האלו. וכאשר מופיעה אישיות כמו גתה – ובהרצאה האחרונה נתתי דוגמא מיוחדת לגישה שלו לטבע, גישה שמובילה ישירות להשקפת עולם המאחדת שוב את מה שמוסרי עם מה שטבעי ורואה בהם שלם אחד – כאשר מופיעה אישיות כזו, אז מנסים, שוב באופן אינסטינקטיבי, להחליש, להפחית בערכו או אף לדחות באופן מוחלט את זה אשר היה מוביל באופן מפליא ועוצמתי, אילו היה מובן נכון, להשקפת עולם מדעית-רוחית.

בהקשר זה אנו יכולים לחוות חוויה משמעותית ביותר. כבר ציינתי בהרצאה הקודמת שגתה לא הסתפק בבוטניקה הרגילה, אלא חיפש בוטניקה חדורה ברוח. כתוצאה מחקירותיו, הוא הצליח לגלות את הרוח כפי שהיא מתגלה בממלכת הצמחים, אותה רוח שממלכת הצמחים בצורתה הנוכחית אינה יכולה להגיע אליה, כפי שהסברתי בהרצאה הקודמת, מפני שהיא אינה יכולה לפתח באופן מלא את כל הפוטנציאל המקורי הטבוע בה. כלומר, גתה שאף לחדור עמוק יותר לתוך המבנים של ממלכת הצמחים – הוא ניסה לעשות דבר דומה גם לגבי ממלכת המינרלים – וניסה להגיע להתבוננות עמוקה יותר מזו שמתאפשרת דרך קליטה חושית, כי הקליטה החושית יכולה לתאר את ממלכת הצמחים רק בשלב שהיא הצליחה להגיע אליו בהתפתחותה. לכן, זה הפריע מאוד לגתה שבימיו התפרסמה השקפתו של האלר,[1] השקפה שאותה האלר סיכם מצוין במילים הבאות:

"אף רוח נבראת אינה יכולה לחדור אל תוך לב הטבע. ברי מזל אלה שהוא מגלה בפניהם לו רק את קליפתו החיצונית."

אתם יודעים את תשובתו של גתה – ציטטתי אותה לעיתים קרובות: "אני שומע את הפזמון הזה שוב ושוב כבר שישים שנה, וכשאני שומע אותו, אני אף מקלל קצת בסתר. אך תאמר לי אלפי פעמים: מהכול הטבע נותן בשמחה, בשפע; לטבע אין לא ליבה ולא קליפה, כי הוא בו-זמנית הכול. קודם כול תבחן את עצמך, האם אתה ליבה או קליפה?"

אפשר לומר שגתה מתנגד בכל כוחו לרעיון שלאף רוח שנבראה אין אפשרות לחדור ללב ליבו של הטבע. מדוע? כי בהכרה האינסטינקטיבית שלו היה לגתה את אותו בסיס רוחני רחב שהמאה ה-19 כל כך ניסתה להרוס ולקבור תחת ההריסות. המדען של המאה ה-19 הכיר היטב את דבריו של שופנהאואר: "העולם הוא הרעיון שלי", "ללא העין אין צבע, אין אור". גתה התנגד בעקביות לרעיון זה: "נכון, ללא עיניים אי אפשר לקלוט את האור, ונכון, ללא עיניים העולם היה חשוך ואילם!" אני כבר הפניתי את תשומת הלב לעיתים קרובות, בהרצאות רבות, להשקפה זו של המאה ה-19. אך כנגד השקפה זו, גתה אומר: "ללא אור לא הייתה עין, כי האור בנה את העין בשביל האור. מתוך איברים לא מוגדרים, לא מובדלים, האור יצר כמו דרך קסם את העין!". כאשר אנו ממשיכים להתבונן בנושא, אנו מגלים משהו לגמרי יוצא מן הכלל.

כפי שציינתי בהרצאה האחרונה, לפי התוכנית המקורית, ממלכת הצמחים הייתה אמורה להתרבות על ידי מטמורפוזה, ללא כל הפריה. ההפריה הייתה אמורה לשרת מטרה שונה לחלוטין מאשר זו שיש לה כיום עבור ממלכת הצמחים. גתה חש זאת. לכן אהב מאוד את התיאוריה של שלוור על הרבייה האל-מינית של הצמחים, והיה לו האומץ להכניס ערכים מוסריים לחקר הצמחים. היה לו באמת האומץ הזה. ממלכת הצמחים של היום חיה בספירה שונה מזו שבה הייתה יכולה להתפתח דרך מטמורפוזה בלבד. התדרדרות זו חלה עקב אותו אירוע גדול – נפילת האדם דרך הפיתוי הלוציפרי. אבל הכוחות שהיו פועלים בצמחים, אילו הם היו יכולים להביא את המטמורפוזה לביטוי מלא, כלומר אילו הצמח החדש היה יכול להתפתח מתוך הצמח הקיים ללא רבייה מינית – הכוחות האלה הפכו כעת לכוחות רוחניים, ופועלים רוחנית בסביבה שלנו, והם גורמים לכך שלאדם יהיו איברי החישה שאותם יש לו כיום. כאשר לוציפר אמר: "וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם", הוא למעשה חשב: "אתם תועברו כבני אדם לספירה אחרת". בספירה אחרת זו, התוצאה הייתה שהצמחים כבר לא היו יכולים לפתח את הפוטנציאל המלא המקורי שלהם להתרבות דרך מטמורפוזה, אך עיני האדם נפקחו. האור פעל כך, שבמובן הגתאני, הוא אכן פתח את עיני בני האדם. אך הפתיחה הזו של העיניים הייתה מבחינה אחרת סגירה. בני האדם היו יכולים לכוון את עיניהם – ובכלל את החושים שלהם – אל העולם החיצוני של החושים, אך הרוח החיה בעולם זה כבר לא הייתה יכולה לחדור לתוכן. עיניהם נסגרו להתגלות הרוח. וכך נולד הרעיון המוזר הזה שהשתולל בייחוד במאה ה-19, האומר שהקליטה שלנו מוגבלת לעולם החיצוני של החושים, שאיננו מסוגלים לראות מעבר לעולם הזה. "אף רוח נבראת אינה יכולה לחדור אל תוך לב הטבע. ברי מזל אלה שהוא מגלה בפניהם לו רק את קליפתו החיצונית", כלומר, האדם אינו יכול לחדור מעבר לעולם החושי. אך למעשה הוא כן יכול, באמצעות תודעה גבוהה יותר, מטוהרת, וגתה ידע זאת. בתקופה זו נולדה גם הדוקטרינה המוזרה, ואפשר לומר אף אפלה, שעל פיה האדם קולט רק את מה שהחושים מראים לו. דוקטרינה זו, שבתחום מדע הטבע פשוט הרסנית, עקב אופייה ההרסני יכולה להיות שימושית בספירת האמנות, מפני שאילו השקפה מקבילה הייתה משתלטת על האמן, ואילו האמן לא היה עובד – כלומר יוצר – נגדה, אז הוא היה ממית את הדימיון האמנותי שלו דרך השקפה זו. כי היא זהה למסקנה שניתן היה להסיק אילו היינו אומרים: פאוסט של גתה קיים, כמובן, רק בספרים; שם אנו רואים את האותיות; אך פאוסט קיים מעבר לאותיות; אף אחד אינו יכול לחדור לתוך האותיות הללו; ברי מזל אלה שהאותיות מראות להם לו רק את צורתן החיצונית, את קליפתן! טוב, יש להודות שבלשנים מסוימים חיים בתחושה שהם ברי מזל, כי מבחינתם פאוסט קיים רק באותיות חיצוניות. כמובן, האותיות המודפסות חייבות להיות שם; אך בשביל ההבנה של פאוסט הן האלמנט השקוף שאנו עוברים דרכו, ולא נשארים תפוסים בו; האותיות חייבות להיות נוכחות, אך אין עוד מה לדבר עליהן. אנו כבר לא שמים לב לכך שאנו סותרים את המציאות היום יומית עם כל מה שנטמע, אם אפשר לתאר זאת כך, בבשר ובדם שלנו בעידן המטריאליסטי הנוכחי.

אך היינו יכולים להגיע לנקודת מבט אחרת לגמרי, אם היינו מרגישים אפילו במקצת את משמעות המילים שאזכיר כאן שוב: "אני שומע את הפזמון הזה שוב ושוב כבר שישים שנה, וכשאני שומע אותו, אני אף מקלל קצת בסתר. אך תאמר לי אלפי פעמים: מהכול הטבע נותן בשמחה, בשפע; לטבע אין לא ליבה ולא קליפה, כי הוא בו-זמנית הכול. קודם כול תבחן את עצמך, האם אתה ליבה או קליפה!"

אחד הסודות המוזרים של האבולוציה האנושית הוא שאם אנו דוחים את השקפתו של גתה לטובת ההשקפה של האלר, אז אנו יכולים ללמוד את ההיסטוריה של התקופות לפני המיסטריה של גולגותא כך שנפספס לגמרי את משמעותה האמיתית. ואנו יכולים לחקור גם את ההיסטוריה שלאחר המיסטריה של גולגותא כך ששוב לא נצליח לראות שום דבר מחשיבותה של המיסטריה. אולי זה נשמע מגוחך, אך זאת האמת. אם אנחנו חושבים על מהלך ההיסטוריה של העולם מנקודת מבט אנטי-גתאנית, תחת השפעתה אנו רואים את הזמנים שלפני העידן הכריסטיאני כך שבמקרה הטוב נזהה שבתחילת העידן שלנו התרחש איזה אירוע היסטורי בלתי מוגדר, אבל אז, את כל האימפולס העוצמתי של המיסטריה של גולגותא עלינו לדחוף פנימה, למקום ש"אף רוח נבראת" לא תיכנס אליו. ואז איננו מצליחים לראות שבזמן שההיסטוריה מתקדמת לקראת המיסטריה של גולגותא, בתחילת הספירה שלנו מתערב משהו שמהווה נקודת מפנה מכריעה, נקודת המפנה המכריעה ביותר באבולוציה האנושית על האדמה. וכאשר אנו לומדים את ההיסטוריה של התקופות אחרי כריסטוס, איננו מצליחים לראות גם איך נקודת מפנה זו ניטעת דרך השלכותיה המאוחרות יותר. מסיבה זו, קיים הדחף האינסטינקטיבי לגרש את השקפת העולם הגתאנית מתוך החשיבה המודרנית, כדי לא לאפשר לה התפתחות עוצמתית מידי בתוך החשיבה המודרנית.

במאמץ אינסטינקטיבי זה, אנשים לעיתים קרובות חושפים את עצמם בלא יודעין. כשאני אומר זאת, אין לי רצון להאשים מישהו, כי אני יודע שניתן לטעון שאדם שהיה רוצה להרחיק את השקפת העולם הגתאנית מהשקפת העולם של ימינו מונע על ידי הכוונות הטובות ביותר. כמובן, אנחנו מכירים היטב את המילים ששיקספיר שם בפיו של אנטוניוס ב"יוליוס קיסר": "הרי הם כולם אנשי כבוד". אני כמובן מוכן להסכים עם כך ללא כל היסוס, אך מה שחשוב הוא לא שאפשר לומר שלאדם לא הייתה כוונה זו או אחרת, אלא האופן בו משתלב מה שמקרין מתוכו באבולוציה האנושית. לפעמים, אנשים "מסגירים את עצמם" כאשר מתוך כוונות ראויות לשבח הם מוציאים את אירוע הכריסטוס מההיסטוריה, ואינם מקבלים את השקפת העולם הגתאנית. כי אם מאמצים כיום את השקפת העולם הגתאנית, היא חייבת להפוך למדע הרוח. לפני זמן קצר, נתקלתי בספרון שיש לו השפעה ניכרת בימים אלה. הוא מכיל הרהורים אודות ההיסטוריה בהקשר לישוע כריסטוס. אך באופן אינסטינקטיבי יש להוציא מתוך ההתבוננות ההיסטורית את האפשרות לראות את המיסטריה של גולגותא כנקודת המפנה הגדולה ביותר בהיסטוריה האנושית. הדרך היחידה שבה מחבר הספרון יכול לעשות זאת היא אם הוא יראה את כל החקירה ההיסטורית דרך הפרספקטיבה שאין כל אפשרות לחדור למעמקים החבויים של ההיסטוריה, ולכן ניתן להישאר רק על פני השטח. הוא מדגיש שיש לחשוב על ההיסטוריה כך שלגבי האירוע המשמעותי ביותר עלינו לומר: איננו מסוגלים לראות את הפעולה המסתורית של ההיסטוריה. איך הוא עושה זאת? אקרא לכם את המילים המדויקות של המחבר,[2] כי הן מעניינות מאוד:

"חובה להדגיש במיוחד את האופי החלקי של כל הידע ההיסטורי שלנו, אפילו כשהוא הידע המלא ביותר. שפע האירועים, האמת ההיסטורית של העבר, הם הרבה מעבר לטווח של הידע שלנו, אפילו אם נעסוק בחקירה שלנו אלפי שנים. מתוך כל הכמות העצומה של התרחשויות בהיסטוריה, נגישים להיסטוריון רק מרכיבים חלקיים של אירועים, רק מה שנמסר באופן כלשהו דרך מקורות ותיעוד. את כל הדברים האחרים שלא נמסרו, וגם לא היו יכולים להימסר, מפני שהם שייכים לחיים הפנימיים של הרוח, לספירה החבויה של חיי הנפש, למניעים הפנימים של החיים האישיים, ההיסטוריון אינו יכול "לדעת", אלא רק יכול לכל היותר להעלות השערות לגביהם. והשערות או ניחושים אלה, לא משנה עד כמה נהיה זהירים וקפדניים בחקירה שלנו, יהיו תמיד מושפעים מפגמים ומגורמים סובייקטיביים. כשגתה אומר: 'אף רוח נבראת אינה יכולה לחדור אל תוך לב הטבע', עלינו להוסיף לדבריו: 'ואף אחד אינו יכול לחדור למחבואים הפנימיים של ההיסטוריה'."

כפי שאמרתי, אינני מתכוון להעביר שום ביקורת מוסרית, אלא רק להתבטא באופן אובייקטיבי: כך מסלפים את גתה, זמן כל כך קצר לאחר מותו! מסלפים את רעיונותיו כשמצטטים אותו בצורה הפוכה; הופכים את משמעותם כך שהציבור מקבל תמונה שקרית, וכמובן, אינו מזהה את השקר. מה שתיארתי כאן נלקח מספרון שנקרא "הכריסטיאניות במאבק עם השקפת העולם של היום", ושנכתב כדי להראות איך הכריסטיאניות נמצאת במאבק עם השקפת העולם של ימינו. בכל מה שכתוב בספרון זה עוברת כמו חוט אותה הרוח שהביאה גם לסילוף חשיבתו של גתה! זאת דוגמה לנקודה בה ניתן "לתפוס על חם" את חוש האמת של מישהו שזוכה כיום לציבור גדול של קוראים. אמרתי לכם שלא מזמן האדם הזה העביר סדרה של הרצאות שמוכיחות שחשיבתו מבולבלת לחלוטין, מקולקלת, לא קוהרנטית, ושהוא אינו עושה אפילו ניסיון קטן ביותר לחקור את הדברים מתחת לפני השטח. מאחר שנאלצתי להשאיר את הספרון בדורנאך, הבטחתי לכם שאשיג אותו כאן כדי לקרוא לכם מספר קטעים, שהיו מוכיחים את חוסר העקביות, את הבלבול והקלקול בחשיבתו, כמו שהקטע שצטטתי הוא הוכחה לדעתו המקולקלת אודות גתה. לצערי, לא הצלחתי להשיג עותק. הספרון כל כך פופולרי שהוא נמכר במהירות ולא ניתן לרכוש אותו.

זה המצב היום, אם אנו מוכנים לתת-האמת להגיע אלינו. לכן הכרחי ומוצדק להפנות את תשומת הלב למה שנדרש, ולהזכיר לכם שמאחורי המילים "שובו בתשובה", כלומר "שנו את הלך הרוח שלכם", יש משהו עמוק ביותר, משהו בעל השלכות היסטוריות, אם נהיה מוכנים ללמוד אותו. המילים של יוחנן המטביל, " שובו בתשובה", אינן קשורות רק למה שאנו יכולים ללמוד על האבולוציה האנושית מנקודת המבט של מדע הרוח, אלא קשורות גם למה שניתן לבחון מבחינה היסטורית אם איננו מנסים לעבד ו"לסדר" את השקפת העולם של גתה כך שהיא תספק את הרצונות של ציבור מלא בורות ויהירות מודרנית, אלא אנו מתאמצים להפוך אותה למציאות חיה. כי אז היא הופכת לאימפולס עוצמתי להגיע באמת שוב לכריסטיאניות, ומובילה ישירות למדע הרוח.

נוכל היום להבין בקלות את הסוגיה האמיתית באבולוציה האנושית אם ניזכר במשהו שכבר תיארתי מספר פעמים. דיברנו על קיומן של מיסטריות מסוימות בתקופות הטרום-כריסטיאניות, וניסיתי להראות את מטרת המיסטריות הללו בספר "הכריסטיאניות כעובדה מיסטית",[3] שבו ציטטתי את דברי אפלטון אודות המיסטריות. היום, כמובן, אנו יכולים להתייחס בחיוך סלחני, שהוא למעשה החיוך של אדם מטריאליסטי וחסר ידע, לדבריו של אפלטון: "אלה שעוברים חניכה במיסטריות משתתפים בחיי הנצח; בעוד שאחרים שוקעים במעֵין ביצות." בספר "כריסטיאניות כעובדה מיסטית" הדגשתי בכוונה את דבריו אלה של אפלטון, כי הם מהווים עדות משמעותית למה שהיה לו לומר על המיסטריות.

בעצם, הסוד הגדול שנמסר בתקופות הקדם-כריסטיאניות לחניכים במיסטריות באמצעות אימון ייחודי היה התובנה לגבי האופן בו היו מתהוות ממלכת המינרלים וממלכת החיות אילו הן היו יכולות להתפתח בהתאם לפוטנציאל המקורי שלהם. כך התלמיד במיסטריות היה רוכש ידע אודות האדם, והיה יכול לומר: אילו ממלכת המינרלים וממלכת הצמחים היו יכולות לפתח את הפוטנציאל שלהם במלואו, אז האדם היה יכול לגלות את טבעו האמיתי בספירה שבה הוא היה שוכן. כשהתלמיד עבר חניכה לתוך הסודות של הטבע, והתאפשר לו לראות את האדם כפי שהוא היה אמור להיות על פי התוכנית המקורית, הוא עבר טרנספורמציה מלאה. אז הוא הבין שבצורתן הנוכחית, ממלכת בעלי החיים עם דם חם, ממלכת הצמחים העצבוניים, וממלכת בני האדם אינן חושפות את מקורן; הן נשארות בלתי מוסברות, מפני שהן אינן נושאות בתוכן כל עדות ישירה אודות מקורן. אם כן, בעוד שהצמחים והמינרלים אינם מגיעים לסוף האבולוציה, בני האדם והחיות אינם מגיעים בחזרה למקורם ההתחלתי.

כן, בתקופות הטרום-כריסטיאניות – והמהות האמיתית של המיסטריות מעידה על כך – היה צורך בכך שאנשים מסוימים יעברו חניכה. בזמנים הקדומים ביותר, הראייה הרוחית האטוויסטית הייתה נחלת כולם. רק מאוחר יותר, כאשר ראייה רוחית זו אבדה, עלה הצורך בכך שאינדיבידואלים מסוימים יעברו חניכה. היה הכרחי שאנשים מסוימים יעברו חניכה בסודות של הטבע החיצוני, של ממלכת המינרלים וממלכת הצמחים, כדי לראות את האדם, כדי לראות אותו במהותו האמיתית. באותה המידה, בזמננו נהייה הכרחי להפנות את תשומת הלב שוב למקור האדם, ללמוד לראות אותו כך שהוא יחשוף שוב את מקורו, וישתלב שוב בקוסמוס כולו במהותו המלאה. ניסיתי לעשות זאת, אף כי בצורה הבלתי מושלמת המתאפשרת בזמן הנוכחי, בספרי "מדע הנסתר בקוויו העיקריים".[4] כשם שדרך המיסטריות נחשפו היבטים מישותו המלאה של האדם עבור הזמנים של העידן הטרום-כריסטיאני, כך מדע הרוח מראה את האדם עבור העידן הנוכחי שאנו חיים בו, העידן שלאחר המיסטריה של גולגותא. אך אנו יכולים לעלות בהדרגה להבנה אמיתית של המיסטריה של גולגותא רק אם אנו יודעים שהיא מהווה חתך כה עמוק, עד שהיא מחלקת את ההתהוות ההיסטורית לשניים. ועובדה זו תלך ותתבהר אם לא נרשה למשקפיים הכהים של הדעות הקדומות האנטי-גתאניות לסנוור אותנו כאשר אנו מתבוננים בזמנים של המיסטריה של גולגותא, אלא בוחנים את התקופה הזאת עם ההבנה הרוחית שהרמן גרים ביקש, אך הוא עצמו לא ניחן בכוח הנדרש לכך.

המורים במיסטריות, הכוהנים של הזמנים הקדומים, ידעו היטב מדוע הם מתעקשים על אימון מיוחד עבור אלה שהם חינכו. עד לנקודה מסוימת בזמן, לאף אדם לא היה רשות לעבור חניכה במיסטריות עד שהוא לא סיים אימון זה. בייחוד ביוון העתיקה, הם סירבו בתוקף להעניק חניכה לכל מי שלא עבר אימונים קפדניים, ובתי הספר למיסטריה ייחסו לכך חשיבות גדולה מאוד. במיוחד באיזורים של יוון העתיקה, הייתה חשיבות עליונה לכך שהתלמיד ילמד להשתמש בחייו היומיומיים בצורה נכונה בסודות שנמסרו לו. וכשם שישוע כריסטוס סירב לגלות את הסודות של מלכות השמיים לסופרים ולפרושים, וגילה אותם רק לאלה שהוא בחר כתלמידיו, כך גם בתי הספר למיסטריות היו נחושים לא לגלות את הידע לאלה שלא היו ראויים לקבל אותו.

אך בתקופה בה כבר התקרב האירוע של גולגותא, לא היה ניתן עוד לשמור את סודות המיסטריות כמו בזמנים הקדומים, ואי אפשר להטיל את האשמה על כך על הכוהנים. הדבר כבר לא התאפשר. ומדוע הוא כבר לא התאפשר? אני חוזר: אין להאשים על כך את המנהיגים של טקסי המיסטריות. האימפריה הרומית הייתה זו שהסירה את הלוט, ללא רשות, מעל סודות המיסטריות. כוהני-החניכה כבר לא היו יכולים להתנגד לפקודות של הקיסרים. והביזוי של החיים הרוחניים על ידי הקיסרים הרומיים השתקף בכל האירועים של התקופה ההיא. אדם כמו יוחנן המטביל חזה זאת מראש באופן ברור; עבור אלה שיש להם את הרצון לראות, האירועים העתידיים הטילו את צילם עוד לפני שהם התרחשו. רק אלה שמסרבים לפקוח את עיניהם נשארים עיוורים מול האירועים העתידיים. ידיעה זו מראש מתבטאת במילים בעלות משמעויות רבות, אך אמיתיות בכל המשמעויות שלהן. את המילים של יוחנן המטביל, "שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמיים", ניתן לפרש כך: ראו, הידע המצטבר של המיסטריות הקדומות שהביאו ישועה לאנושות כבר איננו, הוא נלקח על ידי האימפריה הרומית, שפרשה את כנפיה גם על היהדות. לכן, שנו את הלך הנפש שלכם, אל תחפשו ישועה במה שנובע מהאימפריה הרומית, כלומר ממלכות העולם, אלא חפשו אותה בדברים שאינם מהעולם הזה. קבלו טבילה שדרכה מתרופף הקשר בין הגוף האתרי לגוף הפיזי שלכם, כך שתוכלו לראות את זה אשר יבוא אחרי, ושיביא מיסטריות חדשות, כי המיסטריות הקדומות נלקחו בכוח."

מה שקרה הוא שעם הזמן, הקיסרים הרומיים דרשו, דרך פקודה אימפריאלית, לעבור חניכה בסודות של המיסטריות. הקיסר אוגוסטוס היה הראשון שעבר חניכה כזו, אך הוא לא השתמש בה לרעה. החניכה באמצעות פקודת הקיסר הפכה לנוהל מקובל. יוחנן המטביל מחה במיוחד נגד נוהל זה, והוא ניסה להפריד מהאבולוציה של האנושות את כל מי שרצה לעבור טבילה, כדי שהם לא יחפשו את הגאולה של האבולוציה האנושית במה שנובע מהאימפריה הרומית.

אחד הקיסרים שעברו חניכה מלאה בסודות המיסטריות היה קליגולה, ומאוחר יותר, נירון. העובדה שאינדיבידואלים כמו קליגולה ונירון היו יכולים להשיג ידע של מיסטריות בכוח היא אחד הסודות של השתלשלות ההיסטוריה. תארו לעצמכם את הלך הנפש של מי שהבין מה מתקרב, חש שתהיה הפרה כזו של המיסטריות, וחש גם את השלכותיה. נסו להיכנס למחשבות ורגשות של אנשים כמו יוחנן המטביל. היה טבעי שיאמרו: זה אשר חייב לבוא, ואכן יבוא, הוא מלכות השמיים; מעכשיו אנשים יצטרכו לחפש את הסודות הקדושים שם, ולא במלכות בני האדם! ההיסטוריה מדברת לעיתים קרובות דרך הסמלים שלה. מפני שהוא היה ביוון, דיוגנס הסתובב בשוק באתונה, עם פנס ביד, בחיפוש אחר ה"אדם" שאבד, שאי אפשר היה לראות אותו יותר. מדוע הוא נעלם? לא מפני שהאדם הזה לא היה מוכר, וגם לא מפני שהתקרבו במהירות הזמנים בהם אנשים כבר לא חיפשו לדעת את הסודות שהמיסטריות לימדו אודות האבולוציה. בעצם, אנשים כמו נירון וקליגולה ידעו זאת. אך דווקא מהסיבה הזו, הדברים האלה היו אפופים בערפל. וכמו יוחנן המטביל, גם דיוגנס חש בדרכו שלו שמתקרב הזמן שבו, דווקא מפני שהיה ידוע שבני אדם חשפו את סודות המיסטריות, האדם ישקע באפלה, ויצטרכו לחפש אחריו עם פנס.

קליגולה קיבל הנחיות לגבי האופן בו עליו לחיות בהתאם לתורות המיסטריות הקדומות, בהקשרים רוחניים. לכן הוא ידע איך לארגן את תודעתו בין ההירדמות ליקיצה, כדי לתקשר במשך שהותו בעולם הרוח עם אותן ישויות רוחיות שהיו מוכרות במיסטריות הקדומות כאלוהי הירח. מהמיסטריות הקדומות קליגולה למד איך לנהל שיחה עם ישויות הירח בתודעתו הלילית. הידע אודות מה שנמצא מעבר לתודעה הרגילה, מעבר לתודעה של היום, היה חלק מהסודות של המיסטריות הקדומות, ביחד עם הידע לגבי השינויים שחלים בתודעה הרגילה של היום עקב החדירה של הסודות של התודעה האחרת, התודעה של הלילה. באמצעות העובדה שהאדם יודע איפה נמצאת האינדיבידואליות שלו כאשר בין ההירדמות להתעוררות היא שוכנת בעולם הרוח, הוא נהיה מודע לא רק לאופן בו האינדיבידואליות הזו שהתגשמה כאן על האדמה כישות של טבע נמצאת בקשר עם ישויות טבע אחרות, אלא גם לקשרים של אינדיבידואליות זו עם עולם הרוח, עם ההיררכיות הרוחיות. לכן, כאשר האדם מתוודע לסודות של האלים של הירח, משתנה באופן טבעי גם הקשר שלו עם האלים של השמש. את האלים של השמש, הוא כבר אינו רואה באור הסובב אותו, עקב העובדה שלוציפר עמעם את הראייה של היום. אך התודעה הערה של הלילה כן יכולה לראות אותם שוב. אם האדם, בדומה לקליגולה, יודע מחווייתו שלו עצמו שמהרגע בו הוא נרדם ועד שהוא מתעורר, האינדיבידואליות שלו שוכנת בעולם הרוח, אז הוא נעשה ער גם לכך שאינדיבידואליות זו במצב התודעה של ערות אינה פועלת רק בעולם של הטבע החיצוני, אלא גם בקרב רוחות השמש; שהאינדיבידואליות האנושית אינה פועלת רק תחת הקרניים של השמש הפיזית, אלא היא שוכנת בקרב הישויות שקשורות לשמש.

כמובן, קליגולה לא עבר את האימון ההכרחי, אך כן היה מסוגל לתקשר עם האלים של הירח בשעה שהוא ישן; התוצאה הייתה שבתודעת הערות שלו הוא פנה ליופיטר (שהיוונים הקדומים ראו אותו כזאוס גם בספירה אחרת) כ"אחי יופיטר". זאת הייתה הפנייה שקליגולה נהג להשתמש בה, כי הוא חש את עצמו אזרח של עולם הרוח שבו שכן יופיטר. לכן הוא התנהג כאילו הוא שייך לעולם הרוח.

לפעמים הוא הופיע לבוש כאל בכחוס, עם כתר של עלי אלון על הראש ועם תירסוס[5] בידו. בפעמים אחרות, הוא הופיע כהרקולס עם אַלָּה ביד ועטוף בעור של אריה, וציפה שיעריצו אותו בתור הרקולס. או שהוא הופיע כאפולו עם כתר של קרני אור על הראש, בידו הקשת של אפולו, וסביבו מקהלה ששרה לו שירי הלל. הוא הופיע גם כמרקורי, עם כנפיים על הראש ומטה עם נחש בידו, או כיופיטר. משורר טרגי שנחשב כסמכות בעניינים אלה והוזמן לקבוע מי גדול יותר, קליגולה או יופיטר (ולמטרה זו על פי פקודתו של קליגולה הוצב לידו פסל של האל) הוצלף בשוט מפני שסירב להכיר בכך שקליגולה גדול יותר מיופיטר.

ומה אנחנו לומדים מהמשפטים של קליגולה? נוכל להחכים אם נקשור אותו לדבריו של לוציפר בפיתוי בגן עדן: "כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ, וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם; וִהְיִיתֶם, כֵּאלֹהִים, יֹדְעֵי, טוֹב וָרָע". אך הכוח להבחין בין הטוב לרע ניטע באנושות על ידי רוח שהייתה יכולה להיות פעילה באבולוציה רק עד לנקודה מסוימת בזמן. הזמן הזה הגיע לסיומו כשהופיע לראשונה יוחנן המטביל וקרא: "מלכות השמיים קרבה." אך הוא לא הוסיף את המילים: "ומלכותו של לוציפר הגיע לסיומה". יוחנן המטביל דיבר, כמובן, רק על מלכות השמיים. המשפטים של קליגולה מעידים באופן ברור על סוף מלכותו של לוציפר, על כך שהכוח להבחין בין הטוב לרע כבר לא היה קיים. כשנעשתה טעות במקרה מסוים – תחת שלטונו של קליגולה אדם שהיה חף מפשע נידון למוות מפני שבלבלו בינו לבין האשם האמיתי – קליגולה אמר: "זה לא משנה כלל, מפני ששניהם אשמים באותה המידה, זה שחף מפשע כמו זה שאשם!" וכאשר פטרוניוס נידון למוות, קליגולה אמר: "אפשר היה להרשיע גם את אלה שהרשיעו אותו, מפני שהם אשמים באותה המידה." כפי שאתם רואים, ההבחנה בין טוב לרע כבר לא הייתה קיימת בתקופה שעליה אני מדבר. אנו יכולים לראות באופן ברור את הנקודה בזמן כאשר אירע הסוף הזה שאנו מדברים עליו, סוף היכולת להבחין בין טוב לרע, אם אנו מוכנים לתת לאירועים ההיסטוריים לפעול עלינו. כן, אנו יכולים לראות זאת ברור.

נירון קיסר היה מקודש מאותו הסוג כמו קליגולה. הוא היה פסיכואנליטיקן ביסודו – רק לא צר אופקים כמו רבים מהפסיכואנליטיקנים שלנו של היום, אלא אדם מרשים וגרנדיוזי עם מאפיינים של גיבור. הוא היה פסיכואנליטיקן מפני שהוא הראשון שדגל בתיאוריה שאצל האדם הכול תלוי בליבידו, שכל הביטויים של האדם תלויים במה שפועל בתוכו מבחינת המיניות שלו, תיאוריה שאותה חידשו הפסיכואנליטיקנים של תקופתנו. אך ההבדל הוא שפרופסור פרויד איננו נירון – לכך לא חסרה לו הנפש, אלא הגדולה.

אך את מה שיוחנן המטביל ידע, ידע גם נירון. כי דרך החניכה שלו במיסטריות, גם נירון ידע – ומבחינה זו הוא שונה מקליגולה – שהאדם עבר שינוי מסוים; כי במובן מסוים האמיתות של המיסטריות הקדומות באימפולסים האמיתיים שלהן נחלשו, איבדו את כוחן, וניתן לקיים אותן רק בעזרת כפייה חיצונית. לא רק יוחנן המטביל אמר: "סדר-העולם הישן בא לסיומו" (רק שהוא גם הוסיף: "שובו בתשובה, כי קרבה מלכות שמיים"), אלא גם נירון היה מודע לכך שהמלכות של העולם הישן באה לסיומה. גם נירון ידע שהגיעה נקודת מפנה מכריעה באבולוציה של האדמה. אך בנוסף, הייתה לנירון תודעה שטנית. היו בו כל האימפולסים הדמוניים שמקודש לא ראוי, היה יכול להכיל בתוכו. לכן, כמו יוחנן המטביל וכמו ישוע כריסטוס, הוא חזה את סוף העולם. אם אנו מבינים נכון את דבריהם של יוחנן המטביל ושל ישוע כריסטוס אודות סוף העולם, אז אין צורך שנפרש אותם מילולית, כמו אנשים חסרי ידע, כמסמנים שברגע מסוים בזמן יגיע סוף העולם. אנו נבין שסוף העולם כבר קרב, כפי שאומרים כתבי הקודש. אבל אתם כבר מתחילים לנחש – ואני ארחיב על כך בהרצאה הבאה – שהביאה השנייה או ההתגלות השנייה של כריסטוס היא מציאות, אם אנו מבינים אותה נכון. נירון ידע שעומד להופיע סדר חדש לחלוטין, וזה לא שימח את ליבו. זה לא התאים לו. לכן מאוד משמעותית האמירה שלו שאין דבר שהוא היה משתתף בו ביותר שמחה מאשר האירוע של סוף העולם. "אילו העולם היה עולה באש", הוא אמר, "הייתי שמח עד אין קץ!" זה היה השגעון המוזר שלו: הכמיהה שלו לראות את כל העולם עולה באש. מתוך האובססיה המטורפת שלו הוא ציווה על אנשיו להצית את רומא. למרות שההיסטוריונים אולי מטילים בספק את אחריותו על הרס רומא, זו האמת. בשיגעון שלו הוא האמין שהשרפה תתפשט מרומא עד רחוק, ובסופו של דבר תבלע את העולם כולו.

הראיתי לכם כמה סממנים שמאפיינים את האופן בו העולם הישן של אז התקרב לקיצו, ואחריו היה עתיד להתחיל עולם חדש. אך במציאות החיצונית, הדברים מתרחשים כך שהיבטים רבים של הסדר הישן ממשיכים להתקיים לעיתים קרובות אחרי שכבר הופיע האימפולס הראשון של הסדר החדש. ולמרות שמאז המיסטריה של גולגותא מלכות השמיים נוכחת כבר, האימפריה הרומית המשיכה להתקיים בו זמנית, במצב של התדרדרות בלתי פוסקת. והעובדה שהאימפריה הרומית שרדה גרמה לחוקרים של ימינו לטעון, מתוך כוונות טובות או לא, שמה שחי בקרבנו כיום ונושא את הזרע של הכריסטיאניות הוא הרוח של האימפריה הרומית, הרוח של האימפריאליזם הרומי! אילו היינו ממשיכים לחקור את העניין, היו יוצאות לאור כמה עובדות מוזרות מאוד. היינו מראים שאת המקור של כל המושגים המשפטיים – שהופיעו מאוחר יותר – ניתן למצוא בחוק הרומאי, אותו חוק רומאי שהוא אנטי-כריסטיאני באופן מובהק, ושחדר לכל החיים המודרניים. והיינו צריכים לגעת בתחומי ידע נוספים רבים, אילו היינו רוצים לדון בהישרדותה של האימפריה הרומית עד לזמננו, ובמיוחד אילו רצינו לדון בכל הקשור להתדרדרות ההולכת וגוברת של האימפריה הרומית.

יש משהו אינסטינקטיבי באופן בו מלמדים את ההיסטוריה של רומא בבתי הספר כיום ובאופן בו ההיסטוריונים – שהם למעשה המחברים של הסיפור הקונבנציונלי שנקרא היום היסטוריה– בייחוד ההיסטוריונים המלומדים ביותר, מוסרים לאנושות ידע על האימפריה הרומית כך שהוא אינו כולל את הרוח שפועלת באימפריה זו. כתוצאה מכך, אין ספק שהם הצליחו להגיע להישג מסוים: האנושות ככלל מעולם לא הבינה את המשמעות המלאה של הרגע ההיסטורי בו הוצב הצלב על גולגותא. הם השתדלו, גם אם עשו זאת רק באופן אינסטינקטיבי, להסתיר את המשמעות האמיתית של האירועים שהתרחשו בתחילת הספירה שלנו. אין להם את האומץ הנדרש כדי לחדור מתחת לקליפה החיצונית למשמעות הפנימית של ההיסטוריה. ואנו רואים שיש אנשים שמסלפים אפילו את גתה, כדי ליצור את הרושם שהוא תמך ברעיון שההיסטוריה אינה אלא קליפה חיצונית. השפעות מסוג זה פועלות באימפולסים רחבים בחיי הנפש האנושיים, וכתוצאה מכך, לא רק שאיננו מסוגלים להגיע להבנה נכונה של נושאים ספציפיים מסוימים, אלא כל החיים מושפעים במידה מסוימת מנטייה זו. אימפולס כזה הופך להיות אימפולס שולט, החיים כולם מושפעים ממנו ומתנהלים על פי כיוון זה. לכן, בני אדם כמו גתה נשארים קולות שקוראים במדבר. יתרה מזו, הם מושמצים, ואנשים מייחסים להם השקפות שמנוגדות לחלוטין להשקפותיהם האמיתיות.

אך אנחנו רואים באופן ברור לאן מובילות השפעות כאלה. הקרמה עוזרת לנו גם כשאנו מנסים לנסח ידע באופן מדויק יותר, כדי שנוכל להציג אותו ברור בפני אחרים. אתמול נתקלתי בדבריו של אחד מבני זמננו, דברים שקשורים מאוד למה שהיה עלי להביא כאימפולס פנימי חי במהלך הרצאות אלו אודות המיסטריה של גולגותא. אדם זה עבר שינויים פנימיים רבים. לבסוף, הוא גילה את הכריסטיאניות בצורתה הקתולית, והיה פעיל בהפצתה. וכך אדם בעל חשיבה עצמאית וחופשיה מופיע בפני בני האדם, כדי למסור בפומבי עדות למען כריסטוס, ולא רק זאת בלבד, אלא הוא מדבר על כריסטוס מנקודת מבט קתולית. דעותיו אודות כריסטוס צבועות בדעות הקדומות שבנפשו. והעדות הזאת אופיינית, היא תיעוד אמיתי של תקופתנו. הרשו לי לקרוא לכם את הצהרת האמונה הזאת של עד מודרני של כריסטוס:

"זהו בזבוז זמן לחפש את החיים שלאחר המוות. אולי הם אפילו אינם קיימים. לא משנה כיצד ניגש לבעיה זו, לעולם לא מובטחת לנו תשובה. לכן בואו נשאיר את כל הצורות של אוקולטיזם למיסטיקנים ולשרלטנים, כי המיסטיקה מכל הסוגים סותרת לגמרי את החשיבה הרציונלית. בואו נכנע לסמכות הכנסייה, מפני שעל בסיס הסמכות שלה והניסיון הרחב שצברה לאורך מאות שנים היא קובעת את חוקי האתיקה (הכנסייה? נו באמת!) שעל פיהם יש לחנך עמים, ילדים. ולבסוף, מאחר שהיא אינה חושפת אותנו לסכנת המיסטיקה, היא מגנה עלינו מפניה, משתיקה את הקולות של החורשות המיסטיות (כך הוא מכנה את מה שיכול היה להגיע אלינו מעולם הרוח), מסבירה לנו את הבשורות ומקריבה את האנרכיה הנדיבה של המושיע על מזבח הצרכים של החברה המודרנית."[6]

כך נשמע הווידוי של איש שעבר ממטריאליזם מודרני לכריסטיאניות. הוא פנה לכריסטיאניות מפני שהיא סיפקה לו אידיאל בכך שאיפשרה לו להצהיר על עצמו שהוא כריסטיאני, במובן שהאימפולס הרוחי הנשגב של כריסטוס, שכריסטוס העניק לעולם, הותאם, כלומר הוקרב, לצרכים של החברה המודרנית. אך הרגשות שהצהרת אמונה זו מביעה נפוצים הרבה יותר ממה שהייתם מאמינים. כי אנשים מרגישים צורך חזק להציג את כריסטוס בצורה שתהיה נוחה לאדם המודרני או תמצא חן בעיניו. האינסטינקטים פועלים כדי להסתיר מהאנושות את האמת, שמותו של ישוע היה אירוע בלתי נמנע, מפני שהכריסטיאניות והאימפריה הרומית מנוגדות זו לזו ולא היו יכולות להתקיים ביחד, שהדו-קיום שלהם יכול היה להוביל רק למותו של כריסטוס. אם אנו באמת רוצים, בחיים המודרניים, להגיע אל האור ולא לשוטט באפלה, עלינו לבדוק איך חיינו המודרניים קשורים להבנה הנכונה של הכריסטיאניות, ולפעמים עלינו לעורר בתוכנו את אותו זעם אלוהי שאנו פוגשים לעיתים קרובות אצל כריסטוס עצמו, כאשר נדרש לענות להערות של אלה שהוא קרא להם סופרים ופרושים.

רציתי להביא לכם היום תמונה אודות מה שחי במשך מאות השנים בהן הופיעה הכריסטיאניות; ורציתי להפנות את תשומת לבכם לצורך להעמיק את חקר ההיסטוריה, בייחוד בכל הקשור לתקופה בה חלה המיסטריה של גולגותא. הדבר אפשרי, אפילו אם אנו נשארים בתוך הגבולות של ההיסטוריה בלבד. אבל אז עלינו לפתח חוש שיאפשר לנו לבחון את האירועים המיוחדים של ההיסטוריה, חוש שדרכו נדע מה חשוב ומשמעותי ומה חסר חשיבות מבחינת תקופה מסוימת. עלינו לרכוש חוש שבעזרתו נבחן את האופן ואת המקום בו עדיין ממשיכים לפעול הזרמים השונים.

  1. אלברכט האלר (1777-1708), נולד בברן, היה פיזיולוג, בוטניקאי, היסטוריון ומשורר. הפואמה שלו "האלפים" מתארת בפרטים ריאליסטיים את הנוף של האלפים, סצנות כפריות ואת החיים הפשוטים של האיכר השוויצרי. הפואמה היא תיעוד נאמן של רשמים חושיים. גתה הביע התנגדות כלפי הנטורליזם של האלר. [הערת המתרגם לאנגלית].
  2. מתוך הגירסה ברומנית, מדובר בהיסטוריון בשם הונציגר Hunziger.
  3. הכריסטיאניות כעובדה מיסטית – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  4. מדע הנסתר בקוויו העיקריים – יצא בעברית בהוצאת תלתן.
  5. מהוויקיפדיה: thyrsus – תירסוס הוא זמורת גפן בראשו אצטרובל עטוף עלי גפן, קיסוס ולעתים סרטים. פלוטרכוס זיהה את התירסוס כלולב.התירסוס הוא סמל של שגשוג, פריון, נהנתנות והנאה שכן במסורת היוונית העתיקה יוחס התירסוס כמקל בו אוחז דיוניסוס האל. במהלך הפולחן לדיונסוס, נהגו המינאדות, הנשים המשתוללות, להתהלך עם תירסוסים.
  6. בארה Barrès

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *