דניאל זהבי

שירים

שירים

שירים אלו מבטאים במידה מסויימת תהליכים פנימיים שהתרחשו בי תוך כדי מסלול החניכה שעברתי ואני עדיין עובר.
חלקם קובצו בספרון. (ראה בספרים)
חלק מהשירים מופיע כאן.

תודעת חלום ראשונית

1.
אני הולך לי בדרכי
והשמש מולי
שולחת קרני אהבה
אל תוך נשמתי.
שיחים ופרחים מימיני
עצים גדולים משמאלי,
חיים את עצמם
בתוך עצמי.
כל עץ חי את תוכו,
חי את עצמו.
זורם מעלה ומטה,
ואני זורם איתו.
היקום כולו
חגיגה של תנועה.
אין צורות מוגמרות
יש זרימה נפלאה.
1989

2.

אדם מול עולם
בדרכו אלי עצמו.
עומד כולו נפעם
בגלותו את עולמו.

1989

3.

אני כולי מרגיש שירה.
לשיר לכל הבריאה.
מתמלאת לי הנשמה
בטונות של גשמי ברכה.
שלוליות במדרכה
וטיפות קופצות בהם.
העולם כולו שמחה
ואני אחד איתו שלם.

1989



תודעת חשכה

4.

שם, רדום.
ניצוץ אור לא בכדי
עיני פקח
רוחי שקעה
תהומות, אפלה.
אור!?, אור!, אור!!!
מתוך שקט, מתוך רעש,
מתוך עצמי בעולם,
מתוך העולם בעצמי.
עד מתי?
ואני?
לא בכדי עיני פקוחות
עיני סגורה.
עד אעמוד איתן.
מתי?
עד סוף העולם?
מתי?
כעת!?, כעת!, כעת!!!
בי הדבר.
מתי?
אתמול.
עד מתי?
ללא די!

1989

5.

מכל אדם קטונתי.
אל בי! לא אדע.
נוחם שווא דליתי
מעמקי אם התאווה.
מסך מתעתע… בהיתי.
עולם מקעקע… ישנתי.
קריסה טוטלית פנימה.
התאיידות חרישית החוצה.
ומה
נותר?

1993

6.

עוד ועוד רשמי חושים עזים
מבעבעים ועולים ללא הפוגה,
הזיה רודפת הזיה
הנאה
נשרכת
אחרי
הנאה.
גן עדן אטום וריקני.
לא לזאת כמהה נפשי.
יודע… אך לא חי.
עד מתי?

1993

לפני הקימה

7.

החלטת נקודת האמצע
בין חומר לאור.
נופלת משענת רצוצה,
לעבדות או לדרור?
פסק זמן להתגבשות
לכלום נטול קיום.
יציאה שקטה ושלווה,
החלטת חיים! או לא?
נטע זר,
קם, דבר לא נשאר!
אני!
מחדש…

1995

8.

תהליך התגבשות אלי עצמי.
שלוות אלוה בפאתי נפשי
דממת התאווה, שכוחה בפינה.
מושאי זו החולשה הכהה
עוברים חולפים ללא השפעה.
תרדמת חיים לפני היקיצה.
מתוך קירבה לזו השלווה.

1995

9.

קרני חמה מלטפות,
רוח בזיפי זקני,
גלים…
כפות רגלי מתחממות,
תנועת הרוח בעורי,
מתנפצים…
פני לשמש קורנות,
רחישת האוויר בידי,
בדממה…

שקט לאחר הדיבור
דממה כחושה, שחורה…
מאחה את השבור
לקראת דממה מאירה.

1995

תהליכי התעוררות והבשלה

10.

‘אני הוא’ מתחזק והולך
נפש ירודה ועמומה
‘אני הוא’ נופל ומולך.
נפש מתבהרת לאיטה.

שורט בדמי את דרכי
מטפטף את נוזלי בשכחה
מתרומם אלי-עצמי.
מטהר נפשי ביגיעה.

את נאחזת בי בדחייה.
שולטת אישה על גופי.
אני מתעורר לנפשי, לידיעה
את באהבה תביטי בי.

1996
11. 
הלכה נפשי לשוטט במרחב
נפלט גופי לתעתועים
‘אני’ בדימיון העבדות נשאב.
מדמה ביאת דמדומים.
 
 רוח מתמלאת בעצמה
נפש מרימה ראשה
גוף מקשיב בשקיקה.
באיטיות נאספת עוצמה.
חורף בפתח העולם
הניתן לשליטה ירוסן!
הנפש לאחר החורבן
תקומה… רוח האדם.
 
 תמונות עתיקות יניבו ניצן טרי
המגע, האישה – האדם המבריא.
געגועים אינסופיים בתהליכי שינוי.
אבני האהבה שהיתה ליסוד בנוי.
 
געגועי נפש הכמהה למזונה.
תשוקות גוף הרוצה באביונה.
פרחי רוח נישאים,
מתוך כלא אהבת הבשרים.
 
 פרי אהבת אמת בפנימיותי
זרעי העתיד ככושרות ברוחי.
1997

12.

מנוקז פנימה
שם עולה היורד.
עין עיוורת.
שאלת התשובה:
מהמת התקווה?
מעבר לנקודת ההעלמות…

1998
13. 
התהוות בלי שם.
קימת האבן המנופצת
מתוך העבר המתעורר.
לשוב אחורה – חדש,
לצאת מתוך המוות.
פנים מול פנים
אני הוא אני
הוא עצמי!
 
 קול של יעוד
מהדהד בעתיק.
הוויה חדשה – פרח,
זקיפות קומה,
מבט חף מיראה
מול יהירות אבן-רוויה.
 
 קול של יעוד
מהדהד בעתיק.
שלח עצמך לאחר!
תן מהדבש לדבורה!
עמוד מול עצמך –
הדועך…
מראה רוטט…דוחה
 
 קול של יעוד
מהדהד בעתיק.
 2001

ניצב בין שני קטבים

14.
ניצב בין שני קטבים
באחד תודעה וחשיבה מתערפלים
בשני כוח ועוצמה חייתיים.
במלוא עוצמת שמש הלב
חוסר איזון הולך וחרב.
נוכחות חדשה של היות
אנושיות של מרכז נאות.
כוח של החלטה הנובע מחזון
עוצמתו תעבור כל ניסיון.
אהבה אנושית באמצע זורחת
קורנת לכל, כחשיבת לב נוכחת.
תמונה ברורה של התחלה חדשה אנושית,
אל-עליון בנגיעה רוחית חרישית.
2006